ארכיון יומי: 28 בפברואר 2019


להאיר באור החיים – לפרשת ויקהל.מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר באור החיים – לפרשת ויקהל.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ויקהל משה

           את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).

אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה במהרה.

"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.

 כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:

 "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.

כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אוה"ח-הק' שמות לה, א).

"משה רבנו, הקהיל את כל עדת בנ"י למחרת יום הכיפורים,

כדי למשוך את אותה אחדות הקיימת ביום הכיפורים,

 לכל ימות השנה ("כלי יקר" שם).

"א-ח-ד-ו-ת": אח + אחד + אחות + א-ת.

אחדות עמ"י = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.

פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.

רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.

וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל  להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".

כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".

"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.

 רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.

בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.

על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

רבנו-אוה"ח-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:

בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".

רבנו-אוה"ח-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).

"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?

רבנו-אוה"ח-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.

"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".

תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.

תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.

רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".

 כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.

"ויקהל משה".

הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,

 ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים

להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).

כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".

בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.

המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).

מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת",          כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.

אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.

הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים  שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"ששת ימים תעשה מלאכה –

             וביום השביעי יהיה לכם קודש" (שמות לה, ב).

השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.

               ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה (זהר, שמ' פח, ע"ב

          "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה" ("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).

רבנו-אוה"ח-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.

על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.

לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".

את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:

אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.

קדושת המקום –  וקדושת הזמן.

התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.

כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.

פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט –  מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי –  יהיה לכם קודש".

רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".

 גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה –  כי היא מקור הברכה".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".

רבנו-אוה"ח הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".

רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).

רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?

רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.

הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".

רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.

 רבנואוה"ח-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.

 "וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.

ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)

 אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.

בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.

הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.

רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.

"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".

יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.

"ויאמר משה אל בני ישראל:

ראו קרא יהוה בשם בצלאל בן אורי בן חור

וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,

 בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).

רבנו-אוה"ח-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי =  שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.

על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.

ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.

 רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.

הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

בעל ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.

בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.

מגילת "שיר השירים" בחג הפסח.

 סגולת אמירתה גם בערבי שבתות,

והתיקון שעשה שלמה המלך בחיבורה.

"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו ציוותו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" נקראת בפורים, וספר "קהלת" בחג הסוכות. הזהר הק' בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר: שלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" הכולל 117 פסוקים.

"שיר השירים" הוא קודש קדשים, כדברי רבי עקיבא.

 הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות, החשבון כך: בשבוע יש 168 שעות, מינוס  24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפילה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים".

מהסיבה הנ"ל, נוהגים בבתכנ"ס רבים, לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת, כדי להינצל מהגהינום.

בחג הפסח, הנוהגים כהגר"א קוראים את שיר השירים מתוך מגילה כשרה, ומברכים עליה. יהודי המזרח וחסידי חב"ד, גור וקוצק, לא נוהגים (הגרש"י זוין. המועדים בהלכה).

הרמב"ן  כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר 'שיר השירים' חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'. בהרבה שבתות, הוא נהג לעשות תענית דיבור, כך שכל דיבורו עסק בתורת אלוקים חיים, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.

"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).

"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).

"ולמות מתוך תורה חשבתי,

ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).

מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.

."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.

בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.

רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.

יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.

רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.

לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.

צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.

להפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.

אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.

המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.

 בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.

כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.

המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,

ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"-

חיבור זה מהווה חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך מדעי הרוח והחברה" M.A

עמרם בן ישי

בהנחיית פרופ' עודד ישראלי

רבי אברהם אזולאי: רקע

המחקר שנעשה על רא"א עד היום מועט ושולי אף על פי שעמד בצומת דרכים מרכזי בין קבלת רבי משה קורדוברו לקבלת האר"י, והיה ראוי שחוקרי הקבלה ידונו בו ובמקומו בעולם הקבלה. על נושא מחקר זה, גלות וגאולה במשנתו של רא"א, לא נעשה עד היום שום מחקר. המעטים שדנו בהיבטים מחייו של רא"א היו זלוטניק, שפרסם את פירושו של רא"א למסכת עדיות והלין על שחלק מכתביו של רא"א לא יצאו לאור:"פירוש זה היה ראוי למהדורה מדעית לא רק בגלל שמחברו היה מגדולי דורו ואחד מגדולי המקובלים אלא גם משום שהיה איש הלכה חשוב כפי שמעיד פירושו למשנה",  תשבי, שתיאר את השפעתו הדומיננטית של רבי משה קורדוברו על כתיבתו של רא"א, זק, שהוכיחה שרא"א לקח קטעים שלמים מספרי רבי משה קורדוברו והטמיעם בספריו "חסד לאברהם" ו"אור חמה"  וכן דנה בהשפעה הגדולה של רבי משה קורדוברו על רא"א בכתיבתו על ארץ ישראל, מרוז, שעסקה בספר הנעלם "אור הגנוז", שרק חלקים ממנו נמצאו, מאימראן, שהתמקד בצד הפילוסופי בהגותו של רא"א שבא לידי ביטוי בספרו "בעלי ברית אברם", וועקנין, שכתב על כתבי היד האבודים של רבי חיים ויטאל שנתגלו על ידי רא"א ורבי יעקב צמח, אולם אין במחקרו זה חידוש על מה שפורסם לפניו.

רבי אברהם אזולאי נולד בפאס שבמרוקו בשנת הש"ל ( 1570) ונפטר בארץ ישראל בשנת הת"ד –  –   1643  הוא נקבר בחברון במערה משותפת לו ולרבי אליעזר ארחא, שהיה רבה של חברון ועמד עימו בקשרים טובים. רא"א מציין בהקדמה לספרו" חסד לאברהם" כי רבי אליעזר ארחא עזר לו לכתוב את ספריו: "הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו ובעזרו עם העזר האלוהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע תהילה לאל והוא ביאור על ספר הזוהר".

החוקרים נחלקים באשר לתאריך פטירתו של רא"א, אבל נוטים לקבל את גרסת החיד"א, שהיה מצאצאיו, וגרס כי זקנו רא"א נפטר בשנת הת"ד  1643 -: ונח נפשיה ביום ו עש"ק פר' חיי שרה ]כ"א או כ"ד במרחשוון[ ת"ד במערה אחת עם ריעו וידידו רבי אליעזר בן ארחא ז"ל בבהי"ק בחברון".

רא"א הניח אחריו בן אחד ושתי בנות. בתו הבכירה חנה נישאה לרבי בנימין זאבי, ובנה הוא רבי אברהם ישראל זאבי, מחבר "אורים גדולים" ו"אור לישרים". בנו יחידו של רא"א, המקובל רבי יצחק אזולאי, שמר את כתבי האב. בניו של רבי יצחק היו רבי ישעיה ורבי יצחק זרחי, ונכד נכדו של רא"א, החיד"א, שמר על כתבי רא"א שעברו אליו בירושה והרבה להביא מחידושיו בספריו.

רא"א מתאר בהקדמה ל"חסד לאברהם" את העיר פאס כעיר של אנשי סגולה וחכמים שהוא יושב "להתחמם כנגד גחלתן"  ולומד בה תורה בעמל. הוא מתאר את זמן שהייתו בפאס כתקופה שבה הרביץ תורה, דרש ברבים בכל שבת וגם למד תורה, אבל אין בכתביו או בכתבי אחרים שום אזכור של זהות תלמידיו, רבותיו או חבריו.

יש השערות רבות באשר לתאריך צאתו את פאס. רבי ברוך טולדנו כותב בספרו "נר המערב"  כי רא"א עזב את פאס בטווח השנים שס"ד–שע"ו – 1616 – 1604-: "מדבריו של ר"א אזולאי אלה יוצא לנו כי יציאתו מפאס הוא ובני ביתו הייתה לרגל הפורענויות ההם שזכרנו שהיו בין השנים שס"ד–שע"ג או בשנות שע"ד–שע"ו".  לדעת זלוטניק, כשהיה רא"א בן ארבעים וחמש עזב את פאס לארץ ישראל, והוא לומד זאת מההקדמה ל"חסד לאברהם", שבה רא"א מתאר את הסיבות שהניעו אותו לעזוב, וזלוטניק קושר אותן לשנות האירועים הקשים בפאס.

אם כך, לפי הערכות החוקרים יצא רא"א ממרוקו לארץ ישראל כאשר היה בן ארבעים עד ארבעים וחמש שנים, כשהוא כבר מגובש בלימודו ובידיעותיו בתחום התורני-קבלי שרכש עוד במרוקו, ונתון זה יכול להצביע על מקורות ההשפעה עליו בכתיבתו. את ספריו "חסד לאברהם" ו"בעלי ברית אברם" כתב רא"א בעזה שנים מועטות לאחר שהגיע לארץ ישראל, ואין ספק כי צבר כבר בפאס את הידע שלו בקבלה, בהלכה ובפרשנות על התורה, ולכן חשוב לשאול גם מה הייתה השפעת חכמי מרוקו על כתיבתו הקבלית.

רא"א מתאר בהקדמות לספריו את המצב הקשה במרוקו כאחת הסיבות לעזיבתו את פאס נוסף על רצונו העז להגיע לארץ ישראל כדי להגשים את תפיסתו המשיחית-קבלית. כך הוא כותב בהקדמה ל"חסד לאברהם" על השנים הקשות: "ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה ]…[ ואני בתוך ההפיכה ]…[ עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ]…[ יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי".

בשנת שס"ד- 1604 – מת מלך מרוקו אחמד מנסור ממגפת הדבר. יחסו של המלך ליהודים היה טוב, אך מאבקי השליטה בין בניו לאחר מותו גרמו לשפיכות דמים גדולה, והיהודים היו הנפגעים הראשונים. שנים אלו לוו ברעב כבד שגרם למותם של מאות מיהודי פאס, וכן הוטלו על היהודים מיסים דרקוניים למימון מאבקי השליטה בין בניו של המלך המנוח.

בעניין הרצון והמניע לעבור דווקא לארץ ישראל, רא"א כותב בהקדמה לספרו "אור חמה" כי הספר "פרדס רימונים" של רבי משה קורדוברו השפיע על החלטתו לעלות לארץ ישראל לאחר שהגיע אליו בהיותו בפאס,"ואדור נדר לעלות אל ארץ חמדה".

ובכן, רא"א יצא לארץ ישראל בהפלגה דרך טורקייה. בדרך הייתה סערה גדולה, והאונייה שהפליג בה כמעט שטבעה. בנס ניצלו הנוסעים, אולם מעט כתבי היד שהיו ברשותו של רא"א אבדו, והכתבים שהשאיר בפאס עם עזיבתו ולא נתגלו מעולם היו יכולים לשפוך אור על הגותו הקבלית המוקדמת. וכך הוא כותב בהקדמה לספר "בעלי ברית אברם" בעניין השארת כתביו מאחור: "ובררתי אוכל מתוך אוכל מפני כובד המשא ורחוק הדרך והיו לאחדים בידי ואת היותר נשאר בין ספרי בביתי".

כך כתב החיד"א, מצאצאי צאצאיו, על החתימה המיוחדת שהטביע רא"א על ספריו זכר לנס ההצלה מהטביעה בים:

היה ממדינת פאס ממשפחות חכמי קשטיליה אשר באו תיכף מגירוש ספרד לפיס ודרך אוניה בא לקפוטקיה  – חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי במרכז רמת אנטוליה תוספת שלי א.פ -ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ותיכף קם רוח סערה ונשברה הספינה ונטבע הכול והייתה נפשם לשלל, ולזכר הנס שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו ז"ל.

כשהגיע רא"א לחברון הרגיש כי מצא את מקומו: "וכמו חלב ודשן תשבע נפשי על חבליה כי נפלה לי בנעימים וזהב הארץ ההוא טוב זכו עינינו לראות".  הוא אומנם הצטער על הכתבים ועל חידושי התורה שהביא עימו וטבעו בים, אולם שנים אחדות לאחר הגיעו לארץ כתב את פירושו לתורה "בעלי ברית אברם", והספר משקף את הידע שצבר ואת סגנונו שעוצב כבר במרוקו.

רא"א שהה בארץ ישראל כשלושים שנה, רובן בחברון, מיום שהגיע לארץ ישראל ועד פטירתו בה בשנת .1643יש אזכורים מועטים של כמה רבנים שהיה בקשר עימם, אבל מאחר שלא מצוין שם עם מי למד, קשה לעמוד על קשריו עם מקובלים בארץ ישראל ולבחון מי מהם השפיע על כתיבתו הקבלית בארץ. רא"א עצמו אינו כותב על חייו האישיים בהקדמות לספריו, למעט אזכורים קצרים של כמה שורות על הסיבות לעזיבתו את פאס ועל חייו בארץ ישראל.

על פי המקורות הקיימים לא עסק רא"א בעסקי ציבור בהיותו בחברון. לדוגמה, הוא לא היה חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת שע"ו – 1616 – וחתומים עליו כל רבני חברון מלבד רא"א. לעומת זאת על קבלה שנשלחה מחברון בשנת ת"ג – 1643 – ומאשרת קבלת כסף מידי הפרנסים, היו חתומים רבי אליעזר ארחא, רבה של חברון, יוסף בן חזקיה אבואב ואברהם אזולאי.

תשבי סבור כי כשלושים שנה, תקופת שהותו בארץ ישראל, פעל רא"א באופן נרחב לגיבושה ולהפצתה של תורת הקבלה בשיתוף פעולה עם מקובלים בחברון ובירושלים, ובהם רבי יעקב צמח, שהיה לדעת תשבי מראשי התועמלנים להאדרת דמותו של האר"י, אולם אין לכך סימוכין בכתובים.

אומנם היו כמה וכמה אישים שרא"א היה יכול לפגוש בארץ ישראל, ואולי אף נפגש עימם, אך אין למפגשים אלו כל עדויות: רבי חיים ויטאל נולד ב- 1542 ונפטר ב- 1620  לאחר שנים רבות בצפת עבר לדמשק וחי בה עד פטירתו. בעשר השנים האחרונות לחייו של רבי חיים ויטאל שהה רא"א בחברון, אולם אין עדויות על מפגש או על קשר ביניהם. סביר להניח כי היה קשר כזה, ויכול להיות שרא"א נסע אל רבי חיים ויטאל כמו שרבי יעקב צמח נסע לדמשק לשמוע שיעורי קבלה מבנו של ויטאל )להלן(. נסיעה מארץ ישראל לדמשק הייתה דבר שבשגרה בתקופה ההיא של השלטון העות'מאני משום ששתיהן היו בתחומי האימפריה הטורקית, ולא היו ביניהן מעברי גבולות או הגבלות בתנועה. רבי שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל, נולד ב- 1598 ונפטר ב-1667 הוא חי בדמשק ובמצרים, אולם אין עדויות לכל קשר שלו עם רא"א.

אין ספק כי היה לרא"א קשר כלשהו עם רבי יעקב צמח. ההשערה במחקר היא כי צמח נולד בשנים   1584-1570נפטר בשנת תכ"ז ( 1667 ) לפני בואו לארץ ישראל חי כאנוס בפורטוגל, ובבואו לצפת היה תלמידו הישיר של רבי חיים ויטאל ולאחר מכן של בנו רבי שמואל ויטאל. רבי יעקב צמח היה ידוע כמי שעסק בהפצת תורת האר"י, והקשר שלו עם רא"א מתבסס על הכתבים הגנוזים של רבי חיים ויטאל שמסר רא"א לרבי יעקב צמח בשנת 1623 , ומהם חיבר רבי יעקב צמח כמה ספרים בהשפעה לוריאנית. 25 אין עדויות לקשר חברי או לימודי עם רא"א ואין אזכורים לקשר כזה בכתבים של שניהם, אבל סביר להניח כי היה ביניהם קשר על סמך העברת הכתבים הגנוזים, כאמור.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-משפחת אזולאי

חנניה חביב אזולאי

הובאו איזו מהערותיו בהלכה בסוף ספר מנחת כהן להרה״ג הראב״ד יוסף חיים הכהן מירושלים במדור ההשמטות. ובמכתבו אל הראש״ל משה פראנקו (הנמצא תתת ידי) מתאריך טבת תרע״ג, מזכיר את אמו אסתר אזולאי שמקום מושבה בבתי מחסה לעניים לק״ק עדת המערבים בירושלים וכן את אחותו עזיזה. והלאה: ״אנכי בעניי יליד ירושת״ו ויצקתי מים ע״י מורי ורבי הרה״ג ראב״ד מקודש כמה״ר רפאל יצחק ישראל וגדלתי על ברכיו ומזה ט״ו שנים יצאתי מקודש לחו"ל בשליחותיהו דרב האי מהרי״ל דיסקין ואח״ז קמה ונתעוררה מחלוקת בין הספרדים והאשכנזים וגדלה המדורה והוכרחתי לעזוב אותה שליחות. ובהיותי אז בעוב״י פאריש, נתבקשתי לכהן כמורה בבית מדרש לרבנים העומד תחת השגחת הרה״ג צדוק הכהן ושלי״ת אחר עבור עשר שנים קבלתי אותות כבוד. אולם מצב בריאותי לא הרשני להמשיך באותה משרה ומזה חמש שנים הנני חופ״ק לייג', בלג״יק, ות״ל כל גדולי אירופה סרים למשמעתי ואינני מתערב כו"ע בשום אחד מהענינים הגורמים הרמת הכבוד וההידור והפרכום או מחלוקת ח״ו, רק בתורת ה ' חפצי כי זה חלקי מכל עמלי.״ ולעומת זה, היה משום מה בר פלוגתיה של הרב משה מאיר חי אליקים מטבריה, ובספרו מגן הדת גנה את משפחת הרב הנ״ל. כנגדו כתב הרב הנעלב ספר מלחמת המגן, הכולל פרשת המחלוקת וכמה מהסכמות רבני הדור. לפי הנזכר שם, חבר הרב חנניה חביב אזולאי ספרים אחדים, וגם יסד עתון שיצא בעריכתו בשם ״אור המערב״. זמן מה ישב גם בלונדון ושם הוציא עתון בשם ״הציון״. כיום חי בקזבלנקה.

יהודה זרחיה ב״ר משה אזולאי

מתושבי מראקיש במרוקו. רבני עירו המליצו עליו בפני הנדיבים בכתב שליחות משנת תקע״ב. אז עלה לאה״ק והתישב בירושלים. מפאת דחק הפרנסה הוכרח לצאת לחו"ל בשליחות עצמו ורבני ירושלים בעת ההיא יעקב משה עייאש, יום טוב דאנון, יעקב קוראל ועוד חתמו לו על כתב השליחות בשנת תקע״ד. בראשית תקפ״ט קבל מקבוץ האשכנזים בירושלים תעודה המצטינת במליצותיה, ובה מעידים הכותבים כי יש לרב בן יחיד בחברון ומצוה גדולה לעזרו כל אחד לפי נדבת לבו בכדי שיוכל להשיא לו אשה סמוך לפרקו, ולהחזיק אותו לתורה ולעבודה כי הבן יחיד שלו רך בשנים וכו'. וחתומים: טוביה בהרב מנדל שלמה, שד״ר דמדינת אשכנז, נתן נטע בהרב החסיד מוהר״מ מנדעל זלה״ה. בשנת תק״ץ יצא לחו״ל בשליחות כולל הספרדים בירושלים, ועל כתב שליחותו חתמו הרבנים האלה: שלמה משה סוזין, משה בכר דידיע מאג׳אר, יהודה בכמוה״ר רפאל נבון, חזקיה הכהן, יוסף מנשה, מנחם הלוי, שמואל הלוי, ישראל חיים רפאל סגרי. בשליתותו זו הוטל עליו לקבל ולאסוף את כספי הקופות הידועות: מחצית השקל, רחל אמנו, שמעון הצדיק, וקופות ירושלים סתם. בידי הרב נמצא פירוש על סדר זרעים למהר״ש סיריליו אשר חשב להדפיסו, ולא אדע מה היה בגורלו של כתב היד הזה . ! בסוף תרצ״ד יצא לאור בירושלים פירושו על מסכת תרומות, מתוך כ״י הנמצא במוזיאום הבריטי בלונדון.

יהודה זרחיה אזולאי

נזכר בכתבים שונים ובדו״ד שהיו בין הספרדים והמערבים בצפת. כנראה שחי שם ונמנה בין חו״ר העיר. הוא מסתמך במשפטיו ובחידושי תורתו על הרב חיד״א.

יצחק ב״ר אברהם אזולאי

בנו של הרב אברהם אזולאי השני. היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. חבר ספר זרע יצחק והוא חבור גדול בקבלה ואבד.

יצחק אזולאי

בנו השלישי של הרב חיד״א. כאחיו יצא גם הוא בשליחות מצוה של כוללות ירושלים לערי פראנקיה ואשכנז. נזכר בהוקרה באגדות אביו אל בנו רפאל ישעיה אזולאי, שבהן מבקשו להתענין ולהודע בשלום בנו זה, מהר״ר יצחק נ״י אם עודנו בברלין.

יצחק זרחיה אזולאי

נקרא גם רפאל. בנו של ר׳ ישעיה אזולאי, ואבי חיד״א ז״ל. מרבני ודייני עיה״ק ירושלים בזמן הרבנים אליעזר נחום, יצחק הכהן בע״ס בתי כהונה ועוד. תלמיד הרא״ם. חתום בשנת תק״ט עם רבני ירושלים על תקנה אחת, האוסרת ליהודי בעיה״ק להיות שרוי בלא אשה. נפטר בירושלים ביום כ״ג טבת תקכ״ה.

ישעיה אזולאי

בנו של ר׳ יצחק אזולאי וזקנו של הרב חיד״א. וכה יתארו ויציינהו: ״עטרת ראשי מר זקני מהר"ר ישעיה מרביץ תורה בתלמידים ותלמיד הרב חזקיה די םילוה.״ נפטר בירושלים ביום ו' אדר שנת תצ״ב.

מסעוד אזולאי

מתלמידי האר״י ז״ל. חי בצפת ת״ו, ונפטר שם בשנת ה״א שמ״א.

משה ב״ר רפאל ישעיה אזולאי

נכד הרב חיד״א ז״ל. הדפים ספר זכרון משה המכיל בין השאר קונטרס תפארת משה, תשובות לאביו וקונטרס זכרון למשה והוא מפתחות למאמרי הש״ס ורמב״ם וטורים ושו״ע,  לי״ז מספרי זקנו, נדפס בליוורנו שנת תר״ט. אוצה״ס ז.

נסים זרחיה אזולאי

בנו של ר' אברהם אזולאי הרביעי ונכד חיד״א. נודע בין רבני צפת והרביץ תורה שם. נהרג במפולת שהיתה בצפת בשנת תקצ״ז בזמן הרעש הגדול. חבר ס׳ שלחן הטהור הכולל ס׳ פועל צדק להרב בע״ס שפתי כהן, בצרוף מאמרים מזוה״ק והלכה מרמב״ם וכו'. נדפס

בצפת בש׳ תקצ״ו.

רפאל ישעיה אזולאי

בנו הבכור של הרב חיד״א. בשנת תק״ג יצא מירושלים לאנקונא בשליתות מצוה לבנין בית כנסת אחד בעיה״ק. בין הזמנים היה שד"ר טבריה וזמן מה דר באמשטרדם. שם התעסק במסחר ספרים. אביו ז״ל באגרותיו אליו קוראהו ברי״א, ר״ת בני רפאל ישעיה אזולאי. בשנת תקמ״ח הוזמן לאנקונא לכהן במשרת רב ואב״ד במקומו של הרב חיים אברהם ישראל שנפטר בעת ההיא, ומשרה זו נשא עד סוף ימיו. מת שם ביום ט' שבט תקפ״ו. במלאת מאה שנה לפטירתו, פרסם הד״ר חיים רוזנברג כיום ראב״ד באנקונא, אוסף של נ״ד אגרות חיד״א (הוצאה מיוחדת מ״הצופה לחכמת ישראל״ שגה י״א) בבודפשט תרפ״ז, אשר מ״ז מהן נשלחו לר' רפאל ישעיה בעצמו. זמן האגרות הללו הוא בין השנים תקל״ט—תקנ״ו. באגרות אלו מתבלטת חבת האב המורם מעם לבנו, הקורא לו ״החכם השלם הדיין המצוין הרב המאור הגדול אורי וישעי וכו'. ומסיים: אמר יאמר העבד נושא אלומות חינא וחסדא ויגש וישק לו

חיד״א. ס״ט״. באחת מהן מספר חיד״א על מצב בריאותו הוא: החייתני בדבריו, כי באמת אני חולה מאיספ׳ריאדו, הצטננות חזקה) וכאב ראש, וטוסי, (שעול) וצער בקטנים, ומיעוט אכילה ה׳ ירפאני רפואה שלמה כי״ר.

שלום אזולאי

היה דיין ומו״צ בצפרו. נולד שם תר״ח, ונלב״ע בשנת תרפ״ב. נודע כמשורר ומליץ

ואחדים משיריו נדפסו בס׳ צלצלי שמע לר״מ אבן צור, נא אמון תרנ״ב. חבר כמה תשובות

ואחדות מהן הובאו בס׳ הלכה למשה ובס׳ ליצחק ריח, ויתרן בכ״י.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

Francine Kaufman -André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011

Francine Kaufman

Université Bar Ilan

André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU

C’est avec cinq ans de retard sur la date prévue que paraît le livre monumental qu’André Chouraqui (Ain-Témouchent, Algérie, 1917 — Jérusalem 2007) consacré au Centenaire de l’Alliance : L'Alliance israélite universelle et la Renaissance juive contemporaine, 1860-1960 (Cent ans d’histoire), P.U.F., 1965 (528 pages, dont plus de cent pages d’annexes, enrichi d’un index et d’une bibliographie). Le livre paraît aux Presses universitaires de France, où Chouraqui a déjà publié trois ouvrages dans la collection ‘Que sais-je’: L’Etat d’Israël (1956), Histoire du judaïsme (1957), et La Pensée juive, et où il dirige depuis 1953 une collection nommée : Sinaï, publiée sous les auspices de l’A.I.U. et destinée à présenter les principaux textes-sources et leurs exégèses ainsi que les nouveaux courants du judaïsme. C’est également aux P.U.F. qu’A. Chouraqui a publié sa seconde traduction biblique : Les Psaumes, en 1956, (et qu'il publiera, en 1970, Le Cantique des cantiques suivi des Psaumes, avec des préfaces d'André Neher, René Voillaume et Jacques Ellul).

André Chouraqui et 1’A.I.U. (1947-1982)

Les premiers pas

Auteur prolifique et conférencier charismatique, l’homme se destinait à la carrière juridique mais, marqué (et brûlé) par la Shoah, c’est autant la survie immédiate du peuple juif et la renaissance de l’Etat d’Israël que la passion historique pour l’existence plurimillénaire du judaïsme en général et du judaïsme d’Afrique du Nord en particulier qui l’occupaient tout entier. René Cassin l’a bien senti lorsqu’il rencontra le jeune homme de trente ans, en été 1947. A cette époque, Cassin (1887-1976), juriste lui aussi, président du Conseil d'Etat, principal rédacteur de la Déclaration des droits de l'Homme (et futur prix Nobel de la Paix, en 1968) était président de l’A.I.U. et vice- président du Conseil d'État. Il fallait reconstruire le judaïsme français et européen, décimés par la guerre. Cassin engagea Chouraqui en qualité de secrétaire général adjoint de l’A.I.U. et celui-ci entre en fonction le 2 novembre 1947. Durant près de trente cinq ans Chouraqui restera un membre éminent de l’A.I.U. Il est vrai que sa personnalité fougueuse et que son aspiration à réaliser une œuvre personnelle avaient très tôt convaincu Cassin que pour le retenir au sein de l’Alliance, il fallait lui ménager un espace de liberté. Le 19 mai 1952, il faisait adopter par le Comité central de l’A.I.U une décision qui accordait à André Chouraqui un nouveau statut spécialement créé pour lui : il devenait « Délégué permanent » de l’A.I.U, titre qu’il conservera jusqu’à sa retraite en 1982. Dans une lettre qu’il lui adressait le 23 mai 1952, Cassin précisait que durant trois mois par an, Chouraqui devrait voyager « en faveur de l’Alliance, au mieux des intérêts de son action profonde sur le monde juif ». Trois autres mois seraient passés au Bureau de Paris pour tirer les conséquences de ces tournées et organiser les suivantes. Enfin, les six autres mois (environ) pourraient être consacrés à des publications et travaux personnels « relatifs aux matières hébraïques et judaïques », dans la résidence de son choix, à charge de mentionner sa « qualité de Délégué permanent sur ceux des ouvrages qu’elle [l’Alliance] jugera propre à cette désignation ».

C’est donc tout naturellement que Cassin et le Comité central de l’A.I.U chargèrent Chouraqui, dès 1957, de rédiger le volume du Centenaire, qui faisait suite au volume du Jubilée de l’Alliance rédigé par Narcisse Leven et paru en 1911. Dans la longue préface qu’il rédigea, Cassin expliquait que l’homme était tout désigné pour cette tâche. Chouraqui était homme de plume, historien, né au sein du judaïsme d’Afrique du Nord où l’Alliance s’était particulièrement investie et dont elle continuait à se préoccuper après le grand exode qui avait suivi la création de l’État d’Israël. Enfin, auteur d’une histoire des juifs d’Afrique du Nord, plusieurs fois remise sur le métier et sans cesse complétée, chroniqueur des réalisations pionnières de l’I.C.A. (Le Baron de Hirsch et la Jewish Colonisation Society, le seul de ses livres resté inédit), biographe de Théodore Herzl dans le sillage de sa thèse de doctorat en droit, soutenue le 15 novembre 1949 devant la Faculté de Droit de Paris sur La Création de l'État d'Israël, acteur et observateur privilégié des activités de l’A.I.U, Chouraqui pouvait mieux que quiconque retracer ce siècle d’histoire.

Francine Kaufman André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011-page83-84

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר