ארכיון יומי: 28 בפברואר 2019


עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"-

חיבור זה מהווה חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך מדעי הרוח והחברה" M.A

עמרם בן ישי

בהנחיית פרופ' עודד ישראלי

רבי אברהם אזולאי: רקע

המחקר שנעשה על רא"א עד היום מועט ושולי אף על פי שעמד בצומת דרכים מרכזי בין קבלת רבי משה קורדוברו לקבלת האר"י, והיה ראוי שחוקרי הקבלה ידונו בו ובמקומו בעולם הקבלה. על נושא מחקר זה, גלות וגאולה במשנתו של רא"א, לא נעשה עד היום שום מחקר. המעטים שדנו בהיבטים מחייו של רא"א היו זלוטניק, שפרסם את פירושו של רא"א למסכת עדיות והלין על שחלק מכתביו של רא"א לא יצאו לאור:"פירוש זה היה ראוי למהדורה מדעית לא רק בגלל שמחברו היה מגדולי דורו ואחד מגדולי המקובלים אלא גם משום שהיה איש הלכה חשוב כפי שמעיד פירושו למשנה",  תשבי, שתיאר את השפעתו הדומיננטית של רבי משה קורדוברו על כתיבתו של רא"א, זק, שהוכיחה שרא"א לקח קטעים שלמים מספרי רבי משה קורדוברו והטמיעם בספריו "חסד לאברהם" ו"אור חמה"  וכן דנה בהשפעה הגדולה של רבי משה קורדוברו על רא"א בכתיבתו על ארץ ישראל, מרוז, שעסקה בספר הנעלם "אור הגנוז", שרק חלקים ממנו נמצאו, מאימראן, שהתמקד בצד הפילוסופי בהגותו של רא"א שבא לידי ביטוי בספרו "בעלי ברית אברם", וועקנין, שכתב על כתבי היד האבודים של רבי חיים ויטאל שנתגלו על ידי רא"א ורבי יעקב צמח, אולם אין במחקרו זה חידוש על מה שפורסם לפניו.

רבי אברהם אזולאי נולד בפאס שבמרוקו בשנת הש"ל ( 1570) ונפטר בארץ ישראל בשנת הת"ד –  –   1643  הוא נקבר בחברון במערה משותפת לו ולרבי אליעזר ארחא, שהיה רבה של חברון ועמד עימו בקשרים טובים. רא"א מציין בהקדמה לספרו" חסד לאברהם" כי רבי אליעזר ארחא עזר לו לכתוב את ספריו: "הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו ובעזרו עם העזר האלוהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע תהילה לאל והוא ביאור על ספר הזוהר".

החוקרים נחלקים באשר לתאריך פטירתו של רא"א, אבל נוטים לקבל את גרסת החיד"א, שהיה מצאצאיו, וגרס כי זקנו רא"א נפטר בשנת הת"ד  1643 -: ונח נפשיה ביום ו עש"ק פר' חיי שרה ]כ"א או כ"ד במרחשוון[ ת"ד במערה אחת עם ריעו וידידו רבי אליעזר בן ארחא ז"ל בבהי"ק בחברון".

רא"א הניח אחריו בן אחד ושתי בנות. בתו הבכירה חנה נישאה לרבי בנימין זאבי, ובנה הוא רבי אברהם ישראל זאבי, מחבר "אורים גדולים" ו"אור לישרים". בנו יחידו של רא"א, המקובל רבי יצחק אזולאי, שמר את כתבי האב. בניו של רבי יצחק היו רבי ישעיה ורבי יצחק זרחי, ונכד נכדו של רא"א, החיד"א, שמר על כתבי רא"א שעברו אליו בירושה והרבה להביא מחידושיו בספריו.

רא"א מתאר בהקדמה ל"חסד לאברהם" את העיר פאס כעיר של אנשי סגולה וחכמים שהוא יושב "להתחמם כנגד גחלתן"  ולומד בה תורה בעמל. הוא מתאר את זמן שהייתו בפאס כתקופה שבה הרביץ תורה, דרש ברבים בכל שבת וגם למד תורה, אבל אין בכתביו או בכתבי אחרים שום אזכור של זהות תלמידיו, רבותיו או חבריו.

יש השערות רבות באשר לתאריך צאתו את פאס. רבי ברוך טולדנו כותב בספרו "נר המערב"  כי רא"א עזב את פאס בטווח השנים שס"ד–שע"ו – 1616 – 1604-: "מדבריו של ר"א אזולאי אלה יוצא לנו כי יציאתו מפאס הוא ובני ביתו הייתה לרגל הפורענויות ההם שזכרנו שהיו בין השנים שס"ד–שע"ג או בשנות שע"ד–שע"ו".  לדעת זלוטניק, כשהיה רא"א בן ארבעים וחמש עזב את פאס לארץ ישראל, והוא לומד זאת מההקדמה ל"חסד לאברהם", שבה רא"א מתאר את הסיבות שהניעו אותו לעזוב, וזלוטניק קושר אותן לשנות האירועים הקשים בפאס.

אם כך, לפי הערכות החוקרים יצא רא"א ממרוקו לארץ ישראל כאשר היה בן ארבעים עד ארבעים וחמש שנים, כשהוא כבר מגובש בלימודו ובידיעותיו בתחום התורני-קבלי שרכש עוד במרוקו, ונתון זה יכול להצביע על מקורות ההשפעה עליו בכתיבתו. את ספריו "חסד לאברהם" ו"בעלי ברית אברם" כתב רא"א בעזה שנים מועטות לאחר שהגיע לארץ ישראל, ואין ספק כי צבר כבר בפאס את הידע שלו בקבלה, בהלכה ובפרשנות על התורה, ולכן חשוב לשאול גם מה הייתה השפעת חכמי מרוקו על כתיבתו הקבלית.

רא"א מתאר בהקדמות לספריו את המצב הקשה במרוקו כאחת הסיבות לעזיבתו את פאס נוסף על רצונו העז להגיע לארץ ישראל כדי להגשים את תפיסתו המשיחית-קבלית. כך הוא כותב בהקדמה ל"חסד לאברהם" על השנים הקשות: "ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה ]…[ ואני בתוך ההפיכה ]…[ עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ]…[ יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי".

בשנת שס"ד- 1604 – מת מלך מרוקו אחמד מנסור ממגפת הדבר. יחסו של המלך ליהודים היה טוב, אך מאבקי השליטה בין בניו לאחר מותו גרמו לשפיכות דמים גדולה, והיהודים היו הנפגעים הראשונים. שנים אלו לוו ברעב כבד שגרם למותם של מאות מיהודי פאס, וכן הוטלו על היהודים מיסים דרקוניים למימון מאבקי השליטה בין בניו של המלך המנוח.

בעניין הרצון והמניע לעבור דווקא לארץ ישראל, רא"א כותב בהקדמה לספרו "אור חמה" כי הספר "פרדס רימונים" של רבי משה קורדוברו השפיע על החלטתו לעלות לארץ ישראל לאחר שהגיע אליו בהיותו בפאס,"ואדור נדר לעלות אל ארץ חמדה".

ובכן, רא"א יצא לארץ ישראל בהפלגה דרך טורקייה. בדרך הייתה סערה גדולה, והאונייה שהפליג בה כמעט שטבעה. בנס ניצלו הנוסעים, אולם מעט כתבי היד שהיו ברשותו של רא"א אבדו, והכתבים שהשאיר בפאס עם עזיבתו ולא נתגלו מעולם היו יכולים לשפוך אור על הגותו הקבלית המוקדמת. וכך הוא כותב בהקדמה לספר "בעלי ברית אברם" בעניין השארת כתביו מאחור: "ובררתי אוכל מתוך אוכל מפני כובד המשא ורחוק הדרך והיו לאחדים בידי ואת היותר נשאר בין ספרי בביתי".

כך כתב החיד"א, מצאצאי צאצאיו, על החתימה המיוחדת שהטביע רא"א על ספריו זכר לנס ההצלה מהטביעה בים:

היה ממדינת פאס ממשפחות חכמי קשטיליה אשר באו תיכף מגירוש ספרד לפיס ודרך אוניה בא לקפוטקיה  – חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי במרכז רמת אנטוליה תוספת שלי א.פ -ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ותיכף קם רוח סערה ונשברה הספינה ונטבע הכול והייתה נפשם לשלל, ולזכר הנס שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו ז"ל.

כשהגיע רא"א לחברון הרגיש כי מצא את מקומו: "וכמו חלב ודשן תשבע נפשי על חבליה כי נפלה לי בנעימים וזהב הארץ ההוא טוב זכו עינינו לראות".  הוא אומנם הצטער על הכתבים ועל חידושי התורה שהביא עימו וטבעו בים, אולם שנים אחדות לאחר הגיעו לארץ כתב את פירושו לתורה "בעלי ברית אברם", והספר משקף את הידע שצבר ואת סגנונו שעוצב כבר במרוקו.

רא"א שהה בארץ ישראל כשלושים שנה, רובן בחברון, מיום שהגיע לארץ ישראל ועד פטירתו בה בשנת .1643יש אזכורים מועטים של כמה רבנים שהיה בקשר עימם, אבל מאחר שלא מצוין שם עם מי למד, קשה לעמוד על קשריו עם מקובלים בארץ ישראל ולבחון מי מהם השפיע על כתיבתו הקבלית בארץ. רא"א עצמו אינו כותב על חייו האישיים בהקדמות לספריו, למעט אזכורים קצרים של כמה שורות על הסיבות לעזיבתו את פאס ועל חייו בארץ ישראל.

על פי המקורות הקיימים לא עסק רא"א בעסקי ציבור בהיותו בחברון. לדוגמה, הוא לא היה חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת שע"ו – 1616 – וחתומים עליו כל רבני חברון מלבד רא"א. לעומת זאת על קבלה שנשלחה מחברון בשנת ת"ג – 1643 – ומאשרת קבלת כסף מידי הפרנסים, היו חתומים רבי אליעזר ארחא, רבה של חברון, יוסף בן חזקיה אבואב ואברהם אזולאי.

תשבי סבור כי כשלושים שנה, תקופת שהותו בארץ ישראל, פעל רא"א באופן נרחב לגיבושה ולהפצתה של תורת הקבלה בשיתוף פעולה עם מקובלים בחברון ובירושלים, ובהם רבי יעקב צמח, שהיה לדעת תשבי מראשי התועמלנים להאדרת דמותו של האר"י, אולם אין לכך סימוכין בכתובים.

אומנם היו כמה וכמה אישים שרא"א היה יכול לפגוש בארץ ישראל, ואולי אף נפגש עימם, אך אין למפגשים אלו כל עדויות: רבי חיים ויטאל נולד ב- 1542 ונפטר ב- 1620  לאחר שנים רבות בצפת עבר לדמשק וחי בה עד פטירתו. בעשר השנים האחרונות לחייו של רבי חיים ויטאל שהה רא"א בחברון, אולם אין עדויות על מפגש או על קשר ביניהם. סביר להניח כי היה קשר כזה, ויכול להיות שרא"א נסע אל רבי חיים ויטאל כמו שרבי יעקב צמח נסע לדמשק לשמוע שיעורי קבלה מבנו של ויטאל )להלן(. נסיעה מארץ ישראל לדמשק הייתה דבר שבשגרה בתקופה ההיא של השלטון העות'מאני משום ששתיהן היו בתחומי האימפריה הטורקית, ולא היו ביניהן מעברי גבולות או הגבלות בתנועה. רבי שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל, נולד ב- 1598 ונפטר ב-1667 הוא חי בדמשק ובמצרים, אולם אין עדויות לכל קשר שלו עם רא"א.

אין ספק כי היה לרא"א קשר כלשהו עם רבי יעקב צמח. ההשערה במחקר היא כי צמח נולד בשנים   1584-1570נפטר בשנת תכ"ז ( 1667 ) לפני בואו לארץ ישראל חי כאנוס בפורטוגל, ובבואו לצפת היה תלמידו הישיר של רבי חיים ויטאל ולאחר מכן של בנו רבי שמואל ויטאל. רבי יעקב צמח היה ידוע כמי שעסק בהפצת תורת האר"י, והקשר שלו עם רא"א מתבסס על הכתבים הגנוזים של רבי חיים ויטאל שמסר רא"א לרבי יעקב צמח בשנת 1623 , ומהם חיבר רבי יעקב צמח כמה ספרים בהשפעה לוריאנית. 25 אין עדויות לקשר חברי או לימודי עם רא"א ואין אזכורים לקשר כזה בכתבים של שניהם, אבל סביר להניח כי היה ביניהם קשר על סמך העברת הכתבים הגנוזים, כאמור.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-משפחת אזולאי

חנניה חביב אזולאי

הובאו איזו מהערותיו בהלכה בסוף ספר מנחת כהן להרה״ג הראב״ד יוסף חיים הכהן מירושלים במדור ההשמטות. ובמכתבו אל הראש״ל משה פראנקו (הנמצא תתת ידי) מתאריך טבת תרע״ג, מזכיר את אמו אסתר אזולאי שמקום מושבה בבתי מחסה לעניים לק״ק עדת המערבים בירושלים וכן את אחותו עזיזה. והלאה: ״אנכי בעניי יליד ירושת״ו ויצקתי מים ע״י מורי ורבי הרה״ג ראב״ד מקודש כמה״ר רפאל יצחק ישראל וגדלתי על ברכיו ומזה ט״ו שנים יצאתי מקודש לחו"ל בשליחותיהו דרב האי מהרי״ל דיסקין ואח״ז קמה ונתעוררה מחלוקת בין הספרדים והאשכנזים וגדלה המדורה והוכרחתי לעזוב אותה שליחות. ובהיותי אז בעוב״י פאריש, נתבקשתי לכהן כמורה בבית מדרש לרבנים העומד תחת השגחת הרה״ג צדוק הכהן ושלי״ת אחר עבור עשר שנים קבלתי אותות כבוד. אולם מצב בריאותי לא הרשני להמשיך באותה משרה ומזה חמש שנים הנני חופ״ק לייג', בלג״יק, ות״ל כל גדולי אירופה סרים למשמעתי ואינני מתערב כו"ע בשום אחד מהענינים הגורמים הרמת הכבוד וההידור והפרכום או מחלוקת ח״ו, רק בתורת ה ' חפצי כי זה חלקי מכל עמלי.״ ולעומת זה, היה משום מה בר פלוגתיה של הרב משה מאיר חי אליקים מטבריה, ובספרו מגן הדת גנה את משפחת הרב הנ״ל. כנגדו כתב הרב הנעלב ספר מלחמת המגן, הכולל פרשת המחלוקת וכמה מהסכמות רבני הדור. לפי הנזכר שם, חבר הרב חנניה חביב אזולאי ספרים אחדים, וגם יסד עתון שיצא בעריכתו בשם ״אור המערב״. זמן מה ישב גם בלונדון ושם הוציא עתון בשם ״הציון״. כיום חי בקזבלנקה.

יהודה זרחיה ב״ר משה אזולאי

מתושבי מראקיש במרוקו. רבני עירו המליצו עליו בפני הנדיבים בכתב שליחות משנת תקע״ב. אז עלה לאה״ק והתישב בירושלים. מפאת דחק הפרנסה הוכרח לצאת לחו"ל בשליחות עצמו ורבני ירושלים בעת ההיא יעקב משה עייאש, יום טוב דאנון, יעקב קוראל ועוד חתמו לו על כתב השליחות בשנת תקע״ד. בראשית תקפ״ט קבל מקבוץ האשכנזים בירושלים תעודה המצטינת במליצותיה, ובה מעידים הכותבים כי יש לרב בן יחיד בחברון ומצוה גדולה לעזרו כל אחד לפי נדבת לבו בכדי שיוכל להשיא לו אשה סמוך לפרקו, ולהחזיק אותו לתורה ולעבודה כי הבן יחיד שלו רך בשנים וכו'. וחתומים: טוביה בהרב מנדל שלמה, שד״ר דמדינת אשכנז, נתן נטע בהרב החסיד מוהר״מ מנדעל זלה״ה. בשנת תק״ץ יצא לחו״ל בשליחות כולל הספרדים בירושלים, ועל כתב שליחותו חתמו הרבנים האלה: שלמה משה סוזין, משה בכר דידיע מאג׳אר, יהודה בכמוה״ר רפאל נבון, חזקיה הכהן, יוסף מנשה, מנחם הלוי, שמואל הלוי, ישראל חיים רפאל סגרי. בשליתותו זו הוטל עליו לקבל ולאסוף את כספי הקופות הידועות: מחצית השקל, רחל אמנו, שמעון הצדיק, וקופות ירושלים סתם. בידי הרב נמצא פירוש על סדר זרעים למהר״ש סיריליו אשר חשב להדפיסו, ולא אדע מה היה בגורלו של כתב היד הזה . ! בסוף תרצ״ד יצא לאור בירושלים פירושו על מסכת תרומות, מתוך כ״י הנמצא במוזיאום הבריטי בלונדון.

יהודה זרחיה אזולאי

נזכר בכתבים שונים ובדו״ד שהיו בין הספרדים והמערבים בצפת. כנראה שחי שם ונמנה בין חו״ר העיר. הוא מסתמך במשפטיו ובחידושי תורתו על הרב חיד״א.

יצחק ב״ר אברהם אזולאי

בנו של הרב אברהם אזולאי השני. היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. חבר ספר זרע יצחק והוא חבור גדול בקבלה ואבד.

יצחק אזולאי

בנו השלישי של הרב חיד״א. כאחיו יצא גם הוא בשליחות מצוה של כוללות ירושלים לערי פראנקיה ואשכנז. נזכר בהוקרה באגדות אביו אל בנו רפאל ישעיה אזולאי, שבהן מבקשו להתענין ולהודע בשלום בנו זה, מהר״ר יצחק נ״י אם עודנו בברלין.

יצחק זרחיה אזולאי

נקרא גם רפאל. בנו של ר׳ ישעיה אזולאי, ואבי חיד״א ז״ל. מרבני ודייני עיה״ק ירושלים בזמן הרבנים אליעזר נחום, יצחק הכהן בע״ס בתי כהונה ועוד. תלמיד הרא״ם. חתום בשנת תק״ט עם רבני ירושלים על תקנה אחת, האוסרת ליהודי בעיה״ק להיות שרוי בלא אשה. נפטר בירושלים ביום כ״ג טבת תקכ״ה.

ישעיה אזולאי

בנו של ר׳ יצחק אזולאי וזקנו של הרב חיד״א. וכה יתארו ויציינהו: ״עטרת ראשי מר זקני מהר"ר ישעיה מרביץ תורה בתלמידים ותלמיד הרב חזקיה די םילוה.״ נפטר בירושלים ביום ו' אדר שנת תצ״ב.

מסעוד אזולאי

מתלמידי האר״י ז״ל. חי בצפת ת״ו, ונפטר שם בשנת ה״א שמ״א.

משה ב״ר רפאל ישעיה אזולאי

נכד הרב חיד״א ז״ל. הדפים ספר זכרון משה המכיל בין השאר קונטרס תפארת משה, תשובות לאביו וקונטרס זכרון למשה והוא מפתחות למאמרי הש״ס ורמב״ם וטורים ושו״ע,  לי״ז מספרי זקנו, נדפס בליוורנו שנת תר״ט. אוצה״ס ז.

נסים זרחיה אזולאי

בנו של ר' אברהם אזולאי הרביעי ונכד חיד״א. נודע בין רבני צפת והרביץ תורה שם. נהרג במפולת שהיתה בצפת בשנת תקצ״ז בזמן הרעש הגדול. חבר ס׳ שלחן הטהור הכולל ס׳ פועל צדק להרב בע״ס שפתי כהן, בצרוף מאמרים מזוה״ק והלכה מרמב״ם וכו'. נדפס

בצפת בש׳ תקצ״ו.

רפאל ישעיה אזולאי

בנו הבכור של הרב חיד״א. בשנת תק״ג יצא מירושלים לאנקונא בשליתות מצוה לבנין בית כנסת אחד בעיה״ק. בין הזמנים היה שד"ר טבריה וזמן מה דר באמשטרדם. שם התעסק במסחר ספרים. אביו ז״ל באגרותיו אליו קוראהו ברי״א, ר״ת בני רפאל ישעיה אזולאי. בשנת תקמ״ח הוזמן לאנקונא לכהן במשרת רב ואב״ד במקומו של הרב חיים אברהם ישראל שנפטר בעת ההיא, ומשרה זו נשא עד סוף ימיו. מת שם ביום ט' שבט תקפ״ו. במלאת מאה שנה לפטירתו, פרסם הד״ר חיים רוזנברג כיום ראב״ד באנקונא, אוסף של נ״ד אגרות חיד״א (הוצאה מיוחדת מ״הצופה לחכמת ישראל״ שגה י״א) בבודפשט תרפ״ז, אשר מ״ז מהן נשלחו לר' רפאל ישעיה בעצמו. זמן האגרות הללו הוא בין השנים תקל״ט—תקנ״ו. באגרות אלו מתבלטת חבת האב המורם מעם לבנו, הקורא לו ״החכם השלם הדיין המצוין הרב המאור הגדול אורי וישעי וכו'. ומסיים: אמר יאמר העבד נושא אלומות חינא וחסדא ויגש וישק לו

חיד״א. ס״ט״. באחת מהן מספר חיד״א על מצב בריאותו הוא: החייתני בדבריו, כי באמת אני חולה מאיספ׳ריאדו, הצטננות חזקה) וכאב ראש, וטוסי, (שעול) וצער בקטנים, ומיעוט אכילה ה׳ ירפאני רפואה שלמה כי״ר.

שלום אזולאי

היה דיין ומו״צ בצפרו. נולד שם תר״ח, ונלב״ע בשנת תרפ״ב. נודע כמשורר ומליץ

ואחדים משיריו נדפסו בס׳ צלצלי שמע לר״מ אבן צור, נא אמון תרנ״ב. חבר כמה תשובות

ואחדות מהן הובאו בס׳ הלכה למשה ובס׳ ליצחק ריח, ויתרן בכ״י.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

Francine Kaufman -André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011

Francine Kaufman

Université Bar Ilan

André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU

C’est avec cinq ans de retard sur la date prévue que paraît le livre monumental qu’André Chouraqui (Ain-Témouchent, Algérie, 1917 — Jérusalem 2007) consacré au Centenaire de l’Alliance : L'Alliance israélite universelle et la Renaissance juive contemporaine, 1860-1960 (Cent ans d’histoire), P.U.F., 1965 (528 pages, dont plus de cent pages d’annexes, enrichi d’un index et d’une bibliographie). Le livre paraît aux Presses universitaires de France, où Chouraqui a déjà publié trois ouvrages dans la collection ‘Que sais-je’: L’Etat d’Israël (1956), Histoire du judaïsme (1957), et La Pensée juive, et où il dirige depuis 1953 une collection nommée : Sinaï, publiée sous les auspices de l’A.I.U. et destinée à présenter les principaux textes-sources et leurs exégèses ainsi que les nouveaux courants du judaïsme. C’est également aux P.U.F. qu’A. Chouraqui a publié sa seconde traduction biblique : Les Psaumes, en 1956, (et qu'il publiera, en 1970, Le Cantique des cantiques suivi des Psaumes, avec des préfaces d'André Neher, René Voillaume et Jacques Ellul).

André Chouraqui et 1’A.I.U. (1947-1982)

Les premiers pas

Auteur prolifique et conférencier charismatique, l’homme se destinait à la carrière juridique mais, marqué (et brûlé) par la Shoah, c’est autant la survie immédiate du peuple juif et la renaissance de l’Etat d’Israël que la passion historique pour l’existence plurimillénaire du judaïsme en général et du judaïsme d’Afrique du Nord en particulier qui l’occupaient tout entier. René Cassin l’a bien senti lorsqu’il rencontra le jeune homme de trente ans, en été 1947. A cette époque, Cassin (1887-1976), juriste lui aussi, président du Conseil d'Etat, principal rédacteur de la Déclaration des droits de l'Homme (et futur prix Nobel de la Paix, en 1968) était président de l’A.I.U. et vice- président du Conseil d'État. Il fallait reconstruire le judaïsme français et européen, décimés par la guerre. Cassin engagea Chouraqui en qualité de secrétaire général adjoint de l’A.I.U. et celui-ci entre en fonction le 2 novembre 1947. Durant près de trente cinq ans Chouraqui restera un membre éminent de l’A.I.U. Il est vrai que sa personnalité fougueuse et que son aspiration à réaliser une œuvre personnelle avaient très tôt convaincu Cassin que pour le retenir au sein de l’Alliance, il fallait lui ménager un espace de liberté. Le 19 mai 1952, il faisait adopter par le Comité central de l’A.I.U une décision qui accordait à André Chouraqui un nouveau statut spécialement créé pour lui : il devenait « Délégué permanent » de l’A.I.U, titre qu’il conservera jusqu’à sa retraite en 1982. Dans une lettre qu’il lui adressait le 23 mai 1952, Cassin précisait que durant trois mois par an, Chouraqui devrait voyager « en faveur de l’Alliance, au mieux des intérêts de son action profonde sur le monde juif ». Trois autres mois seraient passés au Bureau de Paris pour tirer les conséquences de ces tournées et organiser les suivantes. Enfin, les six autres mois (environ) pourraient être consacrés à des publications et travaux personnels « relatifs aux matières hébraïques et judaïques », dans la résidence de son choix, à charge de mentionner sa « qualité de Délégué permanent sur ceux des ouvrages qu’elle [l’Alliance] jugera propre à cette désignation ».

C’est donc tout naturellement que Cassin et le Comité central de l’A.I.U chargèrent Chouraqui, dès 1957, de rédiger le volume du Centenaire, qui faisait suite au volume du Jubilée de l’Alliance rédigé par Narcisse Leven et paru en 1911. Dans la longue préface qu’il rédigea, Cassin expliquait que l’homme était tout désigné pour cette tâche. Chouraqui était homme de plume, historien, né au sein du judaïsme d’Afrique du Nord où l’Alliance s’était particulièrement investie et dont elle continuait à se préoccuper après le grand exode qui avait suivi la création de l’État d’Israël. Enfin, auteur d’une histoire des juifs d’Afrique du Nord, plusieurs fois remise sur le métier et sans cesse complétée, chroniqueur des réalisations pionnières de l’I.C.A. (Le Baron de Hirsch et la Jewish Colonisation Society, le seul de ses livres resté inédit), biographe de Théodore Herzl dans le sillage de sa thèse de doctorat en droit, soutenue le 15 novembre 1949 devant la Faculté de Droit de Paris sur La Création de l'État d'Israël, acteur et observateur privilégié des activités de l’A.I.U, Chouraqui pouvait mieux que quiconque retracer ce siècle d’histoire.

Francine Kaufman André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011-page83-84

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר