ארכיון חודשי: פברואר 2022


מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

הקשר עול התנוסה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב

מדיניות העלייה של התנועה הציונית תומרנה בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י. בעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור התנועה הציונית, שהחלה לחפש קהילות יהודיות גם מחוץ ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים.

אליהו לולו !הכרמלי], יו״ר הסתדרות פועלי המזרח בירושלים ומראשי מפא״י, היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח: ״מצרים הסמוכה ׳טרה אינקוגניטה' [אדמה עלומה], נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה [ראש הנקרה], מעבר להרי החושך״. בדיון במזכירות מפא״י(24.11.42) לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה, עמד ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית אליהו דובקין על האתגר שניצב בפני התנועה הציונית ובפני היישוב בארץ ועל ״הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונבחרת״. לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ״שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות״. דובקין הגדיר את ״הרזרוואר״ של העם היהודי עוד לפני קבלת הדיווח של שאלתיאל, שנשא באקראי את תאריך הפגישה של מזכירות מפא״י – ״בצפון אפריקה קיים הרזורבואר של יהודים עבור פלסטין״. הוא ציין שאם יישלחו השליחים המתאימים, ״אפשר לצפות לעלייה משמעותית מצפון אפריקה״, ואם לא כן, הוא צפה ״קטסטרופה שאי אפשר לעצור אותה״. לא ברור אם שאלתיאל חזה אסון להתבוללות או לפרעות ביהדות צפון אפריקה.

החרדה מכך שגורל יהדות המזרח יהיה דומה לגורלה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשנות את יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן־גוריון כבר בראשית 1943: ״לא צריך לחכות ש׳פולין תחזור שם״. סביר להניח שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והיישוב עקב גורלה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ומוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. לשיטתה של אסתר מאיר־גליצנשטיין, ״הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח גורם לא פרודוקטיבי ״שלא סיפק את העבודה הצפויה״. להערכתה, קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, שכן ״בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה […] ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן״. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב הפרהוד בעיראק (1941), שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלו.

רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

בשלהי שנת 1942 העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח, שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט – החלוץ האחיד. הרעיון זכה להסכמת נציגי ברית הארגונים החלוציים (הברית), שכללה את התנועות הציוניות: דרור, השומר הצעיר (השוה״צ), הנוער הציוני, נוער חלוצי מאוחד(נוח״ם) ובני עקיבא. תנועת אגודת ישראל (אגו״י) לא הוזמנה להצטרף לברית. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא הוזמנה בשל המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לתנועות הסוציאליסטיות. אפשר לטעון שהדרה זו הייתה בין הגורמים לכישלון התוכנית. להערכתו של דובקין, ״כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים של יהודים מקומיים״. שנה לאחר מכן הציג דוד בן־גוריון את תוכנית המיליון שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה. שתי התוכניות היו אמורות להשלים זו את זו. מאיר־גליצגשטיין ראתה בתוכניתו של בן־גוריון ״לגייס מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא״י והקמת מדינה יהודית״. עם זאת ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה, תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה, ולמרות שראשי היישוב ביקשו למנוע סכנה זו. התוכנית הייתה ״הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה".

על שולחנו של דובקין הונח תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. מטרות התזכיר היו לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכל ארצות המגרב כדי שתפעלנה בכל אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת; למפות את כוחות ההוראה בלימוד העברית שם ולהתחיל בעלייה ״של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים״. התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון החלוץ האחיד בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות הקיבוץ המאוחד וממנהיגי עלייה ב׳ והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון ש״חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר״. ניתן להבין מדבריו שרעיון החלוץ האחיד היה תוצר של מצב שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת ־ יהדות המזרח וארצות האסלאם, כאשר הצלת יהודי אירופה באותה עת הייתה עלולה להיפגע מיישום רעיון חלוץ האחיד. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס. באותה עת נאם שאול אביגור, האחראי למוסד לעלייה ב' בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת החלוץ האחיד והבהיר:

המוסד לעלייה ב׳ ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. [״.] אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה.

נאומו נישא כאשר שליחים ארץ־ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך ובארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה יהודה הלוי, ראה את מטרת רעיון החלוץ האחיד כך: ה״שליחות לארצות הללו [צפון אפריקה] צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג [שהתחולל במפא״י והביא להקמת סיעה ב׳], העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו״. לאור הניסיון הארץ־ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ־ישראלית למגרב הייתה עשויה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.

רעיון החלוץ האחיד לא רווה נחת משני קצות הקשת הפוליטית בפלשתינה־א״י. משה יונג מתנועת תורה ועבודה הודיע לבח״ד [ברית חלוצים דתיים][ בח״ד הייתה תנועת הנוער של הפועל המזרחי, שפעלה ברחבי אירופה וגם בצפון אפריקה להעלאת צעירים להתיישבות הדתית בארץ ישראל.] צרפת ש״אין הסכם על ׳החלוץ האחיד׳ בשביל כל אותן ארצות שבהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה. […] הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט (הלבנט לא כולל את צפון אפריקה] וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום״. ההסכם היה צריך להתבצע במדינות שבהן לא הייתה פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ־ישראליות. בדיון של מזכירות הפועל המזרחי דווח שבצפון אפריקה יש להקים חזית אחידה של שני הגופים בשליטת בח״ד ותורה ועבודה. מנגד, הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. גם תנועת דרור הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה, התלוננה ש״לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כל מוסד אחר״.

שתי התוכניות – החלוץ האחיד, שהעלה דובקין בשלהי 1942, ותוכנית המיליון, שהעלה בן־גוריון לסדר היום הציוני בשנת 1943 – ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים, ללא התייחסות למוצאם. שתי התוכניות לא יושמו בצפון אפריקה מכיוון שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לשם. לטענת מאיר־גליצנשטיין, תנועת החלוץ האחיד הציגה שני פנים: האחד, מתן ״פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח״, והאחר, ״להבטיח את שלטון מפא״י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא״י״. לפיכך, בגין האג׳נדה הסמויה הזאת, גבר החשש מאיבוד שליטת מפא״י על תוכנית החלוץ האחיד.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.

LE cerveau de Sol ne s’arrête jamais. Il marche sans arrêt comme le rouet du tisserand. Parfois, des crises de très grande réflexion s’emparent d’elle. Elle se surprend en train de chercher la morale d’une histoire aussi simple que celle de la grenade. Elle se rend compte, alors, que l’histoire lui plait à cause de son amour pour les grenades. Parfois, sa tête s’éclaire d’une lumière foudroyante qui la submerge complètement. Il ne demeure en elle, plus le moindre doute, ni la moin­dre ambiguïté. Il lui semble, dès lors, inutile d’en savoir plus. Toute explication supplémentaire est superflue. La morale de l’histoire de la grenade lui semble être, sans effort particulier, que la sagesse est supérieure à la royauté. La lumière s’edompe, la perception absolue s’éloigne et, seule demeure collée à son être, le plaisir de l’histoire… et de la grenade.

Sa mémoire est immense, sa vivacité est prodigieuse.Tout ce quelle entend, tout ce quelle voit ou se représente resfe attaché à tout son être et trouve les mots pour le dire sans effort, des fois en hakétia, des fois dans le parler local, et d’autres fois en hébreu. Elle éprouve beaucoup de plaisir à glisser d’une langue à une autre avec des mots quelle adapte, mélange. Elle joue avec les mots, en construit d’autres en les mettant dans d’autres moules que ceux de la langue d’origine. Et, bien qu'elle ait été privée d’école, elle distingue entre le Beth et le Heh, ainsi qu’entre toutes les lettres, d’ailleurs. Elle connaît les psaumes, les prières depuis Adonaï Elohinou jusqu’au Cantique des Canti­ques qui, lorsqu’elle le récite, fait vibrer ses seins tendus comme des figues primesautières sous sa robe légère.

Certaines discussions animées entre les rabbins sur des thèmes divers relatifs à leur compréhension de la Torah et de la Halakha la font sourire.

Elle trouve certaines explications naïves et hilarantes. Elle en rit de tout son cœur face à son père et face au rabbin. Elle trouve leurs propos éloignés des mots qu’ils utilisent.

Dans certaines de leurs controverses, son cerveau s’éclaire d’une vision simple de la relation complexe entre l’homme et la Sekhinah, présence divine. Elle a l’impression d’en comprendre un bout dans ce qu'elle a entendu à propos de Bahya Ibn Paquda. Le penseur qui avait rendu accessible à tous la compréhension des dix commandements en les ramenant à leur signification essentielle résumée dans les deux premiers commandements : « Aime Adonaï ton Dieu de tout ton cœur, de tout ton esprit et de toutes tes forces et, aime ton prochain comme toi-même ». Elle voit un exemple personnifié dans Mouïsou le joueur de rebec qui émeut les gens et dilate leurs cœurs avec son humour iconoclaste et, surtout avec son génie à broder les mots et composer des Piyyoutim à toutes les occasions. Comme tous les artisans, son principal souci est de bien faire son travail, de le présenter aux gens pour les rendre heureux tout en étant heureux du bonheur des autres.

Il brode les mots comme des pièces tissées. Il les file, les croise, les entrelace dans la trame musicale, et les tisse avec des navettes sur son instrument comme autant de merveilles de laine, soie, lin…

Elle l’aime moins quand il prend sa boite de tabac à priser, se sert de poudre de tabac entre les doigts, l’étale avec un pilon argenté sur le dos de sa main droite, puis l’aspire bruyamment avec ses narines avant de sortir son mouchoir dans lequel il éternue et se mouche pour qu'enfin son visage s’éclaire d’un sourire de plaisir qui l’envahit.

 

EIle trouve cela infect et répugnant. Mais dès que Mouïso commence à chanter, elle oublie ses reproches.

  • Une fois, elle l’a vu préparer sa poudre, avant de chanter.
  • a sorti des feuilles de tabac d’Ouezzane, les a mises dans un pot en terre cuite et a commencé à les broyer avec un bâton en bois d’olivier sauvage. Il a pris un mouchoir en soie et passé la poudre qu’il a mélangée avec d’autres poudres: cœur de noix, romarin et clous de girofle.

Elle aime la lettre Beth pour sa forme carrée ouverte sur l’inconnu, bon ou moins bon, premier pas vers la sagesse et le discernement. La parenté de la lettre avec le féminin la trouble pour sa signification double et continue, attachée à la maison de Dieu; temple terrestre de l’existence céleste; constrrucion fragile, mais début de toute existence. À l’opposé du Beth,l’Aleph estt au-dessus du trône des lettres. Lettre de l’unicité, de l’indivis ; il est formé de deux branches droites reliées par une branche horizontale. C’est la lettre de l’harmonie, de la communion et de la création. C’est la lettre fondatrice et pourtant la Torah commence avec le Beth. Les patriarches et les Hakhamim expliquent cela par les barakhot ou grâces que Hakadosh Barokh Hou accorde au début de la création.

Une idée émise par Haïm a retenu son attention. Elle lui a semblé profonde et l’a gardée dans un coin de sa tète, car méritant l’intérêt de toute une vie: Pardesh, le nom du paradis est constitué de Pshet, la facilité est liée à la connaissance simple facile à acquérir, Remez le symbole est lié à la connaissance figurée, métaphorique, Darash étudier, est lié à la réflexion, la recherche, Sodd, le myftère, est lié à ce qu’il n’est pas possible d’atteindre. Le paradis est ainsi une métaphore de la lumière. La clef de la lumière est la connaissance et la connaissance a les quatre niveaux cités.

Sol retient par cœur des piyyutim quelle entend à l’oc­casion des nombreuses fêtes qui la comblent d’extase et de joie de vivre, comme tous les juifs de Tanger, ceux du mellah de Meknès, Fès, Sefrou,Tétouan, Debdou, Oujda, Marrakech, Midelt, Integhrem, Ifrane, Oufrane, Doumia, Bouam, Khénifra, Ait Isshaq, Boujaad, Missour, Outat el Haj, Gourrama,Talsint,Tinjdad, Rissani,Tinghir, Asflou, Skoura, Ouarzazate, Agdz, Zagora, Mhamid, Demnate, Zregten, Tagounit, Sidi Rahal, Telouat, Agouim, Aguelmim, Taroudant, Inezgan, Tiznit, Tafraout, Illigh, Akka, Tadla, Béni Mellal, Taounza, Amzmiz, Imi N’Tanout…

Quelques fois, ses qualités lui attirent des ennuis quelle ne comprend pas et quelle ne sait pas affronter. Ainsi Issachar, son frère semble au bord de l’étouffement quand il se rend compte de la fierté que ressentent ses parents à l’égard de leur fille; fierté où se mêlent la reconnaissance envers Hakadodh Barokh Hou et la peur du mauvais oeil et de la jalousie.

Elle surprend par sa mémoire les musulmans et les juifs de Tanger avec qui sa famille échange les visites, les repas, le sel, le safran, et l’huile.

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.

 

חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה

על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה

על המימונה בישראל

זה עשרות שנים שחגיגות המימונה נודעו והתפשטו בישראל גם מחוץ למעגל של יוצאי מרוקו וצאצאיהם. התפנית הגדולה התרחשה בשנת תש״ם, כאשר תנוע־. ״ביחד״ ארגנה את החגיגות ההמוניות בגן סאקר בירושלים, והצמידה להן גם אירועים אחרים בערים אחרות בארץ. החוקרים והמלומדים ששיתפו פעולה בארגון החגיגות ביקשו לשוות לחג ממד אחר: להוסיף לו תכנים עיוניים ולהחליש את האופי ההמוני שעסקנים נתנו לו. הם יזמו וערכו כינוסים לציבור הרחב; נישאו בהם הרצאות על חכמים ועל היצירה הרוחנית במרוקו. אף נידונו בהם שאלות חברה בארץ, ובמיוחד שאלות הנוגעות לבני העליות מארצות המזרח בשכונות ובעיירות הפיתוח.

הערת המחבר: מייסד תנועת ״ביחד״ הוא סם בן־שטרית, יוצא העיירה תאלסינת שבמזרח מחוז תאפילאלת במרוקו. כיום הוא עומד בראש ארגון אחר: ״הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו״.

זכות הראשונים שמורה לשאול בן שמחון, העומד זה עשרות בשנים בראש ״התאחדות עולי צפון־אפריקה בישראל״. הוא ארגן את חגיגת המימונה הראשונה בגן הסנהדרין שבצפון־ירושלים שנים הרבה לפני שנת תש״ם.

ראיתי למאיר עטיה (עטיה, מחזור פסח, עט׳ 410-409 בשולי ההערות של ״אם למסורת״), שהתבטא בעניין זה בצורה ראויה ולא ראויה. וכך כתב: ״לצערנו כאן בארץ פתחו חג זה כחג של הוללות והשתוללות״(דברים ראויים), ״ומרצים וחוקרים למינהם[!] מצאו כר נרחב לכל מיני כתבות וחקירות למיניהם[!! שאין בהם 'ממש׳ רק כדי לקבל תוארים, ואחרים נגררו אחריהם לעסוק כל ימיהם בתורת המימונה ומאבדים זמנם בדברי הבל, ותורה מה תהיה עליה״ [דברים לא ראויים!!. מי חכם ויודע דבר, ויאמר שהמרצים הרצו במימונה כדי לקבל תארים? והלוא ברור כי המרצים באו להילחם באופי ההמוני ולשנות אותו. ומשלא נתקבלה דרכם, ניתקו את עצמם מן הדבר.(ע"כ)

הכינוסים האלה התקיימו בדרך כלל באסרו חג הפסח במקביל למה שהתרחש בגנים. המימונה זכתה גם למוספים בעיתונים, ובהם נכתבו גם דברי טעם ורשימות בעלות עניין וגם דברי חלקות של עסקנים ופוליטיקאים. היו שביקרו את הנעשה בחגיגות המימונה, והיו שהשתבחו בהן. עד מהרה היו החגיגות האלה לבמה ולזירה להופעותיהם של פוליטיקאים שרצו להגיע לקהלים גדולים כדי לקדם את בחירתם לכנסת או לרשויות המקומיות.

עסקנים מחפשי פרסום חששו שהכינוסים בעלי התוכן שדרשו השתתפות של מלומדים וידענים יעמידו אותם בצל. בסופו של דבר הם הביאו לביטולם של אירועים מסוג זה. על כן רוב המלומדים הרחיקו את עצמם מחגיגות המימונה. ומה נותר מהחג הזה? נותרו מנהג ״הדלת הפתוחה״ ו״ברכת הרב״ במוצאי הפסח, והיציאה לגנים לצליית בשר ולריקודים באסרו חג.

קלות דעתם של כמה ממובילי החגיגות גרמה שסמלי החג הזה יהיו המאפה המכונה מופלטה(״הכשרה למהדרין״ במוצאי הפסח) וריקודי הבטן של המתהדרות בקפטנים נאים (=שמלות מעוטרות פרחים שהובאו ממרוקו) ומפזזות עם לובשי ז׳לאביות רקומות בצבע לבן וחובשי תרבושים אדומים. עם זאת, יש מקומות שמתקיימים בהם אירועים בעלי ערך רוחני. כך נהוג זה שנים בעיר אשדוד; העירייה מקיימת יום עיון ביום המימונה בחסות ראש העיר ובנוכחותו. טובי החוקרים והמלומדים וגם הרב הראשי, הראשון לציון, נוטלים חלק בימי עיון אלו, וקהל גדול בא אליהם. עד כאן לא חידשתי דבר כמעט.

על כמה ממנהגי המימונה בתאפילאלת שבמרוקו

אולם חגיגות המימונה במגרב היו שונות בהרבה מהדפוסים המוכרים בישראל פנים אחרות היו להן באזורי הפריפריה. אני מבקש עתה לתעד כמה ממנהגי המימונה שהילכו במקצת הקהילות של אחד מאזורי הפריפריה במרוקו – מחוז תאפילאלת שבדרום־מזרח הארץ ההיא. [רוב הדברים המתוארים כאן הילכו בעיירה קצר אסוק שבצפון האזור ובקהילות הדומות לה בלבד ולא בכל אזור תאפילאלת.]יש עדויות לישיבת היהודים במחוז זה מאז המאות האחרונות של האלף הראשון למניין הרגיל. כבר במאה השמינית היו יהודי תאפילאלת. שולחים את תרומותיהם לישיבת פומפדיתא בבבל. יהודים ישבו באזור עד שנות השמונים של המאה העשרים, ואז בא הקץ על ישיבתם שם.

הערת המחבר- עד שנות השבעים של המאה העשרים ישבו יהודים בעיירה ריסאני, וקודם לכן – בכפרים הסמוכים לה. ריסאני יושבת על יד חורבות העיר סיג׳למסה, שהייתה מרכז האזור בימי הביניים, והייתה בה גם ישיבה. בכל הדורות כתבו יהודי המקום בכתובה כעיר מושבם את ״סג׳למסא רעל נהר זיז מותבה״(=היושבת על ואדי זיז). בבית הקברות הישן של העיירה קצר אסוק נמצאו מצבות קבורה מתוארכות משנת תט״ל(1679). מצבות אלו הן מהקדומות שנמצאו בארץ הזאת. לאחרונה פרסמתי אחת מהן.

חגיגות המימונה בקהילות האזור ההוא היו במוצאי החג בלבד בלא יציאה לגנים למחרתו. המנהג לצאת לשדות ולגנים, שהיה מקובל בערים הגדולות כגון פאס ומכנאס, לא הגיע מעולם לשם. אבל אין להכחיש שההכנות למימונה במוצאי החג באזור ההוא היו נעשות בחלקן בעיצומו של החג, ביום שמיני של פסח בשעות אחרי הצהריים. ולא הכול הקפידו על קדושת החג (אבל למיטב ידיעתי ולאור בירורים שערכתי אף לא אישה אחת נכשלה בשימוש בחמץ לפני צאת החג). אבוא עכשיו אל התיאור.

מתחפשות

כל הילדות הקטנות והנערות שטרם נישאו היו מתחפשות בשעות האחרונות של שמיני של פסח לנשים נשואות. הן היו לובשות בגדים כשל מי שנישאו זמן קצר לפני הפסח והיו חובשות כיסויי ראש מתאימים כמנהג הנשים הנשואות באזור. אחרי כן היו הולכות מחופשות אל הנהר או אל מעיין או לבאר מים חיים ושואבות משם מלוא הכד מים. יש מהן שהיו נעזרות בנכרים שהיו קוטפים להן פרחים או ענפים ירוקים, והיו שעשו זאת בעצמן בלא חשש לקדושת החג, ואחר כך היו צועדות בחבורה אל בתיהן. הרבה פעמים הן צעדו אל מקורות המים, ומשם חזרו אל בתיהן כשהן מלוות באמותיהן או בסבתותיהן או בקרובות משפחה אחרות. והבחורים היו צופים בהן מרחוק.

עד שנות החמישים אפשר היה לראות נשים שהתלבשו בלבוש מסורתי; הן לבשו איזאר(=סדין לבן, על פי רוב מעוטר בפרחים) וחבשו כיסויי ראש מיוחדים (בניקאת = כיסויי ראש דמויי ברדס), אבל נשים צעירות כבר התלבשו בשמלות ובחצאיות מודרניות וכיסו את ראשן במטפחות ראש(מטפחות אלו נתכנו מחרמאת בערבית) צבעוניות, רקומות ופרחוניות. עד שנות הארבעים הלבישו את הבנות לקראת המימונה בקפטנים פרחוניים, ומאז עברו להלבישן שמלות כמו אמותיהן.

לטעמי, המנהג הזה היה כרוך במנהג האירוסין המתואר להלן. במקומות ההם, עד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים, גיל הנישואין היה נמוך. הרבה בנות נישאו בהיותן בנות ארבע־עשרה ואף פחות מזה. נראה לי שהופעתן ״הבוגרת״ בלבוש נשים נשואות נועדה לומר לבחורים שצפו בהן: ״בחור, תן עיניך בנוי ובמשפחה״.

מתחפשים

לקראת תפילת ערבית שהייתה מתאחרת עד כשעה או שעה ומחצה לאחר צאת הכוכבים, לא מעט בחורים וגברים נשואים היו מתחפשים והולכים לבית הכנסת כשהם מחופשים. רבים התחפשו לרבנים או לשד״רים מארץ ישראל. הם לבשו גלימה דרבנן וחבשו כובע עגול (לא תרבוש!) בצבע שחור או אדום שחכמים היו חובשים. והיו גם תחפושות אחרות; זכור לי שאיש נשוא פנים התחפש לעץ ורד, והיה עטוי בכמה מאות ורדים על ענפיהם (מי שראו אותו מחופש כך, קראוהו שזרת לברכה ולפרחא / sezrat l-barka u-l-ferha (=אילן הברכה והשמחה). לפי שנשא חן בעיני גבאי בית הכנסת, הם כיבדוהו בחזנות, והוא עבר לפני התיבה בתפילת ערבית בחגיגיות כמו בליל הפסח. רוב המתפללים לא זיהו אותו עד לגמר התפילה.

הופעתו של שד״ר מארץ ישראל הייתה ״מחשמלת״ את הקהילה. את הדבר הזה שמעתי מרבים מבני הדוד של הוריי ושל זקניי. ובעצמי חוויתי זאת בשנת תש״ו, כאשר הגיעו שני שד״רים בזה אחר זה – אחד מטבריה ואחד מירושלים, וראשי הקהל קיבלו אותם במאור פנים וערכו להם קבלות פנים וסעודות ומגביות.

היו גם זוגות בחורים שהתחפשו לאיש ואשתו. הם לבשו את בגדיהם של מישהו מראשי הקהל ושל רעייתו. פעמים שתחפושות כאלה נבחרו כמעשה הזדהות עם בני הזוג הנכבד, לפי שהם היו אצילי נפש. ויש שבחרו להתחפש לבני זוג מסוים מתוך ביקורת והתרסה, לפי שאחד מבני הזוג היה ראוי לביקורת בשל מעשים נפסדים שעשה או משום שהתאפיין בתכונה שלילית כגון קמצנות. למשל זו הייתה התשובה שקיבלתי מאחד מקרובי משפחתי שהתחפש עם חברו לזוג ידוע, שהתפרסם בקפיצת ידו. אבל רוב התחפושות היו תחפושות של רבנים ושד״רים." נראה לי כי זו הייתה הדרך במקומות המרוחקים ההם לבטא את הקשר העמוק לארץ ישראל בליל המימונה. אחרי התפילה רק מעטים נשארו מחופשים עוד שעה קלה, והלכו בתחפושתם ל״ביקורי מימונה״ בבתיהם של בני משפחה ושל ידידים.

חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה

     "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"-הרב משה אסולין שמיר

     "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

              רבנו-אור-החיים-הק':

'ושכנתי בתוכם – בתוך בני ישראל. בכוחו של האדם להקים בגופו

'מקדש מעט' להשראת השכינה, בבחינת: 'אהל שיכן באדם'.

 

"בתוך ליבי משכן אבנה לזיוו,       "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו

קרבן תקריב לו נפשי היחידה"         ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה"

(המקור: רבי אלעזר אזכרי)                                     (הרב יצחק הוטנר)

 

          מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א. "השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.

 

עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה: יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע, וכן קריעת ים סוף והצללת המצרים במצולות ים סוף, כעונש על שהטביעו והצלילו את ילדי ישראל ביאור.

כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד בנשמתו של כל יהודי באשר הוא עד היום, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האמונית והאיתנה מזה למעלה מ- 3334 שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).

 

כמו כן, המנה היומית והנסית בדמותו של המן רב הטעמים ורב הפעמים, היורד במשך 40 שנה משמי מרום, היישר אל פתחי אוהליהם. את צימאונם הרוו ממימי בארה של מרים אשר ליווה אותם במדבר, דוגמת צינור המוביל הארצי, וענני כבוד שהפכו את המסע המדברי, למעין שייט בספינה ממוזגת, במשך 40 שנה.

ניתן לדמות את מצבם עד כה, לילדים הנסמכים על שלחן אביהם, המקבלים ממנו את כל צורכם בשפע, ואף מעבר לכך.

 

מעכשיו, עם הציווי האלוקי להקים את המשכן, עמ"י הופך להיות "שותף" לקב"ה,

בכך שהצטווה לתרום מממונו מכל לבו: "זהב וכסף ונחושת…", 

כדי להקים את המשכן בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתחבר אתנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת, למה קראו מקדש – 'ועשו לי מקדש', ותכף חזר בו וקראו משכן, דכתיב 'את תבנית המשכן' (שמ' כה, ט).

ההבדל בין מקדש למשכן: המקדש הוא מקום קבוע של קדושה, ומשכן הוא מקום שכינה זמני.

תשובת רבנו: "ונראה כי אמרו 'ועשו לי מקדש', היא מצות עשה כוללת כל הזמנים, בין במדבר בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות… ולזה לא אמר 'ועשו לי משכן'. שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שציווה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בניין אבנים, שיעשה משכן כסדר האמור.

ותמצא שכתב רמב"ם (הל' בית הבחירה פר' א, הלכה א'): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב 'ועשו לי מקדש'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ושכנתי בתוכם – ולא אמר בתוכו. לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו – יהיה בתוך בני ישראל". כלומר, התעוררות בני ישראל להקמת המשכן, יוצרת למעשה את הקדושה שבמשכן.

רבנו ממשיך ואומר: "שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי, כי דברים אלו הם תשובה, למה שחשקו ישראל, בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא, מוקף בדגלי המלאכים, והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם. ולזה באה התשובה מבוחן ליבות ואמר: 'ועשו לי  מקדש, ושכנתי כמו כן בתוכם".

כלומר, השראת השכינה בעמ"י הייתה כתבנית העולמות העליונים, וע"י בנייתו – תשרה השכינה בעמ"י.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר, הצטוו להקים משכן זמני אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם, על פי ציווי ה' יתברך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהשראת השכינה בעמ"י היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן ליבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם" (שמ' כה, ח).

מדברי קודשו עולה, שברגע שעמ"י חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יחדש ימינו כקדם.

 

הרב יעקב ב"ר חננאל סקילי מתלמידי הרשב"א וחכמי ספרד, כותב בספרו על סוד המשכן והמקדש לאור תורת הקבלה: הוא בנוי כתבנית המרכבה, כמעלת שמים וארץ, כתבנית איברי האדם וכו'.

 להלן דוגמית מדברי קדשו: "וכשהיו על הים נגלה להם, ומיד הכירוהו ואמרו: 'זה אלי ואנווהו' – שנתאוו ישראל שיהיה לו נווה ביניהם וישכון בתוכם, וכן הוא אומר: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' (תהלים פד, ג). ואמרו רז"ל במדרש תהלים (שם): לא משל עכשיו, אלא משהיו ישראל בים, נתאוו למקדש, ונתאוו עוד להיות להם איש לעמוד לשרת את ה' יתברך, ולהלל ולרנן לפניו. הה"ד (שם ד') 'לבי ובשרי ירננו לא-ל חי" (תורת המנחה. דרשה כז).

 

"ושכנתי – בתוכם".

איך נוכל לגרום לשכינה – לשכון בתוכנו.

 

שלוש פעמים ביום, אנו מבקשים מהקב"ה בתפילת העמידה: "והשב העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ולצערנו עדיין לא נענינו.

הציווי "ועשו לי מקדש", קשור בבית מקודש בו יש לנהוג בקדושה יתירה ע"י הבאים בשעריו, ובראשם הכהנים. פרשיות רבות מספר שמות וספר ויקרא, עוסקות במקדש וקדושתו, דיני קרבנות, תפקידי הכהנים והלווים, השראת השכינה בעם ישראל וכו'.   

 

כדי להשיב את השכנת השכינה בקרבנו, עלינו ליצור מקום נקי וסטרילי להשכנת הקדושה, בבחינת הכתוב: "כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך – והיה מחנך קדוש" (דב' כג, טו).

נכון הדבר שהקב"ה שוכן בתוך עמ"י גם כשהם לא כ"כ טהור ככתוב: "השכן בתוך טמאתם", אבל בכדי שנזכה "להשיב את העבודה לדביר ביתך", וכן  כדי להיוושע מאויבינו הרבים המקיפים אותנו בבחינת: "להצילך ולתת אויביך לפניך", מן הראוי שנקיים את סוף הפסוק: "והיה מחנך קדוש".

יוצא מזה שעלינו להתקדש בעבודת ה', כפי שגם קראנו בפרשת משפטים: "ואנשי קודש תהיון לי" (שמ' כב, ל). על כך אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: לקב"ה אין חפץ במלאכים בארץ, אלא רצונו שנהיה "אנשי קודש". כלומר, ההתעסקות בדברים הגשמיים כמו אכילה וכו', תהיה על פי ההלכה וקדושתה, ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו".

 

בנוסף, יש לשמור על קדושת המחשבה, דיבור ומעשה – שהכול יהיה לכבודו יתברך.

 המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה. אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שגודר עצמו מן הערוה, נקרא קדוש…" (ויק"ר כג. כד, ו).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות.

 

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס…. ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו…". קדש עצמך – במותר לך.

 

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו, נקרא קדוש". רבנו טוען, שגם מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפס' "אל כל עדת בני ישראל".

 

מוסר השכל: כדי להשכין את השכינה גם בבית, עלינו להשרות בו אוירה של קדושה ע"י לימוד תורה, ספריה תורנית שתהווה חלון הראווה של הבית, תמונות יודאיקה שיקשטו את הקירות, ובהן תמונות של צדיקים בבחינת "והיו עיניךרואות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וכן ציורי בית המקדש, בבחינת "יבנה המקדש" מתוך השיר "צור משלו אכלנו".

 

הרמב"ן אומר בהקדמה לספר שמות, שהגאולה האמתית תיחשב רק עם השראת השכינה. וכדברי קדשו: "הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים". כלומר, גם כיום כשירושלים בנויה לתפארת, וזקנים וזקנות, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה כדברי הנביא זכריה, הגאולה תיקרא רק כשבית המקדש יכון על מכונו. שנזכה לתרום ולהירתם להקמת בית ה'

 

 "אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

"עיקר השראת השכינה היא – באדם" (האלשיך הק').

 

ב ."השותפות" – בין האדם למשכן שבתוכו.

 

האלשיך הק' אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר "ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס). הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.

כלומר, בדומה להקמת המשכן עליו נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", קיים גם המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו בבחינת "ויטוש משכן שלו {שילה} – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

 

הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש שבמרוקו. {חיבר ספרים רבים: משכיל לדוד, מורה צדק, שו"ת וחידושי רבי צבאח ובית דינו". נפטר בליל כיפור תרי"ח {1858}, מסביר את הפס' כך: לפני הקמת המקדש, האבות שימשו כמרכבה לשכינה, ולכן נאמר 'יהי יהוה אלהינו עמנו' – דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' – שהיה שרוי בתוכם… ככתוב: "ונתתי משכני בתוככם' – תוכו לא נאמר, אלא בתוככם – בתוכו של כל אחד ואחד. ובזה אני מפרש גם הפס' 'ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" – הרצון בזה בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר 'אוהל שיכן באדם'. ולפי זה יובן מדוע אומרים 'יהי יהוה אלהינו עמנו – דהיינו שכינת א-ל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם… לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו'. והואיל ואבותינו זכו בה, גם בניהם יזכו בה".

 

                                 ג. "השותפות" – בין איש לאשתו.

                     "זכו – שכינה בניהם" (סוטה יז, ע"א).

 

בנוסף, קיימת "השותפות" שבין איש לאשתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"… בין בני הזוג, כדברי הגמרא: "זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז, ע"א). כלומר, שם י-ה של האותיות המשותפות {איש אשה}, מתייחד איתם ומייחדם, בניגוד לאותיות המשותפות אש, המסמלות כעס ותאוה, בניגוד לאהבה.

 גם בין בני זוג כמו במשכן, כל אחד נדרש לתרום מעצמו למען השראת השכינה בבית. בדרך כלל, רבים "מעדיפים" לעזור בחוץ, ופחות בביתם. לכן, הקב"ה אמר למשה רבנו אחרי מעמד הר סיני: "לך אמור להם שובו לאוהלכם" (דב' ה, כב). את התורה תתחילו ליישם ולקיים –  ראשית לכל – בבתיכם/אוהלכם עם האישה והילדים.

 

מספרים על אדם אחד שבזמנו הפנוי, נהג להתנדב בעמותה העוזרת לנצרכים. יום אחד אשתו עשתה קניה מרוכזת בסופר. "איך אסחב את כל הדברים הביתה, כאשר בנוסף, יש לי תינוק בעגלה?" אמרה לעצמה. היא התקשרה לבעלה לבוא לעזרה, אבל הוא אמר לה שהוא בתפקיד, ולא יכול לעזוב את המשמרת.
הישועה באה לה בדמותה של מודעה קטנה בה היה כתוב: "את זקוקה לעזרה, פני אלינו, ונשתדל לעזור". מיד צלצלה למוקד, והנה תוך עשר דקות התייצבה לידה מכונית הנושאת את שם העמותה: "איש את רעהו – יעזרו".

מי היה הנהג המתנדב? לא אחר מאשר בעלה העוזר לכל העולם, ורק לא לביתו.

 

 

ד. "השותפות" –  בין חב"ד לכלל ישראל.

 

אדמו"ר רבי מנחם מנדל מלובביץ ע"ה. לאדמו"ר פנה עשיר אחד וביקש ממנו להקים רשת עסקים שיהיו צמודים לסניפי חב"ד בעולם, כך שהרווחים מהעסקים יכסו את פעילות בתי חב"ד, והשליחים בכל אתר ואתר, לא יצטרכו לאסוף תרומות, אלא יתמקדו בהפצת קיום מצוות כמו תפילין וכו'.

הרבי סירב לבקשה, בטענה שחשוב מאוד שכל יהודי יהיה שותף בפעילות חב"ד, בדומה להקמת המשכן בו השתתף כל עם ישראל. כמו כן, חשיבות קיום מצוות צדקה ששכרה עצום ככתוב: "וצדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד).

 

רבנו הרמב"ן.  מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד יהוה על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.

 

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

        רש"י: "והוא לשון – רצון טוב" (שמות כה, ב).

רצון = צנור. ברגע שקיים רצון טוב – צנור השפע יזרום מהקב"ה.

 

 רבנו רש"י אומר על הפס' הנ"ל: "והוא לשון רצון טוב". בכך הוא רומז למסר חשוב לכל אחד מאתנו:

השראת השכינה, תלויה אך ורק בנו – במידת רצוננו וליבנו להתקרב להקב"ה. כנ"ל בכל תחומי החיים. ככל שיש "רצון טוב" בין הצדדים, הבעיות נפתרות בדרכי שלום: ביחסי עבודה, בין שכנים, בין איש לנאוות ביתו, בין רב לתלמידו, רב לקהילתו, בין מנהל לעובדיו וכו'. בעצם, בכל תחום בו קיים ויכוח בין שני אנשים או יותר.

 

רבנו-אור-החיים-הק': בזכות מתן תרומות להקמת המשכן ע"י כלל ישראל, כולל נשים, ילדים ועניים, זוכים להשראת השכינה, וכדברי קודשו: "ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וכו', ישיגו שתשרה עליהם השכינה" (שמות, כה, ג).

בעצם, ניתן להגיע לכל דרגה רוחנית כולל הנבואה כדברי קודשו: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל על ישראל, שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לכך" (בר' כח יד).

רצון = צנור: אותן האותיות בשתי המלים, דבר הרומז לכך שכאשר ישנו רצון טוב,

הקב"ה משרה עלינו שפע רב דרך צינור מלא וגדוש, ברוחניות ובגשמיות.

 

 

 

"ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).

ויקחו – לי – תרומה".

ממד ההתקדשות במתן צדקה – "לקיחת הלב" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו בני ישראל להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, ובין עם ישראל לאביהם שבשמים.

 כשם שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר חלקים לא מבוטלים מכספנו וממוננו למעשי צדקה עליה נאמר: "מתן אדם – ירחיב לב" (משלי יח, טז). על כך נאמר במדרש רבה: "כל זמן שאדם עושה מממונו צדקה – הקב"ה פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב לו את הפורענות".

רבנו בעל הטורים: המילה "תרומה" = "מ + תורה. שהתורה שניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל בתחילת הפרשה: למה כתוב "ויקחו" עם ו' החיבור, הרי מדובר בתחילת הפרשה?

תשובתו הגאונית: ו' החיבור באה לרמוז שיש לקיחה קודמת, והיא לקיחת הלב. אתה נותן צדקה, תן מתוך שמחה ואהבה, והודה לה' שאתה בין הנותנים, ולא בין המקבלים, ובכלל, הרי אתה זוכה לתת מקופתו של הקב"ה.

הקב"ה מצווה את עמ"י לאסוף את התרומות להקמת המשכן – "דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כח, ו). מסביר הרב ראובן קרלנשטיין: אם משה ואהרן היו גבאי הצדקה לאיסוף התרומות, איש לא היה מסרב להם, אפילו הקמצנים. לכן הקב"ה ציווה שבנ"י בעצמם יאספו, כך שרק מאנשים "נדיבי לב", ניתן לקבל את התרומה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהתרומה חייבת להיות מהלב, אחרת לא תיקרא תרומה. לכן, הוא מבדיל בין המילה "תרומה" שאינה רצויה לפני ה', למילה "תרומתי" הרצויה, וכדברי קודשו: "אינה חשובה להיקרא תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם"… ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מהלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".

רבי שמעון בר יוחאי שואל בזהר הק' בתחילת הפרשה: מדוע יש לנדב דברים  יקרים לה'?

 התשובה: "ויקחו לי". כל מי שרוצה לעסוק במצוה ובעבודת הקב"ה, לא יעסוק בהן בחינם, אלא צריך האדם לעסוק בהן {ולבזבז מממונו} כראוי לפי כוחו, ורק ע"י כך זוכה להמשיך עליו רוח  קדושה. אחרת, שולטת בו רוח הסיטרא האחרא. יוצא שבקיום מצוות, אל לנו לחסוך בממוננו, והעיקר שיהיה מכל הלב. לכן, יש לשלם כדבעי,עבור מצוות כמו מזוזות ותפילין מהודרות. ישנם הורים המשקיעים הון עתק ב"בר {משקאות}, {ופחות ב-} מצוה". באולם מפואר, ופחות בתפילין וטלית לחתן הבר מצוה. יש המשקיעים מיליונים ברכישת דירה, אבל אינם דואגים למזוזות מהודרות.

רש"י: "ויקחו לי תרומה – לשמי". תרומה = תמורה.

"ויקחו" – לשון "לקיחה". גם נותן התרומה ירגיש שהוא לוקח מצוה, ולא רק כנותן תרומה/צדקה.

 

רבנו יעקב אביחצירא: בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת תרומה אומר שהפס' רומז לתפילה בכוונה המתקבלת ברצון ע"י הקב"ה. וכך דברי קדשו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – היא התפילה הנקראת דברים העומדים ברומו של עולם, והזהירם דעיקר התפילה בלב. וזהו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מכוון לבו בשעת התפלה, – ממנו "תקחו את תרומתי".  עד כמה צריכים לכוון בתפילה, ע"י פתיחת צהר לכל תיבה ככתוב: "צהר תעשה לתיבה", כמונה מרגליות. 

 

הביטויים תרומה = תמורה, הם אותן האותיות. כלומר, במעשה התרומה יש מעין המרה של גשמיות ברוחניות, והאדם זוכה להתרוממות רוח. לכן, כאשר נותנים תרומה מכל הלב, זוכים לעשות יחוד קודשא בריך הוא בשם י – ה – ו – ה כדברי רבנו האלשיך הק'.

האות י – כנגד קצת כסף שנותן לעני.        האות ה' – כנגד 5 אצבעות של הנותן.

האות ו – כנגד זרועו המושטת של העני.     האות ה' – כנגד 5 אצבעות העני.

 

זו גם כוונת רש"י לדעת "החוות יאיר". כאשר האדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים "לי – לשמי" כדברי רש"י, ואילו כאשר העני ניגש אליו, הוא לא מקיים לשמי – שם ה' כסדרו, היות והושטת זרועו מקבילה לאות ו שהיא האות ה- 3, במקום האות י, ואז לא זוכה לקיים את שם הוי-ה כסדרו.

חשיבות מצות הצדקה: "ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה, לעבודת בית אלוקינו' (נחמיה י, לג). אין מצוה כתיב, אלא מצוות" (בבא בתרא ט, ע"א).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם –

 זהב וכסף ונחושת וכו'" (שמות כה ג – ז).

 

שלוש דרגות במתן צדקה

 (החיד"א. וכן ב"אגרת הטיול" ערך זהב).

 

א. זהב.  ב. כסף.  ג. נחושת

מילוי המילה: ז – ה – ב  =   זה הנותן בריא.

מילוי המילה: כ –ס – ף  =   כשיש סכנת פחד.

מילוי המילה: נ – ח – ו –ש – ת  = נתינת חולה שאומר תנו.

 

רמז לימים בהם אנו קוראים בתורה (חתם סופר).

 

  • זהב. ב. כסף.  ג. נחושת,

 ז – ה – ב:  ז = שבת {חל ביום השביעי}. ה – ב = ימי שני וחמישי.

כ – ס – ף:  כ = כיפור. ס = סוכות. ף = פורים.

נ – ח – ש – ת:  נ = נרות חנוכה. ח = חודשים כולל ר"ה. ש = שבועות. ת = תעניות.

 

 

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם…

         אבני שוהם ואבני מלאים" (שמות כה, ג-ז).

"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים" (שמ' לה, כז).

רש"י: אמר רבי נתן… ולפי שנתעצלו,

 נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

 

שערי זריזות בעבודת ה' –

        "הוי עז כנמר, וקל כנשר…" (פרקי אבות ה כ}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל לגבי סדר המינים הנ"ל אותם הצטווה עמ"י להביא להקמת המשכן. וכדברי קדשו: "צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים. ומן הראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם? כלומר, את אבני שהם ואבני מילואים שהם אבנים יקרות, היה צריך לציין בראש הרשימה, ולא בסוף.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב שהאבנים הנ"ל, נתרמו ע"י הנשיאים ככתוב: "והנשאם {בלי י'}, הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמ' לח, כז).

את האבנים היקרות הנ"ל, הביאו הנשיאים בסוף איסוף התרומות לאחר שכבר עם ישראל הביא במהירות ובזריזות את כל החומרים להקמת המשכן, פרט לאותן אבנים יקרות, והקב"ה הקפיד עליהם על כך שלא הזדרזו כמו שאר בנ"י. וכדברי קדשו: "ותמצא שאמרו ז"ל, שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם = והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה", כדברי קדשו, רבנו מסתמך על דברי המדרש (במד"ר יב טז) האומר: הנשיאים אמרו שהציבור יתנדב, ומה שיחסר, הם ישלימו, ועל כן ה' כעס עליהם, וחיסר את האות י משמם – "והנשאם".

בחנוכת המזבח לעומת זאת, הם למדו את הלקח, והביאו ראשונים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתשובתו השניה: "ומעתה, בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מילואים אחר כל י"א דברים, לצד שכל י"א הדברים – כולם הם צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה {לצורך האפוד כדברי רש"י}, והגם שב-י"א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצרכי בגדי כהונה. אעפ"כ, אין לך מין ומין מהי"א שאין בו צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינן אלא לבגדים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו השלישית: ע"פ דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בגמרא (יומא ע"ה ע"א): "העננים היו מביאים את אבני השהם ואבני המילואים. אם כן, משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן, סדר נדבתם אחר כל הנדבות, שמביאים מכיסם, וע"י טורח".

 

מדברי קדשו משמע: שיש חשיבות ביגיעה ובחיסרון כיס בקיום מצוות.

כאשר האדם לא משלם על המצוה, יונקת ממנה הסיטרא אחרא, ושולטת בה הקליפה כדברי הסבא דמשפטים הרה"ג רבי ברוך טולדנו ע"ה – רבה הראשי וראב"ד העיר מקנס במרוקו, בנושא קיום מצות ארבעת המינים ע"י השאלתם, במקום קנייתם בכסף מלא (בשם הזהר הק').

 

 רבנו בחיי בר אשר אומר: "ואע"פ שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחיסרון, לפי שהיו סומכים על הדבר הזה. כי אולי היו בני ישראל מביאים את האבנים, ולא תשלם כוונתם… ולא לנשיאים חלק במצוות המשכן… – ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה, ואינו קודם" (שמ' לה כז).

רבנו רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו…

ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

 

לאור דברי רש"י הנ"ל שהנשיאים התעצלו, וכן דברי רבנו בחיי בר אשר ורבנו-אוה"ח-הק' שנאמרו לעיל, נביא להלן איך היינו יכולים להפסיד חלילה, את פרסום "חובות הלבבות" של רבנו בחיי אבן פקודה.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי מחבר "חובות הלבבות", כותב בהקדמה לספרו על ההתלבטויות שהיו לו לפני כתיבת ספרו, וכך דברי קדשו: "וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו בחיבור הספר הזה, ראיתי שאין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו". מצד שני, הרב חשב לוותר על הרעיון משתי סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חיבורי… ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי… עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות".

במחשבה שלישית, הרב חזר בו היות והוא הגיע למסקנה שהסיבות האמתיות הן: "שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה…".  כלומר, יצר העצלנות והרצון לנוח מתוך שקט ושלוה.

 

הרב  מסכם: "אם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם ה' לשליחותו ואמצם בעזרתו".

 

מוסר השכל: בכתיבת מאמרים וספרים תורניים, הדורשים עיון מעמיק במקורות רבים ומגוונים כפי שהם באו לידי ביטוי בדבריהם הקדושים של חכמי התורה לאורך הדורות, יש לאזור עוז וגבורה מתוך ענוה, קדושה וטהרה, ולהפעיל שערי זריזות, בבחינת "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

 

"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י).

"גופה של תורה יכול להתקיים אלא – בכללות כל ישראל" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בהכנת כלי המשכן נאמר למשה "ועשית". "ועשית שלחן, ועשית מנורה וכו' פרט לארון הקודש שם נאמר לו: "ועשו ארון עצי שטים" בלשון רבים.

רבנו-אור-החיים-הק' עונה ג' תשובות:

תשובה א': "אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל. ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וגו'. ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם… ובכללות, כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר 'ועשו' לשון רבים, ובשאר תיקוני הארון אמר לשון יחיד…".

תשובה ב': ה' אומר למשה שחכמי לב {רבים} יעשו את הארון.

תשובה ג': בנוסף לארון שכבר הכין משה ככתוב: "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", הקב"ה מצווה שיכינו עוד ארון כפי שנעשה ע"י בצלאל עם שאר הכלים, לכן נאמר בלשון רבים.

 

השכינה שורה בתוך ארון הברית,

 המכוון כנגד כיסא הכבוד.

 

המדרש אומר שהקב"ה צמצם את שכינתו בתוך ארון הברית, וכל הנסים שנעשו לישראל, היו בזכות השכינה ששרתה בתוכו. לכן נאמר בספר יהושע (ג, יא): "הנה ארון הברית = אדון כל הארץ – עובר לפניכם בירדן". כלומר, "אדון כל הארץ" שהוא הקב"ה, שוכן ב'ארון הברית' (תנחומא, פרשת ויקהל ד"ה 'ויעש בצלאל'). 

לאור הדברים הנ"ל, אומרים חז"ל: הקב"ה דיבר עם משה רבנו מעל שני בדי הארון, ומבין שני הכרובים הממוקמים מעל ארון העדות שם שרתה השכינה ('מגלה עמוקות' תרומה, ד"ה במדרש משל לבת מלך). במסעות במדבר, כיסו את הארון ב"כליל תכלת", שזה כצבע השמים לטוהר, כדי להסתיר את האורות הרוחניים שיצאו מהשכינה (רמב"ן במ' ד, ו).

כמו כן, נאמר בתורה: "ויהי בנסוע הארון" (במ' י, לה), ולא נאמר 'ויהי בנסוע נושאי הארון'. כלומר, הארון מסיע את עצמו. לגבי השאלה, הרי הלוויים נשאו את הארון? זה רק למראית עין כדברי רבי אליעזר מגרמיזא על הפס' הנ"ל.

 

משכן = מקדש.

 מקדש מעט = בית הכנסת.

כאשר מתפללים בביכנ"ס, ומחרישים משיחות חולין,

הקב"ה  מחריש מעלינו את מידת הדין ונלחם למעננו,

 בבחינת: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד).

 

בית המקדש מהווה את החיבור הרוחני בין השמים לארץ, כפי שראינו בחלום "סולם יעקב" אבינו שם נאמר: "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו… ואין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים" (בר' כח, יב – יז).

בימינו, ביהכ"נ מהווה "מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל: "ואהי להם למקדש מעט" (יא, טז), ועלינו לנהוג בו בקדושה, ולא לדבר בו שיחת חולין כדברי הזהר: "וי לו שגרע מן האמונה, וי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' בפרשת "בשלח" על סף קריעת ים סוף: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמ' יד, יד),  "ואתם תחרשון – למידת הדין. פירוש: תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם – להחריש למידת הדין עליכם", כמו שפירש רבנו על פסוק יג קודם לכן: "התיצבו וראו את ישועת ה' – אולי שנתכוון לומר להם שיתייצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך, 'ויצעקו אל ה'".

מדברי קדשו עולה שהביטוי "תחרשון", הוא פועל יוצא – להחריש את מידת הדין שהיא שרו של מצרים שקיטרג על עם ישראל באומרו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה. כלומר, יתכן שה' נלחם לכם, ואתם לא מודים לה' ע"י תפילה כפי שעשו משה במלחמה נגד עמלק, כאשר הרים ידיו בתפילה לה', ואהרון וחור תמכו בידיו.

ה"חתם סופר" הולך בדרכו של רבנו-אוה"ח-הק' ואומר בפירושו "תורת משה": "ואמר כמתמיה – ה' ילחם לכם ואתם 'תחרשון', בתמיהה. רצה לומר, וכי יצויין שה' יתברך ילחם עבורכם בפמליא של מעלה, 'ואתם תחרשון', שלא תרגישו זה בלבבכם?! אבל הכול לטובה ותהיו גאולים".

 

מוסר השכל: כאשר מתפללים בביהכנ"ס ומחרישים משיחות חולין, הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו, ונלחם למעננו בבחינת "ה' ילחם לכם" נגד האויבים הרבים הקמים עלינו חדשים לבקרים.

יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, שהקפיד מאוד שלא לדבר שיחת חולין בביהכנ"ס.

 

בעל ה"תוספות יום טוב" אומר שפרעות ת"ח ות"ט בהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד, נבעו מכך שדברו דברי חול בביכנ"ס, ותיקן לומר "מי שברך" לאחר קריאת התורה בשבת, לנזהרים שלא לדבר בביכנ"ס.

האדמו"ר מגור כתב בספרו "דעת תורה" (פר' בחוקתי), שהתגלה לו הטעם מדוע השואה לא פקדה את קהילות ספרד. בגלל שנזהרו שלא לדבר דברים בטלים בביכנ"ס.

בעתיד הקרוב, נוכל לזכות בבניין בית המקדש כדברי כנסת ישראל לקב"ה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב, יג), בכך שנזכה לקיים את דברי הפס' הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחננו". כלומר, עלינו בשלב ראשון לרצות "כי רצו…", ואחר כך לחונן את עפרה על ידי פעילות מעשית בכיוון זה, כדברי ריה"ל בסוף ספרו בכוזרי, ולא נהיה בבחינת "צפצוף הזרזיר", כדברי קודשו.

 

 

בעל התניא: "אם אלוקים לא יהיה בכל מקום

– הוא לא יהיה בשום מקום". כל שכן בביהכנ"ס.

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הכנסת אורחים של רבנו-אור החיים-הק',

 ושל רבי עמרם צבאח ע"ה.

 

בהקדמה לפירושו "אור החיים" לתורה, כותב רבנו: "נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד, אלא לגבות ולספות ולחלק… לזון ולפרנס…".

 רבנו-אור-החיים-הק' דאג לעניים, ובמיוחד לתלמידי חכמים. בערב פסח, שלח את שמשו שיחפש אחר אורח לחג, ואכן הוא מצא עני בוכה בבית עלמין. השמש ניסה לשכנע את האיש לבוא אתו לביתו של רבנו-אור החיים-הק' לחוג את החג, אבל לשווא. הוא הסביר לו שרבנו יוכל לנסות לעזור לו בפתרון הבעיה, כפי שהוא נוהג לעשות עם רבים מאחינו בני ישראל שהמזל לא האיר להם. העני מרוב יאושו, אמר לשמש: "לך אמור לרבך שאצלי ערב ט' באב היום, ולא ערב פסח! עומד אני לפני חורבן, חורבני שלי, וכאן במקום זה, אשאר עד הסוף". השמש חזר לרבו ריקם, וסיפר לו על מצבו העגום של מיודענו בבית העלמין.

 

רבנו הזדעזע מהסיפור, והחליט ללכת בעצמו לאיש. העני סיפר לרבנו ששהה באירופה עשר שנים שם אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו המחכים לשובו. בנוסף לכספו עליו עמל רבות, בתיקו היה גם סכום נכבד שנשלח לכלה יתומה ועניה ע"י קרובי משפחה. בהגיעו חזרה באוניה למרוקו, נפל לו התיק מכבש האניה לים ליד החוף.

רבנו הרגיע אותו והבטיח לו שינסה להציל את תיקו על תכולתו, והלך אתו לנמל, שם איבד את מזוודתו. לאחר תפילה קצרה של הרב, האיש מזהה להפתעתו את תיקו הצף על פני המים, עם עוד ארגזים אחרים.

רבנו אמר לו שיקח רק את תיקו, היות ועל פני המים צפו חפצים אחרים. האיש שמח כל כך, ופתח בריצה מטורפת לעבר התיק המתקרב אליו. להפתעתו ולשמחתו הרבה, התברר לו שלא חסר דבר מכל מה שהיה לו במטען. כעת כשהוא שמח וטוב לב, הלך אחרי רבנו לביתו שש ושמח, לחגוג אצלו את החג.

אכן, רק איש קדוש כמו רבנו-חיים-בן-עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה, יכול לשנות סדרי בראשית.

 

גם הסיפור הבא עוסק בהכנסת אורחים.

אחד הצאצאים של הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה, ואותו הזכרנו בתחילת המאמר בנושא "אהל שיכן באדם", הוא כיום הרב הראשי של קהילת הספרדים במונטריאול הרה"ג דוד צבאח שליט"א.

מו"ר אביו של חכם דוד הוא רבי עמרם צבאח שהתפרנס  ממסחר במראקש, והחזיק בביתו {מפני שאז לא הייתה פנימיה}, את התלמיד הרב כליפא מור יוסף ע"ה שלמד תורה בישיבתו של הרה"ג חכם יעקב דהן ע"ה, שהיה מפורסם בעיר מראקש שבמרוקו כ"בעל הגמרא", כדברי רבה הראשי של ראשל"צ איש מראקש, הרה"ג יוסף עזרן ע"ה.

 

בכל ערב אחרי תפילת ערבית, חכם דהן למד גמרא בעיון עם תלמידו רבי כליפא במשך ארבע שעות. כל זאת כהכנה לקראת השיעור אותו אמור הרב ללמד למחרת בישיבה. 

רבי כליפא חזר לבית מארחו רבי עמרם בשעה מאוחרת כשכולם כבר ישנים. למרות שארוחת הערב חיכתה לו במטבח, הוא הלך לישון רעב, מחשש שיגרום לגזל שינה של מארחיו. לאחר שבעל הבית ראה שהדבר חוזר על עצמו, הוא שאל את הרב כליפא למה הוא לא אוכל ארוחת ערב? התלמיד סיפר לו על כך שיושב מידי ערב ללמוד עם רבו, ואיננו רוצה להפריע לבני המשפחה. רבי עמרם החליט להשתתף מידי ערב בשיעור של חכם דהן, ולחכות לתלמיד עד לסיום השיעור, למרות שלא הבין בגמרא. בתום השיעור, היה מלווה את רבי כליפא לביתו, ודואג שיאכל ארוחת ערב.

 

אכן, זהו כבוד חכמים בו נהגו יהודי מרוקו כלפי תלמידי חכמים. הרב כליפא הפך לגדול בתורה, והוא אחיו של ראש ישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה – הרה"ג אלעזר מור יוסף ע"ה, אצלו זכיתי ללמוד.

 מידה כנגד מידה – כשם שרבי עמרם כיבד תלמידי חכמים, הקב"ה זיכה אותו בבן תלמיד חכם, הלא הוא רבי דוד – רבה הראשי של מונטריאול – צאצא של רבה הראשי של מראקש מלפני  170 שנה קודם לכן.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דניאל רפאל בן סוליקה ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם שזכה להצלחה רבה "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה-סיום המאמר

ההכרזה על חגיגת המימונה

לאחר תפילת ערבית, לפני ההליכה לבתים, ניתן האות להתחלת חגיגת המימונה בקריאה מוטעמת ומנוגנת של הבית החותם את פיוט האזהרות לרבי יצחק בר ראובן הברצלוני, ״איזה מקום בינה״, שהיה נקרא בשלמותו בחג השבועות. תחילה אמר הרב את הבית הזה, ולאחריו חזר עליו כל הקהל. וזה לשונו של הבית האחרון בפיוט הנזכר:

 

תֶּעֱרַב רִנָּתִי וְיוּחַק שִׂיחִי לְפָנֶיךָ כִמְלּוּאַת אֶבֶן וְיַהֲלוֹם

תְּקֻדַּשׁ הַיּוֹם אֲדוֹן הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר זִכִּיתָנוּ לָבוֹא עַד הֲלוֹם

תְּזַכֵּנוּ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים לִרְאוֹת בְּבִנְיַן בֵּית עֵלוֹם

וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבוֹא בְּשָׁלוֹם.

 

הערת המחבר: בתאפילאלת ביום הראשון והשני של חג השבועות היה פיוט האזהרות הזה נקרא אחרי תפילת מנחה בידי קבוצת קוראים, וכל אחד מהם היה קורא בית אחד בזה אחר זה עד גמר הפיוט.

מי שקרא את הבית האחרון, היו מעמידים אותו במרכז חצר בית הכנסת, והכול שופכים עליו מים מבקבוקים ומספלים, ואפילו דליי מים היו מותזים עליו עד שהיה ספוג מים. ״חכמים״ ומתחכמים שבציבור היו אומרים, ״אין מים אלא תורה, כיאה לחג מתן תורה״. אבל אין זה אלא חלק מהתזת המים שהייתה מתרחשת בשני ימי חג השבועות ברחובות, וסדיסטים היו ממלאים קרן של פרה במים ומתיזים על העוברים והשבים ומכאיבים להם. לא ראיתי הרבה מנהגים מכוערים כמנהג הזה במקומותינו. היו אומרים שהאיש שהיה יעד לשפיכת מים בחג השבועות טאחו פיה(א)זהרות / tahu fï-h z-zharut (־נפלו בו האזהרות). הביטוי הפך להיות כעין פתגם המציין את ׳מי שאירע לו דבר מה לא טוב׳(ראה בר־אשר, מוליצ״א, עמ׳ 189 הערה 239).(ע"כ)

 

ואחרי זה אומרים בניגון מיוחד פעמים אחדות את המילים:

לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם.

 

לאחר מכן אמר הרב בהטעמה ובניגון שני פסוקים מספר משלי בעברית ובשרח לערבית. ולאחריו גם הקהל היה קורא את שני הפסוקים בעברית ובערבית:

 

כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ

אין טול לייאם וסנין לחיא ולעאפייה יזידו אילךּ

  in tul 1-iyam u-snin 1-hya u-l-'afya

 izidu ila-k.

 

גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ

קרקב אילא אלאה עמאלךּ, ויתצוובו תכמימאתךּ

 

  1. זו היא ״ברכת הרב״ שנהגה במקומותינו. היא כללה תפילה לעלייה לארץ ולבניין המקדש והביעה איחולים לאריכות ימים לכל אחד מהקהל וקריאה לביטחון בה׳. יודעי ספר היו אומרים את הבית הנזכר מפיוט האזהרות ואת שני הפסוקים מספר משלי בעברית ובתרגומם לערבית, או אמרו לפחות את הפסוק הראשון מספר משלי, בעת כניסתם לבתיהם בשובם מבית הכנסת. באותה שעה ממש הייתה בעלת הבית מחכה לאישה בפתח ביתה ויוצקת מים ושמן על מפתן שער הכניסה לבית, ותוך כדי זה הייתה משמיעה תפילה חרישית לשנת בריאות והצלתה לכל בני המשפחה, כשהיא פורטת את שמותיהם בלחש, וקולה לא יישמע.

 

אישה אחת מקצר אסוק, הגרה היום בעיר יבנה, אמרה לי שאביה הסביר לבני ביתו כי השמן מזכיר את מנורת המקדש, והמים – את השפע. ההסבר נשמע יפה, אך ספק רב אם זה טעמה של יציקת השמן והמים. אמת, במקומותינו הנשים ייחסו משקל רב לתפילה ליד פתח הבית.

 

ענייני מסורות ומנהגות

התקווה לגאולה בפי הנשים והילדים

מפי מרת אמי מנוחתה כבוד שמעתי את הדברים האלה: ״בשבילנו המימונה הייתה מבטאת ערגה לארץ ישראל ולבוא המלך המשיח״. ועל כן מה שעשינו היו מעשים מלאי שמחה לקראת הגאולה שציפינו שתבוא. היא סיפרה לי לפני שנים שכבר מתחילת חודש ניסן היו האמהות שרות עם בניהן ובנותיהן את השיר הזה בערבית:

 

קאלנא סידי משיח מא נטחנו גולה, התא יזינא בעוואן אלאה לילת למימונה

 

= אמר לנו אדוננו המשיח שלא נטחן [אפילו] חופן [של חיטה], עד אשר יבוא אלינו בעזר ה׳ בליל המימונה).

 

כוונתו של שיר האמהות והילדים ברורה ביותר: ׳המלך המשיח אמר(הבטיח) לנו, שאיננו צריכים לטחון אפילו מעט חיטה כדי לאפות לחם לאחר הפסח עם גמר אכילת המצות, כי הוא עתיד לבוא בעזרת ה׳ בליל המימונה ולגאול אותנו ולהוציאנו בחיפזון מהגלות׳.

 

שולחן המימונה

אחרי תפילת ערבית של מוצאי החג, כאשר חזרו מבית הכנסת, חיכו לראשי המשפחה שולחנות ערוכים. הונחו עליהם קנקנים של חלב וצלחות קמח שהשכנים הערבים הביאו. והובאו עמם גם ענפים עטויי עלים ירוקים ופולים ירוקים, שגם המה הובאו ביד מכרים ערבים. וגם הרבה פירות מתוקים מאוד היו מונחים על מגשים גדולים מנחושת צהובה. לרוב היו אלה תמרים ובלוטים(פירות עץ האלון), אגוזים ושקדים. לאחר ההבדלה, חיכו בעלי הבית למבקרים – בני משפחה וידידים –שיבואו לברך ולהתברך במטבע ״תרבחו ותסעדו״ (=עלו והצליחו). בעלי הבית עצמם הלכו אחר כך לבתיהם של בני משפחה ושל ידידים.

 

לבד מהמבקרים האלה אנשים בעלי אמצעים היו מחכים במיוחד לחבורות של בני עניים (אכן הם היו באים בחבורות!), שהיו עוברים מבית לבית כדי להתברך ולקבל מענקים. במו עיניי ראיתי בעלי בתים שדקדקו במתן כספי צדקה ושקיות מלאות פירוה לבני עניים. חשוב היה להם להעניק הרבה יותר לבני עניים מאשר לקבל את פני האורחים הרגילים שבאו לברך ולהתברך. עדיין אני נושא בקרבי את דבריו של סבי, אבי אמי שמעון עטיא היקר, מנוחתו כבוד, שאמר לי בליל המימונה של שנת תשי״א מילים אלו: ״זכור כל ימיך: אין מצווה גדולה מהארת פנים למי שאין לו, וכל מה שיש לך חלק עמו״.

 

מתארסים

כאשר תמו הביקורים בבתים, וכשכלתה רגלם של בני העניים מן השוק ומן הבתים, היו מתקיימות מסיבות כְטְבָּא (=אירוסין) בבתיהם של החתנים או של הכלות שעמדו להתארס לקראת נישואיהם. יש עיירות באזור שהיו מתקיימים בהן בלילה זה חמישה עד עשרה טקסי אירוסין. אלה כללו שירה ונגינה(על פי רוב בתוף מקומי שנתכנה טארה, וריקודים והגשת תקרובת. השירה הייתה ברובה שירה בערבית־יהודית מקומית, אבל היו בתים שהיו עורכים שולחנות ומשמיעים פיוטים בעברית.

כמה נשים בנות הדורות הקודמים אמרו לי שליל המימונה מסוגל להביא מזל (סְעְד/ או למימון/ בערבית) לחתן ולכלה, ועל כן הוא היה יפה למסיבות אירוסין. בהרצאה שנשאתי בכינוס שהתקיים בירושלים, בהשתתפות הנשיא יצחק נבון המנוח, ביום המימונה בשנת תשמ״בדיברתי על ליל המימונה כחג האירוסין בקהילות תאפילאלת. מעט זמן אחרי זה כתב פרופ׳ אהרן ממן מאמר מלומד על המימונה. הוא ראה להסביר את בחירת השם כקשור במילה הערבית מימון(=מזל). והכלה המתארסת באותו לילה היא בת המזל(=מימונה). היו שלא קיבלו את הפירוש הזה כפירושו היחיד וכטעמו של שם החג, אך ער כה לא שמעתי מי שהציע ביאור טוב ממנו.

 

דברי סיכום ודברי חתימה

תכליתם של הדברים האלה הייתה כפולה:

א. ביקשתי להראות זוויות אחרות של דרכי חגיגת המימונה; מנהגים שרובם נעשו שלא ברשות הרבים ובלא ממד המוני ורעשני. שמעם של הדברים שהוצעו כאן לא בא לידיעתם של רבים. אלה למדו בטעות שמהותה של המימונה היא זלילת מופלטות ואכילת עוגות, שעיקרן סוכר וטפלתן קמח, או קיום סעודות מִצְלֶה(מנגל) וריקודי בטן מפורכסים.

ב. באתי לתעד את מנהגי המימונה במקצת הקהילות של אזור תאפילאלת. עם עזיבת היהודים את האזור רוב המנהגים הללו ננטשו. כאשר יסופו אחרוני זוכריהם מהעולם, צפויים גם המנהגים האלה להישכח. אמת, לא כל מה שהיה נהוג בתאפילאלת ובמקומות אחרים במגרב טעמו ידוע. אך כמה מהמנהגים שהוצעו כאן רקע צמיחתם כנראה ברור, כפי שרמזתי בקצרה.

כבר אמרתי, וחזרתי ואמרתי, שבעיניי חשוב לתעד את המנהגים שהילכו בקהילות ישראל בתפוצות הגולה כדי שלא יישכחו כליל, שכן כל מנהג הוא פרק חשוב בתיאור חייה ובהווייתה של כל קהילה. בירור הרקע לצמיחתו של המנהג הוא שלב נוסף שאפשר לעסוק בו אחרי התיעוד שלו. אגב התיעוד של המנהג מובא גם חומר ספרותי עממי ותיעוד של הלשון של הקהילה הנחקרת.

 

חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה-סיום המאמר

משפטים -(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק-אעירה שחר חלק ג' רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל.

אעירה שחר חלק א

משפטים

(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק

בשקל ״שוף אבומר רכא כּואכּבו״

 

אַשְׁרֵי אִישׁ־צֶדֶק, בְּמִשְׁפָּט יַחְשֹׁב, כִּי לֹא בָּזֶה רַבִּים יֶחְכָּמוּ

רוּחוֹ עִם אֵ־ל נֶאֱמָנָה, וּדְבָרָיו נִצְדָּקִים:

חוֹקֵר לֵב, שׁוֹפֵט אֱמֶת, יִשְׁבֹּר עַוְלָתָה. אַךְ אִם לֹא שִׁנָּה טַעֲמוֹ —

וְאִם כִּי צָרָיו יִרְאֶה פָּשׂוּ לוֹ מְעִיקִים:

אִם בֶּאֱמוּנָתוֹ וּבְדִבּוּרוֹ יִתְחַזֵּק, לֹא פָּנָיו יֻכְלָמוּ

נְגִידִים יְדַבֵּר, יַשְׁלִיךְ בְּכָל־עֵת זִקִּים:

עָלָיו רוּחַ חָכְמָה, שֶׁכָּל טוּב יִמְצָא, יֶהְגֶּה צַחוּת, מָה טוֹב טַעְמוֹ

כֶּסֶף צָרוּף וּמְזֻקָּק אִמְרוֹתָיו מְנֻקִּים:

רוֹמְמוֹיַת־אֵ־ל בִּגְרוֹנוֹ, מִי יֹאמַר לוֹ עַד כֹּה תָּבוֹא, בְּחוֹתָמוֹ

יָפֵק מִן הַכֹּל רָצוֹן, מִכָּל־עֵבֶר נוֹשְׁקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה, בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ ־

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:

נָכוֹן לִבּוֹ, זִכָּה נִזְרוֹ / חֶבֶל־אוֹנִים אַמִּיץ בּוֹ אָזוּר

כַּשֶּׁמֶשׁ זוֹהֵר זָהֳרוֹ / סַהַר וְכוֹכָבִים לוֹ מַעְזוֹר

מִשָּׁמַיִם לוֹ יַעְזֹרוּ / פָּנָיו קֵךְמָה, הוֹלֵךְ לֹא יִנְזוֹר:

 

 

 

 (471) — השיר מכוון לדיינים עושי משפט וצדק.

במשפט יחשוב — חושב נכון על דרך המשפט. רוחו וכו׳ — של איש צדיק עם אל נאמנה. נצדקים — מצודקים ונכונים. עולתה — העול. אך — נקרא שופט אמת רק בתנאי. אם לא שינה טעמו — שלא משנה דרכו וגישתו למשפט וצדק. ואם — גם אם. צריו יראה — רואה את אויביו ומתנגדיו, וכן,יראה פשו לו מעיקים — שנתרבו המצירים לו ועכ״ז עומד באמונתו לשפוט צדק. לא פניו יוכלמו — לא יתבייש לעתיד לבא על ישרותו והגינותו. נגידים — דברים חשובים וחזקים.זקים — חצים.יהגה צחות — ידבר ברורות. מנוקים — נקיים מכל סיג ופסולת. בחותמו — בחתימתו על משפט הצדק. יפיק — יוציא, ימצא. נושקים — מנשקים ומעריכים. ושפע טל — שפע ברכה כטל. זכה נזרי — נתן מעמד לכתרו. חבל — אבנט, חגורה. אונים — כח. אזור — חגור. סהר — לבנה. לאינזור — לא יסוג

 

 

יוֹם יָרְדָה שְׁכִינַת־אֵ־ל עַל הַר־סִינַי וְהִשְׁמִיעַ מִמְּרוֹמוֹ —

דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, לְפָנָיו חֲקוּקִים:

רֵאשִׁית־הַכֹּל, הִשְׁמִיעָם עֶשֶׂר דִּבְרוֹתָיו, וְנָחָה עַל עַמּוֹ —

רוּחַ־אֵ־ל, וְקִבְּלוּם עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים:

צִוָּם מֵעֲשֶׂוֹת אֱלִיל־כֶּסֶף, פֶּן מִכְשׁוֹל וּתְלָאָה תִּמְצָאֵמוֹ

וְאַחַר הִזְהִירָם עַל מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים:

רַב מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְכָל־תַּרְמִית־אִ'ישׁ בְּאָחִיהוּ, הוֹדִיעָמוֹ

נִכְלָלִים כֻּלָּם בְּאַרְבַּע אָבוֹת נְזִיקִים:

מָה־נִמְתְּקוּ אָמְרִי־אֵ-ל, הִזְהִירָם מֵעֲשׂוֹת אֱלִילִים בֵּינֵימוֹ

לְאוֹת לְאִישׁ, אִם אֵין דָּן אֱמֶת, בָּמָה הֵקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים

דַּיַּן אֱמֶת בְּטָהֳרוֹ / כְּאוֹר הַמַּזְהִיר בְּיוֹם טָהוֹר

מִפְּנֵי אִישׁ לֹא יָגוּרוּ / כִּי הַמִּשְׁפָּט לָאֵ־ל הַנָּאוֹר

תִּשְׁכֹּן שֶׁכִּנָּה בִּמְדוֹרוֹ / וּבְתוֹךְ יִשְׂרָאֵל אוֹרָה יֵאוֹר:

וְאִם הַדָּבָר בָּרוּר־לָךְ כַּבֹּקֶר, אֱמוֹר, וְעַל־נֵס הֲרִימוֹ

וְאִם־לֹא, אַל־תֹּאמַר וְתַרְבֶּה בַּחֲלוּקִים:

רְדוֹף הַשָּׁלוֹם, אֲבָל אַל־תִּשָּׂא אַל־תִּתֵּן, כְּדִבְרֵי שֶׁלֹמֹה —

"פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן", חִכּוֹ מַמְתַּקִּים:

כִּי בַּעַל מְרִיבּוֹת מַטְרִיחַ הַדִּינִים,וְסוֹפָם יֶאְשָׁמוּ

גַּם אִם יָדִין וְיוֹרֶה יֵאָסֵר בָּאזִקִּים:

לָכֵן, עֵצָה־טוֹבָה נָתְנוּ חֲכָמֵינוּ, נִסְמֹךְ עַל דְּבָרֵימוֹ

 

לפניו חקוקים — בשני לוחות הברית. על משפטים — פר׳ משפטים וחוקי התורה. תרמית — רמיה ורמאות. ארבע אבות נזיקין — בריש מסכת בבא קמא! השור, והבור, והמבעה, (שן בהמה, ויש אומרים זה האדם פ״ג דב״ק) וההבער. במה הקים — כאילו בנה במה לעבודה זרה. לא יגורו — לא יפחדו. הנאור — כנוי לה׳ שהוא אור המאיר. ואם הדבר — המשפט. כבקר — כמו אור היום בלי פקפוקים. ותרבה בחלוקים — אל תרבה בהסוסים ודעות חלוקות. אל תשא אל תתן — אל תשא ותתן הרבה בדברים כי זה ירחיק את השלום. מטריח הדיינים — מטריח ובא עלהים בטענות. וסופם יאשמו הדיינים ובעלי המריבות. גם אם ידין ויורה — נכונה. באזיקים — בכבלים. על דברימו — של הדיינים. וגם המה —הדיינים

 

וְגַם־הֵמָּה סָמְכוּ עַל־דִּבְרֵי הַמְּחוֹקְקִים:

מִשְׁפַּט וּצְדָקָה כָּתוּב, מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה, אַל־תַּעֲלִימוּ

זֶה צְדָקָה וְזֶה מִשְׁפָּט, בְּלִי עֲשׁוּקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים

דַּל בְּרִבּוֹ אַל־תַּכְתִּירוּ / אַל־תְּהַדֵּר, וְהַרְחֵק מֵהִדּוּר

וּפְנֵי גָּדוֹל אַל־תֶּהְדָּרוּ / כִּי אוֹהֲבָיו יַחֲנוּ כַדּוּר

וּפְנֵי הַדַּל אִם יֻקְדָּרוּ / כָּל־אוֹיְבָיו יַרְחִיקוּהוּ מִדּוּר:

אַל תִּגְזֹל דַּל, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר יוֹם הִלָּחֲמוּ

הֱיֵה רַחוּם בְּדִין, לֹא בִשְׂפַתַּים דּוֹלְקִים:

כִּי יְיָ יָרִיב רִיבוֹ, וְקָבַע קוֹבְעוֹ נֶפֶשׁ, לֹא רַחֲמוּ

כִּי מִשֹּׁד עֲנִיִּים וְאֶנְקַת נֶאֱנָקִים: —

יָקוּם יְיָ אָז וְדִבֵּר עֲלֵיהֶם,וְאוֹיְבֵיהֶם יִתָּמּוּ

מִשְׂגָּב לְדַל וָדָךְ, שׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים:

מציל עני מחזק ממנו, ואביון מגוזלו־מערימו

מגנו־מושיעו חזק כראי מוצקים:

לכן הדין יראה, כי חרב מנחת בבשרו ודמו

וגיהנם פתוחם, וקברים עמקים:

אשרי שומרי משפט, עושים צדקה בכל־עת, תחול עלימו —

טובה וברכה, ושפע־טל משחקים

 

המחוקקים — הפוסקים. אל תעלימו — אל תעלימו עין מן העני. דל בריבו — מסכן שיש לו משפט עם עשיר. אל תכתירו — אל תזכה אותו גם כשהוא לא צודק. אל תהדר – כלשון הכתוב ״ודל לא תהדר בריבו״. ופני גדול — חשוב. כדור — סביב. יקדרו — יושחרו, יצא חייב. מדור — מילדור בקרבתם. בשפתים דולקים — כלומר רק מן השפה ולחוץ. וקבע קובעו — גוזל ולוקח נפש זה שגוזל העני. ואנקת — צעקת, אנחת. משגב לדל מגן על הדל. ודך – המדוכא. שומעם — שומע תפילתם. ממעמקים — ממעמקי הלב. מערימו — נוהג אתו בערמה. מוצקים — איתנים ויציבים. כי חרב וגו׳ — כלומר אס לא ידון דיין אמת יענש קשה

 

קְרוֹב הַדַּעַת יָקֵרוּ / וְשֹׁחַד, חֶלְקָה טוֹבָה יִזְמֹר

אִישׁוֹן בַּת עַיִן שְׁמֹרוּ / וּדְבַר צַדִּיק, יַשְׁרוּ אָמוֹר

וְכָל־הָמוֹן עַל יֹאמַרוּ / דָּתֵנוּ יְקָרָה כְּהַר מֹר:

יָדַיִם רָמוֹת בְּדִין יִקֹּב אֶת הָהָר, אַל תֵּלֵךְ אַחֲרֵימוֹ

אַחַר רַבִּים לִנְטוֹת אַךְ אִם רָצוֹן מְפִיקִים:

אַזְהָרָה לַדַּיָּנִים לָדַעַת מִי דָּנִין לֹא פָּנִים יִרְעָמוּ

וְלִפְנֵי מִי דָּנִין, כִּי לְאֵ־ל חַי צוֹעֲקִים:

כִּי אֱ־לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל בְּרֹב עֻזּוֹ וְתַעֲצוּמוֹ

וְחִקְרוּ וְדִרְשׁוּ גַּם בִּדְבָרִים עַתִּיקִים:

שָׁמוֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם, אַזְהָרָה לַצִּבּוּר, כִּי תִּהְיֶה עָלֵימוֹ —

אֵימַת הַדִּינִים, כְּעוֹמְדִים בַּשְּׁחָקִים:

מִשָּׁמַיִם יַשְׁגִּיחוּ לְשָׁמְרָם מִנֶּזֶק, מִשָּׁם יְשֻׁלָמוּ

אַשְּׁרָם אַשְׁרֵי חֶלְקָם,וְזִיו שַׁ-דַּי יַעֲנִיקֵם:

חֶמְדַּת טוּבָם וּשְׂכָרָם עַיִם לֹא רָאֲתָה, רַק אֵ־ל בְּעוֹלָמוֹ

מִטּוּבָהּ צְפוּנָה גְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים

זְכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעַתָּם, וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָמוֹ

דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים, וְשׂוֹטְנֵיהֶם נְמַקִּים:

קַיָּם יִפְדֶּה עִמּוֹ, וְיָקִים שׁוֹפְטִים יְשָׁרִים בְּעִיר הֲדוֹמוֹ

יִתְגַּדֵּל שְׁמוֹ, יִמְלֹךְ זֶרַע יְהוֹיָקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:

 

קרוב דעת — נגיעות במשפט. יקרו — מנעו. יזמור — יכרית. אישונים — כאשון בת עין שמור על יושר המשפט.ודבר צדיק וגו׳ — כלומר לאמר ולגלות את דברו של הצודק ואז וכל המון עם — ירגישו בצדק ויאמרו כי דת ישראל ישרה ויקרה. ידים רמות וגו׳ — כלומר לא לקבל שיטת יקוב הדין את ההר, אלא להשתדל לעשות פשרה ושלום בין הצדדים. אחרי רבים לנטות — כדברי התורה ״אחרי רבים להטות״. אך וכו׳ כלו׳ כ״ז אם הולכים עפ״י ההלכה להפיק רצון מה׳, וכדכתיב ״לא תהיה אחרי רבים לרעות״. ירעמו — ירגזו ויביעו תרעומת. ולפני מי דנין — הקב״ה. צועקים — הבעלי דינין. בעדת א־ל — בבית דין. בדברים עתיקים — בדברי תורה ובדברי הקדמונים. כעומדים בשחקים — כעומדים מול השכינה. ושכרם. בעולם הבא. ושוטניהם — ומתנגדיהם, שעומדים להם לשטן. נמקים — נרקבים וכלים. קיים — הקב״ה שקיים לעד. בער הדומו — בירושלים. זרע יהויקים — מלך מבית דוד. מלך המשיח.

 

משפטים -(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק-אעירה שחר חלק ג' רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

 

  1. 3. גן העדן האבוד

מאותה תקופה, זכורים לי עד היום בעיקר שני סרטים שהטביעו בי את רישומם העז, כל אחד מהם על פי דרכו.

האחד -״La Maison hantée״, "הבית רדוף הרוחות", סרט אימה על זוג צעירים המקבלים בירושה טירה על כל ריהוטה העתיק, עם פוחלצי איילים וחזירי בר הצופים מהקירות, ושריוני אבירים החמושים ברמחים וגרזנים הניצבים בכל פינה. כבר בלילם הראשון, מסתבר לבני הזוג שהם אינם אדוני המקום: צווחות מקפיאות דם, בכי הבא מאי שם, דלתות נפתחות בחריקה או נסגרות בטריקה, אחד משריוני האבירים המניף לפתע את המקבת ומאיים להנחיתה על ראש האישה הצעירה שאינה חושדת בדבר…

בעקבות הסרט הזה, התעוררתי במשך שבועות אחדים בלילות, מכוסה כולי בזיעה קרה, כשאחת מרוחות הסרט לופתת את גרוני.

לסרט השני קראו"Le Paradis perdu" – ״גן העדן האבוד". לא נשאר לי כל זיכרון מעלילת הסרט, אבל המוסיקה שלו כבשה אותי. ער היום מצטלצל בלבי המוטיב שליווה את הסרט. במיוחד אהבתי את נגינת הכינור. שמעתי לפני זה את נגני התזמורות היהודיות המקומיות מנגנים על כינור המוצב על ברכיהם. כינור זה נקרא בפיהם"קמאנז׳ה״.

בסרט הזה, הכנר עמד זקוף והחזיק את כינורו בין כתפו לסנטרו. פניו היו מיוסרות – כאילו נגינתו מסבה לו סבל בל יתואר. הצלילים שבקעו מן הכינור היו שונים לחלוטין מאלו שהפיקה הקמאנז׳ה. נגינת הכינור עוררה בי זעזוע פנימי, כאילו אני מישהו אחר, מישהו חדש. המוסיקה נגעה ללבי עד כאב. היא אחזה אותי בגרוני, בחזי, וגרמה לי לרצות להיבלע בתוכה. תמונות הסרט שחלפו לנגד עיניי לא עניינו אותי כלל. בעצם לא ראיתי אותן. איני זוכר אם באותם רגעים עצמתי את עיניי או שהשארתי אותן פקוחות. העיקר הוא שהייתי מרוכז כל כולי במנגינה המופלאה. כאשר נדָמו צלילי הכינור, תם גם הסרט. הוריי קמו, אך אני נותרתי במקומי, כאילו פחדתי שאם אצא מן האולם תאבד לי המנגינה לעד. אבא שחשב שנרדמתי, נגע קלות בכתפי. הבטתי בו והוא נזדעק: "אתה בוכה!״

״אני לא בוכה!״ עניתי כנעלב.

אימא ניגבה את דמעותיי בממחטה. ״אתה צודק, נעבי באסק, שיבואו עליי צרותיך, העלילה קורעת לב וגם אני בכיתי בקטעים מסוימים של הסרט. אבל יקירי, זה רק סרט!״ ״לא בכיתי בגלל העלילה!״ ״אז למה בכית?״ שאל אבא. ״בגלל הכינור!״

"בגלל הכינור? מה היה בכינור שגרם לך לבכות?״ ״אני מתכוון לנגינה של הכינור!״

איני זוכר את המשך השיחה הזאת, אבל מאותו יום והלאה לא הפסקתי לחשוב על הכינור ועל צליליו המופלאים.

  1. 4. ״מהיכן נשיג לד כינור?״

יום אחד, לקראת הבר מצווה שלי, אמרתי להוריי: "אתם יודעים איזו מתנה הייתי רוצה לקבל לבר המצווה שלי?"

״איזו, Mon chéri?״ ענתה-שאלה אימא.

״כינור!״ ״כינור?״ ״כינור!״

״ולמה לך כינור?״

״מה השאלה הזאת?

כדי לנגן עליו!״ אבא צחק:

״אתה רוצה להיות דְנַדְנֵי?״

״ דְנַדְנֵי ״ הוא התואר שניתן לחברי חבורות הנגנים המקומיות. הדְּנַדְנִיִּים שניגנו בשמחות, היו אנשים עניים מאוד שהתקיימו בקושי רב מהכסף שנידבו למענם בשעת נגינתם. להוריי היו שאיפות הרבה יותר מרחיקות לכת באשר לעתידי.

״אינני רוצה להיות מה שאמרת, אני רוצה להיות כנר!״

״זה מה שאמרתי!״

״לא! כנר כמו זה שראינו בסרט.״

מאז הסרט ההוא עבר זמן רב, והוריי שהיו מבקרים בקולנוע פעם בשבוע, הספיקו לראות סרטים רבים. כך שהתקשו להיזכר בסרט עם נגינת הכינור המופלאה. אימא קראה פתאום: ״אני נזכרת עכשיו. פניך היו שטופות בדמעות…״

בדיחות הדעת ששרתה קודם על פני אבא נמוגה: ״אבל מהיכן נשיג לך כינור?״ אמר מתוך מצוקה. נזכרתי בשיחה שקלטו קודם אוזניי באקראי: ״סלומון,״ אמרה אימא, ״צריך להזמין נעליים חדשות לקלוד.״ "קלוד״ היה שמי עד שהחלפתי אותו ל״אשר״ עם פרוץ הציונות בביתנו. ״נעליים חדשות? מאיין אקח כסף לנעליים חדשות?״ הזדעק אבא, ״קחי נעליים שאחיו הגדול הפסיק לנעול, ושהסנדלר יחדש אותן.״ ״כבר עשיתי זאת, אבל הנעליים קטנות גם על קלוד, נצטרך לתת אותן לדניאל הקטן ממנו. לקלוד צריך להזמין נעליים חדשות לבר מצווה שלו.״ ״אין לי כסף לנעליים חדשות! אמרי לסנדלר שיחתוך בצורה אמנותית את הקצה העליון, כך שאצבעות הילד יוכלו להגיח מהנעל.״ ״סלומון, כבר ביטלנו את המסיבה שתכננו. איזו הרגשה תהיה לו ביום הבר מצווה שלו בלי מסיבה ועם נעליים שאצבעותיו מבצבצות החוצה מהן?״

השאלה נותרה ללא מענה ואילו אני – התביישתי בעצמי: אין להם כסף לקנות לי נעליים ואני מבקש מהם כינור!

למחרת השיחה הזאת, שיניתי את גרסתי: ״לא התכוונתי שתקנו לי כינור, רק חשבתי שתוכלו להשיג לי כינור בהשאלה…״ ״מי ישאיל לנו כינור?״

״אחד מנגני החתונות!״

״אם אתה רוצה ללמוד לנגן, אתה צריך כינור לזמן ממושך. איזה נגן ישאיל לך לזמן ארוך את מקור הפרנסה היחיד שלו?״ ידעתי שהצדק עם אבא, ונזכרתי בדיירי המשנה שלנו, או בעצם – בבן שלהם ששמו היה ז׳אן.

כיוון שהזכרתי את הימצאותם של דיירי משנה אצלנו, עליי גם להזכיר לכם שהפרוטה לא הייתה מצויה בביתנו, לכן בוודאי ייראה לכם אך טבעי שאם השכרנו חלק מדירתנו, היה זה על מנת להשלים את הפרנסה בבית, ולא היא! אבי היה סבור שאין גדולה ממצוות הכנסת אורחים וסירב ליטול שכר דירה מכל הנספחים שהתגוררו בקרב משפחתנו.

ילדותי במוגדור עברה עליי בבית הומה כתחנת רכבת. בנוסף להוריי ולאחיי ואחיותיי, גדלו אתנו כבנות בית מספר קרובות משפחה צעירות של אמי. הסיבה לכך הייתה, שהוריהן רצו להבטיח להן חינוך טוב והצהירו שבשום מקום אחר לא יזכו ״להתחנך״, כמו אצל אסתר.

אבל לא לאלו התכוונתי כשהזכרתי את דיירי המשנה שלנו, שלבנם ז׳אן היה כינור…

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק-יורם בילו

שושביני הקדושים

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה

מסע החלומות אל הצדיק

בסוף שנת 1973 הפיץ אברהם בן־חיים, פועל ייעור בשנות הארבעים הראשונות לחייו, ׳הודעה לציבור׳ ובה ׳בשורה מאת… הצדיק רבי דוד ומשה  מחשובי הצדיקים של יהודי מרוקו. בהודעה, שעשתה דרכה לבתי כנסת רבים של יוצאי מרוקו ברחבי ישראל, הוא תיאר כיצד נגלה לפניו הצדיק בחלומו והודיע לו כי עזב את מרוקו ובא לשכון בביתו שבשיכון כנען בצפת.

בעקבות חלום זה והתגלויות נוספות שבאו בעקבותיו הפך אברהם את אחד מחדרי דירתו ל׳בית רבי דוד ומשה׳, מקדש־מעט לצדיק הנערץ, והמריץ את קוראי ההודעה לפקוד את האתר החדש. השמועה על התגלותו של רבי דוד ומשה בשיכון כנען עשתה לה כנפיים, וכבר בהילולה הראשונה, שנערכה בראש חודש חשון תשל״ג, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, צבאו מאות חוגגים על חדר הצדיק.

אף שלרבי דוד ומשה אתרים נוספים בישראל, וביניהם אתר שקדם למפעלו של אברהם, אין הם מעיבים על הפופולריות הרבה של האתר הזה. ממרחק השנים אפשר לקבוע כי ׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת זכה למקום של כבוד על מפת ־מקומות הקדושים בארץ, ואברהם עצמו הפך בעקבות הצלחת יוזמתו דגם לחיקוי בעבור שושביני קדושים אחרים.

רבי דוד ומשה משתייך לקבוצה קטנה ונבחרת בין צדיקי מרוקו, שהפופולריות שלה חרגה מעבר לגבולות מקומיים או אזוריים ספציפיים.

הערת המחבר: הצירוף המוזר לכאורה ׳דוד ומשה׳ משמעו ׳דוד בן משה׳, שכן ׳וּ׳ בניב הברברי הנפוץ באזור האטלס הגבוה, מקום קבורתו של הצדיק, פירושו ׳בן׳. צירוף זה מופיע בשמות של צדיקים נוספים, כמו רבי דוד וברוך ורבי יהודה וראובן. ראו בן־עמי תשמ״ד, 288, הערה 47.

: האתר הראשון לכבוד רבי דוד ומשה הוקם באופקים. אתרים נוספים קיימים באשקלון !1981 Ben-Ami), במושב אדרת ובגן יבנה.

 

מרכזיותו של הצדיק בלטה שבעתיים על רקע המיקום ההררי והקשה לגישה של קברו, בלב האטלס הגבוה המערבי, ליד הכפרים ,תַּמְזִירְית ותַּמְסְתִינְת. אולם נידחות זו אפיינה רבים מן הקדושים הידועים, ׳(ה)טמונים במקומות מרוחקים, על פסגות הרים או בעמקים שקטים׳(בן־עמי תשמ״ד, 219). סיפור חייו של רבי דוד ומשה משחזר את התבנית העלילתית האופיינית לצדיקים החסרים עיגון היסטורי. הוא מתואר כתלמיד חכם מירושלים, שסבב כשד״ר בין הקהילות היהודיות בהרי האטלס, ושם גם מצא את מותו. לפי אחד מסיפורי הנסים, מסר הצדיק את נפשו כדי לבטל גזרה של מגפה קשה, שהפילה חללים רבים בקרב תושבי האזור, יהודים כמוסלמים (בן־עמי תשמ״ד, 318). חלומות ביקור, שבהם התגלה הצדיק לבני המקום, עמדו ביסוד גילוי קברו של רבי דוד ומשה והפיכתו לאתר מרכזי של עלייה לרגל. אם בביקורו של החוקר הצרפתי וואנו, בעשור הראשון או השני של המאה העשרים, ׳נמצאה (רק) אבן במקום הקדוש, ללא מצבה או מבנים׳ (1948,81 Voinot), הרי שבמחצית המאה כבר נבנה במקום מכלול רב רושם, שכלל מצבה ואולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח. בתקופת ההילולה שימש המקום אבן שואבת להמוני חוגגים מהסביבה הקרובה והרחוקה.

הערת המחבר: בן־עמי (תשמ״ד, 219) מכנה את הצדיק האופייני לקבוצה זו, ׳הקדוש הלאומי, הנערץ על כל יהודי מרוקו, ואליו נוהרים מכל האזורים׳.

[1]          לריכוז הגבוה של הקדושים באזורים מרוחקים יש הסברים אחדים, שאינם מוציאים זה את זה. במבט פסיכולוגי אפשר לראות בריחוק הזמנה למסע ממושך אל קברו של הצדיק, המחייב השקעת מאמץ ונכונות לעמוד בקשיים וסכנות. אפיונים אלה, שהם חלק בלתי נפרד מ׳רוח הצליינות׳, מעמיקים את חוויית המפגש עם המקום הקדוש, מקנים לה ממד רוחני ומחזקים את הקשר האישי לצדיק (1973 Turner). במרוקו מתגברת הערצת הקדושים ככל שמדרימים לאזורים ההרריים שבפנים הארץ ולעמקים שביניהם, אם בגלל קשיי החיים וחוסר הביטחון הפוליטי שהיו מנת חלקם של היהודים שם ואם בהשפעת האוכלוסייה הברברית הידועה בדבקותה בפולחני הקדושים (בן־עמי תשמ״ד, 222). אמנם במהלך המאה העשרים הידלדלו והלכו ריכוזי היהודים באזורים אלה, אך האתרים שנשמרו ביטאו את הזיקה של היהודים לקהילות המוצא שלהם, ואולי אף טענה לגיטימית—מנוסחת בשפה דתית ולא פוליטית—לחזקה על המרחבים המקודשים (1992 Goldberg). בן־עמי (תשמ״ד, 222) מצא כי יותר משליש מהקברים הקדושים ליהודי מרוקו ממוקמים באטלס הגבוה, וביניהם שבעה מהאתרים החשובים ביותר.

[1]          בחוברת על רבי דוד ומשה שהוציא אברהם בן־חיים ב־1988 מצוין שהצדיק ׳חי בשנת… 1171 למניינם׳, אך לתיארוך היסטורי זה אין כל תימוכין.

[1]          תאריך ההילולה המסורתי לפי אברהם בן־חיים הוא ראש חודש מרחשון, ובו אכן נחגגת ההילולה בהר כנען, אך התאריך המופיע אצל בן־עמי (תשמ״ד, 647) הוא ראש חודש כסלו.(ע"כ)

 

שיכון כנען, מקום משכנו החדש של הצדיק, דומה יותר לערי הפיתוח — הגדושות בשיכונים כאלה, שנבנו בשנות החמישים כדי לקלוט את גלי העלייה הגדולים של אותה תקופה — מאשר לצפת הישנה המשתרעת לרגליו. הגרעין המקורי של השכונה כולל בתי דירות דו־קומתיים צנועים, שמקצתם שופצו והורחבו במהלך השנים. הצדיק שוכן באחד מהבתים האלה, בחדר פינתי בקומת הקרקע. משעול משולט מוביל את המבקרים מהרחוב אל ביתה של משפחת בן־חיים, הכניסה לאתר הייתה תחילה דרך הדירה, אך במהלך השנים הורחב חדר הצדיק ונוסף לו פתח נוסף, נפרד מהדירה. שלושה שלטים מעטרים את הכניסה. השלט מימין, המעוטר במנורה וענפי זית, סמלה הרשמי של המדינה, מודיע כי ׳בית זה מוקדש לגאון הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א׳ (זכותו יגן עלינו אמן). העליון משני השלטים שמשמאל מציין את שעות הפתיחה של האתר (בימים א׳-ה׳ משמונה בבוקר עד עשר בלילה, ביום ו׳ — משמונה בבוקר ועד כניסת השבת, ובשבת, מצאת השבת ועד עשר בלילה). ואילו השלט התחתון מבקש מהגברים המבקרים להימנע מכניסה ללא כיסוי ראש, ומהנשים להימנע מביקור בעת הנידה.

חדר הכניסה מתהדר בארון ספרים עמוס במהדורות אחדות של ׳הזוהר׳, ב׳שולחן ערוך׳, בחומש ׳חוק לישראל׳ ובספרי תהילים, וכן בשתי תמונות גדולות מאתר הצדיק במרוקו. בפנים החדר בולט לוח שיש, המציין כי ׳המקום הזה קדוש לכבוד ־רב הגדול המלוב״ן (המלומד בנסים) כמוהר״ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) דוד ומשה זיע״א׳, והמשמש למעשה תחליף מצבה בעבור המבקרים. מתחת ללוח :מצאת קופת תרומות ומשני צדיה, על משטח הצמוד לקיר, פזורים חפצי קודש: ספרי תהילים, סידורי תפילה, טליתות, ספרי תורה זעירים בכיסויים מהודרים ונרות צבעוניים ענקים. קירות החדר מעוטרים בפרוכות צבעוניות, קמיעות, נר־תמיד חשמלי, וכן בשלוש תמונות נוספות של מצבת הצדיק בהרי האטלס. כל הקישוטים ־האלה נתרמו על ידי מבקרים.

 

ביום ההילולה בראש חודש חשון מגיעים ל׳בית רבי דוד ומשה׳ אלפי מבקרים מבל רחבי הארץ. הם נוהרים למקום החל משעות הבוקר, באוטובוסים שכורים וברכ פרטי, וגודשים את הרחבה המרוצפת שבחזית הבית וגם את המשעולים שבין הבתים הסמוכים. יוצאי מרוקו הם הרוב המכריע של המבקרים, אם כי ניתן למצוא ביניהם, זעיר פה זעיר שם, בני עדות אחרות, בעיקר מיוצאי תוניסיה ולוב. בדרכם מהרחוב הפקוק בכלי רכב אל חדר הצדיק חולפים החוגגים על פני קבצנים, מעניקי ברכות ורוכלים בדוכניהם המוכרים נרות, שמן ותמונות צדיקים בצד דברי מאכל וסדקית. הם מתמקמים בקבוצות קטנות של בני משפחה וידידים בכל פיסת קרקע פנויה באזור, רובם תחת כיפת השמים ומיעוטם באוהלים, מבלים את זמנם באכילה, בשתייה, בשירים ובריקודים לכבוד הצדיק, ומתחרים ביניהם בסיפור נפלאותיו. ניכר בהם כי החברותא והקרבה המפעימה לצדיק מפצות על קשיי התמקמות במרחב העירוני, שאינו מותאם לאירוח המוני.

 

החל בשעות הערב המוקדמות מתארך והולך התור שבפתח הדירה. בעבר נהגו שומרי סף גברתנים לווסת את זרימת המבקרים לחדר הצדיק בשעות השיא, והקפידו להכניס לסירוגין קבוצות נפרדות של נשים ושל גברים. אולם כיום מוקצה הפתח הראשי לגברים, ואילו הנשים ממשיכות להיכנס דרך הכניסה הישנה. בתוך החדר ההפרדה בין המינים אינה נשמרת, והאווירה השוררת בו היא של התרגשות, הלובשת לפרקים ממדים אקסטטיים. המאמינים, ברובם הגדול נשים שכניסתן לחדר ויציאתן ממנו מלוות לעתים במחוות מובהקות של הכנעה, שוטחים את בקשותיהם ותפילותיהם בפני הצדיק, מנשקים בדבקות את לוח השיש המציין את התגלותו במקום, ומשלשלים את תרומותיהם לקופה. בעבר, כאשר הכניסה לחדר הצדיק והיציאה ממנו היו דרך הדירה, נהגו מבקרים רבים לסקור בעניין את שאר אגפי הבית, מתעלמים ממחאות רפות של אחדים מילדיו של אברהם. אך גם כיום, כשקיימת כניסה נפרדת ל׳בית רבי דוד ומשה׳, אין חציצה מוחלטת בינו לבין דירת המשפחה, וניתן לחוש בפתיעתם של מבקרים חדשים לנוכח מיקומו המוזר של הציון בדירת מגורים.

מחוות אלה כוללות כניסה ויציאה בגו כפוף, כשהפנים מופנות לציון וכפות הידיים משולבות מאחורי הגב.

 

לאחר הביקור בחדר הצדיק בא תורה של הדלקת הנרות. מבנה בטון מקומר מצופה שיש שהוקם בקצה רחבת הכניסה, משמש להדלקת הנרות. בשעות השיא של ההילולה, בגבור סערת הרגשות, נזרקות אל הבערה קופסאות שלמות של נרות, ונהרות חלב זורמים מהלהבות. מוקדי משיכה נוספים בחצר הם שני ביתנים קטנים, שמהם מחלקים בני המשפחה ומתנדבים מקרב השכנים והידידים מאכל ומשקה בכלי פלסטיק לחוגגים. מסורת נקוטה במקום להעניק לכל אחד מהמבקרים מנה גדושה מסעודת הצדיק. את המזון, הכולל קוסקוס, בשר ומיני מאפה, מכינה חבורה של מתנדבות במטבח הזעיר שבכניסה לדירה במשך השבוע הקודם להילולה. אך קניית המצרכים ואחסונם מתחילים חודשים רבים לפני כן, ובולעים חלק ניכר מכספי התרומות. בעבר הנהיגה את חבורת המבשלות מסעודה אשת אברהם, אך משנחלשה ראייתה נטלו בנותיה וכלותיה את הפיקוח על הכנת המזון. ביתן נוסף בפאתי החצר משמש לשחיטה ולהכנת הבשר לסעודה. בשנים שעברו נהג אברהם לגדל בחצרו כבשים, כדי לספק את צורכי החוגגים שלא אוו להסתפק בסעודת המצווה המחולקת במקום. לחוגגים אלה, הנמנים עם המעגל הפנימי של נאמני המקום, מקצה אברהם מקומות מיוחדים לעריכת הסעודה, אם במרתף הגדול שחפר מתחת לדירה לצורך זה ואם במחסן רחב מידות בקצה החצר שהסב לאולם אירוח מאולתר.

לקראת לילה נעשית החגיגה המונית וסוערת. שוטרים מתחנת המשטרה הסמוכה מפקחים על התנועה ברחובות הסמוכים לאתר. ברחבה הגדושה והמוארת שלפני

 

הבית סובבות נשים שבקשותיהן התמלאו ומחלקות לנקהלים עוגיות, פירות יבשים ודברי מתיקה, להשלמת נדרן. זמרים מרתקים את החוגגים בפיוטים בערבית ובעברית, המאדירים ומשבחים את רבי דוד ומשה, ודמויות מהזירה הפוליטית המקומית, ובהן ראש עיריית צפת וסגניו, מופיעות כדי להעניק לחוגגים את ברכתם. ריקודים ריתמיים, מלווים בשירה ובצהלולים (זר׳רית) של הנשים, פורצים מדי פעם באופן ספונטני בפינות שונות של הרחבה. במקום שולטת אווירה של אחווה, שמחה והתפעמות, המרככת הבדלי מעמד ומוצא.

המעבר משיאה של ההילולה לסיומה הוא חד למדי. לקראת חצות הרחבה מתרוקנת ממבקרים, ורק חוגגים מעטים נותרים באוהליהם או בפינות האירוח המקורות עד ליום המחרת. קבוצה קטנה מקרב השכנים והידידים, ובשנים האחרונות גם צוות עובדי תחזוקה של עיריית צפת, מסייעים לבני המשפחה להשיב את הסדר והניקיון על כנם. בעזוב אחרון המבקרים חוזרת השכונה ולובשת את פני החולין הדהויים שלה. אורח המזדמן למקום למחרת ההילולה יתקשה להאמין כי אך לפני שעות אחדות נכחו בו המוני חוגגים מכל חלקי הארץ. ראוי לציין, עם זאת, כי קילוח דק אך יציב של מבקרים זורם למקום בכל ימות השנה, והוא גובר בימי הילולה מרכזיים של צדיקים אחרים. במיוחד בל״ג בעומר שב המקום ומתמלא בחוגגים העושים דרכם להילולת רבי שמעון בר־יוחאי במירון הסמוכה או שבים ממנה.

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשהמסע החלומות אל הצדיק-יורם בילו

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano- Brunswig- Brami-Brakha-Brudo

une-histoire-fe-familles

BOUZBIB

Nom patronymique d'origine arabe, textuellement le propriétaire des raisins secs, sans doute marchand de fruits secs. Au XXème siècle, nom très peu pandu porté à Tétouan et Casablanca. Autres orthographes: Buzbib, Bousbib.

BRAMI

Nom patronymique d'origine hébraïque, francisation de Abrahami, l'Abrahaméen, le membre de l'Alliance du Patriarche Abraham, le premier monothéiste et l'ancêtre fondateur du peuple hébreu. La Bible raconte qu'après avoir conclu son Alliance avec lui. Dieu changea son nom originel en chaldéen de Abram – qui siginifie "père élevé – er Abraham, "le père d'une grande multitude": "Moi-même, oui je traite avec toi: tu seras 1( père d'une multitude de nations. Ton nom se prononcera plus désormais Abram: ton non sera Abraham, car je te ferai le père d’une multitude de nations. Je te ferai fructifie prodigieusement." (La Genèse, 17, 4-5). Pour les mystiques, la valeur numérique de c nom est 248, comme le nombre de commandements positifs de la Torah et celui de membres du corps humain. Le prénom Abraham était le plus répandu parmi les Juif d'Afrique du Nord. Il est également très populaire parmi les Musulmans qui revendiquer également le patriarche Abraham comme ancêtre, le Coran donnant toutefois un ser différent au nom: l'ami de Dieu, sous la forme de Ibrahim, ou Brahem. Il n'est devenu noi patronymique que chez les Juifs. Autres formes: Abraham, Abrahami, Brahm Abrahmi, Bramy Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, Béja, Le Kef, Nabeul, Sfax, Bizerte ), mais également en Algérie (Algérois, Oranais, Constantine, Biskra, Bougie, Chateaudun).

  1. ITSHAK ABRAHAMI: Célèbre rabbin et kabbaliste à Tunis, mort en 1861, contemporain de rabbi Yéhoshoua Bessis. Il éleva malgré sa grande pauvreté ses six fils dans la Torah. Il a laissé un recueil de ses sermons et éloges funèbres, "Imré Kodech" qui ne fut publié qu'en 1949 à Djerba, par un de ses descendants, le grand médecin Joseph Brami.
  2. ELIAHOU: Notaire au tribunal rabbinique de Tunis dans les années 1880, il fut ensuite appelé à servir de guide spirituel par la communauté de Nabeul.
  3. YOSSEF: Rabbin, journaliste et hébraïsant, correspondant du journal de Hamvévasser de Jérusalem au début du siècle. Un des plus fervents militants sionistes, il fut avec Sauveur Sitruk, le rédacteur du mensuel Kol Sion, La Voix de Sion, qui parut à Tunis de 1913 à 1914. Il collabora ensuite à "La Voix Juive". Mort à Tunis en 1925.

DR JOSEPH: Célèbre médecin à Tunis, il publia en 1949 le livre de son ancêtre rabbi Itshak, "Imré Kodech".

CLAUDE: Homme de lettres et romancier français originaire de Tunisie. Son premier roman "Une affaire trop personnelle", parut à Paris en 1975, suivi en 1980 par "Le garçon sur la colline" et en 1990 par le roman autobiographique, "Parfums des étés perdus".

ITSHAK ABRAHAMI: Fils de rabbi Yossef. Un des pionniers des mouvements de jeunesse sioniste en Afrique du Nord, il fit partie du premier groupe, garin nord-africain qui fonda le kiboutz Regavim, dont il est toujours membre. Fondateur et directeur de l'Institut pour l'étude du sionisme pionnier dans les pays orientaux, près de Yad Tabenkin à Efal qui publie un périodique scientifique de haut niveau "Racines en Orient". Il a consacré sa thèse de doctorat à l'histoire et l'organisation de la communauté livoumaise de Tunis: "La communauté des Grana à travers ses registres: la lutte pour l'autonomie" (Bar Han. 1982). Auteur de nombreuses études en hébreu sur l'histoire du judaïsme tunisien.

BRAKHA

Nom patronymique d'origine hébraïque, la bénédiction, sous-entendu divine. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis ), et en Algérie (Sidi Bel-Abès, Bône, Constantine).

BRUDO

Nom patronymique d'origine espagnole, sans doute déformation phonétique de bruto, indicatif d'un trait de caractère: bête. Après l'expulsion d'Espagne et du Portugal, les membres de cette famille trouvèrent refuge dans l’empire ottoman et émigrèrent enuite en France. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté par une seule famille à Mazagan, au Maroc.

JOSEPH BRUDO: Grand négociant de poste française et fut vice-consul de France Marseille qui s'intalla au port de Mazagan dans la ville, à la fin du siècle dernier. Il y organisa la poste francaise et fut vice-consul de France dans la ville.

BRUNSWIG

Nom patronymique d'origine allemande, ethnique de la province du même nom dans le nord de l'Allemagne, porté par une illustre famille d'origine alsacienne qui a joué au vingtième siècle un grand rôle dans le vie juive du Maghreb, en particulier au Maroc. Autre orthographe: Brauschvig.

BENJAMIN: Le fondateur de la famille au Maroc. Ayant quitté son Alsace natale annexée par l'Allemagne après la guerre de 1870, il débarqua à Tanger en 1871 et y fonda une importnate maison de commerce qui ne tarda pas à établir des succursales dans les autres villes portuaires et jus­qu'aux villes de l'intérieur. Il se retira à Paris où il devait mourir à l'hôpital juif de Tanger.

GEORGES: Fils de Benjamin, il reprit et développa l'affaire familiale. Après sa mort, survenue en 1927 ses fils fondèrent un pavillon au nom de Georges et de son épouse Laure à l'hôpital général de Tanger.

ROBERT (1901-1990): Islamologue et historien français né à Bordeaux dans une famille alsacienne qui avait opté pour la France après l’annexion de la province par l'Allemagne en 1870, il lia son sort à celui du judaïsme nord-africain. Normalien et agrégé de lettres classiques, c'est à Tunis où il avait été affecté en 1925 qu'il se prit de passion pour les études islamiques. Sioniste fervent, il fut un des fondateurs et des dirigeants du mouvement de jeunesse Betar et du parti révisioniste de Tunisie qu'il représenta aux XVème et XXIIème Congrès Sionistes. Muté à Alger en 1932, il mit ses compétences d'arabisant et d'hébraïsant au service de la communauté. Vice-président du Comité Juif Algérien d'Etudes Sociales, il participa à ses combats contre la résurgence de l’antisémitisme à partir de 1937. Radié de l'Université après l'adoption des lois raciales de Vichy, il joua entre 1940 et 1943 un rôle de premier plan dans la création ex-nihilo d'un réseau d'enseignement privé juif pour accueillir les milliers d'écoliers et lycéens juifs exclus du système éducatif public. Après le débarquement américain, il participa à la lutte des Juifs algériens pour la restauration des leurs droits politiques comme citoyens français, lutte qui ne fut définitivement couronnée de succès qu'avec la restauration du décret Crémieux par le Comité Français de Libération Nationale du général De Gaulle en octobre 1943, tout en continuant à militer en faveur de la renaissance nationale juive en Palestine dans le cadre du parti révisioniste. Muté à Bordeaux en 1946, il terminera sa brillante carrière universitaire à Paris comme directeur de l'Institut d'Etudes Islamiques. Auteur notamment de: "Deux récits de voyage inédits en Afrique du Nord" (Paris, 1936) et de sa thèse en deux volumes "La Berbérie Orientale sous les Hafsides" (Paris 1940-1947).

https://archive.org/details/DeuxRecitsDeVoyageInedits/page/n11/mode/2up

JULES: Descendant de la famille alsa­cienne. Né en France, il paricipa à la campagne de France en mai-juin 1940. Fait prisonnier, il passa le reste de la guerre dans un camp de prisonniers allemands. Après la guerre, il vécut le plus souvent à Casablanca avec sa famille Gladys, la fille de Haïm Tolédano de Tanger installé à New-York et se consacra entièrement à l’oeuvre scolaire de l'Alliance dont il était membre du Comité Central depuis 1932. Favorable à l'étude de l'hébreu moderne, il se rapprocha des idées sionistes et fut à l'origine de la création en 1947 de l'Ecole Normale Hébraïque de Casablanca pour la formation des maîtres en matières juives. Succédant à René Cassin à la présidence de l'Alliance, il négocoia avec les autorités marocaines et tunisiennes après l'indépen­dance l'intégration du réseau des ses écoles dans le système d'éducation nationale. Mort à Jérusalem en 1994 où il avait crée un actif bureau pour la promotion de l'oeuvre éducative de l'Alliance en Israël.

BUENO

Nom patronymique d’origine espagnol indicatif d’un trait de caractère: le bon, à rapprocher de l'arabe Elmaleh. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle sous sa forme pluriellle Buenos, ainsi que sous la forme de Buenos Hombres, les hommes bons. Autres formes: Buenos Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Rabat, Casablanca) et en Tunisie

JUDAH: Notable de la communauté de Rabat. Il fut en 1927 le président de l'éphèmère section marocaine de l’Union Universelle de la Jeunesse Juive fondé par Aimé Paillard à Paris et qui rapidement interdite par les autorités du Protectorat, soucieuses de mettre le judaïsme marocain à l'abri de toute influence extérieure, alors qu'en Tunisie aucune entrave ne fut mise à son action.

BUENOS HOMBRES

Nom patronymique d'origine espagnols, les bons hommes. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste tolédano des patronymes usuels à l'époque. Le nom semble avoir disparu du Maghreb au XXème siècle.

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano Brunswig- Brami-Brakha-Brudo

ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת-החרמת ספרד

גירוש קנא

 

החרמת ספרד

נוסח של חרם אמנם לא הגיע לידנו, אך החרמת ספרד היתה לעובדה מוגמרת. הרב יצחק אברבנאל הוא הראשון המציין זאת: …ואף על פי שעתה אין בצרפת ולא בספרד איש אשר בשם ישראל יכונה….

הרב דוד הכהן, מקורפו, ציין את ההחרמה הזו וז״ל: …וא״כ אם לא יתן השכל בלבו לבא באלו המקומות לשוב בתשובה, לא ישוב אלא יעמוד בחזקת רשע אשר נשקף בו מקטנותו… ואין שם שום יהודי לדבר על לבו ולשבר יצרו הרע ליעדו לבוא באלו המקומות ולשוב בתשובה … .

הרב יעקב די בוטון משאלוניקי מספר על פורטוגאל ריקה מיהודים וז״ל:… אבל בכהאי גוונא דנידון דידן שאין שם יהודים אלא כולם גוים, והיהודים הם אנוסים, ולא יזכר שם ישראל אם יתנהגו ע״פ תורת משה אחת דתם להמית ….

הרב יוסף כהן, כתב:… ויצאו רבים מפורטוגאל בעת ההיא וילכו אל ארץ המזרח לעבוד את ה׳ אלהינו כבראשונה … מהיום ההוא והלאה לא נשאר בכל מלכויות ספרד איש אשר בשם ישראל יכונה…

לפי הרב אליהו קפשאלי פנה מלך ספרד ליהודים לחזור לארצו, והמגורשים דחו את ההצעה, וז״ל:… וכאשר מלך בזמנינו זה בן בתו של מלך שפאנייא העביר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר מי בכל עמו יהי אלהיו עמו בואו חסו בצילי ובמלכותי כיום עלותכם מירושלים ואכלו את חלב הארץ אפס לא שמעו אליו היהודים כי פרו ורבו בתוגרמה ומצאו מרגוע לנפשם …

 

במאות השש עשרה והשמונה עשרה, יש עדויות על הספרדים המטילים אימה על היהודים היושבים בצפון אפריקה, על כך כתב הרשב״ץ (השני) וז״ל:… מה יעשה הדיוט כמוני היום ״ צרות רבות הקיפוני… והעולה על כולנה פחד חיילות הנוצרים אשר חמתם שותה נפשי וחרב. כחשי עד שהוצרכתי לכתת נפשי מעיר לכפר… דע לך שלהבת הפחד והגלגול הזה…

הרב יהודה עייאש, רבה של אלג׳יר, מספר על הרגשת יהודי צפון אפריקה השומעים על התקפה׳ קרובה של חיל הספרדי, וז״ל:… והורו לי כמה צדדי סכנה יש ולא סכנת הפסד ממון בלבד כי אם סכנת נפשות … ובפרט אלו הספאניולים דהם צרים אכזרים כנודע ואף אם ננצל בדרך נס עדיין קרוב הוא ליפול ברשת השבי וקי״ל דשבי קשה מכולם …

ומתוך פיוט לפורים שני של שנת תקל״ה באלג׳יר שומעים על החרדה הגדולה של יהודי העיר מפני בואם של הספרדים:… חרדה גדולה מספרד נפלה עלינו, אשר דמה להלחם עלינו לתפשנו  … (ספר שבח תודה, דף קמ״ג ע״ב, הספר נמצא במכון בן צבי).

איבת חנם ציינה יחס ספרד הנוצרית ליהודים, ואיבה עמלקית זו לא נעלמה גם אחרי שהיהודי האחרון עזב את ספרד. הספרדים המשיכו לרדוף ולפגוע ביהודים בכל עת ובכל מקום בעולם. החרמת ספרד על ידי יהודים היתה מעין תשובה לשנאת חמס הספרדית, ומשום כך, אין נהירה יהודית לשם, וספרד לא עוררה התלהבות כלל.

 

התקרבות ספרד לעם היהודי

המהפכה הצרפתית של סוף המאה השמונה עשרה ובעקבותיה כניסתם של חיילי נפוליאון לספרד, וכן זיקת ספרד להון יהודי שברו עוקץ שנאת הספרדים. סימניה הראשונים של ההתקרבות נראו בראשית המאה השמונה עשרה כאשר ספרד התעלמה מהסכם, שהיא תבעה לחתום עם בריטניה, ובו סעיף האוסר על יהודים לדור בקביעות בגיבראלטאר, המושבה הבריטית בתוך שטח ספרד!…

בגיבראלטאר נוסדה, קהילה יהודית, כפי שנוסדה אז קהילה בעיר מאהון במיורקה! ביטול מוסד האינקויזיציה בפורטוגאל בשנת 1821 ובספרד בשנת 1835 היה שלב נוסף בדרך ההתקרבות של ספרד לעם היהודי. פורטוגאל לא התנגדה לבואם של יהודים רבים ממרוקו לתחומה, ובראשית המאה התשע עשרה נוסדו קהילות קטנות בליסבון, בפורטו, בפארו, ובעיירה סנט מיגיל. בשנת 1860 תקפה ספרד את מרוקו וכבשה העיר טיטוואן וסביבתה, כך עברה קהילה חשובה במרוקו לידי שלטון ספרדי. הקרבות לכיבוש טיטוואן הבריחו יהודים רבים לגיבראלטאר הקרובה, ועשרות משפחות מטיטוואן מצאו מקלט בעיר סיביליה. רוב הפליטים היהודים חזרו למרוקו מחשש פעילות המיסיון המצויה בכל פינה בספרד.

 

יהודי ליסבון, במכתב ששלחו לרב יצחק בן וואליד, רבה של טיטוואן, מציינים היחס הטוב של השלטונות לקהל היהודי, וז״ל:…. באנו במגילת ספר להודיע שזה ימים … נתוודענו… לרומם … לבנות בית כנסת משכנות לאביר יעקב כי ידוע הוא מיום אשר נגרשנו היהודים מערי פורטוגאל שה פזורה ישראל בכל התפוצות לתפ״ץ, ואח״כ התחילה המלכות יר״ה לקרב זרע יעקב ובאו היהודים ממזרח וממערב לגור בארץ … ובחמלת ה׳ עלנו, המלך יר״ה נתן לנו רשות וכח מספיק שיכולים לבנות בית כנסת …

יהודי מרוקו היו חלוצים בהתקרבות זו עם ספרד ופורטוגאל, הם יסדו זה למעלה משלוש מאות שנה קהילות קטנות בתוך שטח ספרד הנוצרית ופורטוגאל, ובימנו רוב המנין והבנין של הקהילות באי האיברי מקורם ממרוקו…

 

ראב׳׳ד קהילת דבדו עיר הכהנים ממגורשי שנת קנ״א, שלח בראשית מאה זו מכתב תודה לציר הספרדי אנגיל פולידו כאות הוקרה עבור פעילותו למען מגורשי ספרד, וז״ל:

 

פה מלילייה יע״א אך׳ טוב לחו׳ אלול המרו״ב ש׳ ורחמתי׳ לפ״ק.

לכבוד מעלת השר הדוכוס הנעלה והמרומם איקסילינטיסיתו סי׳ דון אנכיל פולידו מאדריד אחד ״מיושבי ראשונה במלכות האדירה והרוממה מלכות אספאנניא יר״ה ירום ויגביה כוכב מערכתה אמן. הוא שר החסד הדורש שלומות ומבקש טובות אחינו האומה הישראלים הספרדים החוסים בצל שאר הממלכות יר״ה תכון תפלתנו לפני אבינו מלכנו שבשמים שיאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ופעולו הטוב ישלם לו תשואות חן חן וזאת תשורת מנחתי לפני הדרת גדולתו הרוממה ממני אני הדל מורה צדק בעי׳׳ת דובדו יע״א אחת מערי מארוקו והיום מסתופף בצל מלכות האדירה החסידה מלכות אספאנייא יר״ה.

פה מלילייה יע״א החותם פה לכבודו בשמחה רבה הצעיר אברהם הכהן(סקלי).

האם המכתב סוגר מעגל האיבה בין צאצאי מגורשי סיביליה לבין ספרד? היש לראות בו סמל לסיום תקופת ההחרמה ההדדית? שש מאות שנה אחרי גזירות קנ״א אין אנו משוכנעים שעמי ספרד ופורטוגאל עשו מעשים של ממש על מנת לרצות עם ישראל.

 

ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת-החרמת ספרד

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן.

(א) הגורם הדתי

העמדה התיאולוגית של האיסלאם כלפי היהודים היתה שונה באופן משמעותי מזו של הנצרות. ההתנגדות התיאולוגית הנוצרית ליהדות וליהודים היתה מושרשת עמוק בנסיבות ההיסטוריות של היווצרות הדת החדשה. היא היתה מרכיב אורגני ומהותי במחשבה הנוצרית. הנצרות, שנולדה מתוך היהדות והופצה על־ידי יהודים, היתה משוללת כל בסים אתני עצמאי, ועל כן הקדישה את כוחה מראשיתה למאבק מר – תחילה כדי ליטול לעצמה את הזהות היהודית ואחרי כן כדי להבדיל עצמה ממקורה היהודי. הכנסייה הקדומה היתה זקוקה מאוד למספר גדול של פגאנים שימירו את דתם לנצרות כדי להבטיח את עצם קיומה, ועל כן לא ראתה בעין יפה תופעות של התגיירות בין עובדי האלילים הרומיים, ואין צורך לומר שההתנגדות היהודית למיסיון הנוצרי עוררה את זעמה. יתרה מזאת; עד המאה הרביעית נהג המימשל הרומאי להאשים את הקהילה הנוצרית בחתרנות משיחית, ועל כן רדף את הנוצרים החדשים באכזריות, ובאותה עת המשיך במדיניות העתיקה של הכרה בלגיטימיות הדת היהודית ובהגנה על היהודים. במאמציה לזכות בהכרה מצד רומא האלילית ולהצדיק את תחושות עליונותה, פיתחה הכנסייה החדשה דוקטרינה תיאולוגית אנטי־יהודית מתוחכמת. דוקטרינה זו טענה שמאחר שהיהודים דחו את ישו, האלוהים דחה את היהודים ובחר בנוצרים במקומם כב׳ישראל החדשה׳.

כאשר הפכה הנצרות לדת הרשמית באימפריה הרומית, אחרי התנצרותו של הקיסר קונסטנטין בתחילת המאה הרביעית, שימשה הדוקטרינה של ׳הדחייה האלוהית׳ לצמצום שיטתי של תחולת התנאים המגינים על היהודי בחוק הרומי. באותו זמן פיתחו אבות הכנסייה, ובראשם אוגוסטינוס, גם הסבר תיאולוגי לעצם נוכחותם הנמשכת של היהודים בחברה הנוצרית. זאת היתה הדוקטרינה הידועה בשם ׳עדות׳, ולפיה אלוהים מקיים את היהודים במצבם המושפל כעדות חיה לנצחון הנצרות. לכשיתנצרו לבסוף, בעת הופעתו של המשיח עלי אדמות בפעם השנייה, הם יעידו על אמיתות מהותו המשיחית. דוקטרינה כנסייתית רשמית זאת סיפקה גם טיעון להגנה על היהודים, ומיתנה את האיבה התיאולוגית שהיתה כה פעילה בשלב הקדום של יחסי הנוצרים והיהודים.

אווירת האדיקות היתרה של מסעי הצלב הולידה בימי הביניים סוג חדש ועממי של גישה נוצרית אנטי־יהודית. הביטוי המאיים ביותר של תופעה זאת היה הטבח ההמוני ביהודי עמק נהר הריין בעת פרעות הצלבנים בשנת 1096 (תתנ״ו). המנטליות העממית, ששימשה גם להצדקת האלימות וניזונה מהכמורה המקומית הנבערת, הוסיפה לתיאולוגיה האנטי־יהודית הקתולית הרשמית את האמונה, שהיהודי הוא בעל בריתו של השטן ומטרתו להשמיד את העולם הנוצרי. אך במקביל לתיאולוגיה אנטי־יהודית גסה זאת של ימי הביניים, שהולידה את עלילות הדם התדירות ואת הפוגרומים שליוו אותן, צמחה גם התקפה מעט יותר מעודנת, אם כי לא פחות מסוכנת, על עצם הדת היהודית, וזו הוצגה בוויכוחים הפומביים שנערכו כדי לשכנע יהודים להמיר את דתם לנצרות.

המצב היה שונה לגמרי באיסלאם. אמנם מפסוקים בקוראן, ממסורות מפי הנביא מוחמד (׳חדית״) ומקטעי ספרות אחרים בערבית נראה שהאיסלאם דומה לנצרות בהתנגדותו התיאולוגית ליהודים וליהדות. יתר על כן, המפגש הראשון בין האיסלאם ליהדות היה אלים, בעוד שבנצרות החלו הפרעות ביהודים רק מאוחר יחסית. הנביא מוחמד, אשר נתקל באלמדינה בהתנגדות ובלעג מצד היהודים לבשורתו, הגיב בצורה קשה: הוא גירש שני שבטים יהודיים מן העיר והשמיד שבט יהודי שלישי. אולם אירועים אלימים אלה היו כמעט מקרה בודד בתולדות האיסלאם, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות שבהן נולד האיסלאם והתפשט.

הנצרות הקדומה התמודדה עם בעיה שלא הטרידה את האיסלאם. לא היה לה כאמור בסיס אתני עצמאי. בראשונה היא ניסתה אפוא להתלבש בלבוש היהדות בטענה שהיא באה לקיים את ההבטחות המשיחיות של אלוהים והנביאים לעם ישראל. כאשר נכשלה בנסיונה לשכנע את היהודים לקבל מסר זה, אימצה הנצרות לעצמה את הזהות היהודית על חשבון היהודים. החל מימיו של השליח פאולוס (לשעבר יהודי בשם שאול) העבירה הנצרות את תשומת לבה מן היהודים לפגאנים הרומיים, והטיפה להם שהם ׳ישראל החדשה', ושהאל נטש את ׳ישראל הישנה׳ והורידה מבימת ההיסטוריה.

לעומת הנצרות התבסס האיסלאם על יסוד אתני איתן – השבטים הערביים בחצי האי ערב – וקנה את לבם בקלות יחסית. יתר על כן; הערבים ראו את עצמם יורשים ישירים של אברהם דרך בנו ישמעאל, אחי יצחק. לעם הערבי היתה, אפוא, היסטוריה המקבילה לזו של עם ישראל, ואשר יסודה בשורש משותף. בתודעה ההיסטורית של הערבים התפזרו בני ישמעאל מאות בשנים ונעלמו מעל בימת ההיסטוריה, עד ששבו וקנו לעצמם את מעמדם עם בואו של נביא האמת מוחמד. אולם לא היה לאיסלאם כל צורך לצייר את עצמו כ׳ישראל חדשה׳ בדומה לנוצרים הראשונים. אחרי שכבש – תוך עשרות שנים בלבד – את המזרח התיכון ואת צפון אפריקה, השיג האיסלאם למעשה את מה שהשיגה הנצרות רק כעבור כמעט שלוש מאות שנה לקיומה. בנסיבות אלה יכול היה האיסלאם לחדול מן המאבק התוקפני נגד היהדות, ובוודאי שלא היה עליו להמציא תיאולוגיה של ׳דחייה אלוהית׳.

נוסף לכך, מוחמד לא ראה את עצמו מעולם כמשיח, והאיסלאם, בניגוד לנצרות, מעולם לא סבר שהוא ההתגשמות המשיחית של היהדות. להיפך, האיסלאם בתור דת ראה את עצמו כהחזרת עטרה ליושנה, המטהרת ומשחזרת את המונותיאיזם של אברהם, שנשחק במרוצת הדורות בדתות המונותיאיסטיות האחרות, במיוחד בנצרות. דחיית היהודים את מוחמד לא היתה לפיכך אתגר תיאולוגי חמור לאיסלאם כמו דחייתם של היהודים את ישו. על כן גם לא השקיע אותם כוחות פולמוסיים עצומים כמו הנצרות כדי לסתור את היהדות ולהעביר את היהודים על דתם.

גם הגישה המוסלמית כלפי כתבי הקודש היהודיים שונה מזו של הנצרות. הנצרות היתה זקוקה לתנ״ך היהודי – ׳הברית הישנה׳ כלשונה – כעדות להתגלמות האל במשיח הנוצרי ולשליחותו, המתוארות בברית החדשה, ואילו האיסלאם ראה בקוראן תחליף לכתבי הקודש הן של היהודים והן של הנוצרים, אשר מקורם אמנם בהשראה אלוהית, אך הם שובשו בידי אדם. מוחמד, אשר גילה מחדש את המונותיאיזם הטהור של אברהם בהתגלות נבואית, לא היה זקוק לתנ״ך היהודי כדי להצדיק את האיסלאם. ואמנם הנסיונות של סופרים מוסלמים בימי הביניים למצוא רמזים לשליחותו של מוחמד בפסוקי התנ״ך מועטים וחסרי חשיבות בהשוואה לפרשנות הכריסטולוגית הנרחבת לכתבי הקודש היהודיים. הפרשנות היהודית־הרבנית של התנ״ך – המעוררת התנגדות רבה כל כך אצל התיאולוגים הנוצרים – הטרידה את אנשי הדת המוסלמים רק במידה שסילפה את המונותיאיזם הקדום והטהור של אברהם. לכן הפולמוס המוסלמי נגד היהדות היה הרבה פחות ארסי, והשלכותיו היו פחות חמורות לאין ערוך. התלמוד נשרף בפריס, לא בקהיר או בבגדאד.

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-בולה-בורלא

משה דוד גאון

מיכאל ב״ר רפאל באדהב

היה שד״ד של ק״ק החסידים ״בית אל״ בשנת תר״ה לערי מערב החיצון. על כתב שליחותו חתום ראשון הרב אג׳ן ז״ל׳ ושאר רבני ירושלים ת״ו בעת ההיא. נמנה בין חו״ר ירושלים, והיה חתנו של הרה״ג הראש״ל יצחק קובו. רוב ימיו בלה בנסיעות ובשליחויות מצוה בערי חו״ל, לטובת מוסדות חסד שונים. נלב״ע ביום כ״ו לחדש אדר ב. שנת תרל״ח. השאיר בכ״י אילו חבורים הנמצאים בידי בנו הרה״ג יצחק באדהב נ״י, הכוללים חידושי תורה, דרושים והערות וקושיות.

 

אברהם ב״ר יצחה בדרשי

אבי החכם והפילוסוף ר׳ ידעיה המכונה הפניני, בדרשי. מחו״ר פרוב׳ינצה באמצע המאה הי״ג. התעסק בצרכי צבור ובסוף ימיו ישב בנרבונה. סבל הרבה מתלאות הזמן ולא ידע שלוה ונחת.

 

ידעיה ב״ר אברהם בדרשי

מכונה הפניני. תואר מליצי אצל הערבים למחבר שירים בחרוזים השקולים כפנינים. רופא ופילוסוף. יליד פרוב׳ינצה, בשנת 1270 לערך, ומת בשנת 1340 . בצעירותו התישב בברצלונה ושם התמסר לחבור ספריו. פרי עטו הראשון היה בקשת הממין, מליצה שכל מלותיה מתחילות באות מ. בדעותיו נטה אתרי רמב״ם שאת ערכו הוקיר מאד ואלה דבריו עליו בסוף ספד בחינת עולם. ״תאמין במה שהאמין בו אחרון הגאונים בזמן וראשם בחשיבות, הרב המורה הגדול הרמב״ם זצ״ל, אשר אין ערוך אליו בכל חכמי ישראל אחדי חתימת התלמוד בזאת אני בטוח״.

 

אברהם ב״ר משה די בוטון

מגדולי רבני שלוניקי במאה הרביעית לאלף חששי. תלמיד מהרשד״ם, התפרסם בחבורו התורני רב החשיבות ״לחם משנה״, הכולל באור על רמב״ם ומפרשיו הראשונים, ב״ח, שנדפס בוינציה שנת שס״ט. והרה״ח נחום סוקולוב זקן סופרי דורנו הזכיר, מה רבה היתה השפעת חבוריו עליו בימי עלומיו. ואלה דבריו עליו: ״אני חושב לבעל הסגנון היותר מדויק ועשיר את . . . . בע״ס לחם משנה על הרמב״ם, סופר עברי נעלה מצד כשרונו הספרותי, שפתו, סגנונו, גווני תאורו, טעמו וצביונו ואפן הבעתו. הריני מודה, שלמדתי מסגנון לשונו, יותר משלמדתי מהרבה סופרי ההשכלה. משהגיתי ועיינתי בספרי השו״ת שלו, ראיתי יתרון לבעל הלשון הזה על סגנונו של רא״ה ווייס, בע״ם דוד דור ודורשיו, בעושר ניב הרצאתו, ובסדר הגיונו״.

 

יצחק אברהם די בוטון

יליד שלוגיקי, ד. םיון תרנ״ז. בהיותו בן ג׳ חתיתם מאביו. חונך בביה״ס כי״ח ובגיל צעיר מאד החל עוסק בצרכי צבור, ואח״כ התנועה הציונית מצאה בו אחד מטובי לוחמיה. בין השנים תרע״ח תרפ״ב, השתלם בתכמת הרפואה ובת בעת רכש ידיעות בשפות שונות. בעצם ימי מלחמת העולם יסד את העתון ״איל שאמאר׳ )השוט או םתידת הלחי (םפרותי התולי, שבו החלה מסתמנת דרכו בשדה העתונות, אח"כ יסד וערך את השבועון ״לה פיואירסה׳ (הכת) בקסאנטי, ומשנת תרפ"ג עד תרפ"ח הוציא את השבועון ״איל פרוגריסו׳ (ההתקדמות) שהיה כלי מבטא להגנת זכויות היהודים בטראקיה. בין הזמנים השתתף בפרי עטו בעתונים שונים. בשבתו בקסאנטי הסמוכה לשלוניקי יסד את האגודות אור ציון, בני ציון, אחדות והתקוה. מרוב חבתו לאה"ק עלה לבקר בה בשנת תרפ״ז, ובראשית תר"ץ חזר אליה והתישב בתל אביב. בין שאר מעשיו הטובים יצוין, כי בהשתדלותו נתאפשר לביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי הדפסת קטלוג מספרי לאדינו הכולל רשימה מפורטת מכל הספרות והעתונות הנמצאת בשפה זו ברשות בית הספרים, ושנתנה כתוספת לרבעון ״קרית ספדי שנה י.

 

רפאל משה בולה

מוצאו משלוניקי. אח"כ נמנה בין גדולי הרבנים בירושלים ת"ו. הרא״ל פדומקין מזכירו בין חכמי איטליה וקובע מקום מושבו באנקונה. ניתן לשער, שישב זמן מה על כסא הרבנות בעיר הנ״ל לפני בואו לאה"ק. בהקדמתו לספריו מכנה עצמו ״איש ירושלים״. וחותם — אני הצעיר וזעיר קטינא איש ירושלים עיהיק תובב״א קריה נאמנה זעירא דמן חבריא, מעיר המהוללה רפאל משה בולה. ובהסכמת רבני ירושלים משנת תקי״ב על ספרו חיי עולם נאמר ״שאיש כגון זה ראוי שתשרה עליו שכינה, ויקראוהו החכם השלם הדיין המצוין סיני ועוקר הרים וכו'. עשה תורתו קבע והיה אך עסוק בגופי הלכות ומשפטים ישרים, עוטה אור תורה מפרק תפלת השחר ותעבור המנחה גם בלילה כיום יעיר לראש אשמורות וכמו השחר עלה הולך ואור בחמרי מתניתא״. וחותמים על זה: יצחק בכמוהר״ר יהודה הכהן, ישראל יעקב אלגאזי, רפאל יצחק זרחיא אזולאי, דוד יקותיאל הכהן, יונה נבון, נסים ברכה, מיוחם בכר שמואל, יהודה בכמוהר"ר עמרם דיואן. בצוק העתים, לתושבי ירושלים בחרו בו לשלית מצוה אל ערי תורכיה, ובשנת תקי״ב יצא לדרך. פרטים ע״ד שליחותו זו כותב בהקדמה לספרו חיי עולם שממנה אפשר לעמוד על מצב ירושלים בתקופה ההיא. ואלה דבריו:

אנכי בדרך נחני ה׳ א ל עיר רבתי עם׳ רבתי בדעות היא העיר הגדולה קושטנדינה יע״א׳ יעז כי

  גדלה צעקת העניים והאביונים הנאנחים והנאנקים מפני גויים מפגי לסטים׳ גוי עז פנים יום ולילה לא ישבותו מקדמי ומחשבי בעלילותם ובתועבותם בערי יהודה וחוצות ירושלים. כלם שווין לרעה כקטון כגדול איש ריב ואיש מדון קרי בחיל׳ הנה עם בני ישראל רב ועצום באים מקרית חוצות׳ מרבים העם לבוא וליראות ולשבת בירושלים. כל המצר לישראל נעשה ראש ויאכל גם אכול א ת כספנו׳ ואת עמלנו יגיע כפינו כל חלב הארץ ולפום צערא אגב דוחקא דצבורא דלית דמשגח׳ נזרקה מפ י החבורה להודיע לאחינו שבנולה צרת הבת ירושלים. כי כשל כוח הסבל ולא נוכל שאת כי יד עניי אנו ואין לנו להשען כי אם ע ל רחמי שמים וחסדי השרים והסגנים העומדים ע ל הפקודים ועם הקהל בחזקת ה׳ הטובה עליהם׳ אולי יחנן ה׳ הבוחר בירושלים. כי עם בציון בני ציון היקרים נתונים המה בידי אדונים קשים לענוש נכסיו ולאסור אסרין׳ ויתר הגזם דגנים ועביד אשר לא היתה כזאת ואין דורש ואין מבקש. לולא ה׳ צבאות הותיר לנו שריד אנשי חיל יראי אלהים שומרי משמרת הקדש הגבירים הרמים החכמים המעולים שרי צבאות ישראל פקידי ומשגיחי עה"ק תובב״א אשר בעיר קושטנדינה יע״א המה הגבורים לעמוד בפרץ כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים.

 

בהיותו בקושטא, עזרו לו גבירי העיר להדפסת ספריו, והוא מביע להם תודתו והוקרתו. שם מזכיר את הנדיבים ממשפחת זונאנה, דוד, יעקב, ברוך, יצחק ואליהו, וכן ממשפחת אג׳ימאן שהרבו להטיב עמו. בדברו על ר' ישעיה אגיימאן מעיר ״כי לי נאה לברך על כל הטובה אשר עשה לכלכל את שיבתי על אדמת הקדש זה כמה ימים ושנים בשובו משליחותו נבחר לר״מ וד״מ בעה״ק ירושלים. גדולתו בחכמה נראית מתוך חבודיו המצוינים. את תשובותיו היה רגיל לחתום בדברים אלו: אנא זעירא דמן חבריא, בדיה קלה דלא ידע לביסומי קלא מדבר בשפה רפה וברוח נמוכה ובנפש שפלה, הצעיר רפאל משה בולה. אשת הרב היתה ממשפחת קמחי. בראש הספדו על אביו שהובא בם, חיי עולם עמ. ט״ו ע״ב, ואשר נפטר בר״ח חשון שנת ת״ק מזכיר גם את חמותו הרבנית אלמנת הרב המובהק כמהר״ר שמואל קמחי זלה״ה. הרה״ג בולה נפטר בירושלים ביום כ״ז אדר תקל״ג, ואני הכותב זכיתי להשתטח על קברו הנמצא בחלקת החסידים סמוך לקבר הרב החסיד שלום מזרחי שרעבי ז"ל.

 

שלמה משה בולה

בנו של הרב רפאל משה בולה. יליד ירושלים. לרגלי המחלות והמצב הקשה ששרר בעדת הספרדים בעה״ק אחרי מות אביו שעמד בראשה, עקר דירתו ממנה והתישב בשלוניקי ובה קבע את ישיבתו. הלך בדרכי אביו, והשקיע עצמו באהלה של תורה. שם חבר את ספרו החשוב רב הכמות והאיכות הנושא את שמו עליו והוא לחם שלמה, אך לא זכה להדפיסו בחייו כי המות הקדימהו, ובנור' יוסף בולה הוציאו לאור. נפטר בשלוניקי ביום כ״ג לחדש אדר שנת התקמ״ו.

 

אליעזר יהודה בורלא.

בנו של הראב״ד יוסף נסים בורלא. נולד בשנת תר״מ ונמנה בין רבני ירושלים. שנים מספר היה סופר ופקיד בביה״ח הכללי משגב לדך, ואח״כ נסע בשליחות המוסד לחו"ל. בדרכו התעכב בארצות הברית ושם הסתדר כמו״צ באתת הקהלות שבה נמצא עד היום. הוציא לאור את ס' ״וישב יוסף״ לאביו וקונטרס שובו בנים ירושלים תרס״ה. אפרים בורלא ממגהיגי ורבני ישיבת ״מגן דוד״ בירושלים בשנת תר״י. חתום על הסכמה עם שאר רבני הישיבה הנ״ל, ע״ד מנויו של הרב אפרים נבון כאחד מחבריה. החותמים עמו הם הצעיר יצחק חיים עוזיאל, יעקב שמעון מטלון, שלמה פנחס, אליהו נבון, יוסף רפאל טראגאן, שלום משה חי גאגין. העתק מהסכמה זו הובא בתעודות היסטוריות לר״פ גרייבםקי חוב. א. עמ. ה.

 

בכור יהודה בורלא

בנו של הרב חיים יעקב בורלא. נולד בירושלים בשנת תקע״ג. נכד הרב הגאון מהרי״ט אלגאזי. נשא לאשה את בת הגביר השר נסים פרחי חתנו של מהרי״ט אלגאזי ז״ל, בהתאם למובא בהקדמה לס׳ הלכות יום טוב לרב הנ״ל. היה חזן בק״ק איסטמבולים, גבאי לעניי העיר ומלמד תינוקות של בית רבן. בניו היו: יעקב חי בורלא, משה שלמה בורלא, ור׳ יהושע בורלא. שלשתם מלאו תפקידי אביהם ז״ל בביה״כ אםטמבולים אשר עברו אליהם בירושה. נפסד בירושלים ביום כ״ג שבט התרי״ח. ליד קברו אשתו הרבנית בכורה חנה די בורלא, נפסדה י׳ אלול התרנ״ד. ידידי הסופר מר יהודה בורלא נכדו, ספד לי כי שמע בילדותו שאבי אביו ח״ר בכור בורלא היה רב ועסקן ודיין תקיף, וממנהיגי עדת הספרדים בירושלים. בני העדה היו יראים מפניו. ויותר ממה שהראה כחו בתורה ובהלכה הראה במעשה, בביה״ד ובהנהלת עניני הכוללות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-בולה-בורלא

10/02/2022

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר – על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

 

אפרים חזן ורחל חיטיןמשיח

מגלת היטליר על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה( ספטמבר 1939)  והשלטת האידיאולוגיה הנאצית וחוקי הגזע ברחבי אירופה, הוטלו על היהודים הגבלות חמורות ודמם הותר. אידיאולוגיה זו חלחלה לצפון אפריקה בעקבות עלייתו של משטר וישי הפרו-נאצי בצרפת, ובמושבות הצרפתיות – אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו  – נקבעו חוקי גזע, שהכבידו מאוד על חיי היהודים במקום ואף העמידום בסכנת חיים ממש. בנובמבר 1942 נחתו כוחות אמריקאים של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה ונכנסו למושבות הצרפתיות. נוכחותו של הכוח האמריקאי של בעלות הברית עוררה שמחה רבה בקרב האוכלוסייה היהודית וגרמה תחושת ביטחון. היהודים האמינו שעם הפלישה יקיץ הקץ על שלטון הרשע של וישי, אך למרבה הצער, המערכות השלטוניות הצרפתיות הפרו-נאצית לא הוחלפו מיד בתום הקרבות.באלג'יריה ובמרוקו המשיכו החוקים המפלים להתקיים עד אמצע שנת ;1943 ובאשר לתוניסיה, על אף ההישג הראשוני של בעלות הברית במערכה, הצליחו כוחות מדינות הציר לבסס בה את שלטונן. היא שוחררה בידי כוחות בריטים במאי.1943

יהודי צפון אפריקה, שסבלו קשות תחת המשטר הפרו-נאצי, ידעו שמצבם טוב בהרבה ממצב יהודי אירופה, ובצד הצער והאבל על השמדת הקהילות היהודיות באירופה הם הבינו היטב ממה ניצלו. תחושות אלה של יגון ושל שמחה והרצון לשמר את הזיכרון מאותם ימים קשים מצאו את ביטוים בספרות העממית על סוגותיה השונות. הטל פרסם חמישה פיוטים בערבית יהודית, שלושה המתארים את סבל היהודים תחת שלטון הגרמנים באירופה, ושניים שהוקדשו לתוניסיה: אחד מהם מתאר את מצב יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הגרמני, ואחד מתמקד בשחרורם בידי בנות הברית. שרף קיבצה סוגות שונות של ספרות עממית בספרה "מגילת היטלר בצפון אפריקה" והציגה טקסטים שונים המתייחסים למלחמה בצפון אפריקה ולניצחון בנות הברית: קצות, קצידות, פרודיה על הגדה של פסח וכן קטעי פתיחה וסיום מתוך "מגילת היטלר".

"מגילת היטלר" נתחברה בקזבלנקה בידי פרוספר-אשר חסין  בשנת 1943 כלומר, לפני תום מלחמת העולם השנייה, ומטרתה לפרסם "מִמַּה ניצַּלְנוּ וּמָה עוֹבֵר עַל אַחֵינוּ הַפְּזוּרִים" – לאמירה זו חשיבות עליונה, שכן היא מעידה על כך שהמלחמה עדיין לא הסתיימה, והיא יוצרת תחושת קרבה ושותפות של "גורל אחד". המגילה מגוללת את סיפור הצלתם של יהודי צפון אפריקה מאימי המשטר הפרו-נאצי במושבות הצרפתיות, ובתוך כך היא מספרת באריכות על עלייתו של היטלר לשלטון ועל רוע מעלליו ומעללי עושי  דברו באירופה ובצפון אפריקה.

אשר פרוספר חסין (1995 -1918) הוא הוכשר להוראה בסמינר למורים במרוקו ושימש יו"ר חבר המורים העבריים במדינה. במסגרת פעילותו הציבורית היה מראשי הפדרציה הציונית במרוקו ונבחר ליו"ר ארגון "חובבי השפה" להפצת השפה והתרבות העברית וליו"ר המועדון העברי בקזבלנקה. חסין חווה את מוראות משטר וישי, והיה עד להשתלטות כוחות הברית על העיר ב 11- בנובמבר 1941  חסין עלה לארץ בשנת 1948 , ונבחר מטעם מפא"י לכהן בכנסת הרביעית, החמישית והשישית, כמו כן עמד בראש התאחדות עולי צפון אפריקה.

. http://www.knesset.gov.il    מתוך אתר הכנסת

בהקדמתו למגילה המחבר אומר: "חוֹשֵׁב אֲנִי כִּי חוֹבָה עָלֵינוּ לִקְרוֹא מְגִלָּה זוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאַחַד עָשָׂר לְנוֹבאמְבֶּר וְלָחֹג פּוּרִים קָטָן שֶׁאַחֲרֵי שֶׁתִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה נִקְבַּע אוֹתוֹ לְפוּרִים גָּדוֹל" – מדברים אלה נלמד שחלה חובה לחוג מדי שנה "פורים שני" (או כפי שהוא מכונה כאן "פורים קטן)", זכר לאותה הצלה. מובן מאליו שלצד החובה לקיים "פורים שני", חלה חובה לכתוב את הדברים ולספר את סיפור הנס – אמירה מפורשת בעניין זה מביא הרב יוסף משאש בהקדמתו לפיוט "אדון אתה משכיל לעם דל" (לפורים דל מעג'אז):

וכתב כמוהר"א ]=כבוד מורנו הרב רבי אליהו] מזרחי ז"ל, שבכל מקום שנעשה בו נס, החובה רמייא [מוטלת[ על רבני העיר לכתבו על ספר הקהל לזכרון, שלא ישכח מפי זרעם, להודות לה'  עליו תמיד, ולא יהיו כפויי טובה למקום ב"ה ח"ו. וכתב כמוהר"מ] כבוד מורנו הרב רבי משה[ לשקאר ז"ל, שצריכים בני העיר לתקן בהשכמה [צ"ל: בהסכמה] וחרם עליהם ועל בניהם, הבאים אחריהם, לעשות פורים על שנעשה נס, ואף שהולכים לעיר אחרת להשתקע, חל עליהם ועל זרעם אחריהם, וכש' שחובה עליהם לכתבו על ספר בני העיר, וכן עשו מרדכי הצדיק ואסתר המלכה.

ראה משאש, נר מצוה, עמ' צ. כדאי לציין, כי בעל "מגן אברהם" בפירושו לשולחן ערוך ]או"ח סימן תרפו] מזכיר הלכה בדבר קיום "פורים של קהילות ומסתמך על תשובות מהר"ם אלשקר  [1522-1466] ", גם מחבר ספר ההלכה הפופולרי "חיי אדם" [מאה [19 ) מזכיר את ההלכה הזאת (כלל קנה סעיף מא,ומספר על יום כזה שחגג בעצמו על נס שקרה לו.

 המנהג לקבוע "פורים שני" על הצלה קהילתית ולספר במגילות או בפיוטי "מי כמוך" [על דרך "מי כמוך" של ר' יהודה הלוי, לשבת זכור], ראשיתו בימי הביניים המאוחרים – העדויות הקדומות ביותר הן "פורים מועד קטן" משירז שבפרס [מאה 12 או מאה 14]  ופורים נרבונה ( 1236 ) – והוא נמשך עד אמצע המאה ה 20- . לוינסקי מונה כ 90- ימי "פורים שני" קהילתיים ופרטיים, שנחוגו בקהילות ישראל השונות וממיינם בהתאם למועד, שבו הם חלים לפי לוח השנה העברי.  שמרוק  מונה 111 ימי "פורים שני" –100קהילתיים ו – אישיים, וכמספר הזה (בערך( מציין גם מרכוס, ונראה שיש נוספים. ימי "פורים שני" נקראים לרוב על שם הקהילות שניצלו מפורענות, כגון "פורים בלגרד" (תקפ"ב, 1882) "פורים בגדד"תצ"ג, 1733 – או על שם יחידים ומשפחות שניצלו מאסון, כגון "פורים אברהם דנציג" -וילנה תקס"ד, 1804 אך יש הנושאים שמות אחרים, כמו פורים היטלר" (קזבלנקה תש"ג, 1943)  הנקרא על שם הצורר.

מגילת היטלר כתובה על נייר מגולל, והיא בנויה בשבעה פרקים. בסופה מצוין:מספר פסוקי המגילה קי"א וסימניך קוה אל יי  " והחצי יצאוּ לקראת השּׁודד הנורא" החצי = במחצית הפסוקים, והוא פסוק נו – שם מופיעה המילה "שודד". הערה מנמוטכנית זו דומה להערות מסורה בסופי ספרים על מניין הפסוקים, והיא מזכירה הערות על חצי האותיות וחצי המילים בתורה. נראה שהחלוקה לפסוקים מושתתת בעיקרה על עקרונות ליטורגיים, והיא מתאימה להוראה שהמחבר נותן בהקדמתו – לקרוא את המגילה "בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר". חלוקה זו אינה זהה לפיסוק תחבירי מודרני, המחלק את הטקסט למשפטים ולחלקי משפט.

מבחינת סגנונה, "מגילת היטלר" ממשיכה מסורת רבת שנים של חיבור מגילות ספרותיות-היסטוריות על דרך מגילת אסתר, "אם המגילות".  היא כתובה לכל אורכה ברוח המגילה ובחיקוי לה, ובמקרים רבים היגדיה" מולבשים"  על פסוקים ממגילת אסתר ויצוקים בתבניתם. ומאחר שכתיבה מעין זו עשויה להיתפס כפרודיה של לעג וצחוק, המחבר מזהיר את הקוראים ואומר: "הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לא לִמְגִלַּת הִתּוּלִים וּצְחוֹק תֵּחָשֵׁב כִּי אִם לִמְגִלָּה רְצִינִית מְגִלָּה מַמָּשׁ. כִּי עַל פִּי סִגְנוֹנָהּ יְכוֹלִים אַתֶּם לְהַכִּיר שֶׁהִיא מֻושְׁפָּעָה מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁלָּנוּ וְלָכֵן צָרִיך לִקְרוֹתָהּ בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר".

אפרים חזן ורחל חיטין משיח-מגלת היטליר על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

פברואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728  

רשימת הנושאים באתר