מורשת יהדות מרוקו

קורות ימי יוסף

הרה״ג רב הוד יוסף משאש זלה״ה נולד בעיר מקנס שבמרוקו בחודש סיוון שנת התרנ״ב לפ״ג (1892) לאביו הדיין החסיד והמקובל האלהי הרה״ג רבי חיים משאש זלה״ה, בעל הספר ״נשמת חיים״, נצר למשפחה של רבנים גאונים וחסידים קדושים, ולאמו מרת שמחה לבית גנו. רבי יוסף התייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד. מאמו התייתם כאשר היה בן שלוש(י״ב בניסן התרנ״ה), ומאביו כאשר הגיע היו״ם לגיל שתים־עשרה (ח׳ בתמוז התרס״ד). בעקבות פטירת אביו נאלץ רבי יוסף לשאת בעול הפרנסה של הבית, ותוך כדי לימודי הקודש רכש לעצמו ידע מקצועי בתחומים שונים כגון איור, סופרות, שענות, חריטה, כריכה, סת״ם, שחיטה, מילה ועוד.

הרב למד והתחנך אצל חכמים גדולים ומפורסמים, בראש ובראשונה אצל אביו הרב חיים משאש זצ״ל, וכמו כן ינק תורה מפי הרב חיים בירדוגו זצוק״ל, ראש ישיבת ״עץ חיים״ המפורסמת; הרב זאב וולף הלפרין זצוק״ל, ראש ישיבת ״בית אל״ ועוד.

את יצירתו התורנית החל הרב כבר בגיל צעיר מאוד. עוד בהיותו בן שש עשרה שנים שלח הרב פסקי הלכה ואגרות לתלמידי חכמים ממקומות שונים. ובאיגרות רבות חתם בחתימתו המפורסמת: ׳אני היו״ם (הצעיר יוסף משאש) ס״ט׳.

על דרך הפסוק ״אני היום ילדתיך״ תהלים ב׳, ז׳. מצוי בהרבה מכתביו. משמעות החתימה ס״ט – ר״ת:סיפיה טב, דהיינו: שאחריתו תהיה טובה (ולא ספרדי טהור!) עיין שמ״ש ומגן לגר״ש משאש ח״ד עניינים שונים סי׳ יד עמ^׳ קצג.

כמנהג רבים מחכמי ספרד נהג הרב משאש לחתום את שמו בחריזה: ״עבד אל דוק וחוג אשש, יוסף משאש״. על פירוש הביטוי הזה כתב הרב:

עוד שאלת, מה פירוש עבד אל דוק וחוג אשש, שאני כותב בחתימתי. תשובה: דוק- השמים, וחוג הארץ, כמו שכתוב (ישעיה מ) ״היושב על חוג הארץ… הנוטה כדוק שמים״. אשש, ייסד, כמו ״לאשישי קיר חרשת״(ישעיה מז) וכמו שכתבו המצודות. וזהו, אני עבד לאל אשר שמים וארץ, ייסד.

היו״ם נבחן והוסמך לרבנות על ידי גדולי חכמי מרוקו – הרב רפאל אלנקווה זצ״ל, רבה הראשי של מרוקו, הרב שלמה אבן דנאן זצ״ל, ראב״ד פאס, וכן הוסמך גם על ידי חכמים מחכמי עירו הדיינים המפורסמים – הרב יעקב טולידאנו זצ״ל, הרב יהושע בירדוגו זצ״ל והרב אברהם עמאר זצ״ל.

בשנת התרפ״ד (1924), כשהיה הרב בן 31, נקרא לכהן פאר כרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג׳יריה, מקץ חמש שנים לפטירת קודמו בתפקיד הרב חיים בלייח זצ״ל -רב העיר תלמסאן. בתפקיד זה שמש הרב שבע-עשרה שנים (1924־1940, תרפ״ד- הת״ש). שם, בעירו החדשה, נודעו בשער בת רבים עוצם הגדלות התורנית ועומק העיון והחכמה של היו״ם. מכתביו וחידושיו מאותן שנים החלו להתפרסם בעולם כולו: בצפון אפריקה, בארץ ישראל, באירופה, בתימן ובאמריקה. שמו נודע בקרב כל העם ואף בקרב גדולי הדור, עד כדי כך שכתב עליו הגאון האדיר הרב רפאל אנקווה זצוק״ל: ״הוד והדר הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, הדיין המצויין, בר אבהן ובר אוריין, כמוהר״ר אור יוסף משאש יהל אורו והודו והדרו״ (הסכמה לשו״ת מים חיים א).

היו״ם קרב יהודים רבים לתורה בשנות כהונתו, הסביר פנים לכל אדם, והיה מגלה התעניינות ורגישות בחיי כל יהודי, ובמילים חמות היוצאות מלב טהור, עודד והשיב נפשות רבות לאביהן שבשמים.

היו״ם הקיף בידיעותיו את כל מכמני התורה ושלט בכל מקצועותיה. בכל אשר נדרש ונשאל השיב תמיד כהלכה וכיד ה׳ הטובה עליו, בהלכה ובאגדה, בעיון ובבקיאות, בפלפול ובסברא, בדרוש ובמוסר, בהגות ובאמונה. והכל תמיד בצחות לשון ומליצה, עמקות גדולה, שזירת פסוקים ופוסקים, שירים ורננים, חריזת בתים וסופם. כמו כן, כתביו הופיעו תמיד בסדר מופתי, שכל הרואה ישתאה כמה דיוק יש בהם, עד שאמר הרה״ג רבי משה מלכה זצוק״ל שכתיבתו של רבנו מביישת את הדפוס…

הרב משה מלכה זצ״ל (1911 – 1997), רב בקהילות לאראצ׳ה, לקסאר-אלכביר וארזילא  שבצפון מרוקו. שימש כמורה בבית המדרש לרבנים ברבאט, חבר בית הדין בקזבלנקה. בתשכ״ז(1967) עלה לארץ ישראל. התמנה לחבר מועצת הרבנות הראשית. ורבה של פתח תקווה עד פטירתו בתאריך י״ג באדר התשנ״ז. מספריו: שו״ת ״מקוה המים״ ו׳ חלקים, שו״ת ״והשיב משה״, ״נטפי המים״ – דרשות ונאומים, ״באר משה״ ו״דרש משה״ עה״ת, ו״פני משה״.

לצד השכלתו התורנית הענפה, הכיר הרב גם את ספרות ההשכלה באירופה ואף ציטט מתוכה. בספרייתו ניתן היה למצוא את גרץ, צונץ, שד״ל, כתבי ביאליק, כתבי עת רבים, ספרי טבע ומדע אנציקלופדיה של ארץ ישראל, ספרות פילוסופית ועוד.

לא ניתן לפסוח על כשרון הציור והאיור המופתי של הרב. העיטורים הגרפיים הרבים המצויים ברוחב על כל כתביו הוסיפו הוד והדר לכבודה של תורה, כדרך שאמרו חכמים: תורה נאה בכלי נאה. כאשר נשאל רבנו על הציורים המרשימים שהוא מצייר, ענה: ״את ציוריי אני מצייר כאשר אני נח מהכתיבה, מעין שעשוע מיגיעת התורה״.

בתוך כלל ציוריו, הרב צייר גם את מזמור תהלים ״למנצח בנגינות מזמור שיר״ בתוך קני המנורה.

בשנת הת״ש (1940), עם פטירתו של הדיין הרב משה טולידאנו זצ״ל, נקרא רבי יוסף בחזרה לעירו מקנס לשמש כדיין יחד עם הרבנים הגאונים הרב יהושע בירדוגו זלה״ה והרב רפאל ברוך טולידאנו זלה״ה (לאחר עזיבת הרב בירדוגו זצ״ל הצטרף הרב ברוך אברהם טולידאנו זלה״ה לבית הדין כדיין שלישי). וכך בגיל 48 חזר הרב משליחותו באלג׳יריה למרוקו, אל עיר הולדתו, ושימש בה בתפקידים רבניים במשך עשרים וארבע שנים (-1964 1940).

בנוסף למינויו כדיין בבית הדין של העיר מקנס, התמנה רבי יוסף לנשיא בית הדין לענייני השררה לכל ערי מרוקו -בית דין שעסק בסכסוכים מורכבים ובבעיות מרכזיות בחיי הקהילה היהודית.

בעקבות המינויים הללו היה רבי יוסף מן המהלכים במסדרונות השלטון, תוך שהוא זוכה לכבוד רב ממלך מרוקו. בתוך כך, זכה רבנו גם לאות כבוד מן המלך ומשר החינוך. קשרים אלה הועילו לפעילותו לטובת היהודים.

הערות המחבר: הרב יהושע בירדוגו זצ״ל (1878 – 1953), נצר למשפחת רבנים מפוארת ונכדו של הרב רפאל בירדוגו זצ״ל. רבה של מקנס וראב״ד. בשנת התש״א התמנה לרבה הראשי של מרוקו. תיקן תקנות חשובות המצויות בקונטרס ״מועצת רבני מרוקו״. נפטר בכ״ד בתמוז התשי״ג. ספריו: ״בית דינו של יהושע״, ועוד בכת״י.

רבי רפאל ברוך טולידאנו וצ״ל (1890 – 1970). רבה של מקנס וראב״ד. מייסד רשת תלמודי תורה וישיבות בערי מרוקו ובכפריה. בתשכ״ג(1963) עלה לישראל והתיישב בבני ברק. נפטר בי״ח בחשוון תשל״א. מספריו: ״קיצור שלחן ערוך השלם״, ופיוטו המפורסם ״אשורר שירה לכבוד התורה״.

הרב ברוך אברהם טולידאנו זצ״ל(1890 – 1982) דיין בביה״ד מקנס. התמסר לטיפול בעוני וזכה לכינוי ״רבי ברוך של העניים״. עלה לארץ והתיישב בחיפה עד פטירתו בד׳ בכסלו התשמ״ב. מספריו: שו״ת ״שאלו לברוך״, ״ברוך טעם״ עה״ת, ״ויקרא ברוך״ על הנ״ך, ״ויעש ברוך״ דרושים, ״הלכה ברינה״ קיצוש״ע, ״אלה המצות״ על תרי״ג מצות לרמב״ם, ״גילו ברעדה״ קיצוש״ע אה״ע, ״ויקרא ברוך״ על הש״ס, ״ויאמר ברוך״ לימים הנוראים.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה, מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

ההתייצבות לצד צרפת בעת כזו לא הייתה מובנת מאליה, בעיקר לנוכח ההצלחה הכבירה של התעמולה הגרמנית על דעת הקהל בארצות ערב במזרח התיכון. דוגמה קרובה היא ההשפעה של תעמולה זו על פלג התנועה הלאומית באזור הספרדי.

למרות שב-1 בספטמבר 1939 הכריז הנציב נוגס מצב חירום במרוקו הצרפתית, פעילי התנועה הלאומית באזור לא שמרו טינה. בהרכב חסר, לאחר שמנהיגיה הבולטים הוגלו, שיגרה התנועה כאמור משלחת לנציבות כדי להציע את עזרתה. התמונה הייתה שונה באזור החסות הספרדי. שם רחשו הלאומנים איבה גדולה לצרפת. בהשראת הפלנגות הספרדיות והמופתי הגדול של ירושלים, עבדלחאק טורס, מנהיגה הבולט של המפלגה הלאומית, לא הסתיר את אהדתו להיטלר. הוא סבר שאם צרפת תעזוב, מוטב שגרמניה תתפוס את מקומה כדי להוביל את מרוקו יום אחד לעצמאות. את עמדתו זו פרש בביטאון מפלגתו ב-1 באוגוסט 1939 :

״אם העם המרוקאי יוצג, נגד רצונו, כחפץ נחות ללא ערך שאינו מסוגל לנהל את עצמו, יהיה זה תפקידה של גרמניה, ואם הדבר אינו אפשרי, של ספרד, להוביל את מרוקו ולסייע לה. בטוחני שגרמניה תמלא את תפקידה באופן הטוב ביותר שיענה על שאיפותינו ותכניותינו״.

המלחמה המוזרה

למרות שצרפת ואנגליה יצאו למלחמה כדי להגן על שלמותה של פולין לאחר שנכבשה על ידי הצבא הגרמני, הן לא נקטו כל צעד התקפי כדי להגיש לה עזרה ישירה, או לפחות לרתק אליהן חלק מהצבא הגרמני כדי להקל על צבא פולין. הלחימה בגבול בין צרפת וגרמניה הצטמצמה למבצעים בעלי היקף מוגבל. בצד הצרפתי לחמו חיילים מרוקאים רבים שזכו להערכה רבה על רוח הקרב שהפגינו. ב־18 בנובמבר 1939, בנאומו המסורתי לרגל חג הכתר, בירך אותם הסולטאן על גבורתם שהסבה גאווה לארצם, והביע את אמונו המלא בניצחון צרפת. הוא חזר והעלה על נס את שיתוף הפעולה עם הנציב נוגס ידידו הגדול:

״אנו מבקשים מהוד מעלתו הנציב הכללי להעביר לחיילים המרוקאים המוצבים בחזית את סיפוקנו וגאוותנו מהדרך שבה הם ממלאים חובתם. אנו תקווה שלא יפלו מהגיבורים שקדמו להם ויחזרו עטורי ניצחון עם דגלי החטיבה המרוקאית… אנו חשים שנוכחות כבודו במרוקו בשעה הגורלית שבה אנו נתונים, היכרותו העמוקה עם האסלאם ומסורותיו, הן ביטוי מיוחד של חסדי אללה, שאנו המוסלמים מאמינים באמונה שלמה שהם נועדו כדי להעניק לצרפת את הניצחון הסופי לה ולבעלות בריתה, מגינות הצדק והחריץ׳.

בראשית שנת 1940, כאשר נדמה היה עדיין שהמלחמה מתנהלת ביבשת אחרת, אם לא בפלנטה אחרת, עברו יהודי מרוקו התפכחות מכאיבה. נציגי הקהילה הגיעו לארמון ברבאט לאחל שנה טובה לנציב, והזדעזעו מדברי הגרל נוגס שביקש מהם להשתדל שבני בריתם לא ינצלו את המלחמה כדי להתעשר! הערה פוגענית כזאת מפיו של נציב, שלא נחשב אנטי יהודי ונתמנה לתפקידו על ידי ממשלת החזית העממית, הולידה חשש שמא נדבק בדעות הקדומות של הימין הקיצוני הצרפתי… לכך נוספו מספר אירועים מדאיגים בשטח.

בעיר אוז׳דה שבה היו חוגים אנטישמיים רבים, הופצו כרוזים והודבקו כרזות על חנויות השייכות ליהודים בזו הלשון: ״כאן עסק יהודי, עסק של נצלנים״, ״עובד, אויבך הוא היהודי. הוא מנצל אותך ומרושש אותך, הוא בונה את הונו המתועב על מצוקתך״. כדי להפיג את המתח, נקט ראש העיר שני אמצעים שראה כנחוצים ביותר: לאסור על הקבצנים היהודים לשוטט ברחובות ולאסור על בני הנוער היהודים לטייל במוצאי שבת ברחוב הראשי של העיר. הוא הצהיר כי ״הצעירים היהודים מהאזור הספרדי (הקרוב לעיר) שיצטיינו בהתנהגות שחצנית ייעצרו, ובמקרה הצורך יגורשו חזרה למקום מושבם״.

אבל הייתה זו אזעקת שווא בלבד, והתקריות לא התרחבו לאזורים האחרים במדינה.

צרפת ואנגליה אשר נמנעו מכל יוזמה התקפית בעלת משמעות בחזית המזרחית, אפשרו לגרמניה להשלים את כיבוש פולין ולהשתלט במהירות בזק על דנמרק ונורבגיה. התנהגות תמוהה זו נמשכה מספר חודשים וזיכתה את התקופה בתואר המפוקפק והמטעה ״המלחמה המוזרה״(la drôle de guerre). בצרפת עצמה, הרחיקו לכת האופטימיים ביותר עם התקווה שהקרבות לא יגיע כלל לאדמת צרפת. במרוקו, הרחוקה מהחזית, על אחת כמה וכמה. על כן העיתון L’Avenir illustré, העומד תמיד על המשמר, ראה חובה להזכיר ליהודי מרוקו במאמר מערכת מ-15 בפברואר 1940: "אנו במלחמה״. כאילו יכלו יהודי מרוקו לעשות למען ניצחון צרפת יותר מאשר להתפלל…

״נדמה שהתפרצות הברבריות הנאצית נגד יהודים לא הולידה התנגדות אמיתית בקרב קהילות יהודיות אחדות. באשר לנו במרוקו, היה זה מופע מצער ומעציב לראות איך התמוסס בזמנו רעיון החרם הכלכלי נגד גרמניה, האויבת המושבעת שלנו. ועכשיו כאשר השחצנות הגרמנית הצליחה לעורר את תגובת המעצמות הגדולות, לא ייתכן שלא נבין שלא תהיה הצלחה בלי מאמץ משותף, ללא גבול, לטובת האומות שגורל ישראל תלוי בהן, כדי להביא לניצחון ולשים קץ לסיוט ההיטלראי״.

לפני הסערה

עד סוף תקופת ״המלחמה המוזרה״ לא שינו השלטונות את יחסן האוהד והמטיב למוסדות הדתיים היהודיים המסורתיים. ב-4 במאי 1940, 25 לחודש רביע 1359 בלוח המוסלמי, פורסם דהיר בעיתון הרשמי journal officiel הדהיר קבע את הקמתו של בית הדין לענייני השררה בהרכב של שלושה דיינים, במסגרת בית הדין הגבוה ברבאט, הרכב חדש מיוחד למרוקו. סמכות בית הדין היא לדון בתביעות אישיות ומשפחתיות, הטוענות לזכויות מיוחדות העוברות מדור לדור כגון בלעדיות זכות שחיטת בהמות גסות, כתיבת גטים, ניהול קברי צדיקים בהם מתקיימת עליה לרגל ועוד, ועוד…. הרב יוסף משאש שעמד בראש בית הדין בסוף שנות הארבעים מפרט את סדר הדין המיוחד:

״כשתהיה תביעה על השררה, שולח התובע כתב קובלנא לבית הדין הגבוה בעיר רבאט, והם שולחים פיתקא דהזמנה לנתבע, וקובעים להם זמן לבא לעמוד בדין בעיר רבאט ביום הנועד, ובאים ושומעים טענות ב׳ הצדדים, וכותבים ומניחים אצלם, וחוזרים כולם למקומם, ועל אב בית הדין מוטל לסדר פסק דין במקומו, ולחתום ולשלוח אותו לסגנו וחותם, והסגן שלחו לשלישי, וקורא וחותם, ונשלחים הפס״ד חתום משלושתם לב״ד הגבוה, והם מודיעים התובע והנתבע את פסק דינם, ויתר שאת לרבני השררה אשר יגזרו כן יקום בלי חקר דין בב״ד הגבוה״.

המסורת המכבדת את מוסדות הדת היהודיים לא תופר גם בתקופות הקשות ביותר של משטר וישי במרוקו, כפי שנראה בהמשך.

התבוסה

במאי 1940 סיים היטלר את כיבושיו במזרח ופתח במתקפת בזק במערב, אך עדיין לא הספיק להביס את הצבא הצרפתי. העיתון L'Avenir illustré נפל קורבן ראשון ונסגר בפקודת הנציבות בטענה של ״נטיות ציוניות מסוכנות״. מאמר המערכת האחרון היה כמין צוואה נוגעת ללב ליהודי מרוקו:

״אל לנו להאמין במעלותינו הגדולות, אל לנו לצפות להכרת תודה על שהעמדנו את עצמנו, את רכושנו למען הצדק והאנושות. עלינו להיות גאים שלא הושלכנו לפינה נידחת של העולם, אותו עולם הנשרף מלהבותינו… מהן חובותינו כעת? במישור הפנימי, לאמץ התנהגות כללית של כבוד שתזכה אותנו בהערכת שכיננו, להימנע מדיונים פוליטיים, לגלות חריצות ולא בטלה מקוממת, לעבוד במרץ מבלי לחכות לתמורה, בידיעה שהעבודה בעצמה היא תחילתו של השיקום החומרי והמוסרי. במישור החיצוני, לשמור לצרפת ולמחזן את הנאמנות המסורתית שבני קהילתנו הפגינו כלפיהם מאז ומעולם״. הנאמנות למחזן לא תעורר בהמשך בעיות, אולם איך אפשר יהיה לשמור לצרפת אמונים כאשר היא בעצמה תבגוד במסורתה היא?

L'Union Marocaine, העיתון היהודי השני בקזבלנקה, זכה לתקופת חסד נוספת בשל נטייתו הפרו צרפתית המובהקת, והוא נסגר רק באוקטובר 1940, במסגרת המדיניות האנטי יהודית החדשה. הוא השאיר אחריו צוואה ברוח דומה, כאילו עדיין שולטים יהודי מרוקו בגורלם:

״קיימות מספר דרכים לשרת את המטרה המשותפת. אחדים נותנים את דמם ואת גילם הצעיר, אחרים את עבודתם או את חכמתם, ואחרים את רכושם. מאלה שאין ביכולתם לתרום מכל זה נדרשים סבלנות, אמונה ואומץ. אלה כלי הנשק היפים של ההגנה האזרחית הפסיבית, ואלוהים כידוע מסייע לסבלנים, אם הם רק יודעים לגלות סבלנות אמתית״.

כך, בשעת מבחן גורלית, עם האיסור לפרסם את שני הביטאונים, לא היה ליהדות מרוקו אף אמצעי ביטוי. יונתן טורש, מנהל L’Avenir illustré, נשאר במרוקו גם אחרי סגירת העיתון. בזכות תפקידו הנוסף ככתב סוכנות הידיעות האמריקאית Associeted Press ניסה לשווא להשיג מהנציבות רישיון להוצאת עיתון קהילתי, כפי שהותר לקהילות היהודיות באלג׳יריה (Bulletin des Sociétés Juives d'Algérie) ובתוניסיה (LePetit Matin}. הוא נאלץ לברוח ממרוקו באוגוסט 1941 ומצא מקלט בארצות הברית, לפני שהספיקה המשטרה לעצור אותו.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל