המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם-אליעזר בשן- יהודים בתפקידים בכירים
יהודים בתפקידים בכירים.
הישגיהם הכלכלים של היהודים בעיראק, שהשתלבו בכלכלה ובמסחר של בגדאד שהייתה מרכז מסחרי חשוב בסחר בין הודו למערב, הביאו לגלי קנאה, וגזרות הכליפים מבית עבאס מבטאות מצב זה. החל מהארון ארשיד, דרך מאמון 813 – 833 עד מקתדר 908 – 932, מוצאים הכליפים האלה פקודות להגבלת זכויותיהם של בני החסות, המזכירות את תנאי עומר.עולה על כולם מתוכל 847 – 861 שקבע בשנת 850 ושוב ב-854 לספירה שורה של הגבלות. פקד על הרחקת היהודים משירות ממשלתי, הבחנה בלבוש וציון מיוחד על דלתות בתיהם. הריסת בתי פולחן חדשים, איסור על ילדיהם ללמוד בבתי ספר מוסלמים ולא ילמד אותם מורה מוסלם.
אולם ספק רב אם פקודות אלה בוצעו. עצם העובדה שמדי פעם מחדשים הכליפים את אותן גזרות, מעלה את ההנחה שהיה זה מס שפתיים כלפי המערערים, והייתה זו בבחינת הלכה ואין מורין כן. ובעצם הימים האלה פעילים יהודים במערכת הכספים של השלטון העבאסי, מהם ידועות היותר שלוש משפחות, יוסף בן פנחס, אהרן בו עמרם, נטירא ובניהם. האחרון מתחיל פעילותו בשנת 892, ראשית מלכותו של הכליף אלמעתצד, ממשיך בימי הכליף אלמכתפי 902 – 908 עד השנה השמינית לממשלת אלמקתדר, עד שנת פטירתו ב-916 לספירה.
שני בנקאים האחרים תפקידם ג'בהד, כלומר שרי אוצר וממונים על גביית כספים ברחבי הממלכה החל משנת 908, ולאחרונה ידוע על פעילותם בשנת 942, ימי מלכותו של מקתדר. אופייני הדבר, כי כליף זה ציווה שלא יועסק אף אחד מן היהודים והנוצרים בשום משרה ממשלתית, פרט לרפואה ושולחנות.
מבחינה עקרונית אין כל הבדל בין מקצועות אלה לשאר המשרות, אך כנראה שברפואה ושולחנות לא היה תחליף לבעלי המקצועות מבני החסות. יש לציין, כי כל הקשור לטיפול במתכות עדינות, כסף וזהב, הוא מקצוע אופייני ליהודים בכל התקופות בארצות האסלאם. הכוונה לצורפים, טובעי מטבעות, מנהלי מטבעות, גובי מסים ובוחנים. הדבר נעוץ באיסור רבית שהמוסלמים הקפידו עליו.
עוד במחצית הראשונה של המאה ה-13, לקראת סוף שושלת בית עבאס , שנפלה בשנת 1258, נמצאים יהודים בתפקידים גבוהים בשירות הממשלתי, וזוכים אף לתוארי כבוד הודות למעמדם, כגון שמס-אלדולה – שמש הממלכה – לממונה על המטבעה המלכותית, לאחרים תקה אלדולה, ואמין אלדולה – נאמן הממלכה, וכיוצא בזה.
בספרד המוסלמית בה מלכו צאצאי בית אומיה, הגיעו היהודים לדרגות גבוהות יותר בהיררכיה הממשלתית, בעיקר בשדה הדיפלומטיה. שני האישים הבולטים הם חסדאי אבן שפרוט ושמואל הנגיד. חסדאי פועל בשירות עבד ארחמאן ה-3 912- 961. הוא תרוגמן, מנהל ענייני המכסים, וממלא שליחויות דיפלומטיות ממדרגה ראשונה. בשנת 956 נשלח לחצר מלך ליאון כדי לשאת ולתת עמו על חוזה שלום, אך גולת הכותרת של הקריירה הדיפלומטית שלו היא שליחותו למלך נאוורה בשנת 958, בה שהצליח לשכנע את המלך הנוצרי לבוא לקורדובה לשם כריתת ברית עם הכליף. שמואל הנגיד 993 – 1056, סופרו, יועצו ומצביא לחילו של המלך חבוס, הפועל גם בשירות בנו באדיס.
רבי שמואל הנגיד.
أبو إسحاق إسماعيل بن النغريلة -אבו אסחאק אסמאעיל בן א–נע'רילה 993 -1056 הווזיר הגדול בנסיכות גרנדה ומחשובי המשוררים העבריים בספרד של ימי הביניים.
רבי שמואל הנגיד נולד בעיר קורדובה שבספרד לאחר החרבת קורדובה פתח חנות לבשמים בדרנדה שם פגש את חבוס בן מכסאן מושלה של נסיכות גרנדה החדש. חבוס התפעל מאוד מחכמתו של שמואל, מינה אותו ליועצו ובהמשך לתפקיד הווזיר הגדול. ר' שמואל שימש כעשרים ותשע שנים בתפקיד זה, תוך שהוא נושא את יהדותו בקומה זקופה בחצרות שני מלכים, דואג לקהיליות היהודיות בספרד, תומך בישיבות, ובלימוד התורה ועוסק בעקביות בשירה ובחקר הלשון העברית. לאחר מותו של חבוס ב-1037 תמך בבנו הבכור באדיס בן חבוס על פני אחיו בולוגין לתפקיד הנסיך.
רבי שמואל הנגיד מיזג בהשכלתו את התרבות היהודית המקורית יחד עם ידע כללי ומדעי נרחב, כולל ידיעת שבע לשונות שבכולן ידע לכתוב שירים.
הוא כתב שני ספרי הוראה מעמיקים בתלמוד, ספרים ששרידיהם משולבים עד היום בגוף הש"ס. כמו כן עסק בחקר הלשון העברית וחיבר בערבית ספר בתורת הלשון העברית שנקרא "ספר העושר" ובו חידושי לשון ופרשנות מקראית.
שירתו של שמואל הנגיד היא שירת חול ברובה, ורצופה שמחת חיים: שירי ניצחון, מלחמה, ידידות, ויין. רק חלק משיריו נשתמרו.
על שמו נקרא היישוב כפר הנגיד.
חסדאי אִבְן שַפְרוּט (915 – 975 ).
רופא,יועץ מדיני ושתדלן יהודי, חי בעיר קורדובה שבספרד. מחבר אגרת רבי חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים (האגרת נמצאה בגניזת קהיר). בזכות השכלתו הרפואית ושליטתו הרבה בשפה הערבית חסדאי תירגם ספרי רפואה מיוונית לערבית.
אביו היה מעשירי ומלומדי העיר ג'אן שבספרד.
חסדאי רכש בילדותו השכלה נרחבה בעברית, ערבית ולטינית, כשזו האחרונה הייתה ידועה רק לבכירי הכנסייה בזמנו. הוא גם למד רפואה, ונאמר שהוא גילה תרופה ששמה "אל-פרוק". מונה כרופאו של הכליף עבד אלרחמאן השלישי.
יהודים שידעו שפות, הכירו תרבויות ונימוסים, עשויים היו לתרום לאינטרסים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים של מדינות מוסלמיות, וההבלות הרשומות לא הופעלו בצורה כוללת ומתמידה.
גישה סובלנית במיוחד גילו הפאטמים שמרכזם בקהיר. משנת 969 עד 1171 לספירה. למרות היותם שיעים, קירבו סונים מוכשרים וגילו אהדה כלפי הקופטים הנוצרים, עזרו להם בלבנות כנסיות, והם זכו לחופש דתי גמור ולשוויון אזרחי. גם היהודים נהנו מסובלנות זו, חדרו לכל ענפי החיים ומעמדם החברתי והכלכלי היה גבוה. ואיפיינם דברי משורר מוסלמי המביע קנאתו נוכח תופעה זה, הוא כותב :
" היהודים השיגו שיא תקוותיהם והם חזקו ואמצו להם השלטון וההון. מהם היועץ והשליט. עצתי לכם, בני מצרים, התייהדו, הרי האלקים בעצמם התייהדו ".
יש בוודאי מידה של הגזמה בדברים, אל הם משקפים עליה בסולם החברתי. אלמעז, המלך הפאטמי הראשון במצרים, מעסיק יהודי בשם פלטיאל ששבה באיטליה, הממונה על האפסנאות והאספקה לצבאו, ומכונה משנה למלך. בתפקיד זה המשיך עד מותו ב-975 לספירה. אך הוא, כרוב אחיו בתפקידים נכבדים, דאג לבני עדתו, תרם לישיבת ארץ ישראל והיה נגיד ראשון על יהודי מצרים.
יהודי אחר במנגנון של אלמעז היה יעקב בן כליס, יליד בגדאד. בא לרמלה בשנת 942, שם היה פקיד הסוחרים. לאחר שהפסיד כספי סוחרים ברח למצרים. בא בקשרי מסחר עם כאפור האכשידי מושל מצרים 946 – 968. כדי להגיע למשרת וזיר הוא התאסלם, אולם לפי כרוניסטים ערביים עשה זאת רק למראית עין. גם צעדו זה לא עזר לו, ועקב קנאת יריביו נאלץ לברוח למגרב. הצטרף למעז, וכשזה כבש את מצרים הועמד בראש מנגנון הכספים. יורשו של אלמעז מינהו כוזיר בשנת 978. הוא היטיב לאחיו היהודים ומינה מהם פקידים, ביניהם את מנשה בן אברהם אלקזאז שהיה עוזרו, תחילה במשרד הצבא בדמשק ואחרי כן כממונה על המנגנון בסוריה. לבסוף הורד מגדולתו עקב עלילה. אברהם אבוסעד אלתוסתרי ואחיו חסד אבו נצר, שמוצאם מפרס וישבו בפוסטאט, פעלו בעשור השלישי עד החמישי של המאה ה-11. היו מקורבים לחצר המלכות עד שאמרו כי אבוסעד מנהל בפועל של האימפריה הפאטמית.
יהודים אחרים ממלאים תפקידים חיוניים שונים במערכת השלטון הפאטמי. מבורך הנגיד היה רופא ויועץ לוזיר בשם אלאפדל 1096 – 1121. שמואל הנגיד בן חנניה המכונה אבו מנצור, מארחו של רבי יהודה הלוי במצרים, היה רופאו של אלחפיטי 1131 – 1149.
אצל הפאטמים מצויים יהודים שזכו לתוארי כבוד ממלכתיים, כגון : סופר המלכות יהודה הכהן, שחי בתקופת הרמב"ם במצרים, מכונה עמיד אל דאולה – משענת המלכות. ישעיה החסיד בן דניאל ממשפחת אשת הרמב"ם, בעל תואר אמין אל דאולה – נאמן המלכות. יהודי בשם אבו מנג'ה בן שעיה הפועל בחצרו של אלאפדל והתפרסם בחפירת תעלה שנפתחה בשנת 1121, קיבל את התואר סני אל דאולה – המשובח שבממלכה -.זכה לחיבת העם שהתבטאה בכך, שהתעלה, למרות שהיא נקראה רשמית על שם אלאפדל, קראה העם על שם היהודי. אולם עקב ההוצאות הרבות הקשורות בחפירה, נאסר. היו אלה תופעות חוזרות בארצות האסלאם. יהודים שהגיעו לשלבים גבוהים בסולם ההיררכיה נאסרו או הומתו. הקנאה עשתה את שלה.
אף בתקופת סובלנות זו של הפאטמים קם מלך אשר גזר גזרות קשות על הנוצרים והיהודים, שבוצעו ביד חזקה. הכוונה לחאכם באמר אללאה 966 – 1021, יורשו של אלעזיז, בעשר שנות מלכותו הראשונות היה יחסו למיעוטים הוגן. רופאו היה היהודי אלחקיר אלנאפי. אולם ב-1004 מתחיל בשורה של הגבלות, ביניהן סימני הבדלה בלבוש. הנוצרים ילבשו בגדים בצבע כחול, היהודים בצבע צהוב. הרס בתי כנסיות וכנסיות במצרים ובארץ ישראל. לקראת סוף ימיו הקל בגזרות, שבוטלו בהדרגה. המתאסלמים הורשו לחזור לדתם, בתי הכנסת והכנסיות שוקמו, הייתה זו אפיזודה קצרה וקשה, החריגה לגבי התקופה הפאטמית. יורשו אלט'אהיר 1021 – 1036 ביטל הגבלות כליל.