אקדמות למדע ההיסטוריה-מוקדימה-עבד א רחמאן אבן ח'לדון
שנית, ניכר היטב כיצד התלבט אבן־ח׳לדון במתן ביטוי לרעיונותיו המקוריים.
הוא חידש מונחים כל אימת שהדבר היה דרוש לו, והשתמש במונחים קיימים במשמעות שונה מזו שהיתה להם בלשון הערבית הקלאסית. אבן־ח׳לדון עצמו מדבר במקום אחד על הצורך בחידוש מונחים, וכך הוא אומר: ׳המונחים הלשוניים המקובלים טובים רק למשמעויות הידועות ברבים, אבל כשמזדמנת משמעות שאינה שגורה, אנו יוצרים ביטוי מיוחד כדי להביעה, שעל־פיו אפשר להבין אותה׳. דברים אלה נאמרו אמנם בקשר ללשונם של הצופיים, אך יש בהם כדי להאיר את השקפתו ונוהגו של אבן־ח׳לדון גם לגבי ׳המדע החדש׳ שלו. יתר על כן, הרעיונות פרצו ממוחו כמעיין המתגבר, והוא ביקש להכתיבם במהירות, במלים מצומצמות. אי־שביעות רצונו מדרך־הביטוי שמצא הביאתהו לעתים לכלל חזרות ופאראפראזות. נדמה שאפשר לומר על אבן־ח׳לדון את הדברים שאמר פול וֶרנייר על סגנונו של שפינוזה: ׳לשונו הלאטינית בהירה אך גסה, ואוצר־מילותיו מרוכז, אך לעתים קרובות סתום, כמו אצל כל ההוגים שיצרו מושגים חדשים׳.
אולם הסיבה העיקרית לקשי סגנונו של אבן־ח׳לדון עמוקה יותר. הוא חי ופעל בסביבה חברתית שלא גרסה סובלנות רוחנית ורעיונית, ושהתייחסה בחשד וכאיבה לחוקרים והוגים והטילה ׳צנזורה׳ על המחשבה, כדברי אבן־ח׳לדון עצמו״.גם בלאו־הכי לא היה אבן־ח׳לדון אהוב ביותר בסביבתו, לא בצפון־אפריקה ולא כל־שכן במצרים, שבה הודח ממשרתו כשופט. הוא לא היה אדם כאל־גזאלי, שוויתר על משרותיו והתבודד, כדי לשמור על עצמאותו המחשבתית; ׳כמה אוהב־משרות הוא!׳ אמר עליו אחד מבני דורו. אם רצה אבן־ח׳לדון לקיים בידיו לפחות את משרות ההוראה, היה עליו לנסח את דבריו כך, שאי־אפשר יהיה למצוא בהם דופי ולהתקיפו. לפיכך פיתח לו אבן־ח׳לדון סגנון שיש בו לעתים קרובות דו־משמעות מכוונת, משמעות אחת לקורא התמים ומשמעות אחרת, אחרת לגמרי, למי שיודע לקרוא בין השיטין.
לשם כך מביא אבן־ח׳לדון לעתים קרובות באריכות יתירה את הדעה המקובלת על נושא מסוים, עם מלות־המבוא ׳מן המפורסמות הוא׳ — עד שהוא משלב בה, בלשון קצרה ומגובשת ובצורה מובלעת, את דעתו שלו, הסותרת אותה דעה מקובלת. רבים מביטויי־מחשבתו החשובים ביותר מובלעים אגב־אורחא במקום בלתי־מתאים, או בקטע שנראה לכאורה כחזרה על רעיון שכבר הובע קודם־לכף. מאותה סיבה מרבה אבן־ח׳לדון לשבץ בתוך דבריו מלים וצירופי־מלים, שהיו לדבר שבשיגרה וחסרים תוכן של־ממש: כשם שחובה היא לכתוב תמיד אחרי המלה ׳הנביא׳ את המלים ׳עליו השלום׳ — כך חובה היא לכנות תמיד את דעות הפילוסופים במלה ׳המוטעות׳. גם הבאת פסוק מן הקוראן בסוף כל פיסקה ממלאת לפעמים (אם כי לא תמיד) רק את התפקיד של הפגנת אדיקות.
שני ביטויים משמשים לאבן־ח׳לדון מכשיר חשוב לרמיזת דעותיו. האחד הוא הביטוי ׳יש אומרים׳, המשמש לו להביא דעות שאינן נראות לו, כשאין ברצונו להתווכח עמהן במפורש, בדומה לביטוי 'מן המפורסמות הוא׳ שנזכר לעיל. הביטוי השני, החשוב עוד יותר, הוא ׳ואללאהו אעלם׳ – ׳אלוהים מיטיב לדעת׳, או ׳אלוהים הוא היודע׳. ביטוי זה בא על־פי־רוב בסופו של דיון(רק לעתים בראשיתו או במהלכו), וכוונתו היא כדרך־כלל להפסיקו בלי להביע דעה פסוקה וסופית, ולהשאיר את ההכרעה בידי הקורא, אגב רמיזה ברורה למדי על כוונת המחבר. כל־אימת שביטוי זה מופיע ב׳מוקדימה׳, הוא אומר דרשני.
כל אמצעי־הסגנון האלה השיגו כנראה את מטרתם: ה׳מוקדימה׳ של אבן־ח׳לדון נפוצה כבר בימיו והפיצה את שמעו בכל ארצות האיסלאם, ועד כמה שידוע לנו לא התקיפוהו על הדעות שהביע בה. ולא רק בני דורו הלכו שולל אחרי הדו־משמעות של ניסוחיו, אלא גם חוקרים גדולים וטובים בדורותינו. אתן רק שתי דוגמאות: ג׳ורג׳ סארטון, שהעריך את אבן־ח׳לדון כאחד מגדולי דורו בכל העולם (הוא מכנה את המחצית השנייה של המאה הי״ד בכינוי: ׳תקופתם של צ׳וסר, אבן־ח׳לדון וקרשקש׳) – כתב עליו: ׳ברור שאבן־ח׳לדון היה איש אדוק בכל נימי נפשו ומוכן לקבל את כל הדוגמות של אמונתו׳; ותומאס ארנולד, אחד מחשובי המזרחנים בבריטניה, כתב עליו: ׳אבן־ח׳לדון לא הסכים לשום שיטה פילוסופית, אלא סמך בענייני אמונה על ההתגלות האלוהית׳.
האם מתחייבת מכל זה המסקנה, שאבן־ח׳לדון היה איש צבוע שאין תוכו ככרו? נדמה לי שאין להגיע למסקנה זו. בכל שלוש התרבויות של ימי־הביניים, הנוצרית, האיסלאמית והיהודית, היה מקובל שההמון הגדול צריך להחזיק בדתו המסורתית, על מצוותיה המעשיות ועל אמונותיה המבוססות על ההתגלות האלוהית, ומתפקידם של המנהיגים הרוחניים של העדה לעודדו ולחזקו בכך, – בעוד המעטים, המלומדים, ׳המיוחדים׳ — מותר להם להגות בשאלות פילוסופיות ולהתווכח עליהן ואף להגיע למסקנות שאינן מתיישבות עם האמונה. חייו הרוחניים של בן־העידית מתנהלים בשני מישורים שונים, שאין ביניהם סתירה מפני שאין ביניהם מגע: כשהוא עוסק בהגות ובמדע — אין הוא כפות לעיקרי האמונה; ובחיי יום־יום, במנהגיו ובתפילתו ובאמונתו – אין הוא מופרע על־ידי דעותיו וידיעותיו הפילוסופיות.
מתוך כפילות זו שבמישורים הרוחניים נובעת גם השיטה לכתוב במתכוון באופן כזה, שכל אדם יבין מתוך הכתוב מה שהוא יכול להבין על־פי המישור הרוחני שבו הוא שרוי. כדי להביא את המאורעות ההיסטוריים הגלויים־לעין לידיעת הרבים, ובעת ובעונה אחת להביא לידיעת המעטים את טיבם וגורמיהם של המאורעות הללו – נאלץ אבן־ח׳לדון להזדקק לסגנון־כתיבה מיוחד, שאיפשר לו להקנות לחוג המצומצם של המעטים את התורות המיועדות להם, בלי שהרבים אף יחשדו בקיומן של תורות כאלה בספרו. כפי שהראה ליאו שטראוס, יש בתולדות הפילוסופיה כמה הוגים גדולים, המורים תורה נגלית ליד תורה נסתרת: על דרך הנגלה משמיע ההוגה דעות המסכימות לסברות ההמונים ולאמונותיהם המקודשות קדושת־דורות, מפני דרכי שלום, אנוס על־ידי משטר של רודנות, ומאמין באמת שסברות ואמונות המוניות אלה מועילות לחיי הציבור, למוסדותיו ולתקנותיו, ואין רצונו לערערן; על דרך הנסתר הוא מרמז לדעותיו האמיתיות. כאופן זה ניתן לבאר סתירות שבדברי ההוגה. אלו הן סתירות שבהן התכוון המחבר לעורר את דעת המעיין היטב, כי אין תוכם של הדברים כברם, והדיבור הוא אחד בפה, או בחצי־פה, ואחד בלב שלם. הקורא הבינוני אינו יורד לסוף דעתו של המחבר, אבל הקורא המדקדק בדברי המחבר, הבוחן והבודק אותם לעומקם, עומד על כוונתם האמיתית.
כך נהג גם אבן־ח׳לדון, ויש לנו על כך עדות מפיו של המחבר עצמו, המדבר במפורש, מיד כהתחלת ה׳מוקדימה׳, על הלקח השונה שיסיקו ׳המעטים׳ ו׳הרבים׳ מן ההיסטוריה: ׳בהבנתה (של ההיסטוריה) שווים מלומדים ובורים; שכן לכאורה אין בה אלא ידיעות על מאורעות ושושלות, ועל דברים שאירעו בתקופות קדומות. אך בעצם יש בו במקצוע ההיסטוריה הסתכלות ומחקר, הסבר מדויק לשורשי
הדברים הקיימים ולדרך התהוותם, והבנה מעמיקה של מהות העובדות וגורמיהן. לפיכך מושרש מקצוע ההיסטוריה עמוק כחכמת הפילוסופיה, וראוי הוא בהחלט להימנות עם מדעיה׳.
אבל אף־על־פי שסגנונו של אבן־ח׳לדון לפרקים מעורפל, והרצאת דעותיו לפעמים קטועה, או סתומה, או חוזרת, או דו־משמעית במתכוון – הרי המבנה הכללי של ספר ה׳אקדמות׳ הוא בהיר והגיוני. אין צורך להרחיב את הדיבור על כך כאן, כי שמות החלקים והפרקים – שנקבעו ונוסחו על־ידי המחבר עצמו – מבהירים את המבנה ואת מגמתו כל־צורכם. אוסיף רק דברים אחדים על החלק השישי של הספר – ׳המדעים לסוגיהם, ההוראה לשיטותיה, והמצבים השונים של המדעים וההוראה׳.
חלק זה מופיע כתיאור היסטורי־ענייני של המדעים, שבו המחבר לכאורה אובייקטיבי לגבי בעיותיהם. אך עיון מדוקדק יותר בדברים מראה כי בחלק זה מבקש אבן- ח׳לדון לתת, לגבי כל מדע, תשובה על השאלה כיצד על הוגה־הדעות לנהוג בעיונו וכיצד יקנה את תוצאות עיונו במדע שכלי לחברה המיוסדת על חוק שבהתגלות. הדברים לא נאמרו אפוא מתוך שוויון־נפש, אלא יש בהם נקיטת עמדה בשאלות רבות, אם כי לפעמים בצורה מובלעת, כמוסבר לעיל; ובדין כתבה גב׳ סירייר, שמתוך חלק שישי זה אפשר ללמוד יותר על השקפותיו של אבן־ח׳לדון על הדת, התיאולוגיה, הפילוסופיה והמיסטיקה מאשר מכל שאר חלקי הספר.