מורשת יהדות מרוקו

 

"אישה כי תזריע וילדה זכר…

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב א-ג)

אמר רבי יוסי:  "הקב"ה מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה,

והוא גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה".

 יוצא שההחלטה על בן או בת – היא בידי הקב"ה.

כל זה, לא מונע מהאדם להתפלל לקב"ה לפני ההריון.

 

מדוע הלידה גורמת לטומאה

לבן – 7 ימים. לבת – 14 ימים.

 ימי טהרה: לבן – 33 ימים. לבת 66 ימים?

תשובה: אישה הרה, נושאת בתוכה שתי נשמות.

 לאחר לידת התינוק, נוצר וואקום אלוקי

 המסמל את הטומאה, לכן צריכים להיטהר.

 

בלידת הבת – הטומאה והטהרה כפולים משתי סיבות:

א. בבריאה נוצרה פעמים. ב. התינוקת אמורה ללדת בבגרותה.

רבנו-אור-החיים-הק' שלא נפקד בבנים אומר:

"והבנים בני – אלה תלמידי,

לומדים ב"מדרש כנסת ישראל… שותי מימי" (הקדמה ל"פרי תואר").

 

מאת: הרב משה אסולין

לע"נ הנרצחים בפיגועים האחרונים, ולגאולה בחסד ורחמים,

בניסן הקרוב – מתוך נסים ונפלאות

 

כאשר האישה יולדת בן זכר, התורה אומרת: "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר עורלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה", ואילו כאשר יולדת בת, התורה מכפילה את ימי טומאתה וטהרתה: "וטמאה שבועיים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב ב-ג).

 

השאלה המתבקשת היא: מדוע בלידת בת, יש צורך בארבעה עשר ימי טומאה ליולדת, וששים ושישה ימי טהרה, בניגוד ללידת בן בו מסתפקת התורה בשבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימי טהרה?

 

שתי תשובות בנידון:

א. זה קשור בתהליך בריאת האישה ע"י הקב"ה. בהתחלה, נבראו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב. אח"כ הקב"ה הפרידם מגבם, ובנה {"ויבן את הצלע"} את האישה מחדש מהצלע אותו לקח מהאדם, כך שהאישה נבראה פעמיים. דרך היצירה הנ"ל גב אל גב ע"י ה', נועדה לכך שהאדם יחזר אחרי אבדתו כדי להינשא.

ב.  התינוקת נושאת ברחמה את האפשרות ללדת בעתיד, כך ששיש לה מעין שתי נשמות. לכן, בלידת בת, הכל כפול.

 

בני הזוג מהווים נשמה אחת לפני לידתם, וכשנולדים הם נפרדים עד לתהליך התחברותם מחדש עם נישואיהם. כאשר הם עומדים שמחים ומחייכים תחת החופה, הם שוב מתאחדים כפי שהיו טרם יציאתם לאוויר העולם.

כל זה מסביר, מדוע בשבע ברכות אנחנו מברכים שתי ברכות הקשורות ביצירה. – "יוצר האדם".

בברכה השלישית מברכים "יוצר האדם", ובברכה החמישית "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".

הברכה הראשונה, רומזת ליצירה החדשה מבחינה גופנית, ואילו הברכה השנייה מתייחסת לחיבור הרוחני דוגמת התבנית שלהם בגן עדן, ע"י מתן הנשמה. לכן, השימוש בזמן הווה – "ברוך אתה… יוצר האדם".

 

פועל יוצא מכך:

עם הנישואין, הזוג מתחיל את דרכו בחיים, עם נשמה מאוחדת אחת כפי שהוא היה תחת כיסא הכבוד. הזוג יכול לחיות את חייו על מי מנוחות כשהכול "נופת צופים", והכל בבחינת 'אעשה לו עזר' ולא 'כנגדו'. זוגות מבני עליה, יחיו את חייהם בבחינת: 'אעשה לו' =  ל"ו צדיקים (ברית הנישואין. הרב יצחק גינזבורג).

במשך ימי "שבע ברכות", האורחים משמחים את הזוג, ומשדרים לו שע"י שמחה, חייו ישגשגו על זרי דפנה המסמלים ניצחון, כך שהתנהלות חיי הנישואין של בני הזוג כ"עזר", או "כנגדו", תלויה אך ורק בהם.

 

הרמב"ם מונה 37 מצוות הקשורות בהקמת משפחה יהודית, כאשר רובן מופיעות בספר ויקרא, והראשונה שבהן היא "תורת היולדת" הפותחת את פרשת השבוע "תזריע" (רמב"ם, הלכות "איסורי ביאה").  לכאורה, התורה הייתה אמורה להתחיל במצוות איסורי חיתון  בין קרובי משפחה, או איסורי "אלמנה וגרושה וחללה לכהן הגדול", ורק אחר כך לעסוק  ב"תורת היולדת".

התשובה לכך היא, שתורתנו הקדושה רוצה להעביר לנו מסר חשוב על קדושת המשפחה, ולכן היא פותחת בפסגת חיי הנישואין כאשר במרכזם, הבאת ילדים מתוך טהרה, דבר שמצריך את היולדת להתייצב בפני בוראה בבית המקדש ב"מלאת ימי טהרה".

מבחינה קבלית, הרעיון המרכזי בקיום מצות פריה ורביה, קשור "לחיקוי האדם העליון" העשוי בדמות זכר ונקבה = אב ואם, בן ובת. לכן, כדי  ש"זוג היונים" יגיע לשלמות רוחנית בעולם הזה, עליו  לזכות בבן + בת המסומלים באותיות ו"ה, וכן לאב ואם המסומלים באותיות י"ה, ובכך נשלם שם הוי"ה על בני הבית. (רעיא מהימנא ח"ג לד/א).

 להלכה נפסק: בהולדת בן ובת, מקיימים מצות "פרו ורבו" (אבן העזר, א). מדברי חכמים, מצוה להמשיך בפריה ורביה.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא –

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב, ב-ג).

טהרת האישה – סגולה לברית מילה.

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מסמיכות הכתובים "נידת דותה תטמא" למצות ברית מילה –  "ימול בשר עורלתו",  "שאים ישמור מצות נידה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה… עוד ירמוז הכתוב, לצד שעיקר הבנים היא האישה".

כלומר, עיקר סגולת הולדת בנים, תלויה בעיקר בהתקדשותה של האישה בזמן הזיווג. הרקע לכך הוא: היות והאישה לא חייבת במצות "פרו ורבו", אלא רק הבעל, ועלולה לומר לעצמה מה אני צריכה את כל הצער הזה הכרוך בהריון, בלידה, ובגידול ילדים, אם אני לא זוכה במצוה כמו הבעל.  בכל זאת הרי היא נישאת, ואז עלולה לחשוב בעיקר על מילוי תשוקותיה. לכן הקב"ה מבטיח לאישה: "אם תעשה כסדר האמור, יהיה לה יתרון ומעלה כזכר… פירוש, תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאווה בהמית" כדברי קדשו.

 

 הרמב"ן: "ההרהור והמחשבה גורמים לוולד להיות צדיק או רשע… כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בזיווג". ידוע ומפורסם סיפור בניו הרשעים של חזקיהו, בגלל שאשתו הגתה באיש אחר בזמן הזיווג. 

הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א כותב בספרו "מעין גנים" לפרשה ע"פ הרבי מליובאוויטש: תורת היולדת ותורת הצרעת קשורות זו בזו, בכך "שבכוח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם… כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת, ופועל בה רפואה. אותיות רפואה = אור פה".

הפה הוא הספירה האחרונה – ספירת המלכות אליה זורם השפע דרך הספירות הקודמות, ולכן רק כאשר נזהרים שלא ל-הוציא-רע = "מצו-רע" מהפה – זוכים לשפע אור אלוקי דרך הפה. אחרת, צנרת הספירות נסתמת.

 

הגמרא (מגילה יז, ע"ב) שואלת: מדוע ברכת 'רפאנו' היא הברכה השמינית בתפילת 'שמונה עשרה'? היא משיבה: משום שברית המילה המסמלת טוהר, נעשית ביום השמיני ללידה. כלומר, טהרה מובילה לרפואה.

טהרת הפה מתקשרת עם טהרת הברית כאשר הרמז לכך: פה = 85. מילה = 85.

 שורש המילה "תזריע" = זרע. שורש המילה "צרעת" = צרע. אותיות ז+צ מתחלפות.

 

רבנו-אור-החיים-הק': כאשר הזיווג נעשה בטהרה גם ללא אפשרות הולדה כמו אצל אברהם ושרה שהייתה עקרה, מושפעות ממנו נשמות גבוהות המתגיירות של זכרים מצד אברהם, ונשמות גבוהות של נקבות מצד שרה.

גדולי חכמים בעמ"י היו גרים, או מזרע גרים כמו אונקלוס שתירגם את התורה לארמית, ואת פירושו אנו קוראים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום".

 

רבי עקיבא בן יוסף עליו נאמר ע"י משה רבנו לקב"ה, שהוא ראוי שהתורה תינתן על ידו, היה מזרע גרים.

 

רבי מאיר בעל הנס שהאיר עיני חכמים בהלכה, היה גם כן מזרע גרים.

 

טהרת המחשבה,

סגולה לילדים הגונים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע, ימשיך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ימשיך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך ע"ה אשר נשא את בת הנביא ישעיה חפצי בה, ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן, המשיכה נפש רעה לשני בניה – מנשה ורבשקה".  זהו סיפור טראגי של שני גדולי הדור:

 

החתן: חזקיהו המלך שזכה שמן השמים נלחמו עבורו כאשר המלאך גבריאל הרג 185,000 חיילים ממחנה סנחריב (מ"ב יט, לה). ובימיו, אפילו תינוקות של בית רבן שלטו בדיני טומאה וטהרה.

 

אבי הכלה:  ישעיהו הנביא גדול הנביאים אחרי משה. והנה בגלל מחשבות זרות של האישה בשעת הזיווג, הועברו תכונותיהם לילדיה שעבדו עבודה זרה. מנשה בנה, אף הרג את סבו – הנביא ישעיה. וכך נאמר בגמרא: "לסוף יהב ליה {ישעיהו למלך חזקיהו} ברתיה – (ביתו), נפק מיניה (יצאו מהם), מנשה ורבשקה." (ברכות י ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) שעל האב להיזהר במספר דברים, כך שביתו לא תצא לזנות כפי שנאמר בפסוק הקודם (יט כט): "אל תחלל את בתך להזנתה". והכוונה לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "שלא ינהג בה מנהג חולין להראות לפני כל, ולהתנאות לפניהם. אלא כבודה בת מלך פנימה,  והגם שיתכוון בה להנאת זיווגה… עם כל זה, יצוו הא-ל כי חילול הוא לה, והיוצא מזה הוא להזנתה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מונה שלוש סיבות הגורמות להולדת יצירה לא הגונה:

האחד: אם בזיווג יכוון להנאת המשגל ולא לסיבת מצות הבורא, זה יוליד בנולד תגבורת המין".

השני: פירוש, מצד האישה – שמעשיה לא טובים, "רחלא בתר רחלא אזלא" (כתובות סג ע"א). 

השלישי: המולידים אב או אם שחשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום  אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון, הגם היותם יסודי עולם".

 

 

פועל יוצא מדברי קדשו:

התורה פתחה בלידת ילדים ככתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר" שזה דבר משמח,

ואילו בהמשך, היא עוסקת בנגעי צרעת. חכמים אומרים שהסיבה לכך היא:

אתם רוצים ילדים בריאים בנפשם ובגופם ללא נגעים, תשמרו על קדושת חיי המשפחה.

הזהר אומר שאין טומאה יותר גדולה מטומאת הנידה. לכן, יש לשמור את גדרי הטהרה.

 

כח השפעת המחשבה הטובה.

 

הבעל שם טוב: "במקום מחשבתו של האדם – שם הוא נמצא".

האדמו"ר ה"צמח צדק": "חשוב טוב – יהיה טוב".

האדמו"ר האחרון הרב מנחם שניאורסון, הדגיש את חשיבות המחשבה הטובה, היכולה לשנות את המציאות.

"הרהורי עבירה – קשים מעבירה", כך קבעו רבותינו בגמרא (יומא כט ע"א). נכון שמעשה העבירה חמור יותר מהמחשבה לחטוא. אלא, חכמים דייקו בדבריהם באומרם "קשים מעבירה". כלומר, הרהורי עבירה יכולים להזיק לנפש האדם, ויובילו אותו בסופו של דבר לבצע את העבירה.   

התלמוד הירושלמי (יומא פרק ח, הלכה ז) אומר שקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה העולים בלב האדם. מצאנו גם שאיוב, העלה עולות לה', היות ובניו השתתפו במשתה, ופחד שמא חטאו בהרהורי עבירה. וכך נאמר באיוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם – כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלוקים – בלבבם" (איוב א, ה).

 

כמו שקרבן עולה, עולה כל כולו על המזבח, כך המחשבות הטורדניות עולות ומציפות את מח האדם.

סגולה לביטול הרהורי עבירה: א. לעסוק בתורה. ב. לומר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).

 

מילתא דבדיחותא:

 

האישה בחדר לידה, והבעל הולך אנה ואנה כשכל כולו דרוך כקפיץ,

ומצפה להתבשר ע"י האחות בברכת מזל טוב להולדת בן זכר.

האחות יוצאת ומבשרת לו: אשתך ילדה הרגע, בת במזל טוב.

האיש שלנו צועק: בת, לי בת, לא יתכן? תבררי עוד פעם.

האחות השניה יוצאת: למה אתה צועק? אשתך ילדה בן.

ידעתי גם ידעתי אחותי, בלי צעקות – לא ניתן להביא בנים לעולם.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל,

תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל.

יום ההילולא שלו – ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף (1620).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:

"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,

ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ" (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט).

כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..

 

רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.

 המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27.

בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של"ב (1572).

 

רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו. הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.  במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב"י וכו'.

 הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.

 

הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.

אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד"א בספרו "שם הגדולים".

 

בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש  תובב"א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.

לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.

 

השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.

האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.

 חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.

 

הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.

 הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.

הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי.

 בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א,

 העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,

 אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי!!!!

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענווה של המוהל הרה"צ רבי צדקה חוציין ע"ה,

ורוח הקודש של מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה.

 

המוהל הצדיק הרה"ג רבי צדקה חוציין ע"ה, התעטר באמנות המילה, וזכה למול אלפי תינוקות בעם ישראל, בנוסף להיותו גדול בתורה, ובעל מידות טובות, כאשר בכתרן – מידת הענווה.

יום אחד, הרב הוזמן לעשות ברית מילה בשבת בשכונת "ימין משה". בגלל המרחק הרב ממקום הברית וקדושת השבת, הרב נאלץ ללכת דרך ארוכה עד למקום הברית, למרות גילו המתקדם. בהגיעו לבית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים הברית, התברר לו שאבי הבן הביא מוהל אחר לעריכת הברית. האב שחשש תחילה לספר לרב, הופתע לגלות שהרב חוציין מחל על כבודו, ונענה לבקשת האב שמוהל אחר יעשה את הברית במקומו.

להפתעת האורחים, התברר שהמוהל החדש לא הביא אתו את כלי המילה, וכנראה הסתמך על הכלים של הרב חוציין. האב חסר הבושה, ביקש מהרב חוציין שישאיל למוהל החדש את הכלים. גם לכך הרב נענה בשמחה.

 

בדרכו חזרה, העוזר שלו כעס על הפגיעה בכבוד הרב. הרב חוציין הסביר לו:

 אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה. זו מצוה נטו, היות ורק הקב"ה יודע על כך.

מוסר השכל: "לעולם יתפוס אדם ענווה – ואחר כך ישאל בינה מהקב"ה'" (תנא דבי אליהו רבה ה').

 

 

מספרים על הראשל"צ מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, שיום אחד, באו אליו מרחוק, בחור ובחורה כדי להתברך לקראת נישואיהם.  ע"פ לבושם, הם נראו כחרדים לכל דבר ועניין. הם סיפרו לרב שהם עומדים להינשא, ומבקשים ברכה מהרב להקים בניין עדי עד על אדני התורה.

הרב ביקש מהם ללכת להירשם ברבנות, ואחר כך לבוא להתברך. הם יצאו מאוכזבים מדברי הרב, וביקשו מהשמש שישתדל אצל הרב שבכל זאת יברך אותם, היות והם הגיעו מרחוק.

השמש פנה לרב, היות והיה קשה לו עם זה שכביכול הזוג יצטרך לשוב לירושלים מרחוק, וכל זאת, בגלל ענין טכני של רישום ברבנות. הרב הסביר לשמש שהבחור בכלל לא מהול ואינו יהודי, דבר שהבחורה לא יודעת.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בר רחל לבית בלישע ע"ה, יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. הרב דוד חיים שלוש בן הרב יוסף ודינה שלוש ע"ה, רבי ישראל אביחצירא ע"ה המכונה בבא סאלי ע"ה בן רבי מסעוד ע"ה. רבי יחיא דהן ע"ה נכד האביר יעקב ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה

 

לברכה והצלחה, בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

אורה שהיא תורה ושמחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה לפרסום רב, והמדורה הראשונה אזלה, ובעזהי"ת נוציא מהדורה נוספת.

שהקב"ה יזכה אותנו שגם הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", יזכה להיות להתפרסם כקודמו מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בחן, אהבה ושמחה ע"י הציבור וחכמיו.

בחודשים אייר וסיוון ת״ש (מאי-יוני 1940) חל המפנה הגדול, והיוו קריסה מהירה של מה שנותר מצרפת כארץ מקלט ליהודי אירופה, ליהודי צפון אפריקה, ואפילו ליהודים שאבותיהם ישבו בצרפת מזה דורות. צבא צרפת נחל תבוסה משפילה ביותר בשדה הקרב, ולאחריו חתמו על שביתת נשק ושיתוף פעולה עם הנאצים, זאת במקום להמשיך להילחם. מכאן הדרך הייתה קצרה לביטול המהיר של הרפובליקה, ומינויו של אנרי פילים פטן לראש שארית המדינה הצרפתית, שמרכזה היה בעיר וישי. הצרפתים היו מושפלים מהאובדן המהיר של כבודם, גאוותם וביטחונם, חיפשו שעיר לעזאזל ומצאו את היהודים. פטן הכריז על ׳מהפכה לאומית׳ שנועדה להפיח חיים באזרחי צרפת, ובמסגרתה אומצה האנטישמיות באורח רשמי כמדיניות הממשלה החדשה.

ביום י״ב בסיוון ה׳ת״ש (18 ביוני 1940), פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת, שצרפת אמנם הפסידה בקרב אך לא במלחמה. ״גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת", כתב. אולם לא היה בכך כדי לעצור את שלטון וישי מכניעתם לגרמניה, ושיתוף הפעולה עם השטן.

היהודים הוכו בהלם. הם לא האמינו שצרפת, שבה שמו את מבטחם, מובסת עתה, והתחילו לראשונה להתמלא חששות מפני עתידם. הגנרל נוגס, נציב השלטון הצרפתי במרוקו, כתב לחברו בפריז, כי ״היהודים היו מעדיפים לראות את מרוקו הרוסה לגמרי, ובלבד שלא תימסר לגרמנים״.

מול אסון בלתי מוסבר כזה, התעוררו בקרב בני העם הפשוטים האמונה העזה, והרבו בתפילות בבתי הכנסת. שירותי הביטחון בקזבלנקה דיווחו על הסיבה האמיתית לתבוסה הבלתי נתפסת של צרפת. לדבריהם, נאמר להם על ידי מספר יהודים, כי הופיע בחלומם רבי אליהו, הרב הקדוש של העיר, וסיפר להם שזאת נקמתו בצרפת על שהפריעה את מנוחתו הנצחית: ״כפי שהצרפתים הפריעו את מנוחתי וטלטלו את גופתי, כך אלוהים טלטל את אדמת צרפת ואת תושביה״. ואכן, זמן קצר לפני המלחמה, העתיקה עיריית קזבלנקה את קברו הצנוע של הצדיק ממקומו בלב כיכר צרפת, כיוון שהפריע להתפתחותה של העיר. כמחווה נבנה לו קבר מפואר בבית הקברות החדש, אך במרחק רב מהמלאח, דבר שצמצם ביותר את מספר העולים לפקוד את קברו.

המפנה הראשון, שלא ניתן היה לדמיין אותו מספר חודשים קודם, הייתה לחיצת היד של פטן והיטלר, בפגישתם ההיסטורית בתחנת הרכבת של העיר מונטויר בצרפת, ביום כ״ב בתשרי ה׳תש״א (24 באוקטובר 1940). בצאתו מהפגישה הכריז פטן לתדהמת רוב העם הצרפתי: ״אני נכנס היום בכבוד לעידן שיתוף הפעולה עם גרמניה. מרצון חופשי, ללא כל שמץ של כפייה, נעניתי להזמנת הפיהרר. דובר על שיתוף הפעולה. הסכמתי לעיקרון. הנהלים יידונו בהמשך״.

בתחילה לא היה פטן חשוד במיוחד באנטישמיות חריפה, ומינויו לראש הממשלה בהליך דמוקרטי לא עורר תחילה חשש בקרב יהודי צרפת. יהודי מרוקו הוזמנו יחד עם כל האוכלוסייה להריע למושיע הקשיש שתמונתו הצבעונית התנוססה בכל מקום. לימים יספר פרופסור אנדרה אלבז, כי בהיותו בן שלוש היה במשך כמה שבועות תלמיד בגן הילדים הצרפתי, בעיר החדשה בפאס. ובכל בוקר, לפני כניסתם לכיתה, היו מסתדרים בשורות בחצר, מניפים את הדגל ושרים ״מרשל הננו!״ לכבוד פיליפ פטן, אלא שלא נמשך זה זמן רב.

מיד עם הרכבת ממשלת פטן, חשו האנטישמים בהזדמנות והסתערו מבלי לחכות שהממשלה תיתן את האות. סימנים ראשונים לשינוי האווירה הורגשו גם במרוקו. החלוץ המפוקפק הייתה העיר אוז׳דה. אם הכרוזים האנטישמים נשלחו בשנת 1936 בתוך מעטפות סגורות, הרי שעתה עם עלייתו של שלטון וישי הם הופצו בגלוי. כרזות הודבקו על קירות העיר ועל חנויות היהודים.

בליל ט' באלול ה׳ת״ש (12 בספטמבר 1940), ניפצו פעילים ערביים חלונות ראווה של חמש חנויות יהודיות בקזבלנקה, ובנוסף לכך הודבקו כרזות עם המילים ׳יחי פטן!׳. מספר ימים לאחר מכן, ביום י״ז באלול (20 בספטמבר), התנפלה קבוצת חיילים צרפתים בפאס על תושבי המלאח. בקרב האוכלוסייה היהודית למודת הניסיון, התעורר חשש גדול שהאווירה הכללית נגדה תידרדר למהומות דמים. המפקח האזרחי דיווח על כך, כי ״קצין זוטר בלגיון הזרים, מלווה במספר חיילים מוסלמים ולגיונרים חמושים ברובים, סכינים ומקלות, פלשו לרחובות המלאח והתנפלו על התושבים. הם פתחו ביריות לכל עבר, והכו במקלות ובסכינים את העוברים ושבים. יהודי אחד נהרג ושישה נפצעו, אחד מהם באורח קשה״.

הממשלה החדשה בוישי הזדרזה מיד עם הקמתה להראות שאינה מחכה ללחץ גרמני כדי לנהל מדיניות אנטישמית משלה, והטילה על שרי הפנים והמשפטים להכין את תקנון היהודים, הגרסה הצרפתית של חוקי הגזע של נירנברג שהונהגו כמה שנים קודם לכן ביהודי גרמניה.

שר המשפטים אליבר, שהיה גאה ביד החופשית שניתנה לו, השלים במהרה את נוסח החוק שיישר קו עם תורת הגזע. החוק התקבל בממשלה בראש השנה תש״א (3 באוקטובר 1940). המטרה המוצהרת הייתה ברורה, לשים קץ ׳להשתלטות היהודים על החברה הצרפתית׳, באמצעות הרחקת היהודים מכל עמדות ההשפעה בכל התחומים.

אחד ממעשי החקיקה הראשונים של המשטר החדש, היה ביטולה של פקודת כרמייה, הצו שנתן ליהודים הזדמנות להיות לאזרחים צרפתים. יהודי מרוקו שנהנו בשנים האחרונות מאזרחות צרפתית, מצאו את עצמם תוך לילה מודחים לעולם בו אינם עוד אזרחים, ואבדו את רוב זכויותיהם, אך עדיין כפופים למשפט האזרחי הצרפתי. תקנון זה, שהקיף את כל היהודים בשטחים הכפופים לשלטון צרפתי, הוחל בתיקונים צנועים וללא התנגדות משמעותית, על ידי סולטאן מרוקו.

מכוח חוק זה, נסגרו בפני היהודים כל התפקידים הציבוריים. כך נאסר עליהם לעבוד בשירות הדיפלומטי, לעסוק בהוראה, ולשמש בכל תפקיד ממשלתי או צבאי. בנוסף לכך, תחומי עיסוק שלמים נסגרו בפני היהודים, כמו עיתונות, תיאטרון ושידורי רדיו.

לאחר ההלם הראשוני מהמפנה הטרגי ביחסה של צרפת ליהודי מרוקו, לא נותרה ליהודי מרוקו ברירה, אלא השלמה שקטה ותקווה שהגזירות המכאיבות יעברו במהרה. יעקב אוחיון, עיתונאי מקומי, כתב ביומנו האישי כי ״היהודים מרגישים שצרפת נטשה אותם, תוהים ושואלים את עצמם מה דחף את פטן להשתמש בקלף היהודי. אולי היה זה הקלף החזק ביותר בידו, ועל כן מיהר להטילו על השולחן. אתם עוד תראו! הצורר הזה ילך רחוק יותר מהיטלר".

שינוי האווירה הכללית והעלמת עין מצד השלטונות אל מול העוינות כנגד היהודים, ואת המתח הרב, ניתן היה לחוש מדי יום.

המשטרה ברבאט דיווחה, כי הוזעקה להפריד בין יושבי בית קפה בלב אחת השכונות. הכול התחיל בקריאה מעליבה של מוסלמי מקומי זועם לעבר יהודייה שעברה במקום: ”הה רבקה או ראשל! את יודעת מה שנחוץ למרוקו, זה פוליטיקאי שידע לטפל כמו שצריך ביהודים, ואל דאגה זה לא יאחר לבוא, ואתם תמצאו את סופכם במהרה!". חברו הוסיף על דבריו: ״גם אני חושב כמוך ואהיה מוכן לתת הכול כאשר היום המיוחל הזה יגיע״. היהודייה לא יכלה לספוג את העלבון וסטרה לו. מהומה גדולה פרצה.

הנוהג הזה לקרוא לכל יהודייה רבקה או רחל, היה ביטוי הזלזול הנפוץ ביותר שהחדירה התעמולה האנטישמית במרוקו.

כך גם בעיר מראכש. בעקבות ריב סתמי בין צעירים יהודים לחיילים מרוקאים, ברובע הסמוך למלאח, התדרדר הריב למהומה גדולה בין יהודים למוסלמים, שיצאה מהר מאוד משליטה. המשטרה הפעילה כוח רב כדי להפריד בין הניצים, והשתמשה באש חיה. כתוצאה מכך נפצעו 20 יהודים, 10 מוסלמים וחמישה שוטרים. באווירה הנפיצה של הימים ההם, התפשטה השמועה על התקרית ועל חוצפת היהודים שהתעמתו עם חיילים מוסלמים, ולא הרחק משם, בכיכר המרכזית של העיר, התחדשה המהומה ביתר שאת. החיילים שהוזעקו על ידי חבריהם התנפלו על עוברי אורח יהודים. שני יהודים נהרגו ושבעה נפצעו. גם לאחר התערבות המשטרה והשבת השקט, נמשכה המתיחות מספר ימים, ושומרים חמושים הוצבו בפתח המלאח הנצור ומסביבו.

המתח במראכש עלה לשיאו בעקבות מעשה קונדס של ילדים יהודים, שכנראה כדי לנקום את מותם של שני בני הקהילה, זרקו אבנים על לוייה מוסלמית. ההמון המשולהב רצה לעשות בהם שפטים וניסה לפרוץ לשכונה היהודית. רק בקושי השתלטו כוחות הביטחון על המצב. כתגמול נגד מה שהגדיר כהתגרות בלתי נסלחת, הטיל מושל העיר, הפאשה האגדי אל גלאווי, קנס כבד של 50,000 פרנק על הקהילה היהודית. הנציבות הצרפתית לא הסתפקה בכך, והכפילה את סכום הקנס. וועד הקהילה סבר שהקנס מוגזם ביותר ורצה לערער עליו ישירות בפני הסולטאן. כדי להרגיע את הרוחות, שיגרה הנציבות את המפקח על המוסדות היהודים, שהותיר את הקנס על כנו – 100,000 פרנק.

בעיר סאפי, אילצו ׳החולצות השחורות׳ של לגיון הלוחמים את נכבדי הקהילה להסיר את בגדיהם האירופיים – המגבעת והחליפה, וללבוש במקומם בגדים מסורתיים, גילחו את ראשם וכך הוליכו אותם ברחובות העיר. השפלה זו לא הוסיפה למצב רוחם של היהודים הירוד ממילא…

ז׳ק חרבון, תלמיד בבית הספר בקזבלנקה בזמן המלחמה, סיפר לימים, כי עבור המעטים שעוד הייתה להם רשות להמשיך ללמוד בבית הספר, היה כל יום סיוט, עמידה מחודשת בניסיון. באמצע השיעור, המורים שהיו מורעלים מתעמולת וישי, היו יורקים לעברם ארס אנטישמיות בהערות פוגעניות. אף לא אחד מחה על כך כשהיו מתבדחים על חשבון היהודים לצהלת התלמידים הצרפתים. ביציאה מבית הספר, היו אורבים להם בריונים מהכיתות הגבוהות, ומרביצים להם כהוגן. ״הם תמיד גברו עלינו והיינו חוזרים הביתה פצועים ופגועים. רוב הזמן לא היינו מעיזים אפילו להתגונן, והעדפנו לברוח, מבוישים מחולשתנו תחת הלצותיהם׳׳.

 

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.