מורשת יהדות מרוקו

. ביקור בקורפו

האי קורפו היה בימים ההם תחנה ימית חשובה בדרך לתורכיה. די היה לחצות את המיצר הצר המפריד בין קורפו ליבשת יוון וכבר נמצאת בשטח תורכי. אבל קורפו היתה גם תחנה לממשיכים בדרכם לקושטא או לחבלי המזרח של יוון. קורפו היתה תחת שלטונה של ונציה, וכמו בכל מושבותיה של ונציה היו יהודי האי חופשים מן ההגבלות שהוטלו על היהודים בוונציה גופה, וקהילתם המשגשגת יכולה היתה אפילו לקלוט מספר ניכר של פליטים מספרד, שעברו דרך האי במסעם לתורכיה. אברבנאל בא לקורפו ממסינה, וכפי הנראה התכוון להמתין שם לבואה של משפחתו מנאפולי כדי שיוכלו להמשיך משם יחד את דרכם לסלוניקי.

בקורפו מצא אברבנאל קבוצה גדולה של גולים, ובכללם כמה יהודים נכבדים שבאו היישר מספרד, או ברחו מנאפולי ומשאר הערים האיטלקיות שנפלו בידי הצרפתים. אחד מהם היה דוד אבן יחיא, המטיף מליסבון ואחיין של האחים יחיא, אנשי חצרו של אלפונסו V, שהיה בנאפולי בשעת הפרעות של הצרפתים ועכשיו עשה את דרכו לתורכיה. היו ביניהם גם אליעזר תאנוסי, תלמיד חכם, רופא ומעריץ של אברבנאל, שעתיד לעלות לגדולה בתורכיה, ועוד למדנים. אברבנאל, שהיה במשך חודשים על חודשים מנותק מחברת יהודים, מצא, בלא ספק, עניין ועידוד בשותפות הרוחנית שחש בחברתם של כמה מאנשים אלה. ואולם בו־בזמן נחרד להבחין בשינוי הגדול שחוללו פגעי הגירוש בהרבה אישים נערצים. אם נסתמך על דבריו, נדמה היה לו כאילו סרה ״רוח אלוהים״ מאנשים אלה, וכתוצאה מכך נראו לו עכשיו כמה מהם, שבעבר נחשבו בעיניו כ״גדולי רוח״, כ״חרסים נשברים״ בלבד. יתר על כן, בקורפו עמד אברבנאל על אותה תופעה מוסרית שלילית, שהיא טיפוסית לאנשים שנעקרו משורשיהם –

אותה השתקעות גמורה בערכים חומריים, אותה הסתלקות מכל עניין שמחייב חשיבה מופשטת, אותו בוז גלוי או מסותר לכל מה שהוא רוחני, ואותה ריצה בהולה אחר הנאה ותענוגות, שהיא פרי אמונה ברגע החולף כמו גם פרי הרצון לשכוח את העבר; את כל אלה ראה ונפשו עגמה עליו. לאחר שנה, כשכתב את חיבורו ״נחלת אבות״, נתן ביטוי לצער שחש בזמן שהייתו בקורפו על ירידתה הרוחנית של יהדות ספרד. לדעתו, פגעה בהם ירידה זו יותר מכל הסבל הפיסי שנתנסו בו.

מאחר שהשתחרר משירותו למלכים, חידש אברבנאל את פעילותו הספרותית. לאחר שהשלים את פירושיו לנביאים ראשונים פנה אל ישעיהו, ראשון הנביאים האחרונים לפי הסדר המסורתי של התנ״ך. אולם עד מהרה נפסקה עבודה זו – אולי מפני שהמאורעות המסעירים באיטליה הפנו את תשומת־לבו לבעיות היסטוריות. אפשר שהתחיל באותו זמן בכתיבת ״ימות עולם״, חיבור שבו ביקש לתאר אה האסונות שבאו על העם היהודי ולהראות את הקשר בין אסונות אלה לתהפוכות הגדולות בתולדות האנושות. ואולם אם אמנם כאלה היו פני הדברים, נפסקה גם עבודה זו עד מהרה, והפעם היתה הסיבה מאורע משמח, שהיה בה־במידה גם בלתי צפוי: אברבנאל מצא בקורפו העתק מכתב־היד של פירושו הלא־גמור לספר דברים, שכתב עשרות שנים קודם לכן ואבד מחמת בריחתו מפורטוגל. יתכן שמרוב שמחתו על המציאה ביקש תחילה להתרכז בהשלמתו של חיבור זה. אבל משימה זו לא בוצעה בקורפו, כי בינתיים התרחשו מאורעות ששינו את תוכניותיו של אברבנאל וחייבו את שיבתו לאיטליה.

נראה שלא אברבנאל ולא אף אחד מבניו היה להוט לעקור לארץ מוסלמית. כולם היו חדורים בעקרונות התרבות האירופית והורגלו לאורחות חיים אירופיים. השתקעות בתורכיה פירושה היה לגביהם פרידה מציוויליזציה שבה ראו לא רק חסרונות, אלא גם הרבה יופי וגאונות. על כן אילו נפתח להם פתח להמשך ישיבתם באיטליה, היו ודאי מוכנים בנפש חפצה לזנוח את תוכנית התיישבותם בתורכיה. פתח כגון זה אכן הופיע זמן קצר לאחר שיצא אברבנאל לקורפו.

כשעזב אברבנאל את מסינה, עדיין היתה נאפולי, כפי שציינו, בידי הצרפתים. אולם סמוך לסוף יוני גייס פֶראנטֶה בחופזה, למרות התבוסה הגדולה שנחל בסמינארה, כוח חדש והצליח לעלות על החוף מול שערי נאפולי. בעזרת האוכלוסיה, שהתקוממה לצרפתים, התבסס עד מהרה בעיר. עדיין היה להם, לצרפתים, מעמד בנאפולי בזכות שליטתם במבצרה של העיר, אך באוקטובר נכנע חיל המצב הצרפתי, ופראנטה יכול היה לעזוב את העיר בביטחה ולהמשיך במלחמה באזורים אחרים. בנסיבות אלו החליטה משפחתו של אברבנאל בנאפולי – רעייתו, חתנו יוסף, משפחתו של זה האחרון, ואולי גם משפחתו של יוסף, בנו של אברבנאל – להישאר בנאפולי ולהמתין בה לסיום פעולות האיבה, שעכשיו נראה קרוב למדי.

אולם שיבתו של אברבנאל עצמו לנאפולי היתה כרוכה בסיכון חמור כל עוד שוטטו אוניות צרפתיות בים, לאורך חופיה של ממלכת נאפולי. אבל עכשיו, משזנח את התוכנית התורכית, ביקש בכל זאת להתיישב אי־שם בתחומי נאפולי, במקום שיקל עליו יותר לקיים קשרים עם משפחתו ולהיות קרוב אליה יותר עם גמר המלחמה. אך להיכן יכול היה אברבנאל לפנות? קלבריה עדיין היתה זירת מלחמה. הצרפתים עדיין החזיקו ברובה של אפוליה. נדמה היה לו, שהיה רק מקום מתאים אחד: מונופולי, ואליה שם את פניו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

עמוד 95

7. 7. כינורו של ז׳אן

לעומת אדואר ההולל, אחיו ז׳אן היה שקט ומופנם. היה לו כינור, עליו ניגן במשך שעות רבות מדי יום ביומו. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי כאשר התוודה בפניי שהוא אינו שש לנגן, ושאמו היא המאלצת אותו להתאמן. פעם, לאחר שניגן במשך מספר שעות תחת השגחתה, הוא הורשה סוף סוף לצאת להתאוורר. הוא עלה אל עליית הגג, שם מצא אותי מטפל בשתילי העגבניות שנבטו בארגז ששימש לנו כאדנית על גג ביתנו. הייתי כל כך נלהב מפריצת הנבטים מן האדמה, שנהגתי לרכון עליהם שעה ארוכה בתקווה לראות איך הם גדלים לנגד עיניי. ז׳אן כרע לצדי ומלמל: ״איזה מזל יש לך!״ ״למה אתה אומר את זה?״ שאלתי תמה.

״כי אמך לא מכריחה אותך לנגן במשך שעות ארוכות ואתה עוסק בדבר שאתה אוהב לעשות.״ ״ואני חשבתי כי לך יש מזל!״ ״למה?״

״כי אתה מנגן על כינור, וזה נהדר!" ״אתה אוהב את הנגינה שלי?״ ״כן!״

״הייתי רוצה להתחלף אתך, לתת לך את הכינור שלי ובלבד שייתנו לי לעשות את מה שאני אוהב."

״ואימא שלך תסכים שתיתן לי את הכינור שלך?״ שאלתי כשלבי רוטט,אף שידעתי את התשובה. ״לאאא…״ גיחך במבוכה.

״ומה אתה אוהב לעשות?״

"אני אוהב לטייל, אני אוהב את הטבע, אני אוהב את הים!״ ״אז למה אינך הולך אל הים?״

״אימא לא מרשה לי. היא מפחדת שעורי ישחים ואז אהיה ככל המקומיים כאן.״

על אף שידעתי שהסיכוי שיינתן לי לנגן על כינורו של ז׳אן קלוש ביותר, אמרתי בכל זאת להוריי: ״ז׳אן!״ ״מה ז׳אן?״

״הבן של המהגרים. זה שמנגן! אם נלחץ על הוריו, או אם נשלם להם משהו, אולי ישאילו לי מדי פעם את הכינור, כדי שאקח שיעורים אצל אחד מהכנרים.״

"אתה לא מכיר את גברת לוין. היא רוצה שבנה יהיה כנר בעל שם עולמי. היא אפילו לא תיתן לך לגעת בכינור. לפני כמה ימים התלוננה באוזניי כי עירנו חסרת תרבות ולראיה – אין כאן כנר ברמה גבוהה שאצלו יוכל בנה להשלים את לימודי הכינור שלו.״ "אבא, עירנו חסרת תרבות?"

״להפך! הרבה ערים מתקנאות במוגדור בגלל התרבות שלה. יש כאן מועדונים רבים! יש כאן הרבה משכילים! ישנן הרצאות בתחומים שונים הניתנות על ידי מקומיים או אורחים! הרבה יהודים ממוגדור מקיימים קשרים עם לונדון ומנצ׳סטר ומביאים לנו משם את כל החידושים! תראה את אחי יצחק, דודך! הוא נציג מובהק של התרבות המערבית, הוא צייר, משורר, מחזאי ואפילו במאי תיאטרון!״ ״אז למה אין כאן מי שילמד את ז׳אן ואותי כינור?״ אבא צחק: ״אתה כבר שם את עצמך בשורה אחת עם ז׳אן. קצת מוקדם, לא? אין לנו אפילו מושג איך נשיג כינור בשבילך!״ צמרמורת של קורת רוח עברה בגופי: האומנם הוריי מחפשים דרך להשיג לי כינור? אבא המשיך: ״לעצם העניין, יש כמה ילדים אירופאים שלומדים כינור אצל מורה שהובא מפריז למוגדור במיוחד למטרה הזאת. אם גברת לוין הייתה רוצה באמת, בנה היה לומד גם הוא אצל המורה ההוא. אבל לטענתה, הוא אינו בעל שיעור קומה מספיק כדי ללמד את בנה ונוסף לכך, בעלה מתנגד, כי הוא אינו רוצה כל מגע עם הצרפתים, שבאופיים הם ׳בוגדניים׳ כדבריו.״

והימים ימי ממשלת וישי בצרפת שפעלה בחסות הנאצים. שוב לא חזרתי להטריד את הוריי בעניין הכינור, אך לא הפסקתי לרצות בכל לבי להיות כנר. כל אימת שבקעו צלילי כינורו של ז׳אן, יצאתי מחדרי והקשבתי להם בקשב רב. אמנם צלילים אלה היו רחוקים מהנגינה אשר שמעתי בסרט ״גן העדן האבוד״ שעדיין הדהדה באוזניי, אבל הם העניקו לי את התקווה שגם אני אוכל פעם להחזיק בידי קשת ולהעבירה על מיתרי הכינור ולנגן… לנגן… לנגן.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה–כינורו של ז׳אן