Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
La troupe Melpothalie ne chômait pas et les pièces se succédaient. Après le drame sioniste, nous attaquâmes le répertoire classique, cher à notre directeur artistique. La première grande œuvre que nous avons montée fut Hernani et j’y jouais le rôle éponyme. Ce fut, semble-t-il, un succès. Nous n’avions alors pas conscience du défi que représentait pour des jeunes de seize ou dix-sept ans de jouer une telle œuvre. Maurice, lui, y tenait et le résultat ne fut sans doute pas si mauvais puisque c’est ce rôle qui me projeta sur la voie du métier de comédien. Suite à cette représentation, Maurice me présenta à France Ellys qui m'initia réellement à l’art dramatique au conservatoire de Meknés. C’est chez cette grande artiste et non moins grande pédagogue que j’ai appris à réciter Racine, d’une manière tout à fait particulière qui orientera ma carrière.
Près de cinquante ans plus tard, je suis revenu dans celte institution. Le bâtiment me parut alors bien plus délabré que le souvenir radieux que j’en avais gardé. En fouillant dans les archives, j’ai même retrouvé les résultats des examens de fin d’année, les noms de mes partenaires avec qui j’avais étudié pendant plus de cinq ans et les textes que nous jouions.
Après Hemani, la troupe Melpothalie, s’attaqua à Andromaque où je devais jouer le rôle d’Oreste. Cette représentation nous valut une critique dans la feuille de chou locale, Le Petit Marocain : « Les meilleures scènes d'Andromaque étaient inscrites au programme. Shkerane (Oreste, vivante image du remords, de la passion amoureuse contrariée et de la fatalité tant mise en valeur dans le théâtre grec). Mlle Odette Ohayon, (Hermione pleine de contradictions et inconséquences classiques de l’âme féminine, surtout en amour) et surtout Perla Berdugo, (Andromaque, mère et veuve d’une dignité sublime) ont eu, avec des fortunes diverses, mais de manière très satisfaisante dans l’ensemble, la lourde tâche avec Dédé Mrejen (Pyrrhus épris et violent) de camper les héros immortels du grand Racine. Monsieur Maurice Benhamou et son comité doivent être remerciés pour cette excellente soirée, qui sera sans doute suivie de beaucoup d’autres, non moins brillantes. »
Ni plus, ni moins ! C’était donc la gloire.
Comment réagirais-je à présent en m’entendant déclamer ces vers de Racine, contraignants et nobles, si difficiles à bien dire? Je ne sais. Sourire indulgent, fierté arrogante, étonnement ébahi ou désenchantement secret?
Mais la vie des groupes de théâtre n’est jamais idyllique et peu après je quittais Melpothalie et je créais ma propre troupe aux EI.
Le mouvement des Eclaireurs Israélites assumait au Maroc sa double vocation. D’une part, conserver dans la tradition juive, par la méthode scoute, les jeunes de cette génération charnière que les attraits de la culture française auraient pu mener à oublier leur identité et d’autre part, faire accéder à la culture française ces mêmes jeunes, qui bien que suivant pour la plupart un cursus éducatif français, étaient ancrés dans un milieu familial étranger à cette culture.
Issu d’une famille pauvre de l’ancien mellah, trimant déjà pour gagner ma vie et celle de ma famille quand les garçons de mon âge allaient au lycée, je n’avais pas suivi la formation scoute, linéaire et formative, du louveteau à l’éclaireur. Ceux qui avaient eu la chance de le faire venaient pour la plupart de familles aisées qui pouvaient se permettre les dépenses exigées pour les uniformes, les insignes et surtout les sorties et les camps. J’en étais d’autant plus jaloux que je me sentais exclu d’un univers excitant. J’ai mis beaucoup d’obstination à obtenir mon billet d’entrée dans ce monde réservé. C’est dire ma fierté quand j’ai pu rejoindre le mouvement vers dix-sept ans. Je travaillais alors chez Hadj Brahim, j’avais un bon salaire et je pouvais donc assumer moi-même tous les frais nécessaires. D’emblée, je suis devenu « chef ».
Car moi aussi je revendiquais cette double culture et utilisais mes talents à la promouvoir. Au conservatoire, je travaillais mes classiques, je m’appliquais avec France Ellys à acquérir la diction parfaite qui convenait à ces chefs-d’œuvre, ne rechignais pas à m’exercer pendant des heures pour effacer mon accent marocain, incompatible avec la perfection classique. Je n’en négligeais pas pour autant la culture juive et au mellah, avec ma nouvelle troupe, j’organisais des soirées culturelles et poétiques avec les moyens du bord, prémices de toutes celles que je devais faire des décennies plus tard, au centre ethnique multiculturel que j’ai créé à Tel Aviv, ou d’autres, plus modestes, au Centre Communautaire du DEJJ à Paris où j'ai travaillé étant étudiant, quelques années après ces premiers pas meknassis.
Les El m’ont un jour délégué au grand Jamboree scout arabe des années cinquante. Je devais monter une pièce pour enfants, cette fois en arabe classique. J’avais un peu appris cette langue à l’école de l’Alliance, je parlais couramment le dialecte marocain, mais diriger des jeunes dans une pièce en arabe littéraire était pour moi un véritable défi. J’y travaillais si bien que je peux encore aujourd’hui déclamer des vers du poème d’Imrou El Qays, Kifa Nabki que j’avais récité au grand plaisir des responsables arabes qui dirigeaient le camp.
Ma vie aurait pu continuer ainsi entre les scouts, mon travail chez Hadj Brahim, mes cours au conservatoire et mes activités théâtrales au mellah, si le destin ne m’avait pas fait signe, justement par le biais de ces activités multiples. Vers 1960, je fus sollicité par des professeurs du lycée Poeymirau qui suivaient avec moi les cours de France Ellys, pour mettre en scène Antigone de Sophocle dans les ruines de Volubilis. Le proviseur du lycée, Monsieur Bouchut, avait traduit la pièce du grec classique et il me proposait de la jouer avec des élèves et des professeurs de son lycée. Je devais jouer le rôle de Créon. S’ensuivit alors une longue période de répétitions intensives qui dura plus de six mois.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
עניינם של ימי פורים קטן בקהילות צפון אפריקה-אליהו רפאל מרציאנו
עניינם של ימי פורים קטן בקהילות צפון אפריקה
מאבקי הדמים בין הנוצרים והמוסלמים על אדמת צפון אפריקה השאירו תמיד קהילות ישראל שדודות ומתבוססות בדמם. הרב וידאל צרפתי רמז על כך וז״ל: … ומשנאינו שסו למו … עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה עם זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו…
הספרדים והפורטוגאלים היו הראשונים, בימי הביניים, אשר לטשו עינים לארצות אפריקה, ולכל מקום שם הגיעו הכובשים הללו, הם רמסו והתעללו באוכלוסיה היהודית חסרת המגן. לפורטוגאלים היתה מגמה של השתלטות על נקודות יישוב לאורך החוף המערבי של מרוקו, ולספרדים היתה יד חפשית לכבוש ערי החוף מטנג׳יר בצפון מרוקו ועד לוב.
תבוסת הנוצרים, משום כך היתה לגבי היהודים ענין של הצלה, לא פחות ולא יותר, מטבח אכזרי ויחס לא אנושי. מועד נפילת הכובש נקבע ליום שמחה והודיה לה', הוא יום פורים קטן. הרשב״ש דוראן מבטא היטב תחושת היהודים מול חיילים נוצרים, קרי ספרדים או פורטוגאלים, וז״ל: … מה יעשה הדיוט כמוני היום אשר שמועות רעות ממזרח וממערב הבהילוני… והעולה על כולנה פחד חיילות הנוצרים אשר חמתם שותה נפשי והרבו כחשי עד שהוצרכתי לכתת נפשי מעיר לכפר…
הרב אברהם גבישון מספר על אכזריות הספרדים ליהודי העיר תלמסאן, וז״ל:… בעת שנלכדה תלמסאן בידי עכו״ם שנת ותפול שב״ה ונהרגו ונשבו יהודים כמו ט״ו מאות נשמות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהל הקדוש פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה לרוב הכמות והאיכות ר״ל לריבוי השבויים וליוקר המעות יותר מכדי שוויון וקצת מהשבויים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו נפשם ונלכדו אחרי כן…
אנדרלמוסיה של ממש עברה על יהודי תלמסאן בימי הקרבות הרבים שידעה העיר כאשר נכבשה על ידי הספרדים, וזמן מה אחרי כן נכבשה על ידי התורכים.
ר׳ יוסף הכהן מספר את מעללי הקיסר קרל החמישי ביהודי תוניס בשנת 1535: … וילך קרלו הקיסר להלחם בטוניס … וילכדנה … ותצא מטוניס כל הדרה בעת ההיא והיהודים אשר נמצאו שם לרוב מהם ברחו המדברה ברעב ובצמא ובחוסר כל … ומהם הוכו לפי חרב בבא הערלים העירה ומהם הלכו שבי לפני צר … וימכרום לעבדים ולשפחות בארבעת כנפות הארץ…
נביאי ישראל גילו לנו שבמקום הרשע והרשעות שם הנקם והמשפט, כלל זה התקיים בקרלו הקיסר על אדמת אפריקה הצפונית שם התעללו הוא ואנשיו ביהודים ושם הוא ספג מפלה מצלצלת ! בשנת 1541 הקים הקיסר צי אדיר ויצא למסע כיבוש, אשר לו היה מסתיים בהצלחה, היה מכתיר את הקיסר כמגן ולוחם ראשון נגד האויב המוסלמי. ר׳ יוסף הכהן מתאר את המבצע: … ויואל הקיסר להלחם באלג׳יר ויאסוף אנשי חיל וצי אדיר לרוב וירד הימה … ובשנים ועשרים בו הגיעו אלג׳ירה ביום השבת … ויצאו אנשי הקיסר אל היבשה … ותבואנה אניות ספרד לעת ערב ועליהן חיל גדול … וכלי מלחמה …וסוסים לרוב מאד ובני האלים המנגחים ויהינו לעלות ההרה אשר אצל אלג׳יר וילכדוהו וירוצו עד החומות ויחנו על העיר סביב וישפכו עליה סוללות ותבא העיר במצור ותהי סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ויראו היהודים אשר בתוכה יראה גדולה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים ולא אבה השחיתם … בלילה ההוא נדדה שנת המלך … ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה … ויגער בים ויהמו גליו… וינועו אנשי הקיסר כשכור … ותשברנה חמשה עשרה מהמשוטטות ושתים מהגדולות ולאניות הבינוניות אין מספר גם בנשארות היתה יד ה׳… וינוסו מעליהן כאלף איש … ואשר ברחו אל היבשה הוכו לפי חרב … וגם מאנשי החיל אשר ביבשה היתה המגרעת ופיק ברכים וחלחלה בכל מתנים מפני הרוח והמטר אשר המטיר ה׳ ולא יכלו עמוד על רגליהם מקור ומרעה ומחוסר כל בעת ההיא ותהי צעקה גדולה בים וביבשה ביום ההוא אשר כמוה לא נהיתה מאז היתה אלג׳יר לגוי… וילחמו הישמעאלים את אנשי הקיסר אשר ביבשה דבר יום ביומו… וירא הקיסר כי מן השמים נלחמו… ויצר לו מאד … ויאמר בלבו עד מתי תהיה העיר הזאת אלינו למוקש אלכה אל ארצי לעת כזאת … ולמתים בים וביבשה אין מספר… אז ישירו יושבי אלג׳יר לאמר אשירה לה׳ כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים ..
הקיסר ספרדי-גרמני מפורסם היה ביחסו העמלקי ליהודים ומשום כך תבוסת הנוצרי נתפסה בעיני יהודי אלג׳יר כישועה בעלת תוצאות מועילות לעם ישראל, והם צדקו מאוד, כי, מהיום ההוא, התנפץ לרסיסים החלום הספרדי לכבוש ארצות המגרב. יום התבוסה, ד׳ מר חשון שנת ש״ב לסדר "ברן יחד כוכבי בקר״, ״נקבע ליום פורים קטן הנקרא "פורים אנצארא״ או פורים הנוצרים.
באלג׳יר נהגו לציין ביום ד׳ מר חשון בשיר ובשמחה על ״אשר הצילם האל מיד אויביהם פעמים ושלש פעם ראשונה היתה שנת ער״ו ופעם שנית שנת עז״ר פעם שלישית שנת בק״ר אשר קמו עליהם צריהם …!
השתלטות פורטוגאל על נקודות יישוב בחוף האטלאנטי של מרוקו באה לקיצה, וזה קרה בשנת של״ח, לסדר ״מי של״ח ידו במשיח ה׳ ונקה״? מלך פורטוגאל דון סבסטיאן ובן בריתו המרוקאי מולאי מוחמר ערכו מלחמה נגד מלך מרוקו מולאי עבד אל מליק. צבא מרוקו ניצח וחיילי פורטוגאל נסו לכל עבר, שלושת המלכים נהרגו במלחמה.
יהודי מרוקו, אשר ידעו לאיזה סכנה היו נקלעים לו המלך הנוצרי היה מנצח, חגגו, וקבעו לזכר ההצלה יום פורים קטן הנקרא פורים סבסטיאנוס או פורים די לוס קריסטיאנוס.
יהודי טנג׳יר, טיטוואן, פאס ועוד מציינים יום זה, א׳ אלול בשירים ותשבחות וגם בשביתת מלאכה. השמועה בדבר מות סבסטיאן מלך פורטוגאל נפוצה בעולם היהודי והגיעה עד לצפת וקושטא, הרב יוסף מטראני מספר על כך: שנת השל״ט נראה כוכב יוצא זנב במערב ארבעים יום והיתה שוהה בשעה וחצי ושוקעת והיה הסימן לאיבוד מלך פורטוגאל שמו באסטייאן בהלחמו באפריקה. (תשובות ופסקי מהרי״ט החדשים, ירושלים תשל״ח עמי כ״ב).
תבוסת מלכי ספרד ופורטוגאל במקומות שם נקלטו צאצאי המגורשים היתה בעלת משמעות דתית גבוהה בקרב יהודי ספרד אשר התנסו, פעמים אין ספור, עם אויב אכזר וצמא לדם יהודי. הרב יהודה עייאש, רבה של אלג׳יר, סיפר על תחושת יהודי עירו לשמע בואם של חיילי ספרד:… בשנת התצ״ב היה בלבול גדול מחמת שמועות רעות שהיו רבים אומרים כי המלך של צפאנייא רוצה לבוא להלחם בעירנו בחיל גדול וביד חזקה אין די באר רוב ההכנות שהכין לו כלי מות ומחמת כך בעוונות הרבים הפסידו בני קהלנו סך עצום ונורא …
רבה של אלג׳יר לא הסתיר דעתו על הספרדים: …והורו לי כמה צדדי סכנה יש, סכנת הפסד ממון בלבד כי אם גם סכנת נפשות … ובפרט אלו הספניולים דהם צרים אכזרים כנודע ואף אם ננצל בדרך נס עדיין קרוב הוא ליפול ברשת השבי וקיימא לן דשבי קשה מכולם …
הסכנה מצד שודדי ים נוצרים בלב ים לא הרתיעה את הרב, אשר זכה לעלות לירושלים ולחיות בה. תקופה קצרה לאחר מכן ניסו שוב הספרדים את כחם ובשנת תקל״ה-1775 שמו מצור ימי על אלג׳יר, וכמו בנסיונות הקודמים מטרתם לא הושגה, הכח הספרדי נכשל אחר שהוכה קשות. יום י״א תמוז נקבע על ידי רבני אלג׳יר לפורים קטן נוסף וז״ל הרב אליהו ג׳יג: נהגו ביום י״א לחודש תמוז יה״ל עושין אותו יום פורים והוא משום מעשה נסים שעשה להם הי״ת על מה שקמו עליהם צריהם ביום הלז שנת קהל״ת כדי לעשות בהם ב״מ נקמה להשמיד ולהרוג ולאבד והיו בוכים אנשים ונשים וטף ומתפללים בדמעות שליש עד שריחם עליהם השי״ת והצילם מידם, ברוך פודה ומציל …
ימי פורים קטן בצפון אפריקה
בשנת תק״ף-1830 התחילו פעולות הכיבוש של אלג׳יריא, ומוסלמים רבים חשדו ביהודים שהם מושיטים סיוע לכובש הצרפתי. בימי כיבוש העיר ווהראן זממו המוסלמים לטבוח ביהודים, הדבר נודע ליהודים אשר הכריזו על תענית צבור כללי, והנה בלילה בו עמדו הצרפתים לכבוש העיר נמלטו המוסלמים מווהראן עוד לפני שהספיקו לפגוע ביהודים. מאז חוגגים יהודי העיר יום פורים קטן הנקרא פורים ווהראן.
שנים מעטות אחרי כיבוש אלג׳יריא עזבו כמאתים משפחות יהודיות את אלג׳יריא ועלו לארץ ישראל והתיישבו בעיקר בצפון הארץ. יש הרואים בצעד זה של יהודי אלג׳יריא סירוב לחיים משותפים עם הכופרים הנוצרים. אחרי כיבוש אלג׳יריא התחזק גל הגירת יהודים ממרוקו כאשר מאות משפחות עזבו מרוקו וחלק גדול מהם עלו לארץ והתיישבו בירושלים, בטבריה וביפו. שמועות הגיעו למרוקו בדבר כיבושה הקרוב על ידי הצרפתים. הפצצות הערים טנג׳יר ומוגאדור ע״י הצרפתים, בשנת 1844, הגבירה חששות יהודי מרוקו ממעשי איבה בין צרפתים ומרוקאים והדבר חיזק זרם יציאת היהודים ממרוקו.
בטנג׳יר נהגו לציין יום פורים קטן נוסף הנקרא פורים די לאס בומבאס (פורים של הפצצות), זכר להפצצת העיר ע״י אוניות צרפת בשנת 1844, ושכונת היהודים לא ניזוקה כלל .
בטיטוואן נהגו לציין עוד שני ימי פורים קטן : פורים קטן לזכר מותו של המלך האכזר מולאי יזיד צורר היהודים אשר הרג יהודים רבים בטיטוואן, ובמות המלך התקינו חכמי הקהל יום הודיה לה', כמו כן מציינים יהודי טיטוואן יום בריחת התושבים המוסלמים מן העיר בשנת 1860, כאשר צבאות ספרד כבשו את העיר .
בפאס ובמקנאס ציינו ימי פורים קטן מקומיים קשורים למאורעות בם מעורבים בעקיפין הצרפתים. בפאס בשנת תקצ״א מרדו בני שבט לאודאייא במלכות והשתמשו בשכונת היהודים כמקום התבצרות. יום פורים קטן זה נקרא פורים "דל קור״(הפצצות) והוא חל יום כ״ב כסלו.
בשנת תרכ״ב היה מרד בשלטון המלך, העומד בראש המרד היה פילאלי אל מעגאז, מוסלמי קנאי, ואנשי המורד התבצרו באיזור מקנאס. הם תכננו לפגוע ביהודי מקנאס אם וכאשר יבקשו עיר המלכות. בתקופת הכנת המתקפה, נרצח המורד, אנשיו התפזרו בכל הסביבה ויהודי מקנאס נשמו לרווחה. חכמי העיר קבעו יום י״ג באדר לפורים קטן הנקרא פורים דלמעגאז .
ר׳ יוסף בן נאיים כתב על יום ביטול מלאכה הנהוג בפאס, וגם עושים אותו מעין יום טוב מפני הנס שנעשה ליהודי פאס בשנת תרמ״ו, יום ההודיה הזה נקבע ליום ל״ג בעומר . צאצאי המגורשים מעיר סאראגוסה בספרד מציינים בתוניס, ביום י״ז שבט, את פורים סאראגוסה לזכר הנס שנעשה לאבותיהם בסאראגוסה כאשר זמם פקיד המלך להפיל בפח כל בני הקהל. המאורע התרחש בשנת ק״ץ-1420 .
בטריפולי מציינים יהודי לוב את פורים שריף ע״ש צורר היהודים ושמו חיל, איש צבא מתוניסיא, אשר בקש לכבוש העיר ולהחרימה מאיש ועד בהמה. המזימה לא עלתה יפה ויהודי טריפולי ניצלו מהרג – זה קרה בשנת תס״ה – 1705, ומציינים את הנס ביום כ״ג טבת, פורים קטן ע״ש שריף נקרא גם פורים כדבנא (פורים בשקר, לעומת פורים אסתר), כן מציינים יהודי טריפולי יום פורים בורגל לזכר הנס של יום כ״ט תקנ״ג-1793).
במצרים מציינים יהודי קהיר יום פורים קטן לזכר הנס של שנת רפ״ד-1524 כאשר מושל מצרים חשב לפגוע ביהודי קהיר .
יום פורים קטן האחרון, נקבע בקזבלנקה ביום כ״ב כסלו תש״ד, והוא לזכר הרחקת הסכנה הגרמנית מעל היהודים .
רוב ימי פורים קטן שנהגו לציין יהודי צפון אפריקה הם לזכר תבוסת ספרד ופורטוגאל בפרט, והנוצרים בכלל. הרב שמואל אבן דנאן ערך סדר השבח וההודאה ליום פורים קטן של שנת של״ח-1578 והוא מדגיש בסיפור המאורע את הצלת היהודים ממזימות סבאסטיאן מלך פורטוגאל וז״ל: …ובאותו יום מתו ג׳ מלכים מולאי עבד אלמאליק … ומולאי מחמד … ושאבשטייאן מלך ליזבואה שלול, והי״ש הצילנו מידו… , וההצלה היתה מידי המלך הנוצרי!
הרב העורך סדר ההודאה הדגיש זאת גם באמירת הפסוקים הקשורים למפלת בני אדום, וז״ל:… חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ … מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי … מי נתני עד אדום. באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו… כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום … ולא יהיה שריד לבית עשו… ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל…
רגשות הנקם באויב הנוצרי מצויים בסדרי ההודאה לימי פורים קטן בצפון אפריקה, וזאת לפני בא יום הגדול אז יעלו מושיעים לשפוט את הר עשו.
עניינם של ימי פורים קטן בקהילות צפון אפריקה–אליהו רפאל מרציאנו
Joseph DADIA-La beaute des femmes juives -1/3
LA BEAUTE DES FEMMES JUIVES
ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה.
(בראשית כט, 21)
Rachel était belle de taille et belle de visage.
אביגיל : טובת-שכל ויפת-תאר.
(שמואל א, כה, 3)
Abigail était une femme pleine de bon sens et belle de tournure.
En souvenir de maman Fréha ז"ל
Accorte et distinguée.
Aux 18è et 19è siècles, des chroniqueurs et des voyageurs européens mettent en lumière la beauté des femmes juives.
Fred Hoefer note que le quartier des Juifs de Marrakech est occupé par environ deux mille personnes, qui ne peuvent entrer dans la ville que pieds nus. Les femmes juives sont la plupart blondes et d’une rare beauté.
Le 14 septembre 1789, William Lemprière, médecin et voyageur britannique, débarqua sur la terre du Maroc pour prodiguer des soins au fils de l’Empereur, Meley Absulem (Moulay Abdeslam). Il arriva à Maroc le 8 décembre 1789 et s’établit dans le quartier des Juifs, où il trouva un assez bon logement. Il était logé, écrit-il, chez des gens honnêtes, dans une maison spacieuse, bien éclairée dans un endroit retiré. Il nous a laissé dans son livre une description des femmes juives de Marrakech, dont l’habillement consiste dans une chemise de belle toile, avec un peu plus de recherche dans leur toilette que celle des autres villes. Elles font broder le bord de leur cafetan en or. Sous cette robe est le geraldittor (ou jupe) d’un beau drap vert qu’on brode souvent par le bas. Les jeunes filles tressent leurs cheveux ou les laissent pendre négligemment sur leurs épaules. Elles placent avec assez de goût et d’élégance des guirlandes de fleurs dans leurs cheveux. Leur cou est paré de colliers de grains, et elles ont à leurs doigts des anneaux d’or ou d’argent. Elles portent des bracelets aux bras et au bas de la jambe. Les plus opulentes ont des chaînes d’or ou d’argent pour leur servir de ceinture. Les femmes juives de Maroc sont communément blondes et fort belles, et se marient très jeunes.
Ali Bey Al Abbassi a écrit un livre qui relate avec force détails sa visite au Maroc. Il parle de la beauté des femmes juives de Tanger et de la beauté des femmes de la juiverie de Maroc (Marrakech). A noter qu’il n’emploie pas le mot mellah.
« Les Juifs du Royaume de Maroc vivent dans l’esclavage le plus affreux. C’est une circonstance particulière à Tanger, que les Juifs habitent conjointement avec les Maures, sans avoir un quartier séparé, comme cela se pratique dans les autres villes où domine l’islamisme ; mais cette distinction même est la cause de mille désagréments pour ces malheureux : elle excite plus fréquemment des motifs de disputes, dans lesquelles, si le Juif a tort, le Maure se rend justice lui-même ; et si le Juif a raison, s’il va se plaindre au juge, celui-ci penche toujours du côté du musulman… Malgré cela, les Juifs font un commerce considérable au Maroc ; et à plusieurs reprises, ils ont pris les douanes à ferme. Mais il arrive presque toujours qu’ils finissent par être pillés, soit par les Maures, soit par le gouvernement … Les Juifs sont à Tanger les principaux artisans ; ils travaillent cependant beaucoup plus mal que le plus mauvais ouvrier européen. On peut de là se faire une idée de la grossièreté des artisans maures. … La beauté est assez commune parmi les femmes juives ; il y en a même de très belles : ce sont elles qui ordinairement deviennent les maîtresses des Maures ; ce qui contribue quelquefois à la réunion des deux sectes ennemies. Leurs couleurs sont extrêmement belles ».
Voilà pour Tanger, ses juifs et ses femmes.
Qu’écrit-il sur les juifs et les femmes de Marrakech ?
« La Juiverie, écrit-il, ou le quartier des Juifs, qui a aussi son enceinte particulière de près d’une demi lieue de tour, est placée entre l’enceinte du palais et la ville. Ce quartier est à demi ruiné, comme les autres ; on y trouve seulement un marché bien approvisionné. La porte en est fermée pendant la nuit et les samedis, et gardée par un kaïd. On compte deux mille Juifs logés dans ce quartier ; quel que soit leur âge ou leur sexe, ils ne peuvent entrer dans la ville que nu-pieds. Ils sont traités avec le plus grand mépris ; leur costume, qui est de couleur noire et de l’apparence la plus misérable, est le même que celui qu’ils portent à Tanger. Leur chef, qui paraît être un bon homme ; et qui est venu chez moi plusieurs fois, est habillé aussi pauvrement que les autres. Les femmes de cette secte vont dans les rues à visage découvert ; j’en ai vu de très belles, et même d’une beauté éblouissante : elles sont ordinairement blondes. Leurs figures, nuancées de rose et de jasmin, charmeraient les Européens. On ne peut rien comparer à la délicatesse de leurs traits, à l’expression de leur figure, à la beauté de leurs yeux, aux charmes et aux grâces qui sont répandus sur toute leur personne ; et cependant ces modèles de beauté qui présentent la réunion de tout le beau idéal des statuaires grecs, ces femmes sont l’objet du mépris le plus avilissant ; elles marchent aussi nu-pieds, et sont obligées de se prosterner aux pieds richement décorés d’horribles négresses qui jouissent de l’amour brutal ou de la confiance des musulmans leurs maîtres. Les enfants mâles des Juifs sont beaux quand ils sont jeunes, mais ils s’enlaidissent avec l’âge ; en sorte qu’on ne voit presque pas un Juif de bonne mine. Serait-ce un effet des souffrances de l’horrible esclavage dans lequel ils vivent ? Les Juifs exercent seuls plusieurs arts ou métiers ; ils sont les uniques orfèvres, les seuls ferblantiers et les seuls tailleurs qu’il y ait à Maroc. Les Maures sont seulement cordonniers, charpentiers, maçons, serruriers et tisserands de hhaïks ».
Dans sa relation de voyage dans l’Empire de Maroc, Charles Didier rapporte que, dans cet Empire, malgré le mépris et les vexations qu’ils subissent, les Juifs sont nombreux. Ils y sont plutôt tolérés qu’acceptés, et on leur vend cher cette tolérance. Je le cite : « Parqués dans leur quartier, j’ai presque dit leur ménagerie, et enfermés la nuit comme des bêtes fauves, ils vivent là sous la discipline d’un kaïd hébreu, élu par eux, mais soumis à un cheik ou ancien, nommé par le sultan. Ils ont le libre exercice de leur culte, auquel ils sont fort attachés, et se gouvernent d’après leur loi … Par un phénomène qui ne s’explique que par la différence des occupations, les femmes juives ont échappé à la dégénération physique dont les hommes sont frappés : elles sont aussi belles qu’ils sont laids. On ne saurait voir nulle part des têtes plus parfaites, plus idéales, et l’on se demande avec surprise comment de tels pères engendrent de telles filles. Pourquoi faut-il que de si charmantes fleurs soient jetées en pâture à de pareils êtres ? La beauté des Juives, comme la laideur des hommes, a un cachet original qui ne se retrouve en aucun lieu. C’est l’éclat oriental uni à la finesse européenne, le point où les deux types se rencontrent et se confondent. La délicatesse des traits est surtout remarquable, et la coupe du visage, sans être la coupe grecque ni la coupe romaine, participe de l’une et de l’autre ; elle est moins pure que la première, elle est plus gracieuse que la seconde. Toutes les Juives ont de beaux yeux noirs pleins de flamme, et la peau très blanche ; elles sont de moyenne taille, mais sveltes et bien faites. N’étant pas soumises, comme les hommes, à une livrée uniforme, elles ont pu conserver le costume de leurs mères. Cet habit, riche et brillant, leur sied à ravir ; il prend bien les formes et rehausse singulièrement leur beauté. Leur jupe, faldeta, de couleur voyante, est ouverte par le bas et ornée de deux larges revers brochés en or qui se renversent sur le genou ; leur corset, punta, de drap ou de velours, également brodé en fil d’or, se lace sur la poitrine, et elles passent par-dessus le caso, espèce de gilet, vert, rouge ou bleu, qui n’a pas de boutons, et flotte librement des deux côtés. Le caso est brodé comme le reste. Les Juives n’ont d’autres manches que celles de la chemise, lesquelles sont larges et pendantes, de manière à laisser voir le bras jusqu’au coude. Leurs petits pieds nus se cèlent dans des pantoufles rouges. La siffa est un diadème de perles, d’émeraudes et d’autres pierres précieuses, qui s’attache sur le haut du front et couronne dignement ces gracieuses têtes. Les jeunes filles portent leurs cheveux à longues tresses, comme les Bernoises. Les femmes mariées les coupent ou les cachent. Cet ensemble est pittoresque ; cet éclat, cet or contrastent avec les couleurs sombres auxquelles les hommes sont condamnés ».
Le voyageur français, F. Schickler, n’a visité que la ville de Tanger. Il est frappé par le fait que les Arabes montrent le poing aux Juifs et les rançonnent quand ils le peuvent : c’est l’éternel dissentiment entre Isaac et Ismaël. Durant son séjour, il est invité à un mariage que célèbre une des plus opulentes familles juives. Grâce à l’hospitalité orientale, il est parfaitement reçu au milieu des invités. Il raconte : « Déjà à la porte extérieure se tiennent quatre belles jeunes filles couvertes de pierreries et des plus éclatants costumes ; mais dès le seuil de la cour franchi, c’est un rêve féerique qui s’offre aux regards. La cour, aux formes mauresques, est remplie de dames juives dans leur plus somptueux costume, surchargées de magnifiques bijoux et portant sur la tête cette charmante coiffure que les juives d’Alger n’ont pas et que je n’ai vue qu’au Maroc. Elle est formée de deux fichus de couleurs, de rayures et d’ornements différents, dont l’un forme turban sur la tête, l’autre passe sous le menton et retombe derrière sur les épaules. Le soleil ici de nouveau ne manque pas à son rôle brillant ; il se joue sur ces étoffes éclatantes, sur ces pierreries, sur ces rayures d’argent, sur ces corsages de drap d’or, et ne s’arrête qu’au seuil de la salle étroite et longue où sont assis à l’ombre les plus vénérables des invités. Les hommes dînent ensemble dans une autre salle. Toutes les pièces sont blanchies à la craie, mais garnies jusqu’à la hauteur de cinq pieds d’une natte jaune et rouge se terminant par une corniche peinte et découpée ; ces corniches sont faites à Tétouan.
« Le soir, j’ai fait une nouvelle visite aux juifs ; j’y ai trouvé la cour encombrée de curieux et de musiciens maures, et, dans la salle principale, une réunion de dames juives dont la parure, plus splendide encore s’il se peut que le matin, fait bien ressortir de véritables beautés. L’une d’elles, coiffée d’un turban bleu et or, porte une veste bleue et or sur une longue jupe rouge ; une autre est tout en rouge couvert d’or ; une autre en violet et fichu bleu foncé cachant entièrement les cheveux. Leurs bijoux sont splendides, surtout les pendants d’oreilles et les agrafes des cheveux ; autour de leurs tailles flexibles se nouent de longues et brillantes ceintures. De temps à autre, à force de prières, on obtient qu’une des jeunes filles danse ; c’est un pas lent et grave ; une main posée sur la hanche, fortement agitée, et les deux mains retournant entre elles un mouchoir, elle tourne lentement sur elle-même plusieurs fois, et la danse finit par un salut. A l’une des extrémités de la salle, étendue sur un lit de repos, les nouveaux mariés reçoivent les félicitations de leurs amis ; à l’autre extrémité on sert les rafraîchissements. Vers dix heures, beaucoup de dames se font envelopper dans leurs légers burnous et retournent chez elles suivies d’un esclave : ces fêtes se prolongent cependant fort tard dans la nuit ».
Joseph DADIA
Kervenic-en-Pluvigner (56 Morbihan)
1/3