מורשת יהדות מרוקו

בכל תקופת כהונתו הקצרה היו למויאל חילוקי-דעות עם ראשי חובבי ציון ביחס לכספים שהעבירו למושבות בארץ ישראל. מויאל, בניגוד להם, לא ראה בכספים אלה סיוע או תמיכה, ובוודאי שלא דבר הדומה ל״חלוקה״ ביישוב הישן. הוא ראה בכספי חובבי ציון מסד מתמשך להקמת יישוב עברי חדש בארץ. במכתב מאוקטובר 1885 ששלח ועד המשנה של אגודת ״מזכרת משה״ הוא התייחס למכתבו האחרון של מויאל: ״המושבה פתח תקוה לא תדרוש רק תמיכה, כי אם יסוד חדש ממסד עד הטפחות״. בהמשך הסביר מויאל כי הקמת מושבה מתוקנת, לרבות נטיעת איקליפטוסים להרחיק את הקדחת ועצי פרי וגפנים כדי לבסס את הענפים החקלאיים, מחייבת השקעות גדולות, ״וכל פרוטה ופרוטה שנקמץ היום תעלה לנו אחרי כן לחשבון גדול״.

חובבי ציון העבירו למויאל סכומי כסף גדולים (רבבות פרנקים), ומן התכתובת בינו לבין ההנהגה במזרח אירופה ניכר מתח מתמיד, כאשר בצד המשלם הייתה תחושה כי בארץ ישראל יש לא אחת נטייה ״לבזבז״ את הכסף.

בנושא אחד הייתה הסכמה מלאה בין מויאל לראשי חובבי ציון: הכספים שמועברים למושבות החדשות ראוי שינוצלו למטרות שיקדמו את ההתיישבות היהודית. לכן הוא פסל וגינה כל ניסיון של איכר בפתח-תקווה או במקום אחר, להחכיר את אמצעי הייצור שלו, לרבות הקרקע, לזרים. ואכן, היו מקרים שחקלאים יהודים עשו זאת. הנהגת חובבי ציון הנחתה את מויאל להודיע לאנשי המושבות בצורה מפורשת: ״עיקר רעיון הישוב הוא תחיית ה א ר ץ על ידי ב נ י ה [הפתורים – במקור]… וכל איש אשר יקבל אריסים מהערבים יאבד זכותו מכל וכל״.

ב-15 בנובמבר 1885 כתב מויאל מכתב ארוך ומפורט לפינסקר, ובדיעבד אנו יודעים שהיה זה מכתבו האחרון. במכתבו פירט מויאל את כל מעשיו והישגיו מאז נכנס לתפקידו ביולי הקודם, ומתברר כי בתקופת זמן קצרה זו פעל הרבה, במיוחד בפתח־תקווה. הוא לא חסך את ביקורתו על יחסי המתיישבים במושבה זו, ביניהם לבין עצמם וביניהם לחובבי ציון, שבהם ראו גוף שמתפקידו להזרים להם כספים.

מויאל פירט במכתבו את כל הקשיים שניצבו בפניו בטיפולו בשלוש מושבות חובבי ציון בארץ, לרבות מאמציו לבטל את גזרות השלטון הטורקי, שאיימו לפגוע אנושות בצמחים ההתיישבותיים הרכים האלה. את מכתבו סיים בדברי תקווה: ״אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבדינו [עובדי האדמה]. תקותי חזקה כי אם ירצה השם בקרוב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות״.

עוד עולה מן המכתב כי פינסקר ביקש ממויאל ליזום שיגור מכתבים על ידי האיכרים, ככל הנראה לעיתונים היהודיים בחוץ לארץ, כדי לספר על ההתחדשות היהודית בארץ. מויאל לא הסתיר את דעתו שהדבר אינו נוח לו, ״כי יקשה עלי להתרפס לפני אחד מהם ולאמור לו כי יכתוב דבר או חצי דבר אבל בכל זאת אשתדל להמציא לכבודו עוד בשבוע זה מכתבים כאלה״. מויאל הבין שמכתבים מעין אלה יעסקו לא רק בנעשה במושבות אלא גם בו, והדבר לא היה לרוחו. בדיעבד ידוע רק על מכתב אחד כזה, שהתפרסם בעיתון המגיד בשלהי שנת 1885. כתב אותו האיכר דוד איזראליט מפתח-תקווה, שסיפר על התפתחות המושבה ועל חלקו של מויאל בהצלחה הניכרת בכל מקום: ״סי׳ מויאל, הגביר המהולל, גבר רב הפעלים אשר הכין בעתה ובמידה ובזמן קצר את כל התכונה הגדולה אחרי אשר צרף ברר ולבן להבין ולהשכיל את מחסורי כל איש ואיש, ולהוציא הבר מן התבן. לפועל טוב זה נאווה תהילה (ומברכתנו יבורך גם סופרו העוזר על ידו במעשי הצדקה, סי׳ רוקח) וראשי הועד המרכזי יוכלו להתפאר קבל עם כי ידעו לבחור באיש רב פעלים ונכבד מאד בעיני גדולי המקום כהגביר ה׳ אברהם מויאל נ״י, אשר עטרה כזו הולמתו באמת״.

המו״ל של העיתון הוסיף הערה ותיאר את האיכר-הכתב שהוא ״איש אמונים״ ושדבריו ״אמת וצדק״, ככל הנראה כדי להדגיש שמדובר לא בדברי שבח בעלמא, אלא בעובדות נכונות. בהמשך הוסיף משלו, קילס ושיבח את מויאל: ״…מדי הזכירנו את זה המשגיח הרא״ם [ר״ת של ר׳ אברהם מויאל] נ״י לא נוכל עצור במלין מבלי להגיד כי להצלחתם ואשרם של הקולוניסטים הנתמכים ע״י חו״צ, נבחר זה האיש היקר והנכבד להשגיח על ענייניהם ולחלצם מן המצר ולהעמיד במרחב רגליהם. הוא באהבתו הנאמנה והעזה להרעיון הנשגב, לא יחוס על עמלו הגדול לדאוג לטובת העובדים בכל לבו ונפשו. באמת מה נורא היה מצב האנשים בפ״ת, גדרה ויסוד המעלה, טרם שמו חו״צ עניינם עליהם לטובה וטרם נמסר העניין בידי הרא״ם! – רבים התאוננו על מנהלי ׳מזכרת משה׳, על כי לא יסדו מושבים חדשים; ובאמת כל היודע מצב המושבות ההם מקודם, מעלה עליהם כאלו יסדום והכינום מחדש, יען אז לא היה ראוי שם מושב להיות נקרא עליהם, והיה רק תהו ובהו, אפס ואין. רק בעזרתם והשתדלות המשגיח הנכבד קמו לתחייה ונעשו יש מאין ממש״.

21 בדצמבר 1885 היה יום סגרירי ומושלג באודסה. נשיא חובבי ציון, ד״ר יהודה לייב(ליאון) פינסקר, הגיע למשרדו בתשע בבוקר ומצא על שולחנו מברק מיפו. הוא היה מופתע. תמיד נשלחו אליו מיפו מכתבים והפעם מברק. 15 מילות המברק הממו אותו, והוא לא האמין למראה עיניו: דוקטור פינסקר, אודסה. מויאל מת היום. המנהל הירש נוטל את העניינים לידיו באורח זמני. רוקח.

לא תהיה זו טעות לקבוע כי מותו הפתאומי של אברהם מויאל נתפס כאסון לתנועה הלאומית היהודית, שאך זה לאחרונה החלה להנץ. הכול – בארץ ובחוץ לארץ – שאלו מה קרה לאיש היקר הזה, שטרם מלאו לו 36 שנה(בכמה מקורות נכתב כי היה בן 38). הידיעות הראשונות שהתפרסמו בעיתונות התקופה היו חלקיות ומבולבלות. כמעט כל המקורות ציינו שמויאל היה חולה זה זמן רב בריאומטיזם (שיגרון), מחלה התוקפת את המפרקים ואת השרירים, אך כל מי שהבין יותר ממשהו ברפואה ידע אל נכון ששיגרון אינו מסכן חיים.

ישנם לפחות שני מקורות המספרים כי אברהם מויאל נהג לשהות בטבריה כדי לרחוץ בחמי טבריה, שבמשך דורות מימיהם נחשבו למשככים את כאבי השיגרון. יחיאל ברי״ל, שסבב עם מויאל ברחבי הארץ כדי לחפש שטח קרקע מתאים למייסדי עקרון, כתב ב-15 במאי 1883: ״לעת ערב באנו לטבריה ויט לו סי׳ מויאל אהל מחוץ לעיר, בין שני מרחצאות חמי טבריה כנגד קבר רבי מאיר בעל הנס, ושכנתי גם אני באהלו״. שנתיים לאחר מכן, כשכינס ק״ז ויסוצקי את ראשי היישוב היהודי לפגישה ביפו, הוא ציין בין הנעדרים את אברהם מויאל, שלא הגיע משום שהוא בטבריה.

אבל כבד

אבל כבד התאבלה עדת ישראל בעיה"ק יפו, בהובילה לקברות בראשון לשבוע הזה, את הגביר הנכבד ומרומם הנודע לשם מ' אברהם מויאל ז"ל.

הפרסום הראשון בעיתון חבצלת על מותו של מויאל, דצמבר 1885

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19}

עורכת הדין הלן קאזיס-בן־עטר נולדה בטנג׳יר, ועקרה עם משפחתה, בהיותה בת 20, לקזבלנקה, שם נישאה למשה בן-עטר. לצד עבודתה המקצועית היתה פעילה מאוד בתחומים יהודיים. ב־1935 נבחרה לנשיאת ויצ״ו בקזבלנקה. בראשית 1939 עם מות בעלה (והוא רק בן 39) ירשה אותו בתפקיד נשיא אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה (Association des Anciens Élèves de L’AIU à Casablanca). בפרוץ המלחמה פתחה במועדון האגודה לשכת התנדבות לצבא הצרפתי. רבים נרשמו, אך הצרפתים לא ששו לקבל מתנדבים יהודים, כפי שהזכרתי לעיל. קאזיס־בךעטר עצמה התנדבה ל״צלב האדום^,, הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות, מינואר ועד יוני 1940, באחד מבתי־החולים בעיר. ב־18 ביוני – לפי דבריה: ב־9.00 בבוקר, דהיינו לפני קריאתו המפורסמת של דה־גול מלונדון, הביאה במו ידיה מכתב לקונסוליה הבריטית שבקזבלנקה, בו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה, במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או שלום נפרד עם גרמניה. נראה, שהבריטים תייקו את המכתב ולא דרשו ממנה כלום, מלבד מסירת כל אינפורמציה שתוכל ללקט. היא עשתה זאת, לדבריה, גם לאחר שהקונסוליה הבריטית בקזבלנקה נסגרה, ואת מכתביה הפנתה לטנג׳יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמריקני.

משלקחה על עצמה לדאוג לפליטים, ביולי 1940, היה על קאזיס-בן-עטר לפתור קודם כל את בעיית איכסונם. היא השתמשה לצורך זה באולמי אגודת בוגרי כי״ח שברחוב  Lacepedeמס׳ 46, שם פתחה גם מטבח, בעזרת מתנדבים. מחוסר מקום ומחוסר תנאים להאכיל שם מספר אנשים גדול, הופנו חלקם לקבלת ארוחות בגן הילדים של הקהילה. ועד הקהילה תמך כספית ואירגונית בוועד, אולם בחלק ניכר מההוצאות נשאה אגודת בוגרי כי״ח. למען הסדר הטוב דאגה קאזיס־־בן-עטר שאגודה זו תעביר מדי חודש בחודשו רשימת הוצאות לוועד העזרה, אולי בתקווה להחזיר הוצאות אלו כאשר יצליח הוועד לאזן את תקציבו.
כן קיבל הוועד תרומות מאנשים פרטיים, מאירגוני סעד מקומיים לא־יהודיים, ואף ממשרדים ממשלתיים.

סיכום

נסקרה כאן פעילותם של שני ועד עזרה לפליטים יהודים, של טנג׳יר ושל קזבלנקה. אין זה אומר שבערים אחרות לא נעשה מאומה בתחום זה. במוגדור, מראכש, מכנאס ופאס, הגישו היהודים המקומיים את כל העזרה שיכלו למי שהזדמן לקהלם. הם אירחו יהודים שיצאו ממחנות העבודה וההסגר, גם במשך תקופות ארוכות. זה היה יכול להיות מתוך יוזמה אישית של משפחות מסוימות, אך לרוב אורגן במסגרת הקהילה. אמנם לא קמו בקהילות אלה ועדי עזרה מיוחדים, אך הפרנסים הכניסו את הדאגה לפליטים לסדר יומם ולטיפולם השוטף. הם גם נענו לבקשות העזרה ושיתוף הפעולה מטעם הוועדם המאורגנים הגדולים, בקזבלנקה ובטנג׳יר. ועדים אלה היפנו אליהם פליטים וביקשו שידאגו להם, וגם ביקשו את עזרתם הכספית. פעמים קרה גם ההיפך, והוועד הקזבלנקאי שלח כספים לקהילות כדי שישמשו את הפליטים, או אף העסיק אנשים מטעמו בקהילות אלה. כך קרה בעיקר במוגדור, הסמוכה למחנה הגדול סידי אל־עיאשי; ולאחר מבצע ״לפיד׳ – באוג׳דה, הקרובה למחנות העבודה עין־גנפודה, ג׳רדה וברגנט. הוועד הקזבלנקאי ידע שקהילות אלה עניות למדי, ואין ביכולתן לשאת בעצמן בעול העזרה הדרושה. גם בצפון נעזר ועד טנג׳יר בקהילות הסמוכות, שהשתתפו במידת יכולתן במעמסה הכספית.

ועד עזרה מיוחדים קמו, אם כן, רק בערי הנמל הגדולות, והדבר מובן. דרך ערי נמל אלה עברו פליטים כתחנת ביניים, ואליהן התנקזו יוצאי המחנות. ואלה, הרי לא היה בכוונתם להשתקע במרוקו, ולרוב היו להוטים לעוזבה. מרוקו לא היתה ארץ קולטת הגירה יהודית, ורק בנסיבות המיוחדות של המלחמה הפכה לארץ מעבר. היא היתה אך ורק פרשת דרכים, העוזרת להזרים הגירה ליעד אחר.

חשיבותם של שני הוועדים שונה, וגם אופיים שונה. דרך קזבלנקה עברו רוב הפליטים, ורק מיעוטם עבר בטבג׳יר. עיקר פליטי טנג׳יר הגיעו אליה בקבוצות מאורגנות – מרודוס, מהונגריה ומארצות אחרות במרכז אירופה. רבים מהם הגיעו עם אמצעים כספיים שאיפשרו להם שהייה ארוכה במקום. אחדים נתקעו במקום זמן רב, משום שהתנועה הימית מטנג׳יר היתה דלה. שהייה ארוכה זו הפכה אותם לחלק מקהילת טנג׳יר – חלק נבדל ומנוכר, כפי שראינו. לעומת זאת, בקזבלנקה היתה הקהילה המקומית הרבה יותר גדולה ופחות הומוגנית, ולכן אין עדויות על ניגודים חריפים בין היהודים המקומיים והפליטים. הפליטים שהגיעו לקזבלנקה באו כיחידים ורוכזו כמעט מיד ברובעי העיר המרוחקים, ולא נוצרו שטחי חיכוך רבים עם המקומיים.

הבדל אחר בין ועדי טנג׳יר וקזבלנקה טמון בדרך הקמתם. ועד הקהילה בטנג׳יר הוא שיזם את ועד העזרה לפליטים, והוא שנשא באחריות לתפעולו. לעומת זאת, בקזבלנקה הוקם ועד העזרה ביוזמה אישית, והקהילה לא ראתה עצמה אחראית עליו. העזרה הממשית הראשונה לוועד באה כאן מגורמים שלא היו כפופים לוועד הקהילה, כגון התאחדות בוגרי כי״ח. ראשי הקהילה, נכבדיה ועשיריה עזרו כמובן, אבל באופן אישי, ולא ששו לסבך את הקהילה כגוף מאורגן בפרשה זו. משנקלע ועד העזרה לצרות – למשל, באביב ובקיץ 1941 – היו המתערבים העיקריים למענו ולמען הלן קאזיס-בן־עטר גופים ואנשים לא  יהודים, כמו עורך-הדין מארט. בקזבלנקה נישא ועד העזרה על כתפי אדם אחד – הגברת קאזיס-בן־עטר, כמו ברבים ממפעלי ההצלה והעזרה בתקופת השואה, היחלצותו של יחיד לפעולה ונחישותו למרות הקשיים והסכנות, הם שקבעו את היקף הפעולה; במקרה זה, היקף מרשים לכל הדעות.

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה