ארכיון יומי: 29 במאי 2019


אלעסרי או לסרי

להלן ביאור שקיבלתי מהרב משה שמיר על אודות השם אלעסרי או לסרי….
"אראנו נפלאות"
 
לרבנו-אור-החיים-הק' – וחכם יצחק יאיר אלעסרי שליט"א.
 
"לסרי" או "אלעסרי". הבעיה נפתרה, בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.
 
על כך נאמר: "אין שמחה כהתרת הספיקות".
 
הרב יצחק יאיר אלעסרי שליט"א, משמש כראש כולל רמח"ל בכותל המערבי שריד בית קודשנו.
 
 הרב ביקש לדעת מהו הכיתוב הנכון של שם משפחתו, האם זה "אלעסרי" כפי שהוא חושב שכך צריך להיות, או "לסרי" שזה כנראה קיצור השם, כתוצאה מהשפעת התרבות הצרפתית ששלטה אז במרוקו.
 
הרב ידע שאחד מאבות אבותיו בשם הרב משה אלעסרי נ"ע, קבור בהר הזיתים במתחם רבנו-אור-החיים-הק'. הרב חשב שכדאי למצוא את הציון, ואז לראות את הכיתוב של שם המשפחה על המצבה, ובכך תבוא פרשת שם המשפחה על מקומה בשלום, "לסרי" או "אלעסרי". לאחר חיפוש בין הקברים שלא נשא פרי, הוא חשב שפלאי הטבע עשו את שלהם, והכיתוב מעל המצבה נמחק.
 
במחשבה שניה, הוא החליט לפנות לרבנו-אור-החיים-הק' הקבור בסמוך, שישא תפילה למלכו של עולם שיאיר את עיניו, וימצא את הציון של שאר בשרו.
 
בתום התפילה בציונו הק' של רבנו-אוה"ח-הק', הרב לסרי לקח מגרדת והחל לגרד את המצבה הראשונה שנקראה בדרכו אחרי התפילה, כשבראשו ממשיכה להתנגן התפילה בציון הקדוש, של רבנו חיים בן עטר זיע"א.
 
"מה רבו מעשיך ה'" – ומה רבו חסדיך ה' על העוצמה הרוחנית שהאצלת על צדיק אמת כמו בעל ה"אור החיים" הק', שגם אחרי מותו – תפילתו מתקבלת לפניך ברצון". תפילת ההודאה הנ"ל, פרצה מגרונו של הרב יצחק יאיר, כשראה את שם הרב משה אלעסרי ניצב במלוא הדרו על הציון.
 
הכיתוב על הציון כלל גם מכתם מחורז בזו הלשון: "נשא פנים – מלא מכאובים – ללא בנים". ה' תמוז תרס"ו. {עשרה ימים לפני יום ההילולה של רבנו-אוה"ח-הק' ב-ט"ו בתמוז}.
 
הרב הודה לקב"ה ולעבדו עבד ה' רבנו-אור-החיים-הק' על "המציאה", היות וכך יוכל לומר עליו קדיש ביום האזכרה, ובפרט שהאיש ניפטר ללא בנים. הרב גם דאג להציב עליו מצבה חדשה, וכן זימן את שבט אלעסרי שיראו במו עיניהם את שם משפחתם האמתי "אל-עסרי", וסיפר להם איך הדברים התגלגלו בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.
 
 אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם". וכן, הותרו הספיקות בבחינת "אין שמחה כהתרת הספיקות".
 
משפחת אלעסרי ידועה ומפורסמת בזכות הצדיק האלוקי רבי מכלוף אלעסרי נ"ע מבית שאן, אליו נהרו רבים להתברך. לפני עשרות שנים, זכיתי לקחת את א"מ ע"ה, ואת אמו"ר ע"ה לרב אל-עסרי נ"ע, שהאציל עליהם מברכותיו.
 
בנו של הרב וממשיך דרכו רבי יוסף אלעסרי שליט"א, שימש כרב ראשי של בית שאן, וגם הוא היה מלומד בנסים אליו פנו רבים למזור. שם אחר מאותה משפחה, הוא המרצה המפורסם מטעם ארגון "ערכים", הלא הוא הרב מיכאל אלעסרי שליט"א המופיע בכנסים בכל רחבי הארץ ובעולם, בנושאי חינוך וזוגיות לאור התורה.

להאיר באור החיים – לפרשת במדבר. מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

להאיר באור החיים – לפרשת במדבר.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"וידבר יהוה אל משה במדבר סיני,

באהל מועד, באחד לחודש השני,

בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר" (במ' א, א).

"במדבר סיני" {גימ'}  "בשלום" גימ' 378 (החיד"א).

כאשר מקבלים את התורה – הכל בא על מקומו 'בשלום'.

"מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה" (רש"י).

חומש במדבר, פותח בהתארגנות בני ישראל לקראת המסע אל א"י, מסע הנמשך ארבעים שנים.

במהלכו, דור יוצאי מצרים מת במדבר, ורק בניהם ובנותיהם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת.

חומש במדבר מכונה בשם "חומש הפקודים", על שם שני המפקדים המתוארים בו:

המפקד בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם" (במ' א, ב), והמפקד השני בפרשת "פנחס" בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ.

מטרת המפקד: 

רש"י הביא את דברי המדרש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".

דברי רש"י כביכול, סותרים את עצמם. בתחילה אומר רש"י "שמתוך חיבתם מונה אותם כל שעה" ואילו מיד אח"כ, הוא מונה זמנים מיוחדים בהם הם נמנו. משמע מכך, שזה לא היה כל שעה.

את הדילמה הנ"ל, מיישב רבי יחזקאל מקוז'מיר על דרך שאלה נוספת, לפי הכלל שכל "דבר שבמניין", יש לו חשיבות מיוחדת. אם כן, איך נמנו כל ישראל יחד, כאילו כולם חשובים, הרי בטוח שהיו ביניהם גם אנשים פחות ראויים?

 המשנה באבות  (ד, ג) אומרת: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה" ולכן היו יכולים כולם להימנות כאחד. וזו הייתה גם כוונת רש"י: "שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". כלומר, הקב"ה מונה כל אחד ואחד לאור השעה הטובה שבו, והרי "ישראל מלאים מצוות כרימון", ולכל אחד יש שעה טובה. לכן, כולם חביבים לפניו.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על דברי רש"י. אם אכן "כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם", מדוע לא מנה אותם לפני חודש ניסן, לפני שהשרה עליהם את שכינתו, וחיכה עד לאחד באייר?

במניין הראשון בחודש ניסן בשנה הראשונה, היו "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז). במניין השני אחרי כפרת חטא העגל ע"י הבאת מחצית השקל, היו "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו). כלומר, תוספת של 3550. במניין השלישי בפרשתנו נאמר: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" {3550} (במ' א, מו). כלומר, לא נוסף אפילו אחד, וזה קשה לרבנו.

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: בשני המניינים הקודמים, נימנו גם הלוים, ואילו במניין השלישי בפרשתנו, "והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (א, מז). לכן, הקב"ה מנה אותם "באחד לחודש השני בשנה השנית", כי גלוי לפניו יתברך, שביום זה יגיע מספר בני ישראל בלא הלוים, לאותו מספר במניין השני. וכדברי קודשו: "ולזה נתחכם הכתוב לומר למשה, לשאת ראש בני ישראל ביום אחד לחודש השני, שכיון שהיה זמן שהגיע המספר, למספר הראשון לבד הלוים, להעירך במה שאמר בפסיקתא, שהמספר הא' היה כמספר הב', ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום".

כלומר, תאריך המפקד נבחר ליום בו התווספו מב"י, שהשלימו את חסרון הלויים.

"במדבר סיני" –

"אין דברי תורה מתקיימים אלא

                          במי שמשפיל עצמו – כמדבר" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות יט, ב).

פרשת "במדבר" נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה.

 על דרך הפשט, ניתן לומר שזה בא  להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות. ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז על מידת הענווה אותה מסמל המדבר, כבסיס לקבלת התורה שניתנה "במדבר סיני". כלומר, את התורה ניתן לקיים, רק מתוך ענוה.

שמו של מדבר סיני היה לפנים מדבר סין, וכאשר ניתנה עליו התרה, נוספה לו האות י', כנגד עשרת הדברות.

רבנו בעל הטורים: "לעיל מיניה כתיב 'אלה המצוות', וסמיך ליה 'במדבר'. לומר: אם אין אדם משים עצמו כמדבר – אינו יכול לידע תורה ומצוות" (במ' א, א).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: 'ויחנו במדבר'. פירוש: לשון שפלות וענווה" (שמות יט ב).

רבי אלימלך מליזנסק אומר: הביטוי "במדבר סיני באהל מועד" – ללמדנו שני דברים:

א. "במדבר סיני" – שנהיה שפלים בעיני עצמנו כהר סיני שהשפיל עצמו מכל ההרים וזכה שתינתן עליו התורה, כמו שכתוב במזמור לחג השבועות: "למה תרצדון הרים גבנונים {הרים עם גיבנת, כסמל לגאווה} – ההר חמד אלהים לשבתו" זהו, הר סיני אותו חמד אלוקים בגלל צניעותו.

ב. "באהל מועד": שנכניס עצמנו לאוהלו של מועד = חג, ולא ניפול מרוב הכנעה לעצבות. שאין שכינה שורה על אדם מישראל אלא מתוך שמחה ורגשות חג ומועד". שילוב של ענוה פנימית, וקבלת החג מתוך שמחה של מצוה.

"במדבר" מלשון דיבור. הקב"ה הורה למשה שכל דבריו "במדבר סיני" – יהיו רק דברי תורה.

לפני 3330 שנים {תשע"ח}, קיבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, כאשר את המשפט המפורסם "נעשה ונשמע", אמרו 60 ריבוא מעם ישראל, "כאיש אחד ובלב אחד". בעקבות כך, הקב"ה הוריד לבני ישראל 60 ריבוא מלאכים שהכתירו כל אחד מהם בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשיה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה'.

 "במדבר" התורה ניתנה במדבר, כדי ללמדנו שהקב"ה זן ומפרנס לכל – בכל מצב.

 במדבר אין מים ואין גידולים, אין מגורים ואין עסקים, ובכל זאת ב"י ישבו ועסקו בתורה, כאשר ענני כבוד ריחפו מעליהם כספינת מדבר ממוזגת. הם גם זכו למנה אחת אפיים של מן מידי יום ביומו, בו טעמו מכל טוב. כל זה בא ללמד אותנו, שהקב"ה זן ומפרנס לכל מתוך חסד ורחמים, ובפרט לעוסקים באמת בתורת אלוקים חיים.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפירושו לפסוק: "בני, תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (ראשון לציון, משלי ג, א-ב). רבנו מסביר שכאשר אדם מקיים מצוות מתוך אהבה – "ומצוותי יצור לבך", הוא זוכה לאורך ימים של חיי שלום המשופעים כל טוב. "עוד ירצה לומר, כי – אורך ימים – על דרך עולם שכולו ארוך (קידושין לט ע"ב). ואומרו – ושנות חיים – פירוש, כפל החיים, שתהיה חי אפילו אחרי מיתה" כדברי קודשו. על דרך "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות יח ע"א).

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה, בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את יהוה בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה. שנזכה.

 "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם,

 במספר שמות, כל זכר לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה,

כל יוצא צבא בישראל – תפקדו אותם לצבאותם" (במ' א, ג).

"כשבא ה' לצוות לפקוד את בני ישראל, קדם לומר:

שאו – לשון נשיאות ורוממות" לעם ישראל  (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' א, ג).

כל אחד מעם ישראל במעמד הר סיני –

ככינור בשירת הבריאה.

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (א, ב). המפקד אינו מצטמצם לספירה פונקציונאלית בלבד, כדי לדעת את מספר היוצאים, אלא קיימת כאן התייחסות לייחוס המשפחתי של כל אחד – "מתוך חיבתן לפניו".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל, קדם לומר – שאו – לשון נשיאות ורוממות. למצוא לכל אחד ספר איקונין {יחוס}, מה שאין כן באומות העולם". כלומר, בני ישראל הביאו ספרי ייחוס, כדי להראות שאין בהם פסול, וכדברי המדרש המסביר את הביטוי "שאו את ראש" – עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי עולם שהם מתייחסים מכל אומה ולשון". (מדרש לקח טוב פרשת במ').

במפקד הנ"ל, לא מנו את האנשים רק כדי לדעת את מספרם, אלא "למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם", ביטוי החוזר בפרק א' י"ד פעמים. כלומר, הבדיקה מתמקדת אחרי שם האדם, לאיזה בית אב הוא משתייך, לאיזו משפחה מתייחס בית האב, ורק לבסוף לאיזה שבט.

לכן רבנו-אוה"ח-הק' הדגיש בדבריו, את עניין ספר היחוס לכל אדם ואדם מעם ישראל, שכתוצאה מכך, הקב"ה מנשא ומרומם כל יהודי באשר הוא: "שאו – לשון נשיאות ורוממות".

"צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ…

 אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ" (רבי יהודה הלוי).

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִך.

  מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב, שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ.

 וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ...".

 

דברי רבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי, ודברי רבנו-אוה"ח-הק' הפרשן הלאומי, מזכירים לנו שכל אחד מאתנו, הוא בבחינת כינור ייחודי בתזמורת הכלל עולמית המנגנת לכבוד הקב"ה, דוגמת שירת המלאכים לכבוד ממ"ה הקב"ה.

מספרים על קומפוזיטור מפורסם שחיבר יצירות מיוחדות, וניצח על תזמורות פילהרמוניות רבות בעולם. בשלהי ימיו, ביקש מביוגרף שילווה אותו לכל מקום, ויתעד את פעילותו הענפה אותה יהפוך בשלב מאוחר לספר אוטוביוגרפי.

 יום אחד, ביקש הקומפוזיטור מהביוגרף שלא יבוא למחרת, היות ויצטרך להאזין דרך הרדיו לביצוע יצירה מוסיקלית, אותה אמורים לבצע תלמידיו במדינה אחרת, והוא חייב להיות מרוכז. הביוגרף ביקש שבכל זאת ירשה לו לבוא, ויתנהג "כזבוב בקיר", כך שיוכל להתרכז בהאזנה ליצירה.

בתום ההאזנה, הביוגרף שאל: "איך הייתה היצירה"? "הביצוע מעולה" הוא ענה. והוא המשיך: "חבל שבמקום 14 כינורות, הם שילבו רק 13 כינורות. היה חסר כינור אחד, וזה פגם ביצירה".

הביוגרף שאל: "איך הצלחת לגלות שחסר כינור אחד, מתוך עשרות כלי נגינה המשתתפים ביצירה?".

תשובת הקומפוזיטור: "אני כתבתי את היצירה, ולכל כינור חיברתי צלילים המיוחדים רק לו.

הנמשל: כולנו כינורות של הקב"ה, ולכל אחד מאתנו, הוא יצר את הצלילים המיוחדים רק לו.

הקב"ה זקוק לכל יהודי באשר הוא, כך שכולנו נעצור תזמורת פילהרמונית עולמית יהודית,

 המהללת והמנגנת לכבוד הקב"ה, בבחינת דברי ריה"ל: "אני כינור לשירייך".

 רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "כל יוצא צבא" י"ב פעמים, כך שכל שבט ושבט זוכה לביטוי "כל יוצא צבא"? על כך דברי קדשו:

"אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר. לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר – שלא היה ראוי לצאת לצבא. אלא כולם גיבורי כוח, והוא אומרו 'כל', פירוש: כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות, שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם – אחד שאינו ראוי לצאת בצבא".

פועל יוצא מדברי קדשו: ב"י הם גיבורי כח עושה דברו, הזוכים לנצח את אויביהם הרבים מתוך נסים ונפלאות, כפי שעינינו רואות בימינו. כל זה, בתנאי שהולכים בדרך ה', כנאמר במלחמת מדין: "ולא נפקד ממנו איש" (במ' לא מט).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שכאשר שרי הצבא הגיעו למשה כשבידיהם תכשיטי נשים כמו "אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל וכומז", משה כעס עליהם שנאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם משה: מדוע החייתם כל נקבה?" (במ' לא יד – טו).

הם הסבירו למשה רבנו: "להסיר מהם חשש מכשול עון. כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים. ומאמר 'ונקרב את קרבן ה'…", הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון" כפי שפירש בספרו (חפץ ה' שבת סד ע"ב ד"ה ונקרב), שהקרבן נועד לכפר על הרהורי עבירה בלבד. כלומר, הם לא חטאו בעבירה, אבל על הרהורי עבירה אם היו, הביאו כקרבן את התכשיטים.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרבנו-אור-החיים-הק' – וחכם יצחק יאיר אלעסרי שליט"א.

"לסרי" או "אלעסרי". הבעיה נפתרה, בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

על כך נאמר: "אין שמחה כהתרת הספיקות".

הרב יצחק יאיר אלעסרי שליט"א, משמש כראש כולל רמח"ל בכותל המערבי שריד בית קודשנו.

 הרב ביקש לדעת מהו הכיתוב הנכון של שם משפחתו, האם זה "אלעסרי" כפי שהוא חושב שכך צריך להיות, או "לסרי" שזה כנראה קיצור השם, כתוצאה מהשפעת התרבות הצרפתית ששלטה אז במרוקו.

הרב ידע שאחד מאבות אבותיו בשם הרב משה אלעסרי נ"ע, קבור בהר הזיתים במתחם רבנו-אור-החיים-הק'. הרב חשב שכדאי למצוא את הציון, ואז לראות את הכיתוב של שם המשפחה על המצבה, ובכך תבוא פרשת שם המשפחה על מקומה בשלום, "לסרי" או "אלעסרי". לאחר חיפוש בין הקברים שלא נשא פרי, הוא חשב שפלאי הטבע עשו את שלהם, והכיתוב מעל המצבה נמחק.

במחשבה שניה, הוא החליט לפנות לרבנו-אור-החיים-הק' הקבור בסמוך, שישא תפילה למלכו של עולם שיאיר את עיניו, וימצא את הציון של שאר בשרו.

בתום התפילה בציונו הק' של רבנו-אוה"ח-הק', הרב לסרי לקח מגרדת והחל לגרד את המצבה הראשונה שנקראה בדרכו אחרי התפילה, כשבראשו ממשיכה להתנגן התפילה בציון הקדוש, של רבנו חיים בן עטר זיע"א.

"מה רבו מעשיך ה'" – ומה רבו חסדיך ה' על העוצמה הרוחנית שהאצלת על צדיק אמת כמו בעל ה"אור החיים" הק', שגם אחרי מותו – תפילתו מתקבלת לפניך ברצון". תפילת ההודאה הנ"ל, פרצה מגרונו של הרב יצחק יאיר, כשראה את שם הרב משה אלעסרי ניצב במלוא הדרו על הציון.

הכיתוב על הציון כלל גם מכתם מחורז בזו הלשון: "נשא פנים – מלא מכאובים – ללא בנים". ה' תמוז תרס"ו. {עשרה ימים לפני יום ההילולה של רבנו-אוה"ח-הק' ב-ט"ו בתמוז}.

הרב הודה לקב"ה ולעבדו עבד ה' רבנו-אור-החיים-הק' על "המציאה", היות וכך יוכל לומר עליו קדיש ביום האזכרה, ובפרט שהאיש ניפטר ללא בנים. הרב גם דאג להציב עליו מצבה חדשה, וכן זימן את שבט אלעסרי שיראו במו עיניהם את שם משפחתם האמתי "אל-עסרי", וסיפר להם איך הדברים התגלגלו בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם". וכן, הותרו הספיקות בבחינת "אין שמחה כהתרת הספיקות".

משפחת אלעסרי ידועה ומפורסמת בזכות הצדיק האלוקי רבי מכלוף אלעסרי נ"ע מבית שאן, אליו נהרו רבים להתברך. לפני עשרות שנים, זכיתי לקחת את א"מ ע"ה, ואת אמו"ר ע"ה לרב אל-עסרי נ"ע, שהאציל עליהם מברכותיו.

בנו של הרב וממשיך דרכו רבי יוסף אלעסרי שליט"א, שימש כרב ראשי של בית שאן, וגם הוא היה מלומד בנסים אליו פנו רבים למזור. שם אחר מאותה משפחה, הוא המרצה המפורסם מטעם ארגון "ערכים", הלא הוא הרב מיכאל אלעסרי שליט"א המופיע בכנסים בכל רחבי הארץ ובעולם, בנושאי חינוך וזוגיות לאור התורה.

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר.

 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-גשם נדבות-סיפורים ונובלות-אשר כנפו

גשם נדבות

סיפורים ונובלות

אשר כנפו

בימת קדם

ערך והוסיף הקדמה-יצחק גורמזאנו-גורן

2019

הקדמה

אל סיפוריו של אשר כנפו התוודעתי כבר לפני שנים, כשעסקנו בהוצאת ספריו האחרים. מדי פעם היה שולח לי יצירה קצרה ומשובבת עד שאמרתי לו שלדעתי, יש לחבר את הפנינים למחרוזת, מה שהחל לקרות לפני כשנה. כנפו פתח במלאכת האיסוף מכל מיני פינות נידחות במחשב שלו ולשמחתי, החזרה אל הסיפורים דרבנה אותו לכתוב סיפור חדש שהצטרף אל הישנים(״גשם נדבות״ שנתן את שמו לכל הספר).

רוב הסיפורים בקובץ, מתרחשים סביב אגן הים התיכון (מלבד הסיפור ״גשם נדבות" המתפרש על פני תבל רבה), אבל אינם מסתפקים בהוויית החיים במרוקו, מכורתו של המחבר, אלא נותנים ראייה פנורמית והצצה גם אל אלג׳יריה, צרפת, איטליה, טורקיה, ארץ ישראל ואפילו מצרים. טווח הזמנים של הסיפורים מגֻוון ומשתרע בעיקר מסוף המאה התשע עשרה עד לאמצע המאה העשרים, ובדרך זו, אנחנו מתוודעים אל עולם שכמעט שאיננו קיים עוד, מה שנותן לסיפורים על אף הריאליזם שבהם נופך מיתי ולעתים פנטסטי.

לקורא העברי יש כבר מידע כלשהו על חיי היהודים בצפון אפריקה, אבל מעט מאוד ידוע לנו על הלא-יהודיים שם. לכן יש עניין מיוחד בדמויותיהם של ערבים שמביא כנפו שאינן סטראוטיפיות ומשקפות את היחסים המיוחדים שהיו ליהודים ולשכניהם בצפון אפריקה. מה שעולה הוא, שגם אם היו קונפליקטים בין־דתיים, הערבים התייחסו ליהודים מתוך כבוד. בהווייתם של היהודים בארצות האסלאם, לרוב איננו נתקלים בהשפלה עד להתייחסות אל היהודים כאל תת-אדם מבית מדרשה של אירופה נוצרית.

ככל שהתעמקתי בסיפורים במהלך עבודת העריכה, גיליתי להפתעתי שעל אף המגוון, ואולי אפילו ללא כוונה מודעת של המחבר, קיים חוט מקשר בין הסיפורים והם כולם עוסקים בווריאציות על חטא ועונש, כפרה וגאולה. לדעתי מופלא הדבר וחיבור תת מודע כזה רומז לנו על השאלות הגדולות המעסיקות את המחבר, אבל אין בעיסוק בהן כדי להפוך את הסיפורים לפחות אנושיים, מרגשים ומרתקים.

יצחק גורמזאנו גורן

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים יגאל בן־נון

 

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו

בראשית שנות השישים

יגאל בן־נון

ההיסטוריה של יהודי מרוקו אחרי עצמאותה היא סיפור של פינוי כמעט מוחלט של קהילה בת רבע מיליון יהודים והעברתה המאורגנת לישראל. מעבר אוכלוסין זה שם קץ להיסטוריה ארוכה של קהילה, מן הגדולות בתפוצה היהודית שנעשתה בבואה לישראל לעדה הגדולה ביותר במדינה.

לשאלה הקרדינלית למה היהודים עזבו את מרוקו יש תשובות רבות. חלקן מהותיות ובעלות חשיבות עקרונית וחלקן נסיבתיות וקשורות למועד הספציפי של יציאת היהודים בראשית שנוח השישים.

היו כמה גורמים שהכריעו את הכף לצד עזיבת מרוקו. אחד מהם היה הניידות הדמוגרפית הפנימית במרוקו. חשוב לציין שהגירת היהודים ממרוקו הייתה חלק אינטגרלי מתהליך דמוגרפי טבעי שהתחולל במרוקו בכלל, ועוד יותר בקרב היהודים מכוח המעמד החברתי־כלכלי של חלק מבני הקהילה היהודית. תהליך דמוגרפי זה התקיים לאורך המאה השמונה־עשרה והתשע־עשרה והואץ בתקופת החסות הצרפתית. תושבים רבים נטשו את כפריהם ועקרו אל העיירה הסמוכה ואחר כך עברו מן העיירה לערים הבינוניות והגדולות. עם הצמיחה הדמוגרפית נמשך תהליך עיור מזורו שבעקבותיו ירד ב־1957 שיעורם של היהודים תושבי הכפרים לחמישה עשר אחוז בלבד מכלל הקהילה היהודית. מוקד החיים היהודיים עבר במהרה אל העיר החדשה קזבלנקה. בד בבד, נמשך בערים הגדולות המעבר מהשכונה היהודית הישנה, המלאח, לרובע יהודי חדש או להיטמעות אינדיבידואלית בשכונות האירופאיות.

תנועת האוכלוסין הפנימית היא סימן מבשר ושלב ראשון כתהליך שעתיד להוביל להגירה אל מחוץ למרוקו. הכלכלה הקפיטליסטית החדשה שהתפתחה עם החדירה הקולוניאלית, ערערה את מעמדם של המקצועות היהודיים המסורתיים ופגעה בייחוד במלאכת הצורפות. עם הפיכת קזבלנקה למוקד הכלכלי החשוב ביותר במדינה, נעשה המעבר לעיר זו ישירות מן הכפר הנידח והמרוחק אל המרכז החדש. בינואר 1960, מנתה האוכלוסייה הכפרית היהודית לא יותר משלושים אלף איש מתוך אוכלוסייה של כ־ססס,250 יהודים.

במקביל לעקירה מן הכפרים והערים הקטנות לקזבלנקה, היו יהודים שיצאו אל מחוץ למרוקו עוד לפני הקמת מדינת ישראל. הם נדדו לא רק לצרפת ולספרד אלא גם לברזיל ולוונצואלה, לגיברלטר הבריטית, לאנגליה, לארצות הברית ולקנדה. נטישת מרוקו לטובת מוקדי משיכה מפתים יותר שיבטיחו לטווח ארוך איכות חיים משופרת הייתה חלק מתהליך דמוגרפי שהלך וגבר עם הזמן. את ההגירה ממרוקו יש לראות כחלק מתהליך התפתחות התרבות וההשכלה שחוללה החסות הצרפתית. בפרק זמן קצר יחסית, ספגה הקהילה בצימאון רב את יתרונות הציוויליזציה הצרפתית עד שנפער פער בינה ובין סביבתה הגאו-חברתית הערבית־מוסלמית, שהניע אותה לחפש אופקים חדשים מעבר לים. במוקדם או במאוחר הייתה הנחשלות היחסית של החברה המרוקאית דוחפת החוצה את היהודים שרצו לשפר את מעמדם החברתי ולדאוג לעתידם החינוכי־תרבותי של ילדיהם. עוד תרם לכך הזעזוע הכלכלי שנבע מן ההגירה הפנימית, מהיחס של השלטון הצרפתי, מהתערערות האיזון החברתי בין מוסלמים ליהודים ומהמעבר מסטטוס של יהודים בני־חסות בתקופת השלטון המוסלמי למעמד מועדף אצל השלטונות הצרפתיים.

תהליך התמערבות מזורז פקד את תלמידי בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי׳׳ח) ועורר תקוות בקרב חסידי הציוויליזציה הצרפתית. יהודים רבים ציפו להענקת האזרחות הצרפתית לכל יהודי מרוקו, על פי התקדים של צו כרמייה מ־1870 שנתן אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ועוד קודם לכניעת צרפת, ביקשו כשמונת אלפים צעירים יהודים ממרוקו להתנדב לצבא צרפת ולהילחם בנאצים. השלטונות דחו את בקשתם בטענה שהמגויסים יתבעו להעניק להם אזרחות צרפתית מה שיערער את רקמת היחסים בין מוסלמים ליהודים. עד מהרה הרגישו בוגרי כי״ח שצרפת אכזבה אותם, והאכזבה החריפה עם הפעלת חוקי האפליה של משטר וישי שהנציבות הצרפתית במרוקו אימצה אותם בחפץ לב. חוקים אלה פגעו במעמדם של יהודים בעלי אזרחות צרפתית וזרה, בהם כעשרת אלפים יהודים ממוצא אלג׳יראי. יהודי מזרח אירופה שמצאו מקלט במדינה רוכזו ב״מחנות שהייה שמורים״ בבּוּ־עַרְפָה ובאַגָדֶז בפאתי הסהרה. הדים למאורעות האלה אנו מוצאים בשירי עם יהודיים המהללים את המושיע האמריקאי אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, ומגנים את צרפת. צו מיוחד מ־22 באוגוסט 1941 כפה על יהודים שעקרו בספטמבר 1939 לרבעים האירופאיים של הערים, לחזור למלאח. בעיר פס, נאלצו ארבעים מתוך 342 יהודים לציית לצו המפלה. המצב בקזבלנקה היה גרוע פי כמה, כי עשרת אלפים מתוך חמישים אלף יהודי העיר התגוררו כבר בעיר הארופאית. פגיעה כואבת נוספת היה הנומרוס קלאוזוס שנגזר על היהודים במוסדות חינוך צרפתיים וכפה על צעירים רבים להפסיק את לימודיהם. גזרה זו חלה גם על בעלי מקצועות חופשיים.

במשך ארבעים ושלוש שנות החסות הצרפתית, ידעה הקהילה היהודית לנצל את הנוכחות הצרפתית כדי להאיץ את התפתחותה החברתית והתרבותית. נציגיה הרשמיים פעלו כמעט יד ביד עם נציגי צרפת במרוקו. עם זאת, אף על פי שהיהודים התלהבו מן התרבות ומן ההשכלה הצרפתיים, הקשרים שלהם עם המתיישבים הצרפתים במרוקו היו מסויגים, ולא רק בגלל ההתנהגות של משטר וישי. הקידום החברתי, הצירפות וההתמערבות המופגנת של יהודי מרוקו לא נעמו למתנחלים הצרפתים במדינת החסות. אחוז תומכי הימין הקיצוני הגזעני שהתיישבו במרוקו ובאלג׳יריה השכנה היה גדול יותר מבמטרופולין. נציגי המעצמה הקולוניאלית התייחסו בזלזול לאוכלוסייה היהודית ועיכבו לא אחת את תהליך התפתחותה. במקום לעודד ולטפח את קידום היסוד באוכלוסייה שהתחיל להיטמע בשפתה ובתרבותה של צרפת, התאמצו נציגיה לשמור על איזון מסורתי היפותטי בין יהודים למוסלמים כדי למנוע פגיעה בסטטוס־קוו וב״מדיניות הילידית״ שקבע הנציב הראשון המרשל לייקזה, כך, למשל, סירבו שלטונות החסות לאשר פתיחת בתי ספר ובתי חולים ליהודים כל עוד לא נפתחו כאלה אצל המוסלמים. כך נפסלה גם הקמת תנועת הצופים היהודים. כל סממן של קדמה השכלתית בקרב המוסלמים במרוקו נתפס אצל פקידי הנציבות כאיום פוטנציאלי על המשך אחיזת צרפת בצפון אפריקה. היחס השלילי ליהודים המתיישבים הצרפתים במרוקו גרם לכך שסטודנטים יהודים שיצאו בערב קבלת העצמאות ללמוד באוניברסיטאות בצרפת העדיפו לשוב למרוקו וליטול חלק בבניית המדינה העצמאית במקום להשתקע בצרפת, אף שחלקם היו בעלי אזרחות צרפתית. תלמידים יהודים שלמדו עם צרפתים יחד בבתי ספר במרוקו הרגישו שהם מקופחים והעדיפו את חברת המוסלמים. החברה הצרפתית במרוקו הייתה מורכבת מפקידים זוטרים בעלי דעות גזעניות וממתנחלים עשירים שהתייחסו בבוז מופגן אל הילידים, יהודים ומוסלמים כאחד. באווירה זו הוקל ליהודים עם יציאת הצרפתים, מה גם שחל שיפור משמעותי במעמדם ובתנאי חייהם. כך קרה שערב העצמאות. היהודים הוסיפו לאהוב את שפתה ואת תרבותה של צרפת, אך שנאו את מתנחליה היהירים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר