Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- الباز – Elbas, Elvas
Elbas, Elvas
Elbas est le nom d’une ville en Espagne, tirant probablement son origine du nom arabe الباز «Al-Baz» (le faucon). Sous sa forme البياز (E1-Biyaz» (le fauconnier), ce nom est porté par des familles musulmanes marocaines et a donné naissance au nom de !«Albaicin» البيّازين «Al-Biyazin» (les fauconniers), le célèbre quartier de Grenade lequel, depuis la domination arabe, conserve encore cet appellatif.
Voir «Falcon» (No. 946), forme espagnole de ce nom existant comme patronyme juif au Maroc, ainsi que Ben Shahin (No. 1081).
Au Portugal, dans la province d’Alemtejo (district de Portalegre), il existe également une ville du nom d’Elvas, dont l’étymologie semble être la même.
Dans les anciens documents espagnols, on trouve ce nom sous les graphies de Albeç (XHIe s.) et Elvas (XVe s.).
(Ben Albaz) Benelbas
Benelbaz, Benelvas
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation hébraïque : «Fils du Faucon»
Mayr Albeç, de Valence, fait l’objet d’un acte de Don Pedro III, Roi d’Aragon, en date du 22 oct. 1285
Abraham Elvas, rabbin et médecin à Elvas, en 1475
Moïse Bar Mimon Elbaz, rabbin cabaliste à Taroudant (Maroc), au XVIe s. Auteur de: Hekhal Qodesh «Temple Sacré», commentaire mystique sur le rituel des prières, commencé en 1575 et publié avec une introduction de Jacob Sasportas, à Amsterdam en 1653
Jacob Elbaz, rabbin et célèbre cabaliste à Fès au XVIIe s
Isaac Ben Elbaz, célèbre rabbin à Fès, mort vers 1703
Ephraïm Ben Elbaz, rabbin à Meknès, mort en 1711. NM.
Samuel Ben Elbaz (הרשב"א), fils d’Isaac (5), 16971749־. Orphelin dès l’âge de cinq ans, se consacra aux études avec succès. A l’âge de 36 ans, très versé dans le Talmud et la Littérature Rabbinique, il fut nommé Juge au Tribunal Rabbinique de Fès, siégeant aux côtés de Jacob Abensur et de Shalom Eder’i. Son beau-père, Rabbi Néhémie Ha- Cohen et son frère ayant été assassinés, Samuel hérita de la synagogue de Rabbi Néhémie et y fonda une Académie Talmudique qu’il dirigea. Il fut l’ami intime et le conseiller de Rabbi Hayyim Benatar II. Auteur de nombreux ouvrages talmudiques dont on connaît: 'Oz ve-Hadar «Force et Honneur», sur le traité Abodah Zarah; Sepher ha-Na’ar Shemuel «Livre du Jeune Samuel», sur le Traité Shabu'ot; Hiddushim, sur les Traités Berakhot, Shabbat, Rosh ha-Shanah, Mo'ed ׳Qatan, Beza, Niddah, Sanhédrin, Abot et Meghilah; Sepher Zikaron, commentaire sur En Ya'acob ; des Décisions Juridiques et Réponses à des Consultations ; ainsi que de nombreuses poésies liturgiques, etc
Abraham Ben Elbaz, rabbin juge au Tribunal Rabbinique de. Meknès aux XVIIe-XVIIIe s
Moïse Elbaz, fils de Samuel, rabbin à Fès au XVIIIe s
Jacob Elbaz, rabbin à Séfrou au XVIIIe s
Judah Ben Elbaz, fils de Samuel (7), rabbin à Fès au XVIIIe s., succéda à son père à la direction de l’Académie talmudique. Auteur d’un Recueil de Sermons, de Décisions Juridiques, de Nouvelles sur les Dinim
Moses Ben Elbaz, fils de Samuel (7), rabbin à Fès au XVIIIe s., avec ses frères, succéda à son père dans la direction de l’Académie talmudique
Jacob Ben Elbaz, fils de Samuel (7), rabbin à Fès au XVIIe s., succéda avec ses frères à son père dans la direction de l’Académie talmudique
Jacob Elbaz, rabbin à Marrakech au XVIIIe s
Abraham Ben Elbaz figure parmi les signataires de la Haskamah de Tanger du 25 Heshvan 5555 (1795)
Abraham Elbaz, rabbin à Fès aux XVIIIe-XIXe s
Mordekhay Elbaz, rabbin à Meknès aux XVIIIe-XIXe s
Samuel Elbaz, fils de Jacob (10), rabbin à Séfrou aux XVIIIe- XIXe s
David Elbaz, rabbin à Marrakech aux XVIIe-XIXe s
Amram Ben Elbaz, fils de Judah (11), Grand Rabbin de Séfrou,. né en 1799, mort en 1857. Poète et auteur de: Sepher Hayye 'Amram, consultations et décisions juridiques, 2 vols. ms. ; Sepher Binlan Ne'arim׳ «Livre de la Construction des Jeunes», commentaire sur le Réen, en׳ ms. ; un Commentaire sur le Pentateuque ; Shirim (Poésies) en ms
Salomon Elbaz, rabbin à Meknès aux XVIIIe-XIXe s
Salomon Elbaz, rabbin à Meknès aux XVIIIe-XIXe s
Raphaël Mosheh Elbaz, né vers 1823, mort en 1896. Savant rabbin talmudiste, poète et chanteur distingué à Séfrou où, dès l’âge de 28 ans, il forma partie du Tribunal Rabbinique. Auteur de : Halakhah le-Mosheh «La Loi de Moïse», consultations juridiques (Jérusalem, 1901); Zion ba-Mishpat «Sion en Justice», sur le Shulhan Arukh et le Hoshen Mishpat; Zibhe Zedeq «Sacrifices de Justice», sur les règles de l’abattage des bêtes; Shequel ha-Qodesh «Side saint»; Beer Shaba', sur les sept Sciences ; Poter Mayim, interprétation du Mayim 'Amu– qim; Mine Metica «Sortes de Douceur», nouvelles; Holat Ahabah «Mal d’Amour», réthorique; Derash Mosheh «Version de Moïse», sermons ; Perashat ha-Kessef «Chapitre d’Argent» ouvrage de morale et׳ proverbes ; Arba'a Shomerim «Les quatre gardiens», ouvrage de jurisprudence ; Sepher Keritut «Le Livre des Divorces»; Kisseh ha-Mela- khim «Le Trône des Rois», histoire; Coah Ma'asav «La Puissance de׳ Ses Oeuvres», sur le calendrier ; Shir Hadash «Chanson Nouvelle», chants liturgiques; Qol Bokhim «La Voix de ceux qui pleurent», élégies; 'Ateret Pas «La Couronne d’Or Pur»; 'Eden Mi-Qedem «Le Jardin d’avant l’origine» ; Haser ha-Mishkan «Le Parvis du Temple» ; Tnrbes hc-Haser «La Cour du Parvis»
Yekutiel Ben Elbaz, fils d’Amram (19), rabbin notaire à Rabat au XIXe s
Mordekhay Elbaz, rabbin notaire à Rabat au XIXe s
Néhémie Elbaz, rabbin à Fès au XIXe s
Mosheh Elbaz, rabbin à Séfrou au XIXe s
Samuel Elbaz, fils de Judah (11), Grand Rabbin de Séfrou au XIXe s. Poète, auteur de: No'am Siah, recueil de poésies, chants liturgiques, élégies, ainsi que de sermons, oraisons funèbres, etc
Abba Elbaz, fils de Amram (19), Grand Rabbin à Séfrou en 1930
David Benelbaz, commerçant propriétaire créateur de la Rue de Tétouan, à Tanger, entre 1902 et 1910
Abraham D. Benelbaz, fils de David (29), membre et secrétaire du Comité de la Communauté Israélite de Tanger en 1950
Mordekhay, Shalom et Siméon Elbaz, fils de Meïr, imprimeurs, éditeurs d’ouvrages hébraïques à Casablanca en 1929. Cohen.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– الباز – Elbas, Elvas
Page 265
פרשת "צו" – אותה נקרא בשבת אחרי גאולת פורים- הרב משה אסולין שמיר.
פרשת "צו" – אותה נקרא בשבת אחרי גאולת פורים,
מתארת את תהליך גאולתנו.
"זאת תורת העולה"
"זאת תורת גאולתנו העולה והמעולה – מכל הגאולות".
כדברי רבנו-אור-החיים-הק'.
האות המפרידה בין גולה ל-גאולה, היא האות א = אלופו של עולם.
עלינו להאמין בבורא עולם, שרק הוא יכול לגאול אותנו:
כשם שגאל את אבותינו בפורים ע"י מרדכי ואסתר.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
/סוד הגלות והגאולה,
בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.
"צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה,
היא העולה על מוקדה על המזבח
כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב)
רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר:
הפס' הנ"ל רומז לתהליך גאולתנו:
"ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות אחרון שאנו בו,
לנחמנו מעיצבון נפשנו… ועכשיו בא ה' להוציאנו מהגלות
אל מקום טהור היא ארץ ישראל… מקומו של הקב"ה… להטיב אותנו"
א. "זאת תורת העולה".
גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.
פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש – "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ו, א-יא). בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.
רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אהרן הכהן אחיו, אלא לפי ציווי הקב"ה. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.
הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:
א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן הקרבת הקרבן.
ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת 'תורת העולה': "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".
רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנים בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה, לקראת עלייתו לא"י.
רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם היה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:
"זאת תורת העולה – זאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית רוחנית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).
רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו ליהוה מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג). ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג). הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.
לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.
ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ, דעה את יהוה כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה ספר שופטים. הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).
ב. "זאת תורת העולה – היא העולה…"
התורה היא המעולה שבכל העליות.
שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת – עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלהים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזהר הק' (יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפס' חוזר על הביטוי "זאת תורת העולה – היא העולה".
ג. "על מוקדה על המזבח".
זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.
"מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש, ונמצאת על המזבח:
"הלא כה דברי כאש – נאום יהוה (ירמיה כג, כט).
"על המזבח" – המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,
רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.
ד. "כל הלילה עד הבקר,
ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).
תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.
הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה מלילה, שומר מה מליל. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו" (ישעיה כא, יא-יב).
רבנו-אור-החיים-הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפס' הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפס' "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום, ככתוב: "כל הלילה – עד הבוקר".
המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול".
רבנו-אור-החיים-הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:
500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, כדי לזרז את הגאולה.
לפי המשך הפס' הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו: מתי יבוא המשיח? אליהו הנביא ענה לו: המשיח יושב עם עניים בשער רומי, ויוכל לשאול אותו. אכן, רבי יהושע בן לוי שאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב פנה לאליהו הנביא שענה לו: בתשובתו, הוא התכוון לכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).
ה. "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה" (ויקרא ו, ו).
נס וטבע – משולבים בתהליך הגאולה.
"אש תמיד – אף בשבת. תמיד – אף בטומאה.
תמיד – אף במסעות" (תורת כהנים, צו).
אש התמיד ליוותה את עם ישראל בכל עת ובכל מצב, בשבתות ובימות החול, בחניות ובמסעות במדבר.
חכמי המוסר ממשילים את עבודת ה' לאש. לומדים מכך שאש עבודת ה', תוקד בליבו של כל אחד מאתנו – תמיד.
הן בשבת כאשר אנו פנויים ממלאכה, ועלולים לנצל את הזמן לבטלה במקום ללימוד תורה.
הן בטומאה כאשר אנחנו לא במיטבנו בעבודת ה', ועלולים להתייאש.
הן במסעות כאשר אנחנו מחוץ לבית, ועלולים לא לשמור על קלה כחמורה.
בכל מצב נדע, ששערי תשובה פתוחים לפנינו.
האש היוקדת על המזבח, היא אש משולבת מאש שירדה על המזבח ביום חנוכת המשכן ככתוב בפרשה הבאה פרשת שמיני, ונשארה לתמיד, לבין "גזירי עצים" אותם מוסיפים הכהנים מידי יום.
השאלה הנשאלת היא: מדוע הכהנים מוסיפים אש, ולא מסתפקים באש מן השמים, וכך הנס היה יותר גלוי?
התשובה לכך היא: הקב"ה ברא את עולמו ע"פ הטבע. לדוגמא, השמש זורחת ושוקעת מידי יום ביומו, בבחינת "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת" (תהלים יט, ג).
מצד שני, אם נגרד קצת מתחת לעולם הטבע, נגלה שהכל נסים ונפלאות. הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום יום אצל כל אחד מאתנו, וגם בחיי קיומו של עמ"י לאורך ההיסטוריה. למרות הרדיפות, עמ"י ממשיך לשגשג, ותורתו שניתנה לנו לפני 3330 שנים {תשע"ח} – ממשיכה לשמש עבורנו כ"עמוד אש לפני המחנה", ואור לגויים.
המסר האמוני בנושא הגאולה: גם הגאולה שלנו. יש בה שילוב של נס וטבע, כמו שהיה בתקופת המכבים בחנוכה, בימי מרדכי ואסתר בפורים, וכן בימינו כאשר בתקופה קצרה של 70 שנה, עמ"י קם לתחיה רבתי.
כאז כן עתה. תהליך הגאולה דומה ל"ענני שמיא" כדברי דניאל (ז, יג) שראה בחזיונו: "חזית הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". תרגום: והנה עם ענני שמיא – כבן אדם מגיע.
הפרשנים רש"י, מצודת דוד ורס"ג מסבירים שהכוונה בביטוי "כבר אנש" היא, למלך המשיח. כלומר, הגאולה ושיבת עם ישראל לארץ ישראל, תהיה ע"פ נס – "ענני שמיא" = מטוסים וכו' כמו בימינו, בה א"י הופכת למרכז היהודי הגדול והמשפיע בעולם.
ע"פ מאמר הגאולה לרב סעדיה גאון, העננים יתפרסו על כל מקום בו גרים יהודים בחו"ל, ויאספו אותם לא"י.
עליית רבנו-אור-החיים-הק' לירושלים,
כדי לזרז ולקרב את הגאולה {"בקציר האומר"}.
רבנו-אור-החיים-הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.
תחנתם הראשונה הייתה בעיר מסינה שבסיציליה.
אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה ממסינה לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.
רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית לנמל עכו, ולא עזרו כל בקשותיהם שיקח אותם ליפו, כדי לעלות משם לירושלים.
לעכו, הם הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. בעכו התברר להם ע"י תושבי המקום, שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע לירושלים עד יעבור זעם.
הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומחדש היישוב. הרב אבולעפיה שהיה זקן מופלג בן 93, התפעל מאוד מגדולתו וקדושתו של רבנו-אוה"ח-הק', ואף הציע לו את תפקיד ראשות הישיבה, והנהגת העיר טבריה, אבל רבנו סירב.
הראב"ד של טבריה המקובל הרה"ג רבי יעקב חי זריהן ע"ה, כתב בהרחבה על המפגש בין שני המשיחים – רבי חיים אבולעפיה ורבנו-אוה"ח-הק'. על הזיארה שלהם בציון רבי עקיבא בטבריה, מביא הרב זריהן את דברי רבנו-אוה"ח הק': "אוי לנו כי שנטרפה השעה ואיחרנו עת רצון בה קיוויתי שיתוועדו יחדיו שני המשיחים במקום המסוגל" (קוטרס 'ילקוט יוסף' תרצ"ד ירושלים, מאת הרה"ג רבי יוסף חיים ילוז ע"ה, בן ראב"ד טבריה הרה"ג רבי אליהו ילוז ע"ה).
רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, הגיעו לירושלים ביום טו' באלול תק"ב {1742}.
עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו לא"י, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה,
ולמעשה, היא פתחה את שערי העליה החדשה, כשלב בתהליך הגאולה.
בעקבותיו, היו עליות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א, ובראשם רבי הלל משקלוב שחיבר את הספר "קול התור", וכן תלמידי הבעש"ט. הגר"א והבעש"ט ניסו להגיע לא"י, אבל לא הסתייע בידם.
הבעש"ט תכנן לעלות לא"י, כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק'. ברוב קדושתו הוא השיג, שאם יזכה להיוועד עם רבנו-אוה"ח-הק' פנים אל פנים – הם יוכלו יחדיו להביא את המשיח. הבעש"ט ראה את עצמו כ"נפש דוד", ואת רבנו-אוה"ח-הק' כ"רוח דוד" (בית אברהם לחג השבועות, מאת הרה"ק רבי אברהם מסלונים, בשם זקנו בעל ה"יסוד העבודה").
כאשר הגיע הבעש"ט עם משמשו וביתו אדל לאיסטנבול שבטורקיה, הספינה שלהם התפרקה, ובנס הם ניצלו. הרב נאלץ לשוב למזיבוז, היות והבין שמן השמים מעכבים בעדו.
הבעש"ט אף שלח קודם לכן את גיסו הרה"צ רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה, כדי לפגוש את רבנו-אור-החיים-הק', אותו היה רואה "במראה" כאשר עשה עליית נשמה. הוא היה מצליח לראות רק את עקבו מרוב קדושתו.
באיגרת ששלח רבי גרשון לגיסו הבעש"ט הוא כתב בין היתר על רבנו-אוה"ח-הק': "אהובי גיסי, אדכרנא מילתא כד הוינא במדורך קודש, אמרת לי פעם אחת, שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח. האיש פלאי פלאות, חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו, כקוף בפני אדם".
הפירוש "אור החיים" לתורה של רבנו חיים בן עטר ע"ה, מהווה ספר יסוד בתורת החסידות.
החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק' מעיד בספרו 'שם הגדולים': "ושמענו כי עתה בפולניה הם מחשיבים אותו {רבנו-אוה"ח-הק'} הרבה…. ומעורר זה על יד שכתב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".
רבים מגדולי האדמורי"ם כתבו שהפירוש "אור החיים" של רבנו-אוה"ח-הק' – נכתב ברוח הקודש (דברי חיים, ערבי נחל וכו'). בספר "נתיב מצוותיך" (שביל האמונה נתיב ט) נכתב: "רבנו-אוה"ח-הק' שמע בכל לילה תורה מפי הקב"ה, והיה מיורדי המרכבה, וזכה לגלוי נשמות ולמדרגות רוח הקודש האמתית".
עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידי הגר"א והבעש"ט, דומה ליונים השבות לקניהן, בבחינת: "מי אלה כעב תעופינה – וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). גם הם שבים לארץ מכורתם, כדי לקיים את מצות ישוב א"י, ולזרז את הגאולה.
העולים בגלל רדיפות הגויים, הם בבחינת – "מי אלה כעף תעופנה", הדומים לעננים המועפים בגלל רוחות סוערות (הרב קוק).
על עליית רבנו-אוה"ח-הק' לארץ והקשר שלו לבעש"ט, לרבי חיים אבולעפיה ורבנים אחרים נכתב רבות, והדברים הובאו כאן, ב"קציר האומר" בלבד, כדי לפתוח צהר קטן לדמותו המלאכית של רבנו.
הקשר בין אדם הראשון, דוד המלך,
והגאולה שלנו.
בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים:
החלק הראשון: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.
החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון, לממשיכו דוד המלך.
דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש.. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י)
המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",
בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".
אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח,
נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא:
הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך,
יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.
מאדם הראשון ועד דוד המלך, חלפו 2854 שנים.
כאשר נוסיף 2854 שנים לאותן 2854 הקודמות, נ
נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל. בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני:
"ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יהוה מפי ירמיה, העיר יהוה את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, א).
השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.
הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.
האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.
ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.
קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה.
כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.
האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות הקודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.
יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עמ"י ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יהוה עָלַיִךְ זָרָח.
כי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, ו
ְעָלַיִךְ יִזְרַח יהוה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).
"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי יהוה" (תהלים קז, מג).
הפס' החותם את המזמור לחג הפסח.
"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט,
בבחינת 'ויתבוננו חסדי ה',
ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו" (הראש"ל הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א).
"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.
"הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי יהוה אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז). זהו מזמור הגאולה, אותו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח.
רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).
ה"מצודת דוד" מפרש את הפס' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".
הרשל"צ הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:
"ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין הי"ת חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר. וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריווח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.
ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".
"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז יב). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז).
המדרש לומד זאת מהמילה "יקריבנו" בזמן עתיד – לעתיד לבוא. זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות ליהוה, ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב ב- ה).
לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה.
זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו,
ובכך נבין "שאין העולם הפקר, רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.
"ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד".
הקב"ה ינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.
עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).
כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות הפוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה.
ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה – בפרס, ובשאר המדינות שהצרו לעמנו.
ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,
בפרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.
א. "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא ו, ב).
ב. "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,
ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא ו, ב).
ג. "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא ו, ב).
"זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב ליהוה" (ויקרא ז, יא).
קרבן שלמים חביב מכל הקרבנות – בגלל שאוכלים אותו לשם שמים (מ. רבה)
"זה השלחן – אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב)
קידוש עולם החומר.
פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.
הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו" (ויקרא ו, ב).
הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".
בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים. ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקרבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.
הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).
יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,
כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",
והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.
יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.
הציפיה לגאולה – והציפיה לאוטובוס.
הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}
הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה",
שדימה את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.
הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג.
כך גאולתנו – לא נעים, אבל בא תבוא.
הרב גם דימה את הגאולה לאדם היושב ומצפה בתחנה לאוטובוס.
כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו למחוז חפצו.
כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח, כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.
בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.
בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה הרבנית שמחה, שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.
הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".
חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמישה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול בלימוד, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' – הסתר דבר".
הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב.
ראינו איך חכמי ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר מתוך יגיעה,
ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.
שבת שלום ומבורך
וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור הגאולה" שזכה להצלחה רבה, ורבים וטובים הוגים בו, ומתחברים דרכו לתורת רבנו אור החיים הקדוש.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- מוחמד החמישי
מוחמד החמישי
יש משהו חידתי באישיותו של מוחמר החמישי. האיש הזה, שאביו התעלם ממנו, שגדל בארמונות העזובים של פאס או של מכנאס, שזכה להשכלה מוגבלת ביותר, שהוא עצמו השלים אותה במה שלמד מן הרחוב, שנזון מאיסלאם מסורתי ויבש, ומוקף היה כת צרפתים ריאקציונרים, האיש הזה שנכנס לפוליטיקה בעקבות החלטה שנתקבלה בנציבות־הכללית, עתיד היה להפתיע את פמלייתו כאשר התייצב החלטית לצד בעלות־הברית ב־1939 – ולאחר־מכן כאשר סירב להחיל על ״נתיניו היהודים״ את חוקי־הגזע של וישי.
עם זאת לא היה מוחמר החמישי מעורה בשאלות יהודיות. הוא לא הכיר אנשי־עסקים יהודים, גם לא חברים יהודים, קל וחומר יועצים יהודים. היהודים המעטים שהכיר לא היו אלא אומנים ספורים מן הארמון. אחרי מלחמת־העולם השנייה למד לדעת באקראי, ולתימהונו הגדול, שבמארוקו שאבו תפילות היהודים והמוסלמים כאחד ממעיין משותף של לחנים אנדלוסיים.
מוחמר החמישי היה אנטי־גזען מטבע בריאתו. בתוקף הגנתו על היהודים בשעת צרתם נחשב ״חסיד אומות העולם״, לא פחות ממלכי דנמרק והולנד. עמדתו כלפי היהודים היתה בבואה של התנהגותו הפוליטית. ההסבר לכך טמון באותו מסלול מדהים שתחילתו ב־1927, כסולטן שאינו מוכר לנתיניו, מסלול שאותו השלים כאשר מת ב־1961 כמלך הנערץ ביותר בתולדות מארוקו וכ״חסיד אומות העולם״ בהיסטוריה היהודית.
חייו של מוחמד החמישי אפשר לחלקם לחמש תקופות. הראשונה, תקופת ילדותו העזובה, ראשיתה בלידתו, ב־1910, וסופה בעלייתו לכס־המלוכה ב־1927. השניה, תקופת ההתמחות בפוליטיקה בצל הנציבות־הכללית, הסתיימה ב־1939, עם תחילת מלחמת־העולם השניה. השלישית, זו הנוגעת לנו במיוחד, היא תקופת המלחמה (1942-1939), אשר בהמשכה לבש השליט הצעיר ממד בינלאומי. הרביעית, זו של המאבק לעצמאות, תמה ב־1955. בתקופה החמישית והאחרונה, זו שנסתיימה במותו בטרם־עת ב־ 1961, הניח מוחמד החמישי את היסודות למארוקו המודרנית.
ילדות עזובה
סידי מוחמד, בנו השלישי של מולאי יוסוף, אח לסולטן שמלך באותם ימים, מולאי חפיד, נולד בפאס ב־1910, באווירה של אדישות מסוימת. הוא היה אז בסך־הכל אחיינו השלישי של הסולטן. מארוקו חוותה אז את החודשים האחרונים לעצמאותה, והפגזות יום־יום של צבא־הכיבוש הצרפתי החרידו אז את פאס.
מולאי יוסוף לא גילה חיבה מיוחדת לפעוט הזה החיוור. לפי כל הסימנים העדיף עליו את שני בניו הבכורים, שחסונים וקשוחים היו יותר, דומים יותר לאביהם. כאשר עקרה החצר כולה לרבאט, דומה היה כאילו נעזב סידי מוחמד לנפשו, או ביתר דיוק נמסר לרשות הנשים שנשארו בארמון בפאס.
עודו יונק־שדיים התוודע מוחמד הקטן ליהודים. אמו חסרה היתה חלב, ואשתו של אחד החייטים היהודים שבארמון, יאקוט ששון, היא ששימשה לו מינקת, ולפי אגדה חסודה העניקה לו אז לא רק את חלבה אלא גם חיבה עזה לעם שאליו השתייכה…
בן שנתיים היה כאשר ירש אביו, מולאי יוסף הרך והנוח לבריות,את מקומו של מולאי חפיד, שנחשב קשה־עורף מדי בעיני הכובש החדש. הנסיך הקטן, שעד אז היה אחיין שלישי לסולטן, הפך להיות בנו השלישי. בחייו לא נשתנה הרבה עקב כך שכן איש לא העלה על דעתו שביום מן הימים אולי ימלוך. הוא נשאר מסוגר בארמונות העזובים של פאס ומכנאס, מקום שם ידע מחסור, ולפעמים אפילו רעב. חבריו למשחקים היו ילדי המשרתים המוסלמים והיהודים של הארמון. מכונס היה בתוך עצמו, אך לא משונאי־הבריות, והרבה לחיות ברחוב, מקום שם שותף היה למצוקתם של פשוטי־עם. כאשר פרץ המרד בריף שמע שם דברי ביקורת קשים מאוד בקשר להתבטלותו של אביו בפני צבא־הכיבוש.
כדי שיוכל לפחות להיות ראוי למעמדו, הפקידו את חינוכו בידי מורה אחד צנוע, סי מאמרי, קאבילי מאלג׳יריה, מעריץ נלהב של צרפת ומוסלמי ירא־שמיים, שהקנה לנסיך הצעיר את יסודות הערבית, הצרפתית והחשבון. בחינוך הזה, הבסיסי למדי, נודע מקום ראשון־במעלה להוראת הקוראן. כך רכש לו מוחמד החמישי, המלך לעתיד־לבוא, אדיקות עמוקה, ובתוך כך כניעה לרצון האל אך גם אופי חזק מאוד.
פעמיים זכה להציץ במאורותיו של העולם המודרני: ב־1924 זימן אותו אביו לרבאט והציגו בפני ליאוטיי האגדי, וב־1926 התלווה אליו במסע־הנצחון שלו בצרפת. אבל שתי הפרשיות המבודדות האלו הסתיימו חיש־מהר. לא ארכו הימים והנער המתבגר הוחזר לארמונו הרעוע במכנאס.
כמו על־מנת להצהיל פינה נידחת זו שאליה דחקו אותו השיא אותו אביו בהיותו בן 16, בנובמבר 1926, לשארת־בשר בלתי־מוכרת. עולי־הימים, שעודם ילדים כמעט, רחשו אהבה ענוגה זה לזו. מן הסתם נראה האושר השקט הזה מחוצף מדי בעיניו של שר־הארמון, ת׳אמי עבאבו, ואולי גם ביקש לשאת חן בעיני אחיו הבכור, מולאי אדריס יורש־הכס הטבעי; מכל־מקום, קשר האיש קשר נגד מוחמר הצעיר. הוא האשים אותו שגזל ומכר שטיחים ומיני חפצים השייכים לארמון. מולאי יוסוף הגיב בשצף־קצף והפריד בין בנו הצעיר לבין זוגתו היקרה, שלא ילדה לו ילד, וכלא אותו בארמון של מכנאס. כך התנסה הנסיך לראשונה בסבל וגלות על לא עוול בכפו.
במצב זה של בדידות הגיעתו הידיעה כי אביו, מולאי יוסוף, מת מיתה חטופה. הנער בן ה־17 היה אז צעיר ירא־שמיים, שקט ומכונס בתוך עצמו, שאופיו חושל במבחנים וחוויות של מצוקה. כאיש נדיב מטבעו, היתה אוזנו כרויה מאז והלאה לקיפוחיו ומצוקתו של הזולת.
שימת־הלב המתמדת להלכי־הרוח בעם שיוותה גוון של עממיות לתקופת מלכותו. אך עם זאת לא היה מוחמד נסיך חלוש או תמים. הילד שנגזרה עליו אוזלת־יד למד לשים מחסום לפיו, להתאפק ולחכות לשעתו באורך־רוח. הוא גם לא שכח כי נשי המשפחה המסורתית היו נחמתו היחידה בתקופת ילדותו האומללה. תמיד דאג לגורלן. אף הן לא פסקו מלגלות מסירות רבה לשליט הזה, שחזותו שברירית כל־כך.
הידיעה על מותו של מולאי יוסוף עוררה חרדה בכל שכבות הציבור. היהודים, שמניסיונם למדו לדעת כי תקופות של בין־מלכויות צופנות להם תלאה בדרך־כלל, מודאגים היו עוד יותר מכל השאר. השליט המנוח העניק להם הרגשה של יציבות ואמון רב בעתידה של מארוקו, שקשרה את גורלה בזה של צרפת. עד־מהרה נתחלפה החרדה בשמחה. החדשות המפתיעות עשו להן כנפיים: אדריס וחסן, שני בניו הבכורים של הסולטן, הורחקו, ומוחמד הוא שזכה במלכות. לגודל תדהמתו, ראה הלז איך בארמונות של מכנאס מתייצבים נכבדים וחכמי־דת המכריזים באוזניו: ״אדוננו, אתה מלכנו ואימאם־המאמינים״.
בכס־המלכות הזה זכה מוחמר הודות לתיאודור סטג, הנציב־הכללי החדש, שבא על מקומו של ליאוטיי ב־1925. יחס־ הכבוד הקפדני לחוזה־הפרוטקטורט הוחלף, עם בואו של סטג, ברצון גלוי לשלטון ישיר. מבחינה זו נחשבו אדרים וחסן מסוכנים, ואילו המומחים של הנציבות־הכללית – ובהם פלוני אירבן בלאן, שנתמך ערמומית על־ידי סי מאמרי הטוב – ראו במוחמד עול־הימים נער צייתן שאפשר להטותו לכל עבר. וכך אירע שביום־סתיו סגרירי, ב־18 בנובמבר 1927, הקביל ההמון המארוקאי על המשוואר שברבאט את פני הסולטן החדש שלו, שנתקרא בשם סידי מוחמר בן יוסוף.
עד־מהרה נפוצו בשכונות המלאח סיפורי־מעשיות על קשרי־הידידות שקשר השליט בקטנותו עם יהודים ועל המלים הטובות שהשמיע עליהם. חזותו של המלך הצעיר הזה, חיוור, ביישן ורגוע, שברירי בגלימתו הלבנה העצומה, רכוב על סוס לבן אף הוא תחת סוכך ירוק, כבש באחת את לבותיהם של אותם יהודים שבאו למשוואר להריע לו.
ז'ק דהאן, שלימים נעשה המזכיר־הכללי של מועצת הקהילות היהודיות, ואז היה תלמיד צעיר בבית־הספר אליאנס ברבאט, העלה בספר זיכרונותיו את זכרו של יום־החופשה שהוענק לתלמידים עקב מותו של מולאי יוסוף:
עגום היה יום החופשה ההוא, עגום לא פחות ממזג־האוויר אותה שעה: הוד־מלכותו מולא׳ יוסף הלך לעולמו. הידיעה, שפשטה במהירות מדהימה, חוללה חרדה כללית. הרבי שלנו התהלך אנה־ואנה בחצרו של בית־הספר, מנופף במגלבו, ומדי־פעם נעצר ונתן מבט מהורהר בשמיים. וכי על מה יכול היה לחשוב? אבי הוא שהסביר לי זאת כאשר העלה את זכרם של מצבים פרועים המתלווים בדרך־כלל להכרזה על מלכותו של שליט חדש.
התקופות הקצרות של בין־מלכויות, בעיקר כשנתלוו אליהן מאבקים על השררה, דרכן שהיו מעוררות חששות עזים בקרב יהודי מארוקו, שעתה־זה אבד להם מגינם המסורתי.
מלכותו של מולא׳ יוסף החדירה בהם רושם מעודד של יציבות, והכל קיוו כי עכשיו אכן עלתה מארוקו סופית על דרך המודרניזציה וכי ירושת־הכס תעבור בשקט.
משנודע על עלייתו של סידי מוחמד לכס אבותיו המפוארים, היתה התדהמה הכללית מלווה רגשי אהדה לשליט החדש. אנשים נהנו לספר שהיו לו יחסי־ידידות עם יהודים צעירים. סיפורים כאלה לא די שהחניפו לגאוותם של קיבוצים יהודיים אלא שבעיקר ביטאו את התקווה שהוד־מלכותו מוחמד החמישי ימשיך ביתר־שאת במסורות הנדיבות של סבו המפואר, מולאי חסן. תקוות אלו לא נכזבו.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– מוחמד החמישי
עמוד 85