מורשת יהדות מרוקו

הג׳יגג׳ית היחידה בעיירה

נגד יופיה של זכורה לא היה מה לעשות. היו לה עיניים בצבע אש,שיער אדמוני בוער ונמשים מתגרים. במקום שבו נערות נישאו בגיל עשר ושתיים־עשרה, נראתה זכורה, בת ארבע־עשרה בתולה וג׳ינג׳ית יחידה בעיירה, כחית טרף נוראה המאיימת על העיר.

האם היא לא ידעה שכל העיר בוערת? שתלתליה שלחו לשונות אש לכל כיוון, שכל אחד מהנמשים הדולקים על פניה היה קריאה לחטא? רק כך אפשר להבין את העובדה שהיא שיחקה לה בסמטת מגוריה ליד בית הכנסת בשקט עם ילדות אחרות קלאס, חבל ומחבואים, מצחקקת בקולניות, מתרוצצת ומזמרת, כאילו לא ידעה שהיא מפיצה את ניחוחות הבתולים שלה בין המתפללים התמימים, שבעודם עוברים לפני התיבה הם קולטים לפתע את ריחות כל פירות העונה בבת אחת ומברכים ״בורא מיני בשמים״.

לכן היה בית הכנסת הזה, ״אסלא דלחכם״, מלא תמיד עד אפס מקום. המניינים לא חדלו בו במשך כל היממה. גם תיקוני החצות היו צפופים, כי השמש שבשערותיה של זכורה דלקה שם גם בלילה.

יום קשה במיוחד לגברים הוא יום הכיפורים, כשהיא לבושה לבן, יושבת כמו כל הנערות ממש ליד פתח בית הכנסת, אוחזת כמנהג הבנות חבוש גדול וריחני, הכי גדול בעיר, שסיכות נוי צבעוניות ועוקצי ציפורן נעוצים בו, והוא עטוף מטפחת משי שקופה. כל מי שעובר את סף בית הכנסת, מתבשם מריח הפרי ורוצה לנעוץ בו ציפורן, או סיכה שתפיץ עוד יותר את ריחותיו, וכך מתחיל האיש את יום הצום הקדוש בהזיות.

מימון עטיה, תלמיד הישיבה, סיפר כי ביום הכיפורים השכיב אותה כמו ספר תורה על התיבה והפשיט אותה כמו ב״גלילה״. יהודה סבוני, בן החכם, תיאר איך באה אליו עירומה תחת הטלית בברכת כוהנים. ישועה ברוך, חתנו של הגבאי, אמר שגילה אותה בין ספרי התורה כשפתח את ארון הקודש.

בשביל תלמידי הישיבה הסחופים היא היתה יותר לילית מאשר ילדה תמה ותמימה לבקש את ידה. היא כל כך תמירה, גדולה ומאיימת. האש הזרה בשערותיה נראית למרחוק כסנה בוער ולא אוכל.

על דפי התנ״ך והתלמוד היא באה להם במקום בת שבע, מיכל, ברוריה, תמר. אבל כזכורה היא נראית ענקית, טורפנית ויצרית מדי מכדי שמישהו יבקש את ידה. ייתכן שחתנים לא פנו אליה גם מפני שהיתה ענייה, אמה כובסת, ואף אחד לא שכח את המעשה הנורא עם אביה. הוא היה רוכל, שיצא כמו רבים לכפרי הדרום לסחור בדברי סדקית. בפעם האחרונה יצא לפני לידתה ולא חזר, עד שהיתה בת חמש. אז הוא נכנס העירה קשור לאוכף חמורו, בלי ראש לגופו. כך ראתה זכורה לראשונה את אביה. אך רבים טענו שזה לא היה אביה והיו בטוחים שהוא חי עם ערביה בדרום, ושלח את חמורו עם גופה של מישהו אחר, כדי לשחרר את אשתו מעגינות. כך לפחות מאמין רבי עובדיה שלא ניאות לקבל את עדות החמור.

לאחרונה מרבה זכורה ללבוש את שמלת החופה של אמה, רקומה בסגנון תאפיללת, ויוצאת מאוחר בלילה, כשכולם ישנים, לטייל בה בסמטאות הריקות, עושה את מסלול הכלות לבד, בלי חוגגים ובלי תזמורת.

הרבנית יצאה נגדה לא פעם. לא היתה לה הוכחה לכך שזכורה מדיחה את בעלה, אבל משהו קורה לאחרונה לכבוד הרב עובדיה. הוא להוט מדי אחרי אשתו, ובא עליה בבולמוס שלא יודע שובעה. וכמה יכול כבוד הרב לעמוד בפני היצר? הרי הוא עובר את סף בית הכנסת ארבע־חמש פעמים ביום. אמנם הוא מנמיך את עיניו לאדמה שלא יראה, אך אין הוא מוגן מפני ריחותיה ומפני הקול הצרוד והמצחקק שלה. את חלומותיו אין הוא יכול לסגור בפניה. הרי היא פולשת לחלומות כל הגברים בספרו, בלי לשאול את רשותם או את רשות נשותיהם. במו אוזניה שמעה הרבנית את בעלה ממלמל בשנתו: ״הה, זכורה, זכורה!״ היא דחקה בכבוד הרב להרחיקה מהסמטה, שתשחק בסמטה אחרת, אבל איך אפשר למנוע ממנה לעמוד ליד החלון להקשיב לרינה ולתפילה ? תלמידי הישיבה הסמוכה הוזהרו שלא להביט בה והיו מתקרבים לפתח בית הכנסת כשידם מחפה על העיניים. לא תמיד זה עזר. לפעמים היתה מתקלסת בהם, מסתכלת עליהם מלמטה, מעשה קונדס, והם ממהרים להיכנס פנימה, נושמים עמוק את ריחותיה. ב״קריאת שמע״ וב״נקדישך ונעריצך״, כשהעיניים עצומות, הם מציצים בין האצבעות, לבדוק אם אש התמיד עדיין דולקת בשערה, גם ראש הישיבה יצרו גבר עליו, לכן ראו אותו יום אחד מזנק החוצה, לובש שחורין ורץ לבית הקברות.

יופיה היה ידוע גם מחוץ למללאח. קולה וצבעיה כאילו ניפצו את החומות וערבים מצאו אמתלות שונות לחדור למעוז המלכות שלה, בסמטת בית הכנסת, כדי לגנוב ניצוץ ממנה. שערות האש על ראשה הדליקו את דמיונם והם ציירו לעצמם גם את המדורות הקטנות המפוזרות בגופה, מתחת לבית שחיה ובין ירכיה. עם הצעירים הערבים היתה צוחקת ומתלוצצת, הם היו מתבדחים עמה בחופשיות ושנינותה היתה מתחדדת. בקהילת ספרו איש לא העז להתמודד עמה, ראו בה דרקון של אש שרק בן־נפילים מההרים, או איזה ״עפרית״, בן שדים נועז, יוכל להילחם בה. לא ייפלא שבסופו של דבר היה זה ערבי שכבש אותה והיא עזבה את המללאח, יצאה אחריו לבית הוריו ונישאה לו.

סוף־סוף ירד שקט על המללאח וגם הרבנית נרגעה. אך בעוד נשות העיר עולזות, הגברים בכו וקוננו במסתרים ומבית הכנסת ״אסלא דלחכם״ ניטל הטעם והריח.

בשבתות היתה זכורה שומעת את הפיוטים ״יגדל אלוהים חי״, ״אדון עולם אשר מלך״, ונפשה היתה יוצאת.

בראש השנה היו השופרות קוראים לה ומתחננים שתשוב הביתה, והיא היתה פורצת בבכי נורא.

תקיעת הנעילה בתום יום הכיפורים היתה קורעת את לבה יותר מכל. הזכירה לה את החבוש הריחני הגדול, שכל עוקצי הציפורן נעוצים בו והוא מפיץ ריחו בכל העיר ובאחת התקיעות האלה היא זינקה בהמיית לבה ורצה כל עוד נשמתה בה למללאח, חזרה הביתה.

לפי תקנות המקום, יהודיה שהתאסלמה לא היתה לה חזרה לחיק הקהילה, אלא אם כן יצקו כף עופרת רותחת לתוך גרונה. זכורה היתה מוכנה לעמוד אפילו מול העופרת, ואף על פי כן עמדו הנשים נגד חזרתה. אז הלכו הגברים בעיר לרב למצוא תקנה חדשה. מוכרחים לקבלה, חזרו ואמרו, ואחד הגברים, שמעון סבוני, זה שהיה עשרים ואחת שנה בלגיון הזרים וחזר לעירו, אף העז וגילה את דעתו: ״מה אתם רוצים מאיתנו? תחזירו את הנערה הביתה, לפחות תנו לגברים על מה לחלום!״

זמן לא רב אחרי שחזרה עקרה זכורה עם כל העיר לארץ ישראל. באונייה ״יהודה הלוי״ מצאה לה חתן, שגר לא רחוק מביתה. איתו הגיעה לשדרות, כשהמקום עדיין היה חול ומדבר, ושם עם שבעה בנים ובנות, היא חיה בעושר ואושר עד היום הזה.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-הג׳יגג׳ית היחידה בעיירה

האוטובוס עצר בכל הערים שבדרכנו. נוסעים ירדו ואחרים עלו במקומם ואנו ביניהם, יורדים פה, עולים שם, מחליפים אוטובוס פה ושם עד שלפנות ערב, הגענו לכרך הגדול. והנה מה נאים בנייניו! אנשים לבושים כולם חליפות אירופיות, מכוניות רבות, דוהרות מימין ומשמאל, האוטובוס שלנו נסע עכשיו יותר לאט ומדי פעם בפעם צפר צפירה חזקה וקולנית שהוסיפה למקהלת צופרי המכוניות האחרות עד שהגענו לתחנה. ירדנו מהאוטו ונשמנו לרווחה. עמדנו בתחנה עם חפצינו ולא ידענו לאן לפנות. אמא צועקת לאבא לשמור על הדברים בעוד אשר רחימו יושב כאילו כל זה לא איכפת לו. אמא צועקת על אבא:

• ראו נא זה איך הוא יושב? אשריך שחוננת בנפש מתה כזו! אבכה על נפשי שלא נותנת לי מנוחה! אלוהים יצילנו! אפילו אם העולם יתהפך על ראשו, הוא לא ינוע ממקומו!

מבטה נפל על רחימו שישב כאבן שאין לה הופכין ואמרה:

• אה בני! שמור על הבר־מינן הזה שלא יגנבו אותו יחד עם החפצים, תכשיט נאה! גם לזה ילד ייקרא! אוי לי מצרותי, הכל על ראשי! זה ילד זה ? זאת מגפה שחורה!

כולה בערה כלבה רותחת והתיזה סביבה אש וגופרית. אתם חושבים שאבי התרגז? חס ושלום! הוא ידע מתי להתרגז ומתי לא. ועכשיו לא הייתה השעה כשרה, לכן הסתפק בהערה דוקרנית כלפיה, כמשיח עם עצמו:

• כוח דיבור יש לה! הלוואי ותיאלמי דום ולשונך תקפא במקומה, ממזרה! תשעה קבין של שיחה נטלה לעצמה, טפו! וכי יא ממזרתה לא אמרתי לך שתשלחי מברק להודיעה דבר בואנו?

אמי הסתכלה עליו ברוגז כזה כאילו היא מוכנה לטרוף אותו חיים וענתה לו:

• וכי מת לך מישהו במשפחה שצריכים לשלוח מברק? דודתי ברוך ה׳ מפורסמת וידועה לתהילה! לא כמו משפחתך העלובה, רק פתח פיך ושאל עוברים ושבים ויגידוך מקום מושבה, במקום לשבת שם כגל אבנים!
• וכי דודתי היא שאשאל? ענה אבי.

אמא הסתכלה עליו בבוז ויצאה מהתחנה לכיוון העגלונים לשאול על כתובת דודתי, אבל כדי לאמר את המלה האחרונה, הוסיפה כלפי אבא:

• אתה מפחד לפתוח את פיך שייכנס לך אוויר לפה, פה של מלומד וחכם, צריך מעדר כדי לעקור לו מלים מפיו! אבכה עליך ועל צרותיך! למזלנו הכיר העגלון את דודתי אחרי ששמע את הפרטים מפי אמא והרי הוא לוקח את מטעננו ומסיענו בעגלתו עד ביתה של דודתי. מה אגיד לכם ? לבית כזה אפשר לקרוא בית! בעיר החדשה מושבו, מוקף חומה קצרה וחדש בתכלית. עודנו מסתכלים בהתפעלות ומתדיינים עם הערבי על המחיר ודודתי יצאה בסערה, התנפלה עלינו בחיבוקים ובנשיקות, שהדין נשמע בקול. הערבי עוד עמד וביקש תוספת, אבל דודתי נתנה עליו קול אימים כזה שירד עליו פחד והסתלק בחשאי כאילו כפאו שד. נכנסנו לדירה מרווחת מאוד שתפסה את כל הקומה הראשונה של בניין יפה, בעל שלוש קומות. באמצע־חצר גדולה מרובעת ומסביב לה — דלתות המובילות לחדרים השונים. החלק הקדמי של הדירה, לקראת החזית, שימש כמסעדה והחלק האחורי — למגורים. החדרים היו מרווחים וחלונות גדולים נתנו לאור ולשמש לחדור אליהם בשפע. חדר אמבטיה כזה עוד לא ראו עיני ועל המטבח אין מה לדבר. הכל היה נפלא בעיני. והבאר? איזו באר? אין להם פה כל צורך בשום באר! יש להם מים בברזים כמה שהם רוצים. באמת אלה חיים קלים ותענוג גדול בהם. אשריכם ישראל! מה נעים חלקם ומה יפה גורלם! מאז נכנסנו הייתי מלא התפעלות מהדודה. היא הייתה ממש כפי שתיארתי אותה בדמיוני. אלא שעיני חיפשו, אתם יודעים את מי? כמובן, את בנה המאומץ של דודתי, מרק. שמו באמת היה מרדכי, אבל העדיפו לקרוא לו בשמו הצרפתי, מרק. היה לזה צלצול יפה. אז לא ידעתי שהיה מאומץ. אמא מדברת איתי ואני מחפש בעיני לכאן ולכאן, עד שקיבלתי דחיפה בצלעי, כדי לענות לדודתי שדיברה איתי ואני לא שמתי לב אליה. דודתי הייתה באמת יפה וגבוהה. צווארה צח כחלב, לבשה שמלה יפה עם מחשוף עמוק ועל חזה נצצה אבן אדומה שהייתה משובצת בתוך מדליון זהב, מעשה אומן. שערה הארוך היה סרוק כלפי מעלה וזה הוסיף לה גובה והדר. פניה העגלגלים והשמנים מחייכים תמיד, עיניה חומות בהירות ושתי גומות עמוקות על לחייה. עודנו מדברים והמשרתת הגישה מיני מתיקה ותה. לי כבר לא הייתה סבלנות לחכות, סחבתי את שרוולה של אמי ולחשתי באוזנה: — איפה מרק?

עודני שואל והנה נער נכנס, כבן עשר, לבוש בגדים נקיים ומגוהצים, כשל מלח צעיר. שערותיו זהובות ותלתלים מבריקים מעטרים את ראשו. עלם נחמד היה. דודתי קירבה אותו אלי ומאז דבקתי בו והיינו ידידים לעולמים. הפרוטה הייתה תמיד מצויה בכיסו וגם ידע לרכוב על אופניים. ואני מה קינאתי בו! אמנם על זה קיבל נזיפות מאמו, כי מדי פעם בפעם היה נופל ובא הביתה כשאפו זב דם, או שהוא מלא שריטות ברגליו ובמצחו. הוא גם ידע לשחות. זאת מסר לי בסוד כי אמו אסרה עליו באיסור חמור ללכת לנהר הגדול, שכבר הספיק לטבע בתוכו הרבה צעירים. רחימו עמד מן הצד ולא זז ממקומו עד שבאו קרובי אמו ולקחו אותו אליהם. ברוך שפטרנו! לפני שהלכתי לישון, לקחה אותי אמי הצדה ודיברה על לבי ברוך ובאהבה:

• יא עמרי(נשמתי), תיזהר שלא תרטיב את המזרן כאן! אני לא אוכל להראות את פני אם תעשה דבר כזה! אתה פשוט תהרגני מבושה! מה אגיד לאנשים כאן ? הדודה פשוט תזרוק אותנו ונצטרך לחזור לביתנו בבושת פנים. ידעתי שהדודה לא תעשה זאת, אבל שמרתי את הדבר בלבי. אמי המשיכה
• הריני מתחננת לפניך שתעשה מאמץ למען ה׳, יא בני! כבוד המשפחה בידיך! אני אעיר אותך באמצע הלילה ותלך להטיל מים קטנים בבית השימוש ותמנע ממנו בושה וחרפה. אוי לי על גורלי המר!

הקשבתי לאמא והבטחתי לקום באמצע הלילה כשתעיר אותי והיא הייתה מרוצה.

מאז באנו אל דודתי הרגשתי שינוי מה בחיי. קודם כל פשטתי את גלימתי החמה ואת חולצותי שהגיעו עד העקב באורכן ולבשתי לכבוד העיר הגדולה מכנסיים קצרים וחולצה יפה ומגוהצה. בהתחלה לא נעם לי. הרגשתי רוח מלטפת את כל עורי, אבל אחר כך התרגלתי והייתי מרוצה מהשינוי הזה. בגדים אלו היו קלים ולא ספגו כל כך הרבה אבק ולכלוך כמו הגלימה הכבדה. בבגדים אלו נראיתי כמו ילד אירופאי לכל דבר. כך אמרה דודתי לאמא:

• תראי כמה הוא חמוד!

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

עמוד 73

ס. זֶמֶר אֶפְצַח / בְּקוֹל נָעִים וָצַח

 

בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לקדיש. שיר מעין אזור ובו מדריך דו-טורי דו-צלעי ושלוש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושני טורי אזור דו-צלעיים.

חריזה: א/אא/א ב/גב/גב/גא/א/א/א ד/הד/הד/הא/אא/א וכו׳.

משקל: ארבע הברות בצלעית א. שש הברות בצלעית ב.

כתובת: פיוט נועם ׳זמר פצחי׳. סימן: דוד.

מקור: א- לד ע״א; ק- לו ע״ב¡ נ״י 5350 – 23 ע״א; נ״י 3097 – 21 ע״א.

 

זֶמֶר אֶפְצַח / בְּקוֹל נָעִים וָצַח

בְּיוֹם פֶּסַח / לְאֵל אָדֹם וָצַח

 

דּוֹד נָעֲלָה / נִשְׂגָּב בְּרוּם חֶבְיוֹן

לוֹ תְּחִלָּה / דּוּמִיָּה בְּצִיּוֹן

5 מִמְּצוּלָה / הֶעֱלָה עַם אֶבְיוֹן

שָׁפֵל וָשַׁח / הֵרִים רֹאשׁ וּמֵצַח

מְתֵי רֶצַח / דַּשׁ כְּהִדּוּשׁ קֶצַח

 

וּבְיָד רָמָה / יָצְאוּ עַם אֱמוּנִים

מִמִּצְרָיְמָה / בְּכֹחַ וְאוֹנִים

10 שׁוֹכֵן רוּמָה / נִשְׂגָּב דָּר מְעוֹנִים

חַי לָנֶצַח / קָדְקֹד רַהַב פִּשַּׁח

כְּרוּב מִמְּשַׁח / עַל אוֹיְבָיו רֹאשׁ מָשַׁח

 

דְּלֵה אוֹתִי / יָהּ שׁוֹכֵן שָׁמַיִם

מִגָּלוּתִי / אֶל יְרוּשָׁלַיִם

15 כִּימֵי צֵאתִי / מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

בֶּן מְנֻצָּח / שֶׁמֶן קֹדֶשׁ תִּמְשָׁח

וְנִשְׁמַת שָׁח / תַּשְׂבִּיעַ בְּצַחְצַח

 

בקול נעים וצח: בקול זמר ערב ובלשון צחה ונאה. וצח: על-פי יש׳ לב, ד. 2. אדם וצח: כינוי ןב״ה, על-פי שה״ש ה, י. 3. דוד נעלה: כינוי לקב״ה, ראה שם. נשגב… חביון: על-פי יש׳ לג, ; חב׳ ג, ד. 4. לו… בציון: על-פי תה׳ סה, ב. 5. ממצולה: היא מצרים, על-פי זכי י, יא וראה ו״י שם. 6. שפל ושח: כינויים לעם ישראל בגלות, על־פי יש׳ ב, ט; ה, טו. 7. מתי רצח: שים רצחנים, על-פי דב׳ ב, לד. כהדוש קצח: כמו שדשים את תבלין הקצח, על-פי יש׳ כח, 8. ביד רמה: שם׳ יד, ח. עם אמונים: כינוי לישראל, על-פי שמ״ב כ, יט. 9. בכה ואונים: עצמה וביד חזקה, על-פי יש׳ מ, כו. 10. שוכן רומה: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ לג, ה. דר ;נים: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז; חי לנצח: כינוי לקב״ה. רהב: כינוי למצרים, על-פי ¹ ל, ז¡ תה׳ פז, ד ועיין רש״י שם. פישח: מעך, על-פי איכה ג, יא. 12. כרוב ממשח: כינוי ב״ה, על-פי יח׳ כח, יד. על… משח: שהקב״ה מלך על אויביו. 13. דלה אותי: העלה אותי, על-פי תה׳ ל, ב. 15. כימי… מצרים: על-פי מש׳ ז, טו. 16. שמן… תמשח: סימן למלכות, על-פי תה׳ פט, כא. 17. ונשמת שח: נשמתם של ישראל המושפלים בגלות. תשביע בצחצח: על-פי יש׳ נח, יא, ופרש״י שהוא מקום ציה ויובש, והוא כינוי לגלות. המשורר העמיד לשון נופל על לשון בין טורי הפתיחה: ׳צח׳ ׳צח׳ לבין טור הסיום ׳צחצח׳. בנ״י: רשומות המילים ׳בן מנוצח׳, כדי לציין חזרה בעת זמרת השיר.

 

העיתון הירושלמי חבצלת הביא ידיעה גדולה על מותו של מויאל בעמודו הראשון, תוך שהוא מקיף במסגרת שחורה את המילים ״אבל כבד״. לפי העיתון ״זה ירחים אחדים גברה עליו מחלת הרהעמאטיזם אשר דבקה בו זה כמה שנים, ותפילהו למשכב, וגם בהתהפכו על ערשו ידוע חולי ומכאובים, לא שכח את חובתו להקולוניסטים, ויועץ את סופרו החכם הנכבד ה׳ רוקח נ״י בכל דבר הדרוש להקולוניות העומדות תחת מחסה חובבי ציון, ויפקד על סופרו זה לעשותו. ״לפני שבועות אחדים גברה המחלה מאד, ותטע קנה באחת מרגליו, וביום השבת ד׳ טבת חתכו הרופאים את רגלו למען הרחיק הסכנה מעל כל גופו, וישתעשעו אוהביו בתקוותם כי עתה תסור מחלתו ממנו וירפא, אבל לדאבון לב שבה המחלה שנית ימים אחדים אחרי הניתוח, וביום א׳ י״ב טבת בבוקר השכם שבה נשמתו אל על, ויגווע וימת בדמי ימיו בן ל״ה שנה, לתוגת נפש אשתו וילדיו, אביו ואחיו ואוהביו הרבים״. בין הפרסומים הרבים על מותו הפתאומי של מויאל היה גם דיווחו הנמלץ של הביל״ויי חיים חיסין מגדרה, שכתב: ״בימים האחרונים חלה ה׳ מויאל ברגלו ויפל למשכב; הביאו רופא מומחה מבארות [בירות] והוא החליט לחתוך את הרגל החולה. ביום ד' טבת נקטעה הרגל אבל החולה לא נצול עי״ז [על ידי זה], כי נשקה אש רקבון בעצמותיו והיא הורידתהו בור כעבור לו שבעת ימים במכאובים גדולים ונוראים״.

חיזוק לגרסת קטיעת הרגל והרופא מבירות ניתן למצוא בידיעה מוקדמת שדווחה בעיתון המליץ. ברשימה קצרה, שנשלחה לפני פטירתו של מויאל תחת הכותרת ״ירושלים – בשמיני לירח טבת״ תיאר סופר העיתון יעקב גולדמן את המצב הקשה בירושלים מוכת הבצורת, שפגעה גם במושבות החקלאיות. ״נוסף על חסרון הגשם תעיק על בני הישוב מחלת הגביר הנכבד ה׳ אברהם מויאל הי״ו פקיד חברת חובבי ציון ביפו, אשר לרגלי מחלת הרהעמאטיזמוס נאלץ הרופא – הבא מביירוט בשכר מאה לירא – לחתוך רגלו האחת ומחלתו אנושה״ (כאן באה הערת העורך בדבר פטירתו).

הסכום של 100 לירות ששולם למנתח שהוזעק מבירות על ידי משפחת מויאל הוא סכום עתק, ומשתווה בוודאי לרבבות שקלים בימינו. הוא מוכיח כי משפחת מויאל האמידה עשתה כל מה שניתן כדי להציל את חייו של החולה, שבוודאי לא מחלת השיגרון איימה על חייו, אלא מחלה אחרת.

יש מקום להערכה כי מויאל נפטר ממחלת הצפדת (טטנוס), הנגרמת על ידי רעלן שמפיק החיידק קלוסטרידיום טטני. בכמה מקורות צוין שהוא נפצע ברגלו, ואולי נדקר מעצם חד. בימים ההם מחלת הצפדת הייתה חשוכת מרפא, וכמעט כל מי שנפגע ממנה נפטר בייסורים קשים. חיסון למחלה הומצא רק בתחילת המאה ה-20.

הפתרון בתקופה שבה חלה מויאל, היה להסיר את האיבר הנגוע במהירות האפשרית, ובדרך זו להציל את שאר האיברים. לפי המתואר בדיווחים לעיל, כריתת הרגל הפגועה בוצעה ככל הנראה במועד מאוחר מדי, והחיידק התפשט כבר בכל גופו של החולה וגרם למותו, בייסורים גדולים.

משה סמילנסקי, מראשוני היישוב החדש, איכר וסופר, הסביר את מחלתו של מויאל בדרך קצרה ופשוטה: ״בחליו, בסוף שנת תרמ״ה, אחזהו השבץ וימות״. אברהם מויאל נפטר בי״ב בטבת תרמ״ו, 20 בדצמבר 1885.

הלווייתו של אברהם מויאל ביפו הייתה אירוע יוצא דופן. דומה שכל היישוב היהודי בארץ, ובוודאי היישוב החדש, היה שרוי באבל כבד. בעיתון הירושלמי חבצלת, נכתבו הרבה מילות צער ועצב: ״אבל כבד התאבלה עדת ישראל בקה״ק [קהילת הקודש] יפו, בהובילה לקבורות בראשון לשבוע זה, את הגביר נכבד ומרומם הנודע לשם, סי׳ אברהם מויאל ז״ל… אבדה גדולה אבדו חובבי ציון, וכל החפצים ברעיון ישוב ארצנו הקדושה, כי היה האיש הזה רב כשרון ורב פעלים ואותם הקדיש להוצאת הרעיון הזה לפעולה. עבד נרצע היה למשרתו הנכבדה ויעסוק באמונה ובתום לב בצרכי צבור…״

לפי התיאורים, כל יפו היהודית, וגם הלא יהודית, התאבלה בעת ההלוויה. כמעט כל החנויות בעיר נסגרו. עשרות רבות של מתיישבים מכל מושבות האזור – ראשון־לציון, עקרון, גדרה ופתח-תקווה – הגיעו בעגלות ועל סוסים וחמורים, כדי ללוות את המנוח בדרכו האחרונה. הם הצטרפו לאלפי יפואים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שרבים מהם החזיקו בידיהם נרות שחורים. סגני הקונסולים ביפו ייצגו את מדינותיהם. בהלוויה נכחו גם ראשי השלטון, ראש הבלדיה (עירייה) והקיימקאם (המושל). כל הקרואים ליוו את מסע הארון עד בית העלמין היהודי הסמוך לשכונת עג׳מי.

וכך תיאר העיתון חבצלת את מסע ההלוויה: ״בכבוד גדול מאד הובל ה׳ מויאל לקבורה. מכל הקאלאניען [מושבות] אשר סביבות יפו, פתח תקוה, ראשון לציון, עקרון וגדרה באו, ונרות דונג מכוסים שחור בידיהם. כל הקאנזולען [הקונסולים] אשר להממשלות ביפו שלחו את סריסיהם [הקוואסים] ומטות כסף בידם ללכת לפני המטה, והממשלה הרוממה שלחה לכבוד הנפטר להקת שוטרים ופקיד בראשם. המון אדם רב למאד ובתוכם גם רבים מהמוחמדים [המוסלמים] והנוצרים, סוחרי יפו ונכבדיה, נהרו אחרי מטתו, וילווהו עד בית מועד לכל חי.

שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, הספיד את המנוח, כשהוא אינו מסתיר את יגונו ואת דמעותיו. מזכירו ועוזרו הנאמן של מויאל, אלעזר רוקח, תיאר את מרצו ואת כישרונותיו ואף הוא דיבר תוך כדי פרצי בכי. רוקח, ואיתו יהושע אוסוביצקי, פקיד הברון במושבות ראשון- לציון ועקרון הניחו זרי פרחים – הראשון בשם חובבי ציון והשני בשם מושבות היהודים בארץ ישראל. בראש המלווים את הארון היו אביו של המנוח, אהרון מויאל, אלמנתו, ילדיו, חתנו ובני משפחה.

הצבי, העיתון הירושלמי השני, שנערך על ידי אליעזר בן־יהודה, הקדיש להלווייתו של מויאל שורות מועטות יותר. הידיעה נפתחה בשורה תמוהה למדי: ״מיפו באה לנו בשורה לא טובה…״ בהמשך סופר כי ״הגביר הנכבד אברהם מויאל גוע ויאסף אל עמו… אבדה גדולה לעדת יפו, כי הוא היה אחד מהמצוינים בעדה הזאת. גם לחברת חו״צ [חובבי ציון] אבדה אבדה גדולה במות האיש הזה, אשר בידו הפקידה החברה את כל עניני הישוב ויכלכלם בדעת ותבונה… ללווית המת באו כל גדולי עירנו, וגם מכל הקונסולים ומכל גדולי הערבים, ואנשי המושבות מראשון־לציון, עקרון, פ״ת וגדרה״.

בהצבי היו שתי תוספות מעניינות לגבי מקווה ישראל: הירש הביא עימו את כל תלמידי המוסד ללוות את מויאל בדרכו האחרונה, ואת דברי ההספד שלו נשא בצרפתית, ״וכל העומדים השומעים את השפה הזו הורידו דמעות״, כפי שכתב סופר העיתון ביפו, מאיר אלחמסטר. הידיעה הקצרה הסתיימה בשני משפטים שונים זה מזה: ״ובכלל, כל עדת יפו מתאבלת על ה׳ מויאל״, ו״ביום שני ירד מעט גשם ביפו, אך לא די״.

לפי עדותו של הביל״ויי חיסין, רבים־רבים נטלו חלק במסע הלוויה של אברהם מויאל: ״כל החנויות היהודיות היו נעולות בזמן הלוויתו. לבית עולמו ליווהו כמעט כל אוכלוסי יפו, היהודים והאירופים, סוחרים גדולים, קונסולים, נציגי השלטונות, אנשי כל המושבות. הנהנים מנדיבותו, אלמנות ויתומים, מילאו את האוויר בבכיים ובקינותיהם. התנחלנו אחרי התהלוכה העצובה בראשים מורדים, אדישים, שבורים, מחוסלים. שלא במתכוון עלה בזיכרוננו מותו של קרל נטר. האיש השני שרצה ויכול להיטיב עמנו, הביל״ויים, הלך לעולמו״. ועדות נוספת של חיסין כפי שהתפרסמה בהמליץ: ״ביום הקבורה נסגרו כל החנויות אשר ליהודים ואשר לערביאים. אחרי מיטתו הלכו כל בני ישראל יושבי יפו והקולוניות הסמוכות, הקונסולים ופקידי העיר. הדירקטור ה׳ הירש והמזכיר לחו״צ ה׳ רוקח הספידוהו והעם געו בבכייה״.

מויאל נקבר בבית העלמין היהודי הישן ביפו, הנמצא בקרן הרחובות יהודה הימית ור׳ יהודה הלוי מראגוזה. על פתחו כתוב ״בית עלמין ליהודי יפו, הת״ר – התר״פ״. בית הקברות נעול ומפתחות ניתן להשיג במשרד חברה קדישא של תל-אביב-יפו.

קברו של אברהם מויאל אינו מובדל מאחרים. הוא נמצא במרכזו של בית העלמין, כשמסביבו קבורים נפטרי אותה שנה או שנים סמוכות. נראה שבמותו, כמו בחייו, לא רדף מויאל אחר כבוד, ולא יוחדה לו חלקה שונה מלאחרים. לעומת זאת, טיבה של המצבה אכן מצביע על ייחוסו, או לפחות על היכולת הכספית של מממני המצבה. נראה שהמצבה הינה מן היקרות והמושקעות. לוח השיש עושה רושם איכותי, וכך גם החריטה שעל פניו. מצבה של המצבה מצוין ביחס לשנים שעברו מאז נוצרה, אלא אם כן חודשה בשנים האחרונות. אם זו אכן המצבה המקורית, נראה שהיא הייתה מושקעת ובאיכות טובה, כיוון שהיא שמורה טוב יותר ממצבות רבות אחרות בבית הקברות, מאותה תקופה.

בקרבתו של מויאל קבורים אליהו ברוך ארואץ, משה יוסף בכור יאקוץ, דוד ח׳ משה, אברהם קרקוב, עזריה די־בוטון ומשה בן־שלמה קאלדירון. חלקם, אפשר להניח, בני משפחות מוכרות בקרב הקהילה המקומית(כמו משפחת ארואץ), אך נראה שאחרים היו חסרי ייחוס מיוחד. בכל אופן, הקברים שסביב קברו של מויאל אינם של דמויות ידועות או מכובדות יותר מהרגיל.

כנהוג באותה העת, מופיע על מצבתו כיתוב ארוך, בלשון נמלצת, שחלקו עברית וחלקו ארמית: ״וי להאי שופרא דבלי בארעא [וי לזה היופי שנבל בארץ] איש חסד וכלו מלא חסדים חזרן במצוות יפה פרי תאר וכלו מחמדים. עודנו באבו קראו רבו, עלה לשמים. וי לאזילא, וי לחבילא [וי להולך, וי לחבילה] פרי מחמד על כל תהלה. קצר ימים ושבע רוגז, מדוכא כל ימיו מכאובים, בגזרת עירין, חלה ברגליו ונטו צליליו וירכב על כרוב ויעף, רכב אלהים רבותים, וי לחסרון המון רצ״ו כמה״ר [כבוד מורנו הרב] אברהם מויאל, מ״ק ביום י״ב טבת וילך אברהם כגבר אין איל, שנת הנה ל׳ש׳ל׳ו׳ם׳ מ״ר [תרמ״ו] לפ״ק [לפרט קטן. ציון השנה העברית ללא האלפים] ונמס כל לב ויהי למים, תנצב״ה״.

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19}

 

מספר ציטוטים מהזוהר לא מצאתי את מקורם, ונשאלת השאלה, האם אלו קטעים נוספים שלא הגיעו לידינו או שהחיפוש שלי לא היה דיו, לדוגמה רבי יוסף מזכיר בשם הזוהר שאין לברך ברכת הלבנה לפני שעברו עליה שבעה ימים: ״ומכאן רמז בוצינא קדישא ר׳ שמעון ז״ל, במדרש הזוהר, שאין ראוי לברך על הלבנה עד לאחר שבעה. והביא ראיה מזה הפסוק של וספרה לה שבעת ימים, הסתכל כמה עורר אותנו ז״ל בזה הענין, והכל ענין אחד והבין״(דף 218 ע״ב). הלכה זו אינה לפנינו בזוהר ומביאה ר׳ יוסף קארו(בית יוסף או״ח סי׳ תכו), בשם הגאון המקובל רבי יוסף ג׳יקטיליה, בעל שערי אורה, בתשובה, שעל פי הקבלה אין לברך על הלבנה עד שיעברו עליה שבעה ימים. ונשאלת השאלה האם זכרונו הטעהו, או כך היה כתוב לפניו בחלק מהזוהר שלא הגיע לידינו, או שמא הוא רואה בדברי ר״י ג׳יקטיליה חלק מהזוהר. פעמים מצטט את הזוהר מתוך מקורות משניים.

רבי יוסף שאב מלוא חופניו מתוך פירוש רבי מנחם רקנטי על התורה. הזכירו בשמו פעמים אחדות, והרבה פעמים מביא הדברים בסתם. ואולם בבדיקה מתברר שזה ציטוט מילולי או סיכום דברי הרב הרקנטי. אחד מאלה שלמדו בספר בכת״י זה, חש בכך, כי פעם אחת כתב הערה מהצד: ״אמ״ה זה מספרי הרקאנטי ז״ל״. ופעמים מציינו בשם חכמי הקבלה. את החכמים העוסקים בחכמת הנסתר, הוא מכנה בתארים שונים: ״בעלי רשומות וחכמי התלמוד״ והכוונה לבעלי רשומות לחכמי הקבלה. כמו כן השתמש הרבה בדברי רבי דוד בר יהודה החסיד בספרו אור זרוע. והוא ציין זאת במסכת זבחים (166 ע״א):

שקריאת התורה ובפרט בענין הקורבנות, היא עולה במקום כל הקורבנות. והוא סוד זאת התורה לעולה למנחה וגו׳(ויק׳ ז, לז. מג׳ קי, א), כמו שהודעתיך. ומה שקבעו ברייתא דר׳ ישמעאל, לפי שהיא כוללת יסודי התלמוד, וכמו שאבאר אותם לך בסדר טהרות ב״ה ולא באתי להאריך בפירושן שיאריך הענין, אמנם אפרש אותם בקצרה על דרך הפשט, ובסוף אביא בהם קצת פירוש ממה שפירש בהם בעל אור זרוע. ומעכשיו אני מודיעך, שהרוב ממה שאני מביא מהם מדרך הקבלה הם דבריו ז״ל.

 

וחזר על דבריו בהקדמה שביעית לסדר טהרות (205 ע״א): ״ואפרש אותם י״ג מידות שהתורה נדרשת בדרך קצור בלי שום פלפול. ואחר כך אפרש אותם על דרך הסוד, כפי מה שפירש אותם בעל ספר אור זרוע. ומעכשיו אני מודיעך, שעיקר מה שאני מפרש בהם על דרך הסוד הוא לקוח מדבריו״; ״וכבר הודעתיך שהסוד שאני מביא במדות הוא מיסודו״ (דף 221 ע״ב), או ״דע לך שסוד עזאזל הוא נשגב מאד, אמנם אביא בענינו הדברים שנאמרו בו מבלתי שאחדש בו סברא מדעתי״(דף 208 ע״ב).

רבי יוסף מציין מאמרים של הראשונים כמאמרי חז״ל, ייתכן שמשום כך התקשיתי למצוא מקור למספר מאמרים שהוא מזכיר. כמו כן מזכיר הרבה מאמרי חז״ל בנוסח הנמצא בספרי חכמי ספרד מהמאות הארבע עשרה והחמש עשרה, ומכאן הסבירות שהוא השתמש בספרים הללו אף על פי שאינו מזכירם בשמם. מתוכם יש להזכיר את פירוש התורה לרבנו בחיי; מנורת המאור לרבי ישראל אלנקאוה;דרשות ר״י אבן שועיב, ותולדות’יצחק לר״י קארו. כמו כן הוא עשה שימוש נרחב בספר ראש אמנה של ר״י אברבנאל, בלי שהזכירו. פעמים נדמה שהוא מצטט מספר, אך לא מציין את המקור.

רבי יוסף נזהר לא להעלות השערות וחידושים משלו בסוגיות קבליות, ובנושאים שלא היו בידיו ספרים שעסקו בהם, העדיף לא להרחיב הדברים, כפי שהוא כותב(202 ע״ב): ״ולפי שלא הקרה השי״ת על ידי לא ספר ולא אדם מקובל שיכוון אותם התמורות, לא רציתי לקשר אותם מצד העיון, שכל אלו הדברים צריכים קבלה מפי סופרים ומפי ספרים״.

אף על פי שאת חיבורו צפנת פענח הועיד לגלות סודות התורה וצפוניה, דומה שלפעמים הוא עשה זאת מתוך אילוץ, מאחר שהבטיח לכתוב על כל הש״ס, לכן לא יכול היה לדלג על נושאים עמוקים שהשתיקה יפה להם. הוא התנצל על העזתו מספר פעמים (דף 63 ע״ב בסופו):

או: לפי שהוא [הייבום] ענין עמוק אצל גאוני עולם עליהם השלום, כל שכן וכ״ש אנו צעירי הצאן אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, ומן הראוי היה לי טוב שלא אדבר בזה הענין ולסלק עצמי שלא אדבר בזאת המסכתא, אבל מה אעשה ואני מוכרח שאשלם נדרי, אם יגזור בחיים בהשלמת זה החיבור, כמו שיערתי בהקדמת סדר זרעים.

 

או: ועוד סבה אחרת יש שסוד הקרבן ענין עמוק אצל גאוני עולם, הלא תראה שכל אחד נותן טעם כפי מה שידע או כפי מה שקבל, וכ״ש וכ״ש אנחנו צעירי הצאן, ובפרט אני המחבר שאני נעור ורק מכל השלימות, שלא היה לי לדבר בטעם הקורבנות, אבל מה אעשה כמו שהתנצלתי בסדר נשים, שאני מוכרח לשלם נדרי אם יגזור השם בחיים בהשלמת כל המסכתות וטעמם, כפי אשר תשיג ידי מפי סופרים ומפי ספרים (133 ע״א).

או: והנה עוררו אותנו ז״ל בסוד הפרה יותר משאר המצות שאין ראוי להכנס ולחקור בטעם שלה כי אם מי שמלא כריסו לחם ובשר ואני הצעיר שבחבורה מה שהכנסתי עצמי לדבר בטעם הפרה כבר התנצלתי כמה פעמים שבכל אלו העניינים הנפלאים איני מביא מעצמי שום דבר אלא כמו התלמיד המעתיק דברי רבו ועל כן ראיתי להביא בתחלה דברי הרמב״ן(212 ע״א).

למרות האמור לעיל, דומה שחשש שאינשי דלא מעלי יעשו בדבריו שימוש, לכן במקרים מסוימים רמז על הדברים בלי לפרט: ״והבן אם אתה מן בעלי בינה״(דף 40 ע״א). ״ולזה רמזו ז״ל, ועשרת בני המן צריך למימרינהו בנשימה אחת (מגי׳ טז ע״ב); הנה אם אתה מהמשכילים תבין מזה המאמר מה שאמרנו, ולהורות על היפוך הדין״ (דף 53 ע״ב) או: ׳״ועוד יש לבעלי הקבלה ענין אחד בסוד אלו הנוני״ן, שהם רומזים סוד נעלם והם רמז לשער החמשים, שהוא היובל הגדול, שאז יחזרו כל הדברים לעיקרם ולשרשם, ואין לנו עסק בנסתרות״(דף 84 ע״ב).

לדעת רבי יוסף, גיל עשרים הוא הגיל המתאים לתחילת לימוד הקבלה. ועד אז יעסוק בתורה ובמדעי הטבע: ״בא להזהיר על האדם שדי לו שיתעסק מבן חמש ועד עשרים בחכמת הטבע וחכמת התכונה. אמנם חכמת האלהות שהוא מה שאחר הטבע, אין ראוי להתעסק בו האדם עד שיהיה שלם בשכלו והוא מבן עשרים ולמעלה״(דף 174 ע״ב, בסופו).

דומה כי פרשנות קבלית ליצירות העוסקות בתורת הנגלה הייתה נפוצה בספרד סמוך לגירוש. לדוגמה פירושו של ר׳ אברהם סבע,עד7ד הכסף, פירוש קבלי על ספר הטורים, כפי שניתן ללמוד מהציטוטים שהוא מצטט ממנו(ראה צרור המור, ברא׳ ב, ג; יז, ח; כח, יב; מו, ד ועוד) בגירוש המחבר קבר את חיבוריו מפחד שלטונות פורטוגל.

 

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 67

אשר כנפו – מהן אותן מלים

קוֹל עָנֹג

לזכר יוסף ג׳ו עמר

 

קוֹל עָנֹג, קוֹל מַרְטִיט, קוֹל שְׁמֵימִי

הַגּוּף נָמוֹג, הַקּוֹל נִשְׁאַר

 

קוֹל עָנֹג

עִם סִלְסוּלָיו הַמַּפְתִּיעִים

מְרֻתָּקִים לָרַדְיוֹ 

חִכִּינוּ, דְּרוּכִים וּמְשֻׁלְהָבִים

שֶׁיִּבְקַע מִמֶּנּוּ

כֹּה מְעַט לְצַעֲרֵנוּ

הָיִינוּ אָז בְּחֶסֶר תַּרְבּוּתִי מֻחְלָט

 

נְזוּפִים וּמְבֻיָּשִׁים

 

וְהַקּוֹל הַהוּא שֶׁבָּקַע לְפֶתַע

לֹא יָדַעְנוּ מֵאַיִן

לֹא יָדַעְנוּ כֵּיצַד

הָיָה כְּסַם מַרְגּוֹעַ עַל לִבֵּנוּ הַכּוֹאֵב

שֶׁשָּׁקַט וְנִרְפָּא כִּמְעַט

קוֹל שֶׁל פִּיּוּס

קוֹל שֶׁל הַסְכָּמָה

 

הַגּוּף נָמוֹג, הַקּוֹל נִשְׁאַר

 

קוֹל מַרְטִיט

סִימְפוֹנְיָה פַנְטַסְטִית

שֶׁל מֵיתָרִים

שֶׁלִּוְּתָה אֶת עֲלוּמֵינוּ

קוֹל מַתְוֶה דֶּרֶךְ

אֶל הַהִתְחַדְּשׁוּת

וְהֵשִׁיבָה אֶל הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁתוּ אֲבוֹתֵינוּ

 

אוֹהֲבִים וּמְרֻתָּקִים

הִקְשַׁבְנוּ

שׁוּב וָשׁוּב

'שָׁלוֹם לְבֵן דּוֹדִי'

פִּיּוּט מֻפְלָא

שֶׁעִם 'יִשְׂמַח מֹשֶׁה'

הֵבִיא לְאָשְׁרֵנוּ

 

הַגּוּף נָמוֹג, הַקּוֹל נִשְׁאַר

 

קוֹל שְׁמֵימִי

מַתַּת מַלְאָכִים

לְמֶלֶךְ דָּוִד חָדָשׁ

שֶׁכָּמוֹהוּ שָׁר

מִזְמוֹרִים נִלְהָבִים

כְּשִׁירַת לְוִיִּים

עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָם

שָׂרִים הַלְלוּיָהּ

 

קוֹל פִּלְאִי

שֶׁבָּקַע פִּתְאוֹם

עִם סִלְסוּלָיו הַזַּכִּים

שִׁירַת קֹדֶשׁ מְזֻקֶּקֶת

לְלֹא הַפְסָקָה

נוֹטֶפֶת אֶל אָזְנֵינוּ

הַכְּמֵהוֹת לְמוּסִיקָה

 

הַגּוּף נָמוֹג, הַקּוֹל נִשְׁאָר.

 

אשר כנפו – מהן אותן מלים-קול ענג-לזכר יוסף ג׳ו עמר.

עמוד 44

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרנ״ג — תר״ס) 1/2

הרה״ג רבי משה מלכא זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרנ״ג — תר״ס)

רבי משה מלכא זצ״ל נולד בשנת תקצ״ה (1835) לערך, לאביו הצדיק רבי יעקב זצ״ל, בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ״מקנאס״ שבמארוקו, עיר ואם בישראל.

עודנו צעיר לימים עלה רבי משה לירושלים. בהגיעו אליה כבר שמו וטבעו הטוב נודע לשם ולתפארת, וכתלמיד חכם מופלא שפרקו נאה. הוא נתמנה ע״י הרב צוף דב"ש, להיות מורה ראשי בתלמוד תורה של העדה המערבית בירושלים.

רבי משה מלכא זצי׳ל, היה מחונן בכשרונות נעלים, ונתקיים בו ״יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם״.(תהלים מ״ד). דמותו קומתו והדרת פניו היו מלאים הוד, קולו היה ערב ועיניו היו בהירות ומאירות. חן וחסד אלהי מעולם האצילות היו נסוכים על פניו. מראהו כמלאך ה׳ צבאות, כולו אומר כבוד. אלה שזכו לראותו העידו, כי היה כאחד מנסיכי ישראל ומשיירי כנסת הגדולה.

 

היופי החיצוני שבו, שקף לא במעט את יפי נפשו ושלימות מדותיו. השתלבו בו גינוני מלכות עם ענוה יתירה. תקיף הוא היה בדעתו ורך כקנה. כמנהיג בעל שיעור קומה המורם מעם, הווה דוגמא ומופת לרבים. בחכמתו בצדקתו, בתמימותו, בעדינות נפשו, בנועם דרכיו ובנקיון כפיו, בדאגתו לזולת וכאב רחמן לעדתו. הוא היה מיישר הדורים ומלמד להועיל.

את הכשרונות הרבים בהם חונן רבי משה, ביקש לנצלם לטובת עדתו. לבקשתו של הרב צוף דב״ש, הוא יצא בשליחות העדה לערי אירופה, והצליח מעל למשוער כי בכל מקום אשר דרכה כף רגלו, קבלוהו בכבוד מלכים ונתנו בידו תרומות לפי כבודו. מפרי שליחותו, נבנו בעיר העתיקה בתי מחסה ושני בתי כנסת לעדת המערבים.

כמו"כ העשיר את העדה בהקדשות ובתמיכות קבועות. יש לציין כי בנאמנותו וביושר לבבו, הצליח רבי משה להרים את קרנה של עדת המערבים, משפל מצבה הקודר שהיתה שרויה בראשית דרכה.

 

חכמי ועד עדת הספרדים אשר ראו את הצלחתו הרבה בשליחות זו, אף הם פנו אליו ובקשוהו להיות ציר נאמן בשליחות מצוה לטובת עדת הספרדים. רבי משה מלכא, אשר היה קשור לחכמי הספרדים בעבותות אהבה, השיב בחיוב ויצא בשליחות בשנת תרל׳׳ג (1873) לערי אירופא אנגליה צרפת ואיטליה. רבי משה הצטייד במכתבי המלצה חמים מועד העדה.

״שרי צבאות ישראל ראשי גולת אריאל רודפי צדק מחזיקי כל בדק…. אשר בכל מדינות מלכות אינגלאנד יר״ה בעיר קרית מלך רב לונדון הבירה, ועיר תהילה מאנשיסטיר יע״א ועיר תהלה ליברפול יע״א וכל מדינות ערי צרפת והנלוה והמתיחס לממשלה האדירה והרוממה כפרים גדולים וקטנים, גם לרבות כל ערי מלכות איטליא יר״ה מדינות ועיירות גדולים וקטנים…

…וראותינו כי תם הכסף ולא השיגה ידינו עוד להביא כסף הק' על ידי מכתבים. אמרנו כי הטוב טוב לשלוח איש מיוחד למען יעורר הלבבות ואשריהם ישראל איש איש ממקומו יפן ברחמיו לעמו… ועלתה הסכמתינו לשלוח למעלת ידידנו ציר אמונים, ברוך מבנים, הדר הוא הרב המובהק, ואח לברק, זר״ק שלם במדות ובדעות, אהוב למעלה ונחמד למטה כמוהר׳׳ר משה מלכא יצ״ו כי ידענו בגויה שלפני מלכים יתיצב וה׳ נתן חינו בעיני כל רואיו, ותמיד כל הימים אשר דרך כף רגלו בשליחותייהו דרבנן ויהי משה איש מצליח באשר ה׳ אתו ומרבים העם להעניק בידו כסף הקדשים… וחשבונו זך ונקי ביראת ה׳ על פניו ״אמרנו כי לו נאה כי לו יאה לדלג על הערים ולערוך שיח ובפיו ובשפתיו צוף ישועות, ובפרט כי שבח לאל יתברך חנן לו ה׳ עושר וכבוד והוא בעצמו מכת הנותנים וטוב ומטיב לבריות וגומל חסד, וסמכנו ידינו עליו ובטחנו שעל ידו תהיה הצלחתינו…״.

וחתומים: הרב אברהם אשכנזי—ראש״ל וחכם באשי. הרב רפאל מאיר פניז׳ל, ראש הועד. משה בן וניסטי— פקיד ירושלים. יעקב ולירו, גבאי עניים.

 

בכל מקום אשר דרכה כף רגלו של רבי משה מלכא זצ״ל התקבל בסבר פנים יפות ובכבוד מלכים. בדרכו לערי אירופא עבר דרך מצרים. בעיר נא אמון, נפגש עם הגאון המפורסם רבי משה פארדו זצ״ל, מכירו ומוקירו משכבר הימים בירושלים. פגישה זו הוסיפה נדבך לידידותם ואהבתם.

 

עם יציאתו של רבי משה מלכא, מנא אמון, להמשיך בשליחותו, כתב הרב משה פארדו לטובי וראשי הקהילה בעיר קורפו, והמליץ בפניהם, כי כאשר הרב מלכא יגיע אליהם דרך שליחותו, ימנוהו לרב בקהילתם במקומו של הרב שנפקד מקומו, וכך כותב אליהם רבי משה פארדו:

 

ח״י לחדש אלול שנת אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה לפ״ק.

לקראת מע׳ האיתנים מוסדי ארץ גבורים לעמוד בפרץ, רודפי צדק, מחזיקי כל בדק, העוסקים עם הצבור לשם שמים פרנסי ואמרכלי וממוני ק״ק קורפו יע״א אתה ה׳ תשמרם לעד אמן כי״ר.

אחר עתירת החיים והשלום, ותפי׳ קבע למען יצלחו הצדיקים מלאים זיו ומפיקים נוגה כיר״א. היות אהיה נדרשתי ללא שאלוני, ומן הראוי היה יפה שתיקה. והלואי הזמן יספיק להשיב שואלי דבר, אכן שתי שומי אותותי אלה יען וביען הדברים מגיעים לחפצי שמים רצון שוכני סנה לא עת לחשות אמרתי ויהי מה, אדברה נא שלום למען אחי לגלות אזן אנשים חכמים ונבונים מנהלי עדת ישורון וזכות אבותם מסייעתם והם יבחרו ולא אני.

ידעתי כי נפקד מאתם איש על העדה אשר יצא לפניהם יושב על כסא הרבנות ומבקשים איש ראוי והגון לתת המשרה על שכמו ורצונם ומאויים כי בא יבוא עובר אורח מעטה תהלה דרך ארצם בדרך שליח כולל ויהי אצלם בימים האדירים ימים נוראים הבאים עלינו לשלום וצדיקים ישמחו יעלצו הזה יכשר לעמוד ולשרת בשם ה׳ ואם לאו יעשו עמו כנימוס להעניקו נדבה ראויה והגונה קומץ של ברכה וילך לו. ומה׳ היתה זאת דא דורונא דשדר לכון קב״ה מע׳ הרב המובהק המאיר כברק בהדרת קדש באור פני מלך כמהר״ר משה מלכא נר״ו איש חיל רב פעלים בריא וחזק בשרשי היהדות כי הוא מילידי המערב אשר אין חליפות למו בשרשי ויסודי הדת והאמונה. הגם כי אינו בקי כעת בלשון איטלקי או צרפתי, זולת שפת עברי וערבי לשון המדינה אשר נולד בה. מובטחני בו בקרב ימים משה ידבר לשון הנדרש שם וירגיל פיו ולשונו לדבר צחות איטלקי כאחד מתושבי עירם כי רוח חן ודעת רחבה אשר חנן אלהים בו תלי״ת איש תבונה בחכמה ובדעת ובכשרון אשר כח בו לשרת בקדש לפני מלכים יתיצב זך השכל, נקי הרעיון,

בר הדעת אשר ידיעתו מכרעת, בקי בחכמת התורה המלמד אדם דעת, אשר כח בו ללמד לזולת. כמה הרביץ תורה בתלמידים בתלמוד ופוסקים. הצד השוה אם ילכו ויבקשוהו לא ימצאו כמוהו. וארשת שפתי כי מכירו הייתי הן בעודיני בעיה״ק ירושלם, ועתה ראיתי כי בא לעזרת ה׳ בגבורים פה נא אמון לקבץ על הגבאות נדבה לה׳ להבנין המפואר אשר בונים בקדש בירושלם וראיתיו מלא חכמה. וכליל נוסף על מה שהייתי מכירו כבר זו היא שסמכתני, אשים דברתי להודיע שעורו לרבים כי לדידי ראוי והגון לכל דבר שבקדושה. זה עצור בעמי ושלום.

הצעיר משה פארדו.

 

זמן רב שהה רבי משה מלכא, בארצות אירופא. בכל מקום אשר דרכה כף רגלו, התקבל בסבר פנים יפות באהבה ובאהדה רבה כיאה לאישיותו הדגולה. בהיותו באיטליה התקבל לראיון אצל המלך. בלונדון, הוזמן לארמונה של המלכה ויקטוריה, אשר כבדה בכבוד מלכים את הרב, ואף מסרה בידו תעודת כבוד.

תעודות והמלצות רבות קבל הרב משה מלכא מראשי הקהילות אותם פקד. במכתבי תהילה אלו, תארו את תפארתו ואישיותו הרמה של הרב מלכא, ואף עודדו את הקהילות האחרות לחלוק לו כבוד, ומהם ילמדו וכן יעשו.

 

הנה העתק ממכתב שמסרו בידו הרבנים פקידי וממוני ערי הקודש שבעיר אמשטרדם.

״אותותינו אלה יעידון יגידון כי מוביל ספרא דנא הלא הוא הרב השד׳׳ר החכם הכולל כמהר״ר משה מלכא נ״י אחד מיקירי ירושלים תוב״ב ומחכמיה, ישב פה אמשטרדם בתחלה עשרה ימים בחודש אייר תרל״ד,

ובשלהי אלול דהאי שתא בא חכם שנית אל מחננו וכאן נמצא וכאן היה עד היום הזה, ובכל הימים האלה חגר בעוז מתניו להיות ציר אמונים למשלחיו ולא מנע הטוב מהם אף רגע אחד, בהיות לאל ידו לעשות. וה׳ אלקים אשר נתן לו לשון למודים נתן גם חנו בעיני המתנדבים בעם פה עירנו. כבוד גדול עשו לו ככל אשר נאה לעשות לגבר חכם בעז התורה והיראה כמוהו וגם דבריו הנחמדים באו אצלם על אזן שומעת הצליחו וגם עשו פרי ואחד המרבה ואחד הממעיט חשו לעזרת משלחיו באהבה עזה, מבלי לתת בכל זאת מגרעת ח״ו במה שמוכן לסתם א״י…. ועינינו לשמים כי כה יהי ה׳ בעזרתו בכל המקום אשר תדרוך כף רגלו לטובת משלחיו ומאמשטרדם ילמדו אחב״י בכל ערי האללאנד אשכנז ואונגארן יע״א. וכן יעשו לצאת לישע האי שליחא דרחמנא בסבר פנים יפות כבד יכבדו איש כזה לפי מהללו, וכל אשר בכוחם יעשו להקל מעליו טרחו ועמלו, פתוח יפתחו ידם לו במרה גדושה ואיש לאחיו יאמר חזק לעזרתו חושה…. פה ק״ק אמשטרדם יע״א יום ד׳ יו״ד לחודש מר חשון תרל״ה. פקידי ואמרכלי ערי הקודש תובב׳׳א יושבי עי״ת אמשטרדם יע״א״.

עקיבא לעהרין וחבריו.(המגיד).

 

בתו□ שליחותו של הרב משה מלכא, בארצות הולאנד, בלגיה, אשכנז דנמארק ועיר וארשא, הצטייד שוב במכתב תהלה על נאמנותו ונקיון כפיו משליחות זו. כך כותב שוב הרב עקיבא לעהרן מאמשטרדם.

(נעתק מ׳׳הלבנון׳ גליון ה׳ שנת התרל״ה).

 

אות לטובה תהלה למשה.

אנחנו אנשי צענטראל קאמיטע על בנין. בתים לעניים ומחסה לאורחים בתוככי ירושלם תובב״א, שמנו אותותינו אלה ביד האי שלוחא דרחמנא, רחימא דנפשתנא, מעלת כבוד הרב המובהק אח לברק, כמוהר״ר משה מלכא נר״ו יאיר ויעלה מעלה מעלה בטובו לירושלם אל המנוחה ואל הנחלה.

 

א)להעיד עליו עדות נאמנה, כי עשה כל מעשה שליחותו נאמנה, וכי בא חשבון זך ונקי עד פרוטה אחרונה, לפנינו ולפני פקידי ואמרכלי ערי הקודש תובב״א יושבי עי״ת אמשטרדם יע״א מכל הכסף אשר הונף ואשר הורם על ידו ועל ידי השתדלותו החזקה מאת המתנדבים בעם בארצות הולאנד, בלגיה, אשכנז ודנמארק ועיר וארשא יע״א. למן היום אשר הואיל משה להיות לנו ציר אמונים ועד עתה. כל הנותר ממנו אחרי נכוי שכר עמלו והוצאותיו באלה מסעי נתן לו חיש מהר פעם אחר פעם מוצא לידינו עד אשר על פי הרשימות המפורשות והמקוימות מאת הקהלות וגבאי הצדקה במקומותם למושבותם ועל פי הרשום בכתב ספר שליחותו לא נשאר היום לתבוע ממנו עוד מאומה.

 

ב)להגיד כי ישר פעלו וכי נפלא מעשה תקפו וגבורתו, ביתר שאת ויתר עז, על חזקת שליח עושה שליחותו. כי לא כבא בשכרו לבד ירים משה ידו וגבר ופעל למענהו, כי אם כאדם העושה בשלו נשא את נפשו והגדיל מעשהו. רק להשכיל להטיב עם מקבלי פרי שליחותו, התגבר כארי מראשית יגיעו ועד אחריתו, עד כי נשיר לו היום מזמור לתודה כי כאיש גבורתו, גם שי הובלנו לו למען דעת כי קשה עלינו פרידתו. כשם שאנו שלמנו לו תודות ועוד פינו ימלא תהלתו, כן חיובא רמיא גם על אוכלי פרי מעלליו לאמר ברוך לעומתו.

 

ולבבנו נכון ובטוח כי כאשר דרש דרש משה טובת שליחותו עד כה באמונה תמימה, כן טהר ידים יוסף אומץ למענה ואת כל אשר בכחו יעשה עוד לקבץ על יד עד בואו אל הקודש פנימה, ושבתו הביתה יבשר לנו חיש מהר, וגם חשבונו האחרון אז לפנינו יטהר. התם ומתמם עם תמימים, ישמרהו בכל דרכיו ויברכהו עוד כל הימים, ונגילה ונשמחה גם יחד עת יבנה בית עולמים. כברכת אוהבו הנאמן הבא על החתום בפקודת ובשם כל חברייא יקירייא אנשי צענטראל קאמיטע הנז׳ למעלה ראש.

עקיבא לעהרן.

אמשטרדם יום שנכפל בו כי טוב כ״ג מנחם אב שנת ״ומצדיקי הרבים ככוכבים״ לפ״ק.

 

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי משה מלכא זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרנ״ג — תר״ס) 1/2

משליחות זו בנתה עדת הספרדים, בתי גבול אלמנה (ראה ספר אבני זכרון צד 60־12), מלבד נדבות והקדשות רבים לטובת הכוללות.

מטבעו היה רבי משה מלכא איש עדין הנפש, טוב ומטיב עם הבריות ומכבד כל אדם. מדת החסד היתה טבועה בלבו וכל ימיו עסק בגמילות חסדים, בפרנסת עניים, אלמנות ויתומים. באונו ובהונו טרח ויגע רבות כדי לסייע לכל קשי יום, לעזור ולהושיע במתת כסף נדבות לרוב לנחמם ולעודדם. מעולם לא השיב פני אדם ריקם, גם בעת אשר המזומנים לא היו מצויים בכיסו, הוא לוה כסף ומשכן את כלי ביתו כדי לחלצם מן המיצר, ולא אחת בממונו הוא, חתן יתומים והיה להם לאב.

כשם שהיה רבי משה מלכא, אהוב על הבריות, כן היה נערץ על ידי חכמי ירושלים ללא הבדל עדה. הם העריכו את פעילותו הענפה ואת מסירותו הגדולה למען עניי ירושלים ולמען בניניה. על אהדתו וקרבתו בעיני הראש״ל הגאון רבי אברהם אשכנזי זצ״ל, תעיד האגרת המובאת כאן כלשונה, שנשלחה אליו בהיותו שליח בארצות הגולה:

היום ח״י תמוז התרל״ד.

לקראת אור עיני חמדת לבבי הרב הכולל אור גולל, מר שד׳ר לן רצ׳ו משה שפיר, נופך ספיר, יחי שמו לעולם כיר״א.

אחר עתירת החיים והשלום, ספיר ויהלום, ואני תפילה לחיי׳ו כערוגת הבושם, אורך ימים ושנות, אם יוכל איש למנות וזרעו לברכה, מנייהו מלכי מנייהו אפרכי, ידו בצלחת, והיא כפורחת, ובא יבא ברנה על ארצנו ואל נחלת אבותינו ושוליו מלאים אבני שהם ואבני מלואים אכי״ר.

 

אותותי אלה למרס בדם אהבה כדי שלא יקרוש כי האל יתברך יודע אהבתי אותך וקשורה אהבתך תוך מורשי לבבי. לא כאשר דמית לשעבר או כי הכניסו בלבבך כי נסה לבי חלילה. הס כי לא להזכיר, ותמיד אני דורש שלומו וטובתו ומעתיר בעדך, שהאל יתברך יצליח בידך ויתנך לחן ולחסד בעיני כל רואיך ותחזור לחטו״ל תוככי ירושלם עיר האלהים סלה על התורה ועל העבודה כמאז ומקדם יושב לבטח. תמיד אני מזכיר את שמך הטוב עם כל חו״ר עיר הקדש המבקשים שו״ט באמת ובתמים, ונכון לבך בטוח כי תאריך ימים ושנים על הארץ הטובה בשלוה כי נעים נאוה. וכו״א כל אנשי ביתך העי׳׳א הם ב״ה ש״ל לא תחוש עליהם כלל. רק ורק אין דבר זולת שו״ט יסגה כאות המעתיר בעדך.

מצד הבן יקיר לי כי ביצחק יקרא ישל״א הנהו דשו״ט באהבה רבה וחיץ.והנה אנחנו מצפים לראות פניך הנעימים תוככי ירושלים ת״ו, ונגילה ונשמחה בך ובהצלחתך רכב, רחב. כי אזכרה ימים מקדם ביאת אורך בתוך ביתי, בפרט ביום הששי כהיום הזה נפשי אש להבה מתוך חבתך, כמה דברי תורה היו נאמרים על ידי שאלותיך שאלת חכם. יה״ר אל תחסר לעולם ואל תמוש מתוך ביתי כמו בן ואח. הכ״ד המעתיר בעד הצלחתך לצור עזי ומעזי.

הצעיר אברהם אשכנזי.

 

גם הגאון הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניזי׳ל זצ״ל, גילה אהדה ואהבה רבה כלפי רבי משה מלכא. הוא החשיב אותו כבן וכאח. בתארי□ מפליגים מזכיר אותו בהקדמת ספרו ״לב מרפא״ (ירושלים תרמ״ז), וכך כותב הראשיל הנז׳:

״ואשימה עיני אל זה הדור נפשי ורוחי דודי לי חמדת לבבי, בן ואח הוא לי,הרב המובהק, מאיר כברק, שמן תורק, נר המערבי כקש״ת כמוהר״ר משה מלכא יאיר נר״ו והיה אדירו כל ימי עולם, ידגו לרוב בקרב הארץ וצאצאיו כחול הים. על יובל החיים ישלח שרשיו בתפארת בנים ובני בנים נטעי נעמנים דשנים ורעננים. זכרה לו אלדי׳ם לטובה על כל החסד הטיב עמדי פעל עשה, וחלף משכורתו, חן וכבוד יתן ה׳ והיה לנצח מוצק עד לקץ הימין סלה ועד״.

 

במסירותו ובנאמנותו, בחינו וישרו, הצליח רבי משה מלכא זצ״ל להקים מוסדות חינוך וחסד לטובת קהלת הספרדים והמערבים בירושלים. הוא ייצג בכבוד את עניני עדת המערבים, והיה בין מייסדיה. ״המון תלאות אפפוהו מכל עברים בשאתו את משא כל העם הזה אשר יום יום אליו ידרושון ת׳יח עניים אומללים ואלמנות ויתומים אשר יבואו אליו לבקש עזרתו. הוא בטובו ובדבריו הרכים והנעימים יחבוש את פצעי לבבם ולא ישיבם ריקם כיד ה׳ הטובה עליו. אך למותר להגיד להאדם הגדול הזה ישרו, אחרי כי רבים וכן שלמים יעידון יגידון כי רבות פעל ועשה האיש המורם מעם הזה הרב מ׳׳ז יצ״ו באונו והונו…״ (שפת אמת לנכדו ר׳ יוסף בכור מלכא, ירושלים תרנ״ט).

טבעי היה הדבר, שעם פטירתו של הראב״ד לעדת המערבים רבי יששכר אצראף זצ״ל, בחודש אב תרנ״ב(1882), יתמנה למשרה זו רבי משה מלכא. משרה אשר היתה הולמת לאישיותו הרב־גונית ולמנהיגותו. מי כמוהו יודע היטיב כל רזי ה״מנהיגות׳׳, ומבין את רחשי לבס של צאן מרעיתו, ומי כמותו מצטיין בכל המידות הטובות שמנו חכמים, ולא בכדי זכה לתואר ״משה רעיא מהימנא״.

מעניין במיוחד נוסח כתב הרבנות שפרסם הגאון הראשון לציון החכם באשי רבי רפאל מאיר פאניזיל זצ״ל, לרגל מנויו של רבי משה מלכא. כתב המנוי מיוחד במינו, בתוכנו ובסגנונו ועל כן הובא כאן כלשונו.

 

סמיכה

הנתונה מאת הרה״ג הגדול סבא דמשפטים עט״ר ראשל׳׳צ כמוהר״ר רפאל מאיר פאניז׳יל זצוק״ל.

תעודה בישראל עומדת לעד לעולם.

אנא נפשאי ראש״ל הח״מ בהחלטתי הגמורה והשלמת דעתי בכל רצוני הפשוט הרימותי לראש על כל קהל עדת אחינו המערבים הי׳׳ו את כבוד ידי״ן גבר עוז עמיתי לתורה ולתעודה, איש חיל ורב פעלים הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, רב גובריה ורב חיליה, וכתר ש״ט עולה, כקש״ת כמוהר״ר משה מלכא יאיר נר״ו והיה אדירו. ושמתיהו בכח המסור בידי מאת ממשלתנו הרמה למנהיג ומפקח ע״כ עניניה ולעשות סדרים בכל כלליה ופרטיה לפי כחו. מהיום הוא מוציא והוא מביא, הוא הראש, הוא המורה וכל הדבר הקשה יביאון אל משה.

והנני מגלה דעתי שאנכי בחרתי בו וצניף תפארה לראש עדת המערבים הי״ו צנפתיהו, נשאתיהו והשיבותיהו על כס רבנות ורק על פיו תשק כל העדה,

יען ידעתיהו והיטיב מאד צרפתיהו במצרף נאמן ומצאתיהו ראוי והגון לכל דבר שבקדושה; לבו רך ונעים, נפשו יפה וברה, יפה וטהורה פניו מוצקות חן, לשונו נופת צופים ושפחותיו אך ממתקים נוטפים. בקי ברוח הזמן, מוכשר ומומחה בהנהגת עדה וכל הליכותיה בחריצות נפלאה. נוח וסבלן במרה גדושה. אמנם אצמצם בשבחיו ואסתפק בתעודות חקרי לב אשר קדמוני ועד אחרון הרה״ג הגדול המפורסם ראש״ל כמהר״א אשכנזי זצוק״ל. ואת היותרת זאת חובתי לקרוא בקול בגזרת עירין ובמימר קדישין דא תהא למיקם ביד אורי וישעי נאמן בכל ביתי בן ואח הוא לי האיש משה שפיר, רעיא מהימנא. שפיו בכל עניני עדתו כפי, וגזרתו כגזרתי ממש אין נגרע. לו יאה המשרה, ולו נאה הכבוד. ואחריו אין לערער מעתה ועד עולם.

וכל הפונה מאחריו וישיא לבו להרהר אחר מדותיו, מארת אלהים רובצת עליו ועל זרעו אחריו. רעה ירדפהו ופגע ושואה יפגשהו והיה לדראון ולחרפת עולם, לשמצה ולקלסה לבוז ולקיקלון ע״ס כל הדורות.

אבל סמוך לבי שכל קהל עדתו צאן מרעיתו יתמכוהו כבוד וידעו להכירו ולהוקירו כאשר יאה לו, ומצדי אברכהו מעמק לבבי יגדל שמו לתהלה ותרומם תפארתו לנס עדתו.

כאות נפשו ואות נפש ידידו נצח, הנאמן באהבתו החותם בש״א לחדש חשון ש, התרנ״ג ליצירה והכל אמת ויציב שו״ב וקיים.

הצעיר רפאל מאיר פאניז׳יל ס״ט.

 

חכמי ורבני עדת המערבים, חתמו אף הם על כתב המינוי הנז׳ וזה לשונם:

זאת מאתנו הח״מ חו״ר בני מערבא ראינו מה שכתב אחורי תרעא מע׳ מורינו ורבינו הגדול עט׳׳ר הרה״ג מהר״ר מרפ״א ראש״ל נר״ו. וכיהודה ועוד לקרא הננו מקבלים עלינו ספיר גזרתו בלב שלם ונפש חפצה, כי לא נכחד כי לו נאה לשום המשרה הזאת על שכמו כי טובותיו וחסדיו והנהגתו עם עניי כוללנו עומדות נגד עינינו תמיד. יהא רעוא דלא יעדי מינן לעלם ותשרה ברכה במעשה ידיו כיר״א. וע״ד אמו״ץ ח״ש פעה״ק ירושת״ו בשי״א לחודש טבת התרנ״ג והשו״ב וקיים.

יהודה אלבו, חיים ן׳ ואליד, שמ״ח חרוש, לוי יפלח, שמעון אשריקי, יוסף ארוואץ, מסעוד חי בן שמעון, משה ך סמחון, יקותיאל חיים בן שמעון,

יחיא מלכא, מכלוף חזן, מרדכי אסבעוני, חיים סימאנה, האחים שלמה ושמעון עמיאל, שמואל בוחבוט.

 

כתב תעודה מאת הרב המובהק זקן ונשוא פנים כמהר״ר שלמה אוחיון ז״ל אחד מהרבנים הנכבדים שבק״ק המערבים הי׳׳ו.

הנה נא זקנתי ושבתי, וזה לי כשלשים שנה פעה״ק ירושת״ו ואני מעיד בעדות גמורה וברורה בלתי חנופה ובלתי פנייה מול שכינת עוזנו ולפני הר הזיתים מקום התחיה, שמע׳ הרב כמוהר״ר משה מלכא יצ״ו הוא שהעמיד כוללנו בשליחותיו הידועים ומפורסמים שעל ידו נבנו בתי כנסיות ובתי מחסה לעניים והוא קבע שליחות מערב החיצון כידוע, ומלבד זה הוא יושב מן בקר עד ערב לשום את משא העם הזה עליו מקטון ועד גדול. הוא המסדר המכתבים לבני שד״ר והוא מחפש חפוש מחפוש לקרב התועלת להת״ח ועניים, ואם אבוא לפרט כל טובותיו וחסדיו תכלה היריעה, גם לוקח כסף ברבית על חתימתו לחלק לענייו, והוא החותם הראשון בקהלתנו ובלעדו אין מי שראוי לחתום ראשון, וכל המערער על זה קנאה מדברת מתוך גרונו ונבוך הוא בארץ ומאבד חיי החכמים והעניים. ולכבוד ה׳ ותורתו ח״ש פעה״ק ירושת׳׳ו בח׳ חשון תרנ״ג ברב עז ושלום.

שלמה אוחיון.

 

שנות רבנותו של רבי משה מלכא, היו מן הזמנים הקשים בתולדות עדת המערבים. המחלוקות והויכוחים הרבים, פלגו את העדה והיו לשני מחנות. הענין הגיע עד כדי הטלת אשמות ברבי משה מלכא, שענייניה הכספיים של העדה לא מסודרים אצלו. רבי משה, דחה בכל תוקף את האשמות נגדו, ואף פרסם את המכתבים שכתבו לו גדולי הדור ופרנסי הקהילות, על יושרו ונאמנותו, ומסקנתם, שאין כאן אלא קנאה ושנאת חנם. נכדו רבי יוסף בכור מלכא. פרסם בשנת תרנ״ט(1889) חוברת בה הוא הגן על כבודו של מר זקנו. כמו כן פרסם תעודות ומכתבים המספרים בשבחיו של הרב. לחוברת הנז׳ קרא בשם ״שפת אמת״, וכך הוא כותב:

״זאת הפעם הראשונה אשר עליתי על במת הסופרים אחרי כי רך בשנים הנני יושב כל היום באהלה של תורה, ולא פללתי כי אאלץ להניח מידי את ספרי למודי ולצאת המערכה לבנות דיק ולשפוך סוללה, להגן על כל אשרי וטובי, נגד החצים וכל אבני קלע אשר יירו האויבים אשר סביב שתו עלי, באמרי להגן על כל אשרי וטובי כוונתי בזה על הרב מר זקני הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר משה מלכא שליט״א אשר גדלני ורבני ועל מבועי התורה נהלני. זה ימים אחדים יצאו בני בלי שם מקרב עדתנו בני מערבא וידיחו את בני ההמון, וילכו אחריהם כבהמה בבקעה לרבר תועה על הרב מר זקני יצ״ו למרות כל הטובות אשר פעל ועשה עם כוללות בני מערבא פעיה״ק ירושת׳׳ו מימי עלומיו וער עתה. אבן מקיר בתי המחסה וכל בניני הכוללות תזעק, וכפיס מעציהם יענה כי הוא עשה לנו את כל החיל הזה בהנהגתו הישרה ובאהבתו ובחמלתו הגדולה לעניינו, אשר כאב לבניו דאג להם להקל את רישם, ופעמים לא מעטות בצוק העתים לוה כסף רב בחתימת ידו לחלק ביניהם ולחלצם מן המצר… מה יענו זבובי מות אלה אשר יחשבו להבאיש את שמן המור, ולא ידעו בושת אזובי קיר אלה להתחרות את הארז אשר בלבנון… אתם כפויי הטובה אשר תחת הכיר טובה למטיבכם על כל הטוב והחסד אשר פעל ועשה עמכם, יצאתם לריב נגדו ולא תכירו את ערככם אשר כמוכם אין. ולולא חמלת הרב מ״ז יצ״ו על גורל העניים האובדים, כי אז העלים עיניו מכל עניני הכוללות והיו כלא היו…

שובו לכם בעוד מועד ולא תסבו במעשיכם בחרבן כוללות בני מערבא…

…ואם תחפצו לעשות לכם שם על פני חוצות לא זו הדרך, שפרו מעשיכם והיו בנים נאמנים לקהלתנו, שבתו מריב והאל ישפוט שלום לנו ולכל ישראל אחינו אמן.״.

 

על אף התערבותם של חכמי ירושלים ובראשם הראש״ל הגאון יש״א ברכה זצ״ל, המחלוקת לא שקטה. כמובן, שהפרסומים הרבים מעל דפי העתונות גרמו סבל רב לרבי משה. די למביט בפרסומים הרבים שהיו באותה עת בעיתון ״חבצלת״ שנת תרנ״ט, ולהתרשם מפרשה עגומה זאת אשר זעזעה בשעתה את הישוב.

עדינות נפשו, אשר נקעה ממחלוקת ריב ומדון, לא עמדה לו לרבי משה. במוצאי שבת קודש כ״ד לחודש מנ״א שנת התרנ״ט, לאחר ששב לביתו מתפילת ערבית והבדיל על היין אחזו השבץ ונתבקש לישיבה של מעלה.

הבשורה המרה הכתה בתדהמה את מעריציו. כאוהביו כך מתנגדיו הלכו חפויי ראש, ובשברון לב ביכו הכל את אבדן גדול העד״ה ורב העליליה.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי משה מלכא זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרנ״ג — תר״ס) 2/2

 

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא יד, ב).

"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' –

 זאת תהיה תורתו של – מוציא שם רע" (ערכין טו ע"ב).

"לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע – לזה תהיה תורתו זאת,

להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו"

 (רבנו-אור-החיים-הק').

 

"מצרע" {שורש המילה} צ. ר. ע. = צר – עין.

צר לו בהצלחת הזולת, ולכן מדבר עליו רע.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשיות "תזריע מצורע" המחוברות לרוב, מתארות שמונה עשרה מצוות {7 ב"תזריע" ו-11 ב"מצורע"} הקשורות בטומאת האדם ודרכי טהרתו. החל מטומאת יולדת, דרך טומאת האדם ע"י צרעת בגופו, בבגדיו, בביתו, וכלה בטומאת קרי.

המצורע מחויב על פי התורה להתנהג כאבל היושב מחוץ למחנה ככתוב: "איש צרוע הוא טמא… בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה (= פיו מכוסה), וטמא – טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (תזריע יג, מד- מה). דיני האבלות הנ"ל נוהגים במצורע, ולא באישה מצורעת.

 

אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו (ויקרא יד, ד) אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה: יביא קורבן פטיט" {פטפוט}.

רש"י הק' מפרש: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע – שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" (ערכין טז ע"ב).

 

המהרש"א על אתר מסביר, מדוע יש צורך בשתי ציפורים הרי שוחטים רק אחת, כאשר את השניה משחררים לאחר שטובלים אותה בדם של הציפור השחוטה, כשהוא מעורב במים חיים?

המרש"א משיב: מעבירים מסר אמוני וחינוכי לאור הכתוב: "מוות וחיים ביד לשון – ואוהביה יאכל פריה" (משלי יח, כא): הציפור השחוטה, מסמלת את המוות ביד הלשון, ואילו הציפור המשוחררת מסמלת את החיים ביד הלשון – לדבר דברי תורה ודברים טובים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובדרש דרשו מייתור הכתוב, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (תנחומא מצורע סימן ב). וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה?"

כלומר, מדוע רמזה התורה במילה מצורע = מוציא שם רע, בפס' המדבר על טהרת המצורע – 'זאת תהיה תורת המצורע', ולא במקום המדבר על עצם החטא?

בתשובתו אומר רבנו: היות וחטאו בלשון הרע, לזה תהיה תורתו ורפואתו "להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו".

מידה כנגד מידה. בדבר שחטא – יתקן כדוגמתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל בראשית התשובה: דרך הריפוי של המצורע ע"פ התורה, נוגדת את דרך הריפוי הטבעית. הוא טוען שהצרעת "תתהווה מעפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה {השחורה} אשר תתגבר באדם, ועושה רושם בבשרו. ודבר זה יסובבנו העיצבון וצרות הלב ושממון השכל. והרפואה הטבעית לזה – היא הרחקת העיצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו" (רבנו אוה"ח הק' מצורע, יד, ב).

כלומר, מחלת הצרעת היא מחלת עור הנובעת מעצבות ודיכאון פנימיים, כך שהפתרון ההגיוני, אמור להתבצע בהרחבת דעתו של המצורע על ידי שמחה בתוך החברה. התורה לעומת זאת, מבודדת אותו כדברי רבנו אוה"ח הק': "בדד ישב, ובגדיו יהיו קרועים {פרומים}, וראשו יהיה פרוע. ודברים אלה הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  משיב על כך: התורה באה להראות לאדם המדבר לשון הרע, שברגע שיעשה תשובה ע"י התבודדות מחוץ למחנה, יוכל להתרפות על פי קביעתו של הכהן.

וכדברי קודשו: "אף על פי כן, על ידי שהרהר תשובה והתוודה חטאתו… וישוב מחטאתו ויטהר לשונו… בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה, שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אומרו: 'זאת תהיה תורת מוציא שם רע".

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, ופירושו של המלבי"ם, ניתן להסביר את הדרך בה ריפא אלישע הנביא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו (ההפטרה לפ' תזריע, מלכים ב, ה). נעמן הגיע לנביא אלישע כדי להתרפא מצרעתו. הנביא לא מקבל אותו באופן אישי, אלא שולח אליו "מלאך לאמור: הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וישוב בשרך לך וטהר" (פס' י). נעמן קוצף על כך שלא יצא לקראתו, ולא כיבד אותו בהתאם למעמדו כשר צבא, וכן על הפתרון המוזר – רחיצה בנהר, במקום תפילה: "בשם ה' אלוקיו, והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" (פס' יא).

 

המלבי"ם מבאר שאלישע רצה לקדש שם שמים ולהעביר מסר אמוני שהריפוי מהצרעת, יפעל בעקבות דברי הנביא אותם קיבל מהשמים, ולא בגלל הצד הטכני של הריפוי. הוא גם לא פגש אותו, שלא יחשוב שכישף אותו.

 

עבדי נעמן אכן קלטו את המסר, ולכן אמרו לו: "אבי דבר גדול הנביא דיבר אליך הלא תעשה, ואף כי אמר אליך רחץ וטהר" (פס' יג). הם מדגישים שעצם האמירה של הנביא היא זו שתרפא.

לאחר שטבל בירדן והתרפא, נעמן אמר: "הנה נא ידעתי כי אין אלוקים בכל הארץ – כי אם בישראל" (פס' טו), ובכך זכה אלישע הנביא לקדש שם ה' גם בקרב הגויים.

גם בפרשתנו, רבנו אוה"ח הק' מדגיש: "ודברים אלה {דרך הריפוי}, הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש", ורק תיקון הקלקול של לשון הרע, הוא זה שיביא לריפוי.

כנ"ל אצל הנביא אלישע: כדרך לריפוי, הוא מציע לנעמן לטבול בנהר, דבר שלכאורה מעצים את המחלה.

 הנביא אלישע רצה להעביר לו מסר אמוני: הריפוי מהמחלה, בזכות ביצוע דברי הנביא כלשונם. 

 

מהאמור לעיל יוצא: לצרעת ישנם כללים רוחניים השונים מכל מחלה. הקב"ה נותן כוח בידי הכהן לטמא או לטהר את הנגע. כמו כן דרך הריפוי מנוגדת למחלה כדברי רבנו אוה"ח הק' לגבי המצורע הנדרש להתבודד, דבר הגורם לעצב, והתגברות המחלה. כמו כן, תיקון חטא לשון הרע, הוא הגורם לריפוי.

 

רבנו אלשיך הק' אומר: "כי בראות כי טמא הוא, יסגירנו הכהן. למען ייתן אל לבו ואמר: אין זה כי אם רוע לב אשר הרעותי ותייסרני רעתי, כי שמו אותי בבור למזכיר עוון, תחת היותי משלח מדנים בין אחים, בהתערב דעתי עם בני אדם בשוט לשון הרע. ותיחבא עתה למען תקן את אשר עוותה במקום שאין שם אנשים. ותיאנק דום תחת היותה מדברת גדולות. ועל פי הדברים האלה – יכוון לבו יקשיב אזנו – וישוב אל ה' וירחמהו" (אלשיך, מצרע יד, א).

הפירושים הנ"ל מתבססים על דברי הגמרא (בערכין טז ע"א-ע"ב). "בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו. לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' וגו'.

 

רבנו הרמב"ן מעלה רעיון נפלא האומר שנושא נגעי הצרעת "איננו בטבע כלל… אבל בהיות ישראל שלמים לה' – יהיה רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון – יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי ה' סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (ויקרא יד, לד) 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' כי היא מכת השם, בבית ההוא".

באיגרת הרמב"ן נאמר כלל חשוב: "וחשוב הדיבור – קודם שתוציאנו מפיך".

 

רבנו יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" (מאמר שני) אומר:

"אמר החבר: העדה אשר השכינה בתוכה –

צופה {השכינה} מעשיה, וגומלתה שכר ועונש לרגעים".

כלומר, היות והשכינה שורה בתוך עם ישראל, העונש לחוטאים הוא מיידי.

תופעה דומה היית אצל בני ישראל במדבר,

אותם העניש הקב"ה מיד, אחרי כל חטא.

 

 

 

          "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו…

ורחץ את בשרו במים וטהר" (ויקרא יד, א –ט).

 

דרכי טהרת המצורע,

 רומזות למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מקשר בין לשון הרע כגורם לצרעת,

לבין הגלות הארוכה בה אנחנו שרויים,

ובין דרכי הטהרה – ותהליך הגאולה.

 

 וכך דברי קדשו:

"ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות ישראל,

על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהר פנחס רלב ע"ב): כי אומות העולם לישראל,

הם בחינת הצרעת וישלטו בהם…

'ואחר יבוא אל המחנה' – זה מחנה שכינה.

 ירושלים היורדת בנויה מלמעלה" (רבנו אוה"ח הק' ויקרא יד ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שגאולת מצרים הייתה: "לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע", והוא מביא דוגמא מכך שבנ"י החזיקו ברכוש המצרי במשך שנה – כל זמן המכות, ואף אחד לא הלשין על חברו למצרים. את זאת הוא לומד מהפס': "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו'" (שמות ג כב).

בהמשך אומר רבנו: "אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו – כלשון הרע".

 

הזוהר הק' (מצורע נג ע"א) אומר {תרגום): על כל העוונות שבעולם, הקב"ה מכפר ע"י תשובה, פרט ללשון הרע – כאשר מספרים דברי גנאי על אדם אחר, גם כשהם אמת, או מוציא שם רע – סיפורי שקרים על אדם אחר, כדברי הגמרא (ערכין טו ע"ב) על הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".

 

רבי חייא אומר שם: המוציא לשון הרע – נטמאים איבריו, וראוי להיות מצורע, היות ודבריו מקטרגים עליו בשמים.

 הזוהר הק' (תזריע מו ע"א) אומר: כאשר האדם מדבר לשון הרע – "כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה – ואסתלקת" – הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

"שלוש עבירות נפרעים מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים, גילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע – כאילו כופר בעיקר" (הלכות דעות פ"ז ה"ג).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מהלך הטהרה והגאולה – לאור משנתו של רבנו אור החיים הק':

"וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה" –

כשעם ישראל יטהר מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים,

נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

א. "זאת תהיה תורת המצורע" – הכוונה לבנ"י שהצטרעו בגלל לשון הרע שגרם לשנאת חינם, ועקב כך הוגלו, כפי שקרה בבית שני. גם הגלות הראשונה למצרים החלה, כאשר יוסף הוציא את דיבת רעת אחיו בפני אביו, דבר שהוביל לשנאתו ומכירתו למצרים.

ב. "ביום טהרתו" – "שיטהר לשונו ודרכיו". אחרי שהמצורע שב בתשובה.

ג. "והובא אל הכהן" – "כי ה' ברוך הוא יתכנה בשם כהן, כאמור בספר הזהר (תזריע מט ע"ב): 'והובא אל הכהן – דא הוא קודשא בריך הוא". ואמר 'והובא', לצד שנתרחק, עכשיו יתקרב… ואמר 'והובא', פירוש, מעצמו יתקרב, כי מעשיו יקרבוהו, ויקרא קרוב, דכתיב: 'בורא ניב שפתיים. שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' –  ורפאתיו" (ישעיה נז, יט). מתחיל ב'רחוק' ומסיים ב'קרוב', כדי לרמוז על תנועת התשובה של הרחוקים באחרית הימים כפי שעינינו רואות כיום. עליהם נאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו" (ברכות לד ע"ב).

ד. "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" –  "והוא אומרו 'ויצא הכהן אל מחוץ למחנה', שהוא חוץ למחנה שכינתו, לחוצה לארץ מקום טמא – ששם בעוונותינו הם גולים בני ישראל, וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת – שחזרו בתשובה ונטהרו".  הקב"ה יוצא מחוץ לשכינה, לוודא שנרפא נגע הצרעת מעם ישראל. 

 ה. "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב" – שתי הציפורים מסמלות את "שני משיחים… משיח בן אפרים, ומשיח בן דוד. ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים וימות, ואחר כך יגלה משיח בן דוד. וכנגד ב' אלו אמר 'ולקח למטהר ב' ציפורי חיות טהורות. כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה כידוע ליודעי דעת.

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" – "רמז לזכות ג' אבות. עץ ארז הוא אברהם שהוא האדם הגדול בענקים. 'שני תולעת' – יעקב, על דרך אומרו 'אל תראי תולעת יעקב' (ישעיה מא יד). 'ואזוב' הוא יצחק שהוא בחינת הגבורה. שצריך צירוף זכות שלושתם"

ו. "וציוה הכהן ושחט את הציפור האחת… על מים חיים…" – "ואמר 'ושחט' – כאן רמז להריגת משיח בן אפרים במאמרו יתברך. 'אל כלי חרס על מים חיים' – פירוש, בשביל כפרת העם פדיון נפשם. וכינה אותם 'כלי חרס', על דרך 'וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה' (בר' ב ז), שהוא כלי חרס. והכוונה בזה לצד שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה – לצד גרעון התורה המתייחסת למים חיים – שאין בישראל תורה. על זה תשחט הציפור האחת. גם באמצעות דבר זה, ילבש ה' בגדי נקם הפך מידותיו הרחמים, ויעשה כלה לגויים המריעים. וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה – לא ימות הצדיק" {משיח בן יוסף}, כדברי  האר"י הק' שציווה לכוון בתפילת ח"י בברכת "וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" על משיח בן יוסף שלא ימות.

ז. "וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה" –

כשעם ישראל יטהר עצמו מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים, נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע,

            ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

 

מרן "החפץ חיים" – רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין  מונה שלושים ואחת מצוות עשה ולא תעשה הקשורות בלשון הרע, והמדבר או השומע לשון הרע, עלול להיכשל בהם. לכן, על האיש המתרחק מלדבר ומלשמוע לשון הרע יאמר:

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים לד, יג-יד).

 הפרק הראשון בספר "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", מפרט את שלושים ואחת העבירות הנ"ל.

 

"החפץ חיים" כתב ספרים רבים ובניהם "המשנה ברורה" – ביאור רב היקף בן שישה חלקים על חלק "אורח חיים" ב"שולחן ערוך", בו עמל עשרים ושמונה שנים, ספר שהתקבל על כלל עם ישראל. הוא כתב עוד ספרים כמו "אהבת חסד" על מצוות הצדקה וגמילות חסדים. "ליקוטי הלכות" על דיני בית המקדש ללומדים את סדר "קדשים". "מחנה ישראל" לחיילי ישראל באירופה בו הדריך אותם איך לקיים את מצוות התורה בצבא הגויים. "קונטרס מידות ומשקלות" על עניני מסחר.

בכל זאת, הספר שהפך לשם הנרדף שלו הוא: "חפץ חיים". ספר אותו כתב על דיני השמירה מלשון הרע ע"פ הפ' "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב –  נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".

זהו ספר בו ראוי ללמוד, ובעיקר ליישם את תוכנו, ובפרט בימינו בעידן התקשורת, בה ניתן בקליק לפרסם לשון הרע

כמו כן, מן הראוי שמגידי שיעורים יקבעו שיעורים מתוך הספר, ובפרט כיום שישנם ספרים המבוססים על הספר "חפץ חיים" כמו "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", וכן הספר: "חפץ חיים – השיעור היומי".

 

מבט קצר לשני הפס' הנ"ל "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע וכו'", מוביל אותנו למדרש המספר על המעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: "מאן בעי למיזבן סם חיים {מי רוצה לקנות סם חיים?} אודקין עלה {נדחקו עליו הבריות כדי לקנות ממנו}.

רבי ינאי הווה יתיב ופשט בתוך קלוניה {ישב ולמד תורה בטרקלינו}, אמר ליה, תא הכא וזבין לי {בוא לכאן ומכור לי}. אמר ליה לאו את צריך ליה ולא דכוותך {אמר לו, אתה והדומים לך לא זקוקים לזה}. אטרח עליה {הפציר בו רבי ינאי שימכור לו}. סליק לגביה {עלה אליו} והוציא תהילים, והראה לו את הפס':

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".

 

אמר רבי ינאי, כל ימי הייתי קורא המקרא הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל והודיעני.

 נשאלת השאלה, מה התחדש לרבי ינאי בפשט הפס', בעקבות אותו רוכל שהכריז שהוא מוכר סם חיים?

עד עכשיו, רבי ינאי הבין שהנגעים באים על האדם כעונש על שדיבר לשון הרע, לכן חייבה אותו התורה לשבת בדד, כדי לעשות חשבון נפש, ולשוב בתשובה.

כעת, רבי ינאי מבין שיש כאן מסר חינוכי: המדבר לשון הרע גורם לסכסוכים בין בני אדם, וגם משניא את עצמו עליהם, היות ולבסוף, הם יגלו מי דיבר עליהם סרה בפני אחרים, דבר הנובע מתוך צרות עין, קנאה ותחרות.

 ע"י הרחקתו מהחברה, הוא יפנים שיש צורך בשמירה על כבודו של כל אחד ואחד, לכן הוא לא ידבר לשון הרע על איש, דבר שיגרום לו ל"סם חיים" בחייו האישיים בעולם הזה ובעולם הבא, היות ובכך שלא ידבר לשון הרע על אחרים, הוא לא יגרום לסכסוכים מיותרים בין בני אדם, ואיש לא ישנא אותו.

 

כעת ניתן להבין את דברי המדרש שהוזכרו בכותרת: "אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

לאור ההסבר הנ"ל, ניתן להסביר את הפס' כך:

אתה חפץ בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא – תנצור לשונך מלשון הרע.

 

מסופר על אדם אחד שנקף אותו ליבו, לאחר שהפיץ לשון הרע על אדם אחר. הוא החליט להתייעץ עם רבו על הדרך הטובה ביותר בה יוכל לתקן את מעשהו הרע. לפני שנכנס לרב, הוא קיבל על עצמו לבצע את אשר יורהו רבו.

לאחר שהרב האזין לדבריו, הוא ציווה אותו: "לך לשוק וקנה לך שק מלא זרעים. אחרי זה, קח את השק לשדה גדול ופזר את כל הגרגרים ברוח הנושבת. עשה כדברי, וחזור אלי בעוד יומיים, בכדי שנוכל להתקדם לשלב הבא".

 

האיש מילא אחר הוראותיו של הרב, וחזר אליו כעבור יומיים, בכדי לשמוע מה עוד עליו לעשות. "כעת", אמר לו הרב, "חזור אל אותו השדה הפתוח, ואסוף בחזרה את כל הזרעים שפיזרת שם".

האיש שלנו נדהם מההצעה החדשה של הרב, ושאל: "הגרגירים התפזרו על פני שטח גדול ורחב ידיים! לא אצליח לעולם למצוא את כל הגרגרים שפיזרתי. אני גם בטוח שחלק מהם כבר הצמיחו שורשים באדמה!".

"בדיוק!" הסביר לו הרב. "כעת אני רואה, שהפנמת את אשר עוללת. כאשר אנו מפיצים לשון הרע על אדם אחר, אנחנו גורמים לו הרס אדיר שלא נוכל לתקן לעולם. בעצם, זהו השלב הראשון של החזרה בתשובה: הכרה בחטא.

הרמב"ם קבע כלל שאותו כדאי לזכור תמיד לפני שמדברים על אחרים:

כל דבר שאם יתפרסם יגרום לחברו היזק בגופו, או בממונו, או להצר לו, או להפחידו,

 הרי זה לשון הרע.

הסביבה כיום, מרושתת באמצעי תקשורת רבים ורעים, הנגועים בלשון הרע,

שומר נפשו – ירחק  מהם.

 

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו האר"י הק' ורבנו אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת,

בנושא הציפייה לגאולה – ושכרה.

 

המקובל רבי מאיר פאפריש הכהן  ע"ה {1624 – 1662}, סיפר על הצדיק האלוקי רבי אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת, שנהג לעשות תיקון חצות ברחובה של עיר המקובלים צפת, תוך בכי תמרורים על גלות השכינה.

רבנו האר"י הק' העיד על רבי אברהם הלוי שהוא גלגול של ירמיה הנביא שהיה עד לחורבן בית המקדש, ונהג לקונן עליו כמסופר בילקוט ירמיה (סימן טו), ולכן גם רבי אברהם מקונן על החורבן מרה, ומתחנן לבורא עולם שישיב עטרה ליושנה, ויקים את ביתו במלוא הדרו ותפארתו בהר ה' – הלא הוא הר המוריה, אליו עינינו נשואות.

 

 

רבנו האר"י הק' אמר לרבי אברהם הלוי: "הנה עתה שלמו ימיך, ולא נותר לך עוד לחיות. אם תעשה תקנה שאני אלמדך, תחיה עוד עשרים ושתיים שנים. תקנתך היא: תיסע לירושלים, ושם תתפלל ותפיל תחינתך ליד הכותל המערבי, עד שתראה את השכינה.

רבנו אברהם הלך לביתו והסתגר במשך שלושה ימים כשהוא שרוי בתענית, ומבקש מהקב"ה שיזכה אותו לראות את השכינה, ויאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים כדברי רבנו האר"י הק'.

 

בהגיעו לירושלים תובב"א, שם את פעמיו לעבר הכותל המערבי שריד בית קודשנו, ועמד לתפילה ותחינה על גלות השכינה. לעיניו המשתאות, הוא ראה על גבי הכותל דמות אישה לבושת שחורים מכף רגל ועד ראש. מרוב פחד, הוא החל לזעוק ולבכות ואמר: "אוי לי שראיתיך בכך! אהה על נפשי! והיה מאריך בתפילותיו עד שהתעלף.

לאחר שנרדם, הוא ראה בחלומו את השכינה לבושה בבגדים נאים, ומבשרת לו: "התנחם בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך, וישובו הבנים לגבולם, כי אשיב את שבותם וריחמתים", כדברי ה' לרחל: "… ושבו בנים לגבולם".

 

בשובו לצפת, הוא שם פעמיו לרבנו האר"י הק' שגילה לו, שאכן מה שראה בחלומו בכותל, זו הייתה שכינת עוזנו, ותפילתו התקבלה, כך שיזכה להאריך ימים לעוד עשרים ושתיים שנים, כפי שאכן קרה.

בילקוט ירמיה סימן ט"ו נאמר, שירמיה הנביא ראה אישה לובשת שחורים שאמרה: אני אימא ציון וכו'.

  הסיפור הנ"ל מופיע גם ב"שם הגדולים" לרבנו החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כך שהמעשה שריר וקיים.

 

 

רבנו אור החיים הק' חיבר תפילה מיוחדת על גלות השכינה והציפייה לגאולה,

ועל הצורך להתחנן בפני הקב"ה, על זירוז הגאולה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם.

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו עינינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך.

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

 וייעול מלכנו בהיכלה, אמן, כן יהי רצון".

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחיו ואחיותיו וב"ב.

 

להצלחת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם עור וגידים,

כפי שהצליח ספרי הקודם: "להתהלך באור החיים".

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה.