ז'ילייט מגירה – מעשה בצדיק ר' חיים פינטו
ז׳ילייט מגירה מספרת
ז׳ילייט מגירה
נולדה לפני ב־45 שנה בספי שבמרוקו לאביה מאיר אלקסלסי ולאמה פרחה. למדה בבית־ ספר אליאנס במרוקו, נישאה בשנת 1952 ועלתה אדעה ב־1955.
תחילה נשלחה המשפחה לשומרה, שבה היו ב־20 משפחות ואף לא אחת מהן ממרוקו, וכן לא היו במקום חשמל ומים. ז׳ילייט ובעלה, שהיו עירוניים, סירבו להפוך לאנשי מושב ולבסוף התיישבו בשלומי, כיוון שכאן נמצאה משפחה אחרת מבני־עירם. בעלה של ז׳ילייט עבד כ־16 שנה כפקיד במועצה המקומית ואחר כך כמנהל בעמידר. ז׳ילייט היא עקרת־בית, אם לאחד־עשר ילדים וסבתא לשבעה נכדים; כמה מילדיה משרתים בצה״ל.
ז'ילייט שמעה במקום הולדתה סיפורים מפי בני־משפחה, וגם כיום היא שומעת סיפורים בבית וכן בחגים ובטקסים. בהזדמנויות אלה נוהגת גם היא לספר סיפורים, וכן תוך כדי נסיעה, ״כדי שהזמן יחלוף מהר״. לדבריה, הנאספים מעוניינים תמיד בסיפוריה.
הספר נדפס בשנת 1982
המספרת שמעה את הסיפור מאמה והיא נוהגת לחזור ולספר אותו. באחרונה סיפרה את הסיפור בביתה בשבת, אך היא נוהגת לספרו בהזדמנויות שונות גם בימי חול. היא יודעת כי קברו של ר׳ חיים פינטו (״הגדול״) נמצא במוגדור, וההילולא לזכרו נערכת אחרי סוכות. כן היא מציינת שקיים קשר בן ר׳ חיים פינטו לר׳ דוד בן־ברוך מסוס.
ואכן, ר׳ חיים פינטו, שנפטר בשנת תר׳יה (1845), קבור במוגדור, אולם ההילולא לזכרו נערכת מדי שנה בשנה בכ״ו באלול. הוא מצטייר בסיפורת העממית של יהודי מרוקו כמקובל וכמלומד בנסים, ואף יצא ספר אסופת סיפורי־עם הקשורים בו ובבני־משפחתו (וכן גם סיפורים על דמויות מקודשות אחרות). ככל הידוע לנו, נכדו, ר׳ חיים פינטו הקטן, שנקרא כך כדי להבדילו מסבו, נפטר ב־1937 והוא קבור בקזבלנקה (יש סוברים, כי תמונתו היא המקשטת את שער ״שבחי־חיים״). דברים אלה אינם מתיישבים כמובן עם העדות של סיפורנו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-La Saga des Juifs de Marrakech-Joseph Dadia et Coll
J'ai enrichi ma bibliothèque par l'aide de Joseph Dadia qui m'a envoye ce livre
Merci Joseph
La Saga des Juifs de Marrakech
(premier volume)
Le Souffle Vesperal
Joseph Dadia et Coll
«Simon le Juste avait l'habitude de dire : "le monde est construit sur trois fondements : sur la science divine (Torah), sur le service divin (Avodah), et sur la bienfaisance (Guémilout Hassadim)»
(Maximes de nos Pères, Chapitre I, 2).
Hillel l'Ancien avait l'habitude de dire : «Ne te sépare pas de la Communauté (Tsibour). Jusqu' au jour de ta mort, ne sois pas sûr de toi. Ne juge pas ton prochain avant d'avoir été toi-même à sa place »
«… Beaucoup de Torah, beaucoup de vie ; beaucoup d'enseignement, beaucoup de passé, beaucoup de conseils, beaucoup de raison ; beaucoup de justice, beaucoup de paix. Celui qui s'est acquis un bon renom, se l'est acquis par lui-même ….»
(Maximes de nos Pères, Chapitre II, 4 et 7).
«Ce sera un jour unique – Dieu seul le connait – où il ne fera ni jour, ni nuit ; ET C'EST AU MOMENT DU SOIR QUE PARAÎTRA LA LUMIERE»
(Zacharie XIV, 7)
L'été, malgré la chaleur, nous disputions tous les jours des matchs de football, du côté du cimetière.
Lorsque le soleil disparaissait, en fin de journée, l'air devenait respirable.
Une certaine douceur enveloppait le Mellah. Une vache et 2 brebis, sous l'œil vigilant d'un gamin, passaient avec nonchalance BAB GHMAT et s'en allaient rejoindre leur enclos, quelque part dans le quartier musulman voisin. Les bêtes et l'enfant, pendant les heures claires, se réfugiaient à l'ombre de JNAN- EL-AFIA. Leur passage, chaque soir, signalait la fin du match et l'approche de la nuit. Leur déambulation lente, pesante, paisible nous apportait calme et fraîcheur, l'air du dehors qui nous manquait à l'intérieur des murs, un morceau de la campagne berbère, avec son pittoresque, ses senteurs, sa verdure, ses rythmes.
Je m'arrêtais de jouer à leur passage et les regardais, envieux, cherchant dans leur SOUFFLE vespéral la douceur de la vie.
■ Joseph DADIA
Haftara du 8e jour de pessah הפטרת יום שמיני של פסח :בלשון הקודש ותרגום לערבית יהודית
הפטרה יום שמיני של פסח, בניגון מרוקאי, ותרגום לערבית יהודית, גם הוא בניגון המסורתי של יהודי מרוקו
Haftara du 8e jour de pessah הפטרת יום שמיני של פסח :