ארכיון יומי: 3 בפברואר 2019


קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה זצ"ל –כרך שלישי- תשל"ו-תקופת ההריון

תקופת ההריון.

בתקופה זו זוכה האשה ליחס מיוחד מצד כל הנמצאים בסביבתה. מונעים ממנה כל מאמץ פיזי ומעירים לה שצריכה לנוח הרבה. כלל רווח היה : שאשה בהריון אם תתאוה משהו בלבה ולא תמלא תאוותה, עלולה לסכן את עצמה ואת עוברה. ובמקרים רבים סיפרו על נשים שהפילו עקב כך.לפיכך נהג בעלה לקנות בשביל אשתו ההרה כל פרי חדש וכל מצרך שהופיע בשוק. ושכנותיה נתנו לאשה ההרה לטעום מכל תבשיל שבישלו. ונזהרו מלספר בקרבתה על פירות שאינם מצויים באותה עונה ובאותה עיר ועל מאכלים שאכלו ואינם בהישג ידה, ואפילו דברי לבוש, שמא תתאווה להם. כמו כן נמנעו מלהביאה למצב של רוגז וכעס. וזה גם במשנה "עוברה שהריחה מאכילין אותה ".

בחודש התשיעי להריונה, עולה האשה להר שליד העיר צפרו שם קבורים צדיקים לפי האגדה ומתפללת שם שתלד שלא בצער. לפני חודש התשיעי כבר מכינה האם את בגדי התינוק שיוולד. בבן הראשון, הורי הכלה היו מכינים "למסבבך" והוא סל נסרים גדול שבו שמים כל בגדי התינוק, חיתוליו, אבנטים, ושאר אביזרים הנחוצים לתינוק. ומביאים את זה כמתנה לאמא בתחלת החדש התשיעי. מלידה שנייה ואילך מכינה האמא בעצמה את בגדי התינוק ושאר צרכיו.

תעודה מספר 258

תקנות שנתקנו פה צפרו יע"א בעשרים לחדש שבט התרס"ד – 1904

למסבבך מא יכון פיה גיר אתאי דוקא, יכון פיה לא פביך וואלא ביצ'א וואלא מאחייא וואלא כעך. תסחים דלבבנת סי עראדא וסי מאכלא מא תכון כלל לא לרזאל וואלא לנסא. לילת למילה סי עשא מא תכון פיהא כלל וואלא מאחייא גיא אתאי דוקא.

אבי הבן מא יעמל חתא עראדא כלל לא פלחול וואלא בשבת, וסעודה דלמילה מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא דוקא וסי טביך מא יכון כלל. מילה די תכון נהאר שבת יעמלו לביצ'א ובאטאטא ולהריסא וסכינא בלחם ומאחייא, וסי קורא וסי דזאז מא יכונו כלל.

תפליה מא תכון חתא עראדא כלל לא פלחול וואלא פשבת ולילת לחפאפא מא יכון גיר אתאי דוקא וסי עשא וסי מאחייא מא תכון כלל. רבי אידא עבבא ליסיר מול תפלין לצ'ארו, מא יעמל גיר אתאי ולכעך דוקא, סעודה די תפלין מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא, וסי טביך מא יכון כלל.

למלאך מא יעמלו פלחלאווא גיר אתי ולביצ'א ולכעך ומאחייא וסי טביך מא יכונו כלל, ומן תמא סי עראדא מן זיהת למלאך, וואלא זייארא מא תכון כלל לא פלחול וואלא פשבת וואלא פלעיד. ומא יעביוו ללערוסא גיר לעאדא וברראד דאתאי, וסי מא ירדדו צ'אר לערוסא לצ'אר לחתן כלל, וסי טבאק מא יעביוו כלל.

לילת למימונא צ'אר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא, ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא ווכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף. ערב כפור מא יעביוו ללערוסא גיר ספרזלא דוקא וצ'אר לכלה סי מא ירדו ללחתן כלל, פפורים חתא וואחד מא יעבבי ללכלה פורים, מן גיר צ'אר לחתן דוקא.

שבת לוולי דלעארס מא יכון פיה עראדא כלל, לא צ'אר לחתן וואלא צ'אר לכלה, ותזוויל סבנייא דלערוסא, סי מא יכון פיהא כלל אפילו אתאי. נהארלחד פקד אלחנא סי מא יכון כלל, לא טבאק וואלא חפנא וואלא אפילו אתאי, ונהאר לתנאיין מא יעביוו ללערוסא גיר סמן ולעסל דוקא וסי טבאק וואלא חפנא וואלא מאחייא מא תכון כלל וגיר ירזעו לצ'אר לחתן סי מא יכון כלל.

סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא צ'אר לחתן ללבחורים וואלא צ'אר לכלה לבתולות. אתדוויר דתפלין אוו דלחתן מא יכון פיה גיר אתאי דוקא, שבת דרוחאן מא יעמלו פיה גיר לביצ'א ובאטאטא ולהריסא וסכינא בלחם ומאחייא, וסי דזאז וואלא קורא מא יעמלו לא צ'אר לחתן וואלא צ'אר לכלה.

אייאמאת לחול דלערס לא דלחתן ואלא דלכלה מא תכון חתא עראדא כלל וסי תכבירא דלעזארא או דלעוואתק מא תכון כלל. לעסייא די לילת מצא אשה, מא יעביוו צ'אר לחתן גיר אתפציל דוקא, וסי טבאק וסי חפנא מא תכון כלל.

סעודת מצוה דלערס מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא, דוקא סעייא מא יכון פיה גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא. שבעת ימי החופה, מא הומאסי חובה כלל, די דהרלו יעמלהום מליח, ודי מא יעמלהום סי חובה הייא עליה כלל.

לחפנא די כא יפרקו שבת די ואברהם זקן מא תכונסי כלל, שבע אייאם וסהר ולעאם לא דראזל וואלא דלמרא סי מאכלא מא תכון פיהום, גיר לקראייא וואתאי ולמזונות.

בכתב ידו של הרב רבי שלם אזולאי ז"ל ובחתימתו.

תרגום התקנות הללו מערבית לעברית.

למסבבך – בהריון הראשון מכינים היו משפחת הכלה בשביל הלידה בגדים לילד או לילדה ומביאים את זה בטקס מיוחד שהיו קורים " למסבבך " ומשפחת החתן עורכים מסיבה – לא יעשו במסיבה הזאת רק תה דווקא ולא יהיה שום תבשיל ולא ביצים ולא מאחייא ולא לחמניות.

תסחים – כך היו קוראים למסיבה שנותנים בה שם לילדה הנולדה – שום מוזמנים לא יהיו ושום מיני מאכל לא יהיו לא לגברים ולא לגברות בליל שלפני יום המילה שום סעודה לא תהיה למבקרים ולא משקה המאחייא רק תה דווקא.

אבי החתן לא יזמין לשום מסיבה לא בחול ולא בשבת, בסעודת מצווה שלאחר הברית חא יהיה בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא ובלי שום תבשיל. הברית שיחול ביום השבת לא יהיה בסעודה רק ביצים תפוחי אדמה דייסה מחטים וחמין עם בשר ומאחייא, ולא יעשו בחמין שום עופות ולא קציצת בשר.

בסעודת פדיון הבן לא יעשו רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשיל. בבר מצוה לא תהיה שום הזמנה למסיבות לא בחול ולא בשבת ובליל התגלחת ( שמתדלח חתן הבר מצוה ) לא יהיה בטקס רק תה ושום סעודה ושום משקה מאחייא לא יהיה כלל.

הרבי, שמלמד את הבר מצוה הדרשה, אם לוקח את הבר מצוה לביתו לא יסדר במסיבה לכבודו רק תה וכעכים דוקא. בסעודת מצוה של הבר מצוה לא יהיה בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשיל כלל.

השידוכין לא יעשו בטקס רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשילין. ומאותו זמן והלאה לא יהיו מסיבות וביקורים לא בחול ולא בשבת ולא בחגים. לא יוליכו לכלה רק העאדא ( עוגות ) וקומקום של תה. ומשפחת הכלה לא יחזירו למשפחת החתן שום תמורה למה שקיבלו, ושום מגשים לא יוליכו לכלה.

בליל מוצאי חג הפסח משפחת החתן יקחו לכלה העאדא ( חלב וחמאה ועוד ) וסבלונות טבעת של זהב או תכשיט אחר, ושום קרוב לא יתן שום דורון לכלה אף הקרוב ביותר. ערב כפור לא יקחו לכלה רק פרי החבוש ובית הכלה לא יחזירו התמורה לחתן.

ביום פורים שום אחד לא יקח שום שי לכלה רק בית אבי החתן דוקא. שבת הראשונה של החתונה לא יהיו בו מוזמנים לשתי המשפחות, ובטקס הסרת המטפחת מעל ראש הכלה לא יהיה בו שום דבר גכם משקה התה לא יהיה.

יום ראשון בשחיקת החננא לא יהיה שום דבר – היו נוהגים לעשות טקס גדול בשחיקת העשב הזה שבו היו צובעים ידי הכלה ולא היו שוחקים אותו רק נשים נשואות שלא נתגרשו ולא נתאלמנו והיו קוראים להם " למזוואראת " – לא מגשים ולא חילוק קליות ואף משקה התה, יום השני לא יקחו לכלה – יום התחלת ספירת שבעה נקיים שהנשים מבית החתן היו מוליכות לכלה – רק חמאה ודבש דווקא ללא מגשים וללא חילוק קליות וללא שתיית המאחייא.

וכשיחזרו לבית החתן, לתופף במחולות, לא יהיה שום דבר. שום סופגניות ושום לחמניות לא יעשו שתי המשפחות לשושבינין ולבתולות. התגלחת – שמתגלחים השושבינין של החתן או של הבר מצוה לא יהיה בו רק תה בלבד –

שבת שאחרייום החופה לא יסדרו בסעודת השבת רק ביצים ותפוחי אדמה דייסה של חטים וחמין בבשר ומשקה המאחייא, שום עופות ושום קציצות בשר לא יעשו שתי המשפחות. בימי החול של שבעת ימי החופה לא יהיו שום הזמנות לא בבית החתן ולא בבית הכלה ושום מסיבה מיוחדת לשושבינין ולבתולות לא תהיה כלל.

בליל מצא אשה, לא יקחו בית החתן לבית הכלה רק " אתפציל " – בגדיה מהנדונייא שכבר נלקחה מבערב מבית הכלה לבית החתן מחזירין לה בגדיה המיוחדים לקישוט לשעת הקידושין – בלי שום מגשים ובלי חילוק קליות ועוגיות.

סעודת מצוה שלאחר הקידושין לא יהיו בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא. יום הסעאייא – היו נוהגים שהיום שאחרי שבעת ימי החופה יום חמישי היו הולכים משפחת חתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת צהרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת לפני חתונתה, וזה היה נקרא יום הסעאייא – יום חזרה על הפתחים – לא יהיה בו רק תה וביצים וכעכים ומאחייא ומסיבות בשבעת ימי החופה אינם חובה כלל ומי שרצונו לסדרם מה טוב ומי שלא רוצה אין עליו שום חיוב.

לחפנא – חלילוק קליות וסוכריות ארוזים במטפחות – שמחלקים בשבת של ואברהם זקן מנהג זה יבוטל. משמרות שעושים לרגל שבעת ימי אבילות החדש והשנה של הנפטר שום מאכלים לא יהיו רק לימוד ותה ומזונות. סוף התקנות.  

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה זצ"ל –כרך שלישי- תשל"ו-תקופת ההריון – עמ' 83-81

נהגו העם לרבי דוד עובדיה זצ"ל-מנהגים בקהילת יהודי מרוקו-קהלת צפרו כרך ג-תשל"ו

ו.  מר״ח אב עד אחרי ט״ב אין אוכלין בשר וכמ׳׳ש מרן סי׳ תקנ״א ס״ט וכפ״ה שם אות קכ״ה וקכ״ח, אך ביום ר״ח לא היו נמנעים מלאכול בשר עיי׳ להכנה״ג הגהב״י כ״ו ורבינו החיד״א בספרו מורה באצבע אות רל״ג. ועיין בספר השמים החדשים דף ט״ו ע״א שהאריך בזה ובסוף כתב ואנחנו נהגנו לאכול [בשר ביום ר״ח אב] ולא ידענו סמך לדבר. ועיין בספר לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ ט׳ מה שכתב על מנהג איזה בתי אבות בעיר דבדו שלא אכלו בשר ,גם בשבת שלפני ט׳ באב.

ז. נוהגים היינו לאכול כל פרי חדש ולברך עליו שהחיינו לפני י״ז בתמוז, כי לאחרי כן אין לברך שהחיינו גם בשבתות וכמו שכ״כ הרב מועד לכל חי סי׳ ט׳ אות כ״ב נתיבי עם סי׳ תק״ן וכף החיים סי׳ תקנ״א סקו״ד וכו׳, וכמ״ש בס׳ שער הכוונות וכדעת הרב ב״צ בסי׳ שכ״ה דמדברי הרב ב״י שסתם נראה דאסור וכפסק הרב חיים שאל ח״א סי׳ שכ״ד. נוהגים להמנע מתספורת מר״ח, והיו יחידים שנהגו להחמיר מי׳׳ז בתמוז, ועיין בבית יהודה מנהגי ארג׳יל אות ס״א ונתיבי עם סי׳ תקנ״א. ועיין ויאמר יצחק ח״א לקו״ד או״ח הל׳ ט״ב אות א׳.

ח. על צום ט״ב לא היו מכריזין כסברת מר״ן מפני שהם ידועים לכל ועיין כף החיים סי׳ תק״ן סקכ״ו ונתיבי עם שם.

ט.  המשוררים, בקינותיהם ייסדו קינות, לשבתות, שבת דברי, שמעו, ושבת איכה והצבור כפי מה שהגיד לי אבא מארי ז׳׳ל לפני עשרות שנים היו אומרים אותם הקינות מדי שבת בשבתו כל קינה במקומה, אם לפני ברוך שאמר או לפני נשמת וברכו, אולם באחרית הימים אחרי שראו הרבה פוסקים שערערו על זה (עיין בספר מחב״ר סי׳ תקג׳׳א אות י״ו, וכ״כ מהר״ם די לונזאנו בספר עבודת הקודש, ובשו״ת הרדב״ז ח׳׳ג סימן תרמ״ה, וכתב יישר חיליד. למאן דיבטל דבר כזה יעו״ש שסיים ושבח לאל נתבטל מנהג זה במצרים). חדלו מלומר שום קינה, אלא שהניגון של ההפטרות היה קרוב לניגון הקינות, ואף על זה קראו ערער הרבה מחברים, ועיין להרב לפי ספרי ערך שבת שהזכיר מנהג כזה, וכתב דאיסורא קא עבדי.

י. בתוך הקינות הללו נתחברה קינה לשבת שמעו, להכרזת ר״ח, והיא קינה המתחלת אשחר עדתי וכו', ובסוף הקינה, המקונן סיים בחרוזים הללו — מחדש חדשים, יקבץ קדושים (נ״א נפוצים), אנשים ונשים, לעיר הבנויה, וזה החדש לטובה יחדש, ורצון יצו אל רב העליליה, ואם כי חדלו לומר קינות הללו בשבת מ״מ להכרזת ראש חדש, לא היו נוהגים להגיד היה״ר כנהוג אלא הש״ץ אומר סיום הקינה הזאת — מהדש חדשים וכו׳ ואח״ך מי שעשה נסים לאבותינו, ועיין להרב היד״א ז״ל בספרו לדוד אמת סי׳ כ׳׳ג שהזכיר מנהג זה להכרזת ראש חדש אב ע״י סוף הקינה וקרא עליו ערער, והכנה״ג כתב שיש מקומות שאין נוהגים לברך ראש חדש אב ובמקום ברכת החדש נוהגים לומר מחדש חדשים וע״ע נתיבי עם סי׳ תי״ז.

יא. סדר ליל תשעה באב. הקינות: לא ישקלו רעי: לפדות עם דל בגלות: שנה בשנה: יונה נכאבה: שמעו והאזינו: את אויביך: יום כמו נד: עד אן צבי מודח: אשחר עדתי: בורא עד אנא: — עוטפים את הראש כאבל — על נהרות בבל: ומתפללין ערבית, אחר שמנה עשרה חצי קדיש (אם חל במוצ״ש ברכת מאורי האש קודם מגילת איכה עיין בספר מועד לכל חי סי׳ יו״ד אות מו ובספר כפ״ה תקנ״ו ס״ב). למי אבכה: מגילת איכה: בליל זה יבכיון: ואומרים עוד קינות כפי המנהג עד אנא בכיה בציון: עורה נא ימינך רמה: עד ובא לציון, ואח״ך ואתה קדוש: קדיש דהוא עתיד: אחינו בית ישראל שמעו: על היכלי אבכה: ונפטרין לביתם בבכי ואנחה.

יב. יום ט״ב. בלי טלית ותפלין מתחילין התפלה כשמגיעין לה׳ מלך במקום למנצח בנגינות אומרים על נהרות בבל והקינה אפתח פי להודות אצרח בקול מר: אריה שאג: ברוך שאמר: במקום השירה אומרים האזינו: במקום נקדשך אומרים נקדש שמך בעולמך: אין ברכת כהנים, ואחרי הטוב שמך ולך נאה להודות, מסיימין עושה השלום ברכנו ברב עז ושלום וכו', אין אומרים קדיש וארץ שפל רומי; וקינות לפי המנהג, ואח״ך מתעטפים כאבל ואומרים אלה אזכרה: וכו׳ הנותן בים דרך: עד אנא בכיה בציון קדיש דהוא עתיד, על היכלי אבכה: אקום במר נפשי: ספר אמרי ספר: נפלה עטרת ראשינו: והש״ץ אומר במקום אשרי העם וכו׳, מוציאין הס׳׳ת במפה הפוכה, ומפזרין אפר על הס״ת ועל ראשי הקהל, העליות לס״ת ג׳ עולים והגי הוא המפטיר הצי קדיש אחר ההפטרה, אשרי יושבי ביתך, ואתה קדוש, קדיש יהא שלמא, מחזירין הס״ת למקומו במקום יהללו, על נהרות, איכה, איוב.

יג. תפלת מנחה בטלית ותפילין, קינה ארץ חפץ (נחמה להריב״ש), פרשת קדש לי כל בכור, (הרב משנה ברורה כתב בסימן תקנ״ה דאין לומר עתה פרשיות ק״ש וכן פרשת קדש דהלא כעת הוא רק כקורא בתורה ות״ת אסור כל היום והכפ״ה אות ז׳ כתב ואפשר כיון שהם מסדר היום וגם אינו קורא משום ת״ת אלא משום שכתוב בהם מצות תפילין אין קפידא.) וידבר פרשת התמיד, חצי קדיש יהי ה׳ אלקינו ס״ת פרשת ויהל הפטרה שובה ישראל, אין אומרים קדיש, יהללו חצי קדיש תפילת י״ח בברכת בונה ירושלים אומרים נהם ובשמע קולנו עננו, חזרה, חולצין את התפילין מיד אחרי החזרה פסוקי נחמה קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון.

הערת המחבר : וסמך למה שמפזרין אפר על הס״ת נזכר בתרגום שני לאסתר ע״פ ומרדכי ידע וז״ל ואפיקו עליו ספרא דאורייתא בד מכרך בסקא ומפלפל בקיטמא, וראה תורה תמימה בראשית וירא י״ח פסוק כ״ז.

יד. חסידים ואנשי מעשה היו מתפללין שחרית בבית עם טלית ותפילין כרגיל ושירת הים במקומה וכן היה נוהג מור אבי זצ״ל ואחרי כן באים לבית הכנסת ומראין עצמן כמתפללין עיין בס׳ מועד לכל חי סי׳ יו״ד אות ס׳ ונתיבי עם סימן תקנ״ה, וכפ״ה שם אות ד׳.

טו.  אין נשיאות כפים בתפילת שחרית עיין בספר מועד לכל חי שם אות נ״ח וכפ״ה סימן תקנ״ט סק״ל.

טז.  בכל הקינות במעריב ושחרית מדלגין סוף כל קינה בחרוז שיש בו נחמה, וכתב הפר״ח שהנוהגים לומר פסוקי דנחמא שבחתימות הקינות הוא שבוש, וכ״כ בספר נתיבי עם סי׳ תקנ״ד משם הרבה פוסקים וכן המנהג בירושלים.

יז. עננו אומרים בכל התפילות ובכל התעניות וגם בליל שקודם כל תענית צבור, ונחם אומרים רק במנחה, עיין בספר מועד לכל חי שם אות פ״ב ונתיבי עם סי׳ תקנ״ז וכפ״ה שם ס״ק ה׳ וז׳. 

יח. היינו נוהגים לדלג ברכת שעשה לי כל צרכי בט״ב וביוה״ך עיין בספר כפ״ה תקנ״ד סקע״ח.

יט. בנוסח נקדשך אומרים נקדש שמך בעולמך עיין כפ״ה סי׳ תקנ׳׳ט סקכ״ט.

כ. נוהגים היינו לדלג איזה קינות כגון אליכם עדה קדושה אשאל מכם שאלות, וגם מדלגין הקינות שמיועדין לט״ב שחל במוצ״ש ועיין בספר כפ״ה תקנ״ט סקי״ב.

כא. לא אומרים תתקבל לא במעריב ולא בתפלת שחרית, שירמיה הנביא בקינתו אמר גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי, וכן לא אומרים ובא לציון ואני זאת בריתי, שלא לקיים ברית עם הקינות, ועיין כפ״ה סי׳ תקנ״ט סק״ט וט״ז וכן לא אומרים ויהי נועם בט״ב שחל במוצ״ש כי המזמור הזה נתייסד על הקמת המשכן כפ״ה שם סקטו״ב.

כב. בהוצאת ס״ת הופכין מעיל הס״ת הפנימי לחוץ, ומפזרין עליו קצת אפר וכן מפזרין על ראשי הצבור כמנהג בית אל כפ״ה תקנ״ה סק״ב.

נהגו העם לרבי דוד עובדיה זצ"ל-מנהגים בקהילת יהודי מרוקו-קהלת צפרו כרך ג' – עמ' 293-291

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר