מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון
הקשר עול התנוסה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב
מדיניות העלייה של התנועה הציונית תומרנה בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י. בעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור התנועה הציונית, שהחלה לחפש קהילות יהודיות גם מחוץ ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים.
אליהו לולו !הכרמלי], יו״ר הסתדרות פועלי המזרח בירושלים ומראשי מפא״י, היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח: ״מצרים הסמוכה ׳טרה אינקוגניטה' [אדמה עלומה], נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה [ראש הנקרה], מעבר להרי החושך״. בדיון במזכירות מפא״י(24.11.42) לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה, עמד ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית אליהו דובקין על האתגר שניצב בפני התנועה הציונית ובפני היישוב בארץ ועל ״הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונבחרת״. לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ״שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות״. דובקין הגדיר את ״הרזרוואר״ של העם היהודי עוד לפני קבלת הדיווח של שאלתיאל, שנשא באקראי את תאריך הפגישה של מזכירות מפא״י – ״בצפון אפריקה קיים הרזורבואר של יהודים עבור פלסטין״. הוא ציין שאם יישלחו השליחים המתאימים, ״אפשר לצפות לעלייה משמעותית מצפון אפריקה״, ואם לא כן, הוא צפה ״קטסטרופה שאי אפשר לעצור אותה״. לא ברור אם שאלתיאל חזה אסון להתבוללות או לפרעות ביהדות צפון אפריקה.
החרדה מכך שגורל יהדות המזרח יהיה דומה לגורלה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשנות את יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן־גוריון כבר בראשית 1943: ״לא צריך לחכות ש׳פולין תחזור שם״. סביר להניח שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והיישוב עקב גורלה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ומוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. לשיטתה של אסתר מאיר־גליצנשטיין, ״הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח גורם לא פרודוקטיבי ״שלא סיפק את העבודה הצפויה״. להערכתה, קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, שכן ״בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה […] ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן״. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב הפרהוד בעיראק (1941), שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלו.
רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון
בשלהי שנת 1942 העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח, שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט – החלוץ האחיד. הרעיון זכה להסכמת נציגי ברית הארגונים החלוציים (הברית), שכללה את התנועות הציוניות: דרור, השומר הצעיר (השוה״צ), הנוער הציוני, נוער חלוצי מאוחד(נוח״ם) ובני עקיבא. תנועת אגודת ישראל (אגו״י) לא הוזמנה להצטרף לברית. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא הוזמנה בשל המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לתנועות הסוציאליסטיות. אפשר לטעון שהדרה זו הייתה בין הגורמים לכישלון התוכנית. להערכתו של דובקין, ״כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים של יהודים מקומיים״. שנה לאחר מכן הציג דוד בן־גוריון את תוכנית המיליון שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה. שתי התוכניות היו אמורות להשלים זו את זו. מאיר־גליצגשטיין ראתה בתוכניתו של בן־גוריון ״לגייס מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא״י והקמת מדינה יהודית״. עם זאת ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה, תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה, ולמרות שראשי היישוב ביקשו למנוע סכנה זו. התוכנית הייתה ״הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה".
על שולחנו של דובקין הונח תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. מטרות התזכיר היו לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכל ארצות המגרב כדי שתפעלנה בכל אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת; למפות את כוחות ההוראה בלימוד העברית שם ולהתחיל בעלייה ״של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים״. התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון החלוץ האחיד בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות הקיבוץ המאוחד וממנהיגי עלייה ב׳ והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון ש״חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר״. ניתן להבין מדבריו שרעיון החלוץ האחיד היה תוצר של מצב שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת ־ יהדות המזרח וארצות האסלאם, כאשר הצלת יהודי אירופה באותה עת הייתה עלולה להיפגע מיישום רעיון חלוץ האחיד. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס. באותה עת נאם שאול אביגור, האחראי למוסד לעלייה ב' בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת החלוץ האחיד והבהיר:
המוסד לעלייה ב׳ ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. [״.] אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה.
נאומו נישא כאשר שליחים ארץ־ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך ובארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה יהודה הלוי, ראה את מטרת רעיון החלוץ האחיד כך: ה״שליחות לארצות הללו [צפון אפריקה] צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג [שהתחולל במפא״י והביא להקמת סיעה ב׳], העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו״. לאור הניסיון הארץ־ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ־ישראלית למגרב הייתה עשויה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.
רעיון החלוץ האחיד לא רווה נחת משני קצות הקשת הפוליטית בפלשתינה־א״י. משה יונג מתנועת תורה ועבודה הודיע לבח״ד [ברית חלוצים דתיים][ בח״ד הייתה תנועת הנוער של הפועל המזרחי, שפעלה ברחבי אירופה וגם בצפון אפריקה להעלאת צעירים להתיישבות הדתית בארץ ישראל.] צרפת ש״אין הסכם על ׳החלוץ האחיד׳ בשביל כל אותן ארצות שבהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה. […] הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט (הלבנט לא כולל את צפון אפריקה] וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום״. ההסכם היה צריך להתבצע במדינות שבהן לא הייתה פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ־ישראליות. בדיון של מזכירות הפועל המזרחי דווח שבצפון אפריקה יש להקים חזית אחידה של שני הגופים בשליטת בח״ד ותורה ועבודה. מנגד, הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. גם תנועת דרור הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה, התלוננה ש״לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כל מוסד אחר״.
שתי התוכניות – החלוץ האחיד, שהעלה דובקין בשלהי 1942, ותוכנית המיליון, שהעלה בן־גוריון לסדר היום הציוני בשנת 1943 – ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים, ללא התייחסות למוצאם. שתי התוכניות לא יושמו בצפון אפריקה מכיוון שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לשם. לטענת מאיר־גליצנשטיין, תנועת החלוץ האחיד הציגה שני פנים: האחד, מתן ״פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח״, והאחר, ״להבטיח את שלטון מפא״י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא״י״. לפיכך, בגין האג׳נדה הסמויה הזאת, גבר החשש מאיבוד שליטת מפא״י על תוכנית החלוץ האחיד.
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
LE cerveau de Sol ne s’arrête jamais. Il marche sans arrêt comme le rouet du tisserand. Parfois, des crises de très grande réflexion s’emparent d’elle. Elle se surprend en train de chercher la morale d’une histoire aussi simple que celle de la grenade. Elle se rend compte, alors, que l’histoire lui plait à cause de son amour pour les grenades. Parfois, sa tête s’éclaire d’une lumière foudroyante qui la submerge complètement. Il ne demeure en elle, plus le moindre doute, ni la moindre ambiguïté. Il lui semble, dès lors, inutile d’en savoir plus. Toute explication supplémentaire est superflue. La morale de l’histoire de la grenade lui semble être, sans effort particulier, que la sagesse est supérieure à la royauté. La lumière s’edompe, la perception absolue s’éloigne et, seule demeure collée à son être, le plaisir de l’histoire… et de la grenade.
Sa mémoire est immense, sa vivacité est prodigieuse.Tout ce quelle entend, tout ce quelle voit ou se représente resfe attaché à tout son être et trouve les mots pour le dire sans effort, des fois en hakétia, des fois dans le parler local, et d’autres fois en hébreu. Elle éprouve beaucoup de plaisir à glisser d’une langue à une autre avec des mots quelle adapte, mélange. Elle joue avec les mots, en construit d’autres en les mettant dans d’autres moules que ceux de la langue d’origine. Et, bien qu'elle ait été privée d’école, elle distingue entre le Beth et le Heh, ainsi qu’entre toutes les lettres, d’ailleurs. Elle connaît les psaumes, les prières depuis Adonaï Elohinou jusqu’au Cantique des Cantiques qui, lorsqu’elle le récite, fait vibrer ses seins tendus comme des figues primesautières sous sa robe légère.
Certaines discussions animées entre les rabbins sur des thèmes divers relatifs à leur compréhension de la Torah et de la Halakha la font sourire.
Elle trouve certaines explications naïves et hilarantes. Elle en rit de tout son cœur face à son père et face au rabbin. Elle trouve leurs propos éloignés des mots qu’ils utilisent.
Dans certaines de leurs controverses, son cerveau s’éclaire d’une vision simple de la relation complexe entre l’homme et la Sekhinah, présence divine. Elle a l’impression d’en comprendre un bout dans ce qu'elle a entendu à propos de Bahya Ibn Paquda. Le penseur qui avait rendu accessible à tous la compréhension des dix commandements en les ramenant à leur signification essentielle résumée dans les deux premiers commandements : « Aime Adonaï ton Dieu de tout ton cœur, de tout ton esprit et de toutes tes forces et, aime ton prochain comme toi-même ». Elle voit un exemple personnifié dans Mouïsou le joueur de rebec qui émeut les gens et dilate leurs cœurs avec son humour iconoclaste et, surtout avec son génie à broder les mots et composer des Piyyoutim à toutes les occasions. Comme tous les artisans, son principal souci est de bien faire son travail, de le présenter aux gens pour les rendre heureux tout en étant heureux du bonheur des autres.
Il brode les mots comme des pièces tissées. Il les file, les croise, les entrelace dans la trame musicale, et les tisse avec des navettes sur son instrument comme autant de merveilles de laine, soie, lin…
Elle l’aime moins quand il prend sa boite de tabac à priser, se sert de poudre de tabac entre les doigts, l’étale avec un pilon argenté sur le dos de sa main droite, puis l’aspire bruyamment avec ses narines avant de sortir son mouchoir dans lequel il éternue et se mouche pour qu'enfin son visage s’éclaire d’un sourire de plaisir qui l’envahit.
EIle trouve cela infect et répugnant. Mais dès que Mouïso commence à chanter, elle oublie ses reproches.
- Une fois, elle l’a vu préparer sa poudre, avant de chanter.
- a sorti des feuilles de tabac d’Ouezzane, les a mises dans un pot en terre cuite et a commencé à les broyer avec un bâton en bois d’olivier sauvage. Il a pris un mouchoir en soie et passé la poudre qu’il a mélangée avec d’autres poudres: cœur de noix, romarin et clous de girofle.
Elle aime la lettre Beth pour sa forme carrée ouverte sur l’inconnu, bon ou moins bon, premier pas vers la sagesse et le discernement. La parenté de la lettre avec le féminin la trouble pour sa signification double et continue, attachée à la maison de Dieu; temple terrestre de l’existence céleste; constrrucion fragile, mais début de toute existence. À l’opposé du Beth,l’Aleph estt au-dessus du trône des lettres. Lettre de l’unicité, de l’indivis ; il est formé de deux branches droites reliées par une branche horizontale. C’est la lettre de l’harmonie, de la communion et de la création. C’est la lettre fondatrice et pourtant la Torah commence avec le Beth. Les patriarches et les Hakhamim expliquent cela par les barakhot ou grâces que Hakadosh Barokh Hou accorde au début de la création.
Une idée émise par Haïm a retenu son attention. Elle lui a semblé profonde et l’a gardée dans un coin de sa tète, car méritant l’intérêt de toute une vie: Pardesh, le nom du paradis est constitué de Pshet, la facilité est liée à la connaissance simple facile à acquérir, Remez le symbole est lié à la connaissance figurée, métaphorique, Darash étudier, est lié à la réflexion, la recherche, Sodd, le myftère, est lié à ce qu’il n’est pas possible d’atteindre. Le paradis est ainsi une métaphore de la lumière. La clef de la lumière est la connaissance et la connaissance a les quatre niveaux cités.
Sol retient par cœur des piyyutim quelle entend à l’occasion des nombreuses fêtes qui la comblent d’extase et de joie de vivre, comme tous les juifs de Tanger, ceux du mellah de Meknès, Fès, Sefrou,Tétouan, Debdou, Oujda, Marrakech, Midelt, Integhrem, Ifrane, Oufrane, Doumia, Bouam, Khénifra, Ait Isshaq, Boujaad, Missour, Outat el Haj, Gourrama,Talsint,Tinjdad, Rissani,Tinghir, Asflou, Skoura, Ouarzazate, Agdz, Zagora, Mhamid, Demnate, Zregten, Tagounit, Sidi Rahal, Telouat, Agouim, Aguelmim, Taroudant, Inezgan, Tiznit, Tafraout, Illigh, Akka, Tadla, Béni Mellal, Taounza, Amzmiz, Imi N’Tanout…
Quelques fois, ses qualités lui attirent des ennuis quelle ne comprend pas et quelle ne sait pas affronter. Ainsi Issachar, son frère semble au bord de l’étouffement quand il se rend compte de la fierté que ressentent ses parents à l’égard de leur fille; fierté où se mêlent la reconnaissance envers Hakadodh Barokh Hou et la peur du mauvais oeil et de la jalousie.
Elle surprend par sa mémoire les musulmans et les juifs de Tanger avec qui sa famille échange les visites, les repas, le sel, le safran, et l’huile.
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה
על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה
על המימונה בישראל
זה עשרות שנים שחגיגות המימונה נודעו והתפשטו בישראל גם מחוץ למעגל של יוצאי מרוקו וצאצאיהם. התפנית הגדולה התרחשה בשנת תש״ם, כאשר תנוע־. ״ביחד״ ארגנה את החגיגות ההמוניות בגן סאקר בירושלים, והצמידה להן גם אירועים אחרים בערים אחרות בארץ. החוקרים והמלומדים ששיתפו פעולה בארגון החגיגות ביקשו לשוות לחג ממד אחר: להוסיף לו תכנים עיוניים ולהחליש את האופי ההמוני שעסקנים נתנו לו. הם יזמו וערכו כינוסים לציבור הרחב; נישאו בהם הרצאות על חכמים ועל היצירה הרוחנית במרוקו. אף נידונו בהם שאלות חברה בארץ, ובמיוחד שאלות הנוגעות לבני העליות מארצות המזרח בשכונות ובעיירות הפיתוח.
הערת המחבר: מייסד תנועת ״ביחד״ הוא סם בן־שטרית, יוצא העיירה תאלסינת שבמזרח מחוז תאפילאלת במרוקו. כיום הוא עומד בראש ארגון אחר: ״הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו״.
זכות הראשונים שמורה לשאול בן שמחון, העומד זה עשרות בשנים בראש ״התאחדות עולי צפון־אפריקה בישראל״. הוא ארגן את חגיגת המימונה הראשונה בגן הסנהדרין שבצפון־ירושלים שנים הרבה לפני שנת תש״ם.
ראיתי למאיר עטיה (עטיה, מחזור פסח, עט׳ 410-409 בשולי ההערות של ״אם למסורת״), שהתבטא בעניין זה בצורה ראויה ולא ראויה. וכך כתב: ״לצערנו כאן בארץ פתחו חג זה כחג של הוללות והשתוללות״(דברים ראויים), ״ומרצים וחוקרים למינהם[!] מצאו כר נרחב לכל מיני כתבות וחקירות למיניהם[!! שאין בהם 'ממש׳ רק כדי לקבל תוארים, ואחרים נגררו אחריהם לעסוק כל ימיהם בתורת המימונה ומאבדים זמנם בדברי הבל, ותורה מה תהיה עליה״ [דברים לא ראויים!!. מי חכם ויודע דבר, ויאמר שהמרצים הרצו במימונה כדי לקבל תארים? והלוא ברור כי המרצים באו להילחם באופי ההמוני ולשנות אותו. ומשלא נתקבלה דרכם, ניתקו את עצמם מן הדבר.(ע"כ)
הכינוסים האלה התקיימו בדרך כלל באסרו חג הפסח במקביל למה שהתרחש בגנים. המימונה זכתה גם למוספים בעיתונים, ובהם נכתבו גם דברי טעם ורשימות בעלות עניין וגם דברי חלקות של עסקנים ופוליטיקאים. היו שביקרו את הנעשה בחגיגות המימונה, והיו שהשתבחו בהן. עד מהרה היו החגיגות האלה לבמה ולזירה להופעותיהם של פוליטיקאים שרצו להגיע לקהלים גדולים כדי לקדם את בחירתם לכנסת או לרשויות המקומיות.
עסקנים מחפשי פרסום חששו שהכינוסים בעלי התוכן שדרשו השתתפות של מלומדים וידענים יעמידו אותם בצל. בסופו של דבר הם הביאו לביטולם של אירועים מסוג זה. על כן רוב המלומדים הרחיקו את עצמם מחגיגות המימונה. ומה נותר מהחג הזה? נותרו מנהג ״הדלת הפתוחה״ ו״ברכת הרב״ במוצאי הפסח, והיציאה לגנים לצליית בשר ולריקודים באסרו חג.
קלות דעתם של כמה ממובילי החגיגות גרמה שסמלי החג הזה יהיו המאפה המכונה מופלטה(״הכשרה למהדרין״ במוצאי הפסח) וריקודי הבטן של המתהדרות בקפטנים נאים (=שמלות מעוטרות פרחים שהובאו ממרוקו) ומפזזות עם לובשי ז׳לאביות רקומות בצבע לבן וחובשי תרבושים אדומים. עם זאת, יש מקומות שמתקיימים בהם אירועים בעלי ערך רוחני. כך נהוג זה שנים בעיר אשדוד; העירייה מקיימת יום עיון ביום המימונה בחסות ראש העיר ובנוכחותו. טובי החוקרים והמלומדים וגם הרב הראשי, הראשון לציון, נוטלים חלק בימי עיון אלו, וקהל גדול בא אליהם. עד כאן לא חידשתי דבר כמעט.
על כמה ממנהגי המימונה בתאפילאלת שבמרוקו
אולם חגיגות המימונה במגרב היו שונות בהרבה מהדפוסים המוכרים בישראל פנים אחרות היו להן באזורי הפריפריה. אני מבקש עתה לתעד כמה ממנהגי המימונה שהילכו במקצת הקהילות של אחד מאזורי הפריפריה במרוקו – מחוז תאפילאלת שבדרום־מזרח הארץ ההיא. [רוב הדברים המתוארים כאן הילכו בעיירה קצר אסוק שבצפון האזור ובקהילות הדומות לה בלבד ולא בכל אזור תאפילאלת.]יש עדויות לישיבת היהודים במחוז זה מאז המאות האחרונות של האלף הראשון למניין הרגיל. כבר במאה השמינית היו יהודי תאפילאלת. שולחים את תרומותיהם לישיבת פומפדיתא בבבל. יהודים ישבו באזור עד שנות השמונים של המאה העשרים, ואז בא הקץ על ישיבתם שם.
הערת המחבר- עד שנות השבעים של המאה העשרים ישבו יהודים בעיירה ריסאני, וקודם לכן – בכפרים הסמוכים לה. ריסאני יושבת על יד חורבות העיר סיג׳למסה, שהייתה מרכז האזור בימי הביניים, והייתה בה גם ישיבה. בכל הדורות כתבו יהודי המקום בכתובה כעיר מושבם את ״סג׳למסא רעל נהר זיז מותבה״(=היושבת על ואדי זיז). בבית הקברות הישן של העיירה קצר אסוק נמצאו מצבות קבורה מתוארכות משנת תט״ל(1679). מצבות אלו הן מהקדומות שנמצאו בארץ הזאת. לאחרונה פרסמתי אחת מהן.
חגיגות המימונה בקהילות האזור ההוא היו במוצאי החג בלבד בלא יציאה לגנים למחרתו. המנהג לצאת לשדות ולגנים, שהיה מקובל בערים הגדולות כגון פאס ומכנאס, לא הגיע מעולם לשם. אבל אין להכחיש שההכנות למימונה במוצאי החג באזור ההוא היו נעשות בחלקן בעיצומו של החג, ביום שמיני של פסח בשעות אחרי הצהריים. ולא הכול הקפידו על קדושת החג (אבל למיטב ידיעתי ולאור בירורים שערכתי אף לא אישה אחת נכשלה בשימוש בחמץ לפני צאת החג). אבוא עכשיו אל התיאור.
מתחפשות
כל הילדות הקטנות והנערות שטרם נישאו היו מתחפשות בשעות האחרונות של שמיני של פסח לנשים נשואות. הן היו לובשות בגדים כשל מי שנישאו זמן קצר לפני הפסח והיו חובשות כיסויי ראש מתאימים כמנהג הנשים הנשואות באזור. אחרי כן היו הולכות מחופשות אל הנהר או אל מעיין או לבאר מים חיים ושואבות משם מלוא הכד מים. יש מהן שהיו נעזרות בנכרים שהיו קוטפים להן פרחים או ענפים ירוקים, והיו שעשו זאת בעצמן בלא חשש לקדושת החג, ואחר כך היו צועדות בחבורה אל בתיהן. הרבה פעמים הן צעדו אל מקורות המים, ומשם חזרו אל בתיהן כשהן מלוות באמותיהן או בסבתותיהן או בקרובות משפחה אחרות. והבחורים היו צופים בהן מרחוק.
עד שנות החמישים אפשר היה לראות נשים שהתלבשו בלבוש מסורתי; הן לבשו איזאר(=סדין לבן, על פי רוב מעוטר בפרחים) וחבשו כיסויי ראש מיוחדים (בניקאת = כיסויי ראש דמויי ברדס), אבל נשים צעירות כבר התלבשו בשמלות ובחצאיות מודרניות וכיסו את ראשן במטפחות ראש(מטפחות אלו נתכנו מחרמאת בערבית) צבעוניות, רקומות ופרחוניות. עד שנות הארבעים הלבישו את הבנות לקראת המימונה בקפטנים פרחוניים, ומאז עברו להלבישן שמלות כמו אמותיהן.
לטעמי, המנהג הזה היה כרוך במנהג האירוסין המתואר להלן. במקומות ההם, עד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים, גיל הנישואין היה נמוך. הרבה בנות נישאו בהיותן בנות ארבע־עשרה ואף פחות מזה. נראה לי שהופעתן ״הבוגרת״ בלבוש נשים נשואות נועדה לומר לבחורים שצפו בהן: ״בחור, תן עיניך בנוי ובמשפחה״.
מתחפשים
לקראת תפילת ערבית שהייתה מתאחרת עד כשעה או שעה ומחצה לאחר צאת הכוכבים, לא מעט בחורים וגברים נשואים היו מתחפשים והולכים לבית הכנסת כשהם מחופשים. רבים התחפשו לרבנים או לשד״רים מארץ ישראל. הם לבשו גלימה דרבנן וחבשו כובע עגול (לא תרבוש!) בצבע שחור או אדום שחכמים היו חובשים. והיו גם תחפושות אחרות; זכור לי שאיש נשוא פנים התחפש לעץ ורד, והיה עטוי בכמה מאות ורדים על ענפיהם (מי שראו אותו מחופש כך, קראוהו שזרת לברכה ולפרחא / sezrat l-barka u-l-ferha (=אילן הברכה והשמחה). לפי שנשא חן בעיני גבאי בית הכנסת, הם כיבדוהו בחזנות, והוא עבר לפני התיבה בתפילת ערבית בחגיגיות כמו בליל הפסח. רוב המתפללים לא זיהו אותו עד לגמר התפילה.
הופעתו של שד״ר מארץ ישראל הייתה ״מחשמלת״ את הקהילה. את הדבר הזה שמעתי מרבים מבני הדוד של הוריי ושל זקניי. ובעצמי חוויתי זאת בשנת תש״ו, כאשר הגיעו שני שד״רים בזה אחר זה – אחד מטבריה ואחד מירושלים, וראשי הקהל קיבלו אותם במאור פנים וערכו להם קבלות פנים וסעודות ומגביות.
היו גם זוגות בחורים שהתחפשו לאיש ואשתו. הם לבשו את בגדיהם של מישהו מראשי הקהל ושל רעייתו. פעמים שתחפושות כאלה נבחרו כמעשה הזדהות עם בני הזוג הנכבד, לפי שהם היו אצילי נפש. ויש שבחרו להתחפש לבני זוג מסוים מתוך ביקורת והתרסה, לפי שאחד מבני הזוג היה ראוי לביקורת בשל מעשים נפסדים שעשה או משום שהתאפיין בתכונה שלילית כגון קמצנות. למשל זו הייתה התשובה שקיבלתי מאחד מקרובי משפחתי שהתחפש עם חברו לזוג ידוע, שהתפרסם בקפיצת ידו. אבל רוב התחפושות היו תחפושות של רבנים ושד״רים." נראה לי כי זו הייתה הדרך במקומות המרוחקים ההם לבטא את הקשר העמוק לארץ ישראל בליל המימונה. אחרי התפילה רק מעטים נשארו מחופשים עוד שעה קלה, והלכו בתחפושתם ל״ביקורי מימונה״ בבתיהם של בני משפחה ושל ידידים.
חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה