מורשת יהדות מרוקו

מוחמד החמישי

יש משהו חידתי באישיותו של מוחמר החמישי. האיש הזה, שאביו התעלם ממנו, שגדל בארמונות העזובים של פאס או של מכנאס, שזכה להשכלה מוגבלת ביותר, שהוא עצמו השלים אותה במה שלמד מן הרחוב, שנזון מאיסלאם מסורתי ויבש, ומוקף היה כת צרפתים ריאקציונרים, האיש הזה שנכנס לפוליטיקה בעקבות החלטה שנתקבלה בנציבות־הכללית, עתיד היה להפתיע את פמלייתו כאשר התייצב החלטית לצד בעלות־הברית ב־1939 – ולאחר־מכן כאשר סירב להחיל על ״נתיניו היהודים״ את חוקי־הגזע של וישי.

עם זאת לא היה מוחמר החמישי מעורה בשאלות יהודיות. הוא לא הכיר אנשי־עסקים יהודים, גם לא חברים יהודים, קל וחומר יועצים יהודים. היהודים המעטים שהכיר לא היו אלא אומנים ספורים מן הארמון. אחרי מלחמת־העולם השנייה למד לדעת באקראי, ולתימהונו הגדול, שבמארוקו שאבו תפילות היהודים והמוסלמים כאחד ממעיין משותף של לחנים אנדלוסיים.

מוחמר החמישי היה אנטי־גזען מטבע בריאתו. בתוקף הגנתו על היהודים בשעת צרתם נחשב ״חסיד אומות העולם״, לא פחות ממלכי דנמרק והולנד. עמדתו כלפי היהודים היתה בבואה של התנהגותו הפוליטית. ההסבר לכך טמון באותו מסלול מדהים שתחילתו ב־1927, כסולטן שאינו מוכר לנתיניו, מסלול שאותו השלים כאשר מת ב־1961 כמלך הנערץ ביותר בתולדות מארוקו וכ״חסיד אומות העולם״ בהיסטוריה היהודית.

חייו של מוחמד החמישי אפשר לחלקם לחמש תקופות. הראשונה, תקופת ילדותו העזובה, ראשיתה בלידתו, ב־1910, וסופה בעלייתו לכס־המלוכה ב־1927. השניה, תקופת ההתמחות בפוליטיקה בצל הנציבות־הכללית, הסתיימה ב־1939, עם תחילת מלחמת־העולם השניה. השלישית, זו הנוגעת לנו במיוחד, היא תקופת המלחמה (1942-1939), אשר בהמשכה לבש השליט הצעיר ממד בינלאומי. הרביעית, זו של המאבק לעצמאות, תמה ב־1955. בתקופה החמישית והאחרונה, זו שנסתיימה במותו בטרם־עת ב־ 1961, הניח מוחמד החמישי את היסודות למארוקו המודרנית.

ילדות עזובה

סידי מוחמד, בנו השלישי של מולאי יוסוף, אח לסולטן שמלך באותם ימים, מולאי חפיד, נולד בפאס ב־1910, באווירה של אדישות מסוימת. הוא היה אז בסך־הכל אחיינו השלישי של הסולטן. מארוקו חוותה אז את החודשים האחרונים לעצמאותה, והפגזות יום־יום של צבא־הכיבוש הצרפתי החרידו אז את פאס.

מולאי יוסוף לא גילה חיבה מיוחדת לפעוט הזה החיוור. לפי כל הסימנים העדיף עליו את שני בניו הבכורים, שחסונים וקשוחים היו יותר, דומים יותר לאביהם. כאשר עקרה החצר כולה לרבאט, דומה היה כאילו נעזב סידי מוחמד לנפשו, או ביתר דיוק נמסר לרשות הנשים שנשארו בארמון בפאס.

עודו יונק־שדיים התוודע מוחמד הקטן ליהודים. אמו חסרה היתה חלב, ואשתו של אחד החייטים היהודים שבארמון, יאקוט ששון, היא ששימשה לו מינקת, ולפי אגדה חסודה העניקה לו אז לא רק את חלבה אלא גם חיבה עזה לעם שאליו השתייכה…

בן שנתיים היה כאשר ירש אביו, מולאי יוסף הרך והנוח לבריות,את מקומו של מולאי חפיד, שנחשב קשה־עורף מדי בעיני הכובש החדש. הנסיך הקטן, שעד אז היה אחיין שלישי לסולטן, הפך להיות בנו השלישי. בחייו לא נשתנה הרבה עקב כך שכן איש לא העלה על דעתו שביום מן הימים אולי ימלוך. הוא נשאר מסוגר בארמונות העזובים של פאס ומכנאס, מקום שם ידע מחסור, ולפעמים אפילו רעב. חבריו למשחקים היו ילדי המשרתים המוסלמים והיהודים של הארמון. מכונס היה בתוך עצמו, אך לא משונאי־הבריות, והרבה לחיות ברחוב, מקום שם שותף היה למצוקתם של פשוטי־עם. כאשר פרץ המרד בריף שמע שם דברי ביקורת קשים מאוד בקשר להתבטלותו של אביו בפני צבא־הכיבוש.

כדי שיוכל לפחות להיות ראוי למעמדו, הפקידו את חינוכו בידי מורה אחד צנוע, סי מאמרי, קאבילי מאלג׳יריה, מעריץ נלהב של צרפת ומוסלמי ירא־שמיים, שהקנה לנסיך הצעיר את יסודות הערבית, הצרפתית והחשבון. בחינוך הזה, הבסיסי למדי, נודע מקום ראשון־במעלה להוראת הקוראן. כך רכש לו מוחמד החמישי, המלך לעתיד־לבוא, אדיקות עמוקה, ובתוך כך כניעה לרצון האל אך גם אופי חזק מאוד.

פעמיים זכה להציץ במאורותיו של העולם המודרני: ב־1924 זימן אותו אביו לרבאט והציגו בפני ליאוטיי האגדי, וב־1926 התלווה אליו במסע־הנצחון שלו בצרפת. אבל שתי הפרשיות המבודדות האלו הסתיימו חיש־מהר. לא ארכו הימים והנער המתבגר הוחזר לארמונו הרעוע במכנאס.

כמו על־מנת להצהיל פינה נידחת זו שאליה דחקו אותו השיא אותו אביו בהיותו בן 16, בנובמבר 1926, לשארת־בשר בלתי־מוכרת. עולי־הימים, שעודם ילדים כמעט, רחשו אהבה ענוגה זה לזו. מן הסתם נראה האושר השקט הזה מחוצף מדי בעיניו של שר־הארמון, ת׳אמי עבאבו, ואולי גם ביקש לשאת חן בעיני אחיו הבכור, מולאי אדריס יורש־הכס הטבעי; מכל־מקום, קשר האיש קשר נגד מוחמר הצעיר. הוא האשים אותו שגזל ומכר שטיחים ומיני חפצים השייכים לארמון. מולאי יוסוף הגיב בשצף־קצף והפריד בין בנו הצעיר לבין זוגתו היקרה, שלא ילדה לו ילד, וכלא אותו בארמון של מכנאס. כך התנסה הנסיך לראשונה בסבל וגלות על לא עוול בכפו.

במצב זה של בדידות הגיעתו הידיעה כי אביו, מולאי יוסוף, מת מיתה חטופה. הנער בן ה־17 היה אז צעיר ירא־שמיים, שקט ומכונס בתוך עצמו, שאופיו חושל במבחנים וחוויות של מצוקה. כאיש נדיב מטבעו, היתה אוזנו כרויה מאז והלאה לקיפוחיו ומצוקתו של הזולת.

שימת־הלב המתמדת להלכי־הרוח בעם שיוותה גוון של עממיות לתקופת מלכותו. אך עם זאת לא היה מוחמד נסיך חלוש או תמים. הילד שנגזרה עליו אוזלת־יד למד לשים מחסום לפיו, להתאפק ולחכות לשעתו באורך־רוח. הוא גם לא שכח כי נשי המשפחה המסורתית היו נחמתו היחידה בתקופת ילדותו האומללה. תמיד דאג לגורלן. אף הן לא פסקו מלגלות מסירות רבה לשליט הזה, שחזותו שברירית כל־כך.

הידיעה על מותו של מולאי יוסוף עוררה חרדה בכל שכבות הציבור. היהודים, שמניסיונם למדו לדעת כי תקופות של בין־מלכויות צופנות להם תלאה בדרך־כלל, מודאגים היו עוד יותר מכל השאר. השליט המנוח העניק להם הרגשה של יציבות ואמון רב בעתידה של מארוקו, שקשרה את גורלה בזה של צרפת. עד־מהרה נתחלפה החרדה בשמחה. החדשות המפתיעות עשו להן כנפיים: אדריס וחסן, שני בניו הבכורים של הסולטן, הורחקו, ומוחמד הוא שזכה במלכות. לגודל תדהמתו, ראה הלז איך בארמונות של מכנאס מתייצבים נכבדים וחכמי־דת המכריזים באוזניו: ״אדוננו, אתה מלכנו ואימאם־המאמינים״.

בכס־המלכות הזה זכה מוחמר הודות לתיאודור סטג, הנציב־הכללי החדש, שבא על מקומו של ליאוטיי ב־1925. יחס־ הכבוד הקפדני לחוזה־הפרוטקטורט הוחלף, עם בואו של סטג, ברצון גלוי לשלטון ישיר. מבחינה זו נחשבו אדרים וחסן מסוכנים, ואילו המומחים של הנציבות־הכללית – ובהם פלוני אירבן בלאן, שנתמך ערמומית על־ידי סי מאמרי הטוב – ראו במוחמד עול־הימים נער צייתן שאפשר להטותו לכל עבר. וכך אירע שביום־סתיו סגרירי, ב־18 בנובמבר 1927, הקביל ההמון המארוקאי על המשוואר שברבאט את פני הסולטן החדש שלו, שנתקרא בשם סידי מוחמר בן יוסוף.

עד־מהרה נפוצו בשכונות המלאח סיפורי־מעשיות על קשרי־הידידות שקשר השליט בקטנותו עם יהודים ועל המלים הטובות שהשמיע עליהם. חזותו של המלך הצעיר הזה, חיוור, ביישן ורגוע, שברירי בגלימתו הלבנה העצומה, רכוב על סוס לבן אף הוא תחת סוכך ירוק, כבש באחת את לבותיהם של אותם יהודים שבאו למשוואר להריע לו.

ז'ק דהאן, שלימים נעשה המזכיר־הכללי של מועצת הקהילות היהודיות, ואז היה תלמיד צעיר בבית־הספר אליאנס ברבאט, העלה בספר זיכרונותיו את זכרו של יום־החופשה שהוענק לתלמידים עקב מותו של מולאי יוסוף:

עגום היה יום החופשה ההוא, עגום לא פחות ממזג־האוויר אותה שעה: הוד־מלכותו מולא׳ יוסף הלך לעולמו. הידיעה, שפשטה במהירות מדהימה, חוללה חרדה כללית. הרבי שלנו התהלך אנה־ואנה בחצרו של בית־הספר, מנופף במגלבו, ומדי־פעם נעצר ונתן מבט מהורהר בשמיים. וכי על מה יכול היה לחשוב? אבי הוא שהסביר לי זאת כאשר העלה את זכרם של מצבים פרועים המתלווים בדרך־כלל להכרזה על מלכותו של שליט חדש.

התקופות הקצרות של בין־מלכויות, בעיקר כשנתלוו אליהן מאבקים על השררה, דרכן שהיו מעוררות חששות עזים בקרב יהודי מארוקו, שעתה־זה אבד להם מגינם המסורתי.

מלכותו של מולא׳ יוסף החדירה בהם רושם מעודד של יציבות, והכל קיוו כי עכשיו אכן עלתה מארוקו סופית על דרך המודרניזציה וכי ירושת־הכס תעבור בשקט.

משנודע על עלייתו של סידי מוחמד לכס אבותיו המפוארים, היתה התדהמה הכללית מלווה רגשי אהדה לשליט החדש. אנשים נהנו לספר שהיו לו יחסי־ידידות עם יהודים צעירים. סיפורים כאלה לא די שהחניפו לגאוותם של קיבוצים יהודיים אלא שבעיקר ביטאו את התקווה שהוד־מלכותו מוחמד החמישי ימשיך ביתר־שאת במסורות הנדיבות של סבו המפואר, מולאי חסן. תקוות אלו לא נכזבו.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– מוחמד החמישי

עמוד 85