מורשת יהדות מרוקו

קשה להאמין שעכשיו אני בריא ויכול להסתובב. כמעט שכחתי איך הולכים על הרגליים. בפעם הראשונה שהרופא אמר לי לעמוד על הרגליים, התייחסתי לזה בתמיהה. האם אכן אוכל לעמוד וללכת מחדש? הייתי כולי מרוגש ועמדתי בהיסוס. ברגע שעמדתי בשמחה ובהתרגשות גדולה כמו תינוק שהולך בפעם הראשונה, הרגשתי מיד סחרחורת ונפלתי. לאט לאט חלפה הסחרחורת ועמדתי שוב. מאושר כילד קטן הייתי! איזו הרגשת רווחה! אתם מתארים לעצמכם שלהיות בריא זו המתנה הגדולה ביותר בחיים? ואולם, האנשים הבריאים לא שמים לב לזה בכלל, כשמתלוננים על מר גורלם. מתמרמרים על קשיי החיים ולא מעריכים את בריאותם, כמו הייתה בריאותם דבר של מה בכך, כמובן מאליו. קשיים בחיים? ודאי שזה לא נעים, אבל ככה מתחשלים ומגלים כוחות גנוזים ועצומים בתוכנו. על קשיי החיים, כמו על כל מכשול ודבר קשה מתגברים עם רצון עז ונפש חזקה. איך אנחנו מרגישים מבחינה נפשית? זה באמת תלוי בנו. אם הכל הלך על מי מנוחות, החיים יהיו משעממים. כל חיינו, כמו בעולם הטבעי, יש בהם ניגודים, עליות וירידות. אנחנו צריכים, במקרה כזה, לאזור כוח, לשנס מותניים ולגלות תמיד יוזמה ותושייה לפתור את בעיות חיינו באומץ, בנחישות ובהרגשה טובה, כדבר טבעי וכחלק מהחיים שלנו. אסור לתת לחולשה או לייאוש להשתלט עלינו. בזמן כזה אנו נזכרים ומגלים כוחות האצורים בתוכנו שכמעט שכחנו שיש לנו. זוהי הזדמנות נפלאה לגלות אותם מחדש ולהתרענן עקב כך ולהרגיש חזק, בריא וקיים. חגגתי בר מצווה בשמחה ובטוב לבב ובירכתי ברכת הגומל על כל הטוב והחסד שנעשה עמדי. ראיתי את המוות פנים אל פנים וניצלתי מציפורניה ״יסור יסרני יה ולמות לא נתנני״.אין זה דבר מובן מאליו. צריך להודות על כך ולהרגיש מאושר! במה אני טוב מאחרים ? על כן אני שמח וטוב לב! ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״,״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו׳׳. יצאתי מחושך וצלמוות, אשירה ואזמרה לה׳ על נפלאותיו אשר עשה עמדי, ואני מוסיף: ״שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה״.

האם שכחתי את ספרו עירי? איזו שאלה! בוודאי שלא! מטבעי אני אדם נאמן ושומר על כל דבר חיובי. עם בני ספרו שמרתי על קשר. חשוב לינוק מהשורשים ולהתרענן בזיכרונות ילדות עם ידידים שאתם גדלתי. אני נוסע לעתים קרובות ונפגש עם ידידיי ועם קרובי משפחתי. טוב היה ללכת לספרו, להרגיש מחדש את הקרבה לטבע שחסר לי מאוד בפאס. בספרו, רק תושיט ידך והטבע בהישג ידך מלוא חופניים. בקושי תראה מכונית אחת. אוטובוס? לא נראה כזה! אין בכלל אפילו אוטובוס אחד בכל העיר. אנחנו חסונים ולכל מקום הולכים ברגל, נושמים אוויר נקי וצח ופנינו מקרינים בריאות, צבע עורנו רענן ופנינו אדמדמים. בפאס אנחנו רחוקים מהטבע ולכל מקום נוסעים באוטובוס המזהם את האוויר בגזים מרעילים וברעש מחריש אוזניים. האנשים אצים רצים, חסרי מנוח, עצבניים ומתוחים. בספרו, הכל מתנהל בניחותא, אין לאן למהר. מרחק כל-כך קטן בין ספרו לפאס וקצב החיים שונה כל כך. היכן תשמע ציפורים בפאס? איפה תרגיש את הרוח הקלילה שתלטף אותך ותבשם אותך בלבלובי עצי פרי מהבוסתנים ? רק בספרו, ששם תמיד יש בושם פרי הדר באוויר. אולם בפאס? זאת עיר גדולה והאנשים חיים אחרת. דבר אחד הפליא אותי בפאס – שלא היה לנו בספרו. בכל בית הייתה באר שסיפקה מים. לא היו מים זורמים בבית. הכל נעשה עם מי הבאר או הברז הציבורי ברחוב, שהיה ממוקם על רחבה קטנה מרוצפת באבנים, והאנשים מילאו דליי מים לצורכי ביתם. מסתכלים ומשתאים איך זה שכל בית יושב על באר מים. רק חופרים שניים – שלושה מטרים והנה מים בשפע, כאילו כל העיר יושבת על אגם גדול. מים אלו שימשו לבישול, לשתייה, לכביסה ולרחצה. איך דלינו מים? היה גלגל על פי הבאר ועליו חבל להעלות בו את הדלי, שעשוי היה מגומי. ממש פלא! כאילו גרים על מים.

עכשיו אני תלמיד בכיתה גבוהה של ״אם־הבנים״, מפני שכאן לימדו גם לימודי חול וצרפתית ורציתי להמשיך בלימודי היהדות שלי. איך אמר ר׳ אליעזר בן עזריה ? ״אם אין קמח אין תורה״. מנהיגי הקהילה והרבנים הבינו שבלי לימודי חול כל הנוער ילך ל״אליאנס״ – שם הפנו את גבם לתורה ולמצוות ונותקו משורשיהם. נוכחו גם לדעת שבלי צרפתית ולימודי חול אין פרנסה. לכן, חברו הקודש עם החול והכל בא על מקומו בשלום.

תמיד הייתה לי רגישות למוזיקה ולשירה וגם פה, בפאס, חזרתי להיות ה״מסדר״ בבית הכנסת שלנו ולשיר קטעים במנגינות נעימות מתוך ערבית ושחרית של שבת. התחלתי לקום בחצות ליל שבת ל״בקשות״ שהתקיימו בבתים פרטיים בין פסח לשבועות. היה זה בשבילי מקור של סיפוק גדול, ללמוד לשיר את הפיוטים. ידעתי מעט מנגינות עדינות ורגישות עם מילים נשגבות שנגעו במיתרי נשמתי. שירים נפלאים ממשוררינו שנתנו ביטוי לסבלי הגלות ״יפה נאוה, מה לך דוה?״ על ישראל הכואבת והעצובה, ״יען אלי נס ועזבני וביד שעיר נתנני״. שירי ערגה לגאולה ולארץ ישראל. מי ביטא את זה טוב יותר, בלב נרגש ונפעם כיהודה הלוי, ואנחנו שרנו בהשתפכות נפשית את שיריו שעוררו בנו אהבה עזה לארץ ישראל. ״… יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב״. ושרנו ושרנו, והתעלינו מעל המקום והזמן. נשכחו ההשפלות והעלבונות של שונאינו הישמעאלים והנוצרים. אנחנו מתרוממים הלאה בנפשנו ושוכחים את תלאות הגולה. הקשבתי לאנשים מוכשרים עם קול נפלא ששרו ברגש ובטעם. בימי חול שרו עם כלי מוזיקה בכישרון רב, בעיקר בעוד או במנדולינה. גיליתי את ספרי השירה ״שיר ידידות״, ״ישמח ישראל״, ״תחילת ישראל״, ״צלצלי שמע״, ״עת לכל חפץ״ ועוד. שירה נשגבה של רבני ספרד ומרוקו, מלומדים ומשוררים בחסד עליון, אוצר בלום שלא עמדתי על ערכו עד כה. עברית מליצית ונשגבה. פייטנים מפורסמים בעירנו משתתפים בערבי ה״בקשות״ ומנעימים בקולם כל הלילה עד זמן תפילת שחרית. היה זה לא רק בילוי נעים, אלא גם התעלות רוחנית, בשירת ערגה לגאולה, לאהבת ארץ ישראל ולאהבת עם ישראל בכל אתר ואתר. כך בילינו גם בשמחות, בחתונות, בברית מילה, בבר מצווה. תפילה ושירה בחיק המשפחה בחברת ידידים וקרובים. זה קירב את הלבבות. היות ואלו היו סעודות מצווה, נאמרו בהן תמיד דברי תורה המשמחים את הלב ומעוררים לתשובה וליראת שמים, יחד עם העליזות של השירה. מצד אחד הארוחה הטעימה ומצד שני התעלות נפשית בדברי מוסר ותוכחה שנאמרו על ידי הרב שזכה לקשב רב. זה איחד וחיזק את האחווה ואת הרעות בין הנוכחים שנפרדו תמיד ברוח טובה ויצאו בהרגשה טובה, בנפש רעננה ובמצב רוח מרומם. אין זה העיקר בחיים? להיות מאושר? להיות שמח בחלקו? אכן כן, זה העיקר!

מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה והמצב אצלנו השתנה לאט לאט. המצרכים החלו להיות קצובים והשוק השחור שגשג. רק לבעלי כיס לא חסר דבר. הכל גדל בשפע, אבל הכל נשלח לצרפת, שבה שלטה ממשלת וישי הרשעה שרדפה את יהודי צרפת ועלתה באכזריותה על זו של הנאצים, ואצה ששה להתעלל ביהודים שנואי נפשה. יום אחד נודע לנו על מפקד האוכלוסייה היהודית במרוקו ורישום מדוקדק של רכושם. שמועות משמועות שונות התחילו לבשר שחורות. הצרפתים שנאו אותנו ושיסו בנו את הערבים שהיו בטוחים בניצחון הנאצים. חוצפת הערבים הלכה וגברה והיו מתאנים ליהודים בכל הזדמנות. פוגרומים אירעו בכל ערי מרוקו בעידוד הצרפתים ויהודים נהרגים ונפצעים על ידי תוקפיהם ששמו להם למטרה לפגוע ביהודים בכל מקום. מכל צד צצו אויבינו, חורשי מזימות ומשטמה נגדנו. הצרפתים והערבים חברו יחד להצר את צעדינו ולא הרגשנו עוד בטוחים מחוץ לכותלי המללאח. התחילו להגיע אלינו יהודים שהצליחו לברוח מצרפת ומיתר ארצות אירופה, ומהם התחלנו לשמוע על השמדת היהודים על ידי הנאצים ושותפיהם שונאי ישראל. כמו ששרים בהגדה של פסח: ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם״. גם עכשיו קיווינו לישועה שתבוא אך לא היה רווח או הצלה. רק שמועות רעות שמענו ונמוג לבנו. בשרנו נעשה חידודים חידודים. הלב נצבט. יגון ואנחה היו מנת חלקנו. שמועות איוב על מה שנעשה לאחינו באירופה העיב על כל דבר אחר. עכשיו הבנו למה השלטונות עשו מפקד של היהודים ורישום רכושם. זה ניבא לנו עוד רעות שתבואנה. בכל יום שבת בשחרית הרב קרא איגרת חדשות מוועד הקהילה שבה סופר על הנעשה עם אחינו באירופה, שהגרמנים הולכים ומשמידים בשיטתיות וקהילות שלמות שהולכות ונעלמות. עד מתי רשעים ה׳? עד מתי רשעים יעלוזו?… עמך ה׳ ידכאו ונחלתך יענו… ויתומים ירצחו״. רוצחים, משמידים ובוזזים כחיות טרף צמאי דם שלבם לב אכזר, שצלם אלוהים נעדר מהם. שמחת השבת פינתה את מקומה לתוגה חרישית ולבנו כאב ודמם. לא היה לנו לב לשיר או לשמוח אפילו בשבת. לא פעם הוכרז יום צום ותענית, קיימנו עצרות והתפללנו תפילות מיוחדות בלב נשבר ונדכא, רצוצים ועלובים, על אחינו הנאנקים והסובלים באירופה. גדול הצער כאש תבער יער.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

עמוד 109