ארכיון יומי: 14 במאי 2019


יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב

יסודות מאגיים

בתבשיטנות המגרבית בעת החדשה

פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה. יש לה היבט טכני־מקצועי; היבט כלכלי־מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר־גלם, פעמים עיקרי, וכן כיסוד קישוטי; היבט חברתי: מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו; היבט אסתיטי־פסיכולוגי; היבט משפחתי ומורשתי: העברת המקצוע מאב לבן, וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית; היבט מוסרי: תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך; היבט דתי: יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך, תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא־מוסלמים, ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין־עדתיים; ואחרון אחרון — ההיבט המאגי, היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים (כשדים, עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי־מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף, לרבות התכשיט. לשון אחרת, הקשר בין התכשיט והקמיע.

אדבר על שני ההיבטים האחרונים, כפי שהם במגרב, וזאת משלושה טעמים: (א) עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו, והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים; (ב) יהודי־המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו, ובעיקר באמונה בשדים (ג׳נון), בעין הרע ובכישוף, וכן באמצעי־ המגן הראשי נגד אלה — היד; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע, או אף כולם — היו יהודים. עוברה זו מעוררת את השאלה, האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה, החומרים, הדגמים והצורות; עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת; והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי־הקדושה המיוחדים להם. בהעדר סימן־זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים, יש להימנע מניסיון זיהוי אתני־עדתי של אותם מוצרים, פרט לתכשיטים שבהם יש סימני־היכר ברורים לכאן או לכאן.

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר; (א) יצורים בעלי בינה, שהם עויינים ומזיקים בדרך־כלל לאדם, אלה הג׳ן, השדים, אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור. (ב) היזק לאדם מחברו, שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס, קינאה וצרות־עין. אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: באמצעות הפה — קללות וחרפות; או באמצעות העין — המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו. מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים, אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי־תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים, ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם, ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול., על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי־סלע בסהרה מן האלף השלישי(ויש גורסים הרביעי) לפני הספירה, קברי הפרעונים וכתובות האשורים; ואלו במסורת היהודית — נזכרת עין המקנא במשלי(כח: כב — איש רע עין) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

אשר לערבים הקדמונים, דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים. התינוק ענוד קמיעות (ד׳ו תַמַאאִם) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם. אמרא אלקיס (המחצית הראשונה של המאה השישית). האסלאם אישר אמונות אלה, כי מוחמר האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן. בשתי סורות מן הקדומות ביותר(קיג, קיד) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא: מן החשיכה, מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו, מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג׳ן. הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג׳ן, אבלים (ראש השדים) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם. בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומות מהתקופה הקדם־ אסלאמית.

דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.

דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יד פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; ־השנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.

דמות היד במגרב עשויה מחומרים שונים; מתכת (זהב וכסף), בד, עור, עץ, אבן, זכוכית. היא משמשת יסוד קישוטי בחפצים שונים; בגד, רהיט, מרבד, כד, חומת הבית, דלת, משקוף, מפתן, עמוד האוהל, קת הרובה, ובעיקר על גוף האדם.כתכשיט היא מצויה בשביס, תליון של עגיל, ענק, איפור, צמיד, אבזם ועד העכסים של הרגל.

מחמש אצבעות היד קיבל המספר חמש עצמו משמעות סמלית עצומה" והפך להיות שם־נרדף ליד המגינה עצמה כנ״ל. במובן זה המספר חמש בא לידי ביט״ בנוסחה המפורסמת ׳ח׳מסה פי עינכ׳ (חמש בעינך), המלווה באותו מחוה של התגוננות לעבר בעל העין הרעה.

בעיני המוסלם, כידוע, חמש הוא, בין השאר, מספר ׳עמודי האסלאם׳ ומספר התפילות שהוא חייב בהן יום־יום.

ההנחה שהאמונה בעין הרעה ובפגיעות מאגיות אחרות השפיעה עמוקות על אמנות הקישוט והתכשיט בעולם המוסלמי, רווחת מאוד בין החוקרים מאז הביעה לראשונה וסטרמארק בשנת 1904, במאמרו ׳המקור המאגי של דגמים מאוריים׳’. המחקרים הרבים שערך אחרי־כן חיזקוהו בדעה זאת ואף הניעוהו לשער כי באמצעות הערבים הגיעה השפעה זו גם לאירופה. הקשר הסיבתי בין הקמיע והתכשיט נסתבר לו מן הדמיון בין השניים מבחינת חומרי הגלם, הקומפוזיציה, הדגמים והסמלים, ומן העובדה שבמקרים רבים התכשיטים נחשבים כקמיעות הגם שמכנים אותם בו־בזמן כתכשיט. וכן להפך: לעתים קרובות קמיעות מאבדים את אופים המאגי בתודעת עונדיהם והופכים לתכשיט אמיתי., בינתיים גם הופיעו ב־1915 ספריהם של זליגמן על העין הרעה ושל קונץ על המאגיה של תכשיטים וקמיעות,, ואלה הרחיבו את היריעה מעבר למגרב ואף מעבר לאיזור הים התיכון.

את המשך הדיון נרכז בארבעה סעיפים: (א) השפעת האסלאם על היחס לצורפות והעיסוק בה; (ב) הסגולה המאגית המיוחסת לצורפים עצמם ולחרשי־מתכת בכלל; (ג) הסגולות המיוחסות לחומרי הצורפות; (ד) הסגולות המיוחסות לדגמים, לצורות, לסמלים ולצבעים המופיעים בתכשיט כבקמיע.

כבר נרמז לעיל שהאסלאם רואה בעין רעה את השימוש בכלים וחפצים עשויים זהב או כסף. הקוראן אמנם אינו חד־משמעי בנושא זה. בפסוקים המזכירים מתכות אלה אין גינוי מפורש והחלטי לכך אלא רק לאלה הלהוטים אחר נכסי עוה״ז וצוברים זהב וכסף מבלי להוציאם ׳בדרכו של אללה, (היינו, לצורכי הג׳האד והעדה) עליהם הוא מאיים באש הגיהנום, ואילו הצדיקים בגן עדן יענדו צמידי זהב ופנינים, ילבשו מחלצות משי ויוגשו להם מעדנים ומשקה טהור בצלוחיות וגביעים של זהב (קוראן, ג: יד, ט: לד, יח: לא, כב: כג, מג: לא, עו: טו כא). בקובצי המסורות המיוחסות לנביא, לעומת זה, אנו מוצאים למעלה מ־100 חדית׳ים המדברים בגנות ובאיסור השימוש בכלי כסף וזהב. אם לא היה בכך כדי להדיר את האסלאם מהפקה ושימוש רב־תכליתי של מתכות אלו, לרבות קישוט, הרי בעיני המוסלם האדוק בדתו, בפרט במגרב, שם שלטת האסכולה המאלכית המחמירה, דבק בכסף ובזהב רבב של טומאה, דבר שמנע ממנו לעסוק בעיבודם ולהשתמש בהם, פרט לעדיים המיועדים לאשה. על כך יש להוסיף את הבוז שרחש הערבי הנומאדי, גם אחרי התנחלותו, אל העוסקים במלאכות בכלל, לרבות צורפות וחרשי־מתכת, ובמיוחד אל העוסקים בברזל. יחס זה היה זר לברברים יושבי־הקבע, ואף־על־פי־כן מעמדם של העוסקים במלאכות האמורות היה נחות ומובדל בקרב חברות ערביות וברבריות מסוימות גם במוריטאניה, בקרב התוארג ובישובי־הקבע ברחבי המגרב. כל אלה חברו כדי להעניק מעין מונופולין לעיסוק זה ליהודים, מאחר שהנוצרים נעלמו מן האזור למן התקופה האלמוהדית ולא שבו להתיישב בו אלא בעקבות הכיבוש האירופי.

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב- עמ' 289-285

לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור-פאס וחכמיה כרך ב'

 

לשון למודים

לרבי יעקב אבן צור ז״ל

הסכמות על ספרים הקוראים לעזרת ה׳ בגבורים

הסכמה על ספר אוזן שמואל

נדפס אמ״ד תע״ה

כסלו התע״ד

הבקר אור צפרא נהר טהר יומא טהר גברא, דמאריה סייעיה האי פרצידא דתותי קלא כיון דנבט נבט צורבא מרבנן יניק וחכים כהה״ר שמואל די אכילה נר״ו מק״ק שבמתא מכנאסא הבירה, ראה ראינו כי היה ה׳ עמו בהגלות נגלות אמרות טהורות לב חכם ישכיל פיהו אגרא דשמעתתא סברא, ועל שפתיו יוסף לקח בפשטים נאותים ואלה המשפטים ישרים ותורות אמת האיש מקדש במקראי קדש מחדש טובו אין טוב אלא תורה מפוארה, ובמד­רשים ובאגדות עשר ידות מה ידידות קנה וקדות כאחד נצמדות בכלי חמדות נכבדות מדובר בו כורדא סומקא לסוסיא חוורא, ועוד לו כלך אצל יפות לשונות רש״י ותוספות דקו״ת וצרופו״ת בהם נשא ונתן באמונה וה״ן בפיהו נכונה והנה תסובינה אמרותיו ותארכנה סרעפותיו טבח טבחו מסך יינו אף ערך אפתורא דדהבא בישרא שמינא וחמרא, ותשב באיתן קס״תו ואת הכל עשה יפה בעטייו ודבר בעתו מה טוב מאן דסייר בנכסיה ובמליה כל יומא משכת איסתרא, הראשון שבראשון אין למעלה הימנו ריבא ומיעט.וריבה במצוד, קטנה שכל גופי תורה תלויין בה האחת אהובה מעלת התשובה ודנא כתבא דגריר לבא ומילתא אלבשייהו יקירא, ואחריו יאיר נתיב ישב כתיב לדרוש ולתור בחכמה בדעת ובמזמה בדרושי שבת הגדול כל הרוצה ליטול את השם יטול לספר נפלאות תמים דעים הוציאנו ממצרים ח׳צר משוגעים נוף העכורה, גם לרבות מלות ערבות מלאות וטובות תבנית היכל מחוטבות בדרך סלולה בדרושי שבת כלה ובלישנא קלילא שם שם לו חוק ומשפט וקבע עתים לתורה, והאחרון הכביד אחרון אחרון חביב צור תעודה באגרא דהספדא אמירה נעמה קל״ה נאה וחסודא באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו להכין לדרכו צידה ליום פקודה בזרוע עם גבורה, אשר על בן נדבה רוחו אותו למהר להקריב מנחת בכוריו ושבח נעוריו וראשית אמריו בכורי פרי אדמתו יצוקים ביצוקתו להקריבם ע״ג המזבח מזבה הדפוס ובעט ברזל ועופרת יתן בספר ויוחקו וליכא בהאי מילתא משום יוהרא, ובכן אמינא ליה לפעלא טבא וישר חילו לאורייתא ובהאי גירסא דינקותא תסתיים שמעתתא ותכוב״ד העבודה כהוגן וכשורא, ולבל יהי לריק יגיעו אמרנו הלוך להרגיעו והסכמנו על ידו להדפיס בכוסו ובכיסו וה״ן עוזר לו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה ולהוציא כלי למעשהו יבורך ברכה ערוכה בכל ושמורה, נאם שופכים שיח לפני אל טוב וסלח יהיה בעזר המחבר ובעזר כל איש חכם לב וחפץ ה׳ בידם יצלח להוציא מחשבתם הטהורה לפועל עשות ספרים הרבה אין קץ יגדיל תורה ויאדיר בשפה בדורה, וימהר יחישה מעשהו למען נראה האיש משתאה עני ונכאה רוכב על חמור ואל הר המור יקבוץ אומה יחידה ויאסוף נדחי פליטת בית יהודה הנשארה, דייני ק״ק שבפאס יע״א כותבים וחותמים כתב מפותח ונרשם בסדר ויברך אותו שם בשנת מפי עוללים ויונקים יסדת עוז לפרט אלף הששי ליצירה.

ב

סיון התע״ו

אשר כתבתי להסכמת הדפסת ס׳ נמוקי שמואל למהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה, וקצת מספר ערוגת הבושם ומעולפת ספירים. נדפסו באמשטרדם תע״ח

הדור אתם ראו לכו חזו מפעלות, אדם המעלות תחלתו מר ואהלות, וצ׳ופו מתוק לנפש בדבריו כל כושל ימצא נופש הלא הוא החכם השלם הדיין המצויין הלן בעומקה של הלכה פלפלא חריפא דמחדדן שמעתיה מתון ומסיק מעין המתגבר עמיתנו בתורה ובמצות כמוהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה, אי בעית אימא גמרא הן הראנו את כבודו ואת גדלו ראשית אמריו ותחלת דבריו שבח נעוריו ומנחת בכוריו אשר פעל ועשה בימי חרפו מקדמוניו בס׳ דברי שמואל הנדפס בשכבר בשנת התנ״ט, ויהי בימים הרבים ימים של צער וסער מתחולל ביום ג׳ בשבת ב׳ ימים לחדש אב בשנת לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו לפ״ק נתבקש בישיבה של מעלה ויעל בסערה השמימה אל המנוחה ואל הנחלה, ותנוח ותעמוד נפשו בעדן ג׳ן אלהים והוא בן ג״ן שנים ורוחו צהלה ושמחה במעטה תהלה, ונשארו קונטריסיו וחדושיו מפוזרים אחת הנה ואחת הנה כתובים באמונה, עד שקמו אלה שני בני היצהר הבנים בניו הלא הם בנו הגדול בן יכבד אב יקר רוח איש תבונה פרי צדיק עץ חיים המשכיל ונבון הר׳ אברהם נר״ו ומשנהו חמד בחודים משכיל על דבר יצמא טוב גזע האיתנים הר׳ וידאל זרע ברוכי ה׳ המה בדקו וחפשו חיפוש מחיפוש ופשפשו ומצאו וספקו חבל בחבל ומשיחא במשיחא לדרוש סמוכים ולהסמיך כל ענין אל ענין הסמוך לו ונראה עמו ונתנו לכסף מוצא להעתיקם העתקה ישרה ומסודרת כראוי ובעזר עליון עשו והצליחו ואספו וקבצו הקונטריסין הללו שלשה המה נפלאו ובשמות נקראו, הראשון שבראשון אין למעלה הימנו קונדריס קראו נמוקי שמואל אי בעית אימא קרא הבין במקרא וקלע אל המטרה והחביר עצה במלים בחכמה ובתבונה ובדעת ותקן משלים והכניס ראשו בין הרים גדולים אראלים וחשמלים הלא הם רש״י ז״ל והרמב״ן ז״ל והרא״ם ז״ל, ולבו ראה הרבה חכמה ודעת ונפשו משתעשעת במה שכתב הרב האלהי מוהרר״ח ויטאל ז״ל בתחלת ס׳ אוצרות חיים וז״ל בענין ספרי הקבלה הנמצאים אמר לי מורי האר״י זלה׳׳ה כי שלשלת הקבלה של הראב״ד ז״ל ממנו ומבנו הר׳ יצחק סגי נהור ז״ל ותלמידיו עד הרמב״ן ז״ל תלמיד תלמידיו כולה קבלה אמתית מאד והיא מפי אליהו ז״ל שנגלה אליהם, וביאור הרמב״ן ז״ל שעשה על התורה הוא עמוק מאד ואין מי שיוכל להבינו כי דבריו סתומים עד מאד והוא ספר יקר ונחמד מאד למבינים אותו עכ״ל שם, וישם את פניו לסלק ולסקל מעל הרמב״ן ז״ל כל אבני קושיותיו והשגותיו של הרא״ם בהלצת יושר ואמרי כושר, ולב צדיק יהגה לענות וראיותיו ומועצותיו כדת נתונות, בשפתי רננות וחכמות הגונות ובדרך תבונות להעמיד דברי הרמב״ן על מתכונתן, בצביונן ובקומתן, ושמחים הדברים כמסיני בנתינתן, ובלי ספק כי אזל הרב המחבר לההוא עלמא הרמב״ן דיל נפק לאפיה כמטבריה לחמתן, ותעלוזנה כליותיו ועצמותיו הקדושות כמשוש חתן, דגדולים צדיקים במיתתן, גם לא זז מחבב לסביב סיבות ולשובב נתיבות לישא וליתן באמונה בדברי הרב מהר״ש יפה ומהר״ם יפה ובעל צדה לדרך והרב מהר״ש אלגאזי ושאר רבנים כיד אלהיו הטובה עליו, ואחריו יאיר נתיב קונט׳ חדושיו על מס׳ שבועות קראו ערוגת הבושם ולא נמצא ממנו אלא סוגיא אחת כשמש מאירה, ערוכה בכל ושמורה, והחוט המשולש קונט׳ חדושיו על מס׳ ע״ז קראו מעולפת ספירים ולא נמצא ממנו ג״כ אלא מעט מזער, ובכן נדבה רוחם אותם להעלותם עולה לה׳ ריח גחוח על מזבח הדפוס להוציא לאוד תעלומות חכמות הרב אביהם ז״ל, ולדלות ולהשקות תורתו לאחרים לזכות את הרבים זכות הרבים תלוי בהם, ובראותינו טוב כוונתם הסכמנו על ידם אף ידינו תכון עמם ומעשה אבות יעשוהו בנים חרות על הלוחות ויכתבון מליו בספר ויוחקו בעט ברזל ועופרת לכבוד ולתפארת, ואחלינו יכונו לפני העומדים על פקודת משמרת ההדפסה יעשו עם הרב המחבר לטובה אות, בעשותם דפוס נאה ומרווח וגייר נאה ואותיות נאות, למען ירוץ קורא בהם ויתן הלל והודאות, לא כמו שעשו בפעם הראשונה בס ׳דברי שמואל שהדפיסוהו באותם אותיות צנומות דקות ושדופות קדים עקודים נקודים וברודים, וכתב דחוק ומתוק בלי שום ריוח בין אות לאות ולא בין תיבה לתיבה ולא בין שיטה לשיטה, ובלא גליון כמאן דחייש למיעוטא, אלא יתהלכו ברחבה ויוציאו כלי למעשהו בדפוס יפה בכלל ובגליון רחב מלמעלה ולמטה ומן הצדדין משום זה אלי ואגוהו, ושכרם הרבה מאד מאת צור ישראל נורא הוא, וכגון דא צריך לאודועי שאם המצא תמצא איזו שגיאה קטנה או גדולה אין לתלות שום פגם ח״ו במחבר יען זו מהדורא קמא היא שהיה כותב בעת העיון עצמו לבל ישכח הענין ואלו היה הקב״ה מאריך ימי צבאו בעה״ז ודאי היה מתקן הכל במהדורא בתרא כדרך כל המחברים, והנה עדין נמצא ביד הבנים בניו אי בעית אימא סברא כמה פסקים וחדושי דינין אשר פעל ועשה, ועוד כמה אגדות מהתלמוד אשר ייעד לקרוא בשם פתח עינים ככתוב בקונט׳ אחרון מספר דברי שמואל וה׳ יעזרם על דבר כבוד שמו לאסוף ולכנוס כל הענינים ולסדרם ולחברם כראוי אולי יודפסו בזמן אחר, וכעת אנו חותמים בשים שלום טובה וברכה על ראש כל המשתדלים והמסייעים בדבר מצוה זו בגופם ובממונם ובהונם ואונם, קדוש ישראל יהיה מגינם, וישלח ברכה בכל מעשי ידיהם מקניהם וקנינם, נאם המעתירים אל ה׳ ימהר יחישה מעשהו יוצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו, ויקבוץ לציון עניי עמו זרע מקודשיו, וישמחו בו כל מבקשיו, כותבים וחותמים במיון המעוטר בכתרה של תורה שנת ותעלוזנה כ ל י ו ת י בדבר שפתיך מישרים לפרט האלף הששי דייני ק״ק פאס יע״א.

יהודה בן עטר

חדל אישים ושפל אנשים מדרס לפרושים כי קטון הוא יעקב אבן צור יס״ט בן לאותו צדיק הרב החסיד הוא הקדוש כמוהר״ר ראובן זצוקלל״הה.

לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור-פאס וחכמיה כרך ב'-עמ' 249-246

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1967-1950

חזון וממשות

פתיחה

בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים ייסד ר׳ שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו ונשיא בית הדין הרבני הגבוה בבירה רבאט, בשיתוף מועצת ועד הקהילות היהודיות במרוקו, בית מדרש ייחודי לרבנים במטרה להכשיר דור חדש של דיינים, שיחליפו בבוא היום את ההנהגה הקיימת.

ה׳מדרשה הגבוהה ללימודים רבניים׳, ובשמה הצרפתי des Hautes Études hébraïques Institut Marocain עוררה בשעתה רושם כביר: ׳כאילת השחר המבשרת בוקר לא עבות הופיעה המדרשה הגבוהה גאון היהדות המרוקאית, פארה והדרה, ברוך ה׳ רעיוננו נעשה מציאותי וחלומנו נתגשם. המדרשה להכשרת רבנים־דיינים שיקפה את שאיפותיהם של גדולי הרבנים במרוקו, והם השקיעו בה עמל ויגיעה. אולם כגודל התקוות גודל האכזבות. בסופו של דבר לא השיגה המדרשה את התוצאות המיוחלות.

הערת המחבר: ר׳ שאול אבן דנאן (1883-1972) היה בנו של ר' שלמה אבן דנאן, רבה הראשי של מרוקו בשנים 1967-1935. לפני כן כיהן כרב בערים שונות. בסוף ימיו עלה לארץ־ישראל ונפטר בירושלים. מחבר הספר 'שו״ת הגם שאול׳.

 קדמה ליזמה זו הקמת הסמינר לרבנים 'תורה וחיים' בטנג׳יר בראשית שנות העשרים. סמינר זה נקט שיטות פדגוגיות מודרניות ונוסף על לימודי הקודש הקנה לתלמידת חינוך צרפתי וכללי. מנהיגי הקהילה בטנג׳יר שאפו להכשיר במוסד זה רבנים מודרנים – ולא דיינים כבסמינר ברבאט – שידעו לייצג את קהילותיהם בפני השלטונות, אולם התוצאות בסופו של דבר אכזבו. לעת עתה ראו על כך בקצרה: לסקר, החינוך היהודי, עמי 84-83; לסקר, החינוך, עמ׳ 134.

במאמר זה אספר את סיפורה של המדרשה, אעמוד על ייחודה ביחס למסגרות אחרות להכשרת רבנים ודיינים, ואתאר את צמיחתה על רקע צומת התרבויות שאליו נקלעו מרוקו והיהודים בה על ספה של תקופה חדשה – המעבר לשלטון הצרפתי. מפעל ייחודי זה הוא בעיניי דוגמה לתגובתם של גדולי רבני מרוקו על אתגרי המודרנה ולדרכי התמודדותם המושכלות עם בעיותיה ומורכבותה.

אפתח בסקירת הרקע ההיסטורי הבסיסי והמצב המשפטי של מערכת בתי הדין הרבניים במרוקו, לאחר מכן אתאר היבטים שונים של המדרשה, ואסיים בדיון בשאלת הצלחתה ביחס למטרותיה. המאמר מבוסס על מסמכים רשמיים שפרסמה הרבנות הראשית במרוקו4 ועל ראיונות עומק שקיימתי עם בוגרי המדרשה החיים כיום בארץ.5

התזכיר הכללי משנת תשי״ב אשר הוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית ברבאט. פורסם מחדש: המשפט העברי,עמ׳ 289.

בעיקר התזכיר הכללי משנת תשי׳יב – ראה: המשפט העברי,

עמי 292-287 – וכן תזכירים נוספים שפורסמו מחדש בספר זה. יש להבחין בין התיאור בתזכירים שנכתבו לפני הקמת המדרשה ובשנתיים הראשונות לפעילותה, ובין הראיונות עם הבוגרים שחוו את המשך פעילותה של המדרשה ואת תוצאותיה הדלות כמה שנים לאחר הקמתה. עם זאת יש חשיבות רבה למסמכים הרשמיים, שפורסמו בסמוך להתרחשות ההיסטורית, בעוד הראיונות התקיימו כעבור קרוב לשישים שנה והם סובייקטיווים יותר. על יתרונותיו של המחקר האיכותי ראו: שקדי, עמ׳ 59-58, 63-61, 71-70. על הרבנות הראשית במרוקו ראו למשל: עמאר, הרבנות.

תחילה ראיינתי בוגרים בני כל המחזורים, אולם משהגעתי למסקנה שלאחר שני מחזורים שינתה המדרשה את פניה, התרכזתי בתיאור שני המחזורים הראשונים. כדי להבין כיצד פעלה המדרשה בסוף דרכה ומתי נסגרה ראיינתי גם תלמידים של המחזורים האחרונים וכן את הרב דוד בר־חן (אוחנונה),

מנהל המדרשה בסוף דרכה. תודה נתונה לרב מאיר אלעזר עטיה, תושב העיר רבאט בשנות פעילותה של המדרשה וכיום בירושלים, על שהפנה אותי לכמה מהבוגרים, על תובנותיו ועל שהואיל בטובו למסור לי את התמונות המתפרסמות בזה. אני מודה גם לכל המרואיינים שתרמו לי מזמנם.

ב. רקע פוליטי, היסטורי ותרבותי: השלטון הצרפתי במרוקו ויהודי מרוקו

ב־30 במרס 1912, עם החתימה על חוזה פאס, קיבלה מרוקו את החסות הצרפתית, וצרפת כוננה בה שלטון קולוניאלי. סדרי הממשל שונו, ואת המשרדים הממשלתיים איישו מעתה פקידים צרפתים.

שלטון החסות (פרוטקטורט) חולל שינוי עמוק במצבם של יהודי מרוקו. הצרפתים, ששאפו לבסס את אחיזתם במרוקו ולפתח את כלכלתה, ניסו לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי להם, וכדי לקדם את מעמדם במדינה אף עמלו לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם. ואכן בשנות העשרים והשלושים שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו נטייה פרו־צרפתית. נוסף על כך כבר בשלב מוקדם הוכרע למעשה כי הנוער היהודי המקומי יתחנך בהשפעתה התרבותית של יהדות צרפת. וחברת כי״ח, שפעלה במרוקו משנת 1862, המשיכה לספק את הכלים שסייעו בידי היהודים להשתלב בכלכלה האירופית.

השלטון הצרפתי לא ראה ביהודים, שהיו מיעוט במרוקו, יסוד מסוכן, לפיכך היו הצרפתים מעוניינים שהיהודים ירכשו השכלה צרפתית. ראו: לסקר, מוסלמים, עמ׳ 254.

ר׳ יוסף משאש, יליד מכנאס (1974-1892), תיאר את מורכבות המפגש התרבותי עם הצרפתים: 'מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה לא משתבש׳ (משאש,א, סי׳ ריב, עמי צג, תשרי תרע״ב). שמונה שנים לאחר מכן כתב תיאור חד־משמעי: 'אשר כל מלחמותם הם קדושות רק למען האמת והצדק, והחופש והדרור, להציל עני מחזק ממנו, ולפשוט אדרת הבערות מהבוערים, ולהלביש אותם מחלצות הדעת והשכל… והודות לאל עליון העומד לימין צדקם, הוציאו כמה רבבות נפש אדם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול… ושמש צדקת מעשיהם ופעולותם אשר הזריחו על המין האנושי, בדם קדשם, יהיו חקוקים על לוח לבנו תמיד, ויהיו חרוטים על ספרי דברי ימי עולם, לזכרון, לדור אחרון׳(שם, סי' רעב, עמי קכה, ניסן תר״ם). ע"כ

ג. רקע משפטי: הנהגת הקהילות ומעמד בתי הדין טח החלת החסות

בעקבות כינון שלטון החסות הצרפתי חל שינוי מהותי גם בהנהגת יהדות מרוקו. הוקם גוף בשם מועצת הקהילות, ברית הקהילות" או ועד הקהילות, וחבריו היו נציגי הקהילות, שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה.

בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלות מרוקו וצרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים ובראשם ר׳ רפאל אנקווה, התקבל חוק הדיינים, שהיה מורכב מעשרים וארבעה סעיפים, ושהסדיר את מערכת בתי הדין הרבניים ואת סמכויותיהם.

הערות המחבר: בניגנד לממשל הסלטאן בעבר, שלא התערב בענייניהן הפנימיים של הקהילות, חתר הנציב הכללי הצרפתי הגנרל ליוטיי (Lyautey) לשפר את המערכת הקהילתית ולהטיל פיקוח של השלטון על פעולותיה. ראו: בשן, יהדות, עמ' 312. בשן ציין כי נחום סלושץ מונה להמליץ על ארגון מחדש של הקהילות ובתי הדין, וחלק מהמלצותיו היו הבסיס לרפורמה שעשה השלטון הצרפתי. צור שיער שארגון הקהילות על ידי הצרפתים נשען על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת. ראו: צור,קהילה,עמ' 103-102 .לדבריו אמנם הייתה לצרפתים מטרה להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם, אולם חברי מועצת הרבנים לא צייתו בהכרח לצרפתים ולנציגיהם. ראו: שם, עמי 104-103.

בשן, בתי הדין, עמ׳ 260. ר׳ שלום משאש סיפר שהוועד היה נבחר בבחירות של הקהל 'שנעשים לפני פקיד הממשלתי, או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה׳(המשפט העברי, עמי 453). לדברי בשן הוועד כלל ארבעה עד עשרה נכבדים בהתאם לגודל הקהילה, הללו מונו על ידי הווזיר על פי רשימות מומלצים שהגישה לו הקהילה. המינוי היה לשנתיים וחייב אישור של הממשל הצרפתי. גוף זה יחד עם הרב הראשי היה גוף בעל סמכויות שדן עם הממשל בכל נושא שהיה קשור לקהילות. ראו: בשן, יהדות, עמי 312.

לדברי ר׳ יצחק חזן ׳ואז נקבע סדר אחר כפי מה שהוסכם בין שתי הממשלות ונציגי הרבנים' (המשפט העברי, עמי 466).

ר׳ רפאל אנקווה (1935-1848), רבה הראשי של יהדות מרוקו בשנים 1935-1918 ומחבר הספרים 'שו״ת קרני ראם', ׳שו״ת פעמוני ראם', ׳פעמוני זהב על השו״ע חושן משפט׳, ׳חדד ותימא חידושים על הש׳׳ס׳ ו׳פעמון רימון על שו״ע חושן משפט׳. ראה: בשן, יהדות, עמי 313. ע"כ

בחוק נאמר כי בערים שייקבעו בחוק הממשלתי יוקמו בתי דין יהודיים רשמיים, שסמכותם הוגבלה לענייני אישות וירושה, ושלכל בית דין ימונו אב בית הדין, שני דיינים ומזכיר. בערים קטנות שלא יוקם בהן בית דין מלא, ימונה רב דיליגי (délégué, ציר), שתפקידו להיות ׳משגיח על סופרי בית הדין ויטפל בשלומות. כל ענייני המשפט יוגשו לפני בית הדין המחוזי, מלבד אם המתדיינים יקבלו על עצמם לדון לפני הרב הדיליגי ואז לא יוכלו להגיש ערעור על הפסק שיפסוק ביניהם.

הערת המחבר: חוק הדיינים, שנכתב ונחתם בין הממשלה המרוקנית ובין הממשלה הצרפתית באלח׳סירס בשנת 1918, פורסם לראשונה בעיתון הרשמי של החסות, בצורת טהיר, שנחתם ב־22 במאי 1918. ראו: בשן, בתי הדין, עמ׳ 260; פורסם שוב: המשפט העברי, עמ׳ ל209-20. לתיאור יישומו בפועל ראו בדברי ר' שלום משאש, שם, עמי 452־455; ר׳ יצחק חזן, שם, עמ׳ 466- 468. בדברי שניהם ניכרת הערכה לאופן שבו התנהלה מערכת בתי הדין מיום בוא הצרפתים למרוקו. לתיאור קצר של בתי הדין וסדריהם בתקופה שקדמה לבואם של הצרפתים ראו:בשן, היהודים, עמ' 36-35.

 המשפט העברי, עמ׳ 207, סעיף 1. ואלו הערים שהוקמו בהן בתי דין של שלושה: קזבלנקה, רבאט, מךאכש, מכנאס, פאס, אצןירה (מתחר), או-ג׳ז־ה (שם, עמי 209). ר׳ שלום משאש הוסיף: 'גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה׳(המשפט העברי, עמ׳ 452).

שם, סעיף 3. ואלו הערים שנתמנה בהן רב דיליגי: אגדיר, צאפי, אלג׳דידה, סטאת, בני מלאל, דמנת, ואזאן, צפרו, דבדו, מידלת, ארפוד, קניטרה (שם). והשוו לדברי ר׳ יהושע ממן: 'הואלתי לבאר מה שהיה נהוג אצלנו במארוקו שבערים לא גדולות, מנתה הממשלה רק דיין אחד, והוא לבדו דן, והמתדיינים אצלו אפי׳[לו] ערעור לפני בי״ד [^ית דין] הגדול בעי״ת [בעיר תהילה] ארבאט (הבירה) לא יכולים לערער' (שו״ת עמק יהושע, א, חושן משפט, סי׳ ו, עמ׳ קצה). ע"כ

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 37-33

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר