ארכיון יומי: 19 בפברואר 2019


משפחת טולידאנו- יעקב טל טולידאנו אילנות יוחסין ותולדות בני המשפחה, מאמצע המאה השלוש עשרה ועד ימינו

משפחות טולידאנו

ההיסטוריה של משפחות טולידאנו

מוצאה של משפחת טולידאנו הוא מהעיר טולידו שהיתה באותה עת בירת ממלכת קסטיליה. אולם עוד לפני הגירוש 1492 אנו מוצאים את בניה מפוזרים על פני כל חצי האי האיברי. לא מצאנו בני משפחת טולידאנו שחיו, לפני הגירוש בארצות שמחוץ לחצי האי האיברי. מצאנו בני משפחה זו חיים בין השנים 1242 (לפני למעלה מ-765 שנה) ועד לגירוש של שנת 1492, בערים הבאות;

בממלכת קסטיליה; בערים טולידו, אווילה, פלסנסיה, סיודאד-ריאל, מקידה ונוביס. בממלכת אראגון; בערים דארוקה טרואל וטורטוסה. בממלכת נבארה; בעיר טודלה. בממלכת ואלנסיה; בערים סגונטו, סגורבה, מורא וקסטליון. בממלכת פורטוגל; בעיר ליסבון. בממלכת גרנדה; בעיר חא׳אין.

האגדה הרווחת בין צאצאי בניה של המשפחה על מקור השם, מספרת, כי בעת שיצאו בני המשפחה מהעיר טולידו בגירוש, אימצו את השם טולידא-נו(טולידא-לא, בספרדית), כדי לציין את הנדר אשר נדרו ואשר לפיו גזרו על עצמם ועל צאצאיהם לבלי שוב לעולם לעיר זו. לאמור, לעולם לא נשוב לעיר טולידו. אולם אנו יודעים כי זו רק אגדה, ויהודים נושאי שם ״טולידאנו״ נמצאו בספרד, שנים רבות לפני הגירוש. והאמת היא כי פירוש השם הוא ׳איש טולידו׳, בשפה הספרדית. והרב ברוך בן יהודה טולידאנו, יליד פקיעין אומר, כי פירוש השם הוא מ ׳טולידא אנו׳. כותבים את השם טולידאנו עם יוד ואלף המציינות, בלאדינו, תנועות צירה וקמץ. אנו, בני משפחות טולידאנו גאים מאד בשם משפחתנו, אבל אין אנו שוכחים כי הכבוד אינו נובע מהשם, או מהייחוס, אלא ממה שהאדם הינו.

ובסלוניקי, עוד לפני הגירוש של 1492, חיו יהודים מקסטיליה שהגיעו אליה בשנת 1391 כתוצאה של מה שנקרא במקורותינו ״הגירוש הקטן״. חסרים לנו 58 שנים (משנת הגירוש, 1492, ועד 1550, שהיא, לפי הערכה, שנת הולדתו בסלוניקי של יוסף, אבי דניאל ראש משפחתנו) כדי לדעת מאיזו עיר הגיעו אבותיו של יוסף. אין אנו יודעים פרטים אודות אבותיו של יוסף אולם ניתן לשחזר בצורה גסה ולא מחייבת את אבותיו וללכת אחורה עד לגירוש מספרד בשנת 1492 ;

יוסף הנדון, שהוא אביו של דניאל, הנו דור חמישי לגירוש מספרד.

דור רביעי לגירוש ־ הוא אביו של יוסף, נולד בסלוניקי בשנת 1530 בקירוב. שמו אולי דניאל או ברוך.

דור שלישי לגירוש – הוא סבו של יוסף, נולד בסלוניקי בשנת 1510 בקירוב. שמו אולי יוסף.

דור שני לגירוש – הוא סבא רבא (אב שילש) של יוסף, נולד בספרד בשנת 1490 בקירוב. בן שנתיים בגירוש. שמו אולי דניאל או ברוך.

דור ראשון לגירוש – אבי סבא רבא(אב ריבע) של יוסף, נולד בספרד בשנת 1470 בקירוב. שמו אולי יוסף.

לפיכך ניתן לקבוע כי סב סבו(אב ריבע) של יוסף הוא דור ראשון לגירוש. אבי סבו(סבא רבא) של יוסף הוא דור שני לגירוש. סבו של יוסף הוא דור שלישי לגירוש. אביו של יוסף הנו דור רביעי לגירוש ויוסף הוא דור חמישי לגירוש. וכך גם סומנו בני האילן של דניאל. שתי הספרות הראשונות במספר האישי שניתן לכל אחד מצאצאיו של דניאל, מציינות את הדור מגירוש ספרד.

מאחר ואנו יודעים, לפי הכתובות של בני המשפחה, כי התואר של דניאל הוא ״ראש חכמי קסטיליה״, אנו יכולים להניח כי אבותיו של דניאל הגיעו לסלוניקי מאחת הערים הבאות שבממלכת קסטיליה; טולידו, אווילה, פלסנסיה, סיודאד-ריאל, מקידה או נוביס.

והרב יעקב משה בן יהודה טולידאנו, יליד טבריה , מציין בספרו ההלכתי שו״ת ״הים הגדול״ (קהיר תרצ״א), כי אבותיו יצאו את ספרד בגירוש-קטן(1391). אנו לא מצאנו הוכחות לכך אם כי זו אפשרות.

בני משפחת טולידאנו פזורים כיום בכל קצווי תבל; בדרום ומרכז אמריקה, בארה״ב ובקנדה, באירופה: בעיקר בצרפת, אנגליה, ספרד, פורטוגל טורקיה וארצות הבלקאן. בצפון אפריקה: מרוקו בה נותרו עדיין מתי מעט שטרם עלו לישראל. מצאנו בני משפחה זו אף באיים הקריביים, בפיליפינים ובאמזונס של פרו. וכמובן בישראל בה מרוכז המספר הגדול ביותר של בניה.

מתי הגיעו בני המשפחה לספרד? אגדה אחת מספרת כי היהודים הגיעו לראשונה לחצי האי האיברי אחרי חורבן בית ראשון. גדליה בן אחיקם. מונה על ידי נבוכדנצאר מלך בבל, כנציב בארץ יהודה, לאחר חורבן בית ראשון. גדליה, שלא היה מבית-דוד, נרצח על ידי אנשים מזרע־המלוכה, כמו ישמעאל בן נתניה בן אלישמע ואנשיו שבאו מארץ עמון. אלה האחרונים נתקנאו בגדליהו. שנעשה ראש מדינה בלא שהיה ממשפחת-המלוכה, ורצחו אותו. ובספר ירמיה (פרק נב, פסוק ל) כתוב ״בשנת שלש ועשרים לנבוכדנצאר רעל־הגלה נבוזראדן רב-טבחים יהודים …" כלומר חמש שנים אחר החורבן (581 לפנה״ס), הוגלתה גלות שלישת מיהודה לבבל גלות זו היתה ענש של הבבלים על רציחת גדליהו והבבליים שהיו עמו. מכל מקום, קודם שהספיקו הבבלים להצע את העונש, ברחו חלק ניכר מתושבי ארץ יהודה, ובמיוחד מבני משפחות המלוכה, למצרים, ולקחו עמם למצרים גם את ירמיהו הנביא. כנראה שיהודים אלה המשיכו בבריחתם מערבה דרך צפון אפריקה או דרך הים, והגיעו עד חצי האי האיברי שפ התיישבו ובנו ערים. השם טולידה (או טוליטולה, כפי שנקראה אז) נגזר מהמילה העברית טלטלה או תולדות(דורות). העיר יושבה ע״י שבטים עבריים מיוחסים, בעיקר משבט יהודה, שכינו עצמם יכני גלות ירושלים אשר בספרד׳. ההוכחה לקשר של יהודי ספרד לשבט יהודה הן הערים הסובבות טולידו, כמו איסקלונה (Escalona), היא אשקלון. יפס (Yepes) היא יפו. מקידה (Maqueda) היא מקידה המקראית. אסקה (Aceca) היא עזקה (ירמיה לד, ז). ויהודי ספרד תמיד טענו, בפני רודפיהם הנוצרים, שאין להם קשר לצליבת ישו כי אבותיהם הגיעו לספרד זמן רב לפני תקופתו.

מקידה (Maqueda)-בפרובינצית טולידו. כחמישים קילומטר דרומית מערבית למדריד. העיר מוזכרת בספר יהושע(י׳ כוו), ״ואת מקדה לכד יהושע ביום ההוא ויכה לפי-חרב …" (מקידה המקראית נמצאה דרומית לקרית יערים, בפרוזדור ירושלים).

סברה אחרת, ובה תומכים רוב ההיסטוריונים, טוענת כי היהודים הוגלו לספרד ע״י הרומאים לאחר חורבן בית שני.  והרומאים ששלטו בספרד באותה עת, הם שהגלו יהודים מארץ ישראל למקום המרוחק ביותר באגן הים התיכון ׳׳  לסוף העולם׳. ואפשר שהגולים שהובאו לחצי האי האיברי על ידי הרומאים, התווספו על אחיהם גולי נבוכדנצאר. כך או אחרת, כשהיהודים הגיעו לספרד הם מצאו בה עובדי אלילים. הנצרות תגיע לספרד מאות שנים מאוחר יותר.

מקורות ותעודות

התיעוד הרב ביותר והאמין ביותר שיש לנו על קורות משפחה זו הוא החומר שנאסף, ואשר שימש יסוד להכנת ספר זה והוא אודות צאצאיו של רבי דניאל בן יוסף טולידאנו. בכתבי־יד, ספרות תורנית, תעודות וספרים שנכתבו על ידי המשפחה ואחרים, בתקופה שבין אמצע המאה הי״ז ועד ימינו. יש גם תיעוד ארכיוני ספרדי אמין, מאמצע המאה הי"ג ועד לגירוש, המתייחס לאנשים בודדים נושאי שם ״טולידאנו״, שחיו בחצי האי האיברי, ועוד נדון בהם בפרוטרוט בהמשך.

בספר זה קובצו תולדות חייהם של נושאי השם טולידאנו מכל קצוות תבל. לא תמיד נמצא קשר דם ביניהם. לכן חולקו בני המשפחה באילנות נפרדים. כאשר כל אילן כולל בני משפחה שיש קשר דם בין משתתפיו. אין זאת אומרת כי אין קשר דם בין אנשי האילנות השונים. ורק אפשר לומר כי עדיין לא נמצא קשר זה. האילן הגדול ביותר הוא אילן מס1, האילן של הרב דניאל בן יוסף טולידאנו יליד סלוניקי. אשר מפאת גודלו הוא חולק לשבעה עשר מקטעים נפרדים אשר יש קשר דם בין אנשיהם.

זה כולל אילן מס. 1 ועוד 23 אילנות נוספים. אילנות א עד כג, שהם ענפים של האילן הראשי. ויש לראות את כל 24 האילנות כאילן אחד. אילנות מס. 20 ואילך הם אילנות של בני משפחה שעדין לא נמצא להם קשר לאילן הראשי, שהוא האילן של רבי דניאל טולידאנו. יש בספר בני משפחה בודדים וגם משפחות קטנות, פחות משלשה דורות, אשר להם לא הוכנו אילנות.

יסודותיו של האילן של רבי דניאל טולידאנו מתבססים על ׳סדר היחס׳ שכתב רבי חביב בן חיים טולידאנו בעיר מקנאס לפני שנת.1680 רבי חביב בן חיים טולידאנו היה רב ודיין. נולד בפאס בשנת 1657 ונפטר במקנאס ביום שבת, ו׳ חשוון תע״ו(2/11/1715), בן 58 במותו. אפשר לקבל את האילן הגנאלוגי שחיבר רבי חביב בן חיים טולידאנו כאמין ביותר מהסיבות הבאות;

  • האילן נכתב בזמן אמת, הרב חביב חי באותו זמן ובאותו מקום.
  • האילן אינו גדול, כך שאין אפשרות לטעויות.

־ רבי חביב בן חיים טולידאנו רשם את בני משפחתו הקרובים, ויש להניח כי את רובם הכיר אישית.

 רבי חביב בן חיים טולידאנו היה דיין, וזה מוסיף לאמינותו.

להלן ״סדר היחס״ שכתב רבי חביב בן חיים, אותו העתיק, והוסיף עליו, רבי יהודה טולידאנו המכונה רבי הדוס, והוא אחד מצאצאיו של רבי חביב בן חיים;

״ זה הוא היחס שלנו משפחת טולידאנו. אנחנו משאלוניקי יע״א ובא החכם הכשר ראש ישיבת פאס יע"א ר׳ דניאל טולידאנו מעיר שאלוניקי לפאס והוליד את החכם הר' חיים והר, יוסף, והה״ר חיים ילד את הר' חביב החסיד ור' דניאל. והרי יוסף ילד את הרי דניאל והרי ברוך, והרי דניאל אחי הרי חביב החסיד ילד ילד אחד וקראו חיים, והר' דניאל. והר' יוסף ילד את הר' דניאל והר' ברוך,והר' דניאל אחי הר' חביב החסיד ילד ילד אחד וקראו חיים,והרי' חיים זה ילד את ר׳ דניאל ויוסף ומשה וברוך, והר' חביב ילד את אבא מארי החכם רבי חיים ור' יצחק, ואבא מארי ר׳ חיים

ילד את משה ואת חביב ואת יהודה, ור׳ יצחק אחיו ילד את חביב ואת משה ואת חיים. והר' דניאל אחי הר'  ברוך ילד את יוסף ומשה ועייאד וחיים ואברהם ופנחס יהודה ונחמיה. והר' ברוך אחי הר' דניאל ילד את יוסף ומשה ופנחס וחיים ואברהם ויצחק. זוהי משפחתנו, אני הכותב זעירא דמן חברייא ע״ה-על החתום- חביב בהה״ר חיים טולידאנו נר״ו״.

והמעתיק סיים ״ע"כ"- עד כאן –  מצאתי בכ״י ממש אנכי הקטן יהודה ס״ט בלא״א מאיר טולידאנו ס״ט בלא״צ-בן לאדוני איש צדיק- משה נ"ע בלא״צ אליעזר נ״ע. בלא״ז החה״ש יהודה טולידאנו ז״ל אחי הרב כותב היחס הנז׳(הנזכר) זלה״ה״.

מקורות נוספים הם הכתוּבּות של בני המשפחה אשר בהן נרשמו אבותיהם של החתן והכלה. ספרים שכתבו המשפחה ואחרים בנושאי גנאלוגיה. ספרו של י. אברהם לארידו (בצרפתית) "לה נום דה גיויף דה מרוק״.( les noms des Juifs du Maroc), ספרו של ד. יצחק לארידו(בספרדית) ״ממוריאס דה און וייגיו טנגירינו(de un Viejo Tangerino Memorias) ניתן למצוא בו פרטים הקשורים לבני המשפחה ילידי טנג׳יר. ספרו של חוזה מריה אביקסיס(בפורטוגזית ״גנאולוגיה הבראיקה״(Genealogía Hebraica, דן בעיקר בבני משפחה יוצאי טנג׳ר גיברלטר לונדון וליסבון. ומסתמך על מסמכים מלונדון(ביה״כ בוויס מרקס). ספרו של הרב יוסף משאש ׳אוצר המכתבים״ הוא מקור טוב לתולדות ; משפחות טולידאנו ממקנאס. ספר תקנות חכמי מקנאס. והחשוב מכולם הוא ספרו של הרב יעקב משה סולידי (רימ״ט),נר המערב.

אילן נוסף הוא האילן שכתב הרב חביב בן אליעזר טולידאנו(1870-1800) בשנת 1837 בהיותו בעיר ספאקס, עיר נמל בתוניסיה, כשהמתין לאוניה שתסיע אותו לליוורנו, איטליה. הרב חביב בן אליעזר טולידאנו נסע לליוורנו לצורך הדפסת ספרו ״פה ישרים״. בעיר ספאקס הוא פוגש את האחים אברהם ויונה טולידאנו, אשר עזרו לו במימון הדפסת ספרו ובתמורה כתב להם את סדר היחס ״וכתבתי מה שנשאר בזכרוני ומה שהיה כתוב בכתובת א״א [אדוני אבי]״.

למרות שמספר כתוּבּות של בני המשפחה התבססו על האילן של הרב חביב בן אליעזר. אנו העדפנו להתבסס על הכּתוּבּות, והן הרוב, שהתבססו על האילן שכתב הרב חביב בן חיים שהוא מקדים את האילן של חביב בן אליעזר ביותר ממאה וחמישים שנה, ונכתב בזמן אמת.

משפחת טולידאנו- יעקב טל טולידאנו

אילנות יוחסין ותולדות בני המשפחה, מאמצע המאה השלוש עשרה ועד ימינו

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

מיקום ישיבתם של התלמידים

מיקום ישיבתם של התלמידים לא היה אחיד והוא נקבע בהתאם למעמדות. התלמידים קרוב למאה במספר, חולקו לשלושה סוגים או קטגוריות: בני העשירים ששילמו ׳׳שרט״ (שכר שימור) ׳ ישבו קרוב למלמד או מולו. אחריהם באו היתומים בני אבות (המיוחסים), שישבו מאחורי גבו של ה-רבבי. אלה היו קרובים לליבו של המלמד בגלל יתמותם, והוא גם דאג להושיבם מאחוריו לבל יתקררו, וכדי להשגיח טוב יותר עליהם. הסוג השלישי והאחרון היה מורכב מבני עמך. אלה היו בני העניים שלא שילמו כלל, כי ועד הקהילה היה משלם עבורם הם גם לא זכו לייחס מיוחד כלשהו. כאמור החדר(א-סלא) הזה נקרא בפי־כול-סלא דל-עניים (החדר של העניים) והמלמד זכה לכינוי ר׳ ברוך דל-עניים (ר׳ ברוך של העניים).

תלמידים אלה ישבו בשולי בית-הספר, בכניסה למבנה, במקום שהזכרנו אותו בשם א-רווא, משום שהיו בשולי החברה.

כיכר לחם חקוקה על הקיר

בקרב היהודים תושבי ה״מללאח״ וגם בקרב התלמידים שוכני הבנין, התהלכה תמיד ״שמועת אמת״ כי בדורות קדומים, הייתה פעם שנת בצורת ואחריה בא רעב כבד בכל ערי המגרב. בעלי הבנין בו למדנו אנו, אולצו למכור את כל הנכס בכיכר לחם (ביבוא), וההוכחה לכך היא שבקיר בחצר הבית(אוזה א-דאר), הייתה חקוקה על הקיר למעלה, צורת כיכר לחם, כעין נקב קדוח. אנו הילדים היינו מזינים את עינינו מפעם לפעם בציור, התייחסנו ל״כיכר הלחם״ כדבר רציני ביותר. גם זקני העיר סיפרו על המקרה הזה.

שכר שימור״ – שכר שמשלמים למלמד תורה לבנים. על פי הדין אסור לאדם לקחת שכר לימוד תורה, כמו שאמרו- מה אני בחינם, אף אתם בחינם (נדרים לז ע׳׳א). והשכר שהמלמד מקבל הוא רק ״שכר שימור״, שהוא שומר על התינוקות ואינו מניחם לצאת ולעסוק בדברים בטלים (ראה רש״י, שם). וקוראים לזה גם ״שכר פיסוק טעמים״ (שם) לאמור-שכר לימוד פיסוק הטעמים״ וזה לא נכלל בלימוד תורה. שכר זה נקרא גם ״שכר מותנה״ (זעפרני, חינוך) וגם ״שכר בטלה״(ירושלמי, נדרים לח, ג׳ בסוף) שהמלמדים מבטלים את זמנם בלימוד התלמידים ואינם יכולים לעסוק בעבודה אחרת.

לפ׳לוס דלמא

בערי נמל כמו קאזבלנקה, רבאט ועוד, לא היו בארות מים לשתייה בבתים, ובכלל לא היו מים זורמים. המלמדים הצטרכו לקנות נאדות רבים של מים מה־גרראב (שואב המים), לשתייה ולנטילת ידיים, והטילו על הורי התלמידים תשלום שבועי לפלוט דלמא (דמי המים), שלא כולם שילמו.

א-רימא (האיצטבה)

בבית־ספר שלנו הייתה איצטבה גבוהה ורחבה ששימשה ספרייה למלמד ועליה היו מונחים גמרות ישנות, ספרי פוסקים ושו״ת. ה-רבבי עיין בהם מפעם לפעם במשך שעות היום. ספרי הגמרא היו גדולים עם כריכות עור עבה ושכבות של אבק עליהם. הגמרות שימשו את ה-רבבי למטרה נוספת: כאשר היה מתגלע סיכסוך בין יהודים או בין יהודי למוסלמי, בעלי הדין היו באים לפני ה-רבבי שישלים ביניהם. הלה היה פוסק על אחד הצדדים מתן שבועה על הגמרא ובשבילנו הייתה זו חווייה גדולה ובלתי־נשכחת. הילדים נכחו ב״טקס השבועה״ ולאחר שהיהודי נשבע ויצא לדרכו, כל התלמידים רצו אחריו במין קריאת בוז: ״חלאיף תאליף! ובוק שאריף לאמור: נשבע שוגה! ואביך זקן [טועה], אולי משום שהשבועה אסורה בכל מצב! ה- רימא (איצטבה) מילאה תפקיד נוסף ולא פחות חשוב: כל חפץ או צעצוע כגון כדור או מקלע לציד ציפורים שהיה מתגלה אצל תלמיד, הוחרם מיד ונזרק למעלה לאיצטבה. מאחר והיא הייתה גבוהה, אף תלמיד לא הגיע אליה וגם לא העז לנסות. ההחרמות נשארו שם למעלה עד ערב חג הפסח, כאשר ה-רבבי עשה ביעור חמץ. ביום זה הוא היה מרוקן ומנקה את האיצטבה, וכל ההחרמות של השנה הוחזרו לבעליהן החוקיים. כל תלמיד ניסה לאתר את רכושו וזכה בו מחדש. התלמידים חיכו ליום זה, יותר ממה שחיכו לחג עצמו.

אישיותו והשכלתו של המלמד

מהמלמד לא נדרשה השכלה מיוחדת כלשהי. כל תלמיד־חכם שמצבו הכלכלי היה ירוד ולא הצליח למצוא פרנסה אחרת, היה פונה להוראה שלא הייתה כפופה לבחינות, להכשרה פדגוגית מינימלית או לפיקוח כלשהו. הוא גם לא זכה להערכה ראוייה ומלמד אחד שלא היה כל כך מוצלח, זכה במכנאס לכינוי א-רבבי דזזאפון (ה-רבבי היפני או ה-רבבי מיפן) על כן עלינו להבין את מצבו של המלמד חסר ההכשרה המתאימה, אשר לעיתים קרובות הוא היה מבוגר מדי ומטפל בעת ובעונה אחת במספר רב של תלמידים (100-80) שהם מעל ליכולתו וברמות לימודים שונות.

            ״א-רבבי דזזאפון״: בשנות העשרים והשלושים של המאה הנוכחית, היפנים הציפו אז את שווקי העולם בסחורות זולות ובטיב ירוד. מרוקו הייתה אחת הארצות שהוצפה בסחורות אלה. כך שיצא אז, שם רע ליפן ולטובין שלה, וכאשר היו רוצים להעריך אדם לא מוצלח, היו משווים אותו ליפני או לסחורה יפנית, כך יצא שם רע הן ליפן והן לאיש ״המורה״ שלנו.

מצבו של המלמד היה כה קשה, עד שנהגו לומר כסיל למזארי, וואלא תקרייא דדרארי – מוטב ניקוי הביבין ולא לימוד דרדקי; ילדי המללאח, עמ' 68; זעפרני חינוך, עמי 128 ״זו מלאכת עוני״. לא פעם מחליף המורה את מקצועו משיש לו אפשרות לכך״: לסקר, מ׳ 171 ״מעמדו של המלמד היה רופף למדי, כי מעודו לא קיבל הכשרה פורמאלית, שכן הוא חי בעוני שאין דומה לו״(לאף מלמד לא היתה תעודת הסמכה כלשהי, וכל הבא ליטול ״שם המורה״ יבוא ויטול).

מצבו החומרי של המלמד

ה-שרט (שכר מותנה) שקיבל המלמד מהורי התלמידים, היה כה זעום שלא היה בו אלא כדי לחיות בדוחק רב ובעוני. מה גם שתלמידים רבים עזבו את החדר בגיל שתים־עשרה, ונעשו שוליות בבתי־מלאכה. מחבר קהלת צפרו מציין, כי השכר הזעום ששולם למלמד היה תלוי בנדיבותו וברוחב ליבו של האב שהתייחס לתשלום כאל נדבה או צדקה. והוא מוסיף שהיו הורים אחדים שעיכבו את התשלום במתכוון או שלא שילמו בכלל, ובזמן הפירעון, הם הוציאו את הבן בתואנה שהמורה לא עמד בקריטריון המקובל, שהרמה הייתה נמוכה ושהבן לא הפיק כל תועלת מלימודיו. וכך סבל התלמיד משני צדדים: מאביו שלא חינכו כדבעי, ומרבו שלא לימדו כיאות.

ה-רבבי חיפש לו איפוא דרכים נוספות, להגדיל את הכנסותיו ולהרבות את שכרו. הוא הגדיל את מספר התלמידים מעל למשוער, ונוצרה צפיפות איומה בחדרים (קהלת צפרו). תלמידים חדשים התקבלו יום־יום כי לא היה תקן לאיכלוס החדר, כמו שלא היו קיימים תאריכי הרשמה קבועים, לקבלת תלמידים חדשים. מאחר ומלאכת המלמד הייתה ״מלאכת עוני״(זעפרני, חינוך), הוא נאלץ למצוא לו עיסוקים נוספים ופרנסות מזדמנות, כדי להתמודד עם החיים הקשים. רובם היו שוחטים, מוהלים, ולפעמים גם שליחי ציבור. בין המלמדים היו גם מקשטי לולבים לפני חג  הסוכות . היו גם מקומות שבהם המלמד היה הספק היחידי של צורכי כתיבה, וממנו חייב היה התלמיד לקנות את הנייר, הקולמוס מקנה־סוף והחומש. אחרים, כמו בעיר רבאט למשל, מלמד היה ספק סוכריות וממתקים לתלמידיו-תמורת תשלום.

בניגוד להורים שזילזלו במלמד, היו הורים ברובם תושבי הכפרים שבדרום, אשר התחשבו תמיד במצבו של המלמד, התייחסו אליו בהבנה ובכבוד ועזרו לו במתנות בהתאם למשלוח ידם. אם אבי הנער היה קצב, הוא נהג להביא למלמד מפעם לפעם פרוסות כבד, מעיים, רגל פרה או נתחי־בשר. גם הירקן הביא ירקות ופירות, וכן הלאה. נוסף לזה, נהגו אנשי הכפרים בדרום, להעניק למלמד ולשו״ב מתנות והטבות מיוחדות: כל בהמה שנשחטה, המלמד היה מקבל ממנה את מנת חלקו מן המובחר, וכל זה בנוסף למענקים האישיים שהיה מקבל מהורים שבנם ידע לקרוא בחומש, או שזכה לעלות למפטיר או שהגיע לבר-מצווה.

כוסכוס נגד חלומות רעים

כיבוד נוסף לו זכה המלמד מאת הורי התלמידים, הוא ה-כוסכוס. אמונה עממית חזקה רווחת בין נשי הדרום ואזורי האטלאס, והיא: אם האשה חולמת איזה חלום רע בלילה, למחרת היא מביאה ל״סלא, שתי קערות כוסכוס, אחת למלמד והשנייה לתלמידיו. הילדים מחסלים בו במקום את ה־כוסכוס ומברכים את האשה, ואילו ה-רבבי לוקח את הקערה לביתו, עושה ״מי שברך״ לאשה, ומבטל ממנה את החלומות הרעים. בזכות ברכה זו, בטלים ומבוטלים כל החלומות הרעים העתידיים.

רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו

מול המלמדים הבינוניים, היו אחרים בעלי שיעור קומה כמו ה-רבבי שלנו ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל אשר ברבות השנים מונה לדיין בעיר וישב על כס הדיינות עשרות שנים, עד ליציאתו לגימלאות.

ה-רבכי שלנו, היה גם משורר נשגב ותלמודי עצום. זוכרני שביום היה נוהג לעיין בגמרות שהיו מונחות לידו, קורא, כותב וגם מעשן הרבה, ואנו תלמידיו, בחרדת קודש הבטנו תמיד עליו; ובפרט, כאשר הוא היה עוצם את עיניו בשעה שבירך ״שהכל נהיה בדברו״, בכל עת שרצה ללגום מהתה המונח לידו, או בשעת ״קריאת שמע״ במלה ״א-ח-ד״… בה היה מושך ומושך, ומכוון בשעת תפילת ערבית ב״חדר״. הוא אהב את תלמידיו והתעניין במצבם. כמו כן תלמיד שיחלה ובפרט אם הוא היה יתום, היה ה־רבבי מרבה לדרוש בשלומו ולהתעניין במצב משפחתו. וכשהתלמיד הבריא וחזר לאיתנו וללימודיו הוא זכה לייחס מיוחד, וה-רבבי נהג בו בחן ובחסד.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'174-171

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012

פיצול ושגשוג: הממלכות הזעירות

שני הח׳ליפים האחרונים היו שונים זה מזה תכלית שינוי. חכם השני, כמו אביו, היה פוליטיקאי מנוסה ושליט שחונך לשלטון, משכיל אמיתי ואוהב ספר. עם מותו בשנת 976 עברה הממלכה החזקה ביותר באירופה לידי הישאם השני, נער בן שתים־עשרה שגדל להיות מנהיג צללים בלבד. כוח השלטון האמיתי היה נתון בידיו של הווזיר הראשי, אל־מנסור הידוע, שהנוצרים זוכרים אותו בתור אלמנסור המטיל אימה, שיצא למסעי שוד על ממלכות הנוצרים והיה בוזז את פעמוני כנסיותיהם בתור סמל להשפלתם. אל־מנסור היה מביא דוגמאות עפר ממערכותיו הצבאיות הרבות וציווה לטמון אותן בקברו אחרי מותו. כשמולאה צוואתו בשנת 1002 נקברה איתו גם הח׳ליפות כולה, אף על פי שהוא עצמו לא היה יכול לדעת זאת.

שבע שנים לאחר מכן מת בנו ויורשו של אל־מנסור בנסיבות מסתוריות, ובכך החלה תקופה ארוכה של תוהו ובוהו ומלחמות אזרחים. התברר שהח׳ליפות אינה מוסד יציב שכל נתיניו נאמנים לו, אלא פסיפס של קבוצות מרוכזות בעצמן ומעמדות עילית של גורמים אתניים, שהדבק שחיבר ביניהם היה עוצמתו האישית וכישרון שלטונו של הח׳ליף. ערבים, ברברים ו״סלאבים״ (מוסלמים בני אירופה) פתחו בעימות קטלני על ירושת הממלכה, שכולם יחד חברו להרוס. בתוך עשרים ושתיים שנה הוכתרו והודחו תשעה ח׳ליפים, ושלושה מהם שלטו יותר מפעם אחת. בינתיים נבזזה קורדובה, אזורי הכפר הידלדלו, בני אדם איבדו את פרנסתם ואת ביטחונם ובכל מקום נעשו מעשי זוועה: סיפור עצוב, שמזכיר לנו שהפוליטיקה וההיסטוריה הפוליטית חשובות יותר בקביעת היבטים אחרים של חיי האדם ממה שההיסטוריוגרפיה כיום מוכנה להודות.

הח׳ליפות, שהייתה מתה זה כבר, בוטלה רשמית ב־1031. אל־אנדלוס התפצלה לממלכות זעירות ששלטו בהן סיעות אתניות יריבות (ערבים אנדלוסים בסוויליה, ברברים בגרנדה, סלאבים בוולנסיה ואלמריה וכיוצא בזה). המדינות המוסלמיות הנפרדות איבדו את ההגמוניה האסטרטגית שלהן בחצי האי ועכשיו נאלצו להעלות מס לאחת הממלכות הנוצריות – היפוך תפקידים שציין את ראשית הרקונקיסטה, התהליך האטי של התפשטות שלטון הנצרות כלפי דרום, שהיה עתיד להימשך עוד כמאתיים שנה.

עם התפוררות הח׳ליפות התגבש סטטוס קוו חדש. הסדר החדש שקם בחצי האי אפשר לתרבות האנדלוסית, שעדיין לא נס לחה, להביא לידי ביטוי את כוחות היצירה שלה בתנאים החדשים שנוצרו. התברר שפיצול פוליטי ומידה של אלימות מורגלת, אקראית אבל מרוסנת – כמו באיטליה במאה החמש־עשרה – עולים בקנה אחד עם התאוששות הכלכלה ותסיסה מחודשת ופריחה בתחומי התרבות.

נושא התואר ח׳ליף נחשב לשליחו של הנביא, ולח׳ליפות הישנה אכן נודעה משמעות דתית, ששכנה תמיד מתחת לתרבותה הארצית. לשליטי המדינות הקיקיוניות לא הייתה שום יומרה דתית שכזאת וכל שאיפותיהם התמצו בעושר ובתהילה. רובם היו אנשי העולם הזה, ״שזיקתם הדתית לאסלאם שטחית… ועיקר עניינם נתון לשירה, לספרות ולאמנות בכללותה.״ התפוררות השלטון המרכזי עודדה את שגשוג האמנויות, מפני שהשליטים הקיקיוניים הרבים ניסו לחקות את פאר בית אומיה בחצרותיהם שלהם, וגם הגבירים היהודים הלכו בדרכם.

פסגה מתונה

המאה האחת־עשרה נחשבת בעיני רבים לשיאו הראשון של תור הזהב היהודי, אבל הדבר הזה נכון רק בתחום התרבות. התמונה בתחום הכלכלה אחידה פחות. קרקעותיהם ומסחרם של יהודים רבים נפגעו קשה בגלל המלחמות, ולראשונה הסתמנה הגירה ניכרת של יהודים אל ארצות הנוצרים שבצפון. מצד אחר היו השליטים הקיקיוניים נוחים יותר מח׳ליפי בית אומיה לקבל יהודים במשרות בכירות. שבעים שנה לפני כן לא יכול חסדאי אבן שפרוט להתמנות רשמית לשר האוצר בח׳ליפות קורדובה, ועתה היה היהודי אסמעיל אבן נע׳רילה – שהיהודים קראו לו שמואל הנגיד – הווזיר הגדול בממלכת גרנדה, ועוד יהודים שימשו במשרות רמות במקומות אחרים. יותר מבבל מקום אחר לפני העת החדשה נשפטו בני אדם בספרד של הימים ההם לפי תועלתם, לפעמים אפילו לפי כישוריהם, ולא לפי מוצאם ודתם דווקא. הסובלנות, אף על פי שלא נחשבה צו מוסרי, הייתה הנחת יסוד תועלתנית והלך רוח נפוץ וטבעי, ואולי זו הסיבה שהיא פעלה(פחות או יותר).

הממלכות הקיקיוניות תרמו רבות לתרבות הערבית, ועוד יותר מזה לתרבות היהודית. העברית הייתה לשפה השלטת בשירה היהודית; עלתה קרנם של לימודי התלמוד, ובה־בעת ניכרה התפתחות של ממש בפילוסופיה בקרב יהודי ספרד. שירים בעברית נכתבו בכל מקום, ובתוך כך הומצאו ביטויים, ניבים, נגזרות והטיות חדשים ורבים מספור, מקצתם מבריקים וגאוניים ומקצתם עציים במקצת (מפני שהיו חיקוי מכני של צורות ערביות). נושא מפתיע שעורר רגשות עזים היה הדקדוק העברי. דומה שהתחום היובשני הזה הועמד על בסיס שיטתי(בידי יהודה חַיוּג׳ ובייחוד יונה אִבּן גִ׳נאח); ויחד עם ההתקדמות בחקר הסמנטיקה העברית סייע הדבר למפרשי המקרא לבחון מחדש את הטקסטים המקראיים ולהתפלמס על נושא מכריע בחשיבותו – פירוש דברי האל. בשל כך גדלה חשיבותו של חקר הלשון בקרב היהודים כמו בקרב הערבים, ובכמה מובנים הטרימה את עבודתם של ההומניסטים האירופים במאה השש־עשרה. כשפרסם אבן ג׳נאח את ספריו עבי הכרס על הדקדוק העברי(הוא התבסס על חיוג׳, אבל גם מתח עליו ביקורת חריפה) הייתה המחלוקת עזה כל כך עד ששמואל הנגיד עצמו, היהודי הבכיר ביותר באותה מאה, ראה צורך להתערב בה. על הכף היו מוטלות סוגיות כבדות משקל כגון שורשים שילשיים יוצאים מן הכלל – לא סוגיה מסעירה כשהיא לעצמה, אבל חשובה לפירוש המקרא – וגם עתידם ושמם הטוב של המלומדים.

שמואל הנגיד החזיק במשרה הרמה ביותר מכל יהודי ספרד לדורותיהם, אבל היה גם מלומד בעל שם בדורו ואחד המשוררים העבריים החשובים ביותר בכל הדורות. בתור הווזיר הראשי של גרנדה היה מעמדו גבוה משל חסדאי אבן שפרוט, על כל פנים מבחינה רשמית, אבל בפועל הייתה סמכותו מוגבלת ומקומית הרבה יותר, מפני ששירת רק את מדינת גרנדה הקטנה, השקועה בתככים ובפוליטיקה מקומית. איש בעל יכולות מפליאות היה, אבל כישרונו החשוב ביותר היה יכולתו לעשות שימוש פוליטי הולם בכישוריו האחרים, כלומר לנצל אותם בתור מנופי כוח.

רשימת הקשרים, התככים והמלחמות האינסופיות שבהם היה שמואל הנגיד מעורב ארוכה מכדי לפרטה. פורה לא פחות היה מפעלו הספרותי: שלושה ספרי שירים, שרבים מהם עדיין מרתקים את הקורא בן ימינו, מילון מונחים מקראיים, חיבורים על דקדוק עברי וסוגיות תלמודיות (הוא היה גם הרב הראשי של יהודי גרנדה ותלמידו של רבי חנוך בן משה). יצירתו הנועזת ביותר היא ניתוח פולמוסי של הסתירות בקוראן, שעליו הגיב המלומד המוסלמי אבן חזם בחשיפת הסתירות בתנ״ך. ביסודו של דבר צדקו שניהם, ושניהם גם יחד – בלי כוונה תחילה – העמידו את הבסיס לביקורת הקנונית של המקרא והקוראן. מה שמייחד את הפולמוס הזה הוא עצם קיומו: לא זו בלבד שיהודי עומד בראש מדינה מוסלמית, אלא הוא אף מותח ביקורת גלויה על דתה – תופעה יוצאת דופן בסובלנותה אפילו לאותה תקופה. (השוו, לדוגמה, את התגובות החריפות של האסלאמיסטים בימינו על כל ביקורת קלה שבקלות על הקוראן.) לגל האסלאמי שעתיד היה לשטוף את ספרד במהרה היו כמה קובלנות ממשיות להזין בהן את קנאותו.

היסטוריונים יהודים הוקסמו מאישיותו המרתקת של שמואל הנגיד וראו בו את התגלמות תור הזהב של יהודי ספרד. אבל רום מעלתו הפוליטי היה בסופו של דבר מקרה יוצא דופן שהתבסס על אישיותו שלו ושל אחרים, והוא הסתיים בכי רע. אחרי מותו מונה בנו יהוסף לווזיר ולרב, אבל מאחר שלא ניחן בכישורי אביו נפל יהוסף קורבן לאויביו. הוא ניסה להימלט מן הארמון בבושת פנים, מחופש לאפריקאי שחור, אבל התגלה ונטבח במקום. אחרי מותו פרצו בשכונות היהודיות של גרנדה פרעות רצחניות, שניזונו גם מן השנאה כלפי שמואל הנגיד ובנו. האסון שבו מסתיימת הפרשה מאלף לא פחות מגדולתו לשעבר של שמואל הנגיד. רק אם נתבונן בשני הקצוות גם יחד, ובאופיים האישי, נוכל להבין את חשיבותה של פרשת שמואל הנגיד בימים ההפכפכים ההם, כל כמה שהיו תור זהב.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ' 46-42

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר