ארכיון יומי: 27 בפברואר 2019


Amram Ben-Yishai-Exile and Redemption in the Kabbalist Doctrine of Rabbi Abraham Azulai in ChesedL'Avraham

Ben- Gurion University of the Negev

The Faculty of Humanities and Social Sciences Goldstein-Goren Department of Jewish Thought

Exile and Redemption in the Kabbalist Doctrine of Rabbi Abraham Azulai in ChesedL'Avraham

Thesis Submitted in Partial Fulfillment of the Requirements for the Master of Arts degree (M.A)

Amram Ben-Yishai

Under the Supervision of Professor Oded Israeli

November 2018

Ben- Gurion University of the Negev

The Faculty of Humanities and Social Sciences Goldstein-Goren Department of Jewish Thought

Exile and Redemption in the Kabbalist Doctrine of Rabbi Abraham Azulai in ChesedL'Avraham

Thesis Submitted in Partial Fulfillment of the Requirements for the Master of Arts degree (M.A)

Amram Ben-Yishai

Abstract

The subject of this research is the interpretation of the terms "Exile" and "Redemption" as they are expressed in the book ChesedL'Avraham by Rabbi Abraham Azulai (hereinafter R.A.A, 1643–1678) who lived in Fes, Morocco, and, according to researchers' assessment, migrated to Israel between the years 1604–1612. The research will examine influential sources on R.A.A.'s doctrine regarding exile, redemption and the land of Israel in light of the philosophy of the two pillars of the kabbalic world, Rabbi Moshe Cordovero and his disciple HaAri, as well as through the prism of the Moroccan sages' perception of these topics.

The preface will provide personal background regarding R.A.A., examine the factors which influenced his decision to leave Morocco and migrate to Israel, and describe his migration to Israel, and Hebron in particular, and his meeting with the Rabbis of Israel, as well as examine the sources of their influence on his Kabbalist writing. Furthermore, the preface will present a short review of the development of the terms Exile, Redemption and the Land of Israel in Judaism throughout the generations, from the bible to the Talmud and middle ages and up to the Kabbalah of HaAri, to allow the examination of R.A.A.'s perception of these issues from the historical context of the discussed terms.

The first chapter of the research will focus on the Kabbalistic doctrines of Rabbi Moshe Cordovero and HaAri. This chapter will feature a short review of their backgrounds, and Kabalistic methods regarding exile and redemption, the primal sin, Qlippot(shells), SheviratHaKeilim (the shattering of the vessels), Tikkun Shekhinah (repairing Shekhinah), redemption, the Messiah, the land of Israel, national redemption and redemption as reparation in the higher spheres.

The second chapter will discuss Moroccan sage's philosophy concerning matters of exile, redemption and the land of Israel, national redemption versus redemption as reparation in the higher spheres from the school of HaAri, and the amalgamation of the two concepts. This chapter will describe the socio-economical situation in Morocco to illuminate the factors which led R.A.A to migrate to Israel. Furthermore, I will discuss the ancient Moroccan Kabbalah, prior and subsequent to the external inspirations from the Sephardic and Safedi Kabbalah, the influence of Jews who were expelled from Spain and arrived in Morocco on kabbalah in community life, and the importance of the Zohar book in kabbalist works.

The third chapter will focus on inquiries of exile, redemption and the land of Israel in the Kabalistic doctrine of R.A.A. according to his book ChesedL'Avraham, and will demonstrate R.A.A.'s handling of kabbalist terms such as exile and its essence, national redemption and exile in the higher spheres, Shekhinah and Tikkun Shekhinah, the Tzadik and Tikkun Shekhinah, the notion of wandering as a form of Tikkun Shekhinah, the reasons for the exile of the Shekhinah, the soul as an aid to the Shekhinah, the collection of sparks, SheviratHaKeilim, the primal sin, uniting and mating with the Shekhinah and the significance of studying the Torah as part of the redemption process.

This chapter will emphasize the magnitude of the land of Israel in the R.A.A Kabbalah and will thoroughly discuss his perceptions of Israel in matters of Hashgacha (Divine Providence), Shells, prayers and the sanctity of the land, the importance of living in Israel, the influence of Rabbi Moshe Cordovero and HaAri on his writings on issues of exile and redemption and R.A.A.'s determination to combine the methods of his teachers.

Another issue which will be discussed in this chapter is the unpublished writings of Rabbi Hayyim Vital that reached the hands of R.A.A and their effect on his kabbalist writings. Since R.A.A. has written several books under the inspiration of these writings, I will examine whether these were written by Rabbi Hayyim Vital while he was the disciple of the Rabbi Moshe Cordovero or of HaAri.

In the closing chapter, I will summarize the conclusions which arise from the research of the writings, and answer the research questions.

Amram Ben-Yishai-Exile and Redemption in the Kabbalist Doctrine of Rabbi Abraham Azulai in ChesedL'Avraham

ברית מס' 28 בעריכת מר אשר כנפו-ד"ר יגאל בן-נון-הרצאה בכנס אזכרה לסם אביטל, אוניברסיטת תל אביב

ד"ר יגאל בן-נון

אוניברסיטת פריס 8

הרצאה בכנס אזכרה לסם אביטל, אוניברסיטת תל אביב.

בניין כס המשפט, אולם טרובוביץ. 30/08/08

שלוש דמויות מסמלות בעיני את ההנהגה היהודית במרוקו בתקופה המודרנית. נשאלתי לפני כמה שנים ע״י פרופסור משה בר אשר: מי היא להערכתי הדמות הדומיננטית ביותר ביהדות זו בעת החדשה. עניתי מה שעניתי, אך אם אני צריך לפרט יותר הייתי מציין שלושה אנשים: שמואל דניאל לוי (1957-1874) המכונה SD Levy , יליד תטואן. הוא יזם את הקמתם של רוב המוסדות הציבוריים היהודיים במרוקו עוד לפני המלחמה (גיוינט, אורט, אוזה, מגן דוד). השני הוא אלפוסו סבח, יליד 1917 מטנגייר. שייסד את חברת שרל נטר ואת תנועות הנוער היהודיות. את משבצת החלוץ העברי המגשים של דור המדינה תופסת ללא ספק דמותו הכאריזמאטית של סם אביטל יליד 1923.

כאשר מזכירים את הההגירה היהודית ממרוקו לישראל, רגילים להשתמש במונח "עלייה המונית" עם כל המטען הפגיורטיבי שאצור במושג זה. היו אכן שני גלי עלייה מסוג זה בשנים 55-56 ובשנים 62-63. סם אביטל לא עסק בעלייה המונית. הוא היה מנהיג נוער בקזבלנקה, רגיש כבר אז למצוקותיהם של בני עניים שגרו במלאה של קזבלנקה.

אני פותח סוגריים וקופץ לשנת 71. באביב, ארגן חברו לדרך של סם, שאול בן שמחון,כנס עולמי של יוצאי מרוקו בעולם. אלה היו ימי ההפגנות של הפנטרים השחורים בהם נטלתי חלק. בכנס זה פגשתי לראשונה את סם ודמויות נוספות: אלי מויאל, אלפונסו סבח, מקם לב ואחרים בהם, אני מודה, ראיתי את משתפי הפעולה עם הממסד, מפאי של אותם ימים. הייתי אז חמום מוח. הפגנתי נגדם ולא ידעתי נגד מי אני מפגין. לימים, התחלתי לעסוק במחקר היסטורי על יחסי ישראל עם מרוקו. נתקלתי באותן דמויות. מתוך תיקי הארכיונים המאובקים בירושלים ובפריס, דמויות אלה הפכו פתאום לפיסות היסטוריה. אלה האנשים שעשו את ההיסטוריה המודרנית של יהדות מרוקו בעת החדשה. אני לא יודע אם התביישתי במעשי, אבל עזה היתה תשוקתי לפגוש שוב את אותן דמויות ולגבות מהם עדויות על האירועים בהם נטלו חלק. לא הזכרתי לאף אחד את צעקותי נגדם. אבל תמיד הרגשתי במבטו של סם חיוך קל, סלחני, וחכם. זאת נקמת ההיסטוריה. ואת ההיסטריה של סם וחבריו יש לכתוב וללמד כי היא חשובה לנו, לחברה הישראלית.

אחזור לשנת 43 במרוקו. בעיצומה של המלחמה, בימי המצוקה, הצנע וקיצוב המזון, התעוררו צעירים יהודים בשכונות מבוססות יותר בקזבלנקה, וביקשו לעזור לבני גילם ברובע המלאה לצאת ממצוקתם. פרשת התגייסותם הוולונטארית של צעירים יהודיים לפתרון בעיות של מצוקה חברתית בתוך הקהילה היהודית הוא נושא שעדיין לא נחקר דיו. באותה שנה פנה Marsoin הוא סם אביטל על פי הטוטם שלו בצופים, וביקש את חסותה של חברת שרל נטר, בראשותו של אלפונסו סבח, לקבוצת צעירים שרצתה לפעול בתוככי המלאה כדי לארגן שם את הנוער לפעילות לימודית וחברתית. בקבוצה זו בשם "טרומפלדור" פעלו בין השאר ויקטור אביטבול, אח של סם, אלי אוחיון, מאיר בן יאיר המכונה אורסון, משה לסרי המכונה פינגוין, אליעזר אביטן, סלומון(זוזו) אזולאי, חיים בן־אסייג, עמרם בן איון ועוד. הקבוצה פעלה עד עלייתה ארצה בשנת 1947. מי ידע בשנת 1971 על פעילותו החברתית של סם למען ילדי המלאה בימי המלחמה. אני, לא ידעתי.

בחודשים ינואר־פברואר 1945, בעקבות בואו של ז'אק לזרוס המכונה קפיטן ז'אקל מאלגייר למרוקו, נערך סמינר למדריכים ליד קזבלנקה להכשרת מדריכים להגנה עצמית. השתתפו בקורס צעירים מכל קבוצות שרל נטר בהם דניאל לוי ואלי מויאל. מקבוצת טרומפלדור בראשותם של סם אביטל ואלי אוחיון, השתתפו רפי אביטבול, שאול בן־שמחון ומאיר בן־יאיר. שנתיים לאחר מכן, בפברואר 1947 נערך סמינר הגנה לכל ארצות צפון־אפריקה באלגייריה, בהשתתפות אביטל ואוחיון שמונו כאחראים לנושא במרוקו. אחרי קורס שלישי בצרפת בראשית ספטמבר בו השתתפו 16 צעירים ממרוקו, הצליח אפרים פרידמן מקיבוץ בית אורן בפברואר 1948, לגייס לצה״ל כ2500- מתנדבים יהודיים שנלחמו במלחמת העצמאות.

בשנת 1946, חזר סם אביטל למרוקו אחרי תקופת הכשרה ונרתם לארגן את העלייה לישראל דרך מחנה מעבר טנס שהוקם ליד אלג'יר. אחרי לחצים שהפעילו על נציגי הסוה״י ועל המוסד לעליה ב' הצליחו לקבל לידיהם ספינה ישנה שהגיעה לחופי אלגייריה במאי 1947. אפרים פרידמן, בסיועם של יעקב כרוז, אילן הדס וסם ארגנו את עליית היהודים לאנייה ששמה הוסב במהלך ההפלגה ל״יהודה הלוי". כשהגיעה האנייה ב31- במאי 1947 לחוף הארץ ישראלי, שבו אותה שתי אניות מלחמה בריטיות והובילו אותה לנמל חיפה. שלטונות המנדט העבירו את נוסעי האנייה למחנות מעצר בקפריסין שם קיבלו את פניהם מעפילי אניית "שיבת ציון" שהגיעה אף היא ממרוקו וגם לה היה גורל דומה. בתום כשנת מעצר בקפריסין שוחררו העולים ממרוקו אחרי יציאת הבריטים מישראל והעולים הספיקו להשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. אנייה שלישית בשם "הפורצים" התגלתה על־ידי שלטונות צרפת בזמן שהעלתה לתוכה משפחות מהגרים. קברניט האנייה הפליג בחפזה לפני שהספיקו כל המשפחות לעלות ולמרבה ההפתעה נוסעיה היו היחידים שהצליחו להיכנס לארץ ישראל המנדטורית.

במסגרת מחקרי התוודעתי למציאות האמיתית של הקהילה היהודית במרוקו ערב עצמאותה. כאשר הקים איסר הראל את רשת "המסגרת" במרוקו, בשנת 1955, היה לו ממי וממה ללמוד. במסגרת מפעל ההעפלה והעלייה הבלתי ליגאלית לא פעלו שליחי ישראל בחלל ריק. לולא הרוח החלוצית התנדבותית של מאות צעירים יהודיים, מפעל העלייה לא היה יכול להתבצע בתנאי מחתרת. תפקידם של שליחי ישראל היה ללא ספק חשוב. אך להערכתי הפריזו בהערכתם על חשבון המתנדבים המקומיים מסוגו של סם. הגיע הזמן לעשות צדק עם תנועת התנדבות זו.

עלייתם ארצה של סם וחבריו לא נבעה ממצוקה כלכלית ואף לא מרדיפות נגד היהודים. אמנם באותם ימים היה חשש שעם קבלת העצמאות יפרצו במרוקו מהומות אנטי יהודיות. מרוקו קיבלה את עצמאותה ובניגוד לשאר מדינות ערב, מהומות נגד היהודים לא פרצו. לא מיותר יהיה לציין שמניעיהם של סם וחבריו נבעו מההנדבות אישית, מהתפעמות חלוצית, מן הרצון לבנות מדינה ומהערצת מפעל התחייה העברית בארץ. סם אביטל רשם את שמו בגאון במפעל החלוצי זה.

ברית מס' 28 בעריכת מר אשר כנפו-ד"ר יגאל בן-נון-הרצאה בכנס אזכרה לסם אביטל, אוניברסיטת תל אביב-עמ' 79-77

Ygal Bin-nun-Samuel Daniel Levy- Une figure emblématique du Judaïsme marocain d'origine espagnole-Brit No 29

 

Samuel Daniel Levy 

Une figure emblematique du Judaisme marocain d'origine espagnole – Ygal Bin-Nun 

Une figure emblématique du Judaïsme marocain d'origine espagnole

Samuel Daniel Lévy naquit à Tétouan le 4 décembre 1874. Il était de nationalité britannique qu'avait reçue son père installé à Gibraltar. Il fit ses études dans sa ville natale et à l'âge de quinze ans les continua à Paris, à l'école Normale Israélite Orientale d'Auteuil.

En 1893, il fut nommé instituteur à Tunis où il enseigna pendant un an, à Sousse pendant deux ans, à Tanger trois ans, et quatre ans à Casablanca où il fut directeur d'école. Dans cette ville il fonda la première école de filles au Maroc.

En 1900, il créa l'Association des Anciens Élèves de l'Alliance. Deux ans après, il fut nommé directeur puis inspecteur de la colonie Mauricio, dans la province de Buenos-Aires, en Argentine où il dirigea les écoles agricoles fondées par le Baron de Hirsch (Jewish Colonization Association). Sa carrière sociale et culturelle commença au lendemain de la première Guerre Mondiale. De retour au Maroc en 1913, pendant quarante ans et parallèlement à une carrière d'homme d'affaires, il créa ou participa à la création d'un nombre considérable d'œuvres sociales : l'association « Aide Scolaire » qui fournissait des repas aux enfants de familles déshéritées, des cours du soir et une des cours d'apprentissage. À partir de 1936 il s'attela à la fondation de centres médicaux comme le Centre Anti-Tuberculose, le Préventorium de Ben-Ahmed ainsi que la Maternelle et la Garderie.

Entre 1914 et 1918 il siégea comme membre du comité de la communauté juive de Casablanca. En 1916 il participa avec Jonatan Thurz à la création du journal L'Avenir Illustré. Au printemps 1935, il entreprit un premier voyage en Palestine sous mandat britannique en compagnie de Raphaël Benazeraf et de Salomon Kagan. Il effectua un second voyage en Israël en 1951) à la veille de l'indépendance du Maroc. Samuel Daniel Lévy a aussi milité pour la consolidation d'un Foyer National Juif et fut pendant 35 ans le président du Keren Kayemeth Leisrael.

 Dans le cadre de son activité sioniste, il assista aux assises du premier Congrès Juif Mondial en 1936 à Genève. En juillet 1944, il démissionna de la présidence de la Fédération Sioniste du Maroc et céda sa place à Paul Calamaro et Salomon Kagan. En novembre 1944, l'assemblée générale des associations juives marocaines nomma Samuel Daniel Levy comme chef de la délégation marocaine à la conférence du Congrès Juif Mondial qui s'est réunie à Atlantic City en décembre de la même année. A cette délégation prirent part Prosper Cohen, Menahem Murciano, Joseph Tolédano et Jacques Pinto. Les deux derniers étaient déjà des citoyens américains qui finançaient des œuvres de bienfaisances juives du Maroc. Lors de cette conférence Levy fut élu vice- président de la Commission Politique. C'est à cette époque que son idéal sioniste évolua en faveur de l'émigration vers Israël à laquelle il s'était opposé auparavant. Grâce aux contacts qu'il établit aux USA, il fonda en 1945 les écoles professionnelles de l'ORT et un an après les dispensaires médicaux de l'OSE. En 1952 il retourna aux USA pour une collecte de fonds destinés au fonctionnement de ces institutions.

Pour la diffusion de la langue hébraïque moderne, il créa en 1944 l'association Magen David, et au lendemain de la Seconde Guerre mondiale, en 1946, il fonda l'École Normale Hébraïque au quartier Oasis de Casablanca après que ses requêtes auprès de l'Agence Juive à Jérusalem restèrent sans effets. Cette école, sous la direction du rabbin Isaac Rouche à qui succéda Emil Sebban, forma de jeunes maîtres d'hébreu répandus au Maroc, en Europe et au Canada. A la mémoire de son professeur à l'école de Tétouan Abraham Ribbi, il créa un fond de Bourses pour étudiants. C'est aussi Levy qui créa la Fédération des Associations d'Anciens Élèves de l'A. I. U. au Maroc, le Centre Social du Mellah, l'Union des Association Juives de Casablanca et le Comité d'Études Juives.

Samuel Daniel Lévy mourut à Casablanca à l'âge de 97 ans, le 16 avril 1970. Un an après, à l'initiative du Président de la Communauté Israélite de Casablanca, l'ancien ministre Léon Benzaquen, l'institution « Home de Vieillards » prit le nom de S. D. Lévy. Avec ses prédécesseurs Moïse Nahon, Haïm Tolédano et Isaac Larédo, il reste une des figures les plus emblématiques du Judaïsme marocain du début du XXe siècle. À l'occasion de son 80e anniversaire, E Sikirdji publia une brochure éditée à Casablanca, sur l'essentiel de son œuvre : S. D. Lévy, Une belle figure du Judaïsme .marocain

Le 4 déc. 1885 a été inaugurée à Mogador une école de fille, où l'enseignement était en Anglais. Mme Stella Corcos dirigea cette école pendant plus de 40 ans. (Eliezer Bashan – Femmes de valeur juives au Maroc, pp 100) Stella Corcos et son école de filles ont été citées à plusieurs reprises dans Brit, surtout dans le numéro 25. (Ndlr)

Ygal Bin-nun-Samuel Daniel Levy- Une figure emblématique du Judaïsme marocain d'origine espagnole-Brit No 29-page 45-47

מרוקו רודפת את יהודיה-יצחק בצלאל-למרחב יום שישי, 20 ביונואר 1961

מאמרו של יצחק בצלאל, לימים ד"ר יצחק בצלאל, מייסד רבעון "פעמים" , עורך מוסף ספרות של עיתון דבר.מאמרים רבים בנושא "חקר יהדות המזרח, כאשר ספרו " נולדתם כציונים, מהווה מסמך רב חשיבות, שם הספר לקוח מדבריו של נחום סוקולוב : "אנחנו נעשינו ציונים, אתם נולדתם ציונים".  המאמר מה-20 בינואר 1961 סוקר את מצבם של יהודי מרוקו הנתונים בין התושבים המתונים לקיצונים שביניהם היו שקראו להשמיד את ישראל. מרוקו עצמה כמדינה, מצבה עדין ביותר כאשר מצד אחד רצונה העז להשתייך לעולם הערבי תחת חסותה של מצרים, אז בשיא תפארתה וגדולתה לבין הרצון, להצטייר כמדינה ערבית מתונה שנוהגת בנתיניה היהודים בצורה נאותה ושווה….
מרוקו רודפת את יהודיה

יצחק בצלאל

למרחב יום שישי, 20 ביונואר 1961

טביעת הספינה"פיסצס" ליד חופי מורו-נואבו, כשעליה 43 מעפילים יהודיים, חשפה לעיני העולם שני צדדים של הטרגדיה היהודית במרוקו: את גבורת הטובעים, אשר גזירות השלטונות של ראבאט לא עצרו בעדם מלחתור בדרך לא דרך לחוף מבטחים, ואת מצוקת הנשארים-קיבוץ יהודי של כ-200 אלף נפש, השרויים באפילה, משוללי זכויות ומחוסרי הגנה מפני הגל האנטי יהודי העובר על ארץ זו.

עתונות העולם, ובעקבותיה כמה פרשנים בישראל, הסמיכו את הרדיפות נגד היהודים במארוקו לביקורו של נאצר בארץ זו ורצונה של ממשלת ראבאט לזכות בתמיכה מדינית של "האח הגדול" ממצריים בתביעותיה המדיניות, כגון סיפוח מאוריטניה למארוקו.

ביקורו של נאצר הביא אמנם להגברת הרדיפות על יהודי מארוקו, אולם קולר זה אין לתלות ברודן המצרי בלבד.

הרדיפות האחרונות, אף כי מוסיפות הן גון מיוחד, לפעמים אבסורדי בקנאותו, אין בהן משום חידוש מהותי במדיניות השלטונות של מארוקו או באיבת ההמון כלפי היהודים. העתונים הצרפתיים והבריטיים מספרים, כי יהודים שלבשו בגדים בצבעי כחול לבן נעצרו ותלמידי בי"ס דתי, שחבשו כיפות תכלת לבן – מורם הושלך לכלא. במקרה אח, כך מסופר, בעת ביקורו של נאצר בקאזאבלנקה, נעצרו יהודים לובשי שחורים, אשר לדעת חוקרי כליות ולב במשטרת מארוקו, התכוונו להפגין בלבושם נגד האורח שהסולטאן חפץ ביקרו. בראבאט הופצו שמועות, כי היהודים ניסו להתנקש בחיי נאצר, והמון של 100 אלף איש, שציפה לו ליד ארמון הסולטאן, כמעט שעשה כלה ביהודים.

הנה, אלה הם ה"חידושים" במסע האנטי־יהודי במארוקו עקב ביקורו של נאצר. שאר הפורענויות שאירעו לאחרונה, מהוות המשך למעשים הנ־ עשים מזה שנים. אין חדש באונס ילדה בת 4 ואי־תגובת השלטונות, בחטיפת צעירות יהודיות ואינוםן הכפול לדת האיסלאם ולהרמונות של מוסלמים עשירים. עוד בספטמבר 1960 הגישו היהודים תזכיר ליורש־ העצר מולאי חסן, על חטיפת צעירות יהודיות ועל התעלמות המשטרה ממעשים אלה.

גזירות אחרות על יהודי מארוקו לאחרונה היו: הגבלת ההינוך היהודי והכרזות על הלאמת רשת בתי הספר של כל ישראל חברים", המהווים  80 אחוז מכלל בתי־הספר היהודיים במארוקו; איסור על היהודים, שהוטל ע"י ראש משטרת קאזאבלנקה, לשאת שמות פרטיים שאינם מופיעים בתנ"ך"; ומעצרים רבים של יהודים באשמת עלייה, גם כאשר שבו מבילוי חופשה מעבר לים.

גזירות אלו הן המשך למדיניותה האנטי יהודית של מארוקו מאז קיבלה את עצמאותה.

גזירות, גזירות

 ערב קבלת עצמאותה במאי  ,1956  הבטיחה מארוקו למנהיגים של ארגונים יהודיים עולמיים לא להגביל את יציאת היהודים מארצה. אולם אחד הצעדים הראשונים של מארוקו העצמאית היה — גזירה על העלייה לישראל. ביוני  1956 נסגרו לשכות העלייה בקאזאבלנקה ונאסרה העלייה  לפי דרכון קולקטיבי. בדצמבר  1957  הבטיח מוהמד החמישי סולטן מארוקו, למנהיגי הקונגרס היהודי העולמי —זה היה בעת ביקורו בארה"ב — כי ארצו תאפשר הגירת יהודים כבודדים. ראשי הקונגרס אף נקבו  במספר של  5000 יהודים לחודש שיורשו לצאת את המדינה. אולם הבטחה זו לא קויימה. מצבם של היהודים במארוקו בשנת  1958 הוחמר שנה לאחר מכן הובאו לראשונה לדין יהודים שהואשמו בארגון עלייה לישראל, והמשטרה המארוקנית נשלחה לבתי יהודים בראבאט ובערים אחרות לחקור על קשריהם עם המדינה היהודית.

אף כי העלייה לישראל היא הבעייה המרכזית של יהודי מארוקו , הרי התנכלות השלטונות ליהודים לא הצטמצמו לתהום זה בלבד, אלא היא כללה גם תחומים הנוגעים לחיים הפנימיים של היהודים בארץ זאת. ליהודי מארוקו אין כיום מועצת קהילות מרכזית פעילה. הבחירות האחרונות למועצה זאת נערכו ב־1933 ומאז שבקו חיים רבים מהבריה. בתהילת 1957 הוגש תזכיר לשר־הפנים בדבר ארגון מחדש של המועצה, הטעון אישור השלטונות. אך חודשים ושנים נשאר התזכיר ללא מענה. טענת יהודים מקורבי־השלטון היתה, כי המפלגה השלטת אינה מעוניינת בהקמת גופים ייצוגיים, מהשש תקדים…  

בתהום החינוך נגזר בשנת  ,1956  כי תוך 4 שנים חייבים בתי־הספר היהודיים לעבור להוראת ערבית כשפת־לימוד עיקרית, דבר המשבש את מערכת החינוך היהודית בשל חוסר מורים יודעי ערבית. הגזירה האחרונה של הלאמת החינוך היהודי היא, איפוא, השלמה למגמות שהסתמנו  עוד ב־.1956  

גם על הסעד המוגש ליהודי מארוקו ע"י גופים יהודיים בעולם, לטשו המארוקנים עיניהם. בפרלמנט ה־ מארוקני טען בסוף שנת 1957 ציר  האיסתיקלאל, חמד לאלו. כי הסיוע  המוגש ע"י הג'ויגט מפריע ל"אינטגרציה" של יהודי מארוקו והציע, שכספים אלה יועברו לקופת הממשלה אשר תחלקם בין הנזקקים לסעדלפי הבנתה ולפי הצורך". ואמנם לשלטונות המארוקניים היתה הזדמנות נאותה להוכיח את מידת האובייקטיביות שלהם בהגשת סעד לכל הלקי האוכלוסיה בעת אסון הרעש  באגאדיר, אשתקד. לפי ידיעות שהגיעו לארץ לחוגי התאהחדות עולי צפון אפריקה, קופחו היהודים קשות בשיקום ובסיוע כספי לעומת שאר נפגעי הרעש באגאדיר.

הדוגמה של תוניסיה

המדיניות האנטי־יהודית של שלטונות מארוקו אינה פועל יוצא מיחסה לישראל, ולכן גם אינה נובעת מהצטרפות מארוקו למחנה הנאצרי, אף לא מהצטרפותה לליגה הערבית  באוגוסט  .1958 מדיניות ארסית זו  הינה תשלובת גורמים: יחס משפיל מסורתי ליהודים הרווח בקרב ההמון המוסלמי במארוקו, קשיים פנימיים וחוסר איזון במשטר הפוליטי של המדינה, המחייבה לחפש שעירים־לעזאל נוחים, קנאות מוסלמית עיוורת ורק לאהרונה — ההצטרפות המדינית למחנה נאצר.

להבנת יחסה של מארוקו ליהודים, כדאי להשוותו לזה של תוניסיה. מדינה זאת קיבלה עצמאותה קצת  לפני מארוקו, במארס  ,1956 ואף היא כמארוקו חברה בליגה הערבית  ואינה מכירה, כמובן, בישראל. אולם ממשלת תוניס לא גזרה על העלייה. יותר מזה, שר־המשפטים התוניסי מתח בנאומו ביולי 1958 בי־ קורת על היהודים הנשארים בתוניסיה ונושאים עיניהם לישראל וטען, כי לטובתם ולטובת תוניסיה — עליהם לעזוב את הארץ. ממשלת תוניס הגישה עזרה באירגון הקהילות היהודיות במדינה והקלה בכמה  תחומים, כגון בהסמכה למשפטים, אף כי החמירה לגבי קיום קשרים  עם ישראל, כגון איסוף כספים וכד', ככל מדינה ערבית אחרת.

ואמנם שונה היה מעמדם של היהודים במארוקו מזה שבתוניסיה גם לפני ששתי המדינות קיבלו עצמאות  בתחום המשפטי, הכלכלי והסוציאלי. יהודי מארוקו לא נהנו מזכויות אזרחיות. רובם ככולם היו נתיני  חסולטאן. מבחינה כלכלית, התרכזו יהודי מארוקו ברוכלות ובמסחר  זעיר. הלקם באינטליגנציה, במשק הכספים ובפיתוח הארץ היה קטן  מזה שבתוניסיה ואלג'יריה. מארוקו יכולה על נקלה לוותר על תרומת יהודיה לכלכלתה. ואין להתפלא על כן, כי אחד הביטויים האחרונים של הגזירות שחל בזמן התכנסות הוועידה האפריקנית בקאזאבלנקה, הוא חרם בלתי־רשמי על הסוהרים היהודיים. מבחינה הברתית וקהילתית, לא זכו יהודי מארוקו לאחדות ולאירגון קהילתי מרכזי ונמרץ, ולכן גם לא היו אף פעם גורם מדיני  חשוב, שיש לחתחשב בו.

שיווי־משקל רופף של השלטון

בתקופה שקדמה לעצמאות, נזקקו יהודי מארוקו לחסות פאשות וראשי שבטים כדי לזכות בבטחון אישי מינימאלי , והם המשיכו לשמור על מעמד של הסויים גם לאחר העצמאות. דברי הימים של יהודי מארוקו גדושים מזה שנים מעשי  שוד, ביזה, אונס והטיפת נשים. גם חוסר־האונים של השלטונות הוא  מסורתי. אין להתפלא, איפוא, כי ראשי יהדות זו ביקשו את חסותו האישית של הסולטאן מוחמד, כפתרון "מקובל" לקשיים שפוקדים אותם לאחרונה.

המאיים במצבם הוא צירוף זה של  איבת ההמון ומדיניות אנטי־יהודית  מפורשת, ולא רק אנטי ישראלית,  של השלטונות. מאז ייסודה לא ידעה מארוקו שקט ואיזון פוליטי, בשל התמרדויות של ראשי שבטים, בשל בעיית המיעוט הברברי שנאמנותו לסולטאן מפוקפקת מתמיד, בשל התגודדות המפלגות בינן לבין עצמן והניגודים בין מפלגות אלו ובין הסולטאן, המונעים ממארוקו קיום של מרכז פוליטי יציב. מעולם לא נהנו היהודים במשטרים מסוערים ובלתי־יציבים שם הפכו על נקלה לשעירים לעזאזל. מה גם במדינה כמארוקו, שמצבם בה הוא בשפל המדרגה. יהודי מארוקו הם איפוא שעיר זול, שנועד להסיח את הדעת מקשיי השלטון.

תובעים השמדת ישראל

עם עליית מפלגת האיסתיקלאל  לשלטון בלעדי באמצע  ,1958 עלייה שסימנה החיצוני היה אי־הכללת  שר־הדואר היהודי, ד"ר בן-זקן, שהשתתף בשתי הממשלות הראשונות  של מארוקו, בממשלה החדשה — לבשה איבה זו גם ביטוי אידיאולוגי. אלאל אל־פאסי, החשוב במנהיגי  מפלגה זו, הכריז עוד בסוף  1957  כי גיגוייה של ישראל רק כ"בסיס  קולוניאלי" ע"י הקונגרס של האומות הנייטראליות, שהתכנס באותה  עת בקאהיר — אינו מספיק. צורר זה הגיש תביעת מינימום לקונגרס זה: לתבוע את חיסולה של מדינת ישראל, שהיא קוץ הנטוע בלב האומה הערבית. בטאונה של מפלגת  האיסתיקלאל. "אל עאלם", תבע לא פעם חיסולה של מדינת ישראל. ולאחר טביעת "פיסצס" פירסם את האשמתו של אלאל אל־פאסי נגד ספרד, אשר לא זו בלבד שאינה מפנה כוחותיה ובסיסיה משטחי מארוקו הכפופים לה, אלא עוד מאפשרת ליהודים ממארוקו להגר דרכה לישראל. קריאה המרמזת אגב על השימוש הנעשה ע"י מארוקו במדיניותה האנטי־ישראלית לצרכים מדיניים חיצוניים. במקרה זה תביעה מספרד לפנות את השטחים המארוקניים המוחזקים על ידיה. היש להתפלא כי עתון זה עצמו יצא לאחר  טביעת 43 המעפילים. בקריאה לא להטות אוזן לתלונות "האנשים האלה'  (המנהיגים היהודיים במארוקו) להקל  במשהו מסבלם. להיפך. יש להביאם בפני בתי־דין מתאימים ולדונם על הסתה בפשעים נגד המדינה. לא  "אל עאלם" ולא העתון "אל פאג'ר",  הרשמי למחצה, שיצא במסע אנטישמי ואנטי־ציוני חריף, לא מצאו מילת ניחומים אחת, ולו מטעמי נימוס  אנושי אלמנטארי ל43 הקורבנות של מדיניות ממשלתם.

העובר על דברי ימיהם של יהודי מארוקו בשנתיים האחרונות, ימצא מקבץ של גזירות ופורענויות, שמיטב צוררינו לא היו מתביישים בהן.

פורענויות אלו מקיפות את שלושת המישורים: קשרים עם ישראל, התארגנות עצמית של יהודי מארוקו ובטחונו האישי והפיסי של היהודי. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת  שרצים זו, הכוללת בין היתר ניתוק קשרי הדואר בין שתי המדינות והרחבת המצוד על המנסים לעזוב  את מארוקו, גזירה על העברית. כולל סחורות שעליהן תוויות בעברית, ולאחרונה — גזירה על צבעי תכלת־לבן, איסור הפצתו של כתב־עת צרפתי־יהודי , המספר פרטים על  ישראל, מעצרים. חטיפות ואיומים על  בטחון היהודים. אין פלא, שגם אותם חוגים יהודיים. שראו עתידם במארוקו עם קבלתה את העצמאות. רואים עתה פתרון אחר לבעייתם — עלייה לישראל.

חובת ישראל ליהודי מארוקו

 ממשלת ישראל אינה יכולה להישאר אדישה למצב זה. מדינתנו, בה חיים אלפי יהודים, שארי־בשרם של הנשארים באפילה המארוקנית, זכאית וחייבת לתבוע באמצעות או"ם. המעצמות הגדולות ודעת הקהל בעולם — פתיחת שערי מארוקו לכל היהודים הרוצים לעזבה. מדיניותה די. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת את הרצון לעלייה, היא הדוחפת יהודים לנסות ולעלות בדרכים עקלקלות ולא בטוחות — בספינות־אגוז, בדרכים של הרי האטלס המושלגים ובמדבריות החול. קריאתה של ישראל לא תישאר ללא הד. לא עתון אחד בעולם מכיר ומכריז על אחריותה של ממשלת ראבאט למצב שנוצר. מארוקו אינה יכולה עדיין לוותר כליל על דעת הקהל בעולם. הכרזות ההרגעה שניתנו בפגישת יורש־העצר המארוקני. מולאי חסן. עם  נציגי היהודים, כי "האחראים למאורעות האנטי־יהודיים ייענשו. וכי יינקטו צעדים להחזרת המצב לקדמותו" — אינן מספיקות.

המצב שקדם לביקורו של נאצר אינו מאפשר חיים תקינים של היהודים בארץ זו. הידיעות על פחד היהודים להתאבל על קורבנותיהם ולזהות את גופותיהם, על פתקים המופצים בנוסח  ,שמור צעדך לעצמך. בטחוננו דורש זאת". על נדיבות" השלטונות, " שהתירו לערוך הלווייה לקורבנות. למרות שרב־החובל שנעצר נאשם רק בעבירה על חוקי ההגירה, אך לא בשל גרימת מוות לטבועים — רודפות אחרינו כסיוט ומעידות על תהום המצוקה בה נתונים היהודים במארוקו. גורל זה חייב להחריד גם כל בעל מצפון בעולם.

איני יכול לסיים רשימה זו ללא הזכרת המדיניות המוטעית שלנו לגבי העלייה מצפון אפריקה בשנים שקדמו לעצמאות המדינית בה, עת מדיניות הסלקציה בעלייה משלה בכיפה. גם אז נשמעו אזהרות על העתיד המר הצפוי ליהודים בארצות המגרב העצמאיות. ואילו נעשה מאמץ גדול יותר, היינו ללא ספק גואלים עשרות אלפי יהודים מסבל ימי שיעבוד. אלה שטענו אז נגד עלייה המונית בלתי־סלקטיבית מטעמים  כלכליים. אולי יודו היום בכך. שמדיניותם עולה בדמים, תרתי משמע. הדברים אינם נאמרים כדי להזכיר חטאים על הפרק עומדת גם שאלת  יהודי אלג'יריה. אלה יכולים לעלות עתה באין מפריע. ישראל חייבת להיחלץ להעלאתם. ולאלה שטרם הבינו שם את הגורל הצפוי להם — עלינו החובה לפקוח את עיניהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר