ארכיון יומי: 25 בפברואר 2019


אל עולם שאבד-יחיאל פרץ- אשת חייל-סיפרה: איזה אלבז (קרובת משפחה)

חלק שני

לקט שני של מעשיות וסיפורי עם

מפי רוחמה ודויד פרץ

חלק זה הוא לקט שני של אגדות ומעשיות ששמענו מפי סבתא רוחמה וסבא דויד ז"ל. הסיפורים נשמרו בארכיון לסיפור עממי בישראל (אסע"י)  ומובאים לדפוס בחוברת זו כעשרים שנה אחרי הוצאת החלק הראשון . חלק זה מטבעו של דבר סופר בסגנון אחר , בשפת העברית של היום כדי לקרב את הסיפורים לדורות הצעירים, שירוצו בהם וייהנו מהם , ובתקווה שימשיכו את שלשלת ההעברה, ואף הם יספרו אותם לדורות הבאים וינצרו אותם מפני השכחה.

על מלאכת הוצאת הקובץ בצורתו שקדו רבים ממשפחתי, ילדים ונכדים, מי בעצה, מי בהדרכה ומי בעידוד ופירגון ועל כך יבואו כולם על הברכה. על עריכתו של חלק שקד הנכד , נתאי פרץ.

סייעה בהקלדה: הנינה , רתם פרץ וייסוידובסקי

והאיורים הם מעשי ידי הנינים : נופר פרץ וייסוידובסקי ואייל פרץ

קריאה מהנה

יחיא פרץ

אדר א' תשע

פברואר 2019

 

אשת חייל

סיפרה: איזה אלבז (קרובת משפחה)

רשם: יחיאל פרץ.

באחד הימים ישבו שלשה חברים ושוחחו ביניהם על נושאים שונים, עד שהגיעו לשיחה על

משאלותיהם.

קם אחד ואמר: "מי ייתן והייתי עשיר גדול."

והשני אמר: "ואני רוצה להיות תלמיד חכם ויודע תורה."

ואילו השלישי אמר: "ואני רוצה אישה, אשת חייל."

אליהו הנביא שמע את דבריהם, נכנס לבית ואמר להם: "שמעתי את בקשותיכם. אתה שביקשת

עושר, אני נותן לך את המטבע השחוקה הזאת. אתה שביקשת תורה, שתה את כוס המים שאני

נותן לך, ואתה, חביבי, שביקשת אשת חייל , קח את הכתונת הזאת, האישה שתהיה במידותיה,

היא האישה שתישא לך לאישה. כשסיים את דבריו, יצא והלך לו.

לא עברו ימים רבים, והאיש שביקש להיות עשיר, היה לעשיר מופלג, והוא נודע בין כל הסוחרים

והמכובדים, חברו שביקש תורה היה לחכם גדול וכולם ביקשו לשמוע את דברי חכמתו ובאו

להתייעץ אתו, ורק השלישי נדד מעיר לעיר וביקש את אושרו.

יום אחד כשעבר ברחוב הומה אדם באחת הערים הגדולות, אמרה אחת הנשים לבתה: "בתי,

צאי ובקשי איש שיעזור לנו בעבודות הבית, כי אינה יכולה לעשות הכל לבד." יצאה הנערה,

פגשה את האיש ושאלה אותו, אם הוא היה רוצה לעזור לאמה במלאכת הבית. האיש שהיה

עייף מן הנדודים ומרעב קיבל את הצעתה בשמחה. האיש מצא חן בעיני האם, והיא ביקשה

ממנו להישאר עוד כמה ימים, וככל שנשאר יותר, כך מצא חן בעיניה, עד שיום אחד היא ביקשה

ממנו להישאר עמם בבית, לגור עמם ולעזור לה.

יום אחד נותר לבדו עם הנערה, הראה לה את הכתונת שקיבל מן הזקן. לבשה אותה הנערה,

והיא הייתה בדיוק על פי מידותיה, כאילו נתפרה במיוחד על פי מידותיה. ראה זאת הצעיר ונתן

לה את הכתונת במתנה.

מיום זה התאהבה הבת בצעיר, והיא ביקשה ממנו ללכת אל הוריה ולבקש את ידה. אך הצעיר

סירב בתוקף , כי הוא אמר: "אני רק משרת שלכם, והורייך בוודאי יסרבו לתת אותך לי לאישה."

אך היא המשיכה לבקש ממנו ללכת אל הוריה, והוא ככל שביקשה ממנו , כך גדל סירובו. עד

שיום אחד נמאס לה והלכה אל אמה ואמרה לה: "רוצה אני את האיש שמשרת אותנו לבעל."

ספקה האם כפיה בבהלה ואמרה: "מה, יצאת מדעתך, וכי חסרים צעירים בני טובים ועשירים

שאת בחרת דווקא בעני זה?" וגם האב ששמע זאת, סרב בתוקף ואמר לה שכזאת לא תהיה

ושתשכח מן הדבר. ולא הועילו לא בכיות ולא תחינות. לבסוף באה אל הצעיר ואמרה לו: "אין לנו

ברירה אלא לברוח מן הבית ולהינשא במקום רחוק מן העיר הזאת."

בלילה הם נמלטו מן הבית והלכו כל הלילה, עד שהגיעו אל ארץ שוממה וחרבה. עמדו והקימו

להם בית, ובעזרת האישה בנה לו בית לתפארת, ומסביב לבית נטע בוסתן גדול שלא היה כמוהו

ליופי, והוא הלך מהצלחה להצלחה, ושמו נודע למרחוק, ובעיקר היה ידוע כאיש מכניס אורחים

ומסייע לעניים. ובהיוולד לו בכורו ירד אליהו הנביא מן השמיים עם פמליה של מלאכים והיה

לשושבינו של הרך כשהכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו.

והורי הבת בכו מצער על בתם שנעלמה. יצא האב לחפשה והלך מעיר לעיר וכפר לכפר ושאל

על בתו, אולי ימצא איש שיספר לו על מקומה של בתו, עד שהגיע לבית בתו במדבר. קבלו אותו

במאור פנים, רחצו אותו, האכילוהו, ואחר שאלו אותו למחוז חפצו. התחיל האיש בוכה.

אמר לו הצעיר: "ספר נא לנו, אולי נוכל לעזור לך."

סיפר להם על בתו שנחטפה ועל חיפושיו אחריה. שאל אותו הצעיר: "ואתה תוכל להכיר אותה?"

כן- ענה הזקן.

כיצד – שאל אותו הצעיר.

" כשהייתה ילדה קטנה, ראיתי שיש לה שומה אחת הייתה תחת בית השחי דומה לאשכול

ענבים."

אמרה הבת: "אכן, אתה אבי, יש לי שומה כזאת."

חיבקו זה את זו ובכו מרוב שמחה שעה ארוכה. סלח האב לצעיר וסלח לבתו על מה שעשו ואישר

את נישואיהם. ירדו אליהו הנביא ופמלייתו וכתבו כתובה של זהב.

ימים רבים עברו מאז, ויום אחד רצה אליהו הנביא לבחון את שלושת הצעירים. בא אל האיש אשר

ביקש אשת חיל, והוא כולו מאובק, קרוע בגדים, יחף ורעב. הזוג האכיל אותו, רחצו אותו והחליפו

את בגדיו.

התחיל הזקן לבכות.

שאל אותו האיש הצעיר: "מדוע אתה בוכה?"

– כי בת יש לי שהגיעה לפרקה, כל צעירי הכפר רוצים להתחתן אתה, אך אין לי נדוניה לתת לה.

– וכי על זה אתה בוכה?   הרי לך נדוניה , תפסיק לבכות ולון אתנו הלילה, ומחר חזור לביתך וחתן

את בתך.

הודה להם האיש הזקן. בלילה קם ויצא והותיר את צרור הכסף שנתנו לו והוא אף הכפיל והשליש

אותו. ידעו בני הזוג , כי האיש הזקן היה אליהו הנביא.

בא אליהו אל האיש שביקש ממנו ללמוד תורה ולהיות חכם גדול. התחיל לבכות, וכשסיפר לו על

הבת ועל הנדוניה שאין לו לתת לה, אמר לו האיש: "בבקשה, הרחק דאגה מלבך, אכול ושתה,

הנה לך הנדוניה ונתן לו צרור של כסף.

בלילה קם אליהו, השאיר את הצרור , הכפיל את הסכום ואף השליש והלך לדרכו אל השלישי

שביקש להיות עשיר.

דפק על דלת ביתו של העשיר, סיפור לו על בתו ועל הנדוניה שחסרה לה.

צעק עליו האיש העשיר: "וכי מי אני, אב לאומללים, זה אשתו מתה עליו , וזה בתו חולה, וכולם

מבקשים עזרה, ועתה גם אתה בא אליי לבקש להשיא את בתך? לא אתן לך אפילו דבר" ודחף

אותו החוצה.

"אולי בכל זאת תיתן לי משהו, אפילו פרוטה שחוקה אחת, אם יש לך?" – התחנן הזקן.

"אשתי, הוציאי לזקן הזה את המטבע השחוקה שהשאיר לנו בזמנו אותו זקן ויסתלק מפה."

נתנה האישה את המטבע השחוקה.

ומיום זה הלך העשיר מדחי אל דחי, מצב הלך ונעשה רע , איבד את הונו והתרושש לגמרי. אפילו

את ביתו הוא מכר . ולבסוף נאלץ לצאת ולקבץ נדבות. ואילו שני החברים הנותרים הלכו מהצלחה

להצלחה ושמם התפרסם בעולם.

אל עולם שאבד-יחיאל פרץ- אשת חייל

סיפרה: איזה אלבז (קרובת משפחה)

ברית מספר 25 בעריכת מר אשר כנפו- דר' וידאל הצרפתי-קהילת פאס ומשפחת הצרפתי –תשס"ו

דר' וידאל הצרפתי

קהילת פאס ומשפחת הצרפתי

תקציר ההיסטוריה של יהודים מרוקו וצפון אפריקה

אגדות מספרות שהעברים (משנים עשר השבטים) הגיעו לצפון אפריקה בימיו של שלמה המלך כדי להביא מתכות, בעיקר זהב, לבניית בית-המקדש. הם הגיעו כנראה עם הפיניקים כבר במאה ה-10 לפני הספירה ובזמן בניית קרטגו בשנת 814.

אחרי חורבן בית ראשון בשנת 581 לפנה״ס, יהודים עוזבים את ישראל ומגיעים לצפון אפריקה (בעיקר באזור לוב הנוכחית). בסביבות שנת 300 לפנה״ס, יורשו של אלכסנדר הגדול מביא חיילים לאזור הזה הנקרא "סירנאיקה" (חלק מלוב הנוכחית). בזמן מלחמות הפוניקים, יש עדויות על נוכחות יהודים באזור. השלטון הרומי בהתחלה נראה סבלני. יוספוס פלויוס מספר שאחרי שנת 70, אחרי חורבן בית שני, מגיעים עוד יהודים לאזור צפון אפריקה. בשנת 87 לספירה טיטוס מביא כמה אלפי יהודים לקרטגו. ובשנת 115 פורצות מהומות נגד הרומאים ב״סרנאיקה" עוד לפני המרד של בר-כוכבא בארץ ישראל. בתחילת המאה השלישית מתחילה התפתחות הנצרות בצפון אפריקה. בשנת 430, ה״ונדלים" וה״ויזיגוטים" מתפשטים באזור. בשנת 535 האימפריה ה״ביזנטית", הודפת את "הונדלים" שהיהודים היו בני בריתם. בשנת 642 הערבים מתחילים להשתלט על צפון אפריקה, אבל הם נתקלים בהתנגדות נמרצת מצד הברברים. שמם המקורי של הברברים הוא "אמזיגים" או אימזיגים (אנשים חופשיים). השם ברברים ניתן להם ע״י הרומאים והוא נובע מהמילה הלטינית barbarus שפירושו הוא "זר". מקורו של העם העתיק הזה אינו ידוע. הוא מתפשט באזורים רחבים ממצרים עד ה״סהרה". לאורך כל התקופה יש עדויות על יחסים טובים בין הברברים ליהודים. נכתב הרבה מאוד על השפעת היהודים על חלק מהשבטים הברברים, ואפילו יש דעות שחלקם התגייר. האגדה על המלכה ה״כהינא" בזמן פלישת הערבים היא דוגמא לכך אבל למרות שנמצאו עדויות על הגיור, צריך להיות זהירים בקביעת ההיקף שלו מפאת החוסר בהוכחות מדעיות.

השאלה היא, מהו היחס הכמותי בין ברברים שקבלו על עצמם את היהדות לבין יהודים שנטמעו בברברים? שמות המשפחה לא יכולים לתת לנו אינדיקציות מפני שהשימוש בהם הופיע מאוחר יותר בעולם היהודי, ולעיתים קרובות הם נקבעו בהתאם לסביבה. ("אמוזיג" שהוא שם נעוריה של אימי, מקורו ככל הנראה ברברי).

האסלאם, פאס ויהודיה

בשנת 683 מתחילה פלישה האסלאם אל מרוקו.

ב-789 מולאי אידריס הראשון מייסד את העיר פאס על גדות נהר פאס. אידריס השני מפתח אותה בשנת 809. היא בצומת דרכים, ובאזור עשיר במתכות החשובות לפיתוח העיר. כבר ב- 817 משפחות מוסלמיות שגורשו מ-״קורדובה" שבספרד וממצרים מגיעות לפאס. כנראה הגיעו איתם גם משפחות יהודיות. במאה ה-9, נוסדה מה שאפשר לקרוא האוניברסיטה הראשונה בעולם, עוד לפני ה״סורבון" בפריז ו״אוקספורד" באנגליה, המסגד-אוניברסיטה "אל קראיון". פאס הופכת להיות מרכז דתי חשוב במיוחד לאסלאם. היא גם הפכה להיות מרכז דתי ורוחני ליהדות.

ליהודים היתה שכונה שנקראה "פונדק אל יהודי". רבנים מפורסמים חיו בה: בינהם דוד בן אברהם אלפסי, שלמה בן אהודה, והמפורסם ביניהם רבי יצחק אלפסי(הריף). דונש בן לברת ויהודה חיוג' כתבו את ספרי הדקדוק העבריים הראשונים במאה ה-10. תחת ממלכות ה״אידרסים" וה״אלמורבידים" מצב ביהודים משתנה תלוי בשולטן(המלך). ב-987 היהודים גורשו. ב-1035       וב-1068 600 יהודים נרצחים.

ב-1125 השבט הברברי "האלמוחדים" תופס את השלטון. הם קנאים במיוחד, ורוצים להרחיב את השפעתם כשהם מתפזרים עד לוב ועד ספרד. היהודים (וגם הנוצרים) הוצאו להורג.

בספרד רבי מימון ובנו, רבי משה בן מימון(הרמב״ם) שנולד ב-30 במרס 1138, בורחים מקורדובה שנמצא תחת שלטונם של ה״אלמוחדים", ונודדים בין עיר לעיר. כשהם נזכרים שפאס היא מרכז תורני ורוחני, הם מחליטים להגיע לפאס, ומצפים לשלום ולמנוחה. הרמב״ם כבר כתב על "אריסטוטוס" וגם על הלוח העברי. בזמן שהוא נמצא בפאס, הוא מפתח את הידע שלו ברפואה, פילוסופיה ואסטרונומיה אצל הגדולים המוסלמים. זאת "תקופת זהב" בתרבות המוסלמית. באותה תקופה מופיע משיח מדומה בשם משה דרעי. האלמוחדים חוזרים לפאס ויהודים שוב מוצאים להורג. רבי מימון כותב "איגרת נחמה" בערבית בה הוא רוצה להביע עידוד ותקווה, וקובע שההתאסלמות היא לא עבודה זרה (לעומת הנצרות שהיא כן עבודה זרה), ובגלל זה אין חובת מיתה. מאוחר יותר הרמב״ם כותב "איגרת השמד" שבא הוא מתנגד לרב קיצוני, ומגן על האנוסים בתנאי שישמרו בסתר על המצוות כמה שניתן ולחזור ליהדות בהקדם האפשרי, אבל בסביבות 1165 האלמוחדים מכריחים את היהודים להתאסלם או למות. רב יהודה הכוהן אבן שושן, מנהיג ורב הקהילה , מסרב והוא נרצח מול קהל גדול ב-8 באפריל 1165. רבי מימון ומשפחתו מצליחים להגיע לעיר"סאוטה" ולהפליג לא״י ב-18 באפריל 1165.

בספרד ה״אלמוחדים" נוצחו, וה״מרידים" תופסים את השלטון. ב-1269 פאס חוזרת להיות עיר בירה "ופאס אל זאדידה" (פאם החדשה) נוסדה. אחרי גירוש ספרד הראשון ב-1391 משפחות יהודיות מגיעות לפאם ומצטרפות לקהילה.

ב-1438 ה״מלח" של פאס נוסד (שכונה יהודית). מספר הסברים ניתנו ל״מלח". למה שכונה כזאת? האם כדי להגן על היהודים או כדי להעניש אותם? האם כדי לאסור עליהם להכנם לעיר הקדושה למוסלמים ("פאס אל באלי, העיר העתיקה) בה נמצאים קברות המייסדים ולשמור על קדושתה? למילה "מלח" כמה הסברים: האם זה היה קודם אזור בו היה מלח, או מכיוון שהשולטנים הכריחו את היהודים להשליך את ראשם של האויבים שנוצחו  ולתלות אותם על מקלות כדי להפחיד טוב יותר את האויב שהיה אולי מוכן להלחם עוד?

במשך כל התקופה הזאת היהודים זכו למעט מנוחה, אבל לא תמיד. לפוגרומים הצטרפו קנסות גבוהים, רעב, מחלות שרפות וכל מיני צרות. למלח היו חומות עם שערים כבדים שהיו נעולים בלילה, והיו קרובים לארמון השולטן.

לאחר 1492, הגירוש השני מספרד, משפחות רבות הגיעו למלח. הם נקראים "מגורשים". המקומיים נקראים "תושבים". במשך זמן רב היו חילוקי דעות רבים בין שתי הקבוצות בתחום פירושי ההלכה. הם לא דיברו אותה שפה, ורמת התרבות היתה שונה. במשך עשרות שנים השחיטה של קבוצה אחת לא היתה מקובלת על השניה. המגורשים קבען החלטות משלהם. ("תקנות יהודים מגורשי קסטיליה").

מאוחר יותר התקנות של המגורשים התקבלו על כל יהודי מרוקו. רבני פאס הופכים להיות הסמכות הדתית בכל מרוקו, והחלטותיהם מועברות לכל העם היהודי בעולם. בית הדין נקרא "בית הדין הגדול". עד לפני מספר שנים היה עדין קיים בפאס בית כנסת של התושבים (אצלא דלפאסיין או אצלא דלתושבים) אפילו עדין עם הסידור המקורי שלהם. לאחר מכן היו הממלכות "ווטיסידים" "וסעידים". מרקש חוזרים להיות עיר הבירה. ב-1659 ממלכות "אלאויים" עוברת לעיר מקכם וחוזר\ת לפאס ב-1720. במאה ה-18 הרעב והמצב הכלכלי הירוד גורמים שיהודים רבים עוזבים את פאס.

ב-1790 עד 1792 מולאי יזיד מחליט להרוס את המלח ואת בתי הכנסת ולגרש את תושביה. כמה מהיהודים מתאסלמים (עד עכשיו קיימות משפחות מוסלמיות בשם אלכהן, סקלי ועוד). ב-1843 המעשה של סוליקה הצדקת מזעזע את הקהילה. ב-30 במרס 1912 השלטון והחסות הצרפתי נחתם. ב-17 באפריל 1912 מתפרץ ה- "טריטל" (פוגרום) של המלח של פאס.

עובדה שנראת מנוגדת גורמת שלאחר 13 מאות, היהודים לא לגמרי"דחימים" ("מאוגנים") ומקבלים יותר חופש.

ב-1956, לאחר העצמאות של מרוקו, יתכן שהזיכרון הקולקטיבי הוא שדחף את היהודים לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל(הרוב), לצרפת, או לקנדה.

ברית מספר 25 בעריכת מר אשר כנפו- דר' וידאל הצרפתי-קהילת פאס ומשפחת הצרפתי –תשס"ו-עמ' 63-61

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר