ארכיון יומי: 23 במאי 2019


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

בה בעת העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט 'החלוץ האחיד'. הרעיון קיבל את הסכמה נציגי ברית הארגונים החלוציים )'הברית'( שכללה את – התנועות הציוניות: 'דרור', 'השומר הצעיר' )'השוה"צ'(, 'הנוער הציוני', נוער חלוצי מאוחד )'נוח"ם'( ו'בני עקיבא'. תנועת אגו"י לא הוזמנה להצטרף לברית.

התנועה הרוויזיוניסטית אף היא לא הוזמנה בגין המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לבין התנועות הסוציאליסטיות. בכך, אפשר שנטעו היסודות לכישלון הרעיון. להערכתו של דובקין "כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים יהודים מקומיים".  שנה לאחר מכן הציג דוד בן גוריון את 'תוכנית המיליון' שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה ולאפשר העלאת המונים לא"י כדי לשמר את עתידו של העם היהודי.

שתי התוכניות אמורות היו להשלים זו את זו. מאיר גליצנשטיין ראתה בתוכניתו של בן גוריון "לגייס – מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא"י והקמת מדינה יהודית". עם זאת, ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה אותה ביקשו ראשי היישוב, למעשה, למנוע. התוכנית הייתה […[ "הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה.

לשולחנו של דובקין הוגש תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. המטרה לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכול ארצות המגרב שתפעלנה בכול אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת. התזכיר קרא למפות במגרב את כוחות ההוראה בלימוד העברית ולהתחיל בעלייה "של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים". התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון 'החלוץ האחיד' בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' וממנהיגי עליה ב' והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון, ]…[ ש"חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר".  ניתן היה להבין מדבריו שרעיון 'החלוץ האחיד' היה תוצר של מצב מסוים שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת יהדות המזרח וארצות האסלאם, בעוד שהצלת יהודי אירופה –באותה עת הייתה עשויה להיפגע מיישום רעיון 'חלוץ האחיד'. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס.

באותה עת, שאול אביגור, האחראי על המוסד לעלייה ב', נאם בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת

'החלוץ האחיד' והבהיר ש-

"המוסד לעלייה ב' ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה, כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. ]…[ אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה".

נאומו של אביגור נישא כאשר שליחים ארץ ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך וארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה 'יהודה הלוי', ציין שמטרת רעיון 'החלוץ האחיד' הייתה, "שליחות לארצות הללו ]צפון אפריקה, ב.ד[, צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג ]שהתחולל במפא"י והביא להקמת סיעה ב', ב.ד[, העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו".  לאור הניסיון הארץ ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ ישראלית למגרב עשויה הייתה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.

רעיון 'החלוץ האחיד' לא רווה נחת משני קצוות הקשת הפוליטית בפלשתינה א"י. משה יונג – מתנועת 'תורה ועבודה' הודיע ל'בח"ד' )ברית חלוצים דתיים( צרפת, ש"אין הסכם על 'החלוץ האחיד' בשביל כול אותן ארצות בהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה". ]…[ "הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט ]הלבנט לא כולל את צפון אפריקה, ב. ד[ וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום".  במילים אחרות ההסכם היה צריך להתבצע במדינות בהן לא הייתה קיימת פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ ישראליות. בדיון של מזכירות 'הפוהמ"ז' דווח שבצפון אפריקה שיש להקים חזית אחידה של שני הגופים שבשליטתו 'בח"ד' ו'תורה ועבודה'. מנגד הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. תנועת 'דרור' הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה אף היא התלוננה ש"לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כול מוסד אחר".

תקופה קצרה בלבד פעלו בתוניס שליחים של 'החלוץ האחיד', אבל עד מהרה התברר שאחד השליחים איש תנועת 'המזרחי' ניסה "להטות את הנוער לתנועתו".  השליחים הראשונים היו יגאל כהן ואפרים פרידמן חברי קיבוץ בית אורן מטעם תנועת 'הקיבוץ המאוחד', ונפתלי בר גיורא, חבר – קיבוץ שדה אליהו מטעם תנועת הפועל המזרחי. האחרון פרש והחל לפעול בצורה עצמאית בלוב.

מעדותו של אפרים פרידמן )בן חיים( הסתבר שהוא וחברו יגאל כהן פעלו אף הם לפי קווי תנועתם. כשחזרו ארצה דיווחו ש"התנועה בתוניס הייתה בת 300 חברים אם כי ללא דתיים".  פרידמן הציע לבחון מחדש את רעיון שיתוף הפעולה עם 'הפוהמ"ז'. למעשה יישומו של רעיון 'החלוץ האחיד' לא צלח בצפון אפריקה. כחצי שנה אחרי אימוץ הרעיון של 'החלוץ האחיד' דיווח שבועון 'הד המזרח' שעיתון 'הפועל הצעיר' מיום 22.7.43 היכה על חטא על ההזנחה של יהדות המזרח על ידי התנועה הציונית וקרא לשנות את גישת התנועה הציונית כלפי יהדות המזרח.

שתי התוכניות 'החלוץ האחיד' שהעלה דובקין בשלהי 1942 , ו'תכנית המיליון' שהעלה בן גוריון – לסדר היום הציוני בשנת 1943 , ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים ולא משנה מקורם. שתי התכניות לא יושמו בצפון אפריקה מפני שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לצפון אפריקה. אסתר מאיר טענה שלתנועת 'החלוץ האחיד' היו שני פנים: הראשון, מתן "פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח". השני, נועד ]…[ "להבטיח את שלטון מפא"י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא"י".  למעשה האג'נדה הסמויה- החשש מאיבוד שליטת מפא"י בעלייה גברה על התוכנית האוטופית החלוץ האחיד'.

למעשה, מאז העלייה השנייה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח הייתה עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913  הם לא נענו על ידי ארתור רופין מראשי התנועה הציונית, כיוון ש"לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. ]…[ הם לא היו עתירי הון ואף לא בעלי נטיות חקלאיות ]…[ אלא [ אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים".  שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944 , העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג'יראים שלאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. "כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג'יר". בפנייה אל המשרד הארץ ישראלי באלג'יר כתב מזכיר מחלקת העלייה ]…[ "אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים"  ]הדגשה שלי, ב.ד[ הגדרה אליטיסטית זו קיבעה, לאורך זמן, את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לא"י מקהילות המגרב. עם זאת, צריך לציין שבאותה שנה סוגיית העלייה הסלקטיבית ירדה מסדר היום הציוני ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.

בדוח של השליחים 'התאומים' אפרים פרידמן ויגאל כהן –אחרי שליחותם השנייה, הם –הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך והם לא עסקו ישירות בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים "בממדים של עשרות חברים לכל שידול". בנוסף, הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ.

הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת הם העלו חשש ]…[ ש"עלייה מארצות המגרב תהיה ללא "הכרה ציונית מעמיקה".  המלצה שמחדדת את הדילמה עמה התמודדה התנועה הציונית עליה אליטיסטית או המונית. החוקרת אסתר בנבסה טענה "שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים". כלומר, האתוס הציוני נבחן "על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז".  טענתה נתמכה על ידי החוקרת ניצה דרויאן, ש"הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט ולא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו לא מהבחינה האידאולוגית והאינטלקטואלית ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה)". חוקרות אלה וחוקרים אחרים התמודדו עם מקומה של ההיסטוריוגרפיה של יהדות ארצות האסלאם במסגרת ההיסטוריוגרפיה הציונית ישראלית(. ברגע האמת, לנוכח מוראות השואה לא היססה התנועה הציונית לשנות את מדיניותה לעלייה המונית לא מבוקרת ולא מתוכננת שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית התיישבותית. שינוי זה הצביע – על גמישות בקריאת המציאות בה תפקדו מוסדות הישוב. אם כי, זרטל הבהירה ש- "ההעפלה והמעפילים שימשו ]…[ בידי מנהיג היישוב, בן גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס – ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית. ]…[ עם זאת "הזיכרון הקולקטיבי ]…[ משקף היסטוריה מטעם ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת".

למעשה זו מטרת המחקר: להציג את הפרופיל של המעפיל הצפון אפריקאי תוך התייחסות לכול ההיבטים שהתלוו להעפלתו לפלשתינה א"י. בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות – מפועלם של המעפילים שביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תארו את קורותיהם. זאת לעומת ההשקעה המוסדית במוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, 'ההגנה', 'הפלמ"ח' ו'הפלי"ם'.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle

Quant à Hassan Ie, il demanda régulièrement aux oulémas des opinions sur les lignes de conduite à prendre, avec des résultats contradictoires. Il riest guère sûr que la majorité des Oulémas qui se référaient à l'énorme compendium de responsa du passé reposant sur le Coran, la Sunna et la tradition juridique malékite, seraient parvenus à les appliquer dans le contexte de l'actualité politique, d'autant plus que dans les faits, ils n'avaient pas de responsabilités. Le sultan reçut régulièrement des plaintes émanant des puissances étrangères en regard des abus dont leurs protégés furent l'objet. La Convention de Madrid ratifiée le 13 juillet 1880 tenta de régulariser le statut des protégés consulaires. Leur nombre fut limité. Le droit de propriété au Maroc fut reconnu pour tous les étrangers. Par ailleurs, tout sujet marocain naturalisé à l'étranger devait opter entre la soumission aux lois du Maroc ou l'obligation de quitter le Maroc au terme d'un séjour égal à celui qui lui aurait été nécessaire pour/obtenir la naturalisation.

Le 7 avril 1906, sous le règne de Moulay Abdelaziz, se tint la Conférence d'Algésiras qui chercha un règlement par la diplomatie aux rivalités européennes à propos du Maroc. La France et l'Espagne devinrent en charge de l'organisation de la police. La Banque d'État du Maroc fut créée et régie selon les lois françaises. Le premier tiers du capital devait être fourni par la France, le second par l'Angleterre, un sixième par l'Espagne et le solde par les autres puissances, soit 2% du capital pour chacune.

Enfin, ce fut sous du sultan Moulay Abdelhafid que le Traité de Protectorat franco-marocain fut entériné à Fès le 30 mars 1912, instituant un nouveau régime administratif au Maroc, tout en sauvegardant le statu quo religieux et en garantissant le respect et le prestige traditionnel du sultan. Des arrangements restaient à prendre pour délimiter la zone d'influence de l'Espagne au Maroc. Pour sa part, Tanger conserva un statut spécial. La France fut autorisée à occuper militairement le territoire marocain et à exercer la police dans le pays. Un Commissaire résident général représentait désormais la France qui devenait le seul intermédiaire entre le gouvernement du Maroc et les représentants étrangers. Le sultan s'engageait à ne conclure aucun acte international sans l'assentiment préalable du gouvernement français.

Tout au long du XIXe siècle, la marge de manœuvre des sultans fut ténue. Même sur le plan intérieur, l'autorité du sultan était affaiblie. Dans un rapport soumis au Ministère de la Guerre français, le commandant Zumbiehl rapporta en 1902 que l'autorité du Makhzen n'était reconnue que sur près d'un tiers du territoire seulement. Autant que faire se peut, les sultans furent réduits à temporiser, jouer les puissances coloniales l'une contre l'autre, ce qui fut fait avec un certain succès. Le rôle de l'Angleterre fut majeur. Elle garantit la souveraineté marocaine jusqu'en 1904, date à laquelle elle laissa le champ libre à la France en échange d'une concession similaire de la France en regard de la liberté d'action en Egypte. La diplomatie marocaine insista pour avoir des garanties internationales et notamment la participation des États- Unis au traité d'Algésiras, lequel faisait respecter l'indépendance et l'intégrité territoriale du Maroc. Restait donc l'Allemagne. Or, lors de la Convention franco-allemande du 4 novembre 1911, l'Allemagne laissa le champ libre à la France au Maroc et reçut en contrepartie une partie du Congo français.

Suite à cette vue d'ensemble, nous sommes prêts à aborder dans le détail les relations entre le Maroc et les puissances européennes au XIXe siècle. Le lecteur intéressé aux Actes internationaux relatifs au Maroc pourra consulter un recensement compilé par Jacques Caillé et Chantal de La Véronne dans le tome XLVI de la revue Hesperis de 1959.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Les contacts entre le Maroc et les pays européens au XIXe siècle-page 140-141

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר