מורשת יהדות מרוקו

משפטים

(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק

בשקל ״שוף אבומר רכא כּואכּבו״

אַשְׁרֵי אִישׁ־צֶדֶק, בְּמִשְׁפָּט יַחְשֹׁב, כִּי לֹא בָּזֶה רַבִּים יֶחְכָּמוּ

רוּחוֹ עִם אֵ־ל נֶאֱמָנָה, וּדְבָרָיו נִצְדָּקִים:

חוֹקֵר לֵב, שׁוֹפֵט אֱמֶת, יִשְׁבֹּר עַוְלָתָה. אַךְ אִם לֹא שִׁנָּה טַעֲמוֹ —

וְאִם כִּי צָרָיו יִרְאֶה פָּשׂוּ לוֹ מְעִיקִים:

אִם בֶּאֱמוּנָתוֹ וּבְדִבּוּרוֹ יִתְחַזֵּק, לֹא פָּנָיו יֻכְלָמוּ

נְגִידִים יְדַבֵּר, יַשְׁלִיךְ בְּכָל־עֵת זִקִּים:

עָלָיו רוּחַ חָכְמָה, שֶׁכָּל טוּב יִמְצָא, יֶהְגֶּה צַחוּת, מָה טוֹב טַעְמוֹ

כֶּסֶף צָרוּף וּמְזֻקָּק אִמְרוֹתָיו מְנֻקִּים:

רוֹמְמוֹיַת־אֵ־ל בִּגְרוֹנוֹ, מִי יֹאמַר לוֹ עַד כֹּה תָּבוֹא, בְּחוֹתָמוֹ

יָפֵק מִן הַכֹּל רָצוֹן, מִכָּל־עֵבֶר נוֹשְׁקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה, בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ ־

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:

נָכוֹן לִבּוֹ, זִכָּה נִזְרוֹ / חֶבֶל־אוֹנִים אַמִּיץ בּוֹ אָזוּר

כַּשֶּׁמֶשׁ זוֹהֵר זָהֳרוֹ / סַהַר וְכוֹכָבִים לוֹ מַעְזוֹר

מִשָּׁמַיִם לוֹ יַעְזֹרוּ / פָּנָיו קֵךְמָה, הוֹלֵךְ לֹא יִנְזוֹר:

 (471) — השיר מכוון לדיינים עושי משפט וצדק.

במשפט יחשוב — חושב נכון על דרך המשפט. רוחו וכו׳ — של איש צדיק עם אל נאמנה. נצדקים — מצודקים ונכונים. עולתה — העול. אך — נקרא שופט אמת רק בתנאי. אם לא שינה טעמו — שלא משנה דרכו וגישתו למשפט וצדק. ואם — גם אם. צריו יראה — רואה את אויביו ומתנגדיו, וכן,יראה פשו לו מעיקים — שנתרבו המצירים לו ועכ״ז עומד באמונתו לשפוט צדק. לא פניו יוכלמו — לא יתבייש לעתיד לבא על ישרותו והגינותו. נגידים — דברים חשובים וחזקים.זקים — חצים.יהגה צחות — ידבר ברורות. מנוקים — נקיים מכל סיג ופסולת. בחותמו — בחתימתו על משפט הצדק. יפיק — יוציא, ימצא. נושקים — מנשקים ומעריכים. ושפע טל — שפע ברכה כטל. זכה נזרי — נתן מעמד לכתרו. חבל — אבנט, חגורה. אונים — כח. אזור — חגור. סהר — לבנה. לאינזור — לא יסוג

יוֹם יָרְדָה שְׁכִינַת־אֵ־ל עַל הַר־סִינַי וְהִשְׁמִיעַ מִמְּרוֹמוֹ —

דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, לְפָנָיו חֲקוּקִים:

רֵאשִׁית־הַכֹּל, הִשְׁמִיעָם עֶשֶׂר דִּבְרוֹתָיו, וְנָחָה עַל עַמּוֹ —

רוּחַ־אֵ־ל, וְקִבְּלוּם עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים:

צִוָּם מֵעֲשֶׂוֹת אֱלִיל־כֶּסֶף, פֶּן מִכְשׁוֹל וּתְלָאָה תִּמְצָאֵמוֹ

וְאַחַר הִזְהִירָם עַל מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים:

רַב מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְכָל־תַּרְמִית־אִ'ישׁ בְּאָחִיהוּ, הוֹדִיעָמוֹ

נִכְלָלִים כֻּלָּם בְּאַרְבַּע אָבוֹת נְזִיקִים:

מָה־נִמְתְּקוּ אָמְרִי־אֵ-ל, הִזְהִירָם מֵעֲשׂוֹת אֱלִילִים בֵּינֵימוֹ

לְאוֹת לְאִישׁ, אִם אֵין דָּן אֱמֶת, בָּמָה הֵקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים

דַּיַּן אֱמֶת בְּטָהֳרוֹ / כְּאוֹר הַמַּזְהִיר בְּיוֹם טָהוֹר

מִפְּנֵי אִישׁ לֹא יָגוּרוּ / כִּי הַמִּשְׁפָּט לָאֵ־ל הַנָּאוֹר

תִּשְׁכֹּן שֶׁכִּנָּה בִּמְדוֹרוֹ / וּבְתוֹךְ יִשְׂרָאֵל אוֹרָה יֵאוֹר:

וְאִם הַדָּבָר בָּרוּר־לָךְ כַּבֹּקֶר, אֱמוֹר, וְעַל־נֵס הֲרִימוֹ

וְאִם־לֹא, אַל־תֹּאמַר וְתַרְבֶּה בַּחֲלוּקִים:

רְדוֹף הַשָּׁלוֹם, אֲבָל אַל־תִּשָּׂא אַל־תִּתֵּן, כְּדִבְרֵי שֶׁלֹמֹה —

"פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן", חִכּוֹ מַמְתַּקִּים:

כִּי בַּעַל מְרִיבּוֹת מַטְרִיחַ הַדִּינִים,וְסוֹפָם יֶאְשָׁמוּ

גַּם אִם יָדִין וְיוֹרֶה יֵאָסֵר בָּאזִקִּים:

לָכֵן, עֵצָה־טוֹבָה נָתְנוּ חֲכָמֵינוּ, נִסְמֹךְ עַל דְּבָרֵימוֹ

לפניו חקוקים — בשני לוחות הברית. על משפטים — פר׳ משפטים וחוקי התורה. תרמית — רמיה ורמאות. ארבע אבות נזיקין — בריש מסכת בבא קמא! השור, והבור, והמבעה, (שן בהמה, ויש אומרים זה האדם פ״ג דב״ק) וההבער. במה הקים — כאילו בנה במה לעבודה זרה. לא יגורו — לא יפחדו. הנאור — כנוי לה׳ שהוא אור המאיר. ואם הדבר — המשפט. כבקר — כמו אור היום בלי פקפוקים. ותרבה בחלוקים — אל תרבה בהסוסים ודעות חלוקות. אל תשא אל תתן — אל תשא ותתן הרבה בדברים כי זה ירחיק את השלום. מטריח הדיינים — מטריח ובא עלהים בטענות. וסופם יאשמו — הדיינים ובעלי המריבות. גם אם ידין ויורה — נכונה. באזיקים — בכבלים. על דברימו — של הדיינים. וגם המה —הדיינים

וְגַם־הֵמָּה סָמְכוּ עַל־דִּבְרֵי הַמְּחוֹקְקִים:

מִשְׁפַּט וּצְדָקָה כָּתוּב, מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה, אַל־תַּעֲלִימוּ

זֶה צְדָקָה וְזֶה מִשְׁפָּט, בְּלִי עֲשׁוּקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים

דַּל בְּרִבּוֹ אַל־תַּכְתִּירוּ / אַל־תְּהַדֵּר, וְהַרְחֵק מֵהִדּוּר

וּפְנֵי גָּדוֹל אַל־תֶּהְדָּרוּ / כִּי אוֹהֲבָיו יַחֲנוּ כַדּוּר

וּפְנֵי הַדַּל אִם יֻקְדָּרוּ / כָּל־אוֹיְבָיו יַרְחִיקוּהוּ מִדּוּר:

אַל תִּגְזֹל דַּל, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר יוֹם הִלָּחֲמוּ

הֱיֵה רַחוּם בְּדִין, לֹא בִשְׂפַתַּים דּוֹלְקִים:

כִּי יְיָ יָרִיב רִיבוֹ, וְקָבַע קוֹבְעוֹ נֶפֶשׁ, לֹא רַחֲמוּ

כִּי מִשֹּׁד עֲנִיִּים וְאֶנְקַת נֶאֱנָקִים: —

יָקוּם יְיָ אָז וְדִבֵּר עֲלֵיהֶם,וְאוֹיְבֵיהֶם יִתָּמּוּ

מִשְׂגָּב לְדַל וָדָךְ, שׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים:

מציל עני מחזק ממנו, ואביון מגוזלו־מערימו

מגנו־מושיעו חזק כראי מוצקים:

לכן הדין יראה, כי חרב מנחת בבשרו ודמו

וגיהנם פתוחם, וקברים עמקים:

אשרי שומרי משפט, עושים צדקה בכל־עת, תחול עלימו —

טובה וברכה, ושפע־טל משחקים

המחוקקים — הפוסקים. אל תעלימו — אל תעלימו עין מן העני. דל בריבו — מסכן שיש לו משפט עם עשיר. אל תכתירו — אל תזכה אותו גם כשהוא לא צודק. אל תהדר – כלשון הכתוב ״ודל לא תהדר בריבו״. ופני גדול — חשוב. כדור — סביב. יקדרו — יושחרו, יצא חייב. מדור — מילדור בקרבתם. בשפתים דולקים — כלומר רק מן השפה ולחוץ. וקבע קובעו — גוזל ולוקח נפש זה שגוזל העני. ואנקת — צעקת, אנחת. משגב לדל מגן על הדל. ודך – המדוכא. שומעם — שומע תפילתם. ממעמקים — ממעמקי הלב. מערימו — נוהג אתו בערמה. מוצקים — איתנים ויציבים. כי חרב וגו׳ — כלומר אס לא ידון דיין אמת יענש קשה

קְרוֹב הַדַּעַת יָקֵרוּ / וְשֹׁחַד, חֶלְקָה טוֹבָה יִזְמֹר

אִישׁוֹן בַּת עַיִן שְׁמֹרוּ / וּדְבַר צַדִּיק, יַשְׁרוּ אָמוֹר

וְכָל־הָמוֹן עַל יֹאמַרוּ / דָּתֵנוּ יְקָרָה כְּהַר מֹר:

יָדַיִם רָמוֹת בְּדִין יִקֹּב אֶת הָהָר, אַל תֵּלֵךְ אַחֲרֵימוֹ

אַחַר רַבִּים לִנְטוֹת אַךְ אִם רָצוֹן מְפִיקִים:

אַזְהָרָה לַדַּיָּנִים לָדַעַת מִי דָּנִין לֹא פָּנִים יִרְעָמוּ

וְלִפְנֵי מִי דָּנִין, כִּי לְאֵ־ל חַי צוֹעֲקִים:

כִּי אֱ־לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל בְּרֹב עֻזּוֹ וְתַעֲצוּמוֹ

וְחִקְרוּ וְדִרְשׁוּ גַּם בִּדְבָרִים עַתִּיקִים:

שָׁמוֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם, אַזְהָרָה לַצִּבּוּר, כִּי תִּהְיֶה עָלֵימוֹ —

אֵימַת הַדִּינִים, כְּעוֹמְדִים בַּשְּׁחָקִים:

מִשָּׁמַיִם יַשְׁגִּיחוּ לְשָׁמְרָם מִנֶּזֶק, מִשָּׁם יְשֻׁלָמוּ

אַשְּׁרָם אַשְׁרֵי חֶלְקָם,וְזִיו שַׁ-דַּי יַעֲנִיקֵם:

חֶמְדַּת טוּבָם וּשְׂכָרָם עַיִם לֹא רָאֲתָה, רַק אֵ־ל בְּעוֹלָמוֹ

מִטּוּבָהּ צְפוּנָה גְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים

זְכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעַתָּם, וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָמוֹ

דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים, וְשׂוֹטְנֵיהֶם נְמַקִּים:

קַיָּם יִפְדֶּה עִמּוֹ, וְיָקִים שׁוֹפְטִים יְשָׁרִים בְּעִיר הֲדוֹמוֹ

יִתְגַּדֵּל שְׁמוֹ, יִמְלֹךְ זֶרַע יְהוֹיָקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:

קרוב דעת — נגיעות במשפט. יקרו — מנעו. יזמור — יכרית. אישונים — כאשון בת עין שמור על יושר המשפט.ודבר צדיק וגו׳ — כלומר לאמר ולגלות את דברו של הצודק ואז וכל המון עם — ירגישו בצדק ויאמרו כי דת ישראל ישרה ויקרה. ידים רמות וגו׳ — כלומר לא לקבל שיטת יקוב הדין את ההר, אלא להשתדל לעשות פשרה ושלום בין הצדדים. אחרי רבים לנטות — כדברי התורה ״אחרי רבים להטות״. אך וכו׳ כלו׳ כ״ז אם הולכים עפ״י ההלכה להפיק רצון מה׳, וכדכתיב ״לא תהיה אחרי רבים לרעות״. ירעמו — ירגזו ויביעו תרעומת. ולפני מי דנין — הקב״ה. צועקים — הבעלי דינין. בעדת א־ל — בבית דין. בדברים עתיקים — בדברי תורה ובדברי הקדמונים. כעומדים בשחקים — כעומדים מול השכינה. ושכרם. בעולם הבא. ושוטניהם — ומתנגדיהם, שעומדים להם לשטן. נמקים — נרקבים וכלים. קיים — הקב״ה שקיים לעד. בער הדומו — בירושלים. זרע יהויקים — מלך מבית דוד. מלך המשיח.

משפטים -(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק-אעירה שחר חלק ג' רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל.

3. 3. גן העדן האבוד

מאותה תקופה, זכורים לי עד היום בעיקר שני סרטים שהטביעו בי את רישומם העז, כל אחד מהם על פי דרכו.

האחד -״La Maison hantée״, "הבית רדוף הרוחות", סרט אימה על זוג צעירים המקבלים בירושה טירה על כל ריהוטה העתיק, עם פוחלצי איילים וחזירי בר הצופים מהקירות, ושריוני אבירים החמושים ברמחים וגרזנים הניצבים בכל פינה. כבר בלילם הראשון, מסתבר לבני הזוג שהם אינם אדוני המקום: צווחות מקפיאות דם, בכי הבא מאי שם, דלתות נפתחות בחריקה או נסגרות בטריקה, אחד משריוני האבירים המניף לפתע את המקבת ומאיים להנחיתה על ראש האישה הצעירה שאינה חושדת בדבר…

בעקבות הסרט הזה, התעוררתי במשך שבועות אחדים בלילות, מכוסה כולי בזיעה קרה, כשאחת מרוחות הסרט לופתת את גרוני.

לסרט השני קראו"Le Paradis perdu" – ״גן העדן האבוד". לא נשאר לי כל זיכרון מעלילת הסרט, אבל המוסיקה שלו כבשה אותי. ער היום מצטלצל בלבי המוטיב שליווה את הסרט. במיוחד אהבתי את נגינת הכינור. שמעתי לפני זה את נגני התזמורות היהודיות המקומיות מנגנים על כינור המוצב על ברכיהם. כינור זה נקרא בפיהם"קמאנז׳ה״.

בסרט הזה, הכנר עמד זקוף והחזיק את כינורו בין כתפו לסנטרו. פניו היו מיוסרות – כאילו נגינתו מסבה לו סבל בל יתואר. הצלילים שבקעו מן הכינור היו שונים לחלוטין מאלו שהפיקה הקמאנז׳ה. נגינת הכינור עוררה בי זעזוע פנימי, כאילו אני מישהו אחר, מישהו חדש. המוסיקה נגעה ללבי עד כאב. היא אחזה אותי בגרוני, בחזי, וגרמה לי לרצות להיבלע בתוכה. תמונות הסרט שחלפו לנגד עיניי לא עניינו אותי כלל. בעצם לא ראיתי אותן. איני זוכר אם באותם רגעים עצמתי את עיניי או שהשארתי אותן פקוחות. העיקר הוא שהייתי מרוכז כל כולי במנגינה המופלאה. כאשר נדָמו צלילי הכינור, תם גם הסרט. הוריי קמו, אך אני נותרתי במקומי, כאילו פחדתי שאם אצא מן האולם תאבד לי המנגינה לעד. אבא שחשב שנרדמתי, נגע קלות בכתפי. הבטתי בו והוא נזדעק: "אתה בוכה!״

״אני לא בוכה!״ עניתי כנעלב.

אימא ניגבה את דמעותיי בממחטה. ״אתה צודק, נעבי באסק, שיבואו עליי צרותיך, העלילה קורעת לב וגם אני בכיתי בקטעים מסוימים של הסרט. אבל יקירי, זה רק סרט!״ ״לא בכיתי בגלל העלילה!״ ״אז למה בכית?״ שאל אבא. ״בגלל הכינור!״

"בגלל הכינור? מה היה בכינור שגרם לך לבכות?״ ״אני מתכוון לנגינה של הכינור!״

איני זוכר את המשך השיחה הזאת, אבל מאותו יום והלאה לא הפסקתי לחשוב על הכינור ועל צליליו המופלאים.

4. 4. ״מהיכן נשיג לד כינור?״

יום אחד, לקראת הבר מצווה שלי, אמרתי להוריי: "אתם יודעים איזו מתנה הייתי רוצה לקבל לבר המצווה שלי?"

״איזו, Mon chéri?״ ענתה-שאלה אימא.

״כינור!״ ״כינור?״ ״כינור!״

״ולמה לך כינור?״

״מה השאלה הזאת?

כדי לנגן עליו!״ אבא צחק:

״אתה רוצה להיות דְנַדְנֵי?^״

״ דְנַדְנֵי ״ הוא התואר שניתן לחברי חבורות הנגנים המקומיות. הדְּנַדְנִיִּים שניגנו בשמחות, היו אנשים עניים מאוד שהתקיימו בקושי רב מהכסף שנידבו למענם בשעת נגינתם. להוריי היו שאיפות הרבה יותר מרחיקות לכת באשר לעתידי.

״אינני רוצה להיות מה שאמרת, אני רוצה להיות כנר!״

״זה מה שאמרתי!״

״לא! כנר כמו זה שראינו בסרט.״

מאז הסרט ההוא עבר זמן רב, והוריי שהיו מבקרים בקולנוע פעם בשבוע, הספיקו לראות סרטים רבים. כך שהתקשו להיזכר בסרט עם נגינת הכינור המופלאה. אימא קראה פתאום: ״אני נזכרת עכשיו. פניך היו שטופות בדמעות…״

בדיחות הדעת ששרתה קודם על פני אבא נמוגה: ״אבל מהיכן נשיג לך כינור?״ אמר מתוך מצוקה. נזכרתי בשיחה שקלטו קודם אוזניי באקראי: ״סלומון,״ אמרה אימא, ״צריך להזמין נעליים חדשות לקלוד.״ "קלוד״ היה שמי עד שהחלפתי אותו ל״אשר״ עם פרוץ הציונות בביתנו. ״נעליים חדשות? מאיין אקח כסף לנעליים חדשות?״ הזדעק אבא, ״קחי נעליים שאחיו הגדול הפסיק לנעול, ושהסנדלר יחדש אותן.״ ״כבר עשיתי זאת, אבל הנעליים קטנות גם על קלוד, נצטרך לתת אותן לדניאל הקטן ממנו. לקלוד צריך להזמין נעליים חדשות לבר מצווה שלו.״ ״אין לי כסף לנעליים חדשות! אמרי לסנדלר שיחתוך בצורה אמנותית את הקצה העליון, כך שאצבעות הילד יוכלו להגיח מהנעל.״ ״סלומון, כבר ביטלנו את המסיבה שתכננו. איזו הרגשה תהיה לו ביום הבר מצווה שלו בלי מסיבה ועם נעליים שאצבעותיו מבצבצות החוצה מהן?״

השאלה נותרה ללא מענה ואילו אני – התביישתי בעצמי: אין להם כסף לקנות לי נעליים ואני מבקש מהם כינור!

למחרת השיחה הזאת, שיניתי את גרסתי: ״לא התכוונתי שתקנו לי כינור, רק חשבתי שתוכלו להשיג לי כינור בהשאלה…״ ״מי ישאיל לנו כינור?״

״אחד מנגני החתונות!״

״אם אתה רוצה ללמוד לנגן, אתה צריך כינור לזמן ממושך. איזה נגן ישאיל לך לזמן ארוך את מקור הפרנסה היחיד שלו?״ ידעתי שהצדק עם אבא, ונזכרתי בדיירי המשנה שלנו, או בעצם – בבן שלהם ששמו היה ז׳אן.

כיוון שהזכרתי את הימצאותם של דיירי משנה אצלנו, עליי גם להזכיר לכם שהפרוטה לא הייתה מצויה בביתנו, לכן בוודאי ייראה לכם אך טבעי שאם השכרנו חלק מדירתנו, היה זה על מנת להשלים את הפרנסה בבית, ולא היא! אבי היה סבור שאין גדולה ממצוות הכנסת אורחים וסירב ליטול שכר דירה מכל הנספחים שהתגוררו בקרב משפחתנו.

ילדותי במוגדור עברה עליי בבית הומה כתחנת רכבת. בנוסף להוריי ולאחיי ואחיותיי, גדלו אתנו כבנות בית מספר קרובות משפחה צעירות של אמי. הסיבה לכך הייתה, שהוריהן רצו להבטיח להן חינוך טוב והצהירו שבשום מקום אחר לא יזכו ״להתחנך״, כמו אצל אסתר.

אבל לא לאלו התכוונתי כשהזכרתי את דיירי המשנה שלנו, שלבנם ז׳אן היה כינור…

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה