ארכיון יומי: 15 בפברואר 2019


אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת תצווה

הבקשות והפיוטים לשבת כוללים

בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות במצוות השבת ־ הן פותחות את סדרת הפיוטים של הסדרה לאותה שבת.

״הביתאיין״ ־ זהו ה״אסתכבאר ביתאיין״, קטע שירי קצר המופיע אחרי הבקשה לשבת ושתפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את המקאם בו ישתמשו באותו ערב. הוא גם מאפשר לפיטן הראשי ״אל מקדם״ להכשיר את קולו, כדי שייכנס באופן נוח ללחני המקאם. "ביתאיין״ ־ שני בתים, כי חוזרים על הפיוט הקצר בן בית אחד פעמיים. מהו בעצם מקומו של ה״ביתאיין״? אם תפקידו להודיע על המקאם של הסדרה, הרי ברור לכולם מהו המקאם שהרי פיוטי הפתיחה ״דוד ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ כבר הושרו במקאם זה. יתכן ולעורכי הקובץ ״שיר ידידות״ היו שיקולים שאין אנו יודעים אותם.

32־13 פיוטים בממוצע לכל סדרה שבועית, הסדרה הארוכה ביותר נמצאת ב״יתרו״־32 פיוטים, הקצרה ביותר ב״תרומה״ ־ 13 פיוטים. הפיוטים מאופיינים במספר תכונות: הפיוטים קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ־ישראל. שאר הפיוטים עוסקים בדברי שבח והלל לה׳, בנושאים מתוך פרשת השבוע או בנושאים שונים. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. כל רצף כזה נקרא ״טריק״, מהירותם של פיוטי ״הטריק״ נעשית מואצת יותר ויותר במהלך ביצועם. בסה״כ בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).

דברי תורה יבואו אחרי סדרת הפיוטים, והם נאמרים ע״י רב מקומי הנוכח במהלך הבקשות.

הקצידה מופיעה בחלקו האחרון של המעמד וחותמת אותו. בסה״כ בקובץ ״שיר ידידות״ קיימות 89 קצידות. בדרך כלל ה״מקדם״ בוחר בקצידה אחת שאותה ישיר בפני כל הנוכחים.

      הקצידה שתיבחר תלויה ברצונו האישי של ה״מקדם״. עפ״י המידע שהגיע אלי, ר׳ דוד בוזגלו העריך את הקצידות של ר׳ רפאל משה אלבאז(קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״), ולפעמים בחר בקצידה אותה חיבר ר׳ דוד אלקיים (קצידות שלו שובצו ב״שיר ידידות״). הפיטן המקומי בדימונה, ר׳ יהודה ללוש, שר בקביעות בכל שבת את אחת הקצידות של ר׳ דוד אלקיים.

חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן

הרב רפאל כדיר צבאן

נולד בג׳רבה(1995-1900), למד אצל הרבנים משה כלפון הכהן ורחמים חויתא הכהן. שימש כדיין בג׳רבה וכרב בעיר מדנין. כשעלה לארץ כיהן כרבה של נתיבות והיה חבר מועצת הרבנות הראשית. רבים שיחרו לפתחו לשם התייעצות או קבלת ברכה. הרב צבאן לחם בתקיפות כנגד חילול שבת ופגיעה בחינוך, ויחד עם הבבא סאלי הוציא פסק האוסר על לימודים מעורבים בנתיבות. נחשב כבעל הסמכות התורנית העליונה של יהדות תוניסיה בישראל. עשה רבות לפיתוח מוסדות התורה של העדה התוניסאית ופעל להוציא לאור את ספריהם של חכמי תוניסיה.

רב העיר מוכר בשוק

תושבי נתיבות נדהמו לגלות שרב העיר מוכר ארבעת המינים בשוק המקומי, דבר שאינו יאה למעמדו הרם. הידיעה על כך פשטה ורבים הגיעו לחזות במראה המשונה ואף לקנות מידיו ארבעה מינים שהרב ערב לכשרותם. שלושים ושמונה שנים עשה כך הרב רפאל כדיר צבאן ורק לאחר מותו נפתרה התעלומה, כשהתגלה שהרווחים הופקדו בקופה מיוחדת שבעזרתה סייע למאות משפחות של נזקקים.

לא הביישן למד

הרב צבאן היה ידוע בפסיקה מהירה וחדה בענייני מראות טהרה. אחרים נטו לחשוש וחיפשו בספרים, ואילו הרב היה בוחן היטב את הכתם ופוסק מיד. משחש שאחד מתלמידיו מוכן לפסיקה, קרא לו ואמר, ״מתי תלמד כבר לפסוק להלכתא? שב כאן לידי ותתחיל ללמוד.״ יום אחד באה אל הרב אישה עם שאלה במראות. התלמיד הנבוך ביקש לצאת מן החדר, אך הרב צבאן אמר לו, ״שב! כשצריך ללמוד אסור להתבייש.״

חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן-עמ'59-58

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

הכיבוש הגרמני ומהלך המלחמה – נובמבר1942 – אפריל 1943.

אחת מנקודות המפתח להבנת מצבן של הקהילות היהודיות בערים שונות בתוניסיה במהלך המלחמה היא מקומן בזירת הקרבות שהתנהלו במדינה. מבחינה זו אין דומה למשל מצבה של העיר גַפְצַה, על גבול אלג'יריה ותוניסיה, למצבה של ג'רבה. בעוד שסביב גפצה התנהלו קרבות בין הגרמנים לצרפתים, שרר בג'רבה שקט יחסי עד כניסתם של הגרמנים בינואר 1943. ודוגמא נוספת – העיר קַסֶרין הייתה אחד ממוקדי הקרבות הקשים בין הגרמנים לבין הכוחות האמריקאניים. ידוע לנו שהצרפתים החליטו להעביר את הקהילה היהודית הקטנה שהייתה בעיר לעיר סטיף שבאלג'יריה, אך לא ברור מה הייתה הסיבה להחלטה זו, ואם יהודי קסרין סבלו לאחר שחזרו לעירם, כעבור זמן לא רב. אין במחקר הקיים תיאור מדויק של המהלכים הצבאיים בכל זירה כל עיר בתוניסיה, גם לא בצפאקץ. וכן אין בידינו לפי שעה להשיב על שאלות חשובות : מה היה היקף הכוחות הגרמניים בכל נקודת יישוב ? האם הכוחות האלה כללו גם חיילים איטלקים ( כפי שהיה בסוסה למשל ) ? האם באו יחידות אס-אס עם הגרמנים לכל נקודת יישוב ? תשובות על השאלות האלה עשויות לסייע להבנת מצבן של הקהילות היהודיות.

 

הגרמנים כבשו את תוניסיה ב-9 בנובמבר 1942, בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יר ובקזבלנקה. לא ידוע כמה זמן עבר עד הכיבוש של צפאקץ, אך כיוון שהערים נַאבֶל וסוה נכבשו בסמוך למועד זה, נאבל נכבשה ב-14 בנובמבר, סבירה ההנחה כי צפאקץ נכבשה בסביבות ה -15 בנובמבר 1942.

 המלחמה בצפאקץ נסתיימה ב-10 באפריל 1943, כחודש ימים לפני שהסתיימה המלחמה בכל תוניסיה. סדר הפסח בשנת 1943 נערך ביום שני ה -19 באפריל, ויהודי צפאקץ חשו כי יצאו מעבדות לחירות. עשרה חיילים מיהודים שהיו ביו הכוחות המשחררים חגגו את החג עם תושבי העיר. מסגרת הדיון היא אם כן כארבעה חודשים ש כיבוש גרמני בעיר צפקאץ.

לאחר המחיתה של האמריקנים באלג'יר נדמה היה כי הם עומדים להגיע גם לתוניסיה, והשמועה על כך התגלגלה עד צפקאץ. כך תיארה זאת גז. היינו באירוע משפחתי והאנשים באו עם בקבוקי שמפניה כי אמרו שהמריקאים נמצאים באלג'יריה ובמרוקו – מחר בבוקר הם אצלנו. כשהלכנו הביתה, קמנו בשש בבוקר לצלילי השיר " לילי מרלן " המסורתי של הגרמנים, של הצבא. ניגשנו לחלון והרחוב שלנו שהיה במרכז העיר, היה מכוסה בגרמנים עם המגפיים שלהם, שרים בקול רם את השיר שלהם " לילי מרלן " המסורתי לא ידענו את נפשנו.

המפגש הראשון עם הגרמנים לא היה בפעולה מלחמתית צבאית אלא במפגן נוכחות שערכו ברחובות העיר. בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יריה החליטו הגרמנים לכבוש את תוניסיה, אך לא עמדו שם מולם באותה עת כוחות של בעלות הברית. הגרמנים השתלטו, כמו בכל מקום שכבשו, על נקודות המפתח בעיר, ובהן הנמל ומבני הציבור החשובים. בהיעדר מקורות ומחקר נראית תקופת הכיבוש הגרמני כפרק זמן אחיד שבמהלכו מצד אחד הגרמנים שולטים בעיר, ומצד אחר חילות האוויר של בעלות הברית מפציצים את הכוחות הגרמניים שבעיר. ההפצצות האלה גרמו להרס פיזי של העיר ולהרוגים רבים. גז ציארה את תחושת החידלון עקב ההפצצות ואת חוסר היכולת לסייע לנפגעים :

" היו כאלה הפגזות, הפצצה על כל העיר, הנמל היה הרוס. הבתים הגבוהים ביותר רבי הקומות, קרסו תחתיהם, על תושביהם, שלא היה להם זמן לברוח…..אנחנו משענו את קולותיהם של היהודים שלנו, כי היו בתים, שהיו כמעט כולם על טהרת היהודים. שמענו צעקות עד לב השמיים, הצילו ! הצילו ! מי היה יכול לעשות את המלאכה ? באילו מכשירים ? לא היה לנו במה….התחילו לצעוק " תנו מים ", " תנו מים ". היו אנשים טובים שחשבו שעל ידי הכנסת צינורות והזרמת מים יוכלו לשתות, ולהגיע לפיות.

כנראה, שמרוב מים טבעו ונחנקו וקולם נדם. כעבור מספר חודשים, לאחר שהנאצים הלכו, התחילו ההלוויות, ליווינו את כל התושבים הללו שהיו ערמות ". עדות זו חשובה ביותר אם כי אין לה אישוש ממקורות אחרים. אין ספק באשר להפצצת העיר על ידי חיל האוויר הבריטי, אך לא ידוע כמה יהודים נהרגו בהפצצות, ובזיכרון הקולקטיבי של יהודי צפאקץ שלאחר המלחמה לא עלה עניין זה.

בהפצצות נפגעו גם מבני ציבור יהודיים. שלושת בתי הכנסת הציבוריים הגדולים : בית הכנסת הגדול – ברחוב פסטור -, בית הכנסת " בית אל " – ברחוב קרטגו – ובית הכנסת " מצליח " – ברחוב ירושלים -, נהרסו לגמרי במלחמה. הבתים שסביב כיכר קרנו, שהין בהם מספר משפחות יהודיות, נהרסו כליל. וכל סיפרה אסתר גפסו :

" ביום חמישי 28 לינואר 1943, בעת שמרבית התושבים בצפאקץ עזבו את בתיהם ועברו להתגורר בכפרים הסמוכים לעי על מנת לחמוק מההפצצות על העיר, place carnot , כיכר קרנו, הופצצה ונחרבה לחלוטין. בהפצצה נפגעו כל המבנים שבשכונה ונהרסו לחלוטין למעט אולם נשפים שלא נפגע ונשאר עומד על תילו. דיירי השכונה שמיאנו להתפנות – נספו בהפצצות הכבדות. בתום המלחמה, ממשלת צרפת העניקה למשפחות שבתיהם הופצצו ונהרסו מקומות דיור חלופיים ועל חורבותיה של כיכר קרנו, נבנתה שכונה חדשה בשנת 1945.  השכונה החדשה לא דמתה כלל לשכונה הישנה, הזיכרון היחידי שנותר משכונה זו, היה אולם הנשפים אשר המשיך לעמוד במרכזה של השכונה החדשה שנבנתה. ( הציטוט לקוח מעבודת תלמידי, פרנק גפסו, על כיכר קרנו שבצפקאץ. המידע מבוסס על הזיכרון יוצא הדופן של אמו, אסתר גפסו לבית זרוק. )

ההפצצות האוויריות, ללא הבחנה, של בעלות הברית הקשו מאוד על תושבי צפאקץ, וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות לבריחה שח יהודים מהעיר. הם התגוררו בכפרים ערביים הסמוכים לעיר, במטעים ובכל מקום שרק יכלו. שני הכפרים הסמוכים לעיר היו אלגְרַאוֹא ולה שֶבָּה – Chebba.

דווקא בתקופה קשה זו של הכיבוש הגרמני התגלה כוחה של הקהילה היהודית לתמוך באחרים. במהלך המלחמה הגיען לצפאקץ פליטים יהודים מלוב. על פי עדות אחת הגיעו כבר ביולי 1942 כ-350 פליטים יהודים מלוב, ומקס לוֹמבּרוֹזוֹ קיבל עליו לטפל בהם ועסק בכך עד שנת 1944.

לא ידוע לנו הרבה על פרשה זו – למשל לא ברור היכן שוכנו הפליטים לפני הכיבוש ובמהלכו, וכיצד דאגה הקהילה למחייתם גם בתקופה הקשה של הכיבוש.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח- עמ' 24-19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר