ארכיון יומי: 2 במרץ 2022


היטלר הרשע ופעולותיו:השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו.דוד גדג'

היטלר הרשע ופעולותיו:

השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו.

שירו של דוד סויסא משנת 1944 מהווה מקור חשוב ועדות חיה לכך שהשואה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה

מאת: דוד גדג'

מאמר זה הוא השלישי בסדרה "קולות מן העבר" שנועדה להביא לקוראינו טקסטים היסטוריים מוערים. הסדרה דוגמת טקסטים השייכים לשפות, סוגות ותקופות שונות מההיסטוריה של המזרח התיכון, ומאפשרת לקוראים להתקרב אל המציאות ההיסטורית ואל האופן שבו חוו ופירשו אותה אנשים שונים. בהדרגה תהפוך הסדרה למעין ארכיון של מקורות ראשוניים שיעמוד לרשות ציבור הקוראים, המורים והתלמידים במוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל.

 

גוי עז פנים הדריך אונים, לתוך פולון, Pologne]פולין בצרפתית – ד.ג] וגאונים

עיר ספרים וחכמים, אבד שבר הדרת עמים

החרים אותה השליל כספה, הצית אש במרומי גפה

שורות אלה לקוחות מהשיר "היטלר הרשע ופעולותיו" אשר נכתב על ידי המשכיל העברי דוד סויסא בשנת 1944 בקזבלנקה. סויסה תאר ביצירתו את מלחמת העולם השנייה, שואת יהודי אירופה וגורלם של יהודי מרוקו ותוניסיה בתקופת המלחמה. השיר מחולק לבתים לפי שנים (ת"ש עד תש"ד) וכל בית מתאר את מאורעות המלחמה באותה שנה. שירו של סויסא, בדומה ליצירות נוספות שנכתבו במרוקו על מלחמת העולם השנייה, משקף הן את ידיעותיו של הכותב בחודשים האחרונים למלחמה והן את תחושותיו בנוגע לגורל היהודים באירופה ובצפון אפריקה. בכך משמש השיר מקור חשוב ללימוד על התודעה הציבורית בשלהי מלחמת העולם במרוקו, אך בעיקר משמש עדות חיה לכך שחווית השואה ומלחמת העולם השנייה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט.

היצירה שייכת לסוגה ספרותית ייחודית העוסקת באירועי המלחמה ובשואת יהודי אירופה, שהתפתחה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחר כניסת בעלות הברית. בספר "מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים" הביאה החוקרת מיכל שרף שבע יצירות שנכתבו במרוקו: ארבע קצידות, הגדה ("הגדה די היטלר"), ושתי מגילות ("מגילת היטלר" ו"מגילת המלחמה וישראל"). מרבית היצירות נכתבו בערבית-יהודית, אך שתי המגילות ושירו של סויסא נכתבו בעברית בגלל פעילותם המשכילית של יוצריהם. ליצירות  אלה ניתן להוסיף קינה על חורבן יהדות אירופה שנכתבה באותן שנים על ידי הרב פנחס תאומים, פליט יהודי מוינה, שמצא מקלט בקזבלנקה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולקח חלק בפעילות העברית בעיר.

יצירתו של סויסא שונה מהיצירות שנכתבו במרוקו באותה תקופה. בשונה מהכותבים האחרים שבחרו בתבנית ספרותית בעלת אופי אופטימי, כמו מגילת אסתר או הגדה של פסח, בחר  סויסא לכתוב את יצירתו על משקל הפיוט "לך אל תשוקתי" לרבי אברהם אבן עזרא, ואף הדגיש כי יש לקרוא את השיר בלחן הפיוט. יהודי מרוקו, בדומה לבני קהילות אחרות בארצות האסלאם, נהגו וממשיכים גם היום לפתוח בפיוט את תפילות יום הכיפורים והוא נאמר לפני תפילת "כל נדרי". הפיוט משמש כווידוי של המתפלל על חטאיו וכולל תחינה לאלוהים למחילה  ולחיי נצח בגן עדן. סויסא מציג בשירו את מצוקת העם היהודי בתקופת המלחמה ובהשראת הפיוט "לך אלי תשוקתי" מבקש את קרבתו של אלוהים, רחמיו וחמלתו. כמו בפיוט, הוא חותם את השיר בשאיפה לחסות תחת כנפיו המגינות של האל.

בנוסף לתבנית הספרותית השונה, נבדלת יצירתו של סויסא מיצירות אחרות שנכתבו במרוקו במקום שניתן בה לסיפור המלחמה בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט. בפתח דבריו על מרוקו מציין באופן פיוטי את התקנות שפרסם שלטון וישי לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה:

בשנת תש"ג אמר יגש, למארוקו בן הגדש

וגזירותיו אשר גזר, על העברים רשע בן זר

לכלותם להשמידם, להחרימם ולאבדם

במסגרת התקנות שפרסם שלטון וישי לא עמדו יהודי מרוקו בסכנת חיים כפי שציין סויסא. אולם חלק קטן של יהודי מרוקו פוטר ממשרות הפקידות הציבורית וממקצועות חופשיים בהוראת צו שפורסם ב-31.11.1940. פחות משנה לאחר מכן, ב- 22.08.1941 בהוראת צו נוסף, נדרשו היהודים שהתגוררו ברובעים האירופאים לפנות את בתיהם ולחזור לרובע היהודי, המלאח. אולם חשוב להדגיש כי יהודי מרוקו לא נשלחו למחנות עבודה או ריכוז במרוקו או מחוצה לה וזאת בניגוד למשל ליהודי לוב. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאווירת הפחד וחוסר הוודאות שחשו יהודי מרוקו בתקופת המלחמה והחשש מהבאות, כפי שאלה באים לידי ביטוי ביצירה. חששם של יהודי מרוקו התחלף בשמחה, כפי שמציין באופן מדויק סויסא ב"שני חדש כסלו", הוא 11.11.1942, עם נחיתתם של הכוחות האמריקאים בחופי קזבלנקה במסגרת "מבצע לפיד".

שמחתם של יהודי מרוקו נמהלה בכאב משום שבאותה מערכה נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שהחלה ליישם את המדיניות האנטי-יהודית הנאצית. במשך שישה חודשים של כיבוש נאצי הוחרמו נכסי יהודים ובעיר תוניס נאלצה הקהילה להקים מעין יודנרט מקומי, שעליו הוטל לבחור כ-5,000 גברים, שרוכזו במחנות לשם עבודות כפייה בתנאים קשים. סויסא מציין כי רק בחודש "אייר בו בשלושה", בתאריך 08.05.1943 שוחררו יהודי תוניסיה מעול הגרמנים. יש לציין כי למרות התיאור יוצא הדופן של סויסא את המערכה במרוקו ובתוניסיה נמנע מלהזכיר את שואת יהודי לוב.

ליצירתו של סויסא חשיבות היסטורית רבה. בדומה ליצירות אחרות שנכתבו במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שירו של סויסא משקף את ידיעותיו על גורלם של היהודים באירופה ובצפון אפריקה. גם הוא כאחרים שאב את ידיעותיו מעיתונים שפורסמו במרוקו ועיתונים מאירופה, ארץ ישראל וארה"ב. פיסות מידע הגיעו גם מפליטים שזרמו למרוקו בכל שנות המלחמה ומחיילי כוחות הברית. השיר מאפשר גם ללמוד על תחושות היהודים במרוקו בתקופת המלחמה לגבי מצבם כמו גם את תחושת הסולידריות היהודית לאחיהם הרחוקים באירופה והקרובים ממזרח. האימה של יהודי מרוקו ותחושות הסולידאריות שבאים לידי ביטוי ביצירה זו ייחודיות ולא ניתנות לאיתור במסמכים היסטוריים רשמיים או דיווחים עיתונאיים. נוסף לאלה, השיר מדגיש כי השואה והמלחמה לא היו זרות לחלק גדול מיהודי צפון אפריקה. רבים מיהודי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב חוו את הטראומה בדרגות פגיעה שונות והמפגש החוויתי או התודעתי לא התחולל רק לאחר עלייתם לישראל, כפי שנהוג היה לחשוב עד לא מזמן. בשירו של סויסא סוגיות היסטוריות נוספות שלא הזכרנו ברשימה כמו גם רבדים מקראיים עשירים ששזר ביצירתו מהם ניתן להתרשם בקריאה של היצירה השלמה:

הפיוט "לך אלי תשוקתי" בלחן של יהודי מרוקו

בשנת הת׳׳ש כח תשש / אויב גבר לרע רחש

זמן בגד ולא ב גד /  כוכב נטה רודי עמד

חדד תימה לעשות זמה /  חרון אפו אף וחמה

ואז עלה ולא חלה / ולא שם לב עלי אלה

ומישאל ואל צפן / ואל סתרי יוכל ספן

בלבל עולם עלה סולם / ה בשוא פתח גבר הלם

החריב ערים הפיל שרים / גוי אלמן הם האכזרים

שפכו דמים שללו דמים / פרשו רשתם להוד עמים

 

בשנת תש״א רם התנשא / ולא חמל ולא חסה

חיי צער החיה עמו / גבר חילו בנאומו

ולעם עברים גדלו צירים / הרשות פרצה לכל צרים

ולזאת אוה כדוב שכול / לשתות דמם כדם אשכול

לטוב קמץ לרע פתח / לשוא תפש הפשיט נתח

רדפו צרים למפוזרים / ברשות ממזר בן הנחרים

מנעו מסחר מכל עבר / שללו רב מכל גבר

השבה כל דל גורל הדה / לשי יובל קרבו תודה

 

ושנת תשי׳ב רוח נשב / גזר אמר מחץ רהב

ואין שקט ואין מנוחה / לעם עברי כרו שוחה

מי יחוס ומי יחמול / ומי שם לב ובא אתמול

גוי עז פנים הדריך אונים / לתוך פולון וגאונים

עיר ספרים וחכמים / אבד שבר הדרת עמים

החרים אותה השליל כספה / הצית אש במרומי גפה

נאזים רעים בעריהם / ענו הרות ושכניהם

נשים וטף זקן יכף / כרתו ענף ויחר אף

רמסו כל גור ואיתנים / ברב המיתו בנים

גרשו עברים מבתיהם / עבודות קשות עליהם

וממונם גזלו חנם / שבר גאונם גם ענם

עזבו חילם אויב הצר / וילכו שבי לפני צר

אקונן מגלת איכה / חמת היטלר לא שככה

אכל צרפת פנה זיוה / פנה הודה החריב ניוה

הרומנים והבולגרים / היפונים ההונגרים

חברים הם להנאזי / האיטלקים ששו על זה

שלח ספרים למדינות / ישנו עם אחד בחרות

ומפזר הוא על המדינות / דתיהם מכל עם שונות

דעו לכם העממים / עורו אל תהיו נרדמים

עברו שובו תוך עריכם / וכל עברים הרגו לכם

קחו כספם שללו הונם / הציתו אש אל מעונם

 

שנת תש״ג אמר יגש / למארוקו בן הגדש
וגזירותיו אשר גזר / על העברים רשע בן זר
לכלותם להשמידם / להחרימם ולאבדם
קרעו בגדיהם ובניהם / תפרו שקים לגלדיהם
ובשנה זאת השלישית / ליהודים רוח חרישית
עם מושיע בא ברנה / לבש נקמת עם אמונה
אמריקאים ומה נאים / בנשק רב אצים דאים
ואניות לאין מספר / צבאות חיילים כעפר
אווירונים לכל ערים / טייסים רבים אבירים
החריבו לו הרבה מקומות / בפצצות העצומות
וכל בתי החרושת / ויהרסו ושתו שית
חמה כעס נמלא היטלר / על מארוק ויושבי אלג׳יר
דת נתנה במארוקו / פתקות נתלו אשר הכו
וביום שני חדש כסלו / עם עברי שמח שלו
נתבטלה הגזירה / אמריקאים אפם חרה
בחדש השני בושה / חדש אייר בו בשלושה
לעם אלמן בתוך תונס / כלה עשו וכל אונס
ובא מספר הפגרים / רץ אלף איש הנבחרים

 

ובשנת תש׳׳ד גם הוא יודש / נמנע ישן וגם חדש

ולחם אין בכל ערים / תשש כח האיכרים

ותה נשמר סוכר נגמר / ושמים המתוק למר

תרנגולים ובשר פרים / בשוק שחור לכל ערים

טלאי לכל כסות נזרה / כמו בגד אבן עזרא

וכל אויבים ירד נזרם / ינקום מהם האל אל רם

מוסוליני טויוו והיטלר /  גוירינג‘ גובליס' היץ והימלר

והרשעים שמם ימח / ואש תאכלם זכרם יסח

 

תחי צרפת וכל עמה /  יחי דוגול המושל בה

ולכל צרות עם ישראל / יאמר על די יבוא גואל

דרכי חיים אות לטובה / בלי צער נחת שובה

 

יהי רצון מלפניך יי אלהי ואלהי אבותי שתזכני לתורתך ולהעבודתך וליראתך לעשות רצונך בלבב שלם ובנפש חפצה ובנה ביהמ״ק בב״א אמן

* דוד גדג' הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. תחום מחקרו הוא היסטוריה חברתית ותרבותית של יהודי מרוקו.

 

אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".

ויעש משה – ככל אשר ציוה יהוה אותו…

התוצאה: וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' טז – לד').

הורדת השכינה אלינו –  ע"י עשיית רצון הקב"ה.

 

   בתמורה, הקב"ה "משביע לכל חי רצון",

 ע"י שמוריד לנו צנור מלא שפע.

 

איך ניתן להוריד אלינו את השכינה, כמו בזמן הקמת המשכן?

    "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל…" {= דבקות בה'}.

ואמר 'כל נדיב ליבו' – העושה דבר מנשיאות הלב"

(רבנו-אור-החיים-הק', שמ' לה, ה)

 

דבקות בה' – תושג ע"י עשייה מכל הלב,

 בבחינת הכתוב: "רחמנא ליבא בעי".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

פרשת השבוע "פקודי", חותמת את ספר שמות, וסוגרת מעגל של חמש פרשות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי. מעל 500 מילים העוסקות בפרשת הכנת המשכן ע"פ הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה": "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו', הנתרמים על ידי בני ישראל מכל הלב, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב (שיר השירים ג ט): "אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – אפיריון = זה המשכן" (שיר השירים רבה). "בנות ירושלים" – אלו הנשים שתרמו והשתתפו בעשיית המשכן מתוך אהבה ומכל הלב.

ביצוע הקמת המשכן נעשה ע"י "חכמי לב" כמו בצלאל בן אורי בן חור, ואהליאב בן אחיסמך, ככתוב: "וכל חכם לב בכם, יבואו ויעשו את כל אשר צוה יהוה" (שמ' לה, י).

כאשר אנו באים לסכם את ספר שמות – ספר הגאולה, ניתן לומר שעם ישראל עבר תהליך מדורג שהוביל ל"כבוד יהוה מלא את המשכן": בראשית הדרך במצרים, בנ"י היו פאסיביים ו"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמ' ו, ט). במעמד הר סיני, הם אמרו "נעשה ונשמע". שוב, העם הקשיב וקיבל מבלי ליזום. במעשה העגל, הערב רב עבר לקיצוניות השניה, בבחינת "…ויקומו לצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות כדברי רש"י.

 

בהקמת המשכן, היה שילוב של ציות לדבר ה' להקים את המשכן ע"פ תכנית אלוקית מדויקת. מצד שני, עם ישראל נרתם ותרם מכל הלב, וחכמי לב השתתפו בהכנת המשכן וכליו, דבר שגרם בסופו של דבר ל"כבוד יהוה מלא את המשכן", והתכנית האלוקית של "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", קרמה עור וגידים.

בפרשיות המשכן, הביטוי "ככל אשר צוה יהוה את משה", חוזר ח"י פעמים. השורש ע.ש.ה. חוזר כמאתיים פעם. כלומר, קיים שיתוף פעולה בין הצייתנות לתכנית האלוקית. מצד שני, הרצון להיות שותף בעשיית המשכן כדבר ה'.

 

התופעה הנ"ל, משקפת את השם: "בצלאל בן אורי בן חור": בצל – אל, כלומר צייתנות לא-ל, הבאה לידי ביטוי דרך השתקפות האור. "אור-י" = אור ה', שהוא אור פנימי נשמתי. מצד שני, בן "חור" – חירות פנימית. חור הסבא ובנה של מרים, בחר מיוזמתו להתנגד למעשה העגל, דבר שהוביל לרציחתו ע"י הערב רב.

 

עבודת ה' חייבת להיות ע"פ ההלכה כפי שנקבעה בשלחן ערוך, כאשר כל אחד יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו. כדוגמא, נציין את התפילה. אלפים גודשים את בתי הכנסת, ואינה דומה תפילה של פלוני לתפילה של אלמוני. ישנם קצרנים, ישנם מקובלים, ישנם מניינים "מנגנים" כמו מנייני "קרליבך" ההופכים את התפילה לחוויה, בבחינת "לשמוע אל הרינה – ואל התפילה" (מלכים א, ח' כח).

 

מסר חינוכי אמוני: כמו במשכן, כך בחינוך ילדים, עלינו לשתפם בתהליך, דבר שיוביל להצלחתם.

כנ"ל בתחומים אחרים, בבחינת "באין תחבולות, יפול עם. ותשועה – ברוב יועץ" (משלי. יא, יד).

 

"וכבוד יהוה מלא את המשכן": התורה מעידה שאכן המטרה הושגה, והשכינה ירדה אל תוך המשכן, דרכו התחברה אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, כן עתה, הקב"ה ישרה עלינו את שכינתו.

כמו שבכל מערכת יחסים בכלל, ובמשפחה בפרט, "כל מה שאתה רוצה לקבל – תן", כך ביחסינו עם הקב"ה.

כדוגמא, נציין את דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי בו הוא קובע שברגע שנרצה לקבל באמת את השכינה בתוכנו, ושיבנה בית מקדשנו – הקב"ה יענה לתפילתנו.

במילים אחרות, ברגע שנפעיל את ה- רצון – נקבל  צנור רווי שפע אלוקי של אנרגיות רוחניות, אבל מה לעשות שרוב תפילותינו לבניין בית מקדשנו, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר" כדברי ריה"ל בסוף ספר "הכוזרי".

בתפילת "אשרי יושבי ביתך" נאמר: "פותח את ידיך – ומשביע לכל חי רצון". כלומר, הקב"ה זן ומפרנס לכל, והוא ממלא ו"משביע לכל חי", את ה-רצון  שלו, ע"י צנור שפע היורד מהמרומים.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה" (שמ' לה' ה'),  וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש – העושה דבר בנשיאות הלב – אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לה, ה).

 מילת המפתח בדברי קדשו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו יביאה", או כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "מנשיאות הלב", דבר המזכך ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה וערבה, אליה האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזהר הק' – "רחמנא ליבא בעי".

 

הזהר הק' בפרשת (ויקהל קצח') אומר על כך: "פתח רבי אבא: קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.

לדברי הזוהר הק', הכול תלוי בלבו של כל אחד מאתנו – כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך.

 

תופעה דומה, רואים אנו  אצל בצלאל = בצל הא-ל, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה, בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" – ההשתוקקות לעסוק בקודש.

 

הגמרא (ברכות יז ע"א) אומרת: "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ואמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין. שנאמר: "ראשית חכמה – יראת יהוה שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא, י).

מדברי רבא ניתן ללמוד, שלא מספיק ללמוד תורה, אלא יש ליישמה הלכה למעשה. כלומר, עלינו לשאוף שחכמתנו תהיה מאוחדת עם ליבנו.

 

 בעל "ספר החינוך" כותב במצות תפילין: "ומכלל המצוות שציוונו לתפוש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות תפילין – להיותם מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל – והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק".

 

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל, ע"ש חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו בצלאל: משה רבנו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים! אמר לו משה: שמא בצל – אל היית וידעת?".

 

הרב קוק (עין אי"ה ברכות) מסביר שמשה שינה מהטעם של המקודש מחברו {כלים}, קודם לחברו {משכן}, ולכן הקדים את הכלים למשכן – הנהגה רוחנית. בצלאל חשב על הכנת תשתית מעשית ע"י המשכן, לקליטת השכינה ע"י כלי הקודש.

 



"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה,

כאשר צוה יהוה כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות לט, מג)

 

"מה ברכה בירכם? אמר להם:

 

יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

 "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו".

(תהלים צ, יז. רש"י ע"פ מדרש ת"כ לפרשת שמיני}.

 

"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) – המדרש אומר: אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).

 משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית – "ככל אשר צוה יהוה את משה – כן עשו בני ישראל כל העבודה" (שמ' לט, מב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה היא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה יהוה את משה", כי תיקנו שלוש הדרגות הרע" (שמ' לט, מב- מג).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "ויברך אותם משה": – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם".

 

רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו".

הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהלים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלהים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של ברכות, כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו, היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו, בבחינת הכתוב: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ, לד).

 זהו היהלום בכתר הגאולה כדברי הרמב"ן שאמר: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים" (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות).

פועל יוצא מדברי הרמב"ן לגבי תקופתנו: למרות שארץ ישראל הולכת ומתפתחת מבחינה גשמית ורוחנית, עדיין לא נגאלנו, ועלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו בהר ה', בעיר ציון וירושלים תובב"א.

 

לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב, עם הקמת בית מקדשנו על מכונו ותפארתו.

 

א.  ויהי נעם יהוה אלוקינו עלינו". היות ונאמר לפני כן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ניתן לומר שהקב"ה רוצה לשכון בתוכנו, ואנו מבקשים ממנו שישרה עלינו את נעם זיו השכינה כדברי ה"כלי יקר".

בפשט הדברים ניתן לומר, שכאשר הם נעשים לשם שמים ומכל הלב כפי שהיה בהקמת המשכן, מיד מרגישים בנועם ה'. כנ"ל בפעילות למען  בית הכנסת ובית המדרש. כמו כן, בין איש לאשתו, בין רב לתלמידו, בין רופא למטופלו, בין מעסיק למועסק, בין אזרח תמים לפקיד, והרשימה ארוכה.

רצון לעזור המלווה בחיוך קל – יענה את הכול. "נעם ה'" ככתבו וכלשונו.

 

ב.  ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה להצליח במעשה ידינו, ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב).

 

ג.  ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו. בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום, הדברים יכולים להתגשם אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה.

          כדוגמא, נציין את פרי עמלנו בחינוך ילדינו. את הפירות, זוכים לראות לעיתים, רק לאחר עידן ועידנים. עלינו

         לזכור תמיד את הפתגם: "כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

                

"נעם ה" המלווה את מעשה משה רבנו:

הוא הצליח להעמיד את המשכן בצורת נס.

 

חז"ל מספרים לנו שבני ישראל לא הצליחו להעמיד את המשכן על מכונו בגלל כובדו, ואז הקב"ה ביקש ממשה רבנו לנסות להעמיד את הקרשים – והמשכן יעמוד מאליו, בעוד שכלפי חוץ, עם ישראל יראה כאילו משה עשה זאת לבדו. המעשה הנ"ל מעורר תמיהה, היות ולמעשה הוא לא עשה כלום, ומי שהעמיד את המשכן היה בעצם הקב"ה בכבודו ובעצמו! אכן, הקב"ה רוצה להעביר לנו מוסר השכל:

כל מעשה שאנו עושים, נעשה מכוחו של הקב"ה, ולא מכוחנו. כנ"ל לגבי קיום מצוות, זוכים אנו לקיימן רק מכוחו של הקב"ה, והוא זה שמשפיע בנו כוח בכל רגע ורגע לפעול.

לולא ההשפעה המתמדת משמים, לא היינו מסוגלים לעשות דבר. ההבדל היחיד בין מצוה שאנחנו מקיימים למצוות הקמת המשכן הוא, שבהקמת המשכן הנס היה גלוי, בעוד שבשאר המצוות, נס הענקת היכולת הוא סמוי. כנ"ל לגבי כל פעולה שאנו עושים, הכול מכוחו יתברך. בעצם, השכר שאנחנו מקבלים על מעשינו אינו על התוצאה, אלא על המאמץ וההשקעה בבחינת הפתגם החזל"י: "לפום צערא אגרא".

 

משה רבנו אכן ליווה את הקמת המשכן מתוך התמסרות עילאית, וביטל את דעתו בפני דעת עליון, לכן הקב"ה זיכה אותו בכבוד הראוי להעמיד את המשכן על מכונו בצורה של נס גלוי.

משה רבנו שאף במשך חייו למלא את רצון ה', ולכן הוא נקרא "עבד ה', וזכה לנסים. גם אנו, ככל שנאמין בכוח עליון הזורם בעורקינו, כן נזכה להידבק בבוראנו, ולניסים ונפלאות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אלה פקודי המשכן" (שמות לח כא).

רק מנין הקשור לאלוקות כגון כספי צדקה וכו'

נחשב למניין (רבנו-אוה"ח-הק').

 

"והייתם נקיים מיהוה ומישראל" (במ' לב כב).

משה רבנו: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן,

             אני נותן להם חשבון" (מ. תנחומא פקודי, סימן ז).

 

שקיפות בכספי ציבור.

 

"אלה פקודי המשכן"משה רבנו מסר לעמ"י דו"ח מפורט על ההכנסות וההוצאות מתרומת מחצית השקל שיועדה למלאכת המשכן, למרות "שאין הברכה שורה בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי" כדברי הגמרא (בבא מציעא מב ע"א).

משה רבנו מלמד אותנו מהי שקיפות בכספי ציבור.

על כל מנהיג למסור דו"ח על ההכנסות וההוצאות בכלל, ולצורכי קדושה בפרט כמו בתכנ"ס וכו'. חכמים שואלים במדרש:  (תנחומא פקודי, סימן ז)  מדוע משה רבנו מסר דו"ח לבני ישראל, הרי נאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"? על כך הוא עונה: "ולמה עשה, אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין… והיו אומרים… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב… מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". משה רבנו אכן קיים את הכתוב "והייתם נקיים מיהוה, ומישראל" (במ' לב כב).

המדרש אומר שמשה רבנו שכח את הווים/המסמרים, היות ולא רואים אותם, ולא הסתדר לו החשבון. הקב"ה פקח את עיניו וראה אותם ברוח הקודש. מיד צעק בקול: "ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים – עשה ווים לעמודים, וציפה ראשיהם, וחישק אותם" (שמ' לה, כח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וכאן אמר אלה פקודי. פירוש לאלה יש מנין, ואין הקפדה. כי מנין זה אדרבא – מנינו תביא הברכה. כי כל פרט שירבה במספר, תגדיל הזכות, ותסובב הברכה למרבה. והטעם להיותו של המשכן".

רבנו לומד מהמילה "אלה" – "לפסול כל מנינים שבעולם. כי כל מה שימנה אדם מקניינים המדומים {כגון ממון יכו'}, אין מנינו מנין… אבל מנין זה – עומד לעולם. והטעם להיות מנין המשכן המופלא – אשר שכן שם אלוקי עולם".

כדוגמא, מציין רבנו את משמעות השם "יששכר": "רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דווקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו – מה יתרון לאדם בכל עמלו. והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא" (במ' כו כג).

יששכר = יש שכר, היות והוא נמשל ל"חמור גרם… ויט שכמו לסבול" (בר' מט, יד – טו) על העיסוק בתורה, הקב"ה משלם שכר הגון בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

 

"ויעשו בני ישראל,

  ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמות לט, לב).

 

"מחברת הכללות בקיום התורה – ניתנה להתקיים בכללות ישראל…

 ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט).

 פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך,

ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

חשיבות האחדות בתוך עם ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל"?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם…", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, בן בלהה שפחת רחל, שהיה השבט המאסף במדבר.

על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק',

ורבנו אברהם גרשון מקיטוב ע"ה. יום ההילולה – כ"ה אדר.

הצלת רבנו גרשון מעונש מוות – בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 

הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה – גיסו ותלמידו של הבעש"ט, נשלח ע"י רבו מפולין לא"י, כדי לעורר רחמי שמים על עמ"י, אצל אבותינו הקדושים במערת המכפלה. הבעש"ט אף ביקשו למסור את נפשו בשל כך, היות ונגזרה על עמ"י גזירה קשה: שתישכח מהם חלילה, התושב"ע.

הבעש"ט גם ביקשו להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק' היושב בירושלים, ולהשתדל להיכנס לישיבתו הרמתה, כדי ללמוד מתורתו, ובפרט תורת הנסתר. הבעש"ט אמר לגיסו, שיש לרבנו שתי ישיבות: אחת לתורת הנגלה, והשניה לתורת הנסתר. לדעת רבים אכן נפגשו, והתברר שרבנו-אוה"ח-הק' היה רואה בחזיון לילה את הבעש"ט, בהיכלו של משיח.

 

רבינו גרשון מחליט לנסוע למערת המכפלה כמצות רבו, למרות שרבנו-אוה"ח-הק' ביקשו של ילך, בגלל הישמעאלים האכזריים שאסרו על היהודים להתפלל במערת המכפלה.

רבנו גרשון מחליט בכל זאת ללכת, כפי שהורה לו רבו, הבעש"ט. הוא החליט לשחד את שומר המערה, ואכן הוא נתן לו להיכנס, אבל רק לרגעים אחדים. בשהותו במערה, רבנו התפלל, ומרוב התלהבותו, הוא שהה יותר זמן. בינתיים, השומר התחלף. השומר השני שלא זכה בשוחד, הזעיק את השוטרים הישמעאלים שלקחו את הרב למשפט. במשפט בזק, השופטים גזרו עליו עונש מוות. את הרב, הם החזיקו בתא הנידונים למוות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שידע על הגזירה האיומה, נחלץ להצילו. הוא שלח לו לכלא, מגילת קלף בו נכתבה פרשת עגלה ערופה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה". רבנו גרשון קיבל את הגיליון וקרא אותו. הוא כתב לרבנו-אוה"ח-הק' שיחכה לו בליל השבת עד שיגיע אליו. רבנו לא ערך את הקידוש, וציפה לבואו.

רבנו גרשון מקיטוב אכן הגיע בליל שבת אצל רבנו. לאחר הקידוש, סיפר רבנו גרשון על הצלתו הנסית.

עם שחר, התחוללה מהומה בבית הסוהר בין הממונים והשומרים. האסירים ובתוכם רבנו גרשון, ניצלו את המצב, וברחו חיש מהר מהמקום.

 

הבעש"ט שאף להגיע לא"י כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק', ובכך להביא את הגאולה. אכן, הוא, שמשו וביתו אדל הגיעו עד טורקיה, אבל מניעות רבות מנעו בידם להמשיך.

הבעש"ט הבין שמן השמים מונעים בעדו מלהיפגש עם רבנו-אוה"ח -הק'.

התברר אח"כ שרבנו-אוה"ח-הק' אמר לרבי גרשון, שיודיע לגיסו הבעש"ט שאין טעם להגיע. רבי גרשון אכן שלח מכתב בנידון לגיסו, אבל המכתב לא הגיע ליעדו. ('קהל חסידים' לגה"ח רבי אהרן וואלדן זצ"ל).

 

"אראנו נפלאות"

לרבי חיים מוולוז'ין – ושכר התרומה מכל הלב.

 

מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שחיבר ספרים רבים, ביניהם הפירוש על התורה "העמק דבר",  וכן "נפש החיים" וכו'. כדי להחזיק מבחינה כלכלית את ישיבת "וולוז'ין בראשה עמד, הוא מינה שליח אותו שלח לאסוף תרומות מהישובים סביב. השליח נהג בפשטות וענווה, בעוברו מכפר לכפר לאיסוף תרומות לאחזקת הישיבה.

השליח המסור הזדקן והתעייף, כך שהיה קשה לו להמשיך במסעותיו לאיסוף תרומות.

ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין, מינה במקומו שד"ר אחר. השליח החדש, לקח את התפקיד ברצינות, ונהג כגביר שהתכבד במרכבה מפוארת הרתומה לשני סוסים, והחל במלאכת הקודש לאיסוף התרומות, בהתאם לרשימת "תמכין דאורייתא" {התומכים בלומדי התורה} אותה קיבל מרבנו חיים ע"ה.

 

 בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, האיש סירב לתרום, בטענה שהשנה לא הרוויח מספיק.

בשובו של השליח מאיסוף התרומות, הוא התייצב אצל ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין עם הפדיון.

מעיון ברשימת התורמים, תהה רבנו חיים מדוע אותו יהודי סירב לתרום. הרי מידי שנה בשנה, הוא תרם בעין יפה, "תמידין כסדרן". הרב החליט לבקר  אצל אותו יהודי. בהגיעו אליו, היהודי קיבל אותו בכבוד רב. רבי חיים שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה? התורם ענה לו: "השנה לא תרמתי, בגלל שראיתי שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואיני רוצה שתרומתי תממן סוסים.

 הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש את מחשבות וכוונות התורם,  כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה, בהתאם לכוונתך.

לשמע הדברים הנעימים המתקבלים על הדעת, האיש שלנו תרם בעין יפה.

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת את ספר שמות – ספר הגאולה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

ועל זה אמר בעד ערי אלוקינו – ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור –  כפי ההכנה הראויה".

משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מרץ 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר