ארכיון יומי: 25 במאי 2019


בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

57 – אליהו הנביא בכל ברית מילה

רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן

כומר נוצרי אחד שמע מפי יהודים, כי אליהו הנביא מופיע בכל ברית־מילה, ולכבודו מכינים בכל ברית ״כיסא אליהו״ מיוחד. בא הכומר אל הרב היהודי ושאל אותו:— יודע אני, אדוני הרב, כי כל ילד זכר, הנולד אצלכם, נימול ביום השמיני. כן ידוע לי, כי מאות ילדים נולדים מדי יום ביומו, ואותם צריך למול כעבור שמונה ימים. מספרן של בריתות־המילה מגיע איפוא לכמה עשרות בכל שעה. כיצד יכול אליהו הנביא להיות נוכח במקומות רבים כל־כך באותה שעה עצמה ?

נאנח הרב היהודי וענה:— חזור נא, כומר נכבד, לביתך, ומקץ שלושה ימים אשיב לך תשובה ברורה על שאלתך.

כעבור שלושה ימים בא הרב אל ביתו של הכומר, ובפתח הבית נתקל בשומר, ששמר על בית אדוניו. ללא אומר ודברים התנפל הרב על השומר, וסטר על לחיו והכהו מכות נמרצות. ואגב הכאה צעק:— שומר, שומר עצלן! למה תרשה לקרני השמש לחדור לגן הפורח של אדוניך? כיצד תעז להזיק לשושנים ולפרחים על ידי שמירה רשלנית ?

בפי השומר לא היתה כל תשובה. הוא רץ אל הכומר וסיפר לו את כל מה שקרה.

יצא הכומר בכעס אל הרב, אך זה פתח ואמר:— כשם שהשמש מאירה את כל העולם כולו ומחממת אותו, ואין דבר הנעלם מעינה, כך גם אליהו הנביא. הוא מאיר בכל העולם, ונמצא בכל מקום. באותו זמן עצמו תמצאנו בכל בריתות־המילה. זוהי תשובתי לשאלתך. הודה הכומר לרב על תשובתו ונפרד ממנו בשלום.

58 – רבי אברהם אבן עזרא מטיף מוסר לרמב"ם

רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן

בימי הרמב״ם עליו השלום היה לחץ הגויים על בני ישראל במארוקו קשה ביותר. הרדיפות והגזירות לא נגעו לרמב״ם עצמו, כי הוא היה איש מכובד ביותר, פירסומו גדול ושמו נפוץ בכל רחבי הארץ. יהודים ולא יהודים, מקטן ועד גדול כיבדוהו והוקירוהו.

באחד הימים ביקר ר׳ אברהם אבן עזרא אצל הרמב״ם. הוא בא אליו בתלונות ובטענות, על שאין הרמב״ם עוזר לבני ישראל במצוקתם, ואיננו דואג להצלתם או להקלת העול הכבד המוטל עליהם ע״י הגויים. אילו היה הרמב״ם מוותר קצת על תלמוד־תורה ומקדיש את זמנו גם לצורכי ציבור — טען אבן עזרא— היה הדבר עוזר להקלת המצוקה היהודית, כי הגויים היו מתחשבים בוודאי בהשתדלות הרמב״ם.

אך הרמב״ם לא שעה לדברי אבן עזרא. נפשו חשקה בתורה, ובה הגה יומם ולילה. ומה עוד שהוא לא האמין ביכולתו לעשות דבר למען אחיו היהודים.

ולגויי מארוקו היה קבר קדוש ומפורסם, שנקרא בפיהם ״קבר השריף״. אליו היו עולים לרגל, לידו נודרים נדרים ומדליקים נרות, מתפללים לקדוש הקבור בו והיו שופכים לפניו את שיח ליבם. באחד הימים עבר יהודי ליד קבר השריף, והוא לא סגד, לא השתחווה ולא השתטח על הקבר, כמנהג אנשי המקום. ולא זו בלבד, אלא שהוא לא הראה כל סימן של כבוד או הערצה ל״שריף״ המנוח. דבר זה הרגיז את הגויים. כאיש אחד הם קמו עליו, בגרזנים ובמקלות, וביתרוהו לגזרים.

הדבר נודע לר׳ אברהם אבן עזרא. הוא פנה שנית לרמב״ם בבקשה, שיעשה למען הצלת חיי אחיו היהודים, אך גם הפעם הוא נתקל באוזניים אטומות.

החליט אבן עזרא לפעול על דעת עצמו.

באמצע היום, כשהשמש עמדה יוקדת בלב השמים, הגיע אבן עזרא בצעדים מתונים אל קברו של השריף הקדוש. בהיעצרו שם, הוא עשה את צרכיו על גולל הקבר…

ראו זאת הגויים, ודמם נתרתח בקרבם. הם לא העיזו לעשות דבר לאבן עזרא, כי כיבדוהו ופחדו מפניו מאוד, אך הם רצו אל המלך וסיפרו לו ברמיזה ובפיק ברכיים על חילול הקודש, שאותו ראו במו עיניהם.

כעס המלך ושלח פלוגת חיילים חמושים, כדי לאסור באזיקים את אבן עזרא, וכדי להביאו אליו למשפט. אך משראו החיילים את אבן עזרא, קפאו כולם במקומם ולא יכלו לזוז ימינה או שמאלה. ידיהם ורגליהם שותקו, והם כאילו נדבקו למקומם.

עובר־אורח, שנזדמן במקרה למקום, הודיע למלך על מה שראה…

כעסו של המלך גבר שבעתיים. הוא נשבע כי במו ידיו ימחץ את ראשו של אבן עזרא, ״מחלל הקודשים״, והוא יצא מיד עם וזירו ועם פמלייתו אל ״קבר השריף״. כאשר הגיעו לשם, מצאו את ר׳ אברהם אבן עזרא עומד בתפילה. בתום התפילה שבו החיילים המשותקים לאיתנם.

אז פנה המלך לאבן עזרא ושאלו:— מה דחף אותך, יהודי מאמין ונכבד, לעשות מעשה זה של חילול־קודש נורא ?

ענה אבן עזרא, ותשובתו הדהדה ברום השמים:— הן חמור בן אתון קבור פה, לא שריף ולא קדוש. חיפרו־נא בקבר ותיווכחו בעצמכם. ואם לא תמצאו חמור בקבר, תוכלו לטמון אותי חי בתוכו.

ציווה המלך לחפור בקבר, ומה מצאו בו ? — שלד של חמור…

פקד המלך להרוס מיד את הקבר, ואסר את העלייה למקום. הוא האמין כי אבן עזרא נשלח אליו מן השמים כדי לגלות לו דבר־מרמה זה, ומאז נשתפר בהרבה יחסו ליהודים. הלחץ והעושק סרו ויהודי מארוקו נשמו לרווחה.

למחרת היום ביקר אבן עזרא אצל הרמב״ם פעם נוספת והטיף לו מוסר:—

קל להיות יהודי נכבד, ולא לדאוג אלא לתלמוד תורה ולחיי העולם הבא. אך יהודי נכבד באמת הוא זה הדואג לכלל ישראל ומציל את חיי אחיו, מקריב משלו לטובת הכלל, גם כשהוא מסכן את חייו ושם את נפשו בכפו למען ישראל. בעזרת השם יתברך הצלתי את אחינו בני ישראל ושיחררתי אותם מן הלחץ והעושק… ואתה דואג רק לעצמך ולתורתך…

נכנסו דברי אברהם בן עזרא לליבו של הרמב״ם׳ והוא התחיל לטפל במסירות ובאמונה בענייני היהודים ולעזור להם ככל אשר מגעת ידו.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן

האיסלאם והיהודים: מיתוס, מיתוס נגדי, היסטוריה*

״ואתם אחינו, דעו כי ה׳ השליכנו ברוב עוונינו באומה הזאת, כלומר האומה הישמעאלית רבת המשטמה לנו, והמתחכמים להרע לנו ולשנוא אותנו… ולא עמדה על ישראל כלל אומה צוררת יותר ולא היה מי שהפליג בהכנעתנו וחזוק שנאתנו כמותם״.

׳אגרת תימן להרמב״ם׳, אגרות הרמב״ם, תרגום עברי מאת י׳ קאפח, ירושלים תשל׳יב, עט׳ נג.

מיתוס, מיתוס נגדי

דברי הפתיחה למאמר זה לקוחים מתוך האיגרת שכתב הרמב״ם ליהודים הנרדפים בתימן במחצית השנייה של המאה השתיים־עשרה. בשנים האחרונות עורר הנושא שבו מטפל הרמב״ם באיגרת וו התעניינות מחודשת – ואפילו ויכוח פולמוסי סוער – בספרים, במאמרים ובמפגשים ציבוריים. השאלה הנדונה היא: מה היה מצבם של היהודים תחת שלטון האיסלאם בימי הביניים? האם התייחסו אליהם טוב יותר מאשר לאחיהם באירופה, או שמא היה מצבם דומה לזה של היהודים בארצות הנצרות, או, כפי שמציע הרמב״ם, גרוע ממנו? לשאלה זו ניתנו תשובות מנוגדות ביותר. תשובה אחת היא התיזה הידועה – או יותר נכון המיתום – על ׳האוטופיה הבין־דתית׳ של היהדות והאיסלאם, ׳תור הזהב׳ של סובלנות, של הישגים פוליטיים ושל פריחה תרבותית יוצאת מן הכלל של החברה היהודית המשולבת בחברה הסובבת. מיתוס זה הומצא כמוסכמה היסטורית באירופה במאה התשע־עשרה על־ידי אינטלקטואלים יהודים שהיו מתוסכלים מההתקדמות האיטית והמפותלת של השתלבותם בחברה הלא־יהודית באירופה בתקופת האמנציפציה. מיתוס זה הלך יד ביד עם ׳התפיסה הבכיינית׳ של ההיסטוריה היהודית באירופה (את הביטוי טבע ההיסטוריון שלום בארון), ולפיה החיים היהודיים באירופה היו שרשרת ארוכה של סבל וייסורים.

במקורו הופץ המיתוס על ההרמוניה היהודית־האיסלאמית, העומדת בניגוד לסכסוך היהודי־הנוצרי, על־ידי סופרים יהודים, ואילו בימינו הוא גויס על־־ידי ערבים ואוהדיהם במערב למאבק נגד ישראל. הללו מנסים להסביר, ולמעשה להצדיק, את האנטי־ציונות והאנטישמיות הערבית המודרנית על־ידי ניצול ההיסטוריה למאבק זה. הם טוענים, במפורש או ברמז, שאין לייחס את חוסר ההרמוניה השורר בין יהודים לערבים לאנטישמיות רבת ימים מצד הערבים או האיסלאם. נהפוך הוא – וכפי שטענו דווקא ההיסטוריונים היהודים – יהודים וערבים חיו בשלום ובידידות במשך מאות שנים. לכן שורש ההתנגדות הערבית המודרנית לישראל הוא ביהודים עצמם; הם שקלקלו את ההרמוניה, כאשר החלו לאיים על הזכות המוסלמית־ערבית לפלשתין.

אפשר למצוא בספרו של ג׳ורג׳ אנטוניוס ׳ההתעוררות הערבית׳ דוגמה קדומה לאימוץ זה של המיתוס היהודי על ׳האוטופיה הבין־דתית׳. בין הפרסומים המאוחרים יותר נמצאים בצרפתית ׳העולם הערבי והיהודים׳ מאת אברהים אמין גאלי ובשפה הערבית ׳יהודי מצרים מן הכיבוש האיסלאמי עד הפלישה העות׳מאנית׳ מאת קאסם עבדה קאסם, וכן הרצאתו של סעיד עבד אלפתאח עאשור בוועידה הרביעית של האקדמיה למחקר איסלאמי באוניברסיטת אלאזהר בקהיר בספטמבר 1968, אשר פורסמה הן במקור הערבי והן בתרגום אנגלי רשמי לפי פרוטוקול הוועידה. סופרים יהודים אחדים, שהתייאשו מן העובדה שהערבים בימינו מנצלים את המיתום של ׳האוטופיה הבין־דתית׳ נגד ישראל, המציאו למרבה הצער מיתוס נגדי, שבא לתפוס את מקומו של המיתוס הראשון. סופרים אלו מאשימים את האיסלאם שהוא רודף אכזר מראשיתו ומעצם טבעו, ולעתים קרובות הם מצטטים את ההשקפה הבכיינית הפסימית של הרמב״ם באשר ליחס האיסלאם אל היהודים. הם יצרו מה שניתן לכנות ׳תפיסה בכיינית חדשה׳ של העבר היהודי על־ידי העתקת התיאוריה של הסבל היהודי מן העולם הנוצרי לעולם המוסלמי.

אחת הסופרות הידועות בין יוצרי ׳המיתום הנגדי׳ היא אישה אשר חוותה סבל והשפלה אישית כאשר גורשה יחד עם יהודים אחרים ממצרים בשנת 1956. היא פרסמה תחת השם הבדוי ׳בת־יאור׳ חוברות וספרים אחדים, שבהם היא כותבת על הרדיפות המתמידות שרדפו המוסלמים את בני הדתות הלא־מוסלמיות. ספרה הצרפתי על הנושא הופיע לאחרונה במהדורות מורחבות בעברית ובאנגלית והוא דוגמה קלאסית לנטייה חדשה זו. גם העיתונאית האמריקאית ג׳ון פיטרם פרסמה ספר שעורר הדים רבים, לחיוב ולשלילה, בגלל ביקורתו החריפה על הטיעון ההיסטורי בזכות התביעות הערביות לפלשתין. בפרקי המבוא לספרה מביאה פיטרס רשימה ארוכה של מעשי רדיפות כנגד יהודים בעולם האיסלאם הקדם־מודרני, ומתווכחת גלויות עם הגישה הערבית אשר אימצה את המיתום של ׳האוטופיה הבין־דתית׳. כמו כן היא מתפלמסת עם ההשקפה המשותפת לסופרים יהודים ולא־יהודים, שטענו ״שמצב היהודים בארצות ערב בתקופות מסוימות היה טוב ממצבם בארצות אירופה הנוצרית״.

הדיון במיתוס ובמיתוס נגדי – אם כי המצדד באחת הגישות רואה בגישתו אמת ולא מיתוס – יצר קוטביות המכבידה על כל נסיון לעסוק בסוגיית מצבם של היהודים תחת שלטון האיסלאם. לדעת כותב טורים אלה, הן המיתוס של ׳האוטופיה הבין־דתית׳ והן המיתוס הנגדי מסלפים את העבר. טיבו הבעייתי של המיתוס זכה לבחינה מספקת מצד היסטוריונים, ובראשם ברנרד לואיס בחיבורים שונים, ולאחרונה בספרו ׳יהודי האיסלאם׳, אשר מציג גישה מאוזנת לנושא. אשר למיתוס הנגדי, עיון מדוקדק ושיטתי במקורות יורה כי יהודי ארצות האיסלאם זכו לבטחון רב יותר ולהשתלבות מוצלחת הרבה יותר בחברת הרוב מאשר אחיהם באירופה; זאת למרות חוסר הסובלנות התיאולוגי שהיה משותף לאיסלאם ולנצרות. בתקופה העומדת במוקד תשומת הלב הן של תומכי המיתום הישן והן של תומכי המיתוס החדש, היינו שש מאות השנים הראשונות של האיסלאם, שבהן נכלל ׳תור הזהב', היו הרדיפות והאלימות כנגד יהודים מעטות יחסית למציאות בארצות הנצרות. ההגבלות המפלות יהודים ונוצרים תחת שלטון האיסלאם, כפי שנוסחו במסמכי ׳ברית עומר', ואשר רובן היו מורשת התחיקה הביזנטית־הנוצרית האנטי־יהודית מלפני האיסלאם – לא יושמו על־ידי השליטים המוסלמים בדרך כלל. מושגים אי־רציונליים כמו בריתם של היהודים עם השטן – רעיון ידוע מאוד בגישה הנוצרית כלפי היהודים בימי הביניים – תפסו מקום קטן ביותר בתרבות העממית הערבית. עלילות דם – שבאירופה היו תוצר לוואי של התפיסה העממית אודות היהודי השטני – לא היו קיימות כלל במאות ההן בעולם האיסלאם. גירושים המוניים לא התרחשו כלל, ואין אנו שומעים על הבאתם לדין של מתאסלמים יהודים שהואשמו בחוסר נאמנות כביכול לדתם החדשה.

הצגת השאלה ההיסטורית ההשוואתית

כיצד ניתן להסביר את ההבדלים בין יחסי המוסלמים והיהודים לבין יחסי הנוצרים והיהודים בימי הביניים? בוודאי לא נוכל להסתפק בנימוק הפשטני של דוגלי המיתוס של ׳האוטופיה הבין־דתית׳ כי דת האיסלאם מטבעה סובלנית יותר מאשר הנצרות. בכל אופן חייבים אנו להסביר, מדוע היו היחסים בין המוסלמים ובין היהודים בימי הביניים מתוחים פחות ואלימים פחות מאשר היחסים בין הנוצרים ליהודים באירופה. לשון אחר: מה הם הגורמים אשר ריסנו רדיפות ואי־סובלנות בעולם המוסלמי יותר מאשר בעולם הנוצרי?

כדי לענות על שאלות אלה ראוי לתת את הדעת לתופעות ולשלבי התפתחות מקבילים בהיסטוריה של היהודים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי. כדי להפיק תוצאות משמעותיות העניין אינו צריך להתרכז בתקופות מקבילות מבחינה כרונולוגית, אלא בתופעות ובהתפתחויות מקבילות מבחינה סטרוקטוראלית. נדון אפוא להלן בנושאים הבאים: (א) הגורם הדתי ביחסים הבין־דתיים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי. (ב) המעמד המשפטי של היהודים. (ג) תפקידם של היהודים בזירה הכלכלית. (ד) מעמדם של היהודים בתוך המבנה החברתי הכללי של שתי הציוויליזאציות. (ה) תפיסתם של היהודים את גורלם בעולם האיסלאם ובעולם הנצרות.

כדי שההשוואה עם העולם המוסלמי תהיה פורה, נתמקד במערב הנוצרי הלטיני, ובמיוחד בארצות צפון אירופה, אף־על־פי שהיסודות הדתיים והמשפטיים של יחס הנצרות ליהודים התגבשו בעולם הים־תיכוני של העת העתיקה. יש סיבה מתודית טובה לדבר: לעומת הדרום – אגן הים התיכון הנוצרי – ההבחנות בצפון פחות מסובכות ומחודדות יותר, ולכן ההשוואה עם הצפון שופכת אור בהיר יותר על היחסים בין הלא־יהודים ליהודים בארצות האיסלאם. איטליה, לדוגמה, היא מקרה מיוחד המסבך את ההשוואה. היא היתה נתונה למרותם של שליטים רבים ושונים בימי הביניים: גותים, לומברדים, קרולינגים, ביזנטים, אפיפיורים, נורמנים צרפתיים, גרמנים ואפילו ערבים. כמו כן, איטליה של ימי הביניים מאופיינת בהרכב פוליטי מיוחד באיזור הצפון, שהיה מחולק למדינות־עיר ולרפובליקות עצמאיות דווקא במאה הארבע־עשרה, בתקופה שבה התחילו יהודים להגר אליו במספרים משמעותיים. מסבכת ומטשטשת את ההשוואה גם ספרד הנוצרית, בשל ההשפעה הרווחת של האיסלאם ושל התרבות הערבית, הן על הארץ בכלל והן על היהודים ׳הספרדים׳ בפרט.

טרם נפנה לדיון העומד בפנינו, נציין עוד כי נעסוק בדברינו באיסלאם הסוני ולא באיסלאם השיעי. יסודות מדיניותו של האיסלאם כלפי הלא־מוסלמים מושרשים באיסלאם הסוני(האורתודוקסי) ולא באיסלאם השיעי. אמנם בהשוואה לאיסלאם הסוני, האיסלאם השיעי מתייחם אל הכופר הלא־מוסלמי בדרך כלל – אבל לא תמיד – באופן קשה יותר, אולם במשך רוב רובה של התקופה הנדונה להלן, התקופה הקלאסית של ההיסטוריה המוסלמית, לא חיו יהודים תחת שלטון שיעי. היוצא מן הכלל החשוב ביותר היה שלטון הפאטמים במצרים ובסוריה (1171-969), אשר הצטיינו בסובלנותם כלפי הלא־מוסלמים, בניגוד למדיניותה של ההלכה השיעית.

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן-עמ' 25-22

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965

24.

LA JEUNE FILLE OUI DEVINT PRINCESSE

Il était une fois une famille très pauvre. Le père était rabbin, mais il n’avait pas d’emploi. Toute la famille souffrait de la faim, d’une faim tellement horrible que tous les membres de la famille avait le ventre gonflé. Le fils proposa alors de vendre la seule fille de la famille, qui était fort belle et que les hommes désiraient. Les parents se déclarèrent d’accord.

Le lendemain tous les membres de la famille se levèrent très tôt, prirent congé de la fille et le père la prit avec lui pour la vendre au marché.

Et au marché il y avait grand monde. De nombreux princes passèrent devant la jeune fille et l’un d’eux, un homme jeune et beau, s’approcha d’elle et lui demanda: “Belle fille, que fais- tu ici?”

“On m’a amenée ici pour me vendre”, répondit la jeune fille. “Si tu veux de moi, achète-moi des mains de mon père.”

“Je t’achèterai,” répondit le prince. Et dans son carrosse, il con­duisit la jeune fille et son père dans son château et là il donna ordre de lui préparer un bain et de lui donner de beaux vête­ments neufs. Puis il invita la jeune fille et son père à boire et à manger et à s’installer au château comme chez eux.

La jeune fille devint princesse et sept servantes s’occupaient d’elle. Le prince paya une forte somme au père qui, avant de s’en aller, demanda l’autorisation de venir visiter sa fille. Le prince lui accorda cette faveur de grand coeur.

Un jour, le prince décida d’entreprendre un grand voyage et il dit à ses adjudants et à ses serviteurs : “Personne d’entre vous ne connaît la chambre de ma femme et ne sait ce qui s’y trouve. Celui qui obtiendra des renseignements exacts sur la chambre de mon épouse recevra en récompense l’une de mes usines.”

L’un des adjudants du roi était fort débrouillard. Il alla trouver une sorcière et lui proposa une grande somme d’argent à condi­tion qu’elle aille s’informer de ce qui se passe dans la chambre de la princesse et lui raconte tout ce qu’elle y aura vu.

Le lendemain, la sorcière se rendit dans la maison de la prin­cesse, frappa à la porte et se présenta comme la tante de la prin­cesse. Celle-ci l’invita à entrer. La sorcière raconta à la princesse toutes sortes d’histoires et finit par l’endormir. Pendant que la princesse dormait, la sorcière nota tout ce qui se trouvait dans la chambre et le même jour elle remit une liste complète à l’ad­judant qui lui paya la somme promise.

Lorsque le prince revint de son voyage, l’adjudant lui remit la liste de tous les objets qui se trouvaient dans la chambre de la princesse. Le prince était furieux, mais il ne pouvait se rétracter et il remit à son adjudant l’usine qu’il avait promise. Puis il se rendit chez sa femme et lui ordonna de quitter la maison et de prendre avec elle ce qu’elle voulait.

La femme demanda au prince de lui dire pourquoi il la chas­sait, mais elle n’obtint point de réponse. Il lui dit simplement: “Va-t’en d’ici!”

La femme prit son alliance et quitta la maison. Elle se rendit dans un magasin et acheta des vêtements d’homme, les mit, et ainsi déguisée, elle se mit en route. Elle arriva dans une ville où vivait un roi, qui ne se mettait jamais au lit avant d’avoir entendu une histoire intéressante. Ce roi avait des employés spé­ciaux qui étaient bien payés pour lui raconter des histoires.

Ce jour-là, l’un de ces employés tomba malade et la jeune femme, déguisée en homme, obtint la permission de raconter des histoires au roi à la place de l’homme malade. Elle raconta au roi l’histoire de sa vie à la troisième personne de sorte que le roi ne s’aperçut pas que toutes ces choses lui étaient arrivées à elle.

Le roi se montra très satisfait de l’histoire et vanta les qualités du nouveau narrateur. Celui-ci avait beaucoup de succès et fit une belle carrière. Finalement, il fut nommé Juge suprême du pays, et obtint le privilège de s’asseoir à la droite du roi. Chaque fois que le roi quittait la ville ou allait en vacances, il confiait tous ses pouvoirs au Juge.

Entre-temps, le père de la jeune fille décida de visiter son en­fant, qui vivait dans la maison du prince. Il ne l’y trouva pas et le prince lui raconta ce qui s’était passé et lui dit: “Je ne sais pas où est ta fille.”

Le père porta plainte contre le prince devant le roi et ainsi les deux hommes, le père et le prince, devaient se rendre dans la ville où la jeune femme déguisée en homme, régnait sur le pays durant l’absence du roi.

Les deux hommes entrèrent au tribunal. Le père ne reconnut pas sa fille mais celle-ci n’eut aucune peine à le reconnaître. Entre-temps le roi était revenu dans sa capitale et le juge invita tout le peuple à assister à ce procès intéressant.

Le père raconta au roi et au juge comment il avait vendu sa fille. Et le prince dit qu’il l’avait chassée de sa maison après que son adjudant eut appris tous les secrets de la chambre de la jeune femme.

Le juge demanda à l'adjudant et à la sorcière de paraître comme témoins et après avoir démontré qu'ils avaient mal agi il leur infligea une sévère punition.

Puis le juge se débarrassa ce ses vêtements d'homme et mit ses vêtements de princesse. Le père reconnut sa fille et l’embrassa chaleureusement. Le prince était heureux, lui aussi, d’avoir enfin appris la vérité et reprit sa femme dans son château en lui témoignant tous les honneurs.

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page82-85

פרק הסיום-ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

שורה של תקלות

אלא שגם שושני לא יכול היה להתעלם מן הסיבות הישירות לאסון והוא הקדיש פרק אחד לליקויים הרבים, המותירים שאלות רבות פתוחות. מן התשובות שקיבל שושני מן העד המומחה לנושאים ימיים התברר שהדליפה בספינה לא הדאיגה את הישראלים ולדבריהם בוודאי לא היא הייתה סיבת האסון. אפרים רונאל ציין שהשינויים היחידים שנעשו בספינה היו הוספת ספסלי ישיבה בסיפון, אך התברר שהוספתם ללא אישור של מהנדס ימי מוסמך פגעה בבטיחות הספינה. כדי להתגבר על מגבלותיה, הוחלט שהספינה לא תפליג בזמן סערה, אף אם יהיה צורך להחזיר את העולים לבתיהם. אבל ככל שהרבו בהפלגות וככל שהפליגו יותר נפשות על הספינה, כך הרוויח בעל הספינה הסקוטי יותר כסף.

שושני התמודד עם הטענות בדבר מזג האוויר שהפתיע את צוות הספינה. לדבריו ממפרץ אל־חוסיימה הקטן והמוגן מרוחות אי אפשר להבחין בסערה המתחוללת בים הפתוח, סערה שהבחינו בה תחנות תצפית מזג האוויר. לטענת שושני:

כיוון שהספינה באה מן הים אל החוף וההעלאה ארכה חצי שעה בלבד, משמע ידע הקברניט מצב הים מחוץ לאזור המפרץ. מדוע נסע בסערה ? האם צפויה לו טובת הנאה כספית ?(מסקנות חקירת אסון טביעת ספינת העולים ממרוקו, 10.1.1961 , מתוך ארכיון גילה גוטמן(.

על פי הדו״ח רב החובל קיבל הוראות שלא לנסוע בסערה ולחפש מקלט באיים הסמוכים:

לא מתקבל על הדעת שהצוות יחפש הרפתקה או ירצה בסיכון חייו. ההסבר המתבקש הוא שהקברניט סמך על יכולתו להתגבר על הסערה. היו הוראות לא לנסוע בסערה. היו שאלות חוזרות מן המטה בפריז, עוד לפני ההפלגה האחרונה, מדוע אין מתקינים את סירות הגומי. מדוע לא קוימו ההוראות? )שם(.

לטענת דב מגן, אחד משני הקצינים שנשלחו לבדוק את הספינה טרם רכישתה, טביעת אגוז היא תוצאה של מעשים ומחדלים שאנשים אחראים להם, כפי שכתב בעלון קיבוץ רבדים:

איך בכל ההפלגות לקח רב החובל מספר נוסעים לפי המותר ודווקא בנסיעה הזאת ?43 איך זה שבכל 13 ההפלגות הראשונות הוא גרר אחריו סירת הצלה וב־ 14 לא? מה זה ׳לפתע פרצה סערה?׳ זהו לא בדיוק אזור מוכה הוריקנים. הספינה לא טבעה ׳בנסיבות טבעיות׳. כל זה מדליק אצלי נורה אדומה. מה זה: זדון, טיפשות או סתם חוסר הגיון? מבחינתי זהו מחדל, ולמחדל יש אחראים. אני חושב שלא לחינם דו״ח החקירה חסוי עד היום (אליעזר בשן, ׳לא סתם הדו״ח חסוי׳, קיבוץ 9, בדצמבר 1992 , עמ׳ 4)

לדברי קברניט הסירה המצילה, השהה קברניט אגוז את קריאות המצוקה כדי שלא תיחשף עבודתו בהברחת המהגרים למשמר החופים המרוקני.

לפי הדו״ח כבר בהפלגה השנייה של הספינה ב־ 28 באוגוסט 1960 היה מכשיר הקשר מקולקל. בעיות האלחוט לא תוקנו והספינה המשיכה להפליג למרות התקלות. איש חיל הים נמרוד אשל ציין שמיצר גיברלטר הוא אזור הומה כלי שיט בכל שעות היממה, ואם מכשירי הקשר היו פועלים כשורה הרי שקריאת כלי שיט במצוקה לעזרה הייתה נענית בזמן קצר. לדעתו, דו״ח שושני מונה ליקויי בטיחות בסיסיים כה רבים שדי בכל אחד בנפרד לפסול את הפלגת הספינה. אשל תוהה על ההסתפקות בציוד לא תקין בזמן שבו צי הסוחר הישראלי היה גדול, חדיש ומצויד כראוי בכוח אדם מקצועי ובידע טכנולוגי ומסיק מכך מסקנות קשות.

יש לציין שבכל הפעלת כלי שיט בדגל ישראלי או אחר, נשמר תמיד כלל מוסכם אחד והוא השמירה על כללי הבטיחות. האמנם כנרמז בדו״ח הכריעו שיקולי חיסכון של גזבר הסוכנות היהודית ומנעו מספינה העוסקת בהסעת עולים, ציוד העומד בתקן  ?(נ׳ אשל  ׳אין אחראים׳, הארץ, 6 בספטמבר 1993)

ללהיטות להוציא את היהודים מארצות ערב לפני שיאונה להם רע התלוותה התנהלות חסרת אחריות שסיכנה את העולים.

עימות בכל מחיר

לכאורה אגוז לא הייתה שונה מספינות מעפילים שטבעו לפני קום המדינה (ראו ׳ספינות שלא הגיעו׳ בעמ׳ 36 בגיליון זה)

בכל המקרים לקח היישוב סיכון מודע לפני שהוציא את האניות ללב ים, והתחשב במצבם של העולים כפליטים נרדפים ובמצבו של היישוב שנרדף על ידי ממשלת המנדט. אולם בעוד שלפני קום המדינה הפליגו העולים במנוסה מאימי המלחמה באירופה וביקשו לפרוץ מצור בריטי שחסם את הכניסה לארץ, אגוז לא הייתה צריכה לפרוץ בכוח את הכניסה לישראל, ויהדות מרוקו לא עמדה בפני סכנה קיומית. אך הנהגת המדינה הייתה משוכנעת שהקטסטרופה לא תאחר לבוא. עמדה זו לא הייתה מנותקת מן המציאות. לנגד עיני ראשי המדינה עמד גורלם של יהודי ארצות ערב האחרות שגורשו בחוסר כל מארצותיהם, והם ראו לנגד עיניהם גם את המדינה הצעירה והשברירית המשוועת לאכלוס כדי להפוך לבת קיימא. כך אפשר להבין את להיטותם של המוסדות הישראליים להוציא את היהודים ממרוקו למרות הסיכונים.

אבל ללהיטות הזו התלוותה גם התנהלות חסרת אחריות שסיכנה לא רק את העולים שהפליגו באגוז. חודש אחרי הטביעה החליט אלכס גתמון, מפקד המסגרת במרוקו, על דעת עצמו ובניגוד לממונים עליו, להתעמת עם ממשלת מרוקו. הוא פרסם בשם הקהילה היהודית כרוז המאשים את מרוקו באחריות לטביעת ספינת העולים. הכרוז חולק בחשאי בתיבות הדואר של היהודים בערי מרוקו על ידי חניכי תנועות הנוער הישראליות. פעילים בתחום ההגנה העצמית החליטו להדביק את הכרוז על קירות בערים מכנאס ופאס. בפאס נתפסו ועונו שני מתנדבי המסגרת בזמן שהדביקו את הכרוז ליד תחנת משטרה. השלטונות המרוקניים שעד אותו זמן העלימו עין מפעולותיה של הרשת הישראלית החליטו לנהוג ביד קשה ועצרו את הפעילים המרכזיים של המסגרת במכנאס ובפאס, אך לא נגעו כלל בשליחים שנותרו במדינה.

כמה מן השליחים עזבו את המדינה על דעת עצמם ואחרים הודיעו למתנדבים שעדיין לא נתפסו שאין להם מה לדאוג ושעליהם לחכות להוראות בבתיהם. כמה מן המתנדבים במטה המסגרת בקזבלנקה, שהעריכו שחבריהם העצורים עלולים למסור את כתובותיהם אם יענו אותם, החליטו להסתתר או לברוח ממרוקו בדרכים שונות. האחרים נתפסו בידי המשטרה, נכלאו ועונו קשות. שניים מהם מתו אחרי זמן מה כתוצאה מעינויים אלה – רפאל ואקנין, ממתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות, ומרסל רואימי. הדרישה מן המתנדבים להישאר בבתיהם, בעוד רוב השליחים מישראל עוזבים את המדינה או מסתתרים, העלתה את הטענה שראשי המסגרת לא נטשו את רעיון העימות הראוותני עם שלטונות מרוקו והיו מעוניינים במעצרי המתנדבים כדי להפעיל לחץ על מרוקו וכדי להפיח רוח לחימה בקרב הקהילה. הם השתמשו בשמה של הקהילה שראשיה התנגדו לתוכן הכרוז, ולמעשה גזרו כליה על המשך פעילות הרשת המחתרתית של ישראל במרוקו.

פרק הסיום-ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו

סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

התמונה מימין
איש הצצות הספרדי פאקו פרז לא עלה על סירת ההצלה, אלא נשאר כדי לנסות להציל את הנוסעים היהודיים ונספה.
התמונה משמאל
האלחוטן חיים צרפתי אמור היה לסיים את תפקידו ולחזור לארץ ולהתחתן .ברגע האחרון נעתר לבקשת מפקדיו להחליף אלחוטן אחר, ונספה באסון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר