ארכיון יומי: 31 במאי 2019


ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים

״שמך יה קדשה״ ו״היפה בנשים״ לשמואל אלבאז

שמואל אלבאז נולד בד בכסלו תק״ן(1790) ונפטר בי״ב בתמוז תר״ד (1844), והוא כבן 55 שנה, כלומר בעת מותה של סול באייר תקצ״ד היה בן 44 וחצי. שמואל אלבאז הוא נצר לשושלת ארוכה של דיינים, של משוררים ושל שוחטים. זקן זקנו, רפאל משה אלבאז, הצטרף לישיבתו של רבי חיים בן עטר בפאם.

בשנת תקס״א (1801) הסכימו חכמי פאס לצרף את אביו, יהודה אלבאז, כדיין בבית הדין בפאם. הוא כיהן בדיינות עם בנו עמרם אלבאז ועם רבנים נוספים כמו יעקב עולייל, עמור אביטבול ורפאל אהרן מונסונייגו. יהודה אלבאז כיהן בדיינות עד יום פטירתו בשבט תר״ז(1847), כלומר עוד כ־13 שנה מיום הוצאתה להורג של סול בפאס, ועוד שנתיים וחצי מיום פטירת בנו שמואל, שגם הוא נמנה עם רבני פאם הרשומים. בשנת תקצ״ג (1833), כשנה לפני מותה של סול, באחת ההסכמות שהתקבלה בקהילה בדבר חלוקת ההכנסות מהשחיטה לשוחטים, נכלל שמואל אלבאז בין הזכאים להכנסה. הדבר מצביע על מעמדו הרם כתלמיד חכם וכשוחט. הוא לא התמנה לדיין העיר אבל תואר על ידי בנו, רפאל משה אלבאז, כ״מרביץ תורה ברבים״.

לאחר מותו בשנת 1844 שלחו חכמי מכנאם, הרבנים יהודה ברדוגו, יוסף ברדוגו וחיים טולדנו מכתבי נחמה לאביו ובהם קוננו במליצה נאה על גודל האבדה. הוא נקבר בעיר פאם, אבל בשנת 1880, כשציווה המלך להעתיק את בית הקברות למקום אחר, החליט בנו רפאל משה לקחת את עצמותיו ולקבור אותן בעיר צפרו:

היה משורר והניח אחריו קובץ אחד שירים וקרא אותו ״נועם שיח״ ובסופו נוסח איגרות וקרא אותו"עט דודים״ וחיבר ספר קינות לנפטרים וחיבר שיטה על איזה מסכתות וספר דרשות ופירוש על הגדה של פסח, כל החיבורים הנזכרים המה עדיין בכתבי יד ביד זר׳עו […] והרביץ תורה בישראל.

בקורפוס הקינות שבכתבי היד נתגלו שתי הקינות על סול. יוסף בן נאים לא ידע על קיומן. הקריאה בהן מוכיחה שהן חדורות אותן איכויות פואטיות הבאות לידי ביטוי גם בשיריו האחרים.

שירתו דתית בעיקרה ומטיפה למוסר ולקיום מצוות, כעולה מתוך הפיוטים "אביע לכם רוחי״ ו״בן אדם הנכשל״. כתיבתו הפיוטית נועדה לחנך לערכים יהודיים, אבל המגמתיות שלה אינה פוגמת בערך האמנותי של הפיוטים. הוא חיבר גם עקדה, ״זכות אבות", בהשראת"אם אפס רבע הקן״ של רבי אפרים בן יצחק מרגנשבורג.

על פי הממצאים הביוגרפיים המצומצמים שברשותנו, קרוב לוודאי ששמואל אלבאז שהה בפאס בעת הוצאת סול להורג. כרב שאביו ואחיו כיהנו כדיינים בפאם, יכול היה להשיג דרכם מידע מפורט יותר על המקרה, אם לא מפי השופטים המוסלמים בפאס אז מפי הרב משה בנז׳יו מטנג׳יר או מפי הרב יצחק בן ואליד מתטואן, שהיה קרוב מאוד לענייניהם של יהודי טנג׳יר באותה עת. על סול כתב שתי קינות, אחת ארוכה ואחת קצרה. בראשונה, "שמך יה קדשה״, ניכר הזעם של בן הקהילה על הוצאת העלמה היהודייה להורג, מעשה שהוא מתאר כשיא האכזריות והרשעה. בכתיבתו ניכרת נטייה לשיח משפטי, הנובעת מתוך בקיאות יתרה ומתוך מורשת אבות. הקינה ״שמך יה קדשה״ ערוכה כמשנה סדורה המתעדת את קורותיה של סול מרגע ההאשמה בעיר מולדתה עד ההוצאה להורג, כשכל שלב ושלב מקדם לסוף המר. הצירופים והניבים בקינה שאובים רובם ככולם משפת המשפט העברי ומשפת התוכחה. הקינה השנייה, ״היפה בנשים״, נמצאת בכתב יד; היא קצרה בהרבה מהראשונה. בקינה הזאת באה לידי ביטוי סגולתו של אלבאז כמשורר, המרשה לעצמו להשתפך כאשר הוא מצליח להתחבר לנשמתה ולהווייתה הרוחנית של סול הצדיקה. סביר להניח שהקינה הראשונה נכתבה מיד לאחר המקרה, והקינה השנייה לאחר תקופת־מה, כי היא טבועה יותר בחותם התקווה והנחמה ונימת הזעם בה פחתה ושככה.

העיון שלנו ב״שמך יה קדשה" בכתב היד (אוניברסיטת בר־אילן, מס' 566, עמ׳ צו) הראה שיש אי דיוק בנוסח של יהודה רצהבי(תשנ״א, עט׳ 87-84), דבר שחייב אותנו להעריך מחדש את הפרשנות. במהדורה המדעית של הפיוטים ניסינו גם להציע פתרונות לבתים שרצהבי לא התגבר על סתימותם.

״עם אשר נבחרו״ לחיים חלואה

רבי חיים חלואה, מחכמי מכנאס, היה בן דורם של הרב ידידיה מונסונייגו ושל הרב יעקב ברדוגו. בערך ״חיים חלואה״ ב״מלכי רבנן״(בן נאים, תרצ״א) נאמר: ״עוד ראיתי מכתב השלוח מאתו למוהר״ר ידידיה מונסונייגו ז״ל בענין דין אחד, ממנו מוכח או שהיה מו״ץ או גדול בתורה, והוא בנו של מוהר״ר יוסף זצ״ל ויש ממנו הסכמה בספר קול יעקב למוהרר״י בירדוגו זצ״ל שחתום בה הוא ואחיו הגדול ממנו כהה״ר משה ז״ל שנת תר״ב פ״ק״.

מכאן יוצא שבשנת תר״ב (1842) היה רבי חיים חלואה בין החיים. פעילותו כמשורר וכחכם במכנאס מתרכזת במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. בשנת 1843 נפטר ברדוגו, ובשנת 1844 יצא ״קול יעקב״ בלונדון. לפיכך יש לשער שהשיר על סול, ״עם אשר נבחרו", חובר בין השנים 1840-1834. השיר מופנה לעולים לקברה, כדי שיקראוהו שם. על פי כתובת השיר, כבר אז הייתה מוצבת מצבה על קברה, אשר היה מקום עלייה לרגל:

השיר יהיה לכם נאה ויאה לעורר חבצלת השרון לשיר בקול נעים על מצבת קבורתה עוברים ושבים לשחר פניה אשר כל ימיכם מכאובים ימצאו ארוכה למחלתם בריאים וטובים.

נראה שהפולחן סביב קברה של סול כצדקת וכמליצת יושר על ישראל התבסס במשך מספר שנים בקרב קהל המאמינים בפאס, במכנאס ובצפרו, ואולי גם בערים נוספות שמעבר למרכז המדינה. לפיכך אין להעלות על הדעת שהשיר חובר מיד לאחר ההוצאה להורג.

הכתובת של ״עם אשר נבחרו״, ובאותה מידה הפיוט עצמו, מכוונים לנישואין המיסטיים בין סול לבוראה, בהשראת שירת ה״כתובה״ של ישראל נג׳ארה, כפי שמעידות שורות אלה מהכתובת ומגוף השיר:

ותעל נשמתה אל האלהים / היא העול׳ה כֻּלָּהּ כָּלִיל

דסלקא לגבוה להתעלס באהבים

בפיוט נאמר:

ודא היא נדוניא / הנעלת עם נפשה

שם שוכן עֲלִיָּה / ברבים קִדְּשָׁה

כְּתֻבָּתָהּ עז׳ר / משדי ונזר

זהב ועליו זֵר / כ״ד קשוטי כַּלָּה

הפיוט מתרכז בנימוקים של סול לנאמנותה לדת ישראל יותר מאשר בקללת הנוגשים. סול מצהירה כי מחובתה להיות נאמנה לאלוהיה, כשם שאישה חייבת להיות נאמנה לבעלה, ושואלת איך אפשר לבגוד בעם ישראל, הבן הבכור לאלוהיו, אשר יקרו ניכר בעולם כולו.

האם חלואה קבע את נוסח הפיוט ככתובה בהשראת השיר של ברדוגו, המזווג בשמים בין הצדקת שמתה רווקה לבין הצדיק מאורו שגם הוא מת רווק? אין לנו סימוכין לכך, אבל המגמה המשותפת לשני השירים אומרת דרשני. נזכיר שפיוטיו של חלואה נכללו בספרו של ברדוגו ״קול יעקב״. כיוון ששניהם חיו באותה התקופה ובאו מאותה העיר ומאותה השכונה (המלאה הישן של מכנאס השתרע על מרחב קטן של כמה רחובות צרים שבהם גרו אנשים בצפיפות גדולה), יש מקום להניח שהיה קשר ביניהם גם בכתיבה על סול הצדיקה. כתבי יד של הפיוטים היו עוברים בין הרבנים והפייטנים לשם הפצה, קריאה והלחנה כדי שיהיו מושרים בזמנים ובמקומות המתאימים.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים-עמ' 26

משה גבאי-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-שבועות

 

שבועות

התמונה מורכבת מ־26 דמויות. מתוארת מלחמת המים, כנהוג בימי שבועות במרוקו.

יהודי יוצא מבית הכנסת, ״נפלו בו אזהרות״ ושופכים עליו מים; רחוב ״במלאה״ בגיטו ובו שתי קבוצות נלחמות במים, היינו שופכות מים אחת על השניה.

״בתיתו״ — כלי להתזת מים. הכלי היה עשוי בדומה למשאבה מודרנית: בין שתי הטבעות היו כורכים אריג, כעין בוכנה.

אזהרות של הגאון רבינו יצחק ב״ר ראובן אלברגלוני (בתקופת חכמי ספרד) — סוג של פיוט המאורגן על פי כל מצוות התורה(אזהרות — בגימטריה תרי״ג, 613). בתחילה על פי מניין מצוות לא־תעשה (לאווין — 365) שבתורה ואחר כך לפי מניין מצוות ״עשה״ (עשין — 248) שבתורה.

ה״אזהרות״ נאמרות בחג השבועות, יום מתן תורה, וכתובות לפי סדר א-ב. במרוקו היו נוהגים לקרוא את ה״אזהרות״ בימי שבועות במנחה. כל אחד היה קורא פסוק לפי תורו, ומי שמגיע לפסוק ״הערב רינתי״ (או במקומות אחדים — לפסוק ״שבת אחים״) קוראים לו ״שנפלו בו האזהרות״. בצאתו מבית הכנסת שופכים עליו דליים של מים, כנאמר ״הוי כל צמא לכו למים״ ואין מים אלא תורה. נהגו שאחרי ארוחת הצהרים יוצאים הגברים לרחובות ה״מלאח״ בקבוצות, ו״נלחמו מלחמת המים״.

תיקון ליל שבועות. בליל שבועות נוהגים להישאר ערים כל הלילה ולקרוא ״תיקון״ מיוחד, שחובר בצפת במאה ה־16, בימיהם של ר׳ יוסף קארו בעל ה״בית יוסף״ וה״שולחן ערוך״ ורבי שלמה הלוי אלקבץ, מחבר השיר ״לכה דודי״. ה״תיקון״ הזה נערך לזכר ליל מתן־תורה, שבו היו ישראל ערים והתכוננו לקבלת התורה. ה״תיקון״ כולל פסוקים ראשונים ואחרונים מספרי תורה נביאים וכתובים, פרשיות מענייני דיומא, מזמורי תהלים ומגילת רות. אחר־כך קוראים משנה ראשונה ואחרונה מכל אחד משישה סדרי משנה, וזוהר. דיני החג ומנהגיו:

בשבועות קוראים בתורה בפרשת עשרת הדברות (את עשרת הדברות קוראים בציבור שלוש פעמים בשנה: בפרשת יתרו, בשבועות ובפרשת ואתחנן).

רק חכם וגדול בשנים עולה לעשרת הדברות.

את עשרת הדברות קוראים בטעם העליון, שבו כל דיבר נקרא כפסוק אחד, מבלי להפסיק בין הפסוקים השונים מהם מורכב הדיבר.

מפטירים במעשה מרכבה של יחזקאל.

קוראים ״הלל״ כמו בכל חג.

אומרים תפילת ״יזכור״ לנפטרים, לחללי השואה ולחללי צה״ל.

המזמור של החג הוא מזמור ס״ח בתהילים: ״למנצח לדוד מזמור שיר״ המתאר את קבלת התורה על הר סיני.

לפני הקריאה בתורה, בשעת פתיחת ההיכל, יש קהילות הקוראות ״כתובה של חג שבועות״ שחיבר ר׳ ישראל נג׳ארה, ובה מסופר על התנאים בין החתן והכלה: בין ישראל והתורה. הכתובה מתחילה במילים: ״ירד דודי לגנו״.

אשכנזים קוראים ״אקדמות״.

קוראים במגילת רות.

ספרדים קוראים ״אזהרות״.

לפני מנחה קוראים מזמורי תהלים של דוד המלך, שזהו יום פטירתו.

Moche Gabbay-Chavouot-Racines-Roots

 

CHAVOUOT

Le tableau est composé de 26 personnages, on y voit les joutes d’eau selon la tradition marocaine.

Un fidèle sort de la synagogue et on déverse sur lui un seau d’eau parce que le sort a fait que les “azharot sont tombées sur lui”. Une rue du Mellah avec deux groupes se jetant de l’eau.

Batito pompe à eau pour asperger les passants

Les Azharot de Rabénou Itshak Bar Réouben Al-Barceloni (de l'époque de l'Age d'Or espagnol), poème construit sur le canevas de toutes les mitsvot de la Torah (la valeur numérique du mot Azharot est 613-les 613 mitsvot), d'abord les mitsvot qu'il ne faut pas enfreindre (les mitsvot de non-action au nombre de 365) et ensuite les mitsvot qu'on est tenu de faire (248), négatives et positives.

La lecture des Azharot se fait le jour de Shavout, selon l'ordre alphabétique, car c'est le jour où Dieu a donné la Torah à Israël. Au Maroc cette lecture avait lieu à l'office de Minha. Chaque fidèle lit un passage selon son tour et celui sur qui tombe le passage "ha'areb rinati״(dans certaines synagogues sébet ahim), était aspergé de seaux d'eau à la sortie de la synagogue conformément au verset “tout assoiffé va à l'eau" et il n'y a pas d'eau plus fraîche que la Torah. Il était de coutume jadis pour les hommes de mener des combats d'eau dans les rues du Mellah après le déjeûner, en se jetant le contenu de seaux.

TIKOUN La nuit de Shavouot était consacrée à l'étude et à la lecture du Tikoun composé à Safed au 16ème s. au temps de Rabbi Yossef Caro, l'auteur du Shoulhan Aroukh et Beit Yossef et de Rabbi Shlomo Halévy Elkabetz, l'auteur du poème Lékha Dodi. Ce Tikoun était récité en souvenir de la nuit d'octroi de la Torah. Le Tikoun est composé de passages du Pentateuque, des Prophètes et des Chroniques, de parachot, de versets des Psaumes, du Livre de Ruth, puis lecture de la première et de la dernière Michna des Six Livres de la Michna et des passages du Zohar.

PRESCRIPTIONS ET COUTUMES;

Lecture des Dix Commandements (cette lecture se fait à la synagogue trois fois l'an: parachat Ytro, gendre de Moïse, parachat vaéthanan, Deutéronome 3-4 et à Shavouot)

Cette lecture est réservée au grand rabbin de la synagogue.

Ce passage est lu selon la cantilation dite "supérieure" sans Interruption entre les phrases.

La Haftara est tirée du livre de Ezechiel, pasage sur le charriot — merkava

Lecture du Halel (Louanges) comme les jours de fête.

Prière à la mémoire des disparus, des victimes de la Shoa et des soldats tombés

Lecture du verset 68 des Psaumes qui décrit l'octroi de la Torah au Sinaï.

Avant la lecture de la Torah, après l'ouverture du Heikhal, il est de coutume dans certaines synagogues de lire la "Kétouba de la fête de Chavouot" composée par Rabbi Israël Najara qui détaille les engagements entre époux, entre Israël et la Torah et qui commence par les mots 'dodi yarad legano׳׳ “mon chéri est descendu dans son jardin"

Les Achkénazim lisent les “Akdamot"

Lecture du Livre de Ruth

Lecture des Azharot par les Sépharades

Lecture de Psaumes de David qui est mort le jour de Shavout.

SHEVUOT

The picture is made up of 26 images. The "water battle", customary in Morocco during the days of Shavuot is depicted.

A Jew is leaving the synagogue "naflu bo hazharof and water is poured over him. A street in the ghetto (malach) where two groups are having a water fight.

BATITO — A utensil used to spray water, in the form of a modern pump: Between the two rings a cloth would be wrapped to form a kind of piston.

WARNING OF THE GAON RABBENU YITZCHAK B"R REUVEN ALBARGLONI (from the period of the Sephardi hachamim) — A kind of piyut arranged according to all the mitzvot of the Torah (Warning — the Hebrew letters of this word in Gematria (numerology) equal the numerical value of 613). At first according to the count of the prohibitory precepts (365) in the Torah and following that according to the count of the positive mitzvot of the Torah (248).

The “Azharot" are read on the Shevuot holiday, the day the Torah was handed down from Sinai, and are written according to the aleph-bet. In Morroco it was the custom to read the "Azharot" at the time of the minchah service of Shevuot. Every one would read a verse in turn, and the man who arrived at the verse “Ha'erev Rinat¡" (or in certain locations — at the verse “Shabbat Achim") would be given the name “Shenaflu bo ha"azharot" — “his lot has fallen". Upon his departure from the synagogue, buckets of water would be poured over him, as it is written, “All who thirst, go to the waters", and water is Torah. It was the custom in the afternoon for the men to go out in groups to the streets of the “Malach" and to “fight the water battle."

TIKUN LEL SHEVUOT — On Shevuot night it was the custom to remain awake all night and to study a special “Tikun", which was written in the city of Zefat in the 16th century, in the days of Rabbi Yosef Karo, the author of “Bet Yosef' and the “Shulchan Aruch", and Rabi Shlomo Halevi Alkabetz, the author of the poem “Lecha Dodi". This Tikun was conducted in honor of the evening of the Torah giving, on which the children of Israel remained awake and readied themselves to receive the Torah. The “Tikun" includes the first and final verses of the books of the Holy Scriptures, Torah, the Prophets and Holy Writings, chapters which referred to current topics, chapters from the Book of Psalms and the Book of Ruth. Following this the first and last Mishna of each of the six sedarot (orders) were read, as well as the Zohar.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר