היטלר הרשע ופעולותיו:השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו.דוד גדג'
היטלר הרשע ופעולותיו:
השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו.
שירו של דוד סויסא משנת 1944 מהווה מקור חשוב ועדות חיה לכך שהשואה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה
מאת: דוד גדג'
מאמר זה הוא השלישי בסדרה "קולות מן העבר" שנועדה להביא לקוראינו טקסטים היסטוריים מוערים. הסדרה דוגמת טקסטים השייכים לשפות, סוגות ותקופות שונות מההיסטוריה של המזרח התיכון, ומאפשרת לקוראים להתקרב אל המציאות ההיסטורית ואל האופן שבו חוו ופירשו אותה אנשים שונים. בהדרגה תהפוך הסדרה למעין ארכיון של מקורות ראשוניים שיעמוד לרשות ציבור הקוראים, המורים והתלמידים במוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל.
גוי עז פנים הדריך אונים, לתוך פולון, Pologne]פולין בצרפתית – ד.ג] וגאונים
עיר ספרים וחכמים, אבד שבר הדרת עמים
החרים אותה השליל כספה, הצית אש במרומי גפה
שורות אלה לקוחות מהשיר "היטלר הרשע ופעולותיו" אשר נכתב על ידי המשכיל העברי דוד סויסא בשנת 1944 בקזבלנקה. סויסה תאר ביצירתו את מלחמת העולם השנייה, שואת יהודי אירופה וגורלם של יהודי מרוקו ותוניסיה בתקופת המלחמה. השיר מחולק לבתים לפי שנים (ת"ש עד תש"ד) וכל בית מתאר את מאורעות המלחמה באותה שנה. שירו של סויסא, בדומה ליצירות נוספות שנכתבו במרוקו על מלחמת העולם השנייה, משקף הן את ידיעותיו של הכותב בחודשים האחרונים למלחמה והן את תחושותיו בנוגע לגורל היהודים באירופה ובצפון אפריקה. בכך משמש השיר מקור חשוב ללימוד על התודעה הציבורית בשלהי מלחמת העולם במרוקו, אך בעיקר משמש עדות חיה לכך שחווית השואה ומלחמת העולם השנייה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט.
היצירה שייכת לסוגה ספרותית ייחודית העוסקת באירועי המלחמה ובשואת יהודי אירופה, שהתפתחה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחר כניסת בעלות הברית. בספר "מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים" הביאה החוקרת מיכל שרף שבע יצירות שנכתבו במרוקו: ארבע קצידות, הגדה ("הגדה די היטלר"), ושתי מגילות ("מגילת היטלר" ו"מגילת המלחמה וישראל"). מרבית היצירות נכתבו בערבית-יהודית, אך שתי המגילות ושירו של סויסא נכתבו בעברית בגלל פעילותם המשכילית של יוצריהם. ליצירות אלה ניתן להוסיף קינה על חורבן יהדות אירופה שנכתבה באותן שנים על ידי הרב פנחס תאומים, פליט יהודי מוינה, שמצא מקלט בקזבלנקה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולקח חלק בפעילות העברית בעיר.
יצירתו של סויסא שונה מהיצירות שנכתבו במרוקו באותה תקופה. בשונה מהכותבים האחרים שבחרו בתבנית ספרותית בעלת אופי אופטימי, כמו מגילת אסתר או הגדה של פסח, בחר סויסא לכתוב את יצירתו על משקל הפיוט "לך אל תשוקתי" לרבי אברהם אבן עזרא, ואף הדגיש כי יש לקרוא את השיר בלחן הפיוט. יהודי מרוקו, בדומה לבני קהילות אחרות בארצות האסלאם, נהגו וממשיכים גם היום לפתוח בפיוט את תפילות יום הכיפורים והוא נאמר לפני תפילת "כל נדרי". הפיוט משמש כווידוי של המתפלל על חטאיו וכולל תחינה לאלוהים למחילה ולחיי נצח בגן עדן. סויסא מציג בשירו את מצוקת העם היהודי בתקופת המלחמה ובהשראת הפיוט "לך אלי תשוקתי" מבקש את קרבתו של אלוהים, רחמיו וחמלתו. כמו בפיוט, הוא חותם את השיר בשאיפה לחסות תחת כנפיו המגינות של האל.
בנוסף לתבנית הספרותית השונה, נבדלת יצירתו של סויסא מיצירות אחרות שנכתבו במרוקו במקום שניתן בה לסיפור המלחמה בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט. בפתח דבריו על מרוקו מציין באופן פיוטי את התקנות שפרסם שלטון וישי לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה:
בשנת תש"ג אמר יגש, למארוקו בן הגדש
וגזירותיו אשר גזר, על העברים רשע בן זר
לכלותם להשמידם, להחרימם ולאבדם
במסגרת התקנות שפרסם שלטון וישי לא עמדו יהודי מרוקו בסכנת חיים כפי שציין סויסא. אולם חלק קטן של יהודי מרוקו פוטר ממשרות הפקידות הציבורית וממקצועות חופשיים בהוראת צו שפורסם ב-31.11.1940. פחות משנה לאחר מכן, ב- 22.08.1941 בהוראת צו נוסף, נדרשו היהודים שהתגוררו ברובעים האירופאים לפנות את בתיהם ולחזור לרובע היהודי, המלאח. אולם חשוב להדגיש כי יהודי מרוקו לא נשלחו למחנות עבודה או ריכוז במרוקו או מחוצה לה וזאת בניגוד למשל ליהודי לוב. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאווירת הפחד וחוסר הוודאות שחשו יהודי מרוקו בתקופת המלחמה והחשש מהבאות, כפי שאלה באים לידי ביטוי ביצירה. חששם של יהודי מרוקו התחלף בשמחה, כפי שמציין באופן מדויק סויסא ב"שני חדש כסלו", הוא 11.11.1942, עם נחיתתם של הכוחות האמריקאים בחופי קזבלנקה במסגרת "מבצע לפיד".
שמחתם של יהודי מרוקו נמהלה בכאב משום שבאותה מערכה נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שהחלה ליישם את המדיניות האנטי-יהודית הנאצית. במשך שישה חודשים של כיבוש נאצי הוחרמו נכסי יהודים ובעיר תוניס נאלצה הקהילה להקים מעין יודנרט מקומי, שעליו הוטל לבחור כ-5,000 גברים, שרוכזו במחנות לשם עבודות כפייה בתנאים קשים. סויסא מציין כי רק בחודש "אייר בו בשלושה", בתאריך 08.05.1943 שוחררו יהודי תוניסיה מעול הגרמנים. יש לציין כי למרות התיאור יוצא הדופן של סויסא את המערכה במרוקו ובתוניסיה נמנע מלהזכיר את שואת יהודי לוב.
ליצירתו של סויסא חשיבות היסטורית רבה. בדומה ליצירות אחרות שנכתבו במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שירו של סויסא משקף את ידיעותיו על גורלם של היהודים באירופה ובצפון אפריקה. גם הוא כאחרים שאב את ידיעותיו מעיתונים שפורסמו במרוקו ועיתונים מאירופה, ארץ ישראל וארה"ב. פיסות מידע הגיעו גם מפליטים שזרמו למרוקו בכל שנות המלחמה ומחיילי כוחות הברית. השיר מאפשר גם ללמוד על תחושות היהודים במרוקו בתקופת המלחמה לגבי מצבם כמו גם את תחושת הסולידריות היהודית לאחיהם הרחוקים באירופה והקרובים ממזרח. האימה של יהודי מרוקו ותחושות הסולידאריות שבאים לידי ביטוי ביצירה זו ייחודיות ולא ניתנות לאיתור במסמכים היסטוריים רשמיים או דיווחים עיתונאיים. נוסף לאלה, השיר מדגיש כי השואה והמלחמה לא היו זרות לחלק גדול מיהודי צפון אפריקה. רבים מיהודי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב חוו את הטראומה בדרגות פגיעה שונות והמפגש החוויתי או התודעתי לא התחולל רק לאחר עלייתם לישראל, כפי שנהוג היה לחשוב עד לא מזמן. בשירו של סויסא סוגיות היסטוריות נוספות שלא הזכרנו ברשימה כמו גם רבדים מקראיים עשירים ששזר ביצירתו מהם ניתן להתרשם בקריאה של היצירה השלמה:
הפיוט "לך אלי תשוקתי" בלחן של יהודי מרוקו
בשנת הת׳׳ש כח תשש / אויב גבר לרע רחש
זמן בגד ולא ב גד / כוכב נטה רודי עמד
חדד תימה לעשות זמה / חרון אפו אף וחמה
ואז עלה ולא חלה / ולא שם לב עלי אלה
ומישאל ואל צפן / ואל סתרי יוכל ספן
בלבל עולם עלה סולם / ה בשוא פתח גבר הלם
החריב ערים הפיל שרים / גוי אלמן הם האכזרים
שפכו דמים שללו דמים / פרשו רשתם להוד עמים
בשנת תש״א רם התנשא / ולא חמל ולא חסה
חיי צער החיה עמו / גבר חילו בנאומו
ולעם עברים גדלו צירים / הרשות פרצה לכל צרים
ולזאת אוה כדוב שכול / לשתות דמם כדם אשכול
לטוב קמץ לרע פתח / לשוא תפש הפשיט נתח
רדפו צרים למפוזרים / ברשות ממזר בן הנחרים
מנעו מסחר מכל עבר / שללו רב מכל גבר
השבה כל דל גורל הדה / לשי יובל קרבו תודה
ושנת תשי׳ב רוח נשב / גזר אמר מחץ רהב
ואין שקט ואין מנוחה / לעם עברי כרו שוחה
מי יחוס ומי יחמול / ומי שם לב ובא אתמול
גוי עז פנים הדריך אונים / לתוך פולון וגאונים
עיר ספרים וחכמים / אבד שבר הדרת עמים
החרים אותה השליל כספה / הצית אש במרומי גפה
נאזים רעים בעריהם / ענו הרות ושכניהם
נשים וטף זקן יכף / כרתו ענף ויחר אף
רמסו כל גור ואיתנים / ברב המיתו בנים
גרשו עברים מבתיהם / עבודות קשות עליהם
וממונם גזלו חנם / שבר גאונם גם ענם
עזבו חילם אויב הצר / וילכו שבי לפני צר
אקונן מגלת איכה / חמת היטלר לא שככה
אכל צרפת פנה זיוה / פנה הודה החריב ניוה
הרומנים והבולגרים / היפונים ההונגרים
חברים הם להנאזי / האיטלקים ששו על זה
שלח ספרים למדינות / ישנו עם אחד בחרות
ומפזר הוא על המדינות / דתיהם מכל עם שונות
דעו לכם העממים / עורו אל תהיו נרדמים
עברו שובו תוך עריכם / וכל עברים הרגו לכם
קחו כספם שללו הונם / הציתו אש אל מעונם
שנת תש״ג אמר יגש / למארוקו בן הגדש
וגזירותיו אשר גזר / על העברים רשע בן זר
לכלותם להשמידם / להחרימם ולאבדם
קרעו בגדיהם ובניהם / תפרו שקים לגלדיהם
ובשנה זאת השלישית / ליהודים רוח חרישית
עם מושיע בא ברנה / לבש נקמת עם אמונה
אמריקאים ומה נאים / בנשק רב אצים דאים
ואניות לאין מספר / צבאות חיילים כעפר
אווירונים לכל ערים / טייסים רבים אבירים
החריבו לו הרבה מקומות / בפצצות העצומות
וכל בתי החרושת / ויהרסו ושתו שית
חמה כעס נמלא היטלר / על מארוק ויושבי אלג׳יר
דת נתנה במארוקו / פתקות נתלו אשר הכו
וביום שני חדש כסלו / עם עברי שמח שלו
נתבטלה הגזירה / אמריקאים אפם חרה
בחדש השני בושה / חדש אייר בו בשלושה
לעם אלמן בתוך תונס / כלה עשו וכל אונס
ובא מספר הפגרים / רץ אלף איש הנבחרים
ובשנת תש׳׳ד גם הוא יודש / נמנע ישן וגם חדש
ולחם אין בכל ערים / תשש כח האיכרים
ותה נשמר סוכר נגמר / ושמים המתוק למר
תרנגולים ובשר פרים / בשוק שחור לכל ערים
טלאי לכל כסות נזרה / כמו בגד אבן עזרא
וכל אויבים ירד נזרם / ינקום מהם האל אל רם
מוסוליני טויוו והיטלר / גוירינג‘ גובליס' היץ והימלר
והרשעים שמם ימח / ואש תאכלם זכרם יסח
תחי צרפת וכל עמה / יחי דוגול המושל בה
ולכל צרות עם ישראל / יאמר על די יבוא גואל
דרכי חיים אות לטובה / בלי צער נחת שובה
יהי רצון מלפניך יי אלהי ואלהי אבותי שתזכני לתורתך ולהעבודתך וליראתך לעשות רצונך בלבב שלם ובנפש חפצה ובנה ביהמ״ק בב״א אמן
* דוד גדג' הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. תחום מחקרו הוא היסטוריה חברתית ותרבותית של יהודי מרוקו.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19
בכל תקופת כהונתו הקצרה היו למויאל חילוקי-דעות עם ראשי חובבי ציון ביחס לכספים שהעבירו למושבות בארץ ישראל. מויאל, בניגוד להם, לא ראה בכספים אלה סיוע או תמיכה, ובוודאי שלא דבר הדומה ל״חלוקה״ ביישוב הישן. הוא ראה בכספי חובבי ציון מסד מתמשך להקמת יישוב עברי חדש בארץ. במכתב מאוקטובר 1885 ששלח ועד המשנה של אגודת ״מזכרת משה״ הוא התייחס למכתבו האחרון של מויאל: ״המושבה פתח תקוה לא תדרוש רק תמיכה, כי אם יסוד חדש ממסד עד הטפחות״. בהמשך הסביר מויאל כי הקמת מושבה מתוקנת, לרבות נטיעת איקליפטוסים להרחיק את הקדחת ועצי פרי וגפנים כדי לבסס את הענפים החקלאיים, מחייבת השקעות גדולות, ״וכל פרוטה ופרוטה שנקמץ היום תעלה לנו אחרי כן לחשבון גדול״.
חובבי ציון העבירו למויאל סכומי כסף גדולים (רבבות פרנקים), ומן התכתובת בינו לבין ההנהגה במזרח אירופה ניכר מתח מתמיד, כאשר בצד המשלם הייתה תחושה כי בארץ ישראל יש לא אחת נטייה ״לבזבז״ את הכסף.
בנושא אחד הייתה הסכמה מלאה בין מויאל לראשי חובבי ציון: הכספים שמועברים למושבות החדשות ראוי שינוצלו למטרות שיקדמו את ההתיישבות היהודית. לכן הוא פסל וגינה כל ניסיון של איכר בפתח-תקווה או במקום אחר, להחכיר את אמצעי הייצור שלו, לרבות הקרקע, לזרים. ואכן, היו מקרים שחקלאים יהודים עשו זאת. הנהגת חובבי ציון הנחתה את מויאל להודיע לאנשי המושבות בצורה מפורשת: ״עיקר רעיון הישוב הוא תחיית ה א ר ץ על ידי ב נ י ה [הפתורים – במקור]… וכל איש אשר יקבל אריסים מהערבים יאבד זכותו מכל וכל״.
ב-15 בנובמבר 1885 כתב מויאל מכתב ארוך ומפורט לפינסקר, ובדיעבד אנו יודעים שהיה זה מכתבו האחרון. במכתבו פירט מויאל את כל מעשיו והישגיו מאז נכנס לתפקידו ביולי הקודם, ומתברר כי בתקופת זמן קצרה זו פעל הרבה, במיוחד בפתח־תקווה. הוא לא חסך את ביקורתו על יחסי המתיישבים במושבה זו, ביניהם לבין עצמם וביניהם לחובבי ציון, שבהם ראו גוף שמתפקידו להזרים להם כספים.
מויאל פירט במכתבו את כל הקשיים שניצבו בפניו בטיפולו בשלוש מושבות חובבי ציון בארץ, לרבות מאמציו לבטל את גזרות השלטון הטורקי, שאיימו לפגוע אנושות בצמחים ההתיישבותיים הרכים האלה. את מכתבו סיים בדברי תקווה: ״אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבדינו [עובדי האדמה]. תקותי חזקה כי אם ירצה השם בקרוב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות״.
עוד עולה מן המכתב כי פינסקר ביקש ממויאל ליזום שיגור מכתבים על ידי האיכרים, ככל הנראה לעיתונים היהודיים בחוץ לארץ, כדי לספר על ההתחדשות היהודית בארץ. מויאל לא הסתיר את דעתו שהדבר אינו נוח לו, ״כי יקשה עלי להתרפס לפני אחד מהם ולאמור לו כי יכתוב דבר או חצי דבר אבל בכל זאת אשתדל להמציא לכבודו עוד בשבוע זה מכתבים כאלה״. מויאל הבין שמכתבים מעין אלה יעסקו לא רק בנעשה במושבות אלא גם בו, והדבר לא היה לרוחו. בדיעבד ידוע רק על מכתב אחד כזה, שהתפרסם בעיתון המגיד בשלהי שנת 1885. כתב אותו האיכר דוד איזראליט מפתח-תקווה, שסיפר על התפתחות המושבה ועל חלקו של מויאל בהצלחה הניכרת בכל מקום: ״סי׳ מויאל, הגביר המהולל, גבר רב הפעלים אשר הכין בעתה ובמידה ובזמן קצר את כל התכונה הגדולה אחרי אשר צרף ברר ולבן להבין ולהשכיל את מחסורי כל איש ואיש, ולהוציא הבר מן התבן. לפועל טוב זה נאווה תהילה (ומברכתנו יבורך גם סופרו העוזר על ידו במעשי הצדקה, סי׳ רוקח) וראשי הועד המרכזי יוכלו להתפאר קבל עם כי ידעו לבחור באיש רב פעלים ונכבד מאד בעיני גדולי המקום כהגביר ה׳ אברהם מויאל נ״י, אשר עטרה כזו הולמתו באמת״.
המו״ל של העיתון הוסיף הערה ותיאר את האיכר-הכתב שהוא ״איש אמונים״ ושדבריו ״אמת וצדק״, ככל הנראה כדי להדגיש שמדובר לא בדברי שבח בעלמא, אלא בעובדות נכונות. בהמשך הוסיף משלו, קילס ושיבח את מויאל: ״…מדי הזכירנו את זה המשגיח הרא״ם [ר״ת של ר׳ אברהם מויאל] נ״י לא נוכל עצור במלין מבלי להגיד כי להצלחתם ואשרם של הקולוניסטים הנתמכים ע״י חו״צ, נבחר זה האיש היקר והנכבד להשגיח על ענייניהם ולחלצם מן המצר ולהעמיד במרחב רגליהם. הוא באהבתו הנאמנה והעזה להרעיון הנשגב, לא יחוס על עמלו הגדול לדאוג לטובת העובדים בכל לבו ונפשו. באמת מה נורא היה מצב האנשים בפ״ת, גדרה ויסוד המעלה, טרם שמו חו״צ עניינם עליהם לטובה וטרם נמסר העניין בידי הרא״ם! – רבים התאוננו על מנהלי ׳מזכרת משה׳, על כי לא יסדו מושבים חדשים; ובאמת כל היודע מצב המושבות ההם מקודם, מעלה עליהם כאלו יסדום והכינום מחדש, יען אז לא היה ראוי שם מושב להיות נקרא עליהם, והיה רק תהו ובהו, אפס ואין. רק בעזרתם והשתדלות המשגיח הנכבד קמו לתחייה ונעשו יש מאין ממש״.
21 בדצמבר 1885 היה יום סגרירי ומושלג באודסה. נשיא חובבי ציון, ד״ר יהודה לייב(ליאון) פינסקר, הגיע למשרדו בתשע בבוקר ומצא על שולחנו מברק מיפו. הוא היה מופתע. תמיד נשלחו אליו מיפו מכתבים והפעם מברק. 15 מילות המברק הממו אותו, והוא לא האמין למראה עיניו: דוקטור פינסקר, אודסה. מויאל מת היום. המנהל הירש נוטל את העניינים לידיו באורח זמני. רוקח.
לא תהיה זו טעות לקבוע כי מותו הפתאומי של אברהם מויאל נתפס כאסון לתנועה הלאומית היהודית, שאך זה לאחרונה החלה להנץ. הכול – בארץ ובחוץ לארץ – שאלו מה קרה לאיש היקר הזה, שטרם מלאו לו 36 שנה(בכמה מקורות נכתב כי היה בן 38). הידיעות הראשונות שהתפרסמו בעיתונות התקופה היו חלקיות ומבולבלות. כמעט כל המקורות ציינו שמויאל היה חולה זה זמן רב בריאומטיזם (שיגרון), מחלה התוקפת את המפרקים ואת השרירים, אך כל מי שהבין יותר ממשהו ברפואה ידע אל נכון ששיגרון אינו מסכן חיים.
ישנם לפחות שני מקורות המספרים כי אברהם מויאל נהג לשהות בטבריה כדי לרחוץ בחמי טבריה, שבמשך דורות מימיהם נחשבו למשככים את כאבי השיגרון. יחיאל ברי״ל, שסבב עם מויאל ברחבי הארץ כדי לחפש שטח קרקע מתאים למייסדי עקרון, כתב ב-15 במאי 1883: ״לעת ערב באנו לטבריה ויט לו סי׳ מויאל אהל מחוץ לעיר, בין שני מרחצאות חמי טבריה כנגד קבר רבי מאיר בעל הנס, ושכנתי גם אני באהלו״. שנתיים לאחר מכן, כשכינס ק״ז ויסוצקי את ראשי היישוב היהודי לפגישה ביפו, הוא ציין בין הנעדרים את אברהם מויאל, שלא הגיע משום שהוא בטבריה.
אבל כבד
אבל כבד התאבלה עדת ישראל בעיה"ק יפו, בהובילה לקברות בראשון לשבוע הזה, את הגביר הנכבד ומרומם הנודע לשם מ' אברהם מויאל ז"ל.
הפרסום הראשון בעיתון חבצלת על מותו של מויאל, דצמבר 1885
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
עורכת הדין הלן קאזיס-בן־עטר נולדה בטנג׳יר, ועקרה עם משפחתה, בהיותה בת 20, לקזבלנקה, שם נישאה למשה בן-עטר. לצד עבודתה המקצועית היתה פעילה מאוד בתחומים יהודיים. ב־1935 נבחרה לנשיאת ויצ״ו בקזבלנקה. בראשית 1939 עם מות בעלה (והוא רק בן 39) ירשה אותו בתפקיד נשיא אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה (Association des Anciens Élèves de L’AIU à Casablanca). בפרוץ המלחמה פתחה במועדון האגודה לשכת התנדבות לצבא הצרפתי. רבים נרשמו, אך הצרפתים לא ששו לקבל מתנדבים יהודים, כפי שהזכרתי לעיל. קאזיס־בךעטר עצמה התנדבה ל״צלב האדום,, הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות, מינואר ועד יוני 1940, באחד מבתי־החולים בעיר. ב־18 ביוני – לפי דבריה: ב־9.00 בבוקר, דהיינו לפני קריאתו המפורסמת של דה־גול מלונדון, הביאה במו ידיה מכתב לקונסוליה הבריטית שבקזבלנקה, בו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה, במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או שלום נפרד עם גרמניה. נראה, שהבריטים תייקו את המכתב ולא דרשו ממנה כלום, מלבד מסירת כל אינפורמציה שתוכל ללקט. היא עשתה זאת, לדבריה, גם לאחר שהקונסוליה הבריטית בקזבלנקה נסגרה, ואת מכתביה הפנתה לטנג׳יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמריקני.
משלקחה על עצמה לדאוג לפליטים, ביולי 1940, היה על קאזיס-בן-עטר לפתור קודם כל את בעיית איכסונם. היא השתמשה לצורך זה באולמי אגודת בוגרי כי״ח שברחוב Lacepedeמס׳ 46, שם פתחה גם מטבח, בעזרת מתנדבים. מחוסר מקום ומחוסר תנאים להאכיל שם מספר אנשים גדול, הופנו חלקם לקבלת ארוחות בגן הילדים של הקהילה. ועד הקהילה תמך כספית ואירגונית בוועד, אולם בחלק ניכר מההוצאות נשאה אגודת בוגרי כי״ח. למען הסדר הטוב דאגה קאזיס־־בן-עטר שאגודה זו תעביר מדי חודש בחודשו רשימת הוצאות לוועד העזרה, אולי בתקווה להחזיר הוצאות אלו כאשר יצליח הוועד לאזן את תקציבו.
כן קיבל הוועד תרומות מאנשים פרטיים, מאירגוני סעד מקומיים לא־יהודיים, ואף ממשרדים ממשלתיים.
סיכום
נסקרה כאן פעילותם של שני ועד עזרה לפליטים יהודים, של טנג׳יר ושל קזבלנקה. אין זה אומר שבערים אחרות לא נעשה מאומה בתחום זה. במוגדור, מראכש, מכנאס ופאס, הגישו היהודים המקומיים את כל העזרה שיכלו למי שהזדמן לקהלם. הם אירחו יהודים שיצאו ממחנות העבודה וההסגר, גם במשך תקופות ארוכות. זה היה יכול להיות מתוך יוזמה אישית של משפחות מסוימות, אך לרוב אורגן במסגרת הקהילה. אמנם לא קמו בקהילות אלה ועדי עזרה מיוחדים, אך הפרנסים הכניסו את הדאגה לפליטים לסדר יומם ולטיפולם השוטף. הם גם נענו לבקשות העזרה ושיתוף הפעולה מטעם הוועדם המאורגנים הגדולים, בקזבלנקה ובטנג׳יר. ועדים אלה היפנו אליהם פליטים וביקשו שידאגו להם, וגם ביקשו את עזרתם הכספית. פעמים קרה גם ההיפך, והוועד הקזבלנקאי שלח כספים לקהילות כדי שישמשו את הפליטים, או אף העסיק אנשים מטעמו בקהילות אלה. כך קרה בעיקר במוגדור, הסמוכה למחנה הגדול סידי אל־עיאשי; ולאחר מבצע ״לפיד׳ – באוג׳דה, הקרובה למחנות העבודה עין־גנפודה, ג׳רדה וברגנט. הוועד הקזבלנקאי ידע שקהילות אלה עניות למדי, ואין ביכולתן לשאת בעצמן בעול העזרה הדרושה. גם בצפון נעזר ועד טנג׳יר בקהילות הסמוכות, שהשתתפו במידת יכולתן במעמסה הכספית.
ועד עזרה מיוחדים קמו, אם כן, רק בערי הנמל הגדולות, והדבר מובן. דרך ערי נמל אלה עברו פליטים כתחנת ביניים, ואליהן התנקזו יוצאי המחנות. ואלה, הרי לא היה בכוונתם להשתקע במרוקו, ולרוב היו להוטים לעוזבה. מרוקו לא היתה ארץ קולטת הגירה יהודית, ורק בנסיבות המיוחדות של המלחמה הפכה לארץ מעבר. היא היתה אך ורק פרשת דרכים, העוזרת להזרים הגירה ליעד אחר.
חשיבותם של שני הוועדים שונה, וגם אופיים שונה. דרך קזבלנקה עברו רוב הפליטים, ורק מיעוטם עבר בטבג׳יר. עיקר פליטי טנג׳יר הגיעו אליה בקבוצות מאורגנות – מרודוס, מהונגריה ומארצות אחרות במרכז אירופה. רבים מהם הגיעו עם אמצעים כספיים שאיפשרו להם שהייה ארוכה במקום. אחדים נתקעו במקום זמן רב, משום שהתנועה הימית מטנג׳יר היתה דלה. שהייה ארוכה זו הפכה אותם לחלק מקהילת טנג׳יר – חלק נבדל ומנוכר, כפי שראינו. לעומת זאת, בקזבלנקה היתה הקהילה המקומית הרבה יותר גדולה ופחות הומוגנית, ולכן אין עדויות על ניגודים חריפים בין היהודים המקומיים והפליטים. הפליטים שהגיעו לקזבלנקה באו כיחידים ורוכזו כמעט מיד ברובעי העיר המרוחקים, ולא נוצרו שטחי חיכוך רבים עם המקומיים.
הבדל אחר בין ועדי טנג׳יר וקזבלנקה טמון בדרך הקמתם. ועד הקהילה בטנג׳יר הוא שיזם את ועד העזרה לפליטים, והוא שנשא באחריות לתפעולו. לעומת זאת, בקזבלנקה הוקם ועד העזרה ביוזמה אישית, והקהילה לא ראתה עצמה אחראית עליו. העזרה הממשית הראשונה לוועד באה כאן מגורמים שלא היו כפופים לוועד הקהילה, כגון התאחדות בוגרי כי״ח. ראשי הקהילה, נכבדיה ועשיריה עזרו כמובן, אבל באופן אישי, ולא ששו לסבך את הקהילה כגוף מאורגן בפרשה זו. משנקלע ועד העזרה לצרות – למשל, באביב ובקיץ 1941 – היו המתערבים העיקריים למענו ולמען הלן קאזיס-בן־עטר גופים ואנשים לא יהודים, כמו עורך-הדין מארט. בקזבלנקה נישא ועד העזרה על כתפי אדם אחד – הגברת קאזיס-בן־עטר, כמו ברבים ממפעלי ההצלה והעזרה בתקופת השואה, היחלצותו של יחיד לפעולה ונחישותו למרות הקשיים והסכנות, הם שקבעו את היקף הפעולה; במקרה זה, היקף מרשים לכל הדעות.
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
83 – كون لطيف مع الجميع ،بتكون محبوب عند الجميع.
כּון לַטיִף מְעָ(א)לְגַ׳מִיע,בְּתְכּוּן מַחְבּוּב עְנְד(א)לְגַ׳מִיע.
היה נעים לכל, כדי שכולם יאהבו אותך.
84 – لا تنصح جاهل بعاديك
לָא תִנְצַח גָ׳אהֵל בְּעָאדֵיכּ.
אל תייעץ לטיפש – ישנא אותך.
85 – محبتك مثل عشب السطوح ما بتلحق تطلع لحتى تروح
מְחְבְּתֵכּ מֵתַל עַשְבּ(אל)סְטוּח מָא בְּתִלְחֵק תִטְלַע לְחְתא תְּרוּח.
אהבתך דומה לעשב הגגות, לא מספיקה לצמוח וכבר נעלמת.
על אי ההתמדה באהבה.
86 – المحبه والشاك ما بجتمعوش
אְלְמְחְבַה וּ(אל)שַׁכּ מָא בִג׳תִמְעוּשׁ.
-אהבה והחשד לא ידורו יחדיו.
אהבה צריכה להיות נקיה מחשדות.
87 – وقع في الحب، ارتفع التكليف
וַקֵע פִי(א)לְחֻב, אֵרְתֵפַע(אל)תַּכְּלִיפ.
נפל באהבה והמחיר עלה.
88- اذا بدك صاحبك يدوم، حاسبه كل يوم
אִזָא בְּדְכּ צָאחְבְכּ יִּדוּם, חַאסְבּוּ כֻּל יוּם.
אם אתה רוצה שחברך ישאר, עשה עמו חשבון כל יום.
89 – ما بتعرف من الحب الا وحشتونا
מָא בִּעְרָאפ מֵן(א)לְחֻב אִלָּא וַחַשְׁתוְנָא.
אינו מבין באהבה אלא- התגעגענו אליכם.
אדם פשוט ובור, שאינו מבין.
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
עמוד 45
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:
ו. אף מספר שבעת הקנים משמשים את יכי״ן לסדר הישיבה בבית המדרש.
במילה ׳נרות׳ מוצא יכי״ן רמז. בשם – נרות – טמונה התורה וחמישים שערים, הנרות הם התלמידים אף בהם טמון פוטנציאל וחמישים שערים, בשערים אלה על המורה לבור לו דרכי הוראה ולמידה. יכי״ן מוצא רמז נוסף למעלת המלמד תורה לאחרים:
״רמז כוונת הכתוב ׳ה׳ חפץ למען צדקו׳ אמר ׳יגדיל תורה ויאדיר׳,
רוצה לומר – למען צדקו יתברך רוצה ה׳ בעמו, שמי אשר יגדיל תורה דהיינו המלמד תורה לתלמידים שמגדילה ומלמדה לאחרים, הנה שכרו אתו שיתגבר בתורה כמעיין המתגבר ממש.
וזהו ׳ויאדיר׳ דהיינו שקאי על החכם המלמד שמתעלה בחוזק התורה ובתוקפה האמיתי, ועל כן אמר ׳בהעליתך את-הנרות׳ – הדא הוא דכתיב: ׳ה׳ חפץ למען צדקו… ׳
יכי״ן מנסה בכל הדרכים האפשריות לעודד, לשכנע להירתם למשימת הפצת והרבצת תורה – בנימוקים חברתיים, רציונאליים בדרך הפשט ובדרך הרמז, מחפש הוא בכתובים פסוקים ואסמכתאות המורים לעשות זאת. נעיין בעוד כיוון:
״ובעניין המלמד תורה לאחרים רמזתי עניין נחמד בסייעתא דשמיא במילת- לֻחֹת – לוחות התורה שבאה בארבעה פנים:
א.שנכתבה בלי מלוי אלא לחת. (שמות כד׳,יב׳)
ב.שנכתבה ל ו ח ת באות ו׳ אחת בצד ימין הקורא.(דברים ט׳,ט׳)
ג.שנכתבה גם כן לחות באות ו׳ מן צד שמאל הקורא. (שם,ד׳,יג׳)
ד. כפי הקריאה שקרינן לה לוחות בשתי אותיות ו׳ – ימין ושמאל.
ואמרתי על פי האמור אם אפשר בסייעתא דשמיא דהיינו: שכל אחד חייב ללמד לחברו תורה מה שהוא יודע, וכן חברו גם כן, וכן חברו גם כן ילמדנו מה שיודע הוא – חברו אינו יודע. ואפשר שזהו רמז אות ו״ו שמִלּוּאָה גם כן ו״ו פעם אחרת מה שאין כן בכל אותיות התורה… אכן על פי האמור ניחא לרמוז שכל אחד מישראל שלומד התורה, שנרמזת באות ו׳, שהיא אילנא דחיי, חייב ללומדה גם כן עם חברו השווה לו, וזהו אות ו׳ של מילוי והיינו צירוף ו״ו שכל אחד חייב ללמד לחברו להיות כמוהו. ומעתה זהו הרמז לחת החסרה כולה כנגד התלמידים אשר הם חסרים מכל טוב התורה שניתנה בלוחות, ולוחת ולחות כנגד החברים שכל אחד מלא מצד אחד וחסר מן הצד השני, דהיינו שזה יודע עניין אחד וחברו יודע עניין אחר. ולוחות אשר מלאה מכל קצוותיה, רומזת על החכם הגדול אשר מלא מכל טוב התורה מכל קצוותיו כולם. לרמוז דחייב האדם ללמוד תורה מרבותיו, וזהו רמז לוחות המלאה, וכן חייב ללמוד תורה מחבריו שכל חבר ילמד חברו מה שיודע, וחברו גם כן ילמדו גם הוא מה שהוא יודע, וזה רמז ל ו ח ת ל ח ו ת, וכן חייב ללמוד תורה גם מתלמידיו וזהו רמז לחת, אשר חסרה מכל קצוותיה, וכמו שכתוב בש״ס ״הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״ [מכות י׳ א׳] ועשיתי בהם סימן טוב 'חרו״ת על הלחות׳
[שמות לב׳־טז׳] ראשי תיבות ח ר ו״ ת – חביריו רבותיו ותלמידיו״. (שם, כ״ט).
יכי״ן רואה בלימוד תורה לאחרים ערך עליון, תכלית ויעוד.
ח. לא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים
מטרת ההוראה להנחיל את אותם ערכים, הנהגות מידות שמעניינה של החברה באשר היא להנחיל, כמובן הדבר אמור גם ביחס למלמד התורה, הצלחתו תימדד בעצמת השפעתו על תלמידיו, יכי״ן מוצא לכך תימוכין וכך הוא כותב:
״ובזה פרשתי אני הדל בעוניי אם אפשר כוונת הכתוב שאמר: [ירמיהו ט׳-כב׳-כג׳] ״אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידע אותי כי אני ה׳ ״ – ויש לדקדק מאי קאמר ׳בחכמתו׳ – ׳בגבורתו׳ – ׳בעשרו׳, בכינוי – היה צריך לומר אל יתהלל חכם בחכמה, ואל יתהלל הגיבור בגבורה, וגו׳י שנית מאי קאמר ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳ דמשמע דקאי על האמור – שאף על פי שאמרתי אל יתהלל בחכמה וגו׳ הנה יש בהם צד ששייך להתהלל בהם עצמם, וזהו דיוק ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳, דאם לא כן היה צריך לומר: ולא יתהלל כי אם השכל וידע אותי, ואם כן מהו הצד שבהם שיתהלל בו המתהלל? שלישית – מאי קאמר ׳כי אני עשה חסד׳ וגו׳ דמי לא ידע בכל אלה, מה עניין זה לקודם לו, ולא קרב זה אל וה ! אכן כפי האמור יובן בסייעתא דשמיא אם אפשר, שהנה החכם הלומד תורה אם הוא אינו משפיעה ומלמדה לאחרים – אינה נקראת כי אם חכמתו דווקא, שהרי אין לזרים אתו שאינו משפיעה , אבל אם משפיעה לאחרים הרי משותף בה עם אחרים – ואינה חכמתו לבדו, וכן בעושר שאם אינו נותן ממנו לשום אדם כי אם שמור לבעליו לו לבדו ושום תלמיד חכם ושום עני בל ימצא בארמונו, וכל כספו וזהבו לו לבדו הוא, אזי נקרא עושרו דווקא בכינוי, אבל אם הוא מחונן עניים ומחזיק ביד לומדי תורה הרי הוא נעשה שותף עמהם לשם שמים, וכן יש לומר בגיבור אם כל גבורתו אינה לעצמו דווקא אלא שהיא עשוייה בסיבת כל ישראל אינה נקראת גבורתו בכינוי, אכן אם אינה אלא לו לבדו נקראת גבורתו.
המורם מהאמור שיש ב׳ בחינות בחכמה, וכן בעושר, וכן בגבורה. בחינה ראשונה היא – שאל יתהלל בה המתהלל, אם אינם נהנים מהם אחרים אלא בעליהם לבדם, ואזי נקראים בכינוי לבעליהם – חכמתו, עושרו, גבורתו.
ובחינה השנית – שבהם יתהלל המתהלל אם נהנים מהם בני אדם שאזי אינם נקראים בכינוי לבעליהם, והעושים כן הרי הם דומים לקונם, שכמו שהוא משפיע לזולתו כן גם הם משפיעים לזולתם.
ואזי שפיר נבראו, כדבר האמור שלא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים.
וזה שיעור הכתוב אם אפשר, אל־יתהלל חכם בחכמתו׳ דייקא חכמתו, דהיינו שאינו משפיעה לאחרים.
וכן ׳אל יתהלל העשיר בעשרו׳ דייקא בעשרו שמכונה אליו, שאינו משפיע ממנו לזולתו.
וכן העניין ״בגבורתו״, אמנם אם הוא משפיע שלוש בחינות אלה לישראל עם קודשו, שפיר יתהלל בהם בעצמם, וזהו ׳כי אם בזאת יתהלל׳ דייקא ׳בזאת׳ כאמור שבדבר האמור אל יתהלל, יש בחינה אחרת שיתהלל בהם בעצמם והיא ׳השכל וידע אותי׳ – שמשפיע ממה שיש בידו לאחרים בעבור כבודי, אם תורה אם ממון אם גבורה, והגבורה הזאת יש בה שני פירושים, או עניין הגבורה ממש כפשטה שמתגבר על הפושעים ועושי רשעה, או תהיה הגבורה הנכבדת שהיא יראת שמים וכבישת יצר הרע, שזהו הגבורה האמיתית.
ולדייק ׳השכל וידוע אותי׳ כאמור, הכוונה שהתבונן והרגיל אחרים מבני ישראל בתורה ובמצוות עד שהייתי ידוע להם ידיעה ברורה ונכונה, ועל כן לא אמר ויודע אותי, והטעם לכל זה הוא ׳כי אני עושה חסד משפט וצדקה בארץ׳ רוצה לומר שכמו שאני משפיע כן גם אתם, אני רוצה בכם להיות כולכם משפיעים – לפי שזה עיקר ביאתכם לעולם, וזהו שסיים ״כי-באלה חפצתי נאם־ה׳ ״, דהיינו שזהו עיקר חפצי אשר שלח שלחתי אתכם לעולם הזה כדי לזכות להיות משפיעים״ (שם, מ״א־מ״ב).
נחתום פרקנו זה בדברי יכי״ן בדרך רמז:
״ואני בעוניי ארמוז תירוץ זה בכתוב: דליכא מידי דלא רמיז באורייתא, ראשי תיבות [של הפסוק] ׳משמרת ה׳ שמרו על פי׳ [במדבר ט׳ כגי] – משפי״ע – ושתי אותיות אחרונות של מילת ״משמרת״ עם שתי אותיות אחרונות של שם הוי״ה ברוך הוא ־ – צירופה תור״ה לרמוז ההשפעה להשפיע התורה.״
ט. לסיכום:
לא הצגתי את משנתו החינוכית של יכי״ן במלואה, אלא רק רעיונות ומסרים חינוכיים אחדים שמהם עולה דמותו של מחנך המיטיב להכיר את קהל תלמידיו, למצוא מסילות אל לבם, לכוון להדריך להציב מטרות ויעדים כיצד להלך ולבור את הדרך אשר ילכו בה למצוא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם, במאמר זה התבססתי על החיבור ״זך ונקי״ שאף הוא לא מוצה, וכאמור, כתבים רבים לו ליכי״ן. ראוי שתיעשה עבודת מחקר מקיפה שתחשוף את משנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו זיע״א.
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
ב. עניינים נוספים
שמות החודשים העבריים כולם מצויים בכתב ומוכרים בלשון המדוברת גם להדיוטות, כפי שהעיר בר-אשר, בניגוד לדעתו של לסלאו. נציין במיוחד את החודשים אדר ואייר. הצירוף המשמש במרוקו כדי לציין את חודש העיבור אדר שני הוא אדר ואדר. כך גם בלשון הדיבור: |פִסְתְוָוא דִי סְבְע סְהוּר כּוּנָא נְקּוֹלוֹ אַדַר וָאדַר ( adar wadar = בחורף של שבעה חודשים הינו אומרים אדר ואדר. בלשון הכתובה מצוי גם הביטוי אדר שני, אלא שהוא נאמר מפיו של תלמיד חכם, רבי חיים פינטו(ש״ח 10). שם החודש אייר נהגה ayyar (ראה לעיל § 79). לעומת שמות החודשים המצויים כולם בכתב או בדיבור, בין ימי השבוע
מצוינים רק שלושה ימים בשמות עבריים: יום שני, יום חמישי ויום שבת, שהם ימי הקריאה בתורה בבית הכנסת.
המילה חג אינה משמשת במרוקו, אבל המילה חול וצירופיה מצויים הרבה בלשון הכתובה ובלשון הדיבור. גם הביטוי העברי חול המועד מצוי 600 פעמים בלשון ההלכה, לעתים קרובות בציון שם החג (חול המועד דסכה, חול המועד די פסח); ואילו הביטוי הערבי המקביל לוסטאן נדיר יותר. בלשון הדיבור מוכרים היטב שני הביטויים. שמות שבתות מיוחדות מצויים בעיקר בלשון ההלכה (שבת חזון / שבת איכה, שבת שירה); שלא כשמות החגים וימי הזיכרון, השכיחים גם בלשון הדיבור.
שמות הסעודות בשבת רווחים בעיקר בפי ת״ח ובחלקם גם בפי ה״מבינים״. מצוי גם הצירוף סעודת מצווה, אך שכיחה יותר המילה סעודה, המכוונת לסעודת מצווה, לעתים בצירוף שם הסעודה: סעודה דלמילה, סעודה די פק לכוהן = סעודת פדיון הבן, סעודה דלמשמרה = סעודת האבל או יום השנה. גם שמות התעניות הם יסודות עבריים (תענית הדיבור, תענית חלום, תענית יחיד, תענית צבור), אך כדי לציין את הצום שימשה בדרך כלל המילה הערבית צייאם.
מושגים מתחום הלימוד: תלמיד — מושג כללי המשלב בתוכו משמעויות אחדות השלובות בדרך כלל זו בזו: תלמיד בבית המדרש, תלמיד חכם באופן כללי, אדם שעיסוקו רק בתלמוד תורה, כינוי למי שהולך בדרכו של רב גדול, ועוד; ליד הביטוי ארבעה ועשרים [=תנ״ך] משמשת המילה תורה כשם כולל לתנ׳׳ך ולמקורות אחרים, כולל דברי חז״ל; וכן כדי לציין משמעות כללית של לימוד תורה או קיום מצוות התורה.
יסודות ארמיים ומונחים מתחום ההלכה מצויים בעיקר בלשון הלכה ובפיהם של תלמידי חכמים. מלאכה דאורייתא, מלאכה דרבנן, חלול שבת — בלשון הדיבור מקובל יותר הביטוי הערבי חררם סבת (למשל במראכש), או qsar ssabt (למשל בתאפילאלת). לעומת זאת לעניינים רבים בחיי היום יום משמים יסודות עבריים: לעירוב; תקון(מתחום הקבלה); שמות תפילות וברכות, מצוות ועברות.
הלשון הכתובה עשירה בנוסחאות קבועות.
א. ביטויים קבועם הנאמרים בהזדמנויות שונות. אחרי שמזכירים אנשים שנפטרו או שאינם בחיים — זכרו לברכה, נוחו עדן, ע״ה, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. אנשים שנפלו במלחמה או שנרצחו – ה׳ ינקום נקמתם, ה׳ ידרוש דמה. אנשים חשובים — ה׳ יחייהו וישמרהו, ייזכר בטוב. אנשים שעשו מעשים טובים — ישלם ה׳ פעלם ותהי משכורתם שלמה. אנשים שעשו מעשים רעים — ארורים הרשעים, ימח שמו, ימח שמו וזכרו, כן יאבדו. כינויי גנאי לאנשים – בהמה בצורת אדם. התפעלות והערכה — בן פורת יוסף.
ברכות הנאמרות באירועים שונים (קבלת פנים, שמחות, שבתות, חגים וכד׳): שלום עליכם / עליכם שלום; ברוך הבא, כל הבא ברוך יהיה; בלשון הדיבור מקובל יותר הצירוף המעורב די זא ברוך הבא = מי שבא ברוך הבא. וכן: שבת שלום, במזל טוב, בסמן טוב, תזכו לשנים רבות, תחיה ותאריך ימים.
ביטויים הנאמרים על א״י ומקומות בא״י(ירושלים וטבריה) — תבנה ותכונן, תובב״א. ערים וארצות שמחוץ לארץ ישראל — יע״א, יע״ה.
ביטויים של הסתייגות כשמזכירים דבר רע: בר מנן, ח״ו, ל״א, לא עלינו, רחמנא ליצלן, ישמרנו ה׳.
איחולים וביטויים שעיקרם בקשה ומשאלה, כגון: אמן, במהרה בימינו, יהי רצון. ][אם הוא רוצה לעשות נטילה שלוש פעמים במקום פעמיים] תבוא עליו ברכה (מ״ב ד, א).
ביטויים של הבעת ביטחון בה׳: בעזרת האל או בעזרת האל ובישועתו, בעזר הבורא יתברך, שבח לאל. הביטוי אם ירצה ה׳ אינו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העברית החיה. הביטויים שמשתמשים בהם במרוקו הם אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳, או בזהד ללאה, בזהד רבבי = בכוח האל.
ביטויים להבעת צער, אכזבה או חרטה וגם ביטויי קריאה למיניהם, כגון: בעוונות, בעוונות הרבים, בעוה״ר והרעים, חטאתי, חטאתי עוויתי, אוי לו, אוי לי, שומו שמים על זאת.
ביטויי שבועה, הסתייגות או אי התחייבות: אל חי כל ישראל, בדיבור דשי״ת [=בדיבור דשם יתברך], בלא נדר, בלא ספק.
נוסחות קבועות בפנייה לקהל המצויות בכתב והנאמרות גם על פה: אחי ועמי, אחינו היקרים, השי״ת יתמיד שלומכם וטובתכם, שמעו לי רבותי; אחר דרישת שלומכם הטוב (במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב).
ביטויי ברכה אופייניים בסופן של ידיעות שונות, כגון: ואתם שלום, ושומע לנו ישכון בטח, קהל קדוש ברוכים תהיו.
בלשון הכתובה אנו מוצאים ביטויים נוספים הקשורים בדרך כלל לתוכנו של הסיפור. ביניהם ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מהקב״ה להציל אותנו מצרות שונות, שהן נושא הסיפור או הידיעה בעיתון — ה׳ יצילנו, ה׳ יצילנו מן הגאווה והקנאה. ביטויים שעיקרם תפילה לגאולה, ביאת המשיח ובניית בית המקדש — ה׳ יזכנו לבניין בית קדשנו, הקב״ה ישלח לנו משיח בקרוב. ביטויים שעיקרם איחולים לחזרה בתשובה ולכפרה — ה׳ יחזירנו בתשובה שלמה, ה׳ יחזירנו למוטב. ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מאלוהים לעזור לנו ולהיטיב אתנו (כפי שקרה באותם סיפורים או באותן ידיעות) — הקב״ה יאמר די לצרותנו, ה׳ יזכנו לשמור שבתות וימים טובים.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
עמוד 94
מהן אותם מלים-אשר כנפו-קידוש לפורים
קִדּוּשׁ לְפוּרִים
יֵשׁ לִי חִדּוּשׁ
אֲנִי אוֹמֵר קִדּוּשׁ
לוֹקֵחַ תַּ'יָיִן לֹא שִׁכּוֹר עֲדַיִן
מְקָרֵב לָפֶה
לְמָה אֲנִי מְצַפֶּה?
אָה כֵּן! בִּמְחִילָה אֲנִי מְתַקֵּן
סַבְּרִי מָרָנָן
(אֲנִי כָּזֶה מְחֻנָּן!)
הַנִידוּ חֲבֵרִים תַּ'רֹאשׁ
חִשְׁבוּ עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
בַּרְנַשׁ חָבִיב שֶׁכָּזֶה
הָיָה שָׁמֵן, לֹא כָּזֶה רָזֶה
הָיָה מֶלֶךְ, בָּחוּר כָּאֶרֶז
לְזִכְרוֹ שִׁיר אֲנִי חוֹרֵז
אָמַר לְמַלְכָּתוֹ וַשְׁתִּי
בּוֹאִי עִמָּנוּ"- כּוֹסִית תִּשְׁתִּי
כֵּן? אָמְרָה לוֹ הַחֲמוּדָה
'תָּה"מַשְׁאִיר אוֹתִי גַּלְמוּדָה
תָּמִיד מוֹצִיא לִי תַּ'מִּץ
וְ"עַכְשָׁו עַל חֶשְׁבּוֹנִי מַשְׁוִיץ?
שְׁתֵה לְבַד יָא אַהְבָּל
לַחְתִּיחָס אֵלֶיךָ חֲבָל
אַתָּה לֹא בָּרָמָה שֶׁלִּי
עוֹדְךָ קָטָן"בִּשְׁבִילִי!
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כִּמְעַט נֶחֱנַק
הוֹצִיא מִכִּיסוֹ תַּ'אַרְנַק
הוֹשִׁיט לָהּ חֹפֶן דּוֹלָרִים
"וַשְׁתִּי! "! לֹא לִפְנֵי זָרִים!
אַךְ וּשְׁתֵּי סוֹבְבָה תַּ'גַּב
וּבְלִי הֵינֵד קַל שֶׁל עַפְעַף
עָזְבָה אוֹתוֹ לַאֲנָחוֹת
עִם 20.000 אוֹרְחִים לְפָחוֹת.
אוֹהוֹ! לָזֶה אֵינִי מוּכָן
קָרָא לְעֵבֶר הַשַּׂר מְמוּכָן
מִי הוּא הַמֶּלֶךְ כָּאן?
אֲנִי אוֹ רַקְדָנִית הַקַּן־קַן!
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה בְּצָרָה
קָרָא מְמוּכָן, אֵין כָּאן פְּשָׁרָה
אִם לֹא תַּתִּיז רֹאשׁ לַסּוֹרְרָה
יַגִּידוּ הַמֶּלֶךְ הַזֶּה פְסָארָה!
כָּךְ בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר נִמְהָר
אֲחַשִׁי לְוַשְׁתִּי אֱמוּנִים לֹא שָׁמַר
הִיא לְבֵיתָם מֵעוֹלָם לֹא שָׁבָה
כִּי עָרְכוּ לָהּ תְּפִלַּת אַשְׁכָּבָה !
אֶהְבָּלֵנּוּ לֹא יָכוֹל לְהֵרָגַע
אַחֲרֵי וּשְׁתֵּי עוֹדֶנּוּ מְשֻׁגַּע
עַל מִשְׁכָּבוֹ בַּלֵּילוֹת הוּא בּוֹכֶה
"אֶת אִשְׁתִּי וַשְׁתִּי אֲנִי רוֹצֶה !"
הֵבִיאוּ לוֹ קַמַּמְבֵּר וְקַשְׁקָבָל
עָרְכוּ לִכְבוֹדוֹ קִרְקָס וְקַרְנָבָל
אַךְ הוּא צָעַק לְהָמָן
אִרְגֵּן תַּחֲרוּת יְפִי, מְנֻוָּל!
אָז בָּאוּ לְפָנָיו כָּל הַבָּנוֹת
יָפוֹת חֲכָמוֹת גַּם שְׁנוּנוֹת
זוֹ רָקְדָה זוֹ נִגְּנָה עַל פְּסַנְתֵּר
אַךְ הַטּוֹבָה מִכֻּלָּן הָיְתָה אֶסְתֵּר
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִיָּד נִדְלַק
אַפּוֹ סָמוּק, אַחֲרֶיהָ דָּלַק
"אִם דַּקּוֹתִים תִּשְׁהִי אִתִּי בַּחֹשֶׁךְ
כֶּתֶר מַלְכוּת אָשִׂים עַל רֹאשֵׁךְ!"
אַתָּה מַצִּיעַ לִי הַצָּעוֹת מְגֻנּוֹת
אוֹתִי, אֲדוֹנִי, אִי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת
אִם רוֹצֶה אַתָּה לְבַקֵּשׁ אֶת יָדִי
פְּנֵה בְּהֶקְדֵּם לְמָרְדְּכַי דּוֹדִי."
אָז אָמַר אֲחְשִׁי לְמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי
מָרְדְּכַי – דּוֹד אֶסְתֵּר – יְדִידִי
אֶסְתֵּרִיקָה הִיא אֲהוּבַת נַפְשִׁי!
אוּלַי אֵרָאֶה לְךָ טִפְּשִׁי
אֲבָל הִתְאַהַבְתִּי בָּהּ מֵעַל רֹאשִׁי
תֶּן לִי, תֶּן לִי אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי
מָרְדְּכַי חָשַׁב: קְצָת מְטוּרְלָל
אַךְ כְּשִׁדּוּךְ, זֶה לֹא רַע כְּלָל
וְכָךְ אֶסְתֵּר קְרוּעַת עֵינַיִם בַּפוּךְ
נָשְׂאָה לַאֲחְשִׁי הַמְאֻשָּׁר מֵהַשִּׁדּוּךְ
וְעַכְשָׁו רַבּוֹתַי כּוּלִי דָּרוּךְ
לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן בָּרוּךְ…
מהן אותם מלים-אשר כנפו-קידוש לפורים
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי- בצורת במאראקש
רבי שלמה בנישתי בן מו״ה יהודה, חתום בפס״ד ש׳ האמנת״י תק״ו(1746). מל״ר, קיז טור א, (ואולי הוא רבי סלאם הנכר להלן).
רבי יוסף בנישתי ״מרבני מראקש במאה חי חמישית ששית. בזמן המגפה בש׳ תקנ״ו (1796), מתו הרבה מהמגפה שהייתה אז במראקש. בניהם גם ממשפחתו של הרב, והוא היחיד ששרד מבני משפחתו. לאחר המגפה באו אצלו מראשי הקהל של מראקש ושכנעו אותו שעליו לשאת אישה כדי להניח זרע ושם לבני משפחתו, השיאו לו בתולה חשובה, ונולד לו ממנה בן והוא מוה״ר ישראל בנישתי״, מל״ר נט טור ד.
רבי סלאם בנישתי נוסח המצבה: נתבש״מ שנת תר״ב (1842).
רבי ישראל בנישתי נוסח המצבה: נתבש״ם בש' תרל״ד [1874]. הוא בן הזקונים של הרב יוסף בנישתי הנז״ל, שנולד לו אחרי שמתו בניו עקב מגיפה בש׳ תקנ״ו(1791).
רבי מאיר בנישתי להלן נוסח המצבה: האי שופרא דבלי בארעא המו״ן כה״ר מאיר בן לאותו צדיק כמוה״ר שלמה בנישתי זצ״ל ,שנפטר לבית עולמו תרנ״ס [1899].
רבי חיים בנבנישתי ״היה חי בזמנו של רבי יעקב אבטאן שנלב״ע תרל״ג זלה״ה. ולפי מל״ר חי קרוב למאה ועשרים שנה. בלילה אחד התעורר באמצע הלילה, וציוה על בניו להוליכו לביתו של רבי יעקב אבטאן זלה״ה, הבנים מלאו את מבוקשו. נשאוהו לבית הרב, ואמר לו: עד מתי אתה לא מתבייש להתפלל בתפילין פסול שחסרה בו אות בתיבה פלונית … ותכף בו במקום בדקו את התפילין ומצאו כדבריו״. מל״ר, לד טור ג. נוסח המצבה בחתיכת שיש זעירה: מצבת הה׳ הש׳ חיים בנישתי, נתבש״מ י׳ לחודש תשרי שנת תרס״ד (1904).
רבי יעקב בנישתי נוסח המצבה: כאן נח נפשיה של החכם השלם כמוה״ר יעקב בנישתי, נלב״ע שבת קודש תמוז תרס״ג(1903).
מעבר לכתוב לעיל מצאתי במלכי רבנן, דף עא טור ג, כתוב בזה״ל: ״כה״ר יעקב בנישתי ז״ל, בבית ׳עקד׳ הספרים של משפחת אלבז שבעיר צפרו. ראיתי כתב יד ישן, ויש שם פירוש על איזה מאמרים. ובסופו כתוב בזה״ל: זה מספר כ״י של הר״ר יעקב בנישתי מראקסי״. לא ידוע אם זכה הכתב יד להוצאה לאור מסיים הרב מ״ר.
כן איתרתי עוד כמה מהמצבות של המשפחה, אך במרביתם הן שבורות או הכתב בהן נטשטש ולא ניתן ללמוד מהן כלום.
רבי יצחק בנישתי נוסח המצבה: עין תדמע על האי שופרא דבלי בארעא. חבל על דאבדין, שלם ומידתו שלימה בכל מידות אשריו נוח לבריות, תוכו כברו יראת ה׳ אוצרו אשר קדשוהו שמים. אוי ביא- ביא נזעק במר על הלקח ארון האלוקים הח׳ הש' והכולל יצחק בנישתי, נלב״ע שנת תער״ב (1912).
רבי חביב בנישתי נוסח המצבה: מצבת הזקן הכשר חביב בנישתי ז״ל. נלב״ע ח׳ תמוז שנת התרע״ה (1915).
רבי יוסף בנישתי השני בן כהר״ר שלמה בנישתי, נזכר בחתימת שטר ירושה עם כה״ר יהודה בן כהר״ר הח׳ הש׳ המוץ שלמה בנישתי, שנת העתיר״ו(1926). רבי יוסף הוא אביו של רבי שלמה השלישי זצ״ל.
אות ג׳
רבי אהרן גבאי נוסח המצבה: כהר״ר הח׳ הש׳ אהרן גבאי ז״ל, יח׳ לחו׳ תמוז ש׳ התר״ך
.(I860)
רבי שלמה בן דוד גבאי בהסכמת חכמי מראקש, ״נתמנה על ביצוע התקנה לדרך גביית כספי ההקדש וחלוקתם לתלמידי חכמים ועניים, בשנת בברית״י(1864) [גנזך מראקש חוב׳ 1929].
רבי שמעון גבאי נוסח המצבה: ח׳ הש׳ והכולל שמעון בנו של הח׳ הש׳ והכולל הדיין המצוין כמוה״ר יעקב גבאי. נלב״ע ביום ד׳ בשבת שנת תרס״ו(1906).
רבי יעקב גבאי נוסח המצבה: פ״נ הח׳ הש׳ כמוה״ר יעקב גבאי נ״ע, נלב״ע יח׳ תמוז שנת עזר״ת (1917).
לא יודע אם יש קשר בן שני החכמים האלה, גם מבחינת הבדלי הזמן. רבי יעקב האב, נלב״ע בשנת עזר״ת (1917) ורבי שמעון הבן, נלב״ע בשנת התרס״ו(1906).
רבי מסעוד גבאי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כמה״ר מסעוד גבאי נלב״ע התרצ״א (1931).
רבי אליהו גבאי הה׳ הש׳ החזן, הרב המפואר. הפייטן המהולל, נעים זמירות כה׳׳ר אליהו גבאי, הידוע בכינויו אליהו ׳למואגני׳ [=השען] חי׳ במאה השביעית והשמינית היה מתפלל כחזן בבהכ״נ של הרב הדיין כהר״א סמאנא זצ״ל. או בכינויה הידוע ׳צלאת מולאי ייג׳י.
רבי יעקב גדליה מו״ץ במראקש חי במאה החמישית. והוא אחד מארבעה שהיו בחברת מוהר״ר שלום בוזגלו, מחברי מקדש מלך. ובהקדמתו לספר הנז׳ תארוהו בזה״ל: אריה דבי עילאי דיתיב בתוואני לבאי, הנמנה תמיד לכל דבר מיצוה, ויחדיו נמתיק סוד באהבה ואחווה. הוא אחד המיוחד מבני עליה מעלת הח׳ הש׳ הדיין המצוין כמוה״ר יעקב גדליה זלה״ה. יש פס״ד ממנו בש׳ תצ״א (1731) באגדיר, יחד עם מו״ה משה בלחזאן ז״ל היה מורה צדק באגדיר. מל״ר, דף ע טור ד.
רבי יהודה ג׳ייאן אחד מחכמי מראקש חי במאה הא׳ לאלף השישי, ונתבש״ט ה״א ע׳ (1310). והזכיר אותו הגאון החיד״א זצ״ל, בשה״ג, אות ר׳ יהודה בן גליל. מל״ר, מד טור א.
רבי שלמה גנון נוסח המצבה: חתיכת ציון קטנה שעליה כתוב: שלמה בן אברהם גנון שנת תפ״ח (1728) יתכן ורבי אברהם הדיין ז״ל שייזכר להלן, נמנה על צאצאיו.
רבי אברהם גנון נוסח המצבה: מצבת קבורת הח׳ הש׳ והכולל סבא דמשפטים כמוה״ר אברהם גנון.
המצבה עשויה כולה טיט צמודה לקיר מכוסה ירוקת, כי השמש כמעט ואינה מגיעה לה. אותיות הטיט מתפרקות יחד עם הירוקת שעל המצבה נשאר עליה המספר 666 כלומר שנת תרס״ו(1906).
רבי סעיד גנון להלן נוסח המצבה:
צדיק כתמר יפרח האת לעדה / לקחת כלי חמדה־
נטע נעמן/ זית רענן/ צורבא דרבנן שליח ציבור ומלמד תינוקות של בית רבן ועל המונים דרשן:
ירא ה׳ מנעוריו /מה גדלו מעשיו.
צדיק בתומו מתהלך, החכם השלם והכר, סעיד גגון.
עלה השמיימה יום ד׳ ב׳ לח׳ אדר א׳ התרצ״ח 19381).
בצורת במאראקש
להלן סיפור מרתק, החושף גדולתו של רבי סעיד גנון ז״ל. גשם אחד מתחלואיה הקשים של מרוקו בכלל ומראקש בפרט, אלו השנים השחונות החוזרות על עצמן במחזוריות בלתי צפויה, לרעתן של השנים הגשומות. אחת קשה מבניהם אני זוכר בשנת 1935/6. היו אלה שנתיים של יובש, שסחט כל טיפה של לחלוחית מהארץ. ימים קיציים, ולילות של קור יבש החודר לעצמות. בני אדם מזי רעב מתים מחוסר תזונה מינימלית שאינה בהישג יד, והעיניים נשואות אל על בוקר וערב, מצפים לרחמי שמים. עצירת הגשמים, היתה השיחה שעליה מדובר בפי כל, ומסתיימת בבקשה השגורה בפי כולם ערבים ויהודים כאחד: אללה ייעתקנא בשתא [= ה׳ יחיש לנו גשמי ברכה]. הצרפתים לא היה בכוחם לזון מיליוני הפיות הרעבים. להפך, בזמן השפע הם אכלו את טוב הארץ. ונראה אז שזו לא היתה הבעיה שהדאיגה אותם, הם לא אלו שפתחו תחנות חלוקת מזון לרעבים. על כל פנים את אלה שעדין יש בכוחם להתפלל עשו זאת כל אחד בדרכו, והחשוב מכל כולם כאחד. המוסלמים קראו למאמיניהם לתפילות המוניות, ועצרות קרואות בערים ובכפרים. ׳הטולאב׳ [=מלמדי התינוקות] הוציאו תלמידיהם לרחוב בתהלוכות של קריאות קצובות בחרוזים. כגון: סבולא עטשאנא ג׳יתהא יא מולאנה [=ר״ל : השיבולת שחונה / אדונינו הושע נא]. או לשם גיוון: אלחרראייתא טלאב שתא יעטיך אלאה. קריאה לנחליאלי: [=נחליאלי בקשי גשם/ אותך ישמע ה׳].
תהלוכות כאלה היו לאות אזהרה לבאות. שנות בצורת במרוקו, היו מותירות אחריהן חללים לאלפים ומאות, ורבים מתים מרעב ומחלות מתלוות. מהגרים כפריים זורמים לערים למצוא תעסוקה כלשהי שאיננה בנמצא, ולו תמורת מעט אוכל בלבד. הם שולחים את ידם בכל, ומי יבוז לגנב שגנב דבר מה לאכול- ועוד יותר מיהודי. אבל מאחיו המוסלמי אם ינסה לשלוח יד בגניבה, הרי הוא מתחייב בנפשו!. סיכוייו יהיו יותר טובים לקבל משהו אם יבקש כצדקה, ולכן היהודים היו מטרה נוחה לחמסנים רעבים. יושבי ההר הכפריים בשנות בצורת, היו משתמשים בסוג של שיחים בעלי שורשים של ליבה לבנה רכה. עוקרים אותם מהאדמה, מייבשים וטוחנים אותה כתחליף לקמח. לחולים וחלשים היה נצבט בבטנם ומקרב את סופם, ורק מעטים מסתגלים ומחזיקים מעמד לסוג רע זה של אוכל. ודומה היה כי הרבה מהם העדיפו למות עם בטן מלאה ומהר, ולא מיתת רעב של גסיסה מתמשכת ר״ל.
מכל האמור לעיל, אין זאת אומרת שהיהודים מצבם מניח את הדעת, אבל הודות לעזרה ההדדית בניהם ושל אחיהם מקרוב ומרחוק. היו מצליחים איכשהו לשבור בקושי רעבונם, כי לא תמיד הקומץ משביע את האריה, אבל בדרך כלל היה בו כדי להשיב נפש.
עמוד קכז
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי– בצורת במאראקש
L’exil Marocain -Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz
Cependant, les souffrances de l'exil marocain suscitent plus souvent, chez David Ben Hassine, des reactions moins affligeantes. Le poete trouve sa consolation dans l'espoir messianique, etroitement lie, chez lui, au retour a Sion, themes omnipresents dans toute son oeuvre. II croit le salut d'autant plus proche que les persecutions ont ete plus aigues:
Un liberateur arrive dans la ville de Sion…
Dieu lui-meme vient vous sauver…
Je n'en peux plus de languir apres toi,
O la bien-aimee de mon coeur,
L'annee de ma redemption.
Mon salut approche…
Je ramene vos captifs dans leur patrie.
(לישועתך ה׳ קוינו, טז, ב)
Aux yeux de David Ben Hassine, les malheurs d'Israel au Maroc, et en particulier, le regne sanguinaire de Moulay Elyazid, represented les חבלי המשיח la “guerre de Gog et Magog”, ces catastrophes qui constituent, selon la tradition, les signes avant-coureurs de l'ere messianique, auxquels il fait allusion dans son poeme מה טוב ומה נעים גורלו, טו. Comme lui, de nombreux rabbins marocains ont vu dans les persecutions du XVIIIe siecle des signes annonciateurs du salut, et ont conclu que l'intensite meme des souffrances et de la degradation des juifs devait hater la venue du “Fils de David”. David Ben Hassine assure que le salut est proche, que “le Premier en Sion va regner sur nous. Nos yeux vont voir sa majeste et sa beaute” (;אבא ביתך, ה שמחו בה׳, כח, ב).
Le messie annonce par le poete doit mettre fin a l'oppression (נשים שאננות, פח) et “liberer les prisonniers de la maison de servitude” (מתי תכונן עיר ציון, ט, ב). Il ramene la joie a ceux qui portent le deuil de l'exil (,משיח בן דוד מלכנו) et, surtout, les guerit de leur humiliation, en leur permettant a nouveau de marcher “la tete haute” (לך אוחיל רב עליליה, יד). Dans le premier des “chants splendides… composes a la gloire du souverain dont nous attendons la venue, notre messie de justice, incessamment, de notre vivant, Amen!”, David Ben Hassine expose la plupart des themes messianiques qui lui tiennent a coeur, tous en contraste avec les infortunes de l'exil marocain:
Rassemble mes disperses, mes expulses!
O Tout Puissant! Tu as promis depuis le debut des generations:
Un rameau sortira de la souche de Yisha'i,
Un rejeton poussera de ses racines.
Console done, et accorde ta misericorde
A tes enfants qui demeurent dans les tenebres de
minuit,
En leur envoyant le liberateur, nomme Menahem (Consolateur)…
Il relevera bien haut l'etendard de Juda,
Et deviendra notre souverain…
Les impies trembleront devant lui, seront aneantis.
Alors nous briserons nos chaines…
Il fera cesser l'exploitation,
Et protegera les faibles et les malheureux.
II lavera les souillures infamantes de la fille de Sion…
Et je triompherai de mes ennemis
Pendant son regne, la sagesse de la Thora se repandra
Un peuple ne levera plus l'epee sur un autre peuple…
Il fera mourir les impies avec le souffle de ses levres…
Hate son arrive! Qu'il vienne avant son heure
Sauver les pecheurs repentis!…
Puissent nos oreilles entendre la bonne nouvelle!
Alors les enfants d'Israel pourront revenir dans leur pays.
(אליך צורי שוכן עליה, יט)
Ce dernier voeu, la perspective du rassemblement des exiles dans la terre d'Israel, porte a son comble l'enthousiasme du poete. II ne tarit pas d'eloges sur la beaute de “ma terre,” ma vraie “patrie”, oil il “veut se rendre des qu'il sera libere de sa captivite” (מתי תכונן עיר ציון, ט, ב). Sans doute enflamme par les recits des rabbins emissaires de Terre Sainte qu'il a vus a Meknes, il chante le Temple rebati sur le Mont Moria, les portes monumentales et “les remparts de Jerusalem, ou vecurent tant de sages” (לדוד שיר ומזמור, יז, ב). Il porte aux nues la saintete et la beaute de Tiberiade, reconstruite au bord de “la Mer de Kinnereth” par Haim Aboulafia, parmi les combes sacrees des plus grandes sommites d'Israel (אוחיל יום יום אשתאה, יח). Sous l’empire de l’emotion, il se delecte de la melodie des vocables hebraiques qui evoquent la splendeur de la nature a Sion:
Israel… va heriter pour toujours
La terre du lys, dans
Le Sharon, le Sharon,
La rose des vallees!
(בטחו, בטחו באל, ל, ב)
La terre d'Israel de David Ben Hassine, c'est une sorte de pays ideal, une terre sainte oil il aimerait vivre, dans la dignite et la liberte retrouvees, en somme l'antithese de l'univers hostile de l'exil marocain abhorre.
Cette image ideale de la terre d'Israel a justement pour but de consoler les exiles desesperes.
La solution eschatologique constitue le seul re- mede que David Ben Hassine puisse proposer aux souffrances de l'exil marocain, car il ne peut imaginer a son epoque qu'une amelioration quelconque puisse intervenir sur le plan local. Sa vision tragique de cet exil est d'autant plus severe qu'il a lui-meme vecu dans le denuement le plus complet, voire dans la misere et la faim. La naivete de ses reactions personnelles, la spon- taneite meme des emotions d'un poete qui partage le sort quotidien d'une communaute qui se reconnait en lui, font du recueil Tehilla Le-David non seulement un document historique de premier ordre sur la condition des juifs marocains au XVIIIe siecle, mais egalement un temoignage precieux sur leur etat d'ame. Temoignage d'autant plus important que les poemes de David Ben Hassine continuent a etre chantes, encore aujourd'hui, non seulement au Maroc, mais dans tout le Bassin Mediterraneen, contribuant ainsi a forger la conscience collective des juifs originaires des pays d'Islam.
L’exil Marocain –Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה-סוכר וסדינים
- 5. סוכר וסדינים
ז׳אן בעל הכינור היה בן שש עשרה או שבע עשרה שנה באותם ימים של שלהי מלחמת העולם השנייה.
הוא ומשפחתו הגיעו אלינו לאחר שיום אחד הודיע לנו אבי שאנחנו, המשפחה והבנות הנספחות, ניאלץ לוותר על שניים מבין ששת חדרי הבית, כי הם ייתפסו על ידי דיירי משנה. ״מה לא עושים למען הפרנסה!״ הגיבה אימא ונאנחה. ״פרנסה?״ נזעק אבי, ״כלומר – שכר דירה? חס ושלום! שכר מצווה – מצווה! וכי אנחנו ניטול תשלום מפליטים מסכנים, מאודים מוצלים מאש התבערה הפוקדת את אירופה?!״
ואכן, ז׳אן ואחיו אדוּאַר נחתו בעירנו עם הוריהם, מוסיֶה אֶה מדאם לוין, והיוו חלק מקבוצה של מהגרים שברחו בדרך לא דרך מאימת הנאצים.
הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה, שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור, לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמר מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז״ל, ר׳ דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וכחבר בוועד הקהילה, לשמש דוגמה לאחרים.
כך אירע, שה״פליטים״ בביתנו חיו ברווחה, שניים בחדר, ואילו אנחנו אדוני הבית, נדחסנו שש עשרה נפשות(כולל הבנות הנספחות) בארבעת החדרים הנותרים.
*
הגברת אֶלין לוין(שאת שמה ושמות שאר בני משפחתה שיניתי מטעמים מובנים), הייתה אישה קשוחה למדי. בעלה עזריאל ושני ילדיהם סרו למרותה המוחלטת. היא הרבתה להתמרמר על מר גורלה ודבר לא השביע את רצונה. היא לא פסקה מלהלין בפני הוריי על תנאי המחייה העלובים שעמם היא נאלצה להשלים, לעומת הלוכסוס שהיה מנת חלקה בביתה שבאנטוורפן.
גם עלינו הילדים הרבתה להתלונן, על שאנחנו מקימים יותר מדי רעש. בבוקר, בשעת ההכנות ליציאה לבית הספר, אנחנו מעירים אותה וכשהיא מתעוררת מוקדם, הדבר גורם לה לקמטים מתחת לעיניה!
פעם הרחיקה לכת והאשימה אותנו בגנבה: ״הילדים שלכם גנבו לי סוכר וסדינים!" צווחה לעבר אמי.
להגיד לאמי, שהייתה כל כך גאה בילדיה ובחינוך שנתנה להם, שהם גנבים?!
האישה ההיא לא ידעה לאיזה תופת היא נכנסה. לאמי היה טמפרמנט תוסס והיא סערה מאוד. כולנו ראינו איך שהיא מתאדמת וצפינו בדריכות אל הר הגעש העומד להתפרץ.
אבא, שרתח גם הוא מכעס, שם את ידו על פי אימא ואמר לה בערבית כדי שהגברת לוין לא תבין: "לא כדאי לך להתרגז. חשבי על התינוק שבבטנך. תני לי לטפל במפלצת!"
״תְּחִיהָא! גרש אותה מביתי!״ סיננה אליו אימא.
ואילו אבי פנה אל ״המפלצת״ בנימוס ושאל: ״גברת לוין, מה גנבו לך?"
״הילדים שלכם גנבו לי סוכר מהטרסה וסדינים מן הארון!״ פירטה האישה את האשמתה.
"מה חיפש הסוכר שלך על הטרסה, גברת לוין?" הוסיף אבי לחקור בסבלנות.
״אתמול הנחתי על המעקה, כדי שיתייבשו בשמש, כמה קופסאות סוכר שנרטבו מהגשמים בזמן הנדודים שלנו. הבוקר עליתי לטרסה והסוכר נעלם. אחר כך ראיתי שמישהו נגע בארון שלי ומיד הרגשתי שחסרים לי שני סדינים רקומים, יקרים ביותר! אני מבקשת ממך לבדוק מי מן הילדים שלכם גנב אותם!״
״גברת נכבדה,״ אמר אבא כשאינו חוסך במאמץ כדי להתרסן, ״איך במחילה הגעת למסקנה שילדיי גנבו ממך את הסוכר ואת הסדינים?״
״הם שיחקו בטרסה אתמול.״
״הם משחקים כל יום בטרסה, ועד היום לא נגנב ממך דבר, לא כן, מדאם?״
״אין שום אפשרות אחרת! רק הם יכלו לקחת את הסוכר מהטרסה, ואחרי שגנבו את הסוכר התגנבו לחדרי ולקחו את הסדינים מהארון!"
״בואי נעלה אל זירת הפשע,״ הציע אבא בהגניבו חיוך לכיווננו, ״ושם נראה את הדברים מקרוב.״
הם עלו במדרגות אל הטרסה ואנחנו הילדים מזדנבים אחריהם.
"מדאם לוין, שמעת על האָלִיזֶה?" שאל אבא בנחת.
״כמו השאנז-אֶלִיזֶה?״
״האָלִיזֶה הן רוחות חזקות המנשבות לעתים קרובות בעירנו. הן באות מן האוקיינוס האטלנטי. שמא תבואי אתי ונרד לרחוב?״
ירדו לרחוב ואנחנו אחריהם. אך יצאנו מפתח הבניין, אבא נעצר, ובלי להוציא הגה, הצביע על שלוש קופסאות שהתבקעו מהנפילה והתפזרו על המדרכה והרחוב ברדיוס של כמה מטרים. שיירה של נמלים עמלניות חגגה על קוביות הסוכר המבהיקות בשמש.
במקום להתנצל, אמרה הגברת לוין: ״אתה מבקש לטעון שרוח האליזה שלך, היא שהעיפה גם את הסדינים היקרים שלי מהארון?״
״גברת לוין, לאחר שנוכחת לדעת שלשווא האשמת את ילדיי, לא נראה לי שהציניות שלך הנה במקומה! כשם שילדיי לא גנבו את הסוכר שלך, כך לא נגעו בארון שלך ולא לקחו ממנו את הסדינים.״ אבל הגברת לוין בשלה: ״אני בטוחה שהילדים שלך הם שלקחו לי את הסדינים! חפש בחדרים שלכם ותיווכח בעצמך!"
אבא הישיר אליה מבט מקפיא שרק לעתים רחוקות ביותר עשה בו שימוש: ״עד כאן, מדאם! הואילי את לחפש בחדרים שלך ואולי תגלי היכן הסתירו הילדים שלך את הסדינים.״ ״ילדיי לא יגנבו מעצמם את הסדינים!״ "העולם מלא פרדוקסים, מדאם!" בכך תם אבל לא נשלם.
- 6. והיה הסדין לסרדין
כעבור מספר ימים התבררה גם תעלומת הסדינים, כאשר התייצבו במעוננו שני שוטרים צרפתיים וביקשו לדבר עם הגברת לוין.
כשהופיעה, פנה אליה הבכיר מבין השוטרים: ״מדאם לוין היקרה, יש לי הכבוד להודיעך שיש לי עבורך בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה. נתחיל בטובה – שני הסדינים שעל גניבתם הגשת תלונה למשטרה נמצאו בריאים ושלמים.״
"הייתה לה החוצפה להתלונן במשטרה?!״ לחשה אמי באוזני אבי בערבית, אבל הוא עצר בה מלהתפרץ.
השוטר הבכיר נפנה אל ידידו הזוטר וביקש ממנו להציג את החבילה שבידיו עטופה בנייר חום וקשורה בחוט.
״אלו הסדינים שלי? מי יודע באיזה מצב הם!״ רטנה גברת לוין וביקשה ליטול בעלות על החבילה, אבל השוטר הבכיר עצר אותה בידו: ״רגע, מדאם. קודם עלייך לזהות את הממצא, שמא אינו זה שעליו התלוננת.״ והוא אותת לשוטר הזוטר להתיר את הקשרים ולפתוח את החבילה. משהוצגו הסדינים, הצביע עליהם וחקר: ״האם האותיות הרקומות כאן, A ו-.L הם ראשי התיבות של שמך, מה שיוכיח שאכן הסדינים הללו שלך הם?״
גברת לוין אישרה וביקשה שוב ליטול בעלות על רכושה, אבל השוטר שוב עצר בעדה: ״רגע, מדאם. כאן אנחנו מגיעים לבשורה הרעה. האם יש לך בן בשם אדואר?״
גברת לוין מלמלה שאכן כך הדבר ושאלה: ״מה לבני אדואר ולעניין הזה?״
במקום תשובה הורה השוטר לקרוא לבחור.
אדואר הגיע רועד בכל גופו ופניו חיוורות כסיד.
אבא, שהבין לאן פני הדברים, הציע להשאירם לבדם עם השוטרים, אבל השוטר הבכיר אמר לו: "אדוני, אתה אחראי על האנשים האלה, על כן אני מבקש ממך להיות נוכח בשיחה שאנחנו נקיים עם הבחור.״
מהחקירה התברר, שבביקורת שערכו השוטרים אצל סוחר ערבי שהיה ידוע כמשתף פעולה עם גנבים, מצאו את הסדינים ועליהם רקומות האותיות א׳ ל׳. לאחר שחקרו אותו, הודה הסוחר כי קנה אותם מבחור בשם אדואר. השם אדואר לא היה מן הנפוצים בעירנו ועל נקלה גילו השוטרים את זהותו ומקום מגוריו.
על כורחו נאלץ אדואר להודות בגנבת הסדינים מאמו. לשאלה היכן הכסף שקיבל עבור הסדינים, השיב בבושת פנים, כי השתמש בו כדי לספק את תאוותו: קניית סרדינים מטוגנים אצל יהודים במלאח, אותם זלל כמנהג המקומיים כמתאבן לכמה כוסיות ״מחייה״ – המשקה החריף שרבים מיהודי מוגדור ייצרו בעצמם.
השוטר אמר לגברת לוין, שמאחר שתלויה נגד הבחור הצעיר תלונה של גברת מאוד נכבדה, מחובתו לעצור אותו ולפתוח לו תיק פלילי.
גברת לוין קראה בהיסטריה שהיא מושכת את תלונתה והתחננה בפני השוטר שלא יאסור את בנה והבטיחה לערוב להתנהגותו. אבל השוטר קבע, שהוא אינו מוכן לקבל את דברתה של נוכרייה בעיר, שבנה הוכח כגנב, ופנה אל אבי ואמר: ״רק אם מוסיֶה יבקש זאת, אולי ניעתר לבקשה לבטל את התלונה.״
אבי ״התלבט״ ארוכות, ורק לאחר שהגברת לוין כמעט ירדה על ברכיה מרוב תחנונים, ניאות ליטול חסות על דייריו. הוא סחט ממנה הבטחה חגיגית שלא היא ולא בנה ישובו לסורם.
אמי מיחתה באוזני בעלה בערבית על שהוא מוכן ליטול אחריות על הפושע הקטן ולערוב לו, ובכך לסכן את שמו הטוב, אבל אבי הגיב, שדווקא בגלל שמו הטוב, אין הוא רוצה להלבין ברבים את פניהם של דיירי המשנה שלו השוהים בביתו-מבצרו, והבטיח לאמי שהן הגברת והן בנה הפוחח למדו את לקחם.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
עמוד 20
מהן אותם מלים-אשר כנפו-פורים-מָה בֶּאֱמֶת קָרָה שָׁם?
פורים-אשר כנפו
מָה בֶּאֱמֶת קָרָה שָׁם?
גִּרְסַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִמְאֹרָעוֹת שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ בְּשׁוּשָׁן
אֲנִי הוּא הַמֶּלֶךְ שֶׁל הַמְּגִלָּה
הַמֹּלֶךְ מֵהֹדּוּ עַד אַבּוּ-עָגִילָה
קְצָת חָכָם, מְעַט טִפֵּשׁ,
אַרְמוֹנִי זָהָב אַרְגָּמָן וַשֵׁשׁ.
הָיְתָה לִי מַלְכָּה ־ וַשְׁתִּי שְׁמָהּ
מַהֵר חִישׁ חִפַּשְׂתִּי אַחֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ
בִּמְקוֹמָהּ בָּחַרְתִּי אֵשֶׁת חַיִל
הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל.
רַבִּים שָׂרַי, וּמֵעַל כֻּלָּם עַל הַדּוּכָן
עוֹמֵד הָמָן הֲלֹא הוּא מְמוּכָן.
חָכָם הוּא הַמָּן, מְמֻלָּח וּמְפֻלְפַּל
אַף כִּי לִפְעָמִים קְצָת מְבֻלְבַּל."
לוֹ אִשָּׁה, מָה שְׁמָהּ? קֶרֶשׁ אוֹ זֶרֶשׁ?
וּבָנִים לָהֶם, שׁוֹטֶה טִפֵּשׁ וְגַם חֵרֵשׁ.
בְּנָם הַקָּטָן, וַיְזָתָא, מַמָּשׁ מְטֻרְלָל
(אֲנִי לֹא סוֹבֵל אוֹתוֹ בִּכְלָל!)
וּפַעַם כָּכָה, עַל כּוֹס בִּירָה,
בְּיוֹשְׁבִי בְּאַרְמוֹנִי בְּשׁוֹשַׁן הַבִירָה,
בָּא הַיְּהוּדִי מָרְדְּכַי וְכָךְ לִי אָמַר:
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כַּמָּה מַר לִי מַר !
שָׁאַפְתִּי לְקִרְבִּי עָשָׁן מֵהַנַּרְגִּילָה
לָקַחְתִּי רַחַת – לוֹקוּס מֵהַחֲבִילָה,
אֶת הַכָּרִית מֵאַחֲרֵי גַּבִּי סִדְרָתִי
וְאֶת מָרְדְּכַי הַטּוֹב שָׁאֹל שָׁאַלְתִּי:
נוּ, רַב מָרְדְּכַי, יָא חַבִּבִּי, אָפֶנְדִּי
הֲתִשְׁתֶּה עִמִּי מְעַט שֵׁרִי בְּרֶנְדִּי?
אֲחְשִׁי, אָמַר, (זֶה שֵׁם הַחִבָּה שֶׁלִּי)
מִתְרַחֵשׁ מִסְּבִיבְךָ מַעֲשֶׂה מְאֹד פְּלִילִי!
אֲבוֹי לַיְּיָ מָה אַתָּה אוֹמֵר יא סַחְבִּי,
בְּאַרְמוֹנִי יֵעָשׂוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא כִּלְבָבִי ?
בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ יַשְׁקוּךְ לַעֲנָה וּמֵי-רֹאשׁ,
אִם תִּשְׁתֶּה תִּהְיֶה זַ"ל אֵין אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!
רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ רְשֹׁם זֹאת בְּסִפְרְךָ
אוּלַי פַּעַם, עַמִּי וַאֲנִי נִזְדַּקֵּק לְךָ'.
הִשְׁתַּטַּחְתִּי עַל הַשָּׁטִיחַ הַפַּרְסִי
לָטַפְתִּי אֶת כְּרֵסִי וְאָמַרְתִּי לוֹּ: מֶרְסִי!
(כִּי יוֹדֵעַ שָׂפוֹת אָנֹכִי, אַנְגְּלִית צָרְפָתִית,
כּוּרְדִּית סְפַּנְיוֹלִית וּקְצָת גְּרוּזִינִית).
אֶת בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ עַל הָעֵץ תָּלִיתִי
תּוֹדוֹת לְמוֹטְקֶה מִיְּדֵי אוֹיְבַי נִצַּלְתִּי.
בַּיָּמִים הַהֵם עֵרֶךְ הַמָּן פְּיֵאסְטָה
לְצִיּוֹן בַּר הַמִּצְוָה שֶׁל בְּנוֹ וַיְזָתָא
שָׁתִינוּ הַרְבֵּה, הִשְׁתַּכַּרְנוּ וְהִשְׁתּוֹלַלְנוּ
כְּשֶׁמָּרְדְּכַי עוֹמֵד מִן הַצַּד וּמַבִּיט בָּנוּ.
זָלַלְנוּ מח, קַבָּאבּ, שִׁישְׁלִיק וּמֵרְגֵּז
לֹא מָרְדְּכַי. פָּנָיו קְפוּאוֹת, נִרְאָה בְּרֹגֶז.
הַקִּצֵר, עָשִׂינוּ כֵּיף חַיִּים, בְּעוֹד מָרְדְּכַי
מְמַלְמֵל לְלֹא הֶרֶף: 'עַם יִשְׂרָאֵל חַי'!
הַמָּן נֶעֱלָב וּמִכַּעַס כִּמְעַט הִתְפּוֹצֵץ
וּבְלִבּוֹ הֶחֱלִיט: אֶתְלֶה אוֹתוֹ עַל עֵץ!
וּכְשֶׁאֲנִי, כָּכָה, אָפוּף אֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל
מָשַׁךְ אוֹתִי הַמָּן הַצִּדָּה אֶל הַהוֹל.
אֲחְשִׁי, אָמַר, נְקָמָה אֲנִי דּוֹרֵשׁ,
עַל עֶלְבּוֹנִי וְעֶלְבּוֹן וַיְזָתָא וְזֶרֶשׁ.
עָנִיתִי לוֹ: בַּקֵּשׁ מָה שֶׁתִּרְצֶה חַבִּבִּי
חֲבֵרְךָ הוּא חַבְרֵי וְאוֹיֶבְךָ הוּא אוֹיְבִי!
אֶת מָרְדְּכַי אֲנִי רוֹצֶה לִתְלוֹת עַל עֵץ
וְיַחַד אִתּוֹ יִתְלוּ כָּל יְהוּדִי וְכָל לֵץ!
כְּדֵי לְהַבְהִיר לוֹ שֶׁאוֹתוֹ אָזְנֵי שׁוֹמַעַת
הֵסַרְתִּי מֵאֶצְבָּעִי וְנָתַתִּי לוֹ הַטַּבַּעַת.
הַדָּבָר נוֹדַע לְמָרְדְּכַי. הוּא נִפְגַּשׁ בַּסֵּתֶר
עִם מִלְּכִתֵּי יָפָתִי תַּמָּתִי רַעְיָתִי, אֶסְתֵּר.
בֵּינְתַיִם קָרָה מִקְרֶה מְאֹד מוּזָר
וְזוֹ אַשְׁמָתוֹ הַבִּלְעָדִית שֶׁל הַמָּן הַמְּפֻזָּר.
רָצִיתִי לִגְמֹל טוֹבָה לְמוֹטְקֶה. עַל הִצַּלְתִּי
לָכֵן, אֶת פִּי הַמָּן בְּעִנְיָן זֶה, שָׁאַלְתִּי.
הוּא לְתַמּוֹ חָשַׁב שֶׁהַכַּוָּנָה אֵלָיו בְּוַדַּאי
(הוּא מַעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּי!)
וְכָךְ בַּעֲצַת עַצְמוֹ נֶאֱלַץ הַמִּסְכֵּן
לַעֲשׂוֹת כְּמִצְוָתִי וְלוֹמַר לִדְבָרִי כֵּן!
הוּא הַלְּבִישׁ אֶת מָרְדְּכַי בִּגְדֵי בַּהַט וַשֵׁשׁ
וְסוֹבֵב אוֹתוֹ רָכוּב עַל סוּסִי מֵהַבֹּקֶר עַד שֵׁשׁ.
לִקְרַאת סוֹף הַטִּיּוּל עָבְרוּ לְיַד בֵּית זֶרֶשׁ
שֶׁהִיא כַּיָּדוּעַ מִבְּחִינַת הַשֵּׂכֶל מַמָּשׁ קֶרֶשׁ!
אָמְרָה בְּלִבָּהּ: מָרְדְּכַי בָּרֶגֶל הַמָּן עַל הַסּוּס
וּמִיָּד בְּלִי לַחְשֹׁב וּלְלֹא כָּל הִסּוּס
מִלְּאָה דְּלִי שׁוֹפְכִין וּשְׁפַכְתּוֹ עַל הָרֹאשׁ
שֶׁל הַוָּזִיר הָרִאשׁוֹן לְמֶלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ !!!
לֹא עָזְרָה לוֹ דּוּשָׁה, אַמְבַּטְיָה לֹא הוֹעִילָה
לֹא פַּרְפוּם, מֵי קוֹלוֹן, הוּא הָיָה – בִּמְחִילָה,
מַסְרִיחַ לַמֶּרְחַקִּים בְּמֶשֶׁךְ יָמִים רַבִּים
עַד שֶׁהֵעֵז לָצֵאת הַחוּצָה רַק בָּעַרְבִים !
וּמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר תָכְנִית תִּכְנְנוּ
וְלָצֵאת לְקָרֵב, יָפֶה הִתְכּוֹנְנוּ:
אֶסְתֵּר לַמִּשְׁתֶּה עִם הַמָּן הִזְמִינַתְנִי
וַאֲנִי אָמַרְתִּי: מוּכָן לָבוֹא הִנְנִי!
הִיא הֵכִינָה לָנוּ חַפְלָה לֹא נוֹרְמָאלִית
שַׁמְפַּנְיָה, דָּג הֵרִינְג וְיַיִן מֵהֶחָבִית,
בוֹרֵיקָס, פָלָאפֶל עַל הַכִּיפְכִּיפָאק
קוּסְקוּס, טְחִינָה וְעָארָק בַּמָּרָק!
בְּאֶמְצַע הַמְּסִבָּה, כְּטוֹב לִבֵּנוּ בְּיַיִן
אֶסְתֵּר שָׁתְקָה, לֹא גִּלְתָה דָּבָר עָדִין
הַמָּן סִפֵּר בְּדִיחוֹת, אֲנִי צָחַקְתִּי
פִּהַקְתִּי, שָׁתִיתִי, שַׁרְתִּי לְאִשְׁתִּי נָשַׁקְתִּי
וְהִנֵּה פִּתְאוֹם וְאָנוּ מִתְפּוֹצְצִים מִנַּחַת
אֶסְתֵּרִיקָה שֶׁלִּי בּוֹכָה תַּמְרוּרִים וְנֶאֱנַחַת
שְׁנֵינוּ קַמְנוּ בְּבֶהָלָה:- אֶסְתֵּר מָה קָרָה?
עָלֶיךָ לְהַצִּיל אוֹתִי וְאֶת עַמִּי בִּמְהֵרָה!
– אוֹתָךְ? מַחְמַל עֵינַי! סֻכָּרִיָּה שֶׁלִּי עַל מַקֵּל?
מִי אוֹתְךָ הִפְחִיד? מִי בִּכְבוֹדְךָ הֵקֵל ?
אֶסְתֵּר הוֹשִׁיטָה יָדָהּ (וּבְיָדָהּ שִׁפּוּד מְחֻדָּד כָּזֶה)
־ מִי? מִי? מִי אם"לא הַהָמָן הָרַע הַזֶּה !
וּבְאֹמְרָה כָּךְ, בַּשִּׁפּוּד כִּמְעַט עָקְרָה לוֹ עַיִן
(אֶת הַמַּרְאֶה הַזֶּה לֹא שָׁכַחְתִּי עָדִין)
נוּ, מַה אֲסַפֵּר לָכֶם, הָמָן נִתְלָה
וְאִתּוֹ כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ וּבָעִיר הֲמוּלָה,
בָּעִיר שׁוּשָׁן, חַג פּוּרִים , שִׂמְחָה וְגִילָה
הַיְּהוּדִים צוֹחֲקִים, קוראים את הַמְּגִלָּה.
וַאֲנִי וְאֶסְתֵּר מַבְּסוֹטִים, שְׁלֵוִים וּשְׂמֵחִים,
תִּהְיוּ לִי כֻּלְּכֶם בְּרִיאִים וּבְרוּכִים!
מהן אותם מלים-אשר כנפו-פורים-מָה בֶּאֱמֶת קָרָה שָׁם?
עמוד 109
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן
פנייה ממוגדור ללונדון
הנושא הגיע לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון ע״י ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, איש רב פעלים בחיי הציבור היהודי, שהוא כמו אביו הרב יוסף כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה בעיר המסחר החשובה מוגדור.
במכתבו ב 10 במרס מסר מידע מפורט יותר מאשר קודמיו, ואלה עיקרי הדברים: במקום הנמצא במרחק שני ימי נסיעה ממוגדור, מצויים זה כשבעים שנה ארבעה מלאחים, בהם גרים כשש מאות נפשות. היהודים בעלי בתים וקרקעות, והם מעבדים אותם לפרנסתם. לפני כשבועיים, לאחר שובו מביקור אצל הסולטאן, הודיע המושל שלפי פקודת הסולטאן על היהודים לנטוש את בתיהם מיד. כדי לזרז יציאתם, הציב 12 חיילים קרוב למלאח, ושכרם בגובה 12 דולר ישולם ע׳׳י היהודים. היהודים טענו בפני המושל שנוסף לרכושם, יש ברשותם סחורות השייכות לסוחרי ״החוף״(הכוונה למוגדור). לכן דרוש זמן כדי לרכז את הרכוש. אבל המושל התעלם מבקשתם וציוה על יציאה מיידית. יהודים נמצאים במצוקה, כי עליהם היה לשלוח מראש את נשותיהם וילדיהם אל מחוץ לבתיהם. הם החליטו לעזוב את רכושם ולהסתלק מפחד שמא יירצחו. אין איש יודע היכן הם עתה.
״אם לא יינקטו צעדים מתאימים למנוע מעשה כזה, יש חשש שגם מושלים אחרים ילכו בעקבותיו״. הוא מוסר על הצעדים שנקט: הודיע על המעשה לקונסול הבריטי בעיר, כתב לסולטאן, ובשבוע שעבר, כשהשגריר של צרפת עבר במוגדור בדרכו למראכש לפגישה עם הסולטאן, פנה וביקשו להעלות נושא זה בפני הסולטאן.
הוא סיים מכתבו בתקוה ש״אגודת אחים״ ואישים אחרים בעלי השפעה יפעלו להפסקת המעשה האכזרי והברברי.
בעקבות מכתבו של ראובן אלמאליח, פנה המוסד המשותף של ״אגודת אחים״ והסניף הלונדוני של ועד שליחי הקהילות, ב 10 באפריל לשר החוץ הרוזן מסליסבורי Salisbury בבקשה ששלטונות בריטניה יעניקו הגנה מתאימה לתושבים היהודים של אימין-תאנות נוכח ההתנהגות האכזרית של המושל. צירפו העתק מכתבו(הנ״ל) של ראובן אלמאליח ״המוכר במהימנות ידיעותיו, ממנו משתמע שהקאיד הגלה את כל בני הקהילה בת 600 נפש מבתיהם, והחרים את רכושם. הקרבנות המסכנים אינם מסוגלים להתנגד, ורק מקווים שיצילו חייהם״.
הפונים מבקשים שבריטניה הידועה ביחסה ההומניטרי, תגן על הקהילה היהודית באימין תאנות. ואם הדבר מקובל, יואיל לשלוח מברק לשגריר בטנג׳יר. (תעודה מס׳ 6) שר החוץ נענה לבקשה, ושלח למחרת מברק למר וייט בטנג׳יר, בו הוא מתבקש לחקור את אמיתות המידע על מעשיו של מושל אימין- תאנות, כי לפי תלונת המועצה היהודית הוא מגרש את כל היהודים מרובעיהם. המברק מסיים: ״הענק להם עזרה לפי יכולתך״.
יש להעיר, שחקירת התלונות ע״י הדיפלומטים במארוקו, היתה תהליך רגיל, בגלל החשש שמא אין הדברים נכונים, או הגיע מידע מגמתי ומופרז. נוסף למברק, נשלח בו ביום מכתב משר החוץ לוייט, בו מופיעים פרטי האירוע כפי שנכתבו ע״י ראובן אלמאליח והמוסד המשותף בלונדון. העתק המכתב האחרון מצורף. הקונסול התבקש לעזור ליהודים ולדווח על המצב.
ב 12 באפריל, כלומר יום לאחר שקיבל הוראה משר החוץ, כבר ענה הקונסול הכללי, ודיווח שהוא כתב בנדון לוזיר לעניני חוץ ב 14 במרס.
ההתערבות הדיפלומטית, וכנראה שגם פנייתם הישירה של המגורשים לסולטאן לאחר שהגיעו למראכש הניבה פירות, והסולטאן הורה להחזיר את העקורים לבתיהם, כפי שעולה ממכתב תודה שכתב וייט לוזיר לעניני חוץ ב 13 באפריל, ובו יום דיווח על כך לשר החוץ. אבל ההוראה הגיעה לאחר שכבר גורשו, ובתיהם נהרסו. ועל הנזק שנגרם להם התבקש הסולטאן לפצותם. (תעודות מס׳ 7, 8)
בנושא זה היתה התכתבות בין הגורמים השונים, והמוסד המשותף של יהודי אנגליה הביע תודתו לשר החוץ על חלקו בפתרון. בדיווח השנתי של ועד שליחי הקהילות באותה שנה דווח על הפרשה, ונאמר בין השאר, כי לפני ששלוחו של הסולטאן הגיע לכפר כדי למסור למושל את הוראתו, המושל כבר גרשם ובתיהם נשרפו, ועתה נעשים מאמצים כדי לקבל פיצוים. לא ידוע אם אמנם קיבלו פיצויים, והדבר מסופק. לסיכום, תיארנו פרשה כפי שעולה מתעודות של משרד החוץ, והדיווח של ועד שליחי הקהילות באנגליה. ייתכן שמקורות אחרים שעוד לא פורסמו יאירו פרטים נוספים. עולות כמה שאלות. א. מה היתה הסיבה לגרוש היהודים. לו היה זה אמצעי לסחטנות כספית, כשהמושל אמור להציג בפני היהודים את האפשרות שגזרתו תבוטל, אם ישלמו לו, הרי היה צריך להופיע רמז כלשהו בתעודות. מה גם שהיו ביניהם סוחרים, בעלי רכוש שהמושל עלול לחמוד רכושם. ב. מדוע שרפו את בתיהם? לו רצה המושל ברכושם, היה מחרים את התכולה. נראה אפוא שלא היה כאן אינטרס כלכלי בגרושם. ג. האם אמנם היתה זו פקודה של הסולטאן או של המושל, אשר כדי לתת לה לגיטימציה טען שיש לו גיבוי של פקודת הסולטאן, באשר היו מקומות בהם המושלים התנכלו ליהודים ביזמתם, בניגוד למדיניות של הסולטאן.
אנו משערים שהיתה זו פקודת הסולטאן, שהרי לו היתה זו יזמת המושל בלבד, היה הסולטאן עם ביטול פקודת הגרוש נוזף במושל או מפטרו, כפי שאירע כאשר המושל ביזמתו גרש יהודים. אנו מניחים שהנימוק לגרוש היה על רקע מרד של שבטים החיים באזור הרי האטלס. כפי שידוע, סולטאן זה דיכא באכזריות שבטים ברברים מתמרדים. כנראה גורשו יחד עם היהודים גם ברברים מקומיים, אבל להם לא היה עורף פוליטי שדאג לאינטרסים שלהם. דומה שהסולטאן אמנם נתן את ההוראה לגרוש, ורק בהתערבות הגורמים האירופאים שהוא היה נזקק להם, ביטל את הגזרה. אין זה המקרה היחיד שהסולטאן נותן הוראה לביטול פקודה הפוגעת ביהודים בעקבות לחץ אירופאי, וביחוד של צרפת ובריטניה שלהן מעמד בכיר במארוקו בשנים אלה.
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
Cette représentation changea ma vie. L’Alliance française qui patronnait cette soirée, y avait invité le philosophe Gaëtan Picon, alors directeur de cabinet d’André Malraux, à donner une conférence sur Sophocle. J’appris plus tard que ce puissant personnage, avait dit à l’ambassadeur de France : « Ce garçon a du talent, il faut l’envoyer étudier à Paris ». Les services culturels français firent le nécessaire et quelques mois plus tard, je partais vers la Ville Lumière, avec une bourse d’études théâtrales pour cinq ans. Deux ans plus tard, élève au conservatoire, je retrouverais Gaëtan Picon à la Sorbonne où il m’invita à lire des scènes de Racine devant ses étudiants de maîtrise.
Je fis le voyage dans la soute d’un bateau, seule option accessible à mes moyens. Mon frère Jacques m’avait accompagné jusqu’à Casablanca et m’avait aidé à tramer deux énormes valises, remplies surtout de livres et de disques. De Marseille, je pris le train pour Paris. Était-ce mon entraînement dans les salles de gymnase de Meknès, ou ma fébrilité enthousiaste, toujours est-il que je n’eus aucun mal à coltiner mes bagages jusqu’au pont, à les hisser sur les quais du port, des gares ou des métros et j’arrivai tout frétillant pour m’installer à la Maison du Maroc de la Cité universitaire.
J’étais donc à Paris, prêt, comme Henri IV, à tout faire pour conquérir la capitale, un peu Rastignac, un peu Cyrano, un peu Juif errant. Paris était un rêve. J’étais ébloui. Je passais des heures à longer les quais de la Seine, j’arpentais plusieurs fois par jour le Jardin du Luxembourg. J’ai très vite et réellement apprécié ces endroits tenant à la fois de l’insolite et du banal que sont les terrasses de café parisiennes. A Saint Michel, je les connaissais toutes. J’aimais m’y asseoir, seul, à deux ou en bande, et y siroter un café au lait avec un croissant bien frais. Mon palais garde encore en mémoire la saveur de cette collation si ordinaire dont je n’ai pourtant jamais retrouvé le goût. Un goût d’Occident, de liberté, de grande ville, ce goût de conquête qui doit être ma Madeleine à moi… Qu’il était loin alors, le thé marocain à la menthe versé d’une théière tenue très haut pour déposer en haut du verre une fine corolle de mousse. Les cafés de Paris sont différents de ceux du reste du monde. Au Maroc, n’y venaient que des hommes. Ils se rassemblaient là et cela les aidait à attendre que la journée passe. A Paris, le café est un havre de grâce. On s’y offre une pause entre deux courses, on y tient des rendez-vous d’affaires, des entrevues amicales ou amoureuses, on y réfléchit, on y travaille, on s’y repose. C’est un lieu qui peut être à la fois intime et public, un lieu dynamique et distrayant. J’observais les étudiants et surtout les étudiantes. Toutes les beautés de l’Europe s’offraient à mon regard. J’étais émerveillé.
J’étais fasciné par le métro, cette ville sous la Ville que je découvrais. La foule y était aussi dense qu’à la gare des autobus à Meknès, mais son mouvement continu, rapide et si parfaitement canalisé lui donnait un tout autre grouillement. Tous ces gens qui l’arpentaient au pas de course semblaient parfaitement savoir où ils allaient. Nul doute qu’ils ne sachent aussi pourquoi ils couraient et ce qu’ils avaient à faire dans la vie. Moi qui craignais constamment de me perdre et qui ne connaissais que les déplacements indolents des foules orientales, j’étais à la fois envieux et envoûté. Me déplacer à ce rythme accéléré et aveugle fut désormais l’objectif concret que je me fixais pour devenir Parisien. Je ne crois pas l’avoir jamais atteint. Avec l’habitude, j’ai seulement feint une certaine assurance sur certaines lignes que j’empruntais régulièrement pour me rendre boulevard Poissonnière, au centre communautaire ou au conservatoire.
Peu après mon arrivée à Paris, je suis sorti un soir avec un ami d’enfance retrouvé, Claude Méchali, dans une boîte de jazz où nous avons testé nos talents de séducteurs sur de jeunes Françaises. L’une d’elle me raconta que son mari était parti en Algérie et qu’elle était venue là étouffer ses angoisses. Claude avait participé avec moi à des soirées poétiques à Meknès. Il jouait admirablement du violon et resta un ami fidèle durant toute ma période parisienne. Ensemble, nous avions acheté tous les concerti pour violon et nous les écoutions religieusement sur des disques trente-trois tours que j’ai en partie conservés. Cet ami très cher qui fut un compagnon assidu de mes années parisiennes est mort d’une leucémie à cinquante ans. Il est enterré à Montréal où ses parents avaient émigré. J’ai toujours une pieuse pensée pour lui, chaque fois que j’écoute un morceau pour violon.
J’ai découvert Paris comme un touriste qui a tout son temps. Avec émerveillement et sans précipitation. J’allais souvent au Louvre ou dans diverses galeries. Je formais mon goût esthétique, je m’instruisais. Dans les rues, les musées, les palais et les parcs. Le spectacle était partout. Evidemment, je n’ai pas tardé plus de quelques jours avant de monter à la Tour Eiffel. Je me souviens du vertige qui me prit au troisième étage. Moi qui avais grandi dans les ruelles du vieux mellah, ces perspectives me changeaient. Les avenues qui irradiaient de la Place de l’Etoile n’avaient pas grand-chose de commun avec notre boulevard de Meknès, suprême lieu de sortie et de rencontres.
Muni de cette bourse et recommandé par le conseiller culturel français au Maroc, Georges Lerminier, je me présentais au cours Simon, le plus renommé des cours de théâtre, pour préparer mon examen d’entrée au Conservatoire d’art dramatique de Paris. Le professeur René Simon était un drôle de personnage. Un peu cabotin, il tenait peut-être du comédien raté, mais nombre d’illustres acteurs lui doivent leur carrière. Il sera aussi mon prof au conservatoire où je lui préférerais cependant son collègue Fernand Ledoux, comédien de génie et professeur remarquable. René Simon me dirigea donc pour les trois scènes obligatoires du concours d’entrée au conservatoire. En fait, je pense qu’il ne fit que fignoler l’enseignement que m’avait donné France Ellys au conservatoire de Meknès et si j’ai réussi à entrer haut la main au Conservatoire de Paris, ce fut certainement surtout grâce à elle.
Les examens d’entrée au conservatoire se font en trois étapes et durent trois mois. Ce sont des épreuves éliminatoires. Nous devions, pour chacune, présenter une comédie ou une tragédie. Ma troisième et dernière scène était tirée de Bérénice et je jouais le rôle de Pyrrhus. Nous étions plus de 600 concurrents. Il y en eut 25 de retenus pour l’examen final. A la surprise générale et à la mienne en particulier, c’est le petit juif pauvre à peine débarqué de son mellah qui sortit premier de toute la promotion. Mon nom était cité dans les journaux parisiens. Le Monde publia une critique élogieuse signée de l’autorité irréfutable en matière de théâtre, Poirot-Delpech, futur académicien.
Je n’en revenais toujours pas quand, lors de ma visite au conservatoire en 2003, j’ai retrouvé le compte-rendu de cet examen final. Je ne peux dire jusqu’à aujourd’hui ce qui m’impressionne le plus, les noms des quinze examinateurs ou leur plébiscite. Les plus grands comédiens, metteurs en scène et dramaturges de l’époque avaient tous voté pour moi. Ayant obtenu le maximum de voix, je figurais en tête de la liste des admis. Pour moi, cela relevait du miracle. Sois remerciée pour ce prodige, toi qui m’as formé à l’ombre de l’Atlas, France Ellys, ma muse, mon guide. À partir de là, Fernand Ledoux prit ta relève. Ce maître, qui me suivit pendant mes trois années d’études au conservatoire, enseignait merveilleusement. Ses leçons étaient simples, directes et efficaces. Peu loquace, il lui suffisait d’un mot ou d’un simple geste, pour placer une situation ou situer un personnage. Il montrait, écoutait, dirigeait avec naturel, patience et chaleur. Nous sortions de chez lui, enrichis.
Je travaillais ensuite mes rôles pendant des heures. J’aimais particulièrement déclamer mes monologues à tue- tête en arpentant les allées encore désertes du Parc Mont- souris, aux aurores. Les rares passants, quelques clochards ou promeneurs de chiens, me jetaient avec philosophie des regards indulgents. Paris avait, certes, connu bien d’autres hallucinés… Je scandais mes tirades de toutes mes forces. Si Racine m’était plus familier, car j’avais déjà, grâce à France Ellys, développé un style particulier pour interpréter ce dramaturge, je devais beaucoup m’exercer pour satisfaire aux exigences de mon maître pour d’autres rôles tragiques comme Le Cid, Ruy Blas ou Lorenzaccio. L’air matinal et la beauté du lieu m’étaient propices pour apprendre à intérioriser ces personnages, à “désemphatiser”, comme disait Ledoux. Je m’adressais aux arbres et aux rochers qui semblaient également fin prêts à donner la réplique à Alceste ou à Don Juan et acceptaient même de servir de cobayes pour mon apprentissage de diction. Je pouvais me laisser aller à les interpeller avec d’interminables exercices de vocalisation et ils acceptaient mes hommages répétés de ooooooOOO, aaaaaaaAAA, iiiiiilll ou ououououOU OUOU ou mes adresses éperdues en alexandrins, déclamées un crayon entre les dents, afin de fignoler mon élocution. Par contre, mon voisin à la Maison du Maroc dont la chambre était attenante à la mienne, étudiant en mathématique quelque peu farfelu, ne manifestait pas la même humilité et il prenait un malin plaisir à répéter systématiquement ce que je récitais de l’autre côté du mur, me renvoyant l’écho dans une belle cacophonie.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman