מורשת יהדות מרוקו

ייחודה של תאפילאלת ביחס לערי חמערב הפנימי מבחינת הלכה ומנהג

תאפילאלת היא אזור מרוחק מבחינה גאוגרפית מערי המרכז במרוקו, ולפיכך לא הייתה תמיד השפעה של תקנות הקהילות במרכז, הן אלה של התושבים והן אלה של המגורשים, על קהילות תאפילאלת.

 דוגמה לכך – תקנות הירושה, שבתאפילאלת לא הלכו על פיהן אלא רק לפי דיני התורה.

 עדיין אין בידינו ספרים גמורים ומגובשים של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה למחקר משווה. אולם זה כמה שנים נעשו ניסיונות לניסוח מנהגי מרוקו בכמה קהילות: "נהגו העם״

 לקהילת צפרו, ״נתיבות המערב״ ו״עטרת אבות״ לערי המרכז, ״זוכר ברית אבות״ לקהילת מראכש ועוד. ספרים אלה יש בהם תרומה למחקר השוואתי בין קהילות אלה לבין מנהגי קהילות תאפילאלת. אמנם רוב המנהגים משותפים, אבל עדיין ישנם מנהגים רבים ייחודיים לתאפילאלת.

על מנהגי תאפילאלת הקשורים באבן העזר בנושאי נישואין וגירושין נתחבר ספר בשם ״מליץ טוב" בידי ר׳ שלום אביחצירא, יליד תאפילאלת ורבה של קהילת בצאר, שרוב מניינה ובניינה מתאפילאלת, ספר שהיה לנו לעזר רב במפעלנו"קהילות תאפילאלת״ על שני כרכיו שבהם אנו מנסים להקיף את כלל המנהגים של תאפילאלת, במעגל האדם ובמעגל השנה, ולהצביע על הייחודיים שבהם.

מנהגים ייחודיים הקשורים במעגל האדם תוארו בכרך א, דוגמת מסלול אירועי הנישואין, מנהגי חופה ושטר הכתובה, מנהגי הייבום הארעי, מנהג חופת הנעורים שבמאה העשרים נודע רק בתאפילאלת, ההוויי המיוחד של לילות בר יוחאי מיום לידת הבן ועד יום המילה, סדרת הפיוטים הייחודית ללילות אלה, האירוע הכפול של בר מצווה לציצית בגיל 10-8 ואירוע ייחודי לתפילין בגיל 13 , מנהג ההפסקה השבועית הייחודי בתפוצתו בקהילות תאפילאלת לעומת נדירותו בשאר הקהילות, ומנהגי פטירה ייחודיים בתאפילאלת.

גם בכרך זה, כרך ב, העוסק במנהגי השנה, מתוארים מנהגים ייחודיים בקהילות תאפילאלת. בסיכום שבסוף כל פרק ניסחנו בקיצור את המנהגים הייחודיים הקשורים למועדי השנה: מנהגי תפילה ובית כנסת, שבת וראש חודש, ימים נוראים, סוכות, חנוכה וט״ו בשבט, בין פסח לעצרת וימי בין המצרים. מכלל עשרות המנהגים הייחודיים המובאים בכרך זה, בסוף כל פרק נמנה מנהג אחד או שניים לכל מועד, מעין טעימות ראשונות.

שבת

1. עשיית החמין על רכיביו בכמה קדרות, ולא בקדרה אחת כמקובל באזור המרכז. לפיכך מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש, בנוסף לקנקני התה.
2. אמירת הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת׳ במסגרת תפילת ערבית לאחר פרק ׳במה מדליקין׳, ואחריהם ׳ר׳ חנניה׳ וקדיש ׳על ישראל׳, ולא בקידוש בבית כפי שרשום בתפילת החודש וכנהוג בקהילות המרכז.
3. קריאת סדרה של פסוקים לפני ׳הודו׳ בשחרית של שבת(צפניה ג, כ; תהלים קג, כ-כא; קג, כב-כג; קד,א; קו, מח).

ראש חודש: אין אומרים ׳ברכי נפשי׳ לפני ערבית בראש חודש שחל בשבת.

ברכת הלבנה: נוהגים לברך את ברכת הלבנה רק לאחר שעברו עליה שבעה ימים אחרי המולד, אבל משתדלים לברכה במוצאי שבת. לכן אם מלאו לה שבעה ימים ביום חמישי, ואין חשש לעננים, מעדיפים לברכה במוצ׳׳ש.

חודש אלול וימי הסליחות

א.אין עושים התרת נדרים לא בכ׳ באב ולא בא׳ אלול. ב. מראש חודש אלול עד יום כיפור אומרים ׳מזמור לדוד ה׳ אורי וישעי׳(תהלים כז) שלוש פעמים ביום: 1. בערבית לפני ׳ה׳ צבאות עמנו׳; 2. בשחרית אחרי ׳עלינו לשבח׳, כדי לומר קדיש אחרי המזמור; 3. במנחה במקום ׳למנצח בנגינות׳.

ימים נוראים: אין מרבים בפיוטים ובוודאי לא בהפסק תפילה. לפני ׳ותתפלל חנה׳ אומרים את הפיוט ׳יה שמך ארוממך׳ ולאחר החזרה של תפילת שחרית אומרים את הפיוטים ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳. שאר הפיוטים המופיעים ב׳זכור לאברהם׳: ׳שואף כמו עבד', ׳שופט כל הארץ׳ ו׳ידי רשים,אין נוהגים לאמרם. גם ׳ונתנה תקף׳ אין נוהגים לומר, אבל יש שמלמדים אותו לתלמידים לפני ראש השנה.

סוכות ושמיני עצרת: נוהגים לומר תפילת הגשם אחרי תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל.

חנוכה: מתפללים מנחה בבית הכנסת, אחר כך הולכים הביתה להדליק את נרות החנוכה וחוזרים לבית הכנסת להתפלל ערבית, ואין מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת.

פורים: קוראים את הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך׳ בשחרית לפני הוצאת ספר תורה, ולא בשבת זכור.

פסח

א. מקפידים על אכילת מצה שמורה בכל ימי חג הפסח. ב. קוראים בבית הכנסת בשעת ההפטרה את הטהיר (תיקון פסח) בימים ראשון ושני של פסח, בשבת חול המועד ובשביעי ושמיני של פסח. יש מסגרת קבועה הנקראת כל יום.

ימי ספירת העומר: המנהג בתאפילאלת הוא שבכל ימי הספירה עד לערב שבועות אין מסתפרים, אין לובשים בגדים חדשים, אין שוחים במים ואין מברכים ׳שהחיינו׳.

שבועות

א.אין נוהגים לקשט את בית הכנסת בשבועות בענפים ובפרחים. ב. נוהגים לעשות סעודה מרכזית לכבוד דוד המלך.

בין המצרים: שבוע שחל בו תשעה באב אינו נוהג בקהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, נישואין ואירוסין, שהחיינו והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי עמ' 31-29

ביטול חגיגת ה׳חינה׳ בארפוד בגלל ההזדהות עם מדינת ישראל

לאחר העצמאות של מדינת ישראל החלו המשתתפים ב׳חינה׳ בארפוד לשוות לה גם אופי של חגיגה ציונית. המתנות (לגראמאת), שלפנים היו מונפות לעבר הכלה, נתרמו מעתה למען ציון. הדבר נעשה לפעמים בסמוך לבואם של שליחים ציונים לרשום יהודים לעלייה. אולם הזמרים הערבים ב׳חינה׳ שהיו עדים להזדהות של המשתתפים עם ׳ציון, מחו על כך בפני השלטונות המקומיים והחלו לסבך את הקהילה היהודית עם האוכלוסיה הערבית. בעקבות כך החליט ועד הקהילה בארפוד לבטל את אירוע ה׳חינה׳ מפקידה לפקידה כדי להרגיע את הרוחות.‘"

מקרים של ביטול החינה ידועים מ־1955, על פי עדותה של בת דודי אסתר עזריאל. גם החינה מ־1961 של מרים נזרי, בת דודי יעקב, בוטלה, על פי עדותה.

האווירה הציונית מצאה את ביטויה גם בעיטור כתובה מ־1950 בדגלי הלאום של המדינה ובסמלי מגן דוד. הנה תצלומה

כיצד מרקדים לפני הכלה

בחתונה המסורתית של הדור הראשון והשני לא נהגו לרקוד ולא לרקד לפני הכלה בחופה לא נשים ובוודאי לא גברים. הדבר לא נחשב למכובד ולצנוע. השמחה הייתה מסורתית מאופקת ברוח התקופה השמרנית. כך כותב גם רש״א:

״אתאן לענץ מנהג דידן בתאפילאלת, הלא מודעת זאת כי מימי קדם ושנים קדמוניות לא היו נוהגים לרקד לפני הכלה, אפילו אנשים הדיוטים וכ״ש (=וכל שכן) תלמידי חכמים והדבר תמוה היאך היו מבטלים ולא היו מקיימים מצוה זו לרקד לפני הכלה כעובדא (=כמעשה) דר׳ יהודה בר אלעאי… שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה״?

בהמשך הוא מביא את הסברה של מי שאומר:

׳שת״ח (=שתלמיד חכם) המרקד לפני הכלה זלזול הוא בכבודו, שנוהג קלות ראש בכבודו ומתנהג כשוטה… ואפשר משום הכי (=כך) לא היו נוהגים בתאפילאלת ובתחילת יישוב עיר זו בצאר לרקד לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים כ״ש תלמידי חכמים שהרי יש להם על מה שיסמוכו כדאמרן׳ (=כמו שאמרנו).

ואולם בזמן החדש חלו שינויים: בארפוד עדיין נשמר האיפוק בריקוד. היו רק נשים שרקדו. לפעמים נראה גם גבר מרקד, אבל נשמר המרחק בין גברים ונשים. לא כן בבצאר. כאן נפרצה רחבת הריקודים, והכול משתתפים בריקוד: אנשים ונשים. היטיב לתאר מהפכה זו רש״א בביקורתו בחן ובמליצה:

״דעיר זו בתחילת ישובה לא היו בסוד משחקים ומרקדין לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים, עתה בעוה״ר (= בעוונותינו הרבים) בימים אלו נהפכה השיטה והתחילו לרקד לפני הכלה בחורים ובתולות, אנשים ונשים כלומר איש ואשה אפילו אינה אשתו הן הם מרקדין יד ביד רגל ברגל הולכים ושבים פנים אל פנים קטון וגדול שם הוא ולא יתבוששו״.

ביטול ה׳גרון' (קישוטי שער הראש בצורת קרניים)

טקס ה׳גרון׳ ומנהג חבישת ה׳גרון׳ הם הברדסים נתבטלו בסביבות 1950, וגם אלו שנישאו לפני כן, הורידו אותם.

תמורות פואטיות בשירה העממית

בעידן החדש, שבו גם הבנות נצטרפו למעגל הלומדים בבית הספר, הותאמו השירים העממיים לרוח התקופה, והמשוררות ידעו לשלב בשירתם שבחים לכלה ולחתן בהתאם לרוח הזמן: הכלה הבאה מבית הספר מחליפה את הכלה הרכובה על פרדה; משבחים את הכלה הנערה הלומדת בבית הספר, והנה כבר מצטיינת ביופי וגם בשכל, והמילה ליקול (l'ecole = בית הספר) מתחרזת עם לעקול(=שכל). כך חודרים בשירי שבח לכבוד החתן גם מילים צרפתיות אחרות כמו קרטא (= קלפים), דומינו, ומעתה יזכה החתן לשבח על הימנעותו ממנהגי משחק הקלפים, הדומינו והעישון.

דוגמות החרוזים הבאים (מפי בת דודי, אסתר עזריאל מחיפה):

׳ולאלא סתי זאיא מן ליקול (L'ECOLE)

ולכ׳מיס עליהא יא אזין ולעקול'

(= גברתי אסתר באה מבית הספר, עודנה לומדת בבי״ס)

בלי עין הרע בעלת יופי ושכל)

׳ובבא שמעון יא לגאלי לעזיז

מא ילעב קרטא ולא דומינו / ופאווק ישופני יהדר עינו

מא ילעב קרטא ולא יתמי / בבא שמעון תא יפרח קלבי׳

(ובבא שמעון היקר והחביב

אינו משחק קלפים ולא דומינו / וכאשר הוא רואני ישפיל מבטו

אינו משחק קלפים ואינו מעשן / בבא שמעון משמח את לבי)

תמורות בתכולת הנדוניה

משטרי נדוניה שברשותנו מן השנים 1962-1924 אפשר ללמוד על התמורות, שחלו בתוכן הנדוניה או בתכולתה.

התכשיטים: התכשיטים לסוגיהם: עגילים, ענקים, צמידים, פנינים, ממשיכים להופיע ב׳נחלה׳. בולטים בהעדרם תכשיטים למצח בצורות שונות כמו צורת יד, ובמקומם מופיעים תכשיטים חדשים כמו חוטי זהב, עגילים מאלג׳יר או טבעות יד ממולאות באבנים יקרות.

בגדים לכלה: האבנט, האפודה והבגדים הקרויים ׳ליזאר׳ (מעין שמלות בצורת סדינים לבנים רחבים מסביב לגוף) נעלמים מן הנוף לטובת השמלות המודרניות ממשי וכיו״ב. כיסויי הראש למיניהם כמו מטפחות ראש נשמרים, אבל הברדסים המיועדים בציפוי העוטפים את ה׳גרון׳(הצמות בצורת הקרניים) כבר נעלמים מן האופק ומן הנדוניה החל מ־1950, ורק בבצאר מנסות הכלות החדשות להחיות את מסורת הברדסים לשעה של געגועים או להנצחה בתמונה בלבד.

כלי בית: בכלי הבית לא חל שינוי בולט, ועדיין נשמרים הכלים המסורתיים כמו המכתש, דלי הנחושת, מפת שולחן או שטיח לרצפה.

כלי שינה: במקום המזרונים, שנפרשו על שטיחי רצפה במשך דורות, מופיעים כלי מיטה מודרניים ועמם כיסויי המיטה לסוגיהם. החל מ־1945 מופיעה השידה ואח״כ ב־1953 נזכר גם ריהוט חדר שינה שלם הכולל שידה, ארון ומיטה.

ביגוד לחתן: חליפת החתן המופיעה בנחלות החל מ־1953 היא פריט חדש ומפתיע בנדוניה, דבר המשקף את התמורה, שחלה בכלל בלבוש המודרני האירופי, שתפס את מקומן של הגלימות למיניהן.

סיכום אירועי הכלולות בעת החדשה כקהילות הדרום של תאפילאלת

שבת ראשונה שבת לפאל (שבת הבשורה) הנערכת בבית הכלה נותרה, כפי שהייתה בתקופה הקדומה, ואילו האירוע שלאחריה הקרוי ׳טרוח אזרע׳ (הנחת זרעונים) החל ביום חמישי בוטל. שבת שנייה ׳שבת לגטא׳ (שבת הפשטידה) נערכת בבית הורי החתן. יום ראשון — החינה הגדולה בבית הכלה. יום שני בערב — אירוע הסלכ׳ה בבית הורי הכלה. יום שלישי — ארוחת צהריים ׳קוסקוס׳ למחרת בבית הורי הכלה. יום רביעי — הובלת הנדוניה לבית החתן, אחריה הובלת הכלה למקווה ועריכת החופה בערב בבית החתן (ולא בבית הכלה כמנהג העתיק). ׳יום חמישי צבאה ארואח׳ הכנת סופגניות בבית הכלה ועריכת תהלוכת נשים לבית החתן הנושאות על ראשיהן מגשים של סופגניות וכן שמלה לבנה לכלה וכל התכשיטים שענדה הכלה באירוע הסלכ׳א הכול מובל לבית החתן במגשים הקרויים ׳אצוואנה׳. שבת שלישית — שבת הגדול הוא שבת חתן בבית החתן. שבת שלאחר שבת גדול קרוי ׳שבת לעראייס', ובה מזמינים הורי החתן את בני משפחת הכלה לסעודות השבת.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 98

 82 – אערך אמרים

שיר מעין אזור בן שתים עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי דו־צלעי. הצלע האחרונה במדריך מעמידה מילות קבע בראשי המחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור דו צלעי.

משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: זה שיר שבח, יסדתי בעיר מארויקוס יע״א (= יכוננה עליון אמן) לכבוד הדרת יקרת הרשב״י ע״ה (= עליו השלום) ותשעה חברים שהם מכוונים ורמוזים בעשר ספירות עליונות. והרשב״י ע״ה רמוז בכתר עליון. ומה נאה לאומרו אחר קריאת האידרא.

נועם ׳אל ארץ עזובה׳. סימן: אני דוד בן חסין.

אֶעֱרֹךְ אֲמָרִים / דְּבָרִים עַרְבִים 
לִכְבוֹד הוֹד יְשָׁרִים / חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

אֲבָנִים יְקָרוֹת 
מְכֻוָּנִים נֶגֶד עֲשָׂרָה סְפִירוֹת
5- מְאִירוֹת וּמִזְּהִירוּת / כַּזֹּהַר כּוֹכָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

נֵזֶר וַעֲטָרָה 
כֶּתֶר לְרֹאשׁ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא 
רַשְׁבִּ"י שְׁמוֹ נִקְרָא / זָכָה זִכָּה רַבִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

יִשְׂמַח הָאָב בִּבְנוֹ 
10- הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּחָכְמָה שָׂם קִנּוֹ 
כִּבֵּד אֶל מֵחִנּוֹ / מַעֲרִיב עֲרֵבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

דֵּן אַבָּא לְמִלְכָּא 
בְּבִינָה מְקַנֵּן לֹא יָדַע אִישׁ עֶרְכָּה 
הָאֵל הֵבִין דַּרְכָּהּ / אַיֶּלֶת אֲהָבִים

חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

2. 2. חברים מקשיבים: על־פי שה״ש ח, יג, ונדרש ככינוי לתלמידי חכמים בב״ב עהע״א, וכינוי לצדיקים שבגן עדן על-פי הזוהר, ראה לדוגמה ח״א עז ע״ב. כאן: כינוי לרשב״י וחבריו והם עשרה: כפי שסדורים באדרא רבא זוהר ח״ג נשא קכז ע״ב והם: רשב״י, ר׳ אלעזר בריה ור׳ אבא ור׳ יהודה ור׳ יוסי בר יעקב ור׳ יצחק ור׳ חזקיה בר רב ור׳ חייא ור׳ יוסי ור׳ ייסא. 3. אבנים יקרות: תואר שבח לרשב״י וחבריו, על-פי מל״א ה, לא. עשר ספירות: המנויות כאן לפי סדרן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. הנוסח כאן על-פי פתיחת אליהו. 4. מכוונים… ספירות: הספירות מקבילות כאן לרשב״י וחבריו. כל אחד מעשרת החברים רמוז בסוד אחת הספירות על-פי דרגתו וכפי שמפרט המשורר. 5. מאירות… כוכבים: מוסב על הספירות על-פי דני יב, ג. 7-6. נזר… כתר: כולם לשונות של כתרים. 7. כתר לראש: תרתי משמע: כתר לראש החברים הוא רשב״י הרמוז בספירה הראשונה הקרויה ׳כתר עליון׳(פתיחת אליהו) והיא ספירת הדעת. כעין הקרח חנורא: על-פי יח׳ א, כב. 9. ישמח האב בבנו: ישמח רשב״י בבנו ר׳ אלעזר. 10. ר׳ אלעזר… קנו: ר׳ אלעזר, השני בין החברים, רמוז בסוד הספירה השניה היא החכמה. 11. כבד אל מחנו: על-פי מש׳ ג, ט: ׳כבד ד׳ מהונך׳ ונדרש בתנחומא ראה יב ׳ממה שחיננך…׳ שאם היה קולך ערב הוי פורס על שמע ועובר לפני התיבה׳ ונרמז גם כאן. מערי׳ב ערב׳ים: משחק לשון עם חתימת הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע בערבית: גורם ערבות ונחת לה׳ על-ידי תורתו וקדושתו. 12. דן: זה אבא, הוא ר׳ אבא, השלישי מבין החברים. 13. בבינה מקנן: שוכן בספירת הבינה היא הספירה השלישית המכונה בקבלה ׳אמא׳ כנגד אבא הרמוז.כאן. ראה תקו״ז, תקונא שביעא. לא… דרכה: על־פי איוב כח, כג ׳אלהים הבין דרכה׳.

וְחֶסֶד ה' 
עַל רַבִּי יְהוּדָה עוֹקֵר הָרִים סִינָי 
מִסִּטֵריהּ כֹּהֲנֵי / קָרְבָּנוֹת מַקְרִיבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

דְּרָעָא דִּשְׂמֹאלָה
הוּחַק רַבִּי יִצְחָק בִּגְבוּרָה דְּחִילָא
20- אֵשׁ יוֹקֶדֶת אוֹכְלָה/ מַיִם לָהּ מְכַבִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

בְּתִפְאֶרֶת חוֹסֶה 
וּמִסְתַּתֵּר בַּר יַעֲקֹב רַבִּי יוֹסֵי 
קָדוֹשׁ אֵל הַמִּכְסֶה / שָׁמַיִם בֶּעָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

נֶגֶד תְּרֵין יִרְכַיָּא 
25- בְּנֶצַח יִשְׂרָאֵל שָׁם רַבִּי חִזְקִיָּה 
בְּהוֹד רַבִּי חַיָּא / פֵּנִי הַכְּרוּבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים


חֵלֶק גַּם יְרֻשָּׁה 
יֵשׁ לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בִּיסוֹדָא קַדִּישָׁא 
מַלְכוּת רַבִּי יֵיסָא / עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

14. 14. אילת אהבים: על־פי מש׳ ה, יט. 15־16. וחסד… יהודה: ספירת החסד מואצלת על ר׳ יהודה הרמוז בה. 15. וחסד ד׳: על-פי תה׳ קג, יז. 16. עוקר הרים סיני: בקי בתורה וחריף בפלפול, על-פי ברכות סד ע״א ורש״י שם. 17. מסטריה… מקריבים: אהרן הכהן גם הוא מסמל את מידת החסד ומבחינה זו ר׳ יהודה והכהנים הם בצד אחד של החסד. 18. ררועא רשמאלא: זרוע שמאל כינוי המכוון על ספירת הגבורה (שבה רמוז ר׳ יצחק, הרביעי בחברי רשב״י). 19. הוחק.״ בגבורה: ר׳ יצחק נרשם ונחקק בסוד ספירת הגבורה. גבורה דחילא: גבורה של כח. 20. אש אוהלה: תיאור לכוחו הרוחני של ר׳ יצחק, על־פי דב׳ ד, כד. וראה זוהר ח״ג רנה ע״א. מים לה מכבים: ספירת החסד שעניינה אהבה ורחמים מאזנת את הגבורה שהיא דין ואימה, הלשון על-פי שה״ש ח, ז. 22-21. בתפארת… יוסי: ר׳ יוסי בר יעקב, החבר השישי, חוסה ומסתתר בספירה השישית היא ספירת תפארת. 23. קדוש… בעבים: ספירת תפארת מכונה גם שמים ראה: זוהר ח״ב קעח ע״ב. 26-24. נגר… חייא: ר׳ חזקיה ור׳ חייא רמוזים בשתי הספירות, נצח והוד, כנגד תרין ירכייא הם שני שוקים (של הגוף), על-פי פתיחת אליהו: ׳נצח והוד תרין שוקיו׳. 26. פני הכרובים: פני מלאכים. 28-27. חלק… קדישא: ר׳ יוסי רמוז בספירת היסוד הקדושר! ויש לו בה חלק וירושה. 29. מלכות רבי ייסא: ר׳ יוסי רמוז בספירת המלכות. על שער גת רבים: על־פי שה״ש ז, ה

סַפִּיר הִיא גִּזְרָתָם 
אַהֲבַת הַטּוֹב כִּי טוֹב הָיְתָה אַהֲבָתָם 
לֹא נִמְצָא כְּמוֹתָם / זֶה לְזֶה אוֹהֲבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

יָהּ שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים 
יָאִיר עֵינֵינוּ לְהָבִין דִּבְרֵיהֶם 
וְיִהְיוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם / בַּקֶּבֶר דּוֹבְבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים

נַעֲמָה שְׁנָתָם 
אֱלֹהִים חַי יָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתָם 
וְיִזְכֹּר צִדְקָתָם / לְבָנִים נִכְאָבִים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים.

30. 30. ספיר גזרתם: על־פי איכה ד, ז. 32-31. אהבת… אוהבים: בשבח האהבה ששררה בין החברים ובאהבת הטוב שהיתה להם. 33. יה… גבוהים: כינויים לה׳. 34. יאיר… דבריהם: תפילת המשורר שנזכה להבין דבריהם ובעיקר חכמת הנסתר שלהם. 35. ויהיו… דובבים: על-פי יבמות צז ע״א ׳כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז, שפתותיו דובבות בקבר׳. 37. ישים… מנוחתם: על-פי יש׳ יא, י, שה׳ יאציל עליהם מכבודו, על-פי שו״ט תה׳ כא. 38. ויזכר… נכאבים: יגן ויעזור לישראל בזכות צדקת רשב״י וחבריו.

״כקליפת אגוז״ הוא מחזה המעלה על נס את סיפורה הדרמטי של העלייה החשאית ממרוקו, שאחד משיאיה הטרגיים הוא טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961.

עלילת המחזה מתרחשת במרוקו ובארץ־ישראל בעת ובעונה אחת, וגיבוריה הם יהודי מרוקו, פעילים מקומיים של ״המוסד״ ושליחים ממדינת ישראל. בכישרון רב שוזר המחבר את העלילה המגיעה לשיאה בטרגדיה של טביעת הספינה.

במבוא ההיסטורי, שנכתב בידי ד״ר חיים סעדון, שולבו קטעים ממסמכים חסויים של ״המוסד״, המתפרסמים כאן לראשונה, ומבחר הפעלות לבתי-הספר.

מחבר המחזה, עוזיאל חזן, נולד בקזבלנקה ונודע בכתיבתו על חיי היהודים במרוקו. לאחרונה זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יפה על ספרו ״מבחן החלב״

דו-שיח של איש ״עלייה ב׳״ ואיש ״עלייה ג׳״

לכשיזומנו לאכסניה אחת שני שליחי ישראל אשר עשו במרוקו בשמונה השנים הנדונות, אלא שהאחד עשה שם בתקופת ״עלייה ב״׳, בעוד השני פעל בתקופת ״עלייה ג״׳, ויהיו הם מספרים זה לזה על פרשיות שונות הזכורות להם, ספק אם תהא לשונם אחת. האחד לא יוכל להשיג מה טעם היה בהעלאת מאות יהודים לחודש בלבד, בעוד השני לא ישיג מה טעם מצאו העושים במלאכה כשאלפים יצאו בכל חודש בהיתר שבשתיקה, ללא מתיחות של סכנה וללא התבלין שבמאבק (המילים סכנה ומאבק לא באו בכדי להמעיט מן הדריכות והחרדה ומן השמחה להישג שהיו מנת גורלם של אנשי ״עלייה ג׳״ במידה שאינה פחותה משל אנשי ״עלייה ב׳״).

וכך יספר איש ״עלייה ב׳״ (1961-1956) : היינו מחפשים נתינים יום יום. ובכל יהודי שיצא ראינו מעשה הצלה. קיימנו, פשוטו כמשמעו, את הכלל ״כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא״. משום כך נאלצנו לעתים בתוקף המסיבות להפריד בין הורים לבניהם ולהקדים שילוחן של משפחות חצויות. היו דרכי יציאה שנראו מתאימות, ואף זה בדוחק, לבוגרים, ובלתי מתאימות להוצאת הטף. ומשהיו דרכים כאלה, השתדלנו לא להחמיץ השעה. כשיצאו היוצאים לא נתנו דעתנו למטען, בו עסקנו כעבור זמן. הספקות אכלו בנו בכל פה, כי מי ימדוד סבלה של אם בהיות עליה להינתק מילדה יקירה, כלום יש ממדים לסבל זהז הנה כך הביטה בנו התקופה: מן הצד האחד נבטו סכנות הדרכים, סיגופי הגוף, המעצרים וידו הקשה של השלטון, ומן הצד השני הביטו שערים סגורים ושערים אחרים שנסגרים והולכים. בין אם כך ובין אם כך עלו אלפי יהודים לישראל. יש לו למפעלנו משקל סגולי משלו וודאי הוא, שהרבבות שעלו בתקופת ״עלייה ג׳״ בכוחם של אותם אלפים שלנו הם עלו.

משיב לו איש ״עלייה ג״׳ (מסוף 1961 ואילך) ויאמר: נתגלגלו הדברים והיה עלינו להשלים מעשה שהוחל בו לפני כן. אתם עסקתם בהצלת נפשות, היה בעיסוקכם גם משהו מפדיון שבויים, ואילו אנחנו נזקקנו לתנופה רבתי שהיה בה מן התרומה לחיסולה של תפוצת גולה והעברתה לישראל. שליחינו הגיעו לכפרים נידחים בדרום והתוצאה הייתה, שבנעריהם ובזקניהם יצאו היהודים משם. הם עלו לישראל בהמוניהם ואנחנו הורינו להם את הדרך. אותה עבודה שחורה שנעשתה ושהייתה הכרחית בכדי להפיח רוח חיים בהסכם שהושג עם השלטון, והעמל ששוקע בכדי להשלים המכסה החודשית המותרת ובכדי שמספר העולים בפועל לא יהיה פחות מן הרשום בדרכון הקולקטיבי, הן לא בהבל פה נעשו דברים אלה. והטיפול בפרטים ובפרטי הפרטים המרובים כל כך בארץ שרישום האוכלוסין המסודר מפגר בה כל כך, אף הוא אינו דבר מבוטל במאזנו של עם. בכוח העבודה השחור והקשה עלו רבבות ובזכותה של אותה עבודה יהיה משקלה של הכמות כמשקל האיכות של האלפים שעלו בימים של ״עלייה ב׳״, ואשר למתיחות ולהדרת שינה, הם לא חסרו גם לנו. תמיד ידענו שיכולים שערים שנפתחו להסגר מחדש עם שינוי הנסיבות, ואכן היו הם נסגרים מפקידה לפקידה, לפי תנודות שרירות הלב וצרות העין של השליטים. כל חתימה על דרכון או דחיית חתימה היו מלוות בחרדת לב לבאות ובשמחה שבהישג. גם לנו אצה הדרך, גם אנחנו הופקדנו על הצלת נפשות.

שיחה זו מעוררת כמובן אסוציאציות שונות, אלא שמכולן ראויה אחת להצמד לשיחתם של השניים. יהיה העולם צועד במקום אחד, ואפשר אף ייסוג לאחור, אם לא יקומו לו נביאים המראים לו את הדרך; כי ממקור רוחם המרקיעה באה קידמה לעולם, אך אי אפשר לו לעולם להתקיים יום אחד ואף לא שעה אחת, אם לא יעמדו הכוהנים על משמרתם ויעשו מלאכתם.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח-עמ' 12