ארכיון חודשי: ינואר 2022


אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

23

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה מרת אסתר שקרון והיו ימיה תשעים שנה נלב״ע ביום חמישי ב׳ כסלו שנת התשב״ו.

DEBDOU LE 15  DECEMBRE 1966

  • 24

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה מרת זהרא אשת כה״ר דוד מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום עשרה לחודש סיון שנת התש״ן־

תנצב״ה.

1960

25

  •  

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת הז׳ הב׳ מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע אשר נלכד ביסורים קשים ומרים כלענה ורוש זה שמו ויעל אליהו בר שמחה בן חמו נ״ע שנלב״ע ביום חמישי בש״ק ביום ב׳ לחו׳ כסלו התשכ״ו והיו ימיו כתשעים שנה תנצב״ה.

ELIE DE MESSAOUD BENHAMOU DÉCÉDÉ A DEBDOU LE 15.12.1966

  • 26

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע בעל מדות טובות ומנהיג הדור הנגיד הגביר המרומם איש תם וישר החבר של חברת זוהר הקדוש והיה זהיר בתפלה ומתפלל מלה במלה כה״ר דוד בר שלמה מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום ארבעה לחו׳ תשרי ש״ש

התשכ״ו תנצב״ה. 30.9.1965

27

זאת מצבת הזה״כ שנתיסר ביסורים קשים ומרים ה״ה שמעון בר עישא והיו ימיו ששה ושבעים שנה ונלב״ע ביום י״ח סיון תשכ״ד

תנצב״ה. 28.5.1964

 

28

זאת מצבת קבורת הח׳ הש׳ והכולל אישור כולל ענוותן כהלל ותמים היה מתחסד עם קונו ולא זז ספר מידו החכם השלם כה״ר דוד בן כמוהר״ר משה מרציאנו אשר נתבש״ם ביום 23 לחו׳ שבט ש׳

התשכ״א תנצב״ה.

DÉCÉDÉ LE 9   FEVRIER 1961

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

Calahorano (קאלהוראנו), ethnique de nom de lieu: Calahorra où existe une des plus vieilles synagogues d’Espagne; il y avait à Calahorra une très riche communauté juive (cf. Calos Groizard y Coronado, “Los Judíos de Calahorra y Arnedo”, Boletín de la Réal Academia de la Historia XLIX [19061, pp. 237-240; F. Cantera Burgos, Sinagogas Españolas, pp. 185-188; Suarez Fernadez, p. 66). R. Hayyim קאלהוראנו était dayyan à Alcala de Henarès vers 1490; Yonah קאלהוראנו ne semble avoir quitté l’Espagne que vers 1550 (?); son descendant Ephraïm קאלהוראנו fut un des leaders de la communauté de Fès à la fin du XVIL siècle (cf. entre autres J. M. Tolédano, Ner ha-maarav, pp. 67, 107 et 124).

 

Cidicaro, ha-Lévy (סידי קארו הלוי), comme on le voit, ce nom de famille se compose d’un nom ou plutôt d’un titre arabe: Sidi (=Monseigneur, vulg. Monsieur), d’un mot espagnol; Caro (-Cher) et du nom Lévy; on peut le traduire par “le cher Seigneur ha-Levy”. Les Cidicaro étaient des financiers influents et des érudits; au XIV'-XV״ siècles ils vécurent à Villadiéogo en Aragon; les mieux connus étaient don Judah ben Shem-Tob Cidicaro (1348). don Shem-Tob (1365), probablement le petit-fils de ce dernier appelé ausi don Shem-Tob Cidicaro (1403) et don Salomon Cidicaro 1439) (Baer, t. I, pp. 192-195. 308). R. Moshé Cidicaro ha-Lévy était un des savants rabbins de Fès pendant la première moitié du XVI' siècle (Tolédano. p. 103).

 

Cota, Aben-Cota, de Cota (אבן קוטה), famille de conversos célèbre en Espagne au XIV' et XV״ siècles: Alonso de Cota de la ville de Tolède était un mercader muy rico é honrado; Rodrigo de Cota, poète de grand talent rédigea un poème contre les “chrétiens-nouveaux” bien qu’il en fut un lui-même. II vécut à la Cour de Henri IV d’Espagne puis à celle de la reine Isabelle (Kayserling, Sepharadim, pp. 92 sqq.; Baer, t. I, p. 383; Julio Caro Baroja, Los Judíos en la España, t. I, pp. 123-125). Une partie de cette famille revint au Judaïsme au Maroc où elle a vécu jusqu’au siècle dernier.

 

Crudo (קרודו) : en 1953. on a découvert près de Zamora un sceau en bronze de 16 mm. portant une feuille de lis à droite et à gauche, une étoile au milieu d’un croissant, en haut et en bas; au milieu, dans un carré, un château à six tours; autour de ce carré: אברהם בר משה קרודו־. Ce sceau peut être daté du milieu du XIV״ siècle. Parmi les nobles familles expulsées d'Espagne et réfugiées au Maroc dès après 1492, il y avait la famille Crudo. La synagogue “de Crudo” existait encore à Tétuan, il y a seulement une dizaine d’années (Millas et Cantera, pp. 369-370).

 

Dassa (דאסה), nom de famille d’origine portugaise: de Sa ou da Sa. Les Dassa, da Sa étaient au Maroc une famille d’anciens marranes. Vers 1725, Akiba da Sa a acheté à Fès une maison dans le Mellah à Joseph ben Abraham ben Judah Fiero, une famille également d'anciens marranes (cf. Abcnsur. t. 1. fol. 68). Remarquez que da Sa porte le prénom de ‘Akiba. ce qui indique ici. peut-être, son état de nouveau-venu au Judaïsme.

 

De Blanes (די בלאניש) : vers la fin du XIV׳ siècle Salomon de Blanès a été inhumé à Tarragonc (Millas et Cantera, pp. 354-356); R. Mose da Blanès était dayyan à Florence au XVII״ siècle et à la fin de ce même siècle, il y avait au Maroc, où vivait sa famille depuis longtemps, R. Judah de Blanès (cf. J. Benaïrn. Malhey Rabbanan, p. 51).

 

De Cuellar (די קואלייאר) : l’aljama de Cuellar dans l’Evêché de Ségovie était connue pour le savoir et le bien-être de ses membres. Elle fut durement éprouvée par l’Inquisition (Baer, t. I, pp. 522 sqq.; Cantera, Sinagogas, p. 202). Dans les années 1430, Jaco de Cuellar était procurador de toutes les aljamas des Juifs d'Espagne (Suarez Fernandez, pp. 126-127). Le regidor de Ségovie, Gonzalo de Cuellar, “chrétien-nouveau” se rendit à Rome avec une délégation pour protester contre les agissements du Grand- Inquisiteur Torquemada; à son retour en Espagne, il eut un procès retentissant (Barroja, Los Judíos, t. I, p. 144 et n. 35). Don Eliezer de Cuellar était un notable très respecté à Fès (cf. Ancaoua, Kerem Hemed, fol. 5a). Il est mort après 1563. Ses descendants étaient au Maroc jusqu’au milieu du XVIII״ siècle.

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

מבוא

ברוב השפות, הפתגם הוא היהלום שבכתר. זה המשפט שהדובר מציג כדי להדגיש את טענתו ולהוכיחה. במרוקאית, הפתגם רחוק מלהיות היהלום שבכתר. הוא המים והלחם של השפה. הפתגם הוא המרכיב המרכזי בדו־שיח המרוקאי, או כפי שאומר פתגם 1053: ״אמירה ללא פתגם, כמאכל תפל״. שיחה ללא פתגם, כאילו לא התקיימה.

החברה הדוברת מרוקאית רגישה מאוד לצלילי השפה, למלודיה ולהטעמה של כל צליל החבוי בתוכה. הרגישות הזו נובעת מתוך הצפיפות הפיזית של חבריה, צפיפות המחייבת רגישות ומודעות לכל מה שקורה במשפחה, בשכונה ולפעמים בשבט.

בדו־שיח המרוקאי אין אמירות ישירות. האנשים מודעים לכוח המילה, או כפי שאומר פתגם 1045: ״הלשון תהרוג יותר מהחרב״. רוב הדו־שיח המרוקאי נע סביב ברכות, איחולים, וחיפוש מתמיד אחר רמזים דיפלומטיים הטמונים באמירות הפתגמיות ובהטעמתם. עיתוי האמירה הוא לב הפתגם.

במרוקאית לא ייתכן מצב של מפגש אקראי שמתחיל ומסתיים במשפט ״שלום, מה נשמע?״. האדם הוא נציג משפחתו ושכונתו. כששואלים לשלום מישהו, שואלים לשלום כל חברי המשפחה, לפחות מהמעלה הראשונה, ועדיף גם מהמעלה השנייה. זו סדרה אין־סופית של ברכות ואיחולים, הטבולה באמירות ופתגמים שבהם טמונים הרמזים הגלויים והנסתרים, המביעים את יחס הדובר לאנשים הנזכרים ולקורותיהם.

  • לא היופי אלא יופי המעשים

לָא זִין, אִילְלָא זִין לְ־פְעָאל

הפתגם נאמר לבחור או לבחורה העומדים להינשא אבל מגלים במועמד פגם גופני. הפתגם מפחית בחשיבות הפגם, לעומת תכונותיו ומעשיו של האדם.

מסר סמוי: לא היופי אלא יפי התַחְמָנות. בעוד הפתגם המקורי מדגיש את מעשיו התמימים של בן הזוג, המענא מדגישה את היכולת לתחבל תחבולות ולהשיג דברים בכוח.

מקבילות: שקר החן והבל היפי(משלי לא ל); אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו(אבות ד כ).

 

  • היופי אינו נפגע מן השם

חְתְתָא זִין מָא כְטָאתוֹ לוּלָא

היופי בא מבפנים ואינו תוצאה של שלמות חיצונית.

מסר סמוי: יחסי מין אינם נפגעים בגלל פגם קטן, והכוונה כאן גם לפגם לכאורה של ברית המילה. כאן כְטָא פירושה להסתיר אבל גם לחתוך, להחסיר, להפסיד, לשגות. המחפש היבט ארוטי לפתגם מחליף את כְטָא בחְטָא, ׳לשים ב־׳ וגם ׳לרדת ל־׳. חטא קרובה לְחְטוּטָא, כינוי לאיבר המין הזכרי, שממנו נוצרה מילת הסלנג הישראלית טוּטָה

 

  • היופי שלה יכסה את פגמיה

זְינְהָא יְ׳כְטִי עְי׳וֹבְּ־הָא

בניגוד לפתגם הקודם, כאן היופי והטיפול הקוסמטי מכסים על הפגמים.

מסר סמוי: יופייה מדגיש את פגמיה: זינהא י׳חטי עי׳וב־הא. המענא רואה כאן ביופי חיסרון, שכן הוא מדגיש את הפגמים הקטנים, שבמצב רגיל יש להתעלם מהם.

 

  • היופי אינו מביא בצק

זְ־זִין מָא יִ׳זִ׳יבּ עְזִ׳ין

ליופי אין שימוש בחיי היומיום.

מסר סמוי: היופי אינו מביא יחסי מין. המילה עז׳ין(בצק) פירושה בסלנג המרוקאי יחסי אישות.

מקבילות: ערבית: אינך יכול למלא את הבטן ביופי; גואדלופ(איי הודו המערבית): יופי לא יאכיל אותך בסלט; רוסית: בקרוב יהיה לך הרבה יופי, אבל לא מרק כרוב.

מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

יום חמישי ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"-האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.משה אסולין שמיר – ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים".

 

 יום חמישי ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"

  האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

     

    "תעתיר אליו וישמעך –  ונדריך תשלם.

     ותגזור אומר ויקום לך – ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב, כז-כח).

      כאשר מעתירים לה' ומקבלים עלינו "נדרי" = התחזקות בעבודת ה',            מאת: הרב משה אסולין שמיר

       זורח על דרכינו "אור" אלוקי, ותפילותינו מתקבלות ע"י בורא עולם.       

     "הצדיק גוזר והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א) – גדולתו של ה"באבא סאלי" בתורה, באותות ובמופתים

 

"באבא סאלי" = האבא ושער התפילה: כך מכונה מרנא ורבנא  רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל. דמותו קורנת האור וההוד, מאירה ומשקיפה מאלפי בתים בארץ ישראל לרבות שלנו, ועוד יותר, בבתי עסק.

רבנו בבא סאלי ע"ה, זיכו משמיא לשמש כיהלום בכתרם של הצדיקים המלומדים בניסים של הדורות האחרונים בחייהם, וביתר שאת אחרי מותם, בבחינת "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א. מ"ק טז ע"ב).

משפחתנו גדלה לאורו, ומו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל התחבב על רבנו בבא סאלי, בהיותו למדן ופייטן שנהג לשיר משירי רבני אביחצירא בסעודות מצוה בהן  רבנו השתתף, ובפרט את הפיוט החוויתי הבנוי לתלפיות מבחינה רעיונית וספרותית, אותו חיבר רבנו בבא סאלי: "יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי / על קרבתך בסיני, להאיר את נרי".

זכיתי להתברך על ידו בביתו שבאשקלון בטרם עבר לנתיבות. מניסיוני, עד היום ניצוצי אור מברכתו, ממשיכים להאיר את נרי ודרכי בבחינת "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה", כדברי הנביא (מלאכי ג, כ).

 

רבנו באבא סאלי ע"ה נולד בראש השנה שנת "קבל ר'נ'ת עמך, שגבנו טהרנו נורא" {תר"ן} (1890) לאביו  חסידא קדישא, סבא דמשפטים האדמו"ר כמוה"ר רבי מסעוד אביחצירא, בנו של רבנו ה"אביר יעקב" רבי יעקב אביחצירא זיע"א, ולאימו הרבנית הצדקת מרת עישה זצ"ל לבית בן חמו, אשר ברוב צדקותה וצניעותה כי רבה, לא סבלה מצירי לידה, וכלשון קודשו של האדמו"ר: "לא הייתה בפיתקא של חוה".

רבנו בבא סאלי ע"ה, נולד ביום הקדוש ראש השנה, דבר שוודאי הקרין על שרש נשמתו הגבוהה. מו"ר אביו הצדיק, קבע משמרות תלמידים שלמדו מסביב לשעון ליד חדר הלידה, כך שהתינוק יספוג את קדושת התורה מרגע זריחתו לאוויר העולם, כדברי הזוה"ק בפרשת לך לך. מו"ר אביו גם שימש כמוהל, ובכך קיים ההלכה שעל האב למול בנו



 ישראל אשר בך אתפאר"  (ישעיה מט ג)

                    ישראל אביחצירא זיע"א רבנו צם 75 פעמים "סתייאם"  שבוע רצוף

 

 

רבנו בבא סאלי ע"ה, התגלה כבר בצעירותו כחריף ובקיא בתורה אותה למד מתוך התמדה וקדושה יתירה.

בהיותו בגיל 17 שנה, התמנה לר"י "אביר יעקב", תפקיד בו שימש במשך 13 שנה. בן 30 נבחר לכהן כרב הראשי וראב"ד למחוז תאפיללת. עם פטירת הרשל"צ הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל, הוצע לו על ידי רבני וראשי המדינה להתעטר בכתר "הראשון לציון" ורב הראשי הספרדי לא"י, אבל בענוותנותו כי רבה, הוא דחה את ההצעה.

 

ראסי [ראשי] ואחר כך רש"י:

הביטוי הנ"ל שימש  כמוטיב מנחה בלימודי הגמרא בישיבה בהוראת "באבא סאלי", כפי שנהג רבו המובהק –

 הרה"ג רבי משה תורג'מן ע"ה. כך סיפר האדמו"ר רבי מכלוף אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי של מראקש והיה חברותא של "באבא סאלי", ואחיו "באבא חקי" האדמו"ר רבי יצחק אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי של רמלה לוד.

בזמן הלימוד, היו לומדים את הגמרא מבלי להסתכל בפרשנים כמו רש"י ותוספות. הם היו מכסים את הפרשנים, כדי להוציא מעצמם את המרב ממה שקיבלה נשמתם בהר סיני, וכן כדי לחדד את שכלם, ולטעום מהו עמל תורה. דרך הלימוד הזאת, הייתה מאוד מקובלת במרוקו, ורבנו-אור-החיים-הק' למד לאורה.

 

רבנו באבא סאלי עיגע בתורה על כל חדריה: פשט, רמז, דרש וסוד יומם ולילה מתוך קדושה, במיעוט שינה אכילה.

 

המקובל האלוקי הרב מרדכי שרעבי זצ"ל סיפר שה-"אביר יעקב" סבו של באבא סאלי ע"ה,

גילה לו בחזיון לילה שנשמת נכדו ה"באבא סאלי",

חוצבה מנשמתו של חזקיהו המלך ע"ה, וכל אדם שזכה לקבל את ברכתו, כאילו קיבל את הברכה מחזקיהו המלך ע"ה.

 

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

 

רבנו בבא סאלי ע"ה היה מאוד נזהר לקיים את מצוות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש לקבלת פני השכינה ע"י מצוות ברכת הלבנה.

א.  בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב עקב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר בצרפת. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

ב.  בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג ב-י"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצווה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו:

"גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך"

. השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

 

ג.  כאשר התארח אצל בתו וחתנו הרב דוד בוסו בפריז, הגיע הלילה האחרון למצוות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח.

לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים ידיו למרום,

ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

 

מהו סוד ברכת הלבנה

 שכל כך רבנו בבא סאלי התמסר אליה?

 

מצות קידוש לבנה היא המצוה הראשונה שנאמרה לעם ישראל במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה:

"אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו:

"ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (ת' ח, ד), ובאתו פרק, קיים גם הפס': "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פר' ב' עמ' ט"ו)

 

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כך בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך". (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קיט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים. מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו. את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים

 

ניסים ומופתים  מרבנו "באבא סאלי" ע"ה.

 

       "ויחזו את האלוקים, ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא).

הכנסת אורחים של רבנו "באבא סאלי"

בהמשך לגדולתו בתורה בכלל, ותורת הנסתר בפרט, ה"באבא סאלי" מוכר יותר בקרב כלל הציבור כבעל מופתים, וקוימה בו אמרת חז"ל: "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים".

מקובל היה אצל "באבא סאלי" לערוך סעודות מצוה, וכל אדם שנכנס לביתו רעב, זכה לכיבוד כיד המלך כמקובל מאז אברהם אבינו שציפה בחום השמש להכנסת אורחים, ואז שלח לו הקב"ה שלושה מלאכים. כנ"ל אצל משה רבנו שקיבל את יתרו בסעודת מצוה, בה הוא שימש כמלצר.

 רבנו בבא סאלי ע"ה תפס את מנהג אבותיו אותו הוריש גם לבניו ונכדיו, האדמורי"ם רבי אלעזר ע"ה, רבי ברוך שליט"א מנתיבות, ורבי דוד מנהריה וכו' אליהם נוהרים רבבות להתברך. הם מפעילים בית הארחה לאורחים הרבים.

 

האדמו"ר סבא דמשפטים סידנא "באבא סאלי" ע"ה,

והרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה.

בשנת תשל"ד, באבא סאלי ערך סעודת מצווה בבית אחד מנאמניו בבאר שבע, בה שימש הרב מרדכי אליהו כדיין. כאשר סיפרו לו שהרב אליהו בבאר שבע, מיד ציווה להזמינו לסעודה. הרב אליהו אמר לשליחים שהוא נמצא בשנת אבל על מות אמו ולא יכול לבוא. "באבא סאלי" ציווה מחדש שילכו להביאו בכל מחיר. הרב אליהו אכן הגיע לסעודה.

רבנו מזג לו כוס ארק והחל לפלפל אתו בגמרא ובפוסקים בהם עסק הרב אליהו בבית הדין. לקראת סוף הסעודה, הופיעו שוטרים שחיפשו את הרב אליהו. התברר שאדם אלים שעמד לדין באותו יום בפני הרב מרדכי ועוד שני דיינים, לא היה מרוצה מפסק דינם והחליט לנקום בדיינים. הוא הספיק לעשות שפטים בשני דיינים, והמשיך לביתו של הרב מרדכי. "באבא סאלי" שראה ברוח קודשו את האסון שהיה עתיד להתרחש, דאג להזמין את הרב מרדכי. "באבא סאלי אמר לרב מרדכי: "נו, חכם מרדכי, וכי היכן היה טוב יותר להיות, בשמחה של מצוה או לסבול מאותו תקיף… לכן קראתי לכבודו. אכן, רוח הקודש במלוא הדרה בחצר ה"באבא סאלי".

 

הרב מרדכי אליהו ע"ה גם סיפר שרבנו בבא סאלי ע"ה,

נהג  כל יום שישי ללמוד את פירוש אור החיים הקדוש לפרשה, מראשיתו ועד סופו

.    נס ופלא על ציונו הקדוש

    של ה"באבא סאל"י בנתיבות.

"ויעלו בנגב – ויבא עד חברון". הגמרא שואלת: "ויבואו {בלשון רבים} מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות".

"צדיקים במיתתם קרואים חיים" (ברכות יח ע"א). האדמו"ר ר"מ מאמשינוב לומד ממה שכתוב "קרואים" ולא נקראים, משמע שהצדיקים קוראים את הפתקאות שהאנשים כותבים ומשאירים על הציון הקדוש.

לפני שנים, שימשתי כמפקח מחוזי, והוצע לי תפקיד של מפקח ארצי. משום מה ההצעה נפלה, ועד היום אינני יודע מדוע. ניגשתי להתייעץ עם המקובל הרה"ג נעים אליהו ע"ה אחיו של הרשל"צ הרב מרדכי ע"ה, שחיתן אותי והתפללתי בבית הכנסת שלו כאשר הגעתי לשבתות וחופשות בירושלים.

הרב אמר לי שמאן דהוא שלא ראיתיו 22 שנה, מאוד מקפיד עלי, ואני חייב לבקש ממנו סליחה, אחרת עננת ההקפדה תימשך. דבר הגורם למהמורות מיותרות במעלה החיים.

אמרתי לרב, שמאוד יהיה קשה לי לאתר את האיש אחרי שנים כל כך רבות שלא ראיתיו. תשובתו הייתה: "תתפלל על זה, ותעשה כל מאמץ להגיע אליו, בבחינת "וברכך ה' אלוקיך – בכל אשר תעשה".

 

שבוע אחרי השיחה והברכה של הרב, עליתי לציון הקדוש של ה"באבא סאלי". בעומדי בתפילה ליד הציון, פנה אלי רב צעיר ודרש בשלומי: "שלום עליכם – הרב משה, שנים לא התראינו, כשהרגיש שאני לא זוכר אותו, הפטיר לעברי: מה אתה לא זוכר אותי? אני האיש כך וכך…".

התברר לי שזה היה האיש אותו הייתי אמור למצוא. המפגש כל כך הדהים אותי, היות ונוכחתי לדעת עד כמה מצודתו של רבנו בבא סאלי ע"ה – פרוסה לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל.

האירוע אירע לפני 22 שנה בטבריא, השיחה עם הרב נעים הייתה בירושלים, אני גרתי בזמנו בנתניה, והפתרון של הבעיה היה על ציונו הקדוש של רבנו הבבא סאלי בנתיבות.

 

אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם".

השבח לבורא עולם שהכול בא על מקומו בשלום – בכות הצדיק.

שיתקבלו תפילותיכם ותפילותינו ברצון – בזכות הצדיק בתוך כלל ישראל.

 משה אסולין שמיר – ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים".

 

התעלות בעבודת ה' מתוך בריאות איתנה וכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה ואילנה בת בתיה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

ברכת ה' זכה ותמה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" – הקורם עור וגידים, בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה.

מזל טוב וברכות הצדיק רבנו בבא סאלי לנכד האהוב יונתן בן קרן נ"י – ליום הולדתו – ג' שבט.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, החכם השלם רבי אברהם בן אסתר ע"ה, המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.

     

רבי ישראל אָבּוּחָצִירָא המכונה – בָּאבָּא-סָאלִי-שאול טנג'י

רבי ישראל אָבּוּחָצִירָא המכונה – בָּאבָּא-סָאלִי

ראשית מקור השם אבוחצירא

באבא-סאלי, נולד בראש-השנה שנת תר"נ (1890). כבר בהיותו קטן, היה ידוכ כפיקח ושקידה על התורה.

    בהיותו בגיל תשע, אביו הכניסו לחברת רשב"י שהיא מעין חברה קדישא, אליה היו מתקבלים אנשים חשובים שהיו מקדישים את זמנם לתורה, ומתפקיד אנשי החברה היה גם ללון עם החולה בלילות שהיו על סף חייהם, קראו אתם את קריאת שמע  ולטפל בהם עד פטירתם.   לכבוד צירופו של באבא סאלי לחברה  רבי מָסְעוּד ערך סעודה גדולה, אליה הזמין כל חבריה.

    בגיל צעיר התפרסם באבא סאלי בברכותיו ותפילותיו, וכך זכה לכינוי "בָּאבָּא-סָאלִי" שפירושו "אבא מתפלל".

בהיותו בגיל 13  החליט לצום ממוצאי-שבת עד ערב שבתמה שאומרים בערבית שתיה  .במרוקו קראו לזה שְתִּיָה על משקל  המילה  שש. ש"ט). ולעולם לא סבל ממכאוב עד השנים האחרונות .

     בגיל צעיר התמנה "בָּאבָּא-סָאלִי" התמנה לראש ישיבה, קיבל את המינוי וביודעו את האחריות הגדולה וחובתו כלפי התלמידים. הוא עמד בתפילה לפני בורא-עולם שחס ושלום לא ימצא תקלה מתחת ידו.

 

באזורים האלה מתחתנים בגיל צעיר ובהיותו בן 15 שנים התחתן אך אחרי זמן קצר, חלתה אשתו עד שנפטרה. אחרי פטירתה נשא אישה שניה, ורק סבהיותו בן 27 שנה נולד להם שקראו לו רבי מאיר רק לידיעה הוא אביו של רבי אלעזר מבאר שבע שנרצח.   הבאבא סאלי היה המנהיג, ודאג לכל הנזקקים,

 

    עד לשנת התרצ"ג (1933) עמד הבאבא סאלי בראש הישיבה, ובכל הוצאותיה הוא נשא.  

 

    ביתו של הבאבא סאלי היה פתוח וכל אדם שפנה אליו הוא קיבלו בסבר פנים יפות, הוא כיבד כל אדם עני כעשיר. ואם פשוטי העם הבאים לשאול אותו, גם פשוטי-העם שהיו באים לשאול היה מתייחס לשאלותיהם בחיבה.

    גם השלטונות הצרפתיים הכירו בסמכותו ואם הטיל קנס או מאסר לאדם שלא הלך בדרך הישר.

 

    באבא סאלי דבק של הקדוש ברוך הוא, וריחם על אחד ואחד בעת הצורך בכל צורה. מהכנוסיו היה מפריש כסף  למטרת עזרה לנזקקים ובמיוחד לקראת החגים.

 

בשנת  1921 יצא באבא סאלי בדרכו לארץ-הקודש, ואל נשכח שבאותה תקופה הדרכים היו קשות. קודם לאלג'יריה משם למצרים

  בשנת התרפ"ה (1925) חזר הַבָּאבָּא-סָאלִי למרוקו.

 

    בשנת 1933 עלה שוב הבאבא סאלי לארץ הקודש בלוויית משרתו, והפעם לא כתייר אלא כעולה, מצרים הגיע ליפו ומשם ברכבת לירושלים. בירושלים קיבלוהו בכבוד גדול   בראות באבא סאלי את הכבוד הגדול שעשו לו בירושלים עזב בשקט את העיר ונסע לטבריה.

    חכמי טבריה ורבניה שהכירו את את הבאבא סאלי, ששו לקראתו, וכששמעו שרצונו להשתקע בארץ-ישראל הזדרזו והציעו לו שיקנה מגרש עליו יבנה בית באבא סאלי  שמע לעצתם וקנה מגרש עליו בנו דירה. מטבריה נסע לצפת, משם שוב לטבריה ולירושלים וחזר שוב למרוקו     בשנת התש"י 1950  שוב החליט סופית לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה, אך חזר שוב למרוקו, כי ראה את דאגת הקהילה במרוקו שרוצה להישאר אתם .

 

     בשנת תשכ"ד 1964 הגיע לארץ והתיישב ביבנה, וכאשר ראה שחלק מתושביה לא הולכים בדרך בה הוא רצה, ועבר לנתיבות.

 

   הבאבא סאלי חלה, והתאמץ להסתיר את מכאוביו, ולקבל את אלה שצבאו על פתח ביתו, בשמחה ובמאור-פנים.

 

    הַבָּאבָּא-סָאלִי נלקח לבית-עולמו ד' שבט ה-תשמ"ד (8 בינואר (1984). לזכרו הוקמו בנתיבות מוסדות תורה, ולזכרו מתקיימת הילולא רבת משתתפים כל שנה, ומקום קבורתו

84. ציונו בנתיבות

בנתיבות מהווה מקום השתטחות לאלפי ישראל מידי שנה בשנה.

מסיפורי הנסים של הצדיק

 

סיפור 3.  מעשה הנס של ירידת גשם בקיץ למקוווה-טהרה.

בהעדר מקווה בעיר בּוּדְנִיב, הנהר שימש כתחליף למקווה, ביקש הבאבא סאלי ו לבנות מקווה בחצר ביתו שיתמלא ממי-גשמים. הימים היו ימי תמוז שהוא חודש חם הט ולא רק זאת, האזור הוא חלק מהסהרה, וירידת גשמים נדירה ואפילו בימי החורף. הרבנים ניסו לשכנע את הבאבא סאלי  שהחלטתו זו אי אפשר לבצע כי  לא יורדים גשמים בעיר, וכל ההשקעה תהיה לבטלה. אך באבא סאלי לא השתכנע

    בלית ברירה החליטו מלא את בקשתו. עבדו הפועלים ובנו מקווה בחצר בית הבאבא סאלי כפי שהוא ביקש. חפרו תעלה ובקצה התעלה הונח מעין מרזב קטן מברזל דרכו יזרמו מי-הגשמים לתוך המקווה יצא האבא סאלי אל פתח הבית, נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם! עשינו מה שעלינו, עשה אתה למען קדושת עמך ישראל וטהרתו, והורד לנו גשמי-ברכה עד אשר יתמלא המקווה".

     חזר הבאבא סאלי בדק ביסודיות את המקווה  וראה שהכל מוכן,

וראה שאין שום  דבר שיעצור את מי-הגשמים לזרום לתוך המקווה. אמר הבאבא סאלי  לסובבים אותו: "כעת בע"ה ירדו גשמים, טרם סיים לדבר והנה התחילו לרדת גשמי ברכה עד שהתמלא המקווה". כולם יצאו לראות את המחזה הנדיר, וכשראו במו-עיניהם כי המקווה שהתמלא במי-גשמים בדרך נס.

     אך הנה והבאבא סאלי גילה שהמרזב העשוי ברזל ואשר דרכו עברו המים מהתעלה למקווה הוא פסול, (לפי ההלכה המרזב חייב להיות מעץ) ולכן עלינו לרוקן את המקווה.

    הרבנים שהיו במקום, התנגדו לדעת הַבָּאבָּא-סָאלִי. הרי הגשמים אינם יורדים אפילו בחורף ואם התרחש נס, יש להשאיר את המקווה ולא להרוס אותו. בָּאבָּא-סָאלִי לא השתכנע וציווה לרוקן  את המקווה ולהחליף את מרזב הברזל במרזב עץ. בלית-ברירה ובהרגשת מועקה רוקנו את המקווה ממימיו והחליפו את המרזב כפי שביקש הבאבא סאלי.

    בתום המלאכה, יצא הבאבא סאלי, לפתח הבית ואמר: הקדוש ברוך הוא: עליך מוטל למלאותו שוב במי-גשמים, לא הפסיק הבאבא סאלי, להיכנס חזרה לבית, ורוח צפונית החלה לנשב, עננים כיסו את השמים וירדו  גשמי-ברכה וכשנתמלא המקווה פסקו מלרדת.

    כל חבר הרבנים עמדו נפעמים עמדו נפעמים בראותם את הנס מחדש. מעשה זה פירסם את הבאבא סאלי,  בכל קצווי מרוקו כצדיק שתפילתו נשמעת בשמים וכבעל מופת.    

 

סיפור 4. עניש וקטיל

בתקופת המנדט הצרפתי במרוקו באזור תפילאלת היו שני מושלים: מושל צבאי על כל האזור ומושל אזרחי לכל עיר. שני המושלים היו קצינים בכירים בצבא הצרפתי.

    בשנת התרצ"ט (1939) הגיע לעיר בּוּדְנִיבּ המושל הצבאי החדש על האזור, שמונה זה עתה, וקבע מושבו בדירה לא רחוקה מבית-המשפחה ומבית-הכנסת המשפחתי.

    בהגיע חודש הרחמים והסליחות הוא חודש אלול, וכמנהג ישראל, החלו באשמורת הבוקר הראשונה, לומר סליחות בקולי קולות ותקיעת שופר.

   לשמע הרעש הגדול,  חיכה עד אור הבוקר, ובכעס רב, הזמין את הבאבא סאלי את רבי יצחק (בָּאבָּא חָאקִי), והזהיר אותו כי אם יפריעו לו שוב, הוא ישלח פלוגת חיילים  ויפסיקו את התפילות.

 

     כעבור שבוע ימים שב המושל מהמחנה הצבאי הסמוך, התיישב בכורסתו, כולו מתמוגג מנחת, שהנה היהודים פחדים ממנו, ואינם מפריעים לו יותר בצעקותיהם, וביקש מאשתו להכין לו כוס קפה. בהביאה לפניו את הקפה, מצאה אותו רדום בכורסתו, ניסתה להעירו, אך כל מאמציה היו לשווא. בעלה  מת על כורסתו. אשתו הבינה כי בעלה נענש ע"י הבאבא סאלי ועל ידי היהודים. הלכה מהר לבית הבאבא סאלי בקש את סליחתו.

 

סיפור 5. עמידת הגבורה של באבא-סאלי מול שונאי-ישראל.

בימי מלחמת העולם השניה, השנא ליהודים הייתה גדולה ועשו הכל להתנקם ביהודים.

    באחת העיירות במחוז תפילאלת  מושל המקום היה קצין צרפתי בעל דרגה גבוהה, קתולי אדוק ושונא ישראל, שנאתו העבירה אותו על דעתו וכל פעם הכניס יהודים לבתי הסוהר ללא כל סיבה. כששמע באבא סאלי כי יהודים נאסרו, נסע לאותו ישוב וביקש להיפגש עם המושל.

    נקבעה פגישה והבאבא סאלי איחר לפגישה בערך כחצי שעה, ובהיכנסו לחדר העיר לו המושל: "איך אדם גדול כמוהו מרשה לעצמו לאחר לפגישה עם המושל? "התפללתי תפילת-מנחה" ותפילת ה' חשובה יותר מפגישה עם בשר-ודם, הגם שהוא מושל".

    "תפילתכם אתם היהודים אינה מקובלת ואינה רצויה לפני אמר המושל, ולכן היא בכלל מיותרת, ועליך היה להופיע לפגישה בזמן, 

    החל ויכוח סוער בין המושל לבין הבאבא סאלי האווירה התחממה, התחממה ואמר שהוא חייב להתנקם ביהודים מבלי פרט סיבה.

    כששמע באבא סאלי את דברו של המושל, וסתר שתי סטירות-לחי לאותו מושל  ואמר לו: "עכשיו אני מבין כי אתה מעליל עלילות-רשע על אנשים חפים מפשע, מכניסם לבתי כלא  על לא עוול בכפם.  

    המושל שנפגע קשות מדברי רבינו ובמיוחד מסטירות הלחי, שלף אקדח שלו וכיוון אותו לכיוון הבאבא סאלי .

    עברו שניות רק שניות מספר  והנה המושל זורק את האקדח ומבקש את סליחת הבאבא סאלי באומרו: "כבוד הרב! אם אתה מוכן למסור עצמך עבור אחרים ולסטור על פני, ביודעיך שיש בידי להרגך, סימן שאתה איש אמת ודבריך דבר אמת, אם כן, אני מבקש את סליחתך.

    הבאבא סרלי אמר לו: "אני מוכן לסלוח לך בתנאי שיותר לא תפגע ביהודים, לא רק זאת גם לעזור להם.  האסירים היהודים שוחררו, ומאז שררה ידידות בין המושל ובין הבאבא סאלי. .           

 

סיפור 8. הצלת חייו של הרב אליהו הראשון-לציון.

לפני שקבע הבאבא סאלי את מקום מושבו בנתיבות, ביקר במספר ישובים באיזור הדרום לבדוק אפשרויות באיזה מהם ישתקע. באחד מביקוריו התארח מספר ימים אצל רב העיר רבי מִישֶׁל דָהָאן, בימי שהותו בעיר הוזמן ע"י רבים מבני-העיר לקבלות פנים. באחד הערבים נערכה לכבודו  קבלת-פנים אליה הוזמנו נכבדי העיר ורבניה, בין המוזמנים היה מי שהיה אז דיין בבית-הדין הרבני בבאר-שבע היה הרב מרדכי אליהו שלימים היה הרב הראשי. הרב שהיה שרוי בשנת אבל על מות אחיו סירב להשתתף בסעודתו לכבוד הבאבא סאלי,  כי ידע שבשעת הסעודה מרבים גם בשירה, והאווירה לא מתאימה לאבלים. אולם בָּאבָּא-סָאלִי לא ויתר על השתתפותו, ושלח מספר פעמים לקרוא לרב עד שהסכים לבוא. בכניסת הרב אליהו פנה אליו בָּאבָּא-סָאלִי ואמר לו: נדבר רק דברי תורה. כך עבר עליהם ערב ארוך ומהנה.

86. באבא-פסאלי והרב מרדכי אליהו

   פתאום הופסקה הארוחה כאשר שמעו דפיקות על הדלת. בעל הבית פתח את הדלת, ולפניו שני קציני-משטרה, שמיהרו לשאול אותו אם הרב מרדכי אליהו  נמצא בביתו? בעל הבית אמר להן כן"  הכניסם לביתו כי כולם רצו לדעת מדוע הקצינים שואלים אודות הרב מרדכי אליהו. התברר שבאותו יום היו בבית-הדין אצל הרב אליהו בעל-דין קשים והדיינים חייבו אותם,  אך הם לא רצו לקבל את הפסק דין  והחליטו להתנקם בדיינים, אחרי שפגעו באחד הדיינים המשטרה חששה שיפגעו גם בדיינים נוספים. לכן יצאו קציני-המשטרה לחפש את הרב מרדכי אליהו על מנת לשומרו ולהזהירו. כשנודע לנו שהוא כאן בקבלת פנים לְבָּאבָּא-סָאלִי הגענוכדי לשמור עליו.  ואנו שמחים שהוא כאן ושהוא בריא ושלם.

    הבָּאבָּא-סָאלִי פנה לרב אליהו ושאלו: "האם היית מעדיף להישאר בביתך ולקבל מכות, או לשבת כאן ולשמוע דברי תורה

 

באזור בו התגורר הבאבא סאלי, בישיבה למדו אחת הגמרות שהנושא שלה מתן גט. יום אחד הוזמנו מסר רבנים לדון באחד הגטים ואליהם הצטרף תלמיד חכם שלא היה לו ישע רב בתחום הגט. הדיינים קיבלו שכר יפה ושבו לביתם. התלמיד שהתלווה אליהם אמר לעצמו: "למה גם אני לא אעסוק במתן גט". יום אחד החליט לנסוע לעי הרחוקה מקום מגוריו לער מקנס ולבקש מהרב הגדול שיתן גם הסמכה מרב מער גדולה ומודרנית. רבי ברוך טולידנו פתע ואמר לעצמו איך יכול להיות שתלמיד חכם בא אלי לבקש הסמכה כאשר במקום מגוריו, יש רבנים גדולים היכולים לתת לו הסמכה, הוא לא נתן לו ושב לביתו. רבי ברוך טולידנו כתב מכתב לבאבא סאלי ובו סיפר לו אודות התלמיד. הבאבא סאלי הזמין את התלמיד חכם לביתו והעיר לו על כך. מאוחר יותר הבאבא סאלי אמר שאולי התלמיד לחכם משה שהוא עשה הוא בגלל מצבטו הקשה. הבאבא סאלי הזמינו לביתו, הצמיד לו רב היודע את גיני הגט, ולימד אותו על שקיבל הסמכה, אז אמר לו עתה אתה יכול ללכת לרבי ברוך ולבקש ממנו הסמכה נוספת.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים-אליהו הנביא:

ב. שבחי צדיקים

  • אליהו הנביא: דמותו רבת הפנים של אליהו מתוארת בפיוט ג ובו נסקרים המופתי שעשה בעולם. במרכזם מסירות הנפש שלו נגד חילול ה׳ של זמרי, כאשר אליהו הפגין אומץ וגבורה ונכנס בחניתו לתוך קהל ההמון של שבט שמעון, ואיש לא העז להתקרב אליו. בפיוט נזכרים גם י״ב הנסים שעשה ה׳ לאליהו המפורטים במדרש. בגין מעשיו אלה ואחרים זוכה אליהו לשלל תארים: מבחר כהונה, נאמן בברית קודש, המלאך הגואל צדיק תמים ועוד. השיר נחתם בעיטור הכפול, שבו נתעטר אליהו כשפרחה נשמתו ובה נכללו נשמותיהם הערטילאיות של נדב ואביהוא בנשמתו, ובזכות אליהו נתקדש שם ה' על ידו בעולם.

 

ג. אזמר שיר ורננה

סוג השיר:שבחי צדיקים (לכבוד אליהו הנביא).

התבנית: מעין אזורית. בשיר ארבע עשרה מחרוזות. בבל אחת שלושה טורי ענף וטור אזור.

החריזה: אאאב / גגגב / …

המשקל:            שבע הברות בבל צלע.

החתימה: אני ישראל בן לאדון אב רם.

לחן רשום: ׳אערך מהלל' [לר׳ דוד חסין, אוצר השירה א-6 706].

מקורות:            יגל יעקב, ירושלים תשכ״ב/תשכ״ח, עט׳ סב; תשנ״ה, עמ׳ קד; אשדוד

תשמ״ז, עט׳ ריז; נתיבות תשס״א, עט׳ רעב; תשס״ח, עמ׳ שטו; נהריה תשע״ג, עט׳ 191.

 

אֲזַמֵּר שִׁיר וּרְנָנָה / לִפְנֵי צוּר דָּר מְעוֹנָה

לִכְבוֹד מִבְחָר כְּהֻנָּה / פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ

 

נֶאֱמָן בִּבְרִית קֹדֶשׁ / יוֹם נִתְקַנֵּא וְקִדֵּשׁ

שֵׁם שָׁמַיִם בְּמֶרֶץ / שָׁמַיִם קִדְּשׁוּהוּ

 

5 יָשָׁר נֶאֱמָן וֶאֱמֶת / עֵת דָּן דִּין הָאֲרַמִּית

לִפְנֵי רַבּוֹ אִישׁ אֱמֶת / צֶדֶק צֶדֶק עָנָהוּ

 

יַחַד בְּנֵי סְגֻלָּה / זֶרַע קֹדֶשׁ נַעֲלָה

פָּחֲדוּ מִבּוֹא עַוְלָה / לִקְרַב אָהֳלֵהוּ

 

שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן בִּכְלָלָם / עוֹמְדִים צְפוּפִים כֻּלָּם

10 עָמַד צַדִּיק בְּמֻשְׁלַם / נִכְנַס לִפְנִים מִנֵּהוּ

 

רָאוּהוּ בַּחֲנִיתוֹ / לֹא יָכְלוּ בּוֹא לִקְרָאתוֹ

כִּי יְיָ בְּעֶזְרָתוֹ / עַל אוֹיְבָיו הִגְבִּירָהוּ

 

אֲבָרֵךְ צוּר יִשְׂרָאֵל / שֶׁנָּתַן כֹּחַ וָאֵל

לְהַמְלְאָךְ הַגּוֹאֵל / עַל הַמּוֹרֶה תּוֹךְ שְׁבְטַהוּ¬

 

15 לְנֶגֶד דִּבּוּקֵיהֶם / נָעַץ הַחֲנִית בָּהֶם

וַיָּרֶם אֶת שְׁנֵיהֶם / בְּאַחַת מִיָּדֵהוּ

 

בְּכָל זֹאת עֵת הִגְבִּיהָם / נִשְׁאֲרוּ דְּמֵיהֶם בָּם

גַּם נִשְׁאַר חַיּוּתָם בָּם / עַד זַרְקָם מְעָלֵיהוּ

 

נִסִּים הֵם שְׁנֵים עָשָׂר / עָשָׂה לוֹ צוּר יוֹצֵר כָּל נוֹצָר

20 זָכָה בְּעֹז מִבְצָר / עִטְּרוֹ אֶל יִשְׁעֵהוּ

 

לְאָדוֹן כָּל עוֹלָמִים / נִתְקַנֵּא צַדִּיק תָּמִים

לִפְדּוֹת זֶרַע תְּמִימִים / הֵשִׁיב חֲמַת צוּרֵהוּ

 

אוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁמָתוֹ / פָּרְחָה הָלְכָה מֵאִתּוֹ

מֵרֹב פַּחַד עֲדָתוֹ / אֲשֶׁר הֵם לְפָנֵיהוּ

 

25 בְּרֹב גְּדֻלַּת חַסְדּוֹּ / גָּמָל טוּבִוֹ לִידִידוֹ

פִּי שְׁנַיִם הֶעֱנִידוּ / נִשְׁמַת נָדָב וַאֲבִיהוּא

 

רָם עַל בֵּל רָמִים שְׁמוֹ / נִתְקַדֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹ

אֲזַי פָּרַשׁ שְׁלוֹמוֹ / עָלָיו גַּם עִטְּרָהוּ

 

2-1. אזטר…אליהו: פתיחה בשבחי ה׳ בפיוט לכבוד אליהו הנביא. דר מעונה: כינוי לה׳ השוכן בשמים. 2. לכבוד מבחר בהןה: לכבוד הנבחר שבכוהנים. פינחס הוא אליהו: על פי יל״ש ח״א רמז תשעא. 3. נאמן בברית קדש: אליהו שקינא על ברית קודש. בברית קדש: הלשון על פי דני׳ יא,כה,ל והעניין על פי במ׳ כה׳ו-ז. יום נתקנא: לה׳. וקדש…במךץ: בחילול ה׳ של זמרי, על פי במ׳ שם. שמים קך־שוהו: לפינחס. 5. יעזר…האךמית: דן דין אמת בעניין כזבי (בבלי סנה׳ פב ע״א). 6. ךבו איש אמת: הוא משה רבנו. צדק צךק ענהו: אישר את פסק דינו על פי סנה' שם. 7. יחד בני סגלה: בני ישראל. זרע קדש: על פי יש׳ ו/יג. 8. פחדו…אהלהו: בני ישראל פחדו להתקרב לאהל של כזבי וזמרי. 9. שבט…פלם: היו שם עשרים וארבעה אלף (סנה׳ שם). 10. צדיק במשלם: פינחס. נכנס לפנים מנהו: נכנם בפנים לפניהם. 11 . ךאוהו…לקךאתו: איש לא העז להתנגד לצעדו של פינחס. 12 . בעזךתו: בעזרו. על אויביו הגביךהו: ניצחו על אויביו עדה״ב יש׳ מברג. 13. צור ישראל: כינוי לה׳ על פי שמו״ב בג,ג. כה ואל: גבורה. 14. להמלאף הגואל: הלשון על פי בר׳ מח,טז. כאן: פינחס הוא אליהו המלאך והגואל. המוךה תוך שבטהו: שהכריע את נשיא השבט. נ״א בכ״י: המוכה.

15 . לנגד…בהם: אחד מששת הנסים שנעשו לו לפינחס על פי סנה׳ פב ע״ב. 16 . וירם…מידהו: הרים את זמרי וכזבי באחת מידיו. 17. בבל…בם: ולא נשפך. ךמיהם בם: על פי ויק׳ ב׳יא. 18. נשאר חיותם בם: עדיין היו חיים. עד זךקם מעליהו: עד שזרקם מעליו. 19. נסים…עשר: שנים עשר נסים, שעשה לו הקב״ה, בעת שהרג את זמרי(במדבר רבה כ, כה) בנוסף לנסים שנעשו לו בעת ברחו במדבר באר שבע מפני איומי איזבל, נסים המתוארים במל״א יט. עור…נוער: תארי שבח לה׳ בורא כול. 20. זבה בעז מבער: בבחינת ׳תנו עז לאלהים׳(תה׳ סח,לה). עטרו אל ישעהו: ה׳ המושיעו הכתירו בכתר כהונה. 21. לאדון…תמים: פינחס קינא קנאת ה׳. עריק תמים: על פי בר׳ ו,ט. 22. לפדות…ע1רהו: על פי במ׳ בה,יא ׳פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא בליתי את בני ישראל בקנאתי׳. 26-23. אותה…_ואביה1א: כשקינא פנחס וראה המון רב שבאים כנגדו, פרחה נשמתו ממנו, ונשמות של נדב ואביהו נתאחדו בנשמתו של פינחס(זהר פנחס ריז ע״א יחרב אלשיך במדבר ג ד״ה ואלה תולדות). לפניהו: לפניו. 25. בריב גדלת הסדו: של ה׳. ;מל טובו לידידו: נתן שכר לפינחס. 26. פי שנים הענידו: עיטרו בתכשיט כפול בשתי נשמות. ־2. רם…שמו: כינוי לה׳. נתקדש בעולמו: על ידי מעשה פינחס. 28. אזי…;נליו: ׳הנני ניתן לו את בריתי שלום׳(במ׳ בה, יב). גם ענזו־הו: בכתר כהונה על פי במ׳ שם יג ׳והיתה לו ולזרעו אחריו ברית בהנת עולם׳.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקיםאליהו הנביא:

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

ב. הפליטים

במחנות ההסגר, כמו סידי אל־עיאשי הסמוך לאזמור, היו התנאים טובים יותר. קודם כל, המחנות היו קרובים יותר לקהילות הגדולות, והקשר עם היהודים המקומיים היה הדוק יותר. אך גם מבחינת התזונה והתברואה היו התנאים
טובים יותר, ומובן שלא היה בהם מקום למשמעת הקשה, לעונשים ולעינויים. למחנות אלה נשלחו, החל מנובמבר 1940, משפחות פליטים שלמות, שהגיעו למרוקו מצרפת דרך ספרד או דרך אלג׳יריה – אם ניירותיהם לא היו מסודרים לגמרי, אם היתה חסרה להם אשרת הכניסה לאחת המדינות באמריקה שאליהן היו מועדות פניהם, או אם השתהו יתר על המידה במרוקו, לדעת השלטונות, בהמתינם לאוניה. זושיא שאיקובסקי, שהתנסה במעבר במרוקו בדרכו לארצות הברית, מספר שנכלא בואד-זם, וכאשר מחה על כך והראה שהיה פצוע מלחמה ואף הוענק לו ״צלב המלחמה״ הצרפתי על הצטיינות בקרב, קיבל תשובה זו: ״אם התנדבת לצבא, סימן שרצית במלחמה. לכן מחנה כזה הוא המקום היאה לך.

פליטים־מהגרים אלה, שמרוקו היתה להם רק תחנת מעבר, החלו להגיע במספרים ניכרים מיוני 1940, עם חתימת שביתת הנשק בין גרמניה לצרפת. אמנם, עוד לפני המלחמה הגיעו פליטים, במיוחד לטנג׳יר, אך אל פרשה מיוחדת זו אתייחס להלן. גם בקזבלנקה היו פליטים יהודים מאירופה עוד לפני המלחמה, ויום טוב צמת, נציג כי״ח במרוקו, אף ניסה לעניין את שלטונות הפרוטקטורט בהתנדבותם לצבא, אך ללא הצלחה. עד סתיו 1941 ראתה וישי בעין יפה הגירה של יהודים מתחומה, ונתנה ל-HICEM לפעול במרסיי ולארגן זאת. HICEM עזר להעביר מועמדים להגירה ממחנות העבודה שבדרום צרפת למחנה Les Milles הסמוך ל-Aix-En-Provence, שהפך למעין מחנה מעבר, ממנו יכלו המועמדים לקבל חופשות כדי להסדיר את ענייניהם במרסיי. כן הצליח HICEM להעביר נשים לבית מלון ״בומפאר״ במרסיי, שהפך למוקד וריכוז של מהגרים.

על המהגרים היה להשיג אשרת יציאה משלטונות וישי, אשרת כניסה לארץ יעד, אשרת מעבר ספרדית ופורטוגזית – אם התכוונו להפליג מליסבון, שהיה הנמל הראשי להגירה לאמריקה – וכרטיס קנוי מראש באניה כלשהי. אם
התכוונו לעבור דדך קזבלנקה, היה עליהם להשיג היתר הפלגה, שניתן על ידי הוועדה לפיקוח על שביתת הנשק (La Commission D’Armistice), זאת אומרת, למעשה על ידי האיטלקים. בדרך כלל, היתר כזה לא ניתן לגברים בגיל השירות הצבאי. בשל מיעוט האוניות ממרסיי לאוראן שבאלג׳יריה או לקזבלכקה, היתה הזמנת הכרטיסים צריכה להיעשות זמן רב לפני ההפלגה. אלה שהגיעו לאוראן נסעו ברכבת לקזבלנקה, לאחר השגת היתר מיוחד שניתן על ידי השלטונות באלג׳יריה. בקזבלנקה יכלו המהגרים להפליג על אוניה שיצאה למרטיניק כל 4-6 שבועות, או על אוניות שהפליגו לצפון־אמריקה או לדרומה, שהזדמנו לקזבלנקה או לטנג׳יר ללא תכנון. אם היה להם כסף, ולאחר שהייה ארוכה פחדו להיתקע במרוקו, יכלו גם לטוס לליסבון ומשם להפליג. בסוף 1940
הצליח HICEM לארגן אוניות שיפליגו ישירות ממרסיי לאמריקה, אך שלוש מהן חזרו לקזבלנקה באמצע הפלגתן, מפחד הבריטים, וכתוצאה מכך מצאו עצמם 1,200 פליטים נוספים במחנות ההסגר במרוקו.

על המהגרים היה לשלם בעודם במרסיי עבור הוצאות נסיעתם וכן עבור הוצאות אחזקתם בקזבלנקה, היות שלא יכלו להוציא כספים מצרפת. אמנם, H1CEM הצליח להגיע להסכם עם הבנק של צרפת, על פיו יוכל להוציא מטבע חוץ לצורכי הגירה ־ הסכם שפעל עד אוקטובר 1941 אך הסכומים שניתנו להוצאה מהארץ היו נמוכים. ברור, ש-HICEM עצמו עזר מאד במימון ההגירה, בעזרת כספים של הג׳וינט (American Joint Distribution Committee).

בסתיו 1941 החלו להיסגר שערי ארצות היעד להגירה, וגם ספרד ופורטוגל היקשו יותר על מתן אשרות המעבר, שהיו רגילות להעניקן עד אז. וכך הפכה צפון־אפריקה יעד מעבר עיקרי להגירה הלגאלית והמסודרת. אמנם, לספרד המשיכו להגיע פליטים, אך באופן בלתי לגאלי, תוך מעבד רגלי של הרי הפירנאים. בקיץ 1942 הוציאה ממשלת וישי צווים שהיקשו על אפשרות היציאה של היהודים. בנובמבר, עם נחיתת האמריקנים בצפון-אפדיקה, כבשו הגרמנים את דרום צרפת, שערי צרפת ננעלו סופית לכל יציאה לגאלית, וגם המעבד הבלתי־לגאלי של הפירנאים נעשה קשה יותר. על פי מאדוס ופאקסטון, מיוני 1940 עד התפרקותו בצרפת במארס 1943, עזר HICEM ל״24,000 יהודים בקירוב להגר, כשמתוך מספר זה היגרו בצורה מסודרת מאיזור וישי קצת יותר מ״3,000 יהודים ב״1941, 2,000 בערך במחצית הראשונה של 1942, ו־600 בערך במחצית השניה של אותה שנה. מספרים אלה תואמים, פחות או יותר, את המספר הניתן בקובץ L'Activité des Organisations Juives en France – 6500. לאחר נובמבר 1942 עזר HICEM להגירה הבלתי־לגאלית, והציל בכך יותר מ״1,000 איש.

אך גם ללא עזרח HICEM או גוף אחר עברו רבים את הפירנאים. החל מאוגוסט 1942 התעצם גל הפליטים מצרפת לספרד, ומספרם הרב העיק על מדינה זו. רבים נכלאו במחנה Miranda del Ebro שבצפון מערב המדינה,
והשלטונות איימו לגרשם חזרה לצרפת – איום שהוסר למעשה על ידי פלישת בנות הברית לצפון־אפריקה ותוצאותיה הפוליטיות.

ב״1934 נוסד RSARO Representation in Spain of the American Relief
Organisations), שמומן למעשה על ידי אירגוני הסעד היהודיים, ובראשם הג׳וינט. ב״1943 גם הגיעו לספרד שליחים של הסוכנות היהודית: וילפדיד ופיאות) שהיתה זרה ליהודים הטנג׳יראים בעלי הגינונים המערב־אירופיים – נבין, שלא תמיד שררו יחסים של אחווה בין הוותיקים לחדשים. היתה עזרה קהילתית, אך לא היתה התקרבות חברתית.

ועד העזרה לפליטים בקזבלנקה נולד ביוזמה אישית: ב-5 ביולי 1940 נודע לעו׳׳ד הלן קאזיס-בן־עטר, שבנמל קזבלנקה עוגנות מספר אוניות הנושאות פליטים יהודים ולא־יהודים מאירופה. הימים היו ימי אי וודאות והרשויות לא נתנו לנוסעים לרדת לרציף, כי לא ידעו כיצד להתייחס אליהם, ובעיקר לא ידעו מה לעשות איתם. קאזיס-בן־עטר הגיעה לנמל, ותוך כדי בירורים הוצע לה, כפעילה ב״צלב האדום״, לקחת על עצמה את אירגון הטיפול בפליטים הלא צרפתיים (וברור היה לכול שרובם ככולם יהודים). היא נעתרה בו במקום, וכך נוצר הוועד לעזרת הפליטים הזרים Comité d'Assistance aux Réfugiés Etrangers

עורכת הדין הלן קאזיס-בן־עטר נולדה בטנג׳יר, ועקרה עם משפחתה, בהיותה בת 20, לקזבלנקה, שם נישאה למשה בן-עטר. לצד עבודתה המקצועית היתה פעילה מאוד בתחומים יהודיים. ב־1935 נבחרה לנשיאת ויצ״ו בקזבלנקה. בראשית 1939 עם מות בעלה (והוא רק בן 39) ירשה אותו בתפקיד נשיא אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה (Association des Anciens Élèves de L’AIU à Casablanca). בפרוץ המלחמה פתחה במועדון האגודה לשכת התנדבות לצבא הצרפתי. רבים נרשמו, אך הצרפתים לא ששו לקבל מתנדבים יהודים, כפי שהזכרתי לעיל. קאזיס־בךעטר עצמה התנדבה ל״צלב האדום,, הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות, מינואר ועד יוני 1940, באחד מבתי־החולים בעיר. ב־18 ביוני – לפי דבריה: ב־9.00 בבוקר, דהיינו לפני קריאתו המפורסמת של דה־גול מלונדון, הביאה במו ידיה מכתב לקונסוליה הבריטית שבקזבלנקה, בו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה, במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או שלום נפרד עם גרמניה. נראה, שהבריטים תייקו את המכתב ולא דרשו ממנה כלום, מלבד מסירת כל אינפורמציה שתוכל ללקט. היא עשתה זאת, לדבריה, גם לאחר שהקונסוליה הבריטית בקזבלנקה נסגרה, ואת מכתביה הפנתה לטנג׳יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמריקני.

משלקחה על עצמה לדאוג לפליטים, ביולי 1940, היה על קאזיס-בן-עטר לפתור קודם כל את בעיית איכסונם. היא השתמשה לצורך זה באולמי אגודת בוגרי כי״ח שברחוב  Lacepedeמס׳ 46, שם פתחה גם מטבח, בעזרת מתנדבים. מחוסר מקום ומחוסר תנאים להאכיל שם מספר אנשים גדול, הופנו חלקם לקבלת ארוחות בגן הילדים של הקהילה. ועד הקהילה תמך כספית ואירגונית בוועד, אולם בחלק ניכר מההוצאות נשאה אגודת בוגרי כי״ח. למען הסדר הטוב דאגה קאזיס־־בן-עטר שאגודה זו תעביר מדי חודש בחודשו רשימת הוצאות לוועד העזרה, אולי בתקווה להחזיר הוצאות אלו כאשר יצליח הוועד לאזן את תקציבו.
כן קיבל הוועד תרומות מאנשים פרטיים, מאירגוני סעד מקומיים לא־יהודיים, ואף ממשרדים ממשלתיים.

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

רבי יוסף משאש-החכם השלם-אלעד פורטל

רבי יוסף משאש-החכם השלם-אלעד פורטל

החכם השלם הוא ספר ייחודי המקיף את דמות ההוד של אחד מגדולי ההוגים של יהדות צפון-אפריקה בדור האחרון, רבי יוסף משאש זלה״ה שפעל באלג׳יריה מרוקו ובישראל במחוז חיפה.

רבי יוסף משאש, פוסק הלכה נועז,סופר, משורר,דקדקן, היסטוריון,אומן העיטור ואיש המליצה, מתגלה בספר זה בפרופיל נרחב של תעצומות נפש בתפר העדין המצוי בין איש המסורת העתיקה אל מול דמות החדשן המכיר לעומק את אתגרי המודרנה והשעה. המפגש בספר עם דמותו המופלאה נוסך המון אמונה בהתמודדות עם מסע החיים. בקריאת הספר עולה לפנינו תמונת חכם שעולמו הקיף מרחבים מעוררי השתאות, מעיין נביעה בלתי נדלה הנותן מים חיים של תורה, הגות, מחשבה, הלכה וציונות. אישיות המכילה מנעד רחב של מרחבים רוחניים תרבותיים וחינוכיים. החכם השלם.

אלעד פורטל – סופר וחוקר יהדות ספרד המתמחה בפסיקת ההלכה ובמסורת המנהגים של יהדות צפון־אפריקה. איש חינוך, מרצה בישיבות, מכינות ומדרשות מגוונות ברחבי הארץ. כתב וההדיר ספרי הגות והלכה של חכמי יהדות המגרב. ר״מ ומנהל תיכון בישיבת אמי״ת אשדוד.

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.

PLUS Sol grandissait, plus s’affirmait la splendeur de son visage et plus s’illuminaient sa beauté et la pureté de ses traits, plus grandissaient la peur et l’inquiétude de sa mère. Simha en perdit le sommeil la nuit comme le jour: la sieste et toute sa vie en furent perturbées.

Elle la prenait sur ses genoux et coiffait sa dense chevelure

de martinet. Elle lissait tresse après tresse, les enduisait

d’huile d’olive, les massait une après l’autre tout en lui

racontant l’hiffoire du roi de Navarre qui avait trois filles :

La première brodait

La deuxième cousait

Alors que la troisième tissait

Elle tissait, tissait sans jamais s’arrêter

Et pendant quelle tissait,

Elle fit un grand rêve La mère qui n’aimait pas que sa fille S’occupât de ce dont elle s’occupait Avait décidé de l’en dissuader La princesse dit alors à sa mère :

Non, ne m’en veux pas, mère J’ai vu dans mon rêve Une grande porte qui s’ouvrait J’ai vu la lune dans sa plénitude Je me suis dirigée vers la fenêtre J’ai vu l’étoile du matin Je me suis dirigée vers le puits J’ai vu dans le fond Un pilier en or

Et trois oiseaux picorant des graines d’or

L’étoile est le fiancé

Les oiseaux sont des fiancés

Alors que le pilier est le mari

 

Sol écoutait calmement la chanson psalmodiée par sa mère et s’endormait sur ses genoux.

Dans l’oreille de Simha résonnait un son aigu qui pertur­bait son repos. Elle se levait troublée sans comprendre la raison du tourment qui la submergeait. Elle avait l’intention de prodiguer à sa fille mille conseils. Il fallait la mettre en garde contre les mille dangers qui guettent la jeune fille qui commence à afficher les signes appétissants de sa féminité, surtout, si l’Éternel qui jamais ne s’épuise l’a dotée d’une pareille beauté. Et que dire si elle est juive! Elle était vraiment belle. Non. Elle était la beauté qui laisse les bouches bées.

Au moment où sa féminité atteignait sa plénitude, elle devenait pure lumière, une onde rafraîchissante. Lumière de soleil, pureté d’albâtre. Sa poitrine s’offrait comme le fruit mûr, son visage s’allumait comme le phare du port, ses yeux étaient semblables aux yeux de la colombe. Elle était verger de féminité.

 

Le moment était venu pour elle de ne plus se mettre devant la porte de la maison, de ne plus monter sur la terrasse pour jouer à cache-cache, de ne plus ouvrir quand quelqu’un frappait à la porte, de ne plus lever la voix quand elle chantait, de ne plus laisser ses vêtements dans les recoins de la pièce.

Simha n’arrêtait pas de crier, tous les jours :

  • Ne ris pas, des personnes mal intentionnées pourraient t’entendre.
  • Ne chante pas,
  • Ne monte pas sur la terrasse,
  • Range tes serviettes,
  • Sois sur tes gardes
  • Protège-toi…
  • Ne sors pas sans mon autorisation…

Plus elle l’avertissait, plus elle avait l’impression d’oublier des mises en garde et plus forte était son angoisse…

Elle remettait cela, tous les matins, pensant, à chaque fois, ne rien oublier. Cette fille était une épreuve de Dieu… Il voulait lui faire subir l’épreuve du mal, la rendre folle, elle qui n’avait aucune force. Dieu merci, aucune tache de naissance ne dénaturait son visage angélique. Des envies de femme enceinte de sa mère, Sol avait simplement hérité d’un goût irrépressible pour les grenades.

 

Sol trace avec le couteau un carré sur la peau de la grenade, autour de la crête crénelée. Elle appuie, le jus rouge coule entre ses doigts. Elle le lèche goulûment. Elle détache le carré et apparaissent les grains de la rougeur de ses lèvres. Elle préfère les « coquelets » que lui prépare Haïm, après avoir enlevé la peau et la mince membrane qui sépare les carrés. Elle peut, ainsi, savourer les délicieux grains colorés débarrassés de l’amertume de la peau. Chaque fois qu'elle ouvre une grenade, lui vient en tête une histoire que sa grand-mère Reina lui a souvent racontée dans un doux et étrange mélange de marocain, d’espagnol et d’hébreu.

Elle adorait, quelques fois, la narrer à la manière convenue des conteurs :

« Il était une fois, dans la profondeur des temps et des instants, un grand roi, juste et équitable, aimant la sagesse, la patience, les sages et les patients, et abhorrant les sots et les irascibles.

Les rois le craignaient, recherchaient sa paix et son amitié. Il demandait, l’automne venu, les plus belles grenades. Il voyait dans ce fruit le symbole de la perfection pour sa rondeur inimitable, la subtilité de ses couleurs que l’œil ne peut cerner, ni les teintes s’en rapprocher. Tout ce qu'elle renferme et parfait de forme et de contenu… »

Sol l’arrêta :

  • Et toi qu’et-ce que tu préfères ?
  • Je préfère les dattes et les amandes, lui répondit sa grand-mère avec délectation.
  • Moi aussi j’aime les dattes

«… Elle désaltère les assoiffés comme ceux que les énigmes obsèdent et ceux qu’attirent les connaissances occultes.

Le sultan avait une fille dont les langues ne pouvaient décrire la beauté ni les regards fixer la clarté.

Un matin, les crieurs annoncèrent à la population que le sultan promettait son trône et sa fille à celui qui mangerait une grenade entière sans faire tomber un seul grain.

Le perdant aurait la tête coupée.

Les candidats se succédèrent au palais ; des princes, des fils de notables, des aventuriers, des savants, des charlatans… Leurs têtes finirent, pour l’exemple, sur les créneaux des murailles de la cité.

Un matin, un homme courbé, emmitouflé dans une djel­laba rapiécée, fit claquer le heurtoir de la porte du palais. Les gardiens lui rirent au nez, le houspillèrent :

– Va te chercher une occupation utile !

L’homme ignora leur dérision et insista sur son droit à participer comme tout le monde. Le chambellan informa le sultan qui ne changea pas d’avis, même après avoir vu l’état du vieillard.

L’homme se présenta devant le sultan, le salua sans se prosterner ni embrasser les mains et les pieds. Il inclina la tête avec un profond respect que n’altérait aucun soupçon de peur ni flagornerie. Le sultan agréa l’attitude de l’homme et se contenta de le regarder fixement dans les yeux. L’homme en fit de même. Le roi lui ordonna d’accomplir sa mission, sans lui demander, ni ses titres de noblesse, ni l’étendue de ses propriétés.

L’homme remua ses doigts, lentement et habilement, puis fendit la grenade. Le sultan observait attentivement les mains de l’étrange candidat. Il y décela une grande valeur qui suggérait une confiance et une maîtrise du mouve­ment et de l’émotion. Les doigts de l’homme maniaient la grenade avec une grande dextérité, recueillaient les grains et les dirigeaient sans empressement vers sa bouche. Pas un instant, il douta de lui-même durant toute l’épreuve. Quand il eut terminé, il regarda vers le roi qui se contenta de remuer majestueusement la tête de haut en bas.

Le lendemain, les courtisans furent étonnés de voir le sultan en compagnie d’un homme au port princier et comprirent que c’était le nouveau roi. »

 

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים-רבי מאיר בעל הנס

ה. אשיר אזמר בנגינה

 

שבחי צדיקים (לכבוד ר׳ מאיר בעל הנס).

סוג השיר:

מעין אזורית. בשיר אחת עשרה מחרוזות. בכל אחת שלושה טורי ענף וטור אזור.

התבנית:

אאאב / גגגב / …

החריזה:

שמונה /תשע הברות בטור.

המשקל:

אני ישראל אביחצירא חזק.

החתימה:

׳אקח רשות ואשא נס׳ [לר׳ מסעוד ארוואח בר יצחק, אוצר השירה א-7366].

לחן רשום:

יגל יעקב, ירושלים תשב״ב/תשב״ח, עמ׳ סא; תשנ״ה, קב; אשדוד תשמ״ז, עמ׳ רטז; נתיבות תשס״א, עבר קעט; תשס״ח, עמ׳ קצט; נהריה תשע״ג, עמ׳ 189.

מקורות:

 

אָשִׁיר אֲזַמֵּר בִּנְגִינָה / לִכְבוֹד הָאִי תַּנָּא

רַבִּי מֵאִיר הוּא רֹאשׁ פִּנָּה / בַּעַל הַנֵּס יִקְרָאוּהוּ

 

נָאֶה וְיָאֶה לְהַלֵּל / וּלְשַׁבֵּחַ לְשֵׁם הָאֵל

עַל זִיו קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל/ הַמֵּאִיר לָאָרֶץ מַרְאֵהוּ

 

5 יָם הַחָכְמָה הַסְּתוּמָה / אֲשֶׁר הִיא מֵעֵין כֹּל נֶעֶלְמָה

לְפָנָיו בְּרוּרָה כַחַמָּה / בְּסוֹד הֵבִינָה מַחֲנֵהוּ

         

יְחִידִי סְגֻלַּת תּוֹרָתוֹ / לֹא יָכְלוּ לְהַעֲמִיק בְּדָתוֹ

כִּי נִפְלָאָה מֵהֶם תּוֹרָתוֹ / עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֵהו

 

שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ מְאֹד רָמוּ / מוֹרִים נִמּוֹקוֹ וְטַעֲמוֹ

 רִבִּי נְהוֹרַאי מָה טוֹב שְׁמוֹ / וַיַּרְא הָאוֹר כִּי טוֹב הוּא

 

רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בִּקְדֻשָּׁה / כָּךְ אָמַר עַל אֶבֶן הָרֹאשָׁה

הָאִי דִּמְחַדַּדְנָא כְּתִרְצָה / מִשּׁוּם דַּחֲזִיתָהּ מֵאֲחוֹרֵהוּ

 

אוֹר יִשְׂרָאֵל הָרַב רַבֵּנוּ / הַקָּדוֹשׁ כָּךְ הִשְׁלִים עִנְיָנוֹ

אֵלּוּ פְּנֵי קָדְשׁוֹ חָזִינוּ / אָז נוֹסְפָה מַעְלָה עָלֵהו

 

15 לְכָל חוֹלֶה וּלְכָל מַחֲלָה / יִדֹּר צְדָקָה מְעֻלָּה

לְמַעֲלַת הָרַב הַנִּפְלָא / וּמִכָּל צָרָה יַצִּילֵהוּ

 

חָסִין יָהּ חָסִיד וְעָנָיו / עֵת עָמְדוּ נָשִׁים לְפָנָיו

אָז שָׁרְתָה רוּחַ קָדֵשׁ עָלָיו / אָמַר מִי תָּרִיק לְפָנֵהוּ

 

זְכוּתוֹ תִּהְיֶה סֹחֵרָה / לְקַבֵּץ אֶת שֶׂה פְּזוּרָה

20 לְעִיר קָדְשֵׁנוּ בִּמְהֵרָה / יִבְנֶה יָשׁוּב עַל פָּנֵהוּ

 

קָדוֹשׁ אֶל נוֹרָא עֲלִילָה / חֲסָדֶיךָ גָּבְרוּ לְמַעְלָה

הָרֵם יְמִינְךָ הַמְּעֻלָּה / כְּקֶדֶם תָּאִיר נֵרֵהוּ

 

 

1-2-אשיר…יקראוהו: נושא השיר בשבחי התנא ר׳ מאיר בעל הנס. האי תנא: התנא הזה.

 ביטוי נפוץ בתלמוד כמו בבלי שבת יא ע״ב. 2 רבי…יקראוהו: התנא ר׳ מאיר זכה לתאר נוסף בעל הנס׳(בספרות השו״ת). ראש פנה: על פי תה׳ קיח,כב. 3 נאה…מראהו: נאה לשבח לה' על האור הרוחני הקדוש שברא בישראל.

  1. 4. קדשת ישראל: על פי ירושלמי קידושין גרב. המאיר לארץ מראהו: כשמו מאיר. המאיר לארץ: מנוסח תפילת היוצר לשבת. 6-5. ים…בחמה: בשבח בקיאותו בחכמת הסוד. 5. החכמה…נעלמה: על פי איוב כה, כ-כא. 6. ברורה כחמה: חידוד לשוני לביטוי ׳ברה כחמה׳ (שה״ש ו,י). בסוד הבינה מחנהו: ר׳ מאיר חונה בספירת הבינה. 7. יחידי…בדתו: היחידים שלמדו ממנו תורה לא יכלו לרדת לסוף דעתו(בבלי עירובין יג ע״ב). 8. בי נפלאה: תרתי משמע נעלמה מהם ועוררה בהם פלא. ;עמק…ימצאהו: על פי קה׳ ז,כד. 9. שמות…רמו: לר׳ מאיר כמה שמות רמים כמו: ׳ר׳ מאיר, שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה… ר׳ נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה׳(עירובין שם). מורים נמוקו וטעמו: שמותיו משקפים את דמותו הססגונית. נמוקו וטעמו: צירוף זה מצוי בספרות השו״ת. השווה גם טעמו ונימוקו עמו(לחם משנה, הלכות נדרים א, כא). סו. רבי נהוראי: אחד משמותיו של ר׳ מאיר על שם שמנהיר עיני חכמים (עירובין שם). וירא…הוא: על פי בר׳ א,ד. ו 12-1. _רבנו…מאהורהו: מדברי השבח שאמר רבנו הקדוש על ר׳ מאיר (עירובין שם). 11. _רבנו הקדוש בקךשה: הוא ר׳ יהודה הנשיא הקרוי רבנו הקדוש בגין קדושתו היתרה. אבן הראשה: כינוי שבח לר׳ מאיר המשמש אבן יסוד לחכמי ישראל, על פי זב׳ ד,ז. 12. האי…מאחורהו: זה שאני חריף משום שראיתי את ר׳ מאיר מאחוריו. כתרצה: שם עיר מלוכה יפה בישראל על פי שה״ש ו,ד שהפכה לדימוי של כל דבר נאה. 13. אור ישראל: תואר שבח לר׳ יהודה הנשיא על פי יש׳ י,יז. הרב רבנו הקדוש: הוא ר׳ יהודה הנשיא. בך העזלים ענינו: המשיך את מאמרו בעיצוב דמותו בזכות ר׳ מאיר. 14. אלו״.עלהו: אילו זכינו לראות פני קודשו של ר׳ מאיר אז נוספת מעלה על ר׳ יהודה הנשיא. 15. לכל…מחלה: אדם שרוצה להתפלל על חולה או על מחלה. ידר צדקה מעלה: בסגולה לרפואה בבחינת ׳וצדקה תציל ממות׳(משלי י,ב), והשווה בבלי ע״ז יח ע״ק אלהא דמאיר ענני׳.16. למעלת הרב הנפלא: הוא ר׳ מאיר. ומכל צרה יצילהו: בזכות הצדקה. 17. חסין…לפנהו: תמצית הסיפור התלמודי על איש אחד, שגזר על אשתו לירוק בפני ר׳ מאיר, בגלל ששמעה דרשתו ואיחרה לבוא לבית, ור׳ מאיר שצפה את העניין ברוח קודשו, קרא לה לירוק בעינו החולה כביכול כסגולה לריפוי, כאשר כוונתו הייתה להשכין שלום בינה לבין בעלה(ירושלמי סוטה א, ד; במדבר רבה ט). חסין…ועניו: תארי שבח נוספים לר׳ מאיר. עת…לפניו: לשמוע דרשה מר׳ מאיר. 18. אז…עליו: וידע את זהות האישה.אמר…לפנהו: שאל מי מוכנה לירוק בפניו לרפואה. 19. סחרה: מגן. לקבץ…פזורה: לקיבוץ ישראל מגלותם. שה פזורה: כינוי לישראל על פי יר׳ מיז. 20. לעיר קדשנו במהרה: לירושלים. יבנה ה׳. ישוב על פנהו: ישיב פניו אלינו ולא יסתירם כמו ׳השיבנו והאר פניך ונושעה׳(תה׳ פ, ד). אל נורא עלילה: על פי תה׳ סו,ה. הרם ימינך המעלה: כמו תה׳ פט,יד ׳תעז ידך תרום ימינך׳. כקדם תאיר נרהו: תאיר נר ישראל והמקדש כבתחילה.

 

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקיםרבי מאיר בעל הנס

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

מוגדור.

  1. 1. קולנוע אחד היה בעירנו

בעירי מוגדור, היא אסווירה אשר לחופי האוקיינוס האטלנטי בפאתי מערב, היה בית קולנוע יחיד. סדר הישיבה בו שיקף את המעמדות השונים בעיר ומניינם שלושה:

ארבע השורות הראשונות, ספסלים ארוכים מעץ גס, נקראו ״טְרוּאָזיֶם״, השלישיים. שורות אלו יוחדו לנו, לילדים – יהודים בעיקר ומוסלמים שמיעטו באותה תקופה לבקר בקולנוע. כך היינו קרובים למסך הכסף ויכולנו לנהל שיח ושיג קולני עם גיבורי ילדותנו, והמבוגרים לא הסתירו לנו ואנחנו לא הסתרנו להם.

חמש השורות הבאות נקראו ״דֶזִיֶם״, השניים, ואותן תפסו בני מעמד הביניים.

החלק האחורי ובו שורות של כיסאות מתקפלים נקרא ״פְּרֶמְיֶר״ – הראשוניים, ועליהם ישבו בעלי האמצעים – צרפתים ויהודים.

ביציע שהיה מחולק לשניים, התהפכו היוצרות: לחלק הקדמי מכרו כרטיסי ״ דֶזִיֶם ״ ולאחורי – כרטיסי ״ טְרוּאָזיֶם ״.

בכך לא תם עניין המעמדות: סביב-סביב לדפנות האולם היו תאים אפופי מסתורין, שהווילון שהסתיר אותם הוסת רק כשהחלה הקרנת הסרט. תאים אלה נקראו"לוֹז'״, והם היו קניינן של המשפחות המיוחסות של העיר.

והימים – שלהי המחצית הראשונה של המאה העשרים.

בכל יום א׳ בשבוע, הסתערנו, אנו הילדים, על בית הקולנוע להקרנה של אחר הצהריים – המאטינֶה.

התענגנו על טרזן התוקע את סכינו בלועו של האריה הנורא, והשתתפנו לצד ה״לבנים״ במלחמותיהם נגד ה-Peaux Rouges, ה״עורות האדומים", הלא הם האינדיאנים הצבועים בצבעי מלחמה המסתערים בזעקות קרב שהיטבנו לחקותן. אבל לשיא ההתלהבות הגענו כאשר הופיע גיבורנו, ״אֶלְוֶלְד״ – הבחור, כפי שקראנו לו, כדי להכריע את הקרב לטובת הטובים־הלבנים, או כדי לחלץ את הגיבורה חסרת הישע מידיו של קאובוי לא מגולח בעל עיניים מזרות אימה וצמד אקדחים יורקי מוות.

״ אֶלְוֶלְד ״ היו טוֹם מִיקְם ובַּסְטֶר קְרָאבּ. לפעמים היה זה הוֹפָלוֹנְג קָסִידִי שעמד על גג של בית כשהוא מוקף בחבר מרעים שלא ביקשו את טובתו.

הופלונג, שני אקדחיו בידיו, היה שורק שריקה מיוחדת, אותה היינו מחקים במקהלת שריקות, ואז היה מגיח בדהירה סוסו הצחור ומתייצב תמיד במקום הנכון, והופלונג – הופ! קופץ מהגג היישר על אוכפו ומדהיר את הסוס אל עבר השקיעה, אל מחוץ לטווח הכדורים ששרקו סביבו ותמיד החטיאו, השבח לאל. והיה שם ״מִיכִי", כך קראנו לקאובוי המזדקן והמבדר, הסנשו פנסה של ״אלולד״ שליווה אותו מתוך נאמנות אל כל אשר דהר.

והייתה ״צ׳יטה״ השימפנזה, שהצחיקה אותנו כאשר חיקתה את תנועותיו של טרזן ואילו אנחנו חיקינו את קריאתו המיוחדת – אָהוּ-אָהוּ-אָה – כשהוא מתעופף מחבל לחבל להזעיק לעזרתו את האריות.

וכמובן לא נעדר מקומם של לורל והארדי – שכאשר עברנו לעברית קראנו להם ״השמן והרזה״, והסתפקנו כיורשיהם הפחות מוצלחים על המסך באט אבוט ולו קוסטלו. ואיך אפשר לשכוח את המטורף המתוזז בעל השפם והמשקפים שהיה נופל וקם, נופל וקם כששום תו מפניו אינו זע – אולי היה זה בסטר קיטון ואולי הרולד לויד, אינני בטוח. אבל מעל לכולם מלך צ׳רלי צ׳פלין, שבצרפתית קראו לו ״Charlot״, זה עם המכנסיים הלולייניים ומקל ההליכה התלוי לו על הזרוע, שאת הילוכו הברווזי לא נלאינו מלחקות ברחובותיה של מוגדור.

שעה לפגי תחילת ההקרנה כבר היינו ישובים באולם, רוקעים ברגלינו בחוסר סבלנות. הזמן עבר באיטיות מחרידה וכשסוף סוף כבה האור, היו מקרינים יומן חדשות ״פָתֶה ז׳וּרְנָל״ מרגיז ומייגע, שרק הוסיף על קוצר רוחנו. בסופו של דבר היה מוקרן הסרט שכה ייחלנו לו, ואז, יחד עם כל הנוכחים, היינו משתתפים פעילים וקולניים באירועים שהתרחשו על המסך. ואם גיבורנו ״אלולד״ נחלץ תמיד מאויביו האורבים לו, היה זה בלי ספק בזכות קריאות האזהרה שלנו: ״היזהר! הם מחכים לך בסיבוב!״

גם לאחר שתם ונשלם, המשיך הסרט לחיות בקרבנו כשיצאנו לרחוב וסיפרנו זה לזה את פרטי העלילה שזה עתה נפרשה לעינינו. שבוע שלם עמד לרשותנו כדי לפרט שוב ושוב את כל התעלולים והפעלולים, וכדי לבנות אקדחים מעץ על מנת לירות בהם זה על זה תוך השמעת קולות חיקוי של יריות. ולאחר כל ירייה לא שכחנו לנשוף באדישות בלוע הדמיוני של אקדחנו.

רק הסרט הבא השכיח מאתנו את הקודם.

והיו פעמים שנזדמן לי לצפות עם הוריי בהצגות הערב של המבוגרים. מכל הסרטים הללו, זכור לי במיוחד סרט אחד בשמו: La Huitième armee – הארמיה השמינית, על מלחמת העולם השנייה. איני זוכר דבר מעלילת הסרט, אבל חרוט בלבי השיר ששרו החיילים האמריקאים לאחר שניצחו את ״Les Boches״, כפי שכונו הגרמנים על ידי הצרפתים: ״גְּלוֹרִי גְּלוֹרִי הללויה״. היינו גאים על כך שהחיילים האמריקאים השתמשו ב״הללויה״, מילה עברית מבית הכנסת.

בעקבות הסרט, במסיבות עונג שבת, שרנו באותו לחן את ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״. וזה היה אחד הניצנים הראשונים של הציונות שחלחלה אט אט אל לבותינו הצעירים.

  1. 2. הלוז׳ של דודי אלבר

הוריי לא היו אמידים ולא יכלו להרשות לעצמם לשכור לוז׳ בקולנוע. אבל דוד אלבר, בעלה של דודתי, אחות אבי אסתר, שהיה איש בעל אמצעים ואוהב קולנוע, רכש אחת מהן לצמיתות.

מדי יום ביומו היה בא אל הלוז׳ עם אשתו הצעירה, מתרווח על כיסאו רגל על רגל, מצית סיגריה וצופה שוב ושוב בסרט שהוקרן מדי ערב לאורך כל השבוע.

לאחר כמה שבועות, הודיעה לו אשתו שקצה נפשה בקולנוע ושהיא מעדיפה להקדיש את זמנה לטיפול בביתה ובצרכי הקהילה. אבל כוונתו של דוד אלבר כשרכש את הלוז׳ הייתה לבדר את אשתו שעצבות תמידית שרתה על פניה, כי על אף כל מאמציהם, הם היו חשוכי ילדים.

כיוון ששילם על המקום, הוסיף דוד אלבר לפקוד את הלוז׳ לבדו דבר יום ביומו. אך ברבות הימים, לא מצא עוד עניין בסרטים, מאחר שאשתו האהובה לא הייתה לצדו.

וכך נותר הווילון מוגף והתא מיותם. לפעמים היה אלבר בא ומציץ על האקרן, מושך בכתפו עם ארשת מיאוס וסוגר את הווילון ושב לביתו.

יום אחד אמרה לו אשתו אסתר: ״בשביל מה אנו צריכים את הלוז׳ היקרה הזאת? מכור אותה, וכשנרצה לבקר בקולנוע נקנה זוג כרטיסים ב׳פרמייר׳.״

״שאשתי תשב בקולנוע בין אנשים?" נזדעק דוד אלבר, ״בשום פנים ואופן לא! מי יודע איזה טיפוס ישב על ידך? ואם חלילה ישלח ידיים, מה אעשה? אכנס אתו לתגרה? לא! מקומך רק בלוז׳!״

״אם כן, הפקד את התא בידי מר קקון, הבעלים של הקולנוע וידידך הטוב. הוא ישכיר את התא בימים שאנו איננו משתמשים בו וייתן לך את הפדיון תמורת קומיסיון!״

״לא בא בחשבון! איני רוצה שכל מיני אספסוף ייכנסו ללוז׳ שלנו! אולי יהיו ביניהם אנשים חולים שישאירו שם את החיידקים שלהם? לא, אני מעדיף להשאיר את התא פנוי!״

מזימתה של דודתי הייתה, בעצם, שהתא יועמד לרשותם של אחיה ושל גיסתה, אבי ואמי, כדי שיוכלו להביא את ילדיהם לקולנוע ויחסכו את דמי הכניסה. אולם לשם כך, היא ידעה שעליה לעבור כמה שלבים:

ראשית, הציעה לבעלה שיאפשר לאחיו שלו ולאחותו להשתמש בתא.

אלבר התייסר מן הרעיון לתת לאחרים את התא שרכש לאשתו האהובה, אפילו אחיו ואחותו. אבל בתוך תוכו היטב ידע, שסירוב יתפרש כמעשה אנוכי שיקומם עליו את אשתו, והרי היא לא ביקשה למען משפחתה, אלא למען משפחתו שלו. איך יוכל להתנגד לכך?

כעבור שבוע או שבועיים, פנתה שוב דודתי אל בעלה ושחה לתומה: "כמה יפה מצדך שחלקת את הלוז׳ עם אחיך ואחותך, אבל… הרי הם אינם משתמשים בתא אלא פעם אחת בשבוע. אינך חושב שאפשר להציע אותו לסלומון אחי שגם הוא חובב קולנוע נלהב כמוך!״

״אה! אחיך! בוודאי, בוודאי!״

״ומשפחתו, כמובן?״ הוסיפה כלאחר יד.

״מה? גם הילדים???״ נזעק בחרדה.

״למה לא?״

״אבל הם גדוד – עשרה או שנים עשר או השד יודע כמה!״(אז היינו רק עשרה להורינו. היה זה בטרם נולדו שלושת הקטנים שהתווספו ברבות הזמן).

"אז מה?״ הגיבה, ״האם עינך צרה בכך שגיסתי ילדה עשרה ילדים ואילו אני…״ היא החלה לבכות והוא נחפז לנחמה ויצא מעורו כדי לרצות אותה.

כך זכינו לחזות באלולד ממרומי הלוז׳ של דודי אלבר. התנאי היחיד שהציגה בפנינו אמי – שנקפיד על ניקיון התא, כי לדבריה, אחרי כל ביקור שלנו, הדוד אלבר בא ועורך שם בדיקה יסודית ואם ימצא חלילה לכלוך, הוא עלול לחזור בו מן הסידור הנוח שלנו. איני יודע אם היה זה אכן כך או רק בגדר איום סרק, אבל עובדה שהוא גרם לכך שנתנהג בלוז׳ של Oncle Albert כמו בחנות חרסינה.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה..מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).

הקב"ה אומר למשה רבנו ולכל אחד מאתנו: "בא איתי"

בֹא איתי אל פרעה ללא מורא וללא פחד,

ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים,

ואח"כ עם התחתונים, כדברי הרשב"י (זוהר בא. עמ' לד').

הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו: בא איתי – ובטח רק בי.

 

  הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.

לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק בו יתברך – המקום ברוך הוא.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אמר רבי שמעון: "בא אל פרעה":  כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה  – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?

הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.

הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').

 

משה רבנו צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם יכל להביאה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות ועולם הטבע, למשה רבנו היה קל. מהמכה השמינית הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.

דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.

כנ"ל, גם במלחמותינו נגד אויבינו. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.

 

"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".

מה ההבדל ביניהם?

 

לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא""בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו,

ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".

וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.

ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם

ובזמן שהיה פרעה יוצא המיימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).

ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי. הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.

אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר סח, ט

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.

מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:

ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולם המצרים.

 

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},

רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,

 

ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים:  שם – ספר = 340.  שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').

 

א.  במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.

ב .  במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב-ג' האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.  

ג.  במכת הבכורות –  החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).              

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם"  בבתי המצרים בזמן מכת החושך,  ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').

 אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.

 

המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית,  שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.

במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.

מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.

 

 "ויהי בחצי הלילה – וה' היכה כל בכור" (שמ' יב, כט).

הקב"ה נלחם באויבינו – גם אם הם רבים ועצומים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שבמכוון הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.

"ומת כל בכור":  לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" … להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט).

 הפעולה נעשית בבחינת  "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.

דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').

כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים / הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את הקדושה העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).

משה רבנו דואג לעמו,

 פרעה  דואג לכיסאו, כמו גם רבים ממנהיגנו.

 

המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.

 

לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.

הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",

 והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.

 

משה רבנו הרעיא מהימנא לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).

המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.

"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).

 

 

"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).

דגם למבנה מצוות התורה.

 

האדם – תוצר מעשיו ומעלליו.

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.

לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.

 

עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.

המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.

בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.

כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.

סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן. 

 

חלוקת המצוות היא:

  1. 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
  2. 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
  3. על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
  4. 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח –  תפילין  של ראש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.

 

הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".

רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".

 

פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות –   להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.

חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.

 

ספר החינוך אומר על כך:

"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.  ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם  יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה,  ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.

 

 ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.

 

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .

"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) /

להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /     

 הוא הלילה (חזקיה) /  הזה ליהוה (מרדכי) /

שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).

 

ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.

 

פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.

מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.

זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו גם לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.

 א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות גוג ומגוג.

 ב. "ויהי בחצי הלילה" ביציאת מצרים במכת בכורות.

 ג. "ויהי בלילה ההוא" בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.

 ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" בימי מרדכי ואסתר. 

 ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה – גאולתנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".

 

המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' כשהגיע הקץ, לא  עכבם כהרף עין:

בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.

בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק.

בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים.

 בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנ' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סי' ט').

 

מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).

 

ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשארת שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).

 

            "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').

 תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.

 

 קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.  

החזקוני  אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.

רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.

בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.

 

המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.

זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).

 

"החודש הזה לכם" מצות קידוש החודש.

קדושת הזמן אצל עם ישראל.

 

 

מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.

מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.

המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.

השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70  (מספר שמותיו של ה') = 1820.

כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.

כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.

 

בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,

בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.

לכל אדם, יש עליות וירידות בחייו, ועליו לא להתייאש בזמן "הנפילות", בבחינת "שבע יפול צדיק – וקם" (משלי כד טז).

 

 

תהליך הגאולה בשנת התשפ"א

המלצההה בלבדדד


. 1  קיום העולם: 6000 שנה (סנהדרין).

זה מקביל לששת ימי השבוע, בבחינת הכתוב:

"אלף שנה בעיניך – כיום אתמול" (תהלים).

יומו של הקב"ה הוא 1000 שנה.

 

  1. 2. מתוך פרשת השבוע "בא":

 "ומושב בני ישראל במצרים

 30 שנה ו- 400 שנה" (מברית בין הבתרים)
3. בני ישראל השתעבדו במצרים רק – 210 שנים (רש"י),

היות ועם ישראל במצרים חזר בתשובה.

 

  1. 4. יוצא שהקב"ה עשה הנחה לעם ישראל של 220 שנה:

430 – 210 {שנות השעבוד} = 220 שנה.

 

  1. 5. את ההנחה הנ"ל, של 220 שנה, גם אנחנו נקבל בעזהי"ת,

  6000 – 220 = 5780 = התש"פ.

 

 שנה אחרי זה, כלומר השנה  – תשפ"א,

 שנה בה השתנו סדרי בראשית {קורונה, טראמפ/ביידן, בחירות 3}

  נזכה להיגאל בעזהי"ה.

6 . מנהיג אירן {גלגולו של המן}: עלי חאמאנאי  {בגימטריה} = 221
מאיים עלינו בפצצה גרעינית, כדי שנשוב בתשובה,

 כמו שעשה המן הרשע הפרסי.

 

  1. 7. שנת התשפ"א = 5781 – 2021 שנת גאולתנו!!!!!!

 כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי: "היום – אם בקולו תשמעו".

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

  "אור זרוע לצדיק"

לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

יום ההילולה שלו – ד' שבט, אותה ציינו השבוע.

 

מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –

וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.

"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.

 

בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.

במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.

הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.

 

הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.

בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.

בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.

את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.

כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.

 

בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.

ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.

 

הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.

 

הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.

 

מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:

הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.

הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.

 

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

 

רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.

 

א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.

 

ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).

 

ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

 

מהו סוד ברכת הלבנה?

 

מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).

 

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.

 מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.

 

רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).

ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.

כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".

 

כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.

המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא". רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".

"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.

מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.

 

בברכת התורה ולומדיה – משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לפרסום מהדורה שניה לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה, שאזכה לברך על המוגמר על הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לפרנסה בשפע וזיווג הגון לאשר נ"י בר זוהרה ע"ה

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

La famille Marciano -La famille Limama       

debdou-1-090

La famille Limama        

La famille Limama fut une famille honorable ayant des liens de parente avec la famille Ben Ako

 

Rabbi Yossef Marciano (surnommé Limama)

Cet homme fut un être influent. Il usa de sa position pour rendre de nombreux services aux siens. Scs enfants s’appellent :

Avraham-David-Yaâkov        

 

Rabbi Avraham Marciano Limama

Cet homme au port altier et imposant convint parfaite­ment à sa condition sociale. ïl fut très aisé. En outre, il fut également loyal, bienveillant et pratiqua l’altruisme. Le nom de ses enfants fut :

Yossef-Pinhas-Rahamim-Myriam-Saïda   

 

Rabbi David Marciano Limama

Personne constante et fidèle à ses principes moraux, elle rendit souvent les derniers hommages aux morts. Ses enfants se nomment :

Yossef-Mazal-Tov         -Zamila-Freha      

Rabbi Yaâkov Marciano Limama

Cette personne fut un négociant honnête, bon et charita­ble. Ses enfants furent :

Aharon-Chlomo-Yossef-Aouïcha    

(Aharon fut lâchement assassiné en 5708 (1947) par des bandits à Jerrada près d'Oujda.)

 

Rabbi Yossef Marciano Limama

Le visage de cet etre dégageait une grâce ineffable, qui lui valut l’amour de ses semblables et l’amour de D-ieu. De fait, il alla volontiers porter secours à ses frères. Ses enfants se nomment :

Avraham-Chlomo         

 

Rabbi Pinhas Marciano Limama

Cet être franc et sincère fut ennemi de l’oisiveté. Son fils s’appelle :

Avraham

         

Rabbi Yossef Marciano Limama

L’on a conservé de cette personne l’image d’un membre assidu de la synagogue, aux valeurs morales inébran­lables. Le nom de ses enfants est :

Avraham-Chlomo-Eliahou-Mrima-Aouïcha        

 

Rabbi Rahamim Marciano Limama

Cet être au commerce agréable fut un vieillard vénérable dont la gentillesse et l’éthique de vie lui attirèrent la plus vive des admirations. Ses enfants sont :

Avraham-Chlomo-Eliahou-Mrima-Aouïcha        

 

Rabbi Yossef Marciano Limama

L’on a conservé de cette personne l’image d’un membre assidu de la synagogue, aux valeurs morales inébran­lables. Le nom de ses enfants est :

Moché-David-Avraham-Yéhouda-Saouda-Aouïcha     

Autre branche de la famille

À Nedroma en Algérie

-30-

Rabbi Avraham Marciano Limama

Ce rabbin fut amène, courtois, affable ce avenant. Il allia à sa noble ascendance une éducation solide. Son fils se nomme :

Chlomo      

 

Rabbi Chlomo Marciano Limama

Cette homme vécut la conscience en paix, appliquant les commandements de Dieuu de son vivant. II fut tenace, téméraire et a maintes fois pris part aux services funéraires. (Il a vécu à Nedroma. Sa famille est reliée à celle des Ben Ako, d’autres disent à L’herher.) Ses enfants se nomment :

Avraham-ïtshac-Yaâkov-Aouïcha-Zhira-H’nina.

 

Rabbî Avraham Marciano Limama

Cette personne fut un être digne et un savant, qui fit preuve d’un grand humanisme et d’une vaste indul­gence. Le nom de ses enfants fut

Chlomo-Mordékhaï-Yossef-Rivka-Maha-Hanouna

La famille Marciano –La famille Limama        

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

ינואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר