מורשת יהדות מרוקו

הדפסת הספר מנחת יהודה

הרב פרופ' משה עמאר

הספר 'מנחת יהודה’ לרבי יהודה אבן עטר ונסיונות להדפיסו במאות הי״ח והי״ט שכשלו

'הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל' (זוהר ח״ג, קלד, א)

המחבר רבי יהודה ב״ר יעקב אבן עטר, נולד בעיר פאס באלול התט״ו(1656). על רבותיו נמנה רבי מנחם סירירו. רבי יהודה נחשב לגדול החכמים בדורו. עוד בחייו התקבלו פסקיו כהלכה למשה מסיני. במקרים הבודדים שנמצאו חולקים על דבריו, הם עשו זאת תוך הכנעה גדולה. להלן אחד מביטויי היעב״ץ, כאשר חלק על פסיקתו: 'אחר נשיקת ידיו גלילי זהב לא זכיתי להבין את דבריו…'. רבי יהודה עצמו ברח מהגדולה, אישיותו הלבבית ומידותיו הנעלות, היקנו לו סמכות גדולה אצל בני דורו. הרבה מזמנו הקדיש להרביץ תורה ברבים, וזכה לגדל דור שלם של תלמידי חכמים. תלמידיו קינאו לכבודו, ודאגו לרומם את שמו. עבודתו ברבנות נעשתה שלא על מנת לקבל פרס, ולפרנסתו עסק בצורפות. בעוד את עצמו הקדיש לקהל ולצרכיו, היה נכון לעזור לכל אחד ואחת בשעת דוחקם. ר' יהודה היה מושא להערצתם של כל בני הקהילה. בחגים היו מתפללי כל בתי הכנסת בעיר, נגשים אחרי התפילה לביתו לנשק את ידיו ולקבל את ברכתו. למרות הטורח הרב שהיה לו בזה, קבל את כולם בסבר פנים יפות כשהוא מעתיר על כל אחד את ברכותיו הלבביות.

בשנת התס״ד (1704) התמנה לאב בית הדין בעיר, בתקופת כהונתו תיקן תקנות רבות, בהן בולטת דאגתו לכל שכבות האוכלוסייה, עשירים, עניים, תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. מכל קצות מרוקו פנו אליו בשאלות הלכה, וראו בו את הסמכות העליונה בתחום זה. בשנת התס״א (1701), כאשר הטיל המלך את גזירת המס של מאה כיכר על היהודים במרוקו, וכשליש מהסכום הוטל על יהודי פאס. רבי יהודה נאלץ, כמו רוב היהודים, לברוח למכנאס. במכנאס התקבל בכבוד גדול על ידי חכמי העיר, ואף ישב אתם בבית הדין לדון ולהורות וחתם ראשון על הוראות ופסקי דין.

תקופת כהונתו ברבנות הארוכה, הביאה שהוא כיהן עם רבותיו, ועם חבריו ותלמידיו. כיהן בדיינות עם הרבנים: ר' מנחם סירירו, ר' וידאל הצרפתי, ר' מימון אפלאלו, ר' שמואל הצרפתי, ר' אברהם אבן דנאן, ר' אברהם אבן עלאל, ר' יעקב אבן צור, ר' יעקב אבן מלכא, ר' שלום אדרעי, ר' סעדיה אפלאלו, ואחרים. מצאצאיו ידוע לנו בנו ר' עובד.

רבי יהודה נפטר ביום י״ט סיון התצ״ג(1733). וציונו משמש מאז ומתמיד כמקום תפילה לכל מר נפש, והרבה מספרים על נסים שאירעו לאלה שהשתטחו על קברו. בפאס נהוג כי מי שמתחייב חרם לחברו בבית הדין, הוא מתחייב לקבל אותו ליד קברו של ר' יהודה.

מקוצר המצע לא אוכל להרחיב כאן בתולדותיו, לכן ראוי לצטט כאן דברים שכתב עליו רבינו החיד״א, שהם מעט המחזיק את המרובה:

רבי יהודה אבן עטר, הרב הגדול והקדוש, אב בית דין ור”מ [וריש מתיבתא =וראש ישיבה/ בעיר פאס, חיבר פירוש למדרש רבה בכתב יד, ושמעתי מרב אחד הי״ו, שהוא היה סולת נקייה. והרב ז״ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם אחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז״ל, וכיוצא דברים נפלאים. ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוהים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול, אחר שנשאר שם יום ולילה, והיה קידוש ה'י גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו ונדעם, הן בעודנו חי ואף כי אחרי מותו למשתטהעל מצבתו, תנצב״ה.

הרב חיים דוד יוסף אזולאי, מחכמי ירושלים במחצית השניה של חמאה הי״ה. החיד״א, שם הגדולים, ירושלים תשנ״ד, ערך 'רבי יהודה אבן־עטר', עמי עה. לתולדות רבי יהודה בן עטר, ראה מה שכתבתי במבוא: רבי יהודה בן עטר, שו״ת ופסקים. הוצאת מכון ירושלים, ירושלים תשמ״ט.

 יצירתו

יצירותיו בהלכה רבות, אך הן מפוזרות בין ספרי השאלות והתשובות של חכמי התקופה, בדפוס ובכתבי-יד. תשובותיו מצטיינות בבהירות ובתמציתיות, הנובעים מההכרה בסמכותו. כרך מתשובותיו המלוקטות בענייני שו״ע אורח חיים, יורה דעה ואבן העזר, נמצא בשלבי הדפסה. לבד ממאות רבות של תשובות שכתב, ידועים הספר 'מנחת יהודה', דרושים על התורה; 'שיר ומכתם' דיני שחיטה וטריפות בשיר, ועוד חיבורים שלא השתמרו. ר' עובד בנו בהקדמה שכתב לספר 'מנחת יהודה', מזכיר את יצירתו הפוריה של אביו:

ויש לו כמה שלי מעל״תא וחידושים, (קונטרסים, ושטות על סוגיות הגמרא, וחבילות חבילות, מכמה פסק^, דינין מאשר שאלוהו, והיה משיב שולחו דבר דבור על אופניו כפעם בפעם. עם כל זה לא רצה לגלות מהם דבר מרוב ענוה ותורה דאית בה.

זה לבד מהספר 'מנחת יהודה', נשוא ההקדמה. בדברי ר' עובד לא ברור משמעות 'מילי מעלייתא וחידושים וקונטרסים', האם מדובר בשלשה סוגי חיבורים וכל אחד מהם לחוד, או שמא מילי מעלייתא שהם חידושים וקונטרסים. גם לא ברור חידושים כמה, על התורה או בהלכה. וכן 'קונטרסים' על מה, האם כל קונטרס הכיל בירור הלכתי מסוים או פרשנות לסוגיה תלמודית או קונטרסים של פרשנות למקרא ודרשות.

לידינו הגיעו החיבורים הבאים: 'מנחת יהודה' דרשות על התורה; 'שיר מכתם', דיני שחיטה וטריפות מפוייטים; מנהגי טריפות בפאס; סדר חליצה; שאלות ותשובות ופסקים.

'מנחת יהודה' – תוכנו ומבנהו

הספר 'מנחת יהודה' – דרשות לתורה ערוך לפי סדר הפרשיות, דרשה אחת לכל פרשה. מבנה הדרשה הוא אחיד בכל הספר, והוא בנוי מארבעה הלקים: א. נושא הדרשה, מאמר חז״ל לקוח מהתלמוד או מהמדרשים, העוסק באחד מהעניינים שנזכרו בפרשה. ב. פתיחה שבה מרהיב הדברים ברעיון הנזכר בנושא, בהוספת מאמרי חז״ל מהתלמודים ומהמדרשים, או מדברי הראשונים והאחרונים, דיון וביאור דבריהם, תוך שהוא חורז ענין לענין בקשר רעיוני וענייני. ג. מפרש פסוקים מהפרשה העוסקים בנושא ומקשרם לפתיחה, תוך דיוק בפסוקים בקושיות ותירוצים, ד. דיון במאמר נושא הדרשה, תוך דיוק ודיון בתוכנו ובלשונו. ומקשרו לפסוקים מפרשת השבוע.

שיטת פרשנותו של מוהריב״ע היא מקורית, ולכן כמעט הוא אינו נזקק לספרי מפרשים או דרושים. בכל חיבורו נזכרו מספר קטן של חכמים, וגם אלו רק פעם או פעמיים. כפי שהוא עצמו ציין בחתימת החיבור במהדורה ראשונה: 'והנה עד נאמן עלי חונן דעת, אם נשאתי על שפתי בחיבור זה דברי שום מפרש והעלמתיו, זולת מה שהזכרתי הרי נקבתיו בשם^,. לשונו וניסוח דבריו הם קצרים ותמציתיים כמו תנא ירושלמי, לכן יש ללמוד בו ביישוב הדעת, כי כל מלה מדבריו היא זהב פדויים.

הדרשנים בדורו של המחבר ובדורות שאחריו שהתגוררו במקומות הסמוכים לעיר פאס ובאזורים שהושפעו מחכמיה, עשו שימוש נרחב בספר 'מנחת יהודה', ויעידו על כך ההעתקות הרבות מן הספר, שנעשו הן בחיי המחבר הן לאחר פטירתו. קצתן מצויות בידיים פרטיות ובספריות ציבוריות בארץ ובעולם.

ברית מספר 39 בעריכת מאר שר כנפו– הרב פרופ' משה עמאר הספר 'מנחת יהודה’ לרבי יהודה אבן עטר

עמוד 7

ד״ ר אלישבע שטרית

המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט

ערב הפרוטקטורט הצרפתי סבלה החברה היהודית של מרכש מבעיות פנימיות שונות ובראשן: צפיפות דיור קשה; מצוקה כלכלית של שכבות נרחבות, שנזקקו לתמיכה מהקופה הציבורית, מספר גדל והולך של פושטי יד מחוסרי קורת גג, תנאים תברואתיים והיגייניים ירודים, שגרמו להתפשטות חוזרת של מחלות ומגפות, עזובה גדולה בקרב ילדים בגלל מחסור בכיתות לימוד ועוד.

בעיות אלו החמירו עוד יותר תחת השלטון הצרפתי, כי בעשור הראשון שלאחר הכיבוש הוכפלה כמעט האוכלוסייה היהודית. בשנת 1912 היא מנתה 15,000 נפש ב 1924 25,000 נפש. הגידול הדמוגראפי המואץ נבע בראש ובראשונה מהגירה בלתי פוסקת מכפרי המחוז אל העיר. למרות הגידול באוכלוסייה המשיכו כל היהודים, עשיר כעני, לחיות בין חומות המלאח עד למחצית הראשונה של שנות השלושים, וכאשר החלו לצאת ממנו הם התפרסו רק בשכונות הצמודות לו ולא עברו להתגורר בעיר האירופית, הנמצאת במרחק 4 ק"מ מהעיר העתיקה. לפיכך, המשיך המלאה לשמש כעיר יהודית לכל דבר ובה בעת נותרה הקהילה צמודה לנורמות מסורתיות ושמרניות וסגורה במידה רבה מפני תמורות הזמן.

משנת 1884 שלט ביד רמה ישועה קורקוס. תחת השלטון המוסלמי הצליח ישועה להחניק כל סממן של אופוזיציה לשלטונו. לפיכך, עורר הכיבוש הצרפתי בקרב מתנגדיו, ובהם קומץ קטן של אישים מתמערביס או"נאורים", כפי שהם מכונים במקורות, ציפייה שהשלטון החדש יעודד ויתמוך יצירת הנהגה חדשה שתפעל לקידום הקהילה ברוח המודרנה. אולם, כל הניסיונות, ובכלל זה הרפורמה בארגון הקהילות שהנהיגו הצרפתים ב 1918 ולפיה ניתן היה לשנות את ההרכב האישי של חברי ההנהגה נכשלו משום שישועה, שהיה "בנקאי חצר אמיתי" ונחשב למנהיג היהודי החשוב במרוקו בחילופי המאות, נהנה מתמיכה מוחלטת של תהאמי אל גלאויי – המושל המוסלמי הכול יכול של מחוז הדרום ויד ימינם של הצרפתים במרוקו, מאהדה רבה של המרשל ליוטה ומיוקרה בקרב הציבור הרחב, על כן המשיך למשול בסמכותיות רבה עד ליום פטירתו, בדצמבר 1929 והיה כבן מאה שנים.

בכל ימי ישועה התנגדה ההנהגה בראשותו לכל רפורמה שעלולה הייתה לשנות את האופי השמרני של המלאה, לפגום בכוח השליטה של ההנהגה על ההמונים ולפגוע באינטרסים הכלכליים של העילית המסורתית. הנה כמה דוגמאות בולטות: פעם אחר פעם הכשילו בעלי הבתים, בתמיכת ההנהגה, הקמת שכונה יהודית חדשה מחוץ למלאה, כי ככל שעלה הביקוש על ההיצע, כך עלו דמי השכירות והמרווחים העיקריים היו כמובן בעלי הבתים וכך כותבים היהודים בסוגיה "וכל אחד ואחד להנאת עצמו הוא דורש", כותבים היהודים. דוגמא אחרת: יהודי מרכש נהגו לזרוק את האשפה בסמיכות לבית העלמין. במהלך הדורות נוצרה במקום גבעת זבל שנישאה לגובה של 4.5 מטר והשתרעה על 3.5 דונם. המקום הפיץ ריחות צחנה והיה מדגרה נוחה להפצת מגפות. משנת 1913 ביקשו הצרפתים לסלק את המפגע התברואתי ולהקים על המקום שיתפנה שירותי היגיינה למען הקבצנים שהצטופפו במקום, אבל הקהילה סירבה בתקיפות ליוזמה, בין היתר בגלל שהשטח היה בבעלותה. השוק ובית המטבחיים גם הם היו מקור לזוהמה וללכלוך ששרו במלאח. בשנת 1926 הציעו הצרפתים לעשירי הקהילה להשתתף בבניית שוק חדש מחוצה לו. העשירים ובראשם נשיא הקהילה היו בעלים של חנויות רבות ורעיון העתקת המרכז הכלכלי אל מחוץ למלאח פירושו היה לדידם הפסד רווחים ואיבוד שליטה על רבים מהסוחרים הזעירים, לכן סירבו להצעה. אי לכך, נמסרה הבנייה לתעשיין יהודי יליד תיטואן בשם יוסף ישראל. ישראל בנה בקרבת המלאח שוק גדול מקורה ומודרני, אבל בהוראת הצרפתים נותר השוק סגור, כי פתיחתו עוררה מהומות אלימות ברחובות המלאח. ובתחום החינוך: אמנם, כבר בשנת 1900 נוסדו בקהילה בתי ספר של כי״ח, אבל עד ראשית שנות השלושים לא חל גידול במספר הלומדים והוא נשאר נמוך מאוד יחסית לגודל הקהילה (בין 150- ל 200) וזאת משום שההנהגה סירבה להגדיל את תמיכתה בבתי הספר והיא גם הצרה את הפעילות של האגודות החדשות, כמו 'אגודה לעזרה בלימודים' (l’Aide Scolaire) או איגוד בוגרי כי״ח ( Association des Anciens Elèves), שפעלו למען קידום החינוך המודרני וחיזוק תופעת ההתמערבות בקהילה. ובה בעת שמרה ההנהגה מכל משמר על החינוך המסורתי בתלמודי התורה והוא נותר גבוה עם 1,400 ילדים. אחרי פטירת ישועה בחרה העילית הוותיקה והשמרנית בבנו מרדכי (1885- 1944) לתפקיד נשיא.

אם קיוו החוגים המתמערבים, שמרדכי(היה צעיר יחסית בן 44 וידע צרפתית) יהיה קשוב יותר מאביו לתמורות הזמן החדש הרי שהקדנציה הראשונה שלו כנשיא הוכיחה להם שמה שהיה הוא שיהיה. אולם, בניגוד לימי ישועה, חוגים אלה כבר לא חששו להביע בגלוי את מורת רוחם לקראת הבחירות לחידוש הועד לשנים 1932- 1934 הם הצליחו להכניס ארבעה חברים- כולם בוגרי החינוך הצרפתי. בראש הקבוצה עמד סלומון קורקום בנו של מאיר (מענף אחר של משפחת קורקוס) שנמנה עם הדור החדש של העילית המסורתית ונבחר למזכיר הוועד. החברים החדשים המריצו את נשיא הקהילה לקדם פרויקטים לשיפור תנאי החיים. יוזמות כמו רכישת קרקע להקמת אגף יהודי בבית החולים הצרפתי (הבנייה מומנה ע״י יהודים עשירים: רוטשילד וגלדיס), או הקמת מוסד חינוכי ל 500 ילדים בביתו של ישועה קורקום התקבלו בהסכמת כל חברי הוועד ובברכתם. לעומת זאת, יוזמות שעמדו לפגוע באינטרסים של העילית הכלכלית נדחו על הסף. אלא שבניגוד לעבר הצעירים לא נרתעו מלהיאבק על עמדותיהם. הדוגמה הבולטת לכך הוא המאבק על פתיחת השוק החדש שנבנה, כמו שצוין לעיל, במחצית השנייה של שנות העשרים ומאז נותר סגור.

את הנושא העלה לדיון סלומון קורקוס, אבל נדחה ברוב קולות. אי לכך, החליט המזכיר הנמרץ לפעול "מעל לראשי" המתנגדים ושיגר מכתב ארוך לראש העיר הצרפתי ובו הציג רפורמות שיש להנהיג במלאח למען קידום החברה היהודית ושיקומה. וכך פותח סלומון את מכתבו לראש העיר: "אינני מדבר בשם וועד הקהילה, שבה אני משמש כמזכירה, אני מדבר בשם עצמי ואני בטוח שאני מביע את ההרגשה הכללית של כל האוכלוסייה היהודית של מרכש[…] אני מעז לכתוב לך ולומר בקול רם את מה שכל העולם בקהילה שלנו חפץ לומר, אבל שותק, לאחר שתיאר את תחלואי המלאח ופירט את הרפורמות שהוא מציע מפציר סלומון בראש העיר ומבקש ממנו: "אנו מעדיפים שהרפורמות ייעשו במהירות האפשרית […] אני מרשה לעצמי, אדוני, לקרוא לרגשות שלך למען עניינינו ולתמיכתך היקרה למען כמה רפורמות שאני רואה אותן כדחופות וחיוניות ביותר למען שיפור תנאי החיים וההיגיינה של המלאה".

 ראש העיר בא בעצמו למלאח ביום שישי דווקא, היום העמוס והצפוף ביותר כדי לבדוק מקרוב את המצב והשתכנע מהטענות שהעלה סלומון במכתבו. בעקבות הסיור הביא את סוגיית פתיחת השוק להצבעה בפני המועצה העירונית העליונה של מרכש, שבה השתתפו גם ארבעה נציגים יהודים. ההצעה אושרה ברוב של שישה עשר נגד שניים (נשיא הקהילה מרדכי קורקוס וגיסו אברהם שגם היה אחיו הבכור של סלומון). המתנגדים לא השלימו עם ההחלטה שהתקבלה ובצר להם פנו לתהאמי אל גלואיי- המושל המוסלמי הכל יכול של מרכש ודרום מרוקו, ובלחצו נאלצו הצרפתים לחזור בהם מהחלטתם. השוק נותר סגור וסלומון נאלץ להתפטר מהוועד.

למרות הכישלון של החוגים המתמערבים, הייתה "פרשת השוק" ציון דרך חשוב בתולדות הקהילה. כי הנושא הפך זירה למאבק בין חוגים שמרניים לבעלי דעות רפורמיסטיות, כאשר כל צד מגייס את העיתונות הצרפתית והיהודית ליצירת דעת קהל אוהדת לעמדתו. ['האחדות מרוקנית' L'Union Marocaine, צידד בעמדת סלומון קורקוס ואילו 'העתיד המאוייר' L'Avenir Ilustré צידד בנשיא הקהילה]. המאבק גם סימל את היציאה של חלקים מהחברה היהודית מהאדישות ומהפסיביות שהיו מנת חלקם שנים ארוכות והם החלו לשגר מכתבים לעיתונים ובהם הביעו את מורת רוחם מההנהגה. יתר על כן, הכישלון המריץ את הצעירים לפעול ביתר נחרצות למען שינוי פני ההנהגה ובבחירות לחידוש הוועד לשנים 1934- 1936 הם הגדילו את ייצוגם והפכו לרוב. סלומון, שנאלץ להתפטר חזר לוועד כשהוא מחוזק בחברים לדעה שבחרו בו לגזבר הקהילה.

אמנם מרדכי קורקוס שב ונבחר לנשיא, אבל החברים החדשים לא השלימו עוד עם תרבות השלטון הדיקטטורי שלו ודרשו ממנו להעלות כל נושא לדיון פתוח ולקיים הצבעה גלויה על כל נושא. התוצאה הייתה: ברוב קולות החברים החדשים אושרו פרויקטים להם התנגדה ההנהגה השמרנית שנים ארוכות, ובראשם: פתיחת השוק החדש וסילוק הר הזבל- שנחשב לאירוע חשוב עד כי הוזכר בעיתון הצרפתי Le Sud Marocain: יאחד המונומנטים ההיסטוריים של המלאח, שעמד במקום 400 מאות שנים', ההישגים המריצו את חוג המתמערבים להסתער ביתר נחרצות לקראת חידוש הוועד לשנים 1936- 1938.

ברית מספר 38 בעריכת מר אשר כנפו– ד״ ר אלישבע שטרית המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט.

עמוד 22