אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

לשון השרחים האחרים

מן השרחים האחרים, שבעיקרם הילכו בעל פה בלבד, אפשר ללמוד יותר על הלשון המוגרבית בתקופה הנידונית. אפשר לעקוב אחרי עדויות מזמנים שונים על מסירת השרח בעל פה מדור לדור עד ימינו. ר׳ אברהם חיים אדאדי, מרבני טריפולי בראשית המאה התשע עשרה כותב: ״ונהגו בפה העירה(טריפולי) יע״א, שאחרי סעודת שחרית תיכף הולכין כמה בני אדם לבית הכנסת ולומדין פרשה שמו״ת-שניים מקרא ואחד תרגום- של שבת הבאה עם השר״ח וההפטרה ואחר כך… מהנביאים… וקורא (הרב) הפסוק לבדו ואח״ב כל הקהל שונין אותו, ואח״ב קורא הפסוק לבדו בשר״ח ושונין אותו״; ובמוצאי אותה מאה כותב ר׳ מרדכי הכהן: ״אחר הסעודה קצת המון הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לקרות הפרשה וההפטרה בתרגום ערבי״.״; ובהמשך ״יום שמיני של פסח נוהגים לקרוא ההפטרה(ישעיה ס״ו) עם תרגום יונתן בן עודיאל וגם תרגום ערבי״. הרי עדות על אותו מנהג באותה קהילה בשני קצותיה של המאה התשע עשרה.

יש שהשרה הועלה על הכתב. ספריות שונות בעולם, ציבוריות או פרטיות, מחזיקות ברשותן כתבי־יד קדומים או מאוחרים של השרח. נציין שתי דוגמאות בלבד. מכון בן־צבי מחזיק ברשותו כמה כתבי יד כאלה, ביניהם כ״י 1303, ״לשון לימודים״ מאת ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס (1822-1747). כתב יד זה על מאת עמודיו כולל פירוש ותרגום במוגרבית־היהודית של מילים קשות ופעמים אף של פסוקים שלמים מהמקרא, ושל מילים מהמשנה, מהתלמוד ומהספרות הרבנית. כתב יד אחר (1309) של החיבור ״מי מלל לאברהם״ בא בו תרגום המילים הקשות של ויקרא, במדבר, דברים והפטרותיהם, שרח הכתובים משלי, איוב, דניאל ושיר השירים, שרח הפטרת שביעי של פסח, ושל פיוט ״מי כמוך״ לפורים וטקסטים נוספים במוגרבית־היהודית. זעפרני משער שמחבר הקובץ או עורכו הוא ר׳ אברהם אנקאווא, בעל ״כרם חמר״ ועורך ״ספר התקנות״, שהזכרנוהו לעיל. אלה ואחרים עודם גנוזים בכתבי־יד, ורק מעט מאוד חומר ראה אור, בדרך כלל בהוצאות עממיות, ובאחרונה — גם ביקורתיות. מזה כשני עשורים גוברת ההתעניינות בשרח ובחקר תכניו ולשונו; מ׳ בר־אשר עוסק בהכנת מהדורה ביקורתית לשרח ועד כה פירסם מחקרים רבים בסוגיה זו, שהם עתה מרוכזים תחת קורת גג אחת.

יסודות מסוימים בלשונו של השרח הורגשו בכל הדורות ארכאיים כלשהו. גם השרח הוולגרי ביותר כולל ביטויים עתיקים, שהם אטומים מבחינה סמנטית, ואין צריך לומר מבחינה דקדוקית, לקורא או למדקלם שאינו אמון על רבדים קלסיים של הערבית. ביטוי כמו ״קאילן״ (qaylan) או אף ״ליקול״ (liqul) החוזרים ונשנים בשרח כנגד התיבה ״לאמר״, אינם מובנים, מפני שתצורתם אינה מקובלת עוד בלשון המדוברת.

אפשר שאין זו אלא בבואה דקדוקית מלאכותית של ל׳ של ״לאמר״, שכן הערבית אינה מכירה כלל צורת מקור עם ל׳. ואפשר מכוונת הצורה לל׳ התכלית, על פי אחד הפירושים המסורתיים לתיבה ״לאמר״, כלומר שיאמר (לאחרים). בין כך ובין כך צורות אלה בטלו מהלשון המדוברת לפני מאות שנים.

על ״ארכאיזמים״(או לפחות נקיטת סגנונות עליים) בשרח של ״לשון לימודים״, לעומת שרח תאפילאלת, תעיד דוגמה זו: ״שיח״ שבאיוב ל, ד (״הקוטפים מלוח עלי שיח״) תורגמה בשני המקרים בדרך דרש מלשון ״שיחה״. והנה ב״לשון לימודים״ תורגמה ״חדית״ ואילו בתאפילאלת תורגמה ״הדרא״. ואולם ״חדית״ אינה מקובלת בלשון הדיבור במכנאס בהוראה זו, אלא בהוראה ״אירוע״, ״פרשייה״(כמו בהוראה השנייה של מילה זו עצמה בערבית הספרותית). נראה אפוא ש״חדית״ במובן של ״שיחה״ ״בלשון לימודים״ שאולה מהרובד הספרותי ״הארכאי״.

אַרְכָאִיזְם

ל (ז') [ראו אַרְכָאִי]
1. מִלָּה אוֹ תַּבְנִית לָשׁוֹן עַתִּיקָה, שֶׁיָּצְאָה מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ בְּיָמֵינוּ.
2. חִקּוּי שֶׁל צוּרוֹת אוֹ שֶׁל דַּרְכֵי יְצִירָה נוֹשָׁנוֹת בָּאָמָּנוּת: "הַיָּשָׁן וְהֶחָדָשׁ, הַמּוֹדֶרְנִיזְם וְהָאַרְכָאִיזְם הָיוּ תָּמִיד מְעֻרְבָּבִים בְּסִגְנוֹנוֹ" (פיכמן, שז).

גם בעל ״הגיד מרדכי״ העיד כי ״עוד שם דבר בלתי מוכשר, כי המורה יתן הלמוד לנער רק להמקרא בסדר פרשת השבוע באין מבין תוכן העניינים רק כאומר לחש בפתרון הנהוג פה: תרגום בשפה ערבית עתיקה ועמוקה המוזרת לנער המדבר ערבית ברברית. בהשלים התלמיד חק לימודו בתרגום המוזר לו אינו מבין כלום השפה העברית״.

ר׳ מרדכי חי דיין מתונס אף הוא העלה על הכתב בשנת 1937 שרח ״ספר דברי אמת״, ובמבואו לשרח בראשית ציין שאין בזמנו אדם שמדבר בלשון שבה תירגמו אבותינו את המקרא ואלמלא שנסתייע הדבר, שבספרות העממית הכתובה נשתמרו ביטויים קלסיים כמו ״אלד׳י ואלאן וליס וג׳דדאן״,-כלומר " אשר,כעת,אין, מאוד- איש לא היה מבין אותו עוד ולא היה מתבקש אלא לנקוט את מקביליהם העממיים ״אללי, ודאלחין, ומה ויאסר״ הנהוגים בתוניס. אף הוא ציין, שצעירי הדור אינם מבינים עוד מילים כמו ״קאיילן, צנע, רסל״.

לפי דרכנו למדנו שנחמני נוקט בתרגום ״לאמר״ שבפסוק מקראי אחד (שמואל א כו, יט) המזדמן בדרשה מהדרשות שספח לספר ההיסטוריה שלו, תרגום חופשי ענייני, ולא ראה לנכון לתרגמה כמקובל בשרח המסורתי: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים״ / ״אנא מתחי ליום מן ליראתא די ענדי פאילאה ישראל ועליהא פחאל ילא כא נעבד עבודה זרה״.

גם בן דורנו הרב שאול אבן דנאן, אב בית הדין במרוקו משנת 1949, תיאר את לשון השרח כלשון לא אותנטית, בדיאלקט מהול במילים זרות ומוזרות, שהמורה והתלמידים כאחד אינם מכירים לא את מבנן ולא את הוראתן. ואין בכך כדי להתמיה. אליבא דבר־אשר מסורות השרח בצפון אפריקה כוללות רובד קדום המשקף את לשון תרגום רס״ג — ובכך הם דומים לתרגום בן־סוסאן — ומסתבר שמסורות אלה צמצמו והלכו, צעד אחר צעד, את לשון רס״ג וקירבוה ללהג המקומי. זוהי כמובן התפתחות חשובה בלשון

השרה כשלעצמה ושיש בה ללמד על המוגרבית בכללה. אך מעולם לא ירדה לשון השרח מן השגב היחסי שלה לפרוזאיות של הלהג המדובר, אפשר משום קדושה מסוימת שייחסו לנוסח השרת, מסוג הקדושה שדבקה בתרגומים הארמיים למקרא.

מנגד, השרח לחיבורים שמחוץ למקרא, כגון השרח למסכת ״אבות״ או להגדה של פסח, שמסורתו אינה עתיקת יומין ואינה כבולה למסורות ספרותיות, לשונו עממית יותר משל השרח למקרא. למשל ״ערב״ מיתרגמת בשרח המקרא בכל מקום ״לעסיl-;si -" – כגון ״ויהי ערב״(בראשית א, ה) / ״וכאן לעסי״ אך במשנה אבות מצינו ״עסייא״ בצירוף ״ערב שבת״(פ״ה מ״י). רק הצורה השנייה ידועה בלשון הדיבור.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 16-13

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר