מורשת יהדות מרוקו

83 – كون لطيف مع الجميع ،بتكون محبوب عند الجميع.

כּון לַטיִף מְעָ(א)לְגַ׳מִיע,בְּתְכּוּן מַחְבּוּב עְנְד(א)לְגַ׳מִיע.

היה נעים לכל, כדי שכולם יאהבו אותך.

84 – لا تنصح جاهل بعاديك

לָא תִנְצַח גָ׳אהֵל בְּעָאדֵיכּ.

אל תייעץ לטיפש – ישנא אותך.

85 – محبتك مثل عشب السطوح ما بتلحق تطلع لحتى تروح

מְחְבְּתֵכּ מֵתַל עַשְבּ(אל)סְטוּח מָא בְּתִלְחֵק תִטְלַע לְחְתא תְּרוּח.

אהבתך דומה לעשב הגגות, לא מספיקה לצמוח וכבר נעלמת.

על אי ההתמדה באהבה.

86 – المحبه والشاك ما بجتمعوش

אְלְמְחְבַה וּ(אל)שַׁכּ מָא בִג׳תִמְעוּשׁ.

-אהבה והחשד לא ידורו יחדיו.

אהבה צריכה להיות נקיה מחשדות.

87 – وقع في الحب، ارتفع التكليف

וַקֵע פִי(א)לְחֻב, אֵרְתֵפַע(אל)תַּכְּלִיפ.

נפל באהבה והמחיר עלה.

88- اذا بدك صاحبك يدوم، حاسبه كل يوم

אִזָא בְּדְכּ צָאחְבְכּ יִּדוּם, חַאסְבּוּ כֻּל יוּם.

אם אתה רוצה שחברך ישאר, עשה עמו חשבון כל יום.

89 – ما بتعرف من الحب الا وحشتونا

מָא בִּעְרָאפ מֵן(א)לְחֻב אִלָּא וַחַשְׁתוְנָא.

אינו מבין באהבה אלא- התגעגענו אליכם.

אדם פשוט ובור, שאינו מבין.

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

עמוד 45

ו. אף מספר שבעת הקנים משמשים את יכי״ן לסדר הישיבה בבית המדרש.

במילה ׳נרות׳ מוצא יכי״ן רמז. בשם – נרות – טמונה התורה וחמישים שערים, הנרות הם התלמידים אף בהם טמון פוטנציאל וחמישים שערים, בשערים אלה על המורה לבור לו דרכי הוראה ולמידה. יכי״ן מוצא רמז נוסף למעלת המלמד תורה לאחרים:

״רמז כוונת הכתוב ׳ה׳ חפץ למען צדקו׳ אמר ׳יגדיל תורה ויאדיר׳,

רוצה לומר – למען צדקו יתברך רוצה ה׳ בעמו, שמי אשר יגדיל תורה דהיינו המלמד תורה לתלמידים שמגדילה ומלמדה לאחרים, הנה שכרו אתו שיתגבר בתורה כמעיין המתגבר ממש.

וזהו ׳ויאדיר׳ דהיינו שקאי על החכם המלמד שמתעלה בחוזק התורה ובתוקפה האמיתי, ועל כן אמר ׳בהעליתך את-הנרות׳ – הדא הוא דכתיב: ׳ה׳ חפץ למען צדקו… ׳

יכי״ן מנסה בכל הדרכים האפשריות לעודד, לשכנע להירתם למשימת הפצת והרבצת תורה – בנימוקים חברתיים, רציונאליים בדרך הפשט ובדרך הרמז, מחפש הוא בכתובים פסוקים ואסמכתאות המורים לעשות זאת. נעיין בעוד כיוון:

״ובעניין המלמד תורה לאחרים רמזתי עניין נחמד בסייעתא דשמיא במילת- לֻחֹת – לוחות התורה שבאה בארבעה פנים:

א.שנכתבה בלי מלוי אלא לחת. (שמות כד׳,יב׳)

ב.שנכתבה ל ו ח ת באות ו׳ אחת בצד ימין הקורא.(דברים ט׳,ט׳)

ג.שנכתבה גם כן לחות באות ו׳ מן צד שמאל הקורא. (שם,ד׳,יג׳)

ד. כפי הקריאה שקרינן לה לוחות בשתי אותיות ו׳ – ימין ושמאל.

ואמרתי על פי האמור אם אפשר בסייעתא דשמיא דהיינו: שכל אחד חייב ללמד לחברו תורה מה שהוא יודע, וכן חברו גם כן, וכן חברו גם כן ילמדנו מה שיודע הוא – חברו אינו יודע. ואפשר שזהו רמז אות ו״ו שמִלּוּאָה גם כן ו״ו פעם אחרת מה שאין כן בכל אותיות התורה… אכן על פי האמור ניחא לרמוז שכל אחד מישראל שלומד התורה, שנרמזת באות ו׳, שהיא אילנא דחיי, חייב ללומדה גם כן עם חברו השווה לו, וזהו אות ו׳ של מילוי והיינו צירוף ו״ו שכל אחד חייב ללמד לחברו להיות כמוהו. ומעתה זהו הרמז לחת החסרה כולה כנגד התלמידים אשר הם חסרים מכל טוב התורה שניתנה בלוחות, ולוחת ולחות כנגד החברים שכל אחד מלא מצד אחד וחסר מן הצד השני, דהיינו שזה יודע עניין אחד וחברו יודע עניין אחר. ולוחות אשר מלאה מכל קצוותיה, רומזת על החכם הגדול אשר מלא מכל טוב התורה מכל קצוותיו כולם. לרמוז דחייב האדם ללמוד תורה מרבותיו, וזהו רמז לוחות המלאה, וכן חייב ללמוד תורה מחבריו שכל חבר ילמד חברו מה שיודע, וחברו גם כן ילמדו גם הוא מה שהוא יודע, וזה רמז ל ו ח ת ל ח ו ת, וכן חייב ללמוד תורה גם מתלמידיו וזהו רמז לחת, אשר חסרה מכל קצוותיה, וכמו שכתוב בש״ס ״הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״ [מכות י׳ א׳] ועשיתי בהם סימן טוב 'חרו״ת על הלחות׳

[שמות לב׳־טז׳] ראשי תיבות ח ר ו״ ת – חביריו רבותיו ותלמידיו״. (שם, כ״ט).

יכי״ן רואה בלימוד תורה לאחרים ערך עליון, תכלית ויעוד.

ח. לא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים

מטרת ההוראה להנחיל את אותם ערכים, הנהגות מידות שמעניינה של החברה באשר היא להנחיל, כמובן הדבר אמור גם ביחס למלמד התורה, הצלחתו תימדד בעצמת השפעתו על תלמידיו, יכי״ן מוצא לכך תימוכין וכך הוא כותב:

״ובזה פרשתי אני הדל בעוניי אם אפשר כוונת הכתוב שאמר: [ירמיהו ט׳-כב׳-כג׳] ״אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידע אותי כי אני ה׳ ״ – ויש לדקדק מאי קאמר ׳בחכמתו׳ – ׳בגבורתו׳ – ׳בעשרו׳, בכינוי – היה צריך לומר אל יתהלל חכם בחכמה, ואל יתהלל הגיבור בגבורה, וגו׳י שנית מאי קאמר ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳ דמשמע דקאי על האמור – שאף על פי שאמרתי אל יתהלל בחכמה וגו׳ הנה יש בהם צד ששייך להתהלל בהם עצמם, וזהו דיוק ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳, דאם לא כן היה צריך לומר: ולא יתהלל כי אם השכל וידע אותי, ואם כן מהו הצד שבהם שיתהלל בו המתהלל? שלישית – מאי קאמר ׳כי אני עשה חסד׳ וגו׳ דמי לא ידע בכל אלה, מה עניין זה לקודם לו, ולא קרב זה אל וה ! אכן כפי האמור יובן בסייעתא דשמיא אם אפשר, שהנה החכם הלומד תורה אם הוא אינו משפיעה ומלמדה לאחרים – אינה נקראת כי אם חכמתו דווקא, שהרי אין לזרים אתו שאינו משפיעה , אבל אם משפיעה לאחרים הרי משותף בה עם אחרים – ואינה חכמתו לבדו, וכן בעושר שאם אינו נותן ממנו לשום אדם כי אם שמור לבעליו לו לבדו ושום תלמיד חכם ושום עני בל ימצא בארמונו, וכל כספו וזהבו לו לבדו הוא, אזי נקרא עושרו דווקא בכינוי, אבל אם הוא מחונן עניים ומחזיק ביד לומדי תורה הרי הוא נעשה שותף עמהם לשם שמים, וכן יש לומר בגיבור אם כל גבורתו אינה לעצמו דווקא אלא שהיא עשוייה בסיבת כל ישראל אינה נקראת גבורתו בכינוי, אכן אם אינה אלא לו לבדו נקראת גבורתו.

המורם מהאמור שיש ב׳ בחינות בחכמה, וכן בעושר, וכן בגבורה. בחינה ראשונה היא – שאל יתהלל בה המתהלל, אם אינם נהנים מהם אחרים אלא בעליהם לבדם, ואזי נקראים בכינוי לבעליהם – חכמתו, עושרו, גבורתו.

ובחינה השנית – שבהם יתהלל המתהלל אם נהנים מהם בני אדם שאזי אינם נקראים בכינוי לבעליהם, והעושים כן הרי הם דומים לקונם, שכמו שהוא משפיע לזולתו כן גם הם משפיעים לזולתם.

ואזי שפיר נבראו, כדבר האמור שלא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים.

וזה שיעור הכתוב אם אפשר, אל־יתהלל חכם בחכמתו׳ דייקא חכמתו, דהיינו שאינו משפיעה לאחרים.

וכן ׳אל יתהלל העשיר בעשרו׳ דייקא בעשרו שמכונה אליו, שאינו משפיע ממנו לזולתו.

וכן העניין ״בגבורתו״, אמנם אם הוא משפיע שלוש בחינות אלה לישראל עם קודשו, שפיר יתהלל בהם בעצמם, וזהו ׳כי אם בזאת יתהלל׳ דייקא ׳בזאת׳ כאמור שבדבר האמור אל יתהלל, יש בחינה אחרת שיתהלל בהם בעצמם והיא ׳השכל וידע אותי׳ – שמשפיע ממה שיש בידו לאחרים בעבור כבודי, אם תורה אם ממון אם גבורה, והגבורה הזאת יש בה שני פירושים, או עניין הגבורה ממש כפשטה שמתגבר על הפושעים ועושי רשעה, או תהיה הגבורה הנכבדת שהיא יראת שמים וכבישת יצר הרע, שזהו הגבורה האמיתית.

ולדייק ׳השכל וידוע אותי׳ כאמור, הכוונה שהתבונן והרגיל אחרים מבני ישראל בתורה ובמצוות עד שהייתי ידוע להם ידיעה ברורה ונכונה, ועל כן לא אמר ויודע אותי, והטעם לכל זה הוא ׳כי אני עושה חסד משפט וצדקה בארץ׳ רוצה לומר שכמו שאני משפיע כן גם אתם, אני רוצה בכם להיות כולכם משפיעים – לפי שזה עיקר ביאתכם לעולם, וזהו שסיים ״כי-באלה חפצתי נאם־ה׳ ״, דהיינו שזהו עיקר חפצי אשר שלח שלחתי אתכם לעולם הזה כדי לזכות להיות משפיעים״ (שם, מ״א־מ״ב).

נחתום פרקנו זה בדברי יכי״ן בדרך רמז:

״ואני בעוניי ארמוז תירוץ זה בכתוב: דליכא מידי דלא רמיז באורייתא, ראשי תיבות [של הפסוק] ׳משמרת ה׳ שמרו על פי׳ [במדבר ט׳ כגי] – משפי״ע – ושתי אותיות אחרונות של מילת ״משמרת״ עם שתי אותיות אחרונות של שם הוי״ה ברוך הוא ־ – צירופה תור״ה לרמוז ההשפעה להשפיע התורה.״

ט. לסיכום:

לא הצגתי את משנתו החינוכית של יכי״ן במלואה, אלא רק רעיונות ומסרים חינוכיים אחדים שמהם עולה דמותו של מחנך המיטיב להכיר את קהל תלמידיו, למצוא מסילות אל לבם, לכוון להדריך להציב מטרות ויעדים כיצד להלך ולבור את הדרך אשר ילכו בה למצוא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם, במאמר זה התבססתי על החיבור ״זך ונקי״ שאף הוא לא מוצה, וכאמור, כתבים רבים לו ליכי״ן. ראוי שתיעשה עבודת מחקר מקיפה שתחשוף את משנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו זיע״א.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

ב. עניינים נוספים

שמות החודשים העבריים כולם מצויים בכתב ומוכרים בלשון המדוברת גם להדיוטות, כפי שהעיר בר-אשר, בניגוד לדעתו של לסלאו. נציין במיוחד את החודשים אדר ואייר. הצירוף המשמש במרוקו כדי לציין את חודש העיבור אדר שני הוא אדר ואדר. כך גם בלשון הדיבור: |פִסְתְוָוא דִי סְבְע סְהוּר כּוּנָא נְקּוֹלוֹ אַדַר וָאדַר ( adar wadar = בחורף של שבעה חודשים הינו אומרים אדר ואדר. בלשון הכתובה מצוי גם הביטוי אדר שני, אלא שהוא נאמר מפיו של תלמיד חכם, רבי חיים פינטו(ש״ח 10). שם החודש אייר נהגה ayyar (ראה לעיל § 79). לעומת שמות החודשים המצויים כולם בכתב או בדיבור, בין ימי השבוע

מצוינים רק שלושה ימים בשמות עבריים: יום שני, יום חמישי ויום שבת, שהם ימי הקריאה בתורה בבית הכנסת.

המילה חג אינה משמשת במרוקו, אבל המילה חול וצירופיה מצויים הרבה בלשון הכתובה ובלשון הדיבור. גם הביטוי העברי חול המועד מצוי 600 פעמים בלשון ההלכה, לעתים קרובות בציון שם החג (חול המועד דסכה, חול המועד די פסח); ואילו הביטוי הערבי המקביל לוסטאן נדיר יותר. בלשון הדיבור מוכרים היטב שני הביטויים. שמות שבתות מיוחדות מצויים בעיקר בלשון ההלכה (שבת חזון / שבת איכה, שבת שירה); שלא כשמות החגים וימי הזיכרון, השכיחים גם בלשון הדיבור.

שמות הסעודות בשבת רווחים בעיקר בפי ת״ח ובחלקם גם בפי ה״מבינים״. מצוי גם הצירוף סעודת מצווה, אך שכיחה יותר המילה סעודה, המכוונת לסעודת מצווה, לעתים בצירוף שם הסעודה: סעודה דלמילה, סעודה די פק לכוהן = סעודת פדיון הבן, סעודה דלמשמרה = סעודת האבל או יום השנה. גם שמות התעניות הם יסודות עבריים (תענית הדיבור, תענית חלום, תענית יחיד, תענית צבור), אך כדי לציין את הצום שימשה בדרך כלל המילה הערבית צייאם.

מושגים מתחום הלימוד: תלמיד — מושג כללי המשלב בתוכו משמעויות אחדות השלובות בדרך כלל זו בזו: תלמיד בבית המדרש, תלמיד חכם באופן כללי, אדם שעיסוקו רק בתלמוד תורה, כינוי למי שהולך בדרכו של רב גדול, ועוד; ליד הביטוי ארבעה ועשרים [=תנ״ך] משמשת המילה תורה כשם כולל לתנ׳׳ך ולמקורות אחרים, כולל דברי חז״ל; וכן כדי לציין משמעות כללית של לימוד תורה או קיום מצוות התורה.

יסודות ארמיים ומונחים מתחום ההלכה מצויים בעיקר בלשון הלכה ובפיהם של תלמידי חכמים. מלאכה דאורייתא, מלאכה דרבנן, חלול שבת — בלשון הדיבור מקובל יותר הביטוי הערבי חררם סבת (למשל במראכש), או qsar ssabt (למשל בתאפילאלת). לעומת זאת לעניינים רבים בחיי היום יום משמים יסודות עבריים: לעירוב; תקון(מתחום הקבלה); שמות תפילות וברכות, מצוות ועברות.

הלשון הכתובה עשירה בנוסחאות קבועות.

א. ביטויים קבועם הנאמרים בהזדמנויות שונות. אחרי שמזכירים אנשים שנפטרו או שאינם בחיים — זכרו לברכה, נוחו עדן, ע״ה, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. אנשים שנפלו במלחמה או שנרצחו – ה׳ ינקום נקמתם, ה׳ ידרוש דמה. אנשים חשובים — ה׳ יחייהו וישמרהו, ייזכר בטוב. אנשים שעשו מעשים טובים — ישלם ה׳ פעלם ותהי משכורתם שלמה. אנשים שעשו מעשים רעים — ארורים הרשעים, ימח שמו, ימח שמו וזכרו, כן יאבדו. כינויי גנאי לאנשים – בהמה בצורת אדם. התפעלות והערכה — בן פורת יוסף.

ברכות הנאמרות באירועים שונים (קבלת פנים, שמחות, שבתות, חגים וכד׳): שלום עליכם / עליכם שלום; ברוך הבא, כל הבא ברוך יהיה; בלשון הדיבור מקובל יותר הצירוף המעורב די זא ברוך הבא = מי שבא ברוך הבא. וכן: שבת שלום, במזל טוב, בסמן טוב, תזכו לשנים רבות, תחיה ותאריך ימים.

ביטויים הנאמרים על א״י ומקומות בא״י(ירושלים וטבריה) — תבנה ותכונן, תובב״א. ערים וארצות שמחוץ לארץ ישראל — יע״א, יע״ה.

ביטויים של הסתייגות כשמזכירים דבר רע: בר מנן, ח״ו, ל״א, לא עלינו, רחמנא ליצלן, ישמרנו ה׳.

איחולים וביטויים שעיקרם בקשה ומשאלה, כגון: אמן, במהרה בימינו, יהי רצון. ][אם הוא רוצה לעשות נטילה שלוש פעמים במקום פעמיים] תבוא עליו ברכה (מ״ב ד, א).

ביטויים של הבעת ביטחון בה׳: בעזרת האל או בעזרת האל ובישועתו, בעזר הבורא יתברך, שבח לאל. הביטוי אם ירצה ה׳ אינו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העברית החיה. הביטויים שמשתמשים בהם במרוקו הם אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳, או בזהד ללאה, בזהד רבבי = בכוח האל.

ביטויים להבעת צער, אכזבה או חרטה וגם ביטויי קריאה למיניהם, כגון: בעוונות, בעוונות הרבים, בעוה״ר והרעים, חטאתי, חטאתי עוויתי, אוי לו, אוי לי, שומו שמים על זאת.

ביטויי שבועה, הסתייגות או אי התחייבות: אל חי כל ישראל, בדיבור דשי״ת [=בדיבור דשם יתברך], בלא נדר, בלא ספק.

נוסחות קבועות בפנייה לקהל המצויות בכתב והנאמרות גם על פה: אחי ועמי, אחינו היקרים, השי״ת יתמיד שלומכם וטובתכם, שמעו לי רבותי; אחר דרישת שלומכם הטוב (במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב).

ביטויי ברכה אופייניים בסופן של ידיעות שונות, כגון: ואתם שלום, ושומע לנו ישכון בטח, קהל קדוש ברוכים תהיו.

בלשון הכתובה אנו מוצאים ביטויים נוספים הקשורים בדרך כלל לתוכנו של הסיפור. ביניהם ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מהקב״ה להציל אותנו מצרות שונות, שהן נושא הסיפור או הידיעה בעיתון — ה׳ יצילנו, ה׳ יצילנו מן הגאווה והקנאה. ביטויים שעיקרם תפילה לגאולה, ביאת המשיח ובניית בית המקדש — ה׳ יזכנו לבניין בית קדשנו, הקב״ה ישלח לנו משיח בקרוב. ביטויים שעיקרם איחולים לחזרה בתשובה ולכפרה — ה׳ יחזירנו בתשובה שלמה, ה׳ יחזירנו למוטב. ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מאלוהים לעזור לנו ולהיטיב אתנו (כפי שקרה באותם סיפורים או באותן ידיעות) — הקב״ה יאמר די לצרותנו, ה׳ יזכנו לשמור שבתות וימים טובים.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 94