ארכיון יומי: 22 בפברואר 2019


חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991

מותו של מויאל

הידיעה על מותו של מויאל הכתה בהלם את ״חובבי ציון״, מכריו ומוקיריו בארץ ובחוץ־לארץ, שראו במותו אבדה גדולה לעניין ישוב ארץ־ישראל. לגבי מזכירו אלעזר רוקח היתה זו גם אבדה אישית של ידיד ורע.

במכתב מיום כ״ג. טבת תרמ״ו (31 בדצמבר 1885) אל ועד המשנה על ״מזכרת משה״ בווארשה, מבכה מרה את ידידו, בדברים היוצאים מן הלב:

״כבוד אחינו היקרים אוהבי עמם וחובבי ציון וכו'… בטח שמעתם גם הקשיבו אזניכם במות עלינו השר הגביר ה״ר אברהם מויאל ז״ל, איש נעלה ומהולל. ואשר לא הניח דוגמתו פה ביפו ואף לא בארץ הקודש כלה… בהדעפעשה [מברק] אשר שלחתי לאחינו הראש, ד"ר ל׳ פינסקר נשיא ההנהגה, ואשר בטח הודיע לכבודכם מהאסון האיום הזה בעיתו ובזמנו. אדונים יקרים, עוד ראשי עלי כגלגל ורעיוני מבולבלים, אם כי כבר עברו י״ב ימים מיום שמת עלינו האיש החי הזה. עוד עיני יורדות מים וליבי חלל בקרבי על האבידה הגדולה והיקרה הזאת שאבדו חובבי ציון ברב פעלים זה. עוד לא אוכל למצוא תנחומים לנפשי, מה גם מדי אשליך מבט על דבר ׳התפתחות הישוב׳. אהה! מה אומר לכם אדונים יקרים, קרח נורא וקפאון איום יקפיא את כל עורקי ורגשי לבבי, ומבט עיני שטות ברצוא ושוב על פני המון רב, לראות ולחפש אולי אמצא על כל פנים לי ולנפשי עצה והכרה פנימית עם ביטחון ואמון באיש אחר המוכשר לעשות את אשר עשה המנוח ואת אשר חשב לעשות לטובת הישוב. אבל המבטים ישובו אלי מבוששים ודוקרים את מחי ומשם ירד המכאוב ונוקב עד חדרי לבבי. יען אדם כמהו באלף לא נמצא. כן, אדונים יקרים, שר וגדול נפל בישראל! גבור משכיל אשר בכוחו הי׳ לישר הידורים ולשום מעקשים רבים למישור. איש חי ורב פעלים איש מכובד בעיני כל מיודעיו ומכיריו, ואשר אחרי דבריו ואף גם אחרי רצונו לא שנו איש אשר ידע לנסות דבר והי׳ לו לשון למודים לדבר ולהתייצב לפני מלכים. איש שהי׳ לו רצון אדיר ומתמיד ועל כל אלה לב נלבב. אוהב עמו. ואיפוא נמצא תמורתו ? אויה לנו! וישוב ארץ הקודש תתיפח ותפרש כנפיה על גאולה ומנחמה ומחזיקה, כי מת בדמי ימיו בן ל״ה דנה. ומה נעשה ? !״ 06

צער וכאב רב גרם מותו של מויאל לביל׳׳ויים, בני־הסותו, שראו בו את משענתם היחידה, וכתב עליו חיסין, המתאר גם את מסע הלוויה, את הדברים הבאים:

… קשה למצוא בין יהודי הארץ כמוהו שיימסר מתוך התעוררות פנימית בעניינים החשובים של עמו… יקר לנו ביותר אברהם מויאל, היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את נפשנו להקדיש את כל כוחו לטובת הישוב. בשעת הלוויתו היו כל בתי המסחר העבריים סגורים. כמעט כל יפו… סוחרים גדולים, קונסולים, באי כח הממשלה, בני המושבות – הלכו אחרי מטתו אלמנות ויתומים, שידעו את ידו הנדיבה… מובטלים ומדוכאים נמשכו אחרי התהלוכה הנוגה. מבלי משים עלה בזכרוננו מותו של קרל נטר. הנה מת גם האיש השני, אשר רצה ואשר יכול לעבוד לטובתנו…״

מויאל, שמת בחטף, לא השאיר צוואה מה ייעשה ביתומיו הקטנים. וכיצד יהיה אפשר להפריד בין כספו הפרטי ובין הכספים של ״חובבי ציון״, שהוצאו על־ידו למען המושבות, והאם נותרה יתרה בקופתו וכמה? ברגעי חייו האחרונים, בשכבו על ערש דווי, עוד הספיק מויאל למנות לאפוטרופוס על ילדיו את שמואל הירש, חברו לעבודתו וידידו בלב ובנפש. אולם מיד לאחר פטירת מויאל נחתמו פנקסיו וחשבונותיו על־ידי פקידי השלטון הממונים על עסקי ירושות. משנמסרו, כעבור זמן, לרשותו של הירש לא היה לאל־ידו, מפאת טרדותיו הרבים, לטפל בעניין והוא העבירם לרוקח. כשלושה חודשים חלפו עד הפרסום הרשמי של החשבונות. ובפרק זמן זה הריץ ויסוצקי מכתבים בהולים לחברי הנהלת ״מזכרת משה״, ובראשם לפינסקר, בתוך שהוא חוזר, כבעבר, להטיח במויאל, ועתה גם ביורשיו, האשמות של מעילה בכספי הציבור ובא גם בטענות כלפי חברי ההנהלה, בחינת-״ראו הזהרתיכם״.

להלן מכתב אחד מני רבים אל פינסקר, המשקף את יחסו התמוה של ויסוצקי אל מויאל גם אחרי פטירתו ואת התייחסותו השלילית של פינסקר לנאמר בו ובקודמיו:

״… בפעם הזאת נעתקו מפי מלין. ולא אדע איזה שפה אבהר לי שתהיה המליץ בינותינו, שנבין איש את שפת רעהו. זה כחצי שנה מיני אז שבתי ממסעי בארץ הקדושה לא פסק מירוץ אגרות תמידי בין שנינו. אך לדיאבון ליבי ראיתי כי עד היום לא הייתי מאושר שכבודו הרם ישעה אל דברי ויבין הגיגי, ועל כן אני מוצא תמיד במכתביו תשובות שלא כענין, אשר תביאנה לי רק מפח נפש ומכשול לב.-גם הפעם הזאת ראיתי במכתבו… שאלה אחת אשר הראני בעליל כי כבודו לא קרא כלל את מכתבי עד היום… כי שם עוררתי את כבודו שיאיץ בהמנוח ז״ל להראות… בפרטי פרטיות בהחשבון מסך 54,534 פראנק… עתה יבין כבודו כי כל דבר אשר התמלטו מפי עוז… על אודות התנהגות המנוח… וכבודו התפלא עלי… איך אני מרהיב עז בנפשי להוריד את ה׳ מויאל משאתו ומה גם לחשדו בעון מעילה… אבל כבודו לא שמע לעצתי, אף כי העידותי בו שלא ישלח לו את שלושים אלף הפראנקים עד אשר יקבל ממנו חשבון פרטי (גם חשבונות של הקולוניסטים)… באשר כתבתי אז לכבודו באר היטב, וכבודו לא שעה אל דברי… כי תכף כאשר ראיתי שעברו שני חודשים… ואין חשבון… לא ישר בעיני דרכו… אבל כבודו היה אץ במעשיו וישלח את הסך… ויצא לנו המכשול הזה!… כי תחת אשר לפי דעתי נשאר באוצר המנוח ז״ל רק מבספינו, עוד יאמרו כי כסף המנוח נמצא עוד באוצרנו!״

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991עמ' 98-96

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005

היהודים מצדם לא ראו בגירוש מאנדלוסיה ובצווי הגירוש מאראגון, שהוצאו לאחר מכן (1486), שום אות לפורענות המתרגשת לבוא עליהם. היתה זו תוצאה לא רק מכשרונותיו של פרדיננד להעלים את כוונותיו ולהוליך שולל, אלא גם מנסיונם ההיסטורי של יהודי ימי־הביניים ומתפיסת מצבם והערכתו. במשך דורות על־גבי דורות ראו בכנסיה את אויבתם, ובמלך את מגינם, וכך הורגלו לראות בכפל־ תופעות זה סדר דברים שכמעט אינו ניתן לשינוי. נראה היה להם שאם פרדיננד פועל נגדם, הוא עושה זאת תחת לחץ האינקוויזיציה, ושלא ישמע לעצותיה אלא עד גבול מסוים בלבד. האפשרות שיסטה כליל ממדיניותם המסורתית של מלכי ספרד, ויבקש להביא על היהודים חורבן גמור, נראתה להם רחוקה ביותר מן השכל. אילו גילה פרדיננד איבה אישית ליהודים שפעלו בשירותו או בחצר המלוכה, היו בלי ספק נחרדים. אבל שנאה כזו לא גילה מעולם, על כן לא ייחסו לפעולותיו כל השפעה על קביעת יחסו אל הציבור היהודי.

ויש לציין גורם נוסף שפעל להפחתת חששותיהם של יהודי ספרד לגבי עתידם הקרוב. היתה זו העובדה שיהודים תפסו עמדות חשובות בחכירתן וגבייתן של הכנסות המלוכה, וכן שמאראנים תפסו כמה מן המשרות הגבוהות ביותר במחלקות ממשלתיות שונות ובחצר. שימוש בזה ביהודים ובמאראנים היה חלק מן המדיניות התועלתנית, שעליה הקפידו פרדיננד ואיזבלה כאחד. הודות לה יכלו לנצל כל כשרון שהיה מוכן לשרתם, ולהשריש בציבור את האמונה שעמדותיהם ננקטו תמיד לפי עקרונות הצדק ומתוך גישות חסרות פניות. לפיכך היו הרבה יהודים סבורים, שהמלכים לא היו מחזיקים יהודים במינהל הארץ "בשתי ידיים״ אילו נתכוונו להרחיקם ממעמדם. כל מסקנה אחרת לא היתה מתקבלת על הדעת. אולם למנהיגותו ולמדיניותו של פרדיננד, על דו־פרצופיותו הסבוכה ועל שיקוליו ארוכי הטווח, היה היגיון משלהן.

ולסוף: מה שעשה רושם על היהודים יותר מכל דבר אחר היה עמידתם התקיפה של מלכי ספרד על קיום חוק וסדר. בשום פנים לא היו מוכנים להשלים עם שלטון אספסוף או עם מעשי אלימות של ההמון. אם החליטו לפעול נגד קבוצה מסוימת, בוצעה החלטתם בצורה, במידה ובזמן שנראו להם חוקיים ונאותים. כל מעשה רדיפה שלא סמכו עליו את ידם – כלומר, שלא נעשה כחוק – נתקל בהתנגדותם התקיפה. עמידה נמרצת זו על שלטון החוק, יחד עם יסודות ההונאה שבמדיניותם וההעלמה המוצלחת של תוכנית הגירוש, תרמו להתפתחותה של אותה הרגשת ביטחון מוזרה ששררה בקרב יהודי ספרד.

אברבנאל היה שותף להרגשה זו. ב־1484, כשהוזמן לחצר המלוכה, ראה בכך הזדמנות שאין להחמיצה. הוא התרשם מן הרוח הידידותית שגילו השליטים כלפיו, אך לא ממאבקם להרחבת האינקוויזיציה. משמעותה החמורה של עובדה מרכזית זו, שנשאר רק זמן קצר לישיבתם של היהודים בספרד, לא נקלטה בהכרתו. אברבנאל, כשאר בני־דורו היהודיים, לא ראה את אותות הזמן. וכך היה אותו ריאיון בטֵרֵזונה באביב 1484 מעין פתיחה סמלית, מבשרת רעות, לפרשת פעילותו כאיש חצר בספרד.

  1. 3. קידום בחצר המלוכה

הואיל ובשעת כניסתו לשירותו של פרדיננד לא עמד על גורמי־היסוד במצבם של יהודי ספרד, אין ספק שהאמין כי ככל שתגדל השפעתו, יוכל לחזק את מעמדם. אולם במשטר המדיני ששרר אז בספרד יכלו יהודים להיכנס לשירות המלכות רק בתחום הפקידות הכספית, ובראש וראשונה בתחום גביית המיסים. לפי שעה, לפחות, חסומה היתה הדרך למשרות רמות, שלמחזיק בהן נודעה השפעה יתרה. גובה המיסים הראשי בין יהודי ספרד היה אברהם סניור, שהיה גם ״הרב של חצר המלוכה״ (Rab de la Corte) והמנהיג הרשמי של יהודי קסטיליה. מעמדו של סניור בחצר היה איתן. בפעילותו המקצועית גילה יכולת וכשרון, ונוסף על כך היה חביב על המלכה. איזבלה זכרה היטב את השירותים היחידים במינם שסיפק לה בשעות משבר. ברור שאברבנאל יכול היה לקבל רק משרה משנית לזו של סניור.

סניור, שהיה בכוחו לחסום את דרכו של אברבנאל, ודאי הבין שאין לו סיבה לחשוש מהתמנותו של זה האחרון לתפקידו. ודאי חש שאברבנאל יקיים כמוהו יחסי ידידות הוגנים ותקינים; ואפשר שגם מטעמים אחרים בירך על שיתוף הפעולה עם אברבנאל. סניור היה אז בן שבעים ושתיים ועמוס בבעיות קשות. בתוך לחצי המלחמה לא קל היה לו למלא את דרישותיהם הגוברות של פרדיננד ואיזבלה. עד מהרה ודאי הכיר בבקיאותו הגדולה של אברבנאל בכל מה שנגע לחכירת מיסים וגבייתם, ואין ספק שהתרשם מאוד מאישיותו של איש החצר המפורסם.

כך, איפוא, קיבל עליו אברבנאל חכירות מס במערכת הרחבה של סניור. העובדה שהיה ביכולתו לקבל עליו תפקידים כאלה מעידה, שהצליח להעביר מפורטוגל לקסטיליה לפחות חלק קטן מרכושו. באוגוסט 1484, כשנמלט חתנו יוסף מסכנת המאסר שבה אוּיָם על־ידי ז׳ואן והגיע לקסטיליה, הצליח, כנראה, להוציא עמו חלק ניכר מהונו – מה שאיפשר לו לחזק את מעמדו הכספי של אברבנאל במִלווֹת או בשותפות. כמי שהיה שר האוצר בדוכסות של וִיזֶאוֹ וכאחיינו של אברבנאל (הוא היה בנו של שמואל, אחיו של דון יצחק) היה יוסף, כמסתבר, אדם עשיר מאוד.

כושר התיכנון של עסקי כספים גדולים, שהיה מסגולותיו של אברבנאל, התעורר עכשיו ותבע פעולה. חכירת המיסים חייבה מאמצים מתמידים, זהירות מירבית ותשומת־לב רב צדדית, ואין ספק שאברבנאל עמל קשה לחדש את עושרה של משפחתו. מסֶגוּרָה עקר אל לב הארץ – אולי היישר לאלקאלה דה אֶנַארֶס, שלפי התעודות שהה בה מיוני 1485 ואילך. משם היה יכול, כמדומה, לנצח ולפקח היטב על מפעליו העסקיים השונים, ועם זה ליזום תוכניות כלכליות חדשות, שעשויות היו להתרחב. אפשר גם נשא עיניו לא רק ליתר עושר, אלא גם ליתר עצמאות. על כל פנים, ברור שלא הסתפק בכהונה המשנית שבה התחיל את דרכו בספרד. כשרונו בענייני כספים הוכח עד מהרה, והוא חתר להתקדם ולעשות חיל.

ב־6 ביוני 1485 חתם, איפוא, על הסכם עם החשמן האדיר מנדוסה, שלפיו קיבל עליו לחכור את הכנסותיו של זה האחרון בסיגְוֶנסה (Siguenza), בגוואדאלאחארה וביישובים אחרים לתקופה של שנתיים (1487-1486). היתה זו, בלי ספק, קיבולת כבדה, אולי כבדה מכל אלו שהעמיס על שכמו בספרד, שכן התחייב לשלם לחשמן (במועדים קבועים, ב־1488-1487) סכומי כסף עצומים שהגיעו לכדי שישה מיליון וארבע מאות אלף מאראוודים. אברבנאל עמד בהסכם לשביעות־רצונו המלאה של החשמן, שכן, כמו שעולה ממסמכים מאוחרים יותר, הוסיף לפעול בשירותו של זה האחרון עד תום ישיבתו בספרד. נוסף על כך נראה שלזכותה של אותה עסקה שעשה עם החשמן ב־1485 – וביתר דיוק, לזכות תוצאותיה המוצלחות – יש לזקוף את מעורבותו הגדולה לאחר זמן בענייני בית מנדוסה. במשך שנים אחדות – כנראה סביב 1490 – היה אברבנאל ה״קונטאדור מאיור״ של הדוכס של האינפאנטארו.

אִינִיגו לוֹפס דה מֶנדוֹסָה, הדוכס השני של האינפאנטאדו, עלה לשררה במות אביו, דיאֶגו אוּרטאדו דה מנדוסה, ב־1487. אציל זה הטיל את מרותו על למעלה משמונה מאות יישובים ותשעים אלף וסאלים שהעלו לו מס, והכנסתו השנתית היתה מן הגדולות ביותר שבית־אצולה בספרד יכול היה להתפאר בה. אך לא תמיד השתוו הכנסותיו להוצאותיו, כי אהב האיש הוד ותפארה; פמלייתו דמתה לפמליית המלוכה; והארמון שבנה לעצמו בגוואדאלאחארה היה מן המפוארים שבמעונות האצולה של ספרד בעת ההיא. דומה שהיה נדיב מטבעו, ומאחר שהיה נאמן למלכים ולארצו שהיתה נתונה במלחמה, גם השתתף בכוחות גדלים משנה לשנה במערכה הארוכה והיקרה על גרנדה. כתוצאה מכל אלה נמצא הדוכס שוב ושוב, למרות משאביו הגדולים, זקוק לכספים. כשמינה את אברבנאל לקונטאדור מאיור של אחוזותיו קיווה, כפי שמסתבר, שיגאל אותו מדאגות אלו, אולי על־ידי שימוש בשיטות כלכליות שתגדלנה את הכנסותיו. אברבנאל ודאי הבין את האתגר ונענה לו. הוא עקר לגוואדאלאחארה – בירת הדוכסות – וקיבל מאדוניה את המפתחות הכספיים של מדינה בתוך מדינה.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005 עמ' 72-69

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר