ארכיון יומי: 13 במאי 2019


אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

כאן יסופר על ראשית צמיחתה של קהילת יהודי וואזן 

קשר בניה עם קדושת ציון הקדוש רבי עמרם בן דיוואן חוויות בני הקהילה׳    

ותיאור  הנפלא של ימי ההילולות

שעד שלישי

קהילת יהודי וואזן

ידוע שהתחלת הישוב היה בכפר אַשְׁגֵ׳ן, ועד היום יש בחורבות הכפר סימני ישוב יהודי, כגון סיוד בצבע אדום וכחול(נגרה ונילה).

בתאריך בלתי ידוע ברחו היהודים בגלל המלחמות בין השבטים, ועברו לוואזן ששם היה השריף שולט במצב ויכול  להגן עליהם. שלטון השריף היה עובר בירושה, לפעמים היה  טוב ליהודים ולפעמים פחות.                                                                                   

הערת המחבר: א"ם למסרת-קהילת יהודי וואזן, מאמר זה נכתב ע״י הרב שלום ישראל נ״י יליד העיר וואזן והוא אחד מחכמי ומחשובי העיר שימש בה שנים רבות כחזן פייטן שוחט ומלמד תורה, אח״כ שימש כמזכיר ראשי בבית הדין הרבני של כזהבלנקה וכעוזר אישי של הגאון כמוהר״ר שלום משאש שליט״א. היום תושב עיר קודשינו ירושלים דדהבא וממשיך לשמש כחזן ראשי ומוסר שיעורים בביכנ״ס בית שמואל, יה״ר שלא יעדי מינן דניה ניקריה בבריאנת איתנה אויר ימים ושנות חיים אכי״ר.

שריף אחד מינה יהודי בשם דניאל אוולאי ממונה על ביתו ועל כל נכסיו. הגיע עד כדי כך שאיש שנדון למאסר, למלקות או אפילו למות, אשר הצליח לברוח מיד השוטרים והגיע לפתח ביתו של דניאל אזולאי, היו משחררים אותו, לפי שביקש מקלט בבית אהובו של השריף.

אבל השבטים מסביב לששאוון, בני משתארא, בני מזגלדא, רהונא וכו׳ לא קבלו עליהם מרותו של השריף, והיו אפילו תוקפים את העיר.

פעם אחת באו בני משתארא שהיו רעבים ללחם, וביקשו מערבים של וואזן שיתנו להם המֵלָאח והיהודים שבו. תושבי העיר הערביים התנגדו והיתה עקב זה מלחמה קשה ביניהם.

היהודים עלו לבית השריף, רק מר זקני יוסף עמרם ז״ל שהיה אז ילד קטן, היה יושן ומהבהלה שכחו אותו היהודים ונשאר לבד בבית.

כשהתעורר לא ידע מה קרה, עלה על הגג, וראה איך שהערבים נלחמים זה בזה, וראה במפלת בני ׳משתארא׳ שברחו לכל עבר.          

כשגדל היה עושה בכל שנה סעודה גדולה אשר היו קורין לה פורים 'די בני משתארא' אני זוכר בית אחד מהשיר שחברו לרגל המאורע:

זה היה בכ״ט / לחודש שבט / בוואזן בשנת / התרנ״ג ליצירה.

עוד שיר בערבית:

קאלו נזיוו עלא לגראס / נדכלו למדינא בלקיאס / הל וָואזַן דרבוהום בלקרטאס / בני משתארא משאוו מקטועין אראס.

היה פעם שריף שהיה ממש משוגע, ועשה הרבה צרות ליהודים, והרבה משפחות ברחו לעיירה לקאסר.

לעיתים היו גם בעיות בימי השוק, ימי ד׳ וה׳ שהיו באים לעיר מכל הסביבה כל אחד עם הנשק שלו, ובגלל ויכוח קטן, בין שני אנשים, או בשביל ביצה אחת או בצל אחד היו יורים אחד בשני, ומשפחת ההרוג היו רצים לנקמת דם, והענין  נהפך למלחמה קשה. היו אומרים אז אשוק נקסאר ז״א השוק  נשבר. כל הסוחרים היו בורחים ובפרט היהודים והיו עוזבים כל הסחורה, והפראים עטו על השלל. |

למרות המצב, שדרי״ם היו באים מארץ ישראל, והמפורסם  שבהם הוא רבי עמרם בן דיוואן זיע״א ובנו רבי חיים. הצדיק נפטר באשג׳ן ובנו נפטר בדרום ע״י מראכש (כפי שיסופר עליו לקמן). על המנהגים של הקהילה אפשר לכתוב ספר שלם.

אני אזכיר מהם בקיצור: כשנולד בן זכר היו עושים שמונה ימים ״תחדיר" עד יום המילה. היו סוגרים החדר לפני הלילה מעבירים חרב על הקירות, קוראים תהלים כשבחוץ בוערים גחלים ועליהם מלח כדי להבריח את השדים. היו תולים על הדלת ראש תרנגול, קליפת חסה ועוגיות, כדי שהשדים יאכלו אותם ולא יזיקו לרך הנולד.

כמובן כשנולדה בת לא היו עושים כל זה, ולהם פיתרונים. אולי בשביל שהשדים לא מעוניינים בבת.

(ראיתי אני המחבר טעם בבן איש חי, שהביא דברי החיד״א בשם מהרח״ו  ז״ל האומר שהטעם שבלידת הזכר הכל שמחים אפילו המלאכים ובלידת הנקבה הכל עצבין מפני שהנקבה יש בה הרבה יותר זוהמה מן הזכר. לכן לענ״ד הסיטרא אחרא יותר רוצה לינוק מהחלק הקדושה שבזכר)

שמחת בר מצוה היתה רגילה, רק היו עושים חינא לבחור  ערב אחד לפני עלייתו לתורה.

ימי שמחת חתן עם כלתו היו נמשכים שבועיים, שבוע של הכלה ושבוע של החתן. בליל שבת וביום שבת היו מביאים את החתן לבית הכלה בטקס מיוחד. היו עומדים ברחבה של הבית והנשים היו שרות ׳לַעְרוֹבִי'

בערובי הזה היו שבחים על היופי של הכלה ועל החכמה והפיקחות של החתן, וגם היו עקיצות לצד השני דהיינו בין שתי המשפחות, כשכל אחד משבח את הצד שלו הוא, עם עקיצות מילים בין שני הצדדים.

אז אחד מהמשפחה, האב או הדוד היה חושב שהכוונה אליו, היה מגיב בצעקות ורוגז, והיה יוצא בכעס.

המסובים היו הולכים אחריו ומחזירים אותו, והאשה שאמרה ׳הערובי׳ היתה נשבעת ברבי עמרם ובכל הצדיקים שלא נתכוונה אליו, אבל כדי להראות שלא נכנעה או פחדה ממנו, היתה אומרת:

אנא מא קולית / ווילא קולתי קולית / קולית קולית / ובאקי נקול. אני לא אמרתי ואם אתה אומר שאמרתי, אמרתי ואומָר עוד. אחר כך הנוכחים היו מתערבים והכל על מקומו בא בשלום.

על חברה קדישא אפשר לכתוב ארוכות. היו קבוצות הרוחצים, לְבִייָאתַא. אְרְפָאדָא. והיה זכות לאדם הנבחר לשרת בקודש ולשמש בחברא קדישא.

היה ביד ׳שֵׁךְ׳ החברה רשימה של כל התושבים ובכל מקרה, היה מטיל גורל של 16 אנשים מתושבי העיר שהיו נושאים המת לבית החיים באשג׳ן.

לפני בוא הצרפתים לוואזן האיזור היה שייך לבלאד אשיב״ה, ז״א אזור המרד, ולא לבלאד למכזן, אזור השלטון. והמתנגדים האחרונים מכבוש הצרפתים היו באזור שלנו.

המנהיג שלהם היה עבד לכרים שקבע המטכ״ל שלו באשג׳ן. השלטונות יעצו ליהודים לקבור את מתיהם בינתיים בשטח שנתנו להם הנקרא בְלְעְדִיר. קברו שמה זקנה אחת, והקבר שלה נעלם ולא נמצא ומאז לא רצו לקבור שמה והיו הולכים לאשג׳ן, אפילו שהיתה בשנות השלושים בתוך מלחמה סכנה מרחפת על הקברנים המשיכו לקבור שם את מתיהם, וב״ה לא קרה שום דבר לאף אחד.

חוץ מזה כשהיה גשם, וזה לא היה חסר, היו הנהרות והוואדיות עולים על גדותיהם והבוץ בדרכים ולמרות זה מי שעלה בגורל היה הולך בלי שום עיכוב. מי שהיה חולה או מחוץ לעיר היו שוכרים לו בחור אחד והיה משלם לו שכרו.

היו ימים שנשארו בזכרונם של בני העיר כמו היום שנפטרה אשתו של משה טרזמאן, שהיו שטפונות בדרכים ולמרות כל הסכנות נקברה באותו יום.

בליל המימונה אף אחד גדול או קטן לא היה יושן, כולם היו שותים עד שהגיעו לשכרותו של לוט, ובחמש בבוקר כל העיר הלכו לרחוץ פניהם בעין אגמיה בדרן שהיתה כולה שכונה של ערבים.

היו עושים רעש גדול, מה יעשו 1000 או 1500 שיכורים, משם היו עוברים לבית הפאשא ועושים שם שמח עם רעש גדול. הערבים היו מקבלים אותם בזרועות פתוחים, היו מאמינים שזה מביא להם מזל טוב, והפאשא היה נותן להם מתנות.

יש עוד הרבה מנהגים ואמונות תפלות שהיו נוהגים אצל אנשים תמימים.

אדם אחר היה לו מנהג, לקחת באותו מעמד ביצה קשה להוריד ממנה החלבון ולשים במקומו פלפל חריף סודאנייא ולאוכלה.

יש עוד כל מיני חוויות של יהודים תמימים וישרים בלבותם, אשר חיו בעוני ומאידך באושר ובנחת והעיקר בעבודת השם ובאהבת הזולת.

למשל אחד היה מנהג שלו לבוא ביום המימונה לבית יעקב כהן ולקבל שם ארבעים מכות על הרגלים ״תחמילה״ |ולא היה מוותר על זה בשום אופן.                 

עוד מנהג היה אצל יהודי וואזן, על כל דבר היו נשבעים בשם רבי עמרם בן דיוואן וזה מרוב הקשר העמוק והאמונה בצדיק.

א"ם למסרת

׳ תַחְמִילָא – אמצעי ענישה של מלמד ילדים תשב״ר נעשת ע״י ׳הפ׳אלאקא' דהיינו ילד שעשה בעיות למלמד, היו שני ילדים הגדולים שבחבורה מרימים את רגליו של הילד והרבי מכניס לתוכם את הפאלקא הבנויה ממקל עץ עבה עם חבל הקשור בו מקצה אל הקצה וע״י סיבובים נקשרים שני רגלי הילד וזה איפשר לרבי להכות בכף הרגל באופן חופשי ע״י ׳סאווט׳ שהוא שוט מעור העשוי מגיד מיובש של שור.

איסור שבועה בשם ה׳ ובשיתוף שם הצדיק. מאת ר׳ יוסף משאש זצ״ל.

בעיר הנ״ל ראיתי שערוריה, כי רגל על לשון רוב המון העם והנשים והילדים, לישבע כל היום אף על דברים קלים שאין בהם ממש, בשם ה׳ בשתוף שם הצדיק, שאומרים ״ולאה ורבי עמרם״. והוכחתים על זה, בפה רך ובפרו, וביום השבת ס׳ ויגש, בעלות המנחה, בשרתי צדק בקהל רב, רק על הדבר הזה, והזכרתי את המאמר, אומרים לנשבע הוי יודע שכל העולם נזדעזע וכו', (שבועות ט״ל) והמאמר, מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה וכו' (גטין ל״ה). והמאמר, אלף עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכלם נחרבו בשביל שבועת שוא (מדרש איכה). והמאמר, כל המשתף ש״ש ודבר אחר נעקר מן העולם'(סנהדרין ס״ג, ועי' תוספ׳ שם). ועוד דברי הראב״ע ז״ל ע״פ לא תשא וכו', ע״ש. ועוד כמה דברים, כאשר חנן אותנו החונן ב״ה.

אני היו״ם ס״ט

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן-עמ' 223-214

אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל

בכל תקופת חגים, בראש השנה ובחג הפסח היינו כל אחד ואחד מתכוננים ומכינים את המטעמים והדברים הטובים, כשאמא במטבח, אבא עושה קניות, וכל הילדים עורכים שולחנות, והבנות היו מנקות את הבית. כשהכל היה מבריק ומצוחצח היו יושבים כל המשפחה מסביב לשולחן לבושים בבגדי חג מהודרים, ובראש השולחן אבא לבוש בחליפתו ואמא לבושה בחלוק חדש שאבא קנה לה, ומתחילים את פזמוני החג, לקבלתו במזמורי הלל ובשירי זימרה. אחרי כל הפזמונים אמא מגישה לנו את מטעמיה הטעימים שהכינה אחד לאחד, ומתענגים על הכל, לא קמים מהשולחן עד שאבא היה מסיים לאכול ומברך ברכת המזון, זה הי כבוד בשביל אבא ולא יעזור כלום, האחיות קמות מהשולחן למרות גילן הקטן, היו עוזרות לאמא לנקות את השולחן ולשטוף כלים ולהחזיר כל דבר לקדמותו. הבנים היו ממשיכים לשבת בשולחן עם אבא ולשמוע סיפורים ומעשיות שהיה מספר לנו מתוך ספרי התורה שלמד מהם, ובחוכמתו לימד אותנו הרבה דברים. היינו מתענגים לשמוע את אבא מספר לנו מעשיות וסיפורים בתקופת ילדותו במרוקו ועל חכמי הדת שהיו במרוקו כל אחד והניסים שלו והגדולה שלהם.

אט אט שנים עברו, והילדים למדו בבתי ספר דתיים. הבן הבכור והשני למדו בירושלים בישיבה לפי בקשת האבא, שכל כך רצה בחינוך ילדיו קודם הכל, ואת הבנות שלח לבתי ספר דתיים בירוחם, והתחנכו בלימוד התורה הקדושה. למרות הקושי בגידול המשפחה מרובת ילדים, אבא תמיד חייך ולקח הכל בקלות, ותמיד אמר, ברוך השם, הכל בסדר, אין בעיות. לא נתן לאדם להרגיש כלום, הכל בתוך הבית. מתייעץ עם אמא, וביחד היו פותרים כל בעיה וכל שאלה.

שכונת הגבעה בתקופת החגים היתה שכונה מלאה בהרבה אנשים טובים, שאחד מבקר את השני, אחד עוזר לשני, וכולם היו כמשפחה אחת. גם בשבתות וחגים היה המנהג לחם סכינה שהיו משוגעים עליו, והיה להיט בשכונת הגבעה. אבא, למרות הכל שהתנהל סביבו, עסק תמיד בתורה ולמד יום ולילה, והיה מפרש הכל בזוהר, גם באותיות הקטנות ורשי׳י, ותמיד אמר את המילים בצורה ברורה, שכל אדם ששאל אותו אבא היה בקיא בתורה.

הדבר הכי חשוב שאבא התמקד בו היה ללמד את שני בניו צ׳רלי ויצחק דרשות והכנות לבר מצוה שאבא ערך בהוד והדר לשני בניו. אבא עשה מסיבה גדולה עם הרבה משתתפים באולם גזול בכפר ירוחם, עם תזמורת ואוכל, וחב האנשים שהכיר היו מוזמנים לזכות הבר מצווה לחגוג עם בני משפחתו וכל אחיו ואחיותיו, ועם אביו רבי שמעון מויאל הצדיק בדורותיו ואמו הרבנית הקדושה מסעודה מויאל, שהיו שמחים ששני הנכדים שלהם גדלו. אבא גם עשה שבת חתן בבית הכנסת שבו התפלל, וערך משתה גדול, וחילק סוכריות מכל טוב לבאי בית הכנסת (לשכונה, ובל המשפחה רקדה ושמחה עד לשעות הבוקר אחרי האירוע.

אבא תמיד היה מלמד אותנו הרבה דברים כדי לעשותם ולקיימם בהיותנו גדולים ותמיד סיפר לנו, שכדי להצליח כדאי להיות אדם צנוע ושקט, וללמוד את תורת אלוהים, כמצוותה תעשו ותכבד! איש את רעהו, את אחיו ואת אחיותיו, וכבד את אביר ואת אפך למען יאריכו ימיך.

תקופה ארוכה גרנו בגבעה ולמדנו הרבה על החיים, כיצד להתמודד איתם לצאת לדרך חיים חדשה כשנהיה גדולים, וזה פה שאבא תמיד רצה. אבא כזה אין עוד בעולם את הנשמה ואת השקל האחרון תמיד הוציא למטרה אחת, לגדל ולטפח את ילדיו וגם אמא. תמיד גדלנו בצניעות והסתפקנו רק במועט כך למדנו וחונכנו במשפחה. הילדים גדלו, הבן הבכור עזר במשפחה, והכל על דרך לימוד התורה וחינוך של אבא שנטע בנו, מהאח הקטן ועד הגדול. היינו ביחד הולכים לבית הכנסת ביפי שישי ושבת ובימי חול, ולאחר הלימודים היינו יושבים מסביבו של אבא ולומדים ממנו דברי תורה וחוכמת חיים, זה היה אבא שלנו.

אחרי גיל המצוות כבר הפכנו לבוגרים. הקטנים בבית היו לומדים בבתי ספר דתיים וקיבלנו חינוך טוב במיוחד, כי אבא תמיד דגל ורצה שכל בניו ובנותיו יהיו בעתיד משהו מיוחד שיוכל להתפאר בו, לא חסך מאומה מאתנו. הבן הבכור צ׳רלי היה עובד ולומד, ובכסף שקיבל עזר בבית גם לאבא לאמא, והשתדל לעשות את המקסימום כדי שכולם יהיו שבעי רצון.

אבא תמיד קיים את המצוות על דרך התורה. תמיד התפלל יום יום שלוש תפילות, לא החסיר אפילו פעם אחת. בשבתות ובחגים תמיד לבוש בהדרת קודש, הולך לבית הכנסת וחוזר עם חיוך על שפתיו, וכל פי שפגש בדרך ברך אותו בברכת שלום. אהב את הזולת ותמיד שאל את שכניו אם הכל בסדר, וטרח להתעניין בשכן זה או אחר. השכונה הקטנה שגרנו בה היתה שכונה למופת, כל אנשיה היו דתיים ושומרי מסורת, וכולם היו נפגשים בבתי הכנסת. אם היתה שבת חתן או אירוע משמח היו מברכים אחד את השני. כאשר המשפחה של אבא היתה באה לבקר בשכונה או בביתנו דאג אבא שאותה שבת או חג יעברו בהילולה ושמחה רבה, כי הכנסת אורחים זה היה המצווה הגדולה של אבא. הוא דאג שיהיו מטעמים טובים והרבה שפע, וכל פי שבא לביתו קיבל אותו מכל הלב והכניסו לביתו בחיוך רחב ודלת פתוחה לכל הnי וnה שהגיעו אליו.

היה יושב ומספר סיפורים מדהימים מתוך ספר הזוהר הקדוש ומעשיו של רבי שמעון בר יוחאי, שאותו אהב ולו הקדיש כל שנה ושנה את סעודת הזוהר שעשה לכבודו. כולם היו מוזמנים להילולה ומתענגים לטעמים והכיבודים שאימא הכינה לכבוד רבי שפעו! בר יוחאי. תמיד אבא דאג שיהיו כל הפירות והעוגיות הטובות והשתייה המרובה על שולחנות שהכין ודאג שיהיו עטופים כפפות לבנות והשפע היה רב, לא חסך בכלום, תמיד קנה את הדברים הטובים והיקרים, מהשתיה החריפה ועד המתוקה, וזה עשה לו טוב משפה. את אמא, שהכינה את הדברים הטעימים במו ידיה, תמיד דאג במיוחד לשבח ולהלל על מעשיה לכבוד ההילולה של הצדיק רבי שפעו בר יוחאי. הילדים היו עוזרים בסדר וניקיון הבית לפני כניסת האורחים, ובעת צאתם היתה שפחת חיים בביתו של אבא, והבית היה מלא יום יום ובשבתות באורחים שמגיעים מבית הכנסת, כל השכנים מצטרפים לשולחן של אבא ושרים ומברכים כל דבר.

אט אט הילדים התחילו לגדול, הבן הבכור צ׳רלי התגייס לצבא למשמר הגבול ושירת רחוק מהבית. אבא היה נורא מתגעגע כי בנו בכורו נמצא בצבא, ואמא היתה לפעמים יושבת ובוכה מרוב געגועים. אבל כשהבן היה בא הביתה אחרי תקופה היתה שמחה בבית, ואבא יושב ליד השולחן. כשראה את הבן חוזר עם מדים כולו התמלא גאוה לראות את הבן הראשון וכל האחים הקטנים היו קופצים עליו כשנכנס הביתה. גם הבן השני יצחק התגייס לצבא אחרי זמן מה, וכבר לאבא היו שני בנים בצבא, וזה עשה טוב לאבא, ותמיד שמח ברגע שהבנים הגיעו הביתה וכולו מתמלא בגאווה וגם אמא.

לאחר מספר שנים אחי אבי הגיע לגיל מצוות, גם הוא קיבל את מה שאבא נתן לשני בניו הראשונים, עשה בשבילו מסיבה מפוארת, הרבה אורחים ואוכל בשפע, ולא חסך מאומה, כל המשפחה חגגה לצלילי המוסיקה שהרקידה את כולם, ואבי הבן השלישי קיבל את ברכתו של אבא לצאת לדרך חדשה ובהצלחה במעשה ידיו. אבא הצדיק לא חסך מאום, ונתן את כל כולו למען משפחתו מעל ומעבר, ותמיד ישב בפינתו הקבועה ושקע בלימודי התורה שלמד והקפיד לא יחסיר אפילו דקה מזמנו לבזבוז תמיד ידע שתורת בורא עולם חשובה בעיניו ולמד ממנה הרבה.

לאחר תקופה ארוכה בה המשפחה גרה בשכונת הגבעה בצפיפות רבה ובצניעות, אבא החליט להתקדם קצת ולחפש בית יותר גדול ומרווח, שבו יכולים בני המשפחה לחיות את חייהם. הוא הצליח למצוא בית גדול בשכונת אלי כהן בן ארבעה חדרים וזה היה החלום שלו ושל אמא, שהיו עדיין צעירים ויכולים להמשיך ולגדל את המשפחה לטובה. היה קשה מאוד לעזוב את שכונת הגבעה עם האנשים היפים והטובים, ולעבור לשכונה עם שכנים חדשים ומנטליות אחרת, אבל אבא המשיך בשלו, ובשביל משפחתו.

אבא עבד קשה יום ולילה, והשתדל לתת את כל כולו למען משפחתו, והדבר הכי חשוב בעיניו היה כל הזמן לראות את ילדיו שמחים ומאושרים, וזה נתן לו הרגשה טובה. אבא היקר מכל, שחיוכו לא נמוג מעיני המשפחה, כל בוקר קם ומתפלל לבורא עולם בתפילה ובזמרה ויוצא לעבודתו השכם בבוקר עם חיוך על פניו ליום חדש. ילדיו כיבדו את אבא ואמא מעל המצופה כמו שכתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכו ימיך. ואת זה נתן לילדיו, את הכבוד והדרך שבה לימד אותנו וגידל אותנו בנחת, באהבה, נטע בנו תקוות והסביר לנו אחד לאחד מסיפוריו המופלאים בילדותו אך שהוא גדל למשפחה צדיקה. חכמת החיים שהיתה לאבא לא היתה למישהו אחר, כל דבר שבתורה ישב והסביר לנו את מקור החוכמה ואת המעשים הטובים שאדם צריך לעשות כדי להצליח בכל. הכל היה על כתפיו ולקח את החיים בחיוך רחב ובשלווה. לא נתן לאדם להרגיש עליו כלום אם עבר תקופה קשה או אחרת, רק תמיד בירך את כולם. גם כשהיה בשבתות בבית הכנסת שאינו שלו תמיד זימר ושר לכבוד החתנים, ׳והדבר החשוב ביותר־ התחיל לחלק סוכריות לכל הילדים הקטנים שראה בדרכו מבית הכנסת לבית, וזה עוד בתקופתו הראשונה שגר בשכונת אלי כהן התחיל להכיר את כל האנשים והילדים וכך סלל דרך לתוך ליבם. גם כשהגיע לבית היה עליז ושמח, יושב מסביב לשולחן ושר שירי שבת ומקדש על היין בקול רם, שכל השכונה שמעה אותו עם קולו הערב. גם בחגים בימים חורפים וקייצים היה האדם הכי מאושר, שהיה ישוב ומסביבו כל בניו ובנותיו היקרים.

אבא היה אופר, עליכם להתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, כי ׳׳הכי מאושר״ כחיים זה סי שזוכה לאמונה ברורה ומזוככת. אנחנו רואים בני אדם מסתובבים בזה העולם שבורים ורצוצים, ומרגישים שהנה זה סוף העולם. הנה קץ כל בשר. הנה תמו חייהם. והכל מרוב יאוש ודיכאון שאוכלים בהם בכל פה, וכל זה בא מחסרון אמונה, כי המאמץ האמתי שמאמין שהוא יתברך נמצא ואץ בלעדיו נמצא הוא ״הכי מאושר״, כי מה יש לו לאבד בזה העולם. הרי נמצא פה בשביל תכלית אחת, כמו שכתוב בזוהר(כ״א מב.) בנץ דישתמודעון ליה: כדי שנזכה להכירו יתברך, ואכן, אדם יכול לחיות בזה הועלם חיים נצחיים חיים אמתיים. חיים דבוקים באין סוף ברוך הוא. אדם יכול לזכות בזה העולם להיות הכי מאושר בחיים, אם רק יזכה להתבונן לרגע מה עושה כאן.

הרבה סיפורים ומעשיות שאבא סיפר לנו מתוך הזוהר ופירש מילה במילה נתן בנו אמונה שלמה, שכל אדם הרוצה להצליח, צריך להיות אדם הכי מאושר בחייו, ואז ולא יחסר לו מאומה.

בשכונת אלי כהן התרחבה המשפחה עוד בבנים ובנות, והפכנו למשפחה ברוכת ילדים. אבא ואמא היו לבד עובדים !מתרוצצים כדי להביא לנו פת לחם כדי שנוכל לאכול בנחת, ולא חסכו מאתנו כלום. בחגים היינו יושבים מסביבו של אבא. בערב ראש השנה, לאחר שחזרנו מבית הכנסת, היינו נכנסים לבית ומברכים את אמא בברכת חג שמח, ומנשקים את ידה וראשה, ומתכוננים לקראת האוכל הטעים שאימא הכינה לכבודנו ולכבוד החג. כך היה בשכונת אלי כהן שרוב שכנינו היו עוזרים אחד לשני, ובחגים היו נכנסים אחד לשני, ומברכים בשנה טובה ובחג שמח. הבית היה מלא אור ושמחה, וכולם היו לבושים בבגדים חדשים ונעליים חדשות שאבא קנה לנו, ומתכוננים לקראת כניסת החג בברכה, והולכים אבא והבנים לבית הכנסת ברחוב הדורים ולבושים בגדי חג וכל אנשי השכונה גם הם יוצאים מבתיהם לכיוון בית הכנסת עם ילדיהם.

אחרי התפילה כולם חוזרים לביתם עליזים ושמחים, כל הדרך מברכים איש את רעהו, וכל אחד עולה לביתו. אבא עולה לביתו עם ילדיו, מברך את אשתו ואת כל משפחתו, וכולם מסובים מסביב לשולחן לריח המטעמים והסלטים הטעימים שאימא הכינה, וכולם שרים לכבוד החג, הקטנים והגדולים. לאחר הקידוש מתחילים לאכול ולהתענג על האוכל. לאחר כל המאכלים המרוקאים שאימא הכינה, אבא פותח ספר ברכת המזון ומברך על האוכל שנתן לנו ה׳ יתברך שמו, ולאחר הברכה אבא פותח לנו במעשיות וסיפורים מהממים על החגים שאנו עוברים, ועל מצוות הצדקה שאדם צריך לעשות, כי זו המצווה הגדולה והחשובה בעיני אלוהים. כל אדם הנותן צדקה לעני זוכה ברוב מצוות העולם הבא כפי שמובא כאן.

אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-עמ' 32-30

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

אם כן מאבקיה העיקריים של החונטה התנהלו על השליטה במקורות המימון הקהילתיים, ובראשם מס הטבחות. עם ייסודה מינתה החונטה את משה נחמיאס לגובה מס  (tacsador)  מן האטליזים הכשרים בעיר, יזמה רפורמות בתחום זה, וקבעה קנסות לאטליזים שלא יעמדו בתקנות החדשות. החונטה קבעה כי מתוך 22.25 אוקיות )שם נפוץ למטבע מרוקני באותה תקופה( הניתנות לבעל האטליז עבור כל ראש בקר, תינתן אוקיה אחת לשיח' אליהוד   0.75 אוקיה לגובה, 0.25 לשומר מתחם השחיטה, ועוד 5 בלנקיוס (שערכם שבזמן כתיבת הפרוטוקול היה 3.14 אוקיות( יינתנו לה עצמה. שאיפת החונטה להשתלט על הפיקוח על מס הטבחות ולהתאימו לצרכיה, פתחה פתח למחלוקות רבות עם השוחטים ובעלי האטליזים בעיר, במיוחד בעתות מחסור בבשר, אולם החונטה הצליחה בסופו של דבר לכפות מונופול על שיטת גביית המס.

מלבד הפיקוח על מס הטבחות ותיעולו לטובתה וכראות עיניה, מהלך שחברי החונטה ראו בו סמל להגמוניה שלהם בקהילה, חתרה החונטה לפקח על החברות הסוציאליות הפרטיות שהלכו והתרבו בעיר. חברות אלו היו אחראיות

לגבייה מאורגנת של הצדקה, והחונטה ביקשה לקבוע תקנה שלפיה על כל חברה להציג לפניה את הכנסותיה והוצאותיה השנתיות. נחישותה של החונטה למגר כל תחרות פוליטית באה לידי ביטוי למשל בתגובתה על הניסיון של שלמה אבוזאגלו להקים חברה בשם 'חברת חסד ואמת', יזמה שעשויה הייתה להתפרש כקריאת תיגר על ההגמוניה של 'חברת גמילות חסדים', שפעלה בפיקוחה של החונטה. לאחר משא ומתן עם שמונה נציגים של החברה החדשה, שהיו מנכבדי קהילה, הושג הסכם שהכפיף חברה זו לפיקוחה ולהחלטותיה של החונטה. תיאורה של מחלוקת זו בספר הפרוטוקולים מלמד כי בקרב חברי החונטה התגבש שיח ששיקף את מודעותם לכוחם הפוליטי המכריע ואת תחושתם שהם מנהיגיה הראויים הבלעדיים של הקהילה, ואלה הוזנו מן הסתם על ידי השיח הציבורי על כשירותם לתפקיד.

מעיון ברישומי הפרוטוקולים לאחר שהתקבל ההסכם בעניין 'חברת חסד ואמת' עולה ביטוי נוסף למרות הטוטלית שביקשה לה החונטה. החל מ– 21 באוגוסט 1863 נעדר שמו של חבר החונטה יודה אצייאג מרשימת הנוכחים

בכינוסיה, רשימה שהובאה בראש כל פרוטוקול. רק בפרוטוקול שנכתב ב– 6 בספטמבר נחשפה הסיבה לכך. נשיא החונטה הודיע לחבריה כי אצייאג הקים חברה פרטית מבלי לקבל את אישורה של החונטה, בניגוד מוחלט לתקנותיה. היה זה אחד המקרים המתועדים הספורים שבהם החונטה כולה יצאה נגד אחד מחבריה שרצה לעסוק בפעילות ציבורית שלא במסגרתה. מקרה זה פתח מאבק ארוך בין אצייאג, מן הנכבדים החזקים בטנג'יר, ובין מוסד החונטה שבו היה חבר. המאבק הסתיים לאחר חצי שנה בכניעתו המוחלטת של אצייאג; חברתו הוכפפה לפיקוח החונטה, והוא חזר להשתתף בכינוסיה. סופה של הסוגיה אינו מותיר ספק באשר להגמוניה של החונטה, לפחות בתודעתם של חבריה או באופן שבו ביקשו להציג את הסיפור כלפי חוץ בספרם.

דומה כי החונטה פעלה לא רק מתוך חתירה אינטרסנטית לאבסולוטיזם פוליטי, אלא גם ממניע שהיה קשור לתפיסת חבריה את תפקידם המסורתי בקהילה. כבר עם ייסודה החליטו חברי החונטה לחלק את נטל ניהול הקהילה

שווה בשווה בין עשרת חבריה, שנבחרו בזכות מעמדם הכלכלי וכישוריהם. הם הטילו שני גורלות, אחד לבחירת נשיא ואחד לבחירת סגנו, והחליטו כי לאחר כשנה יוחלפו ממלאי תפקידים אלה. עקרון הגורל, כלשון ספר הפרוטוקולים, בחלוקת נטל ניהול צורכי הציבור חוזר ונזכר לאורך הספר. במסגרת חלוקת הנטל בין חברי החונטה, אשר כאמור בשגרת יומם העמוסה שירתו את הקונסולים האירופים ועסקו במסחר, נבחרו לאורך השנים גם מזכירים חדשים, ולעתים לא היה המזכיר מחברי החונטה אלא הובא מבחוץ. החונטה אף גייסה צוות פקידים ועובדים שסייעו לה בניהול שוטף של הקהילה וגביית המס ובניהול פעילותה שלה, כמו למשל הרץ/השליח         (mensajero)   והלבלר .(escribano)

כמובן קשה לטעון כי חלוקת הנטל נעדרה שיקולים פוליטיים, אך לכל הפחות בשיח שבספר הפרוטוקולים ראתה והציגה החונטה את עצמה כמסגרת פטרונית הפועלת למען צדק חברתי. בהתאם לכך היא התערבה תדיר בענייני

צדק ומוסר חברתי. למשל היא דחתה את בקשתו הרשמית של נכבד מקומי בשם חביב טולידאנו לאשר לו לאסוף תרומות לחתונתה של בת עניים וטענה כי עוד חמש יתומות בקהילה מחכות לתרומות למטרה זו, וכי לא ניתן לאשר

איסוף תרומות לאחת על חשבון האחרות. במקרה אחר נרתמה החונטה לעשיית צדק בתוך המשפחה. אדם בשם ברוך טולידאנו התאונן לפני החונטה כי הוא נתון במצוקה כלכלית מבישה, וכי אחיו ואביו, שהם שוחטים בקהילה, אינם מסייעים לו ואינם חסים עליו. חברי החונטה 'גזרו', כלשון הפרוטוקול, כי יש להעביר לו חלק מן ההכנסות של אביו השוחט ואף פנו לגורמים הרלוונטיים שיטפלו בכך. בשיח של חברי החונטה ניכרת תפיסתם העצמית כנושאי דגל הסדר החברתי שיש להחיל על כלל הקהילה.

זאת ועוד, בשיח על חובת חברי החונטה כלפי הקהילה באה לידי ביטוי התפיסה שהחונטה כמסגרת פוליטית עומדת מעל חבריה כפרטים. בתקנון שנקבע עם ייסוד החונטה, צפו חבריה את האפשרות שלא כולם ירצו או יוכלו לבוא לכינוסים, ועל כן נקבע כי החונטה תוכל להתכנס בנוכחות שבעה חברים אך לא פחות מחמישה. ואכן ברוב כינוסי החונטה נכחו כשישה חברים. כדי למנוע אי הבנות באשר למועדי הכינוסים נקבע כי יתקיימו דרך קבע בראש חודש, אך לא פעם שכחו חלק מהחברים את דבר קיומו של כינוס, או לפחות כך תועדה טענתם בספר הפרוטוקולים. בפרוטוקולים לא תועדו הערות בנושא, ורק צוין כי דיונים נדחו לכינוס הבא מפאת מיעוט הנוכחים, בזו הלשון: ']מאחר[ שלא היו נוכחים מספר מספק ]של חברים[ לקיום חונטה, נדחה העניין לכינוס הבא'. מבין השורות עולה כי שררה מתיחות סביב נושא זה, אך בשלוש השנים הראשונות לקיומה של החונטה לא היה לכך ביטוי מפורש בפרוטוקולים.

בשנת 1864 מתחו מספר חברי חונטה ביקורת על היעדרות חברים מן הכינוסים. 'אנו יודעים כי רבים בקהילתנו מתלוננים )ובצדק( על הזנחתנו את צורכי הציבור', נכתב בפרוטוקול. על כן החליטו חברי החונטה להחמיר את

חוקיה הפנימיים ובין היתר הטילו קנס של 5 דוקטים בעלי ערך גבוה  duros fuertes על חבר שייעדר מן הכינוסים ללא סיבה יותר מפעם אחת. חברי החונטה כולם חתמו על תקנון חדש זה, כפי שעולה מעיון בתחתית הפרוטוקול, לרבות אלו שהרבו להיעדר עד אז, כפי שעולה מפרוטוקולים הקודמים.

בשיח שהבנו חברי החונטה נתפסה חברותם במסגרת זו כמטפחת ומאדירה את מעמדם האישי, אך גם דורשת מהם לפעול לטובת הקהילה. חברי החונטה ביקשו לארגן את המעמד החברתי של עילית נכבדי העיר במסגרת מסודרת

בעלת חוקים ברורים שתטיל על כל חבריה האוליגרכים אחריות שווה להלכה ולמעשה במלאכת הנהגת הקהילה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר