מורשת יהדות מרוקו

"המלאך הגואל אותי מכל רע –

יברך את ה נ-ער-ים…" (בר' מח, טז).

נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – ב- ים.

 "ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…

והמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

הזהר הק': יעקב ברך את נכדיו ברוח הקודש.

המלאך = השכינה = מלכות. (בלק קפז ע"א)

 

מאת: משה אסולין שמיר.

לע"נ אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה,

 שיום פקידת שנתה יחול  – ביום חמישי בשבת י"ב טבת

 

'שיהיו בהדרגת שלושה אבות' (רבנו-אור-החיים-הק').

רבנו רומז שבכל יהודי קיימות דרגות מסוימות מהאבות

 של חסד, גבורה ותפארת – אותן יש לפתח.

 

 ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,

 מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.

 

לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו-אוה"ח-הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". את המילה "ויקרא בהם" מסביר רבנו, מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הקב"ה מייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט). אפרים כידוע, עסק בתורה, ואילו מנשה סייע בידי אביו בשלטון.

המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב, א).

 

לגבי תוכן הברכה "וידגו לרוב בקרב הארץ" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו 'בקרב הארץ'. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות למרות קור המים.

את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע, למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח, ע"א-ע"ב).

בהקשר לשימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (בר' לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז בביטוי 'שיהיו בהדרגת שלושה אבות', שבכל יהודי קיימות בפוטנציאל דרגות ומידות מסוימות מהאבות כמו החסד, הגבורה והתפארת, וע"י הברכה, המברך מנסה להוריד את השפע הרוחני למתברך, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין האומר: תפקידה של הברכה הוא, להוציא את הכוח שיש באדם לפועל.

'ברכה' – מלשון להבריך/להרכיב/לחבר. לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי

 

"תרגום יונתן" אומר שאת הברכה "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים ומנשה", מברכים את התינוק ביום המילה. בתינוק קיים הפוטנציאל להיות כאפרים שעסק בתורה, או כמנשה שעסק בצרכי ציבור עם אביו, ואנחנו מברכים אותו שיצליח באשר יבחר, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין. וכך לשון תרגום יונתן: "בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר: ישוינך כאפרים וכמנשה".

 

ה"כתב סופר" מוסיף שהרי כל אב מחויב ללמד את בנו תורה. מצד שני, "אלף נכנסים למקרא, ואחד להוראה". לכן, מברכים את התינוק שגם אם ירצה להיות כמנשה, ילמד תורה בצעירותו, וכשיגדל יעבוד, וכן יקבע עיתים לתורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם. והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח ח)

 

רבנו יעקב אביחצירא אומר: יעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלהים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלהים", ונעשו בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלהים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלהים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם".

 

רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קדשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה).

חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים" כך: ער = עין רעה. נ נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו יהוה אתך את הברכה ב- אסמך – בדבר הסמוי מן העין".

 

 

   אחווה ורעות בין הנכדים,

מבטאת המשכיות בשרשרת הדורות.

 

נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?

הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה את המושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה.

האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו, היות ויש להם נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולמות העליונים. לכן, ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות. 

 

לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה, היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת.

שני בניו של אברהם אבינו יצחק וישמעאל, נאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים.

אצל שני בניו של יצחק יעקב ועשיו, הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו, דבר הנמשך עד לימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).

 

גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.

לצערנו, הפילוגים לא מדלגים על ימינו, ועלינו ללמוד מן הניסיון, ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה רק ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).

 

אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח, יג-יד).

 

שיכול הידיים גם מצביע על התופעה הסימבולית הבאה: כאשר שני בני אדם עומדים איש מול רעהו, יד ימין החזקה של כל אחד, מופנית כלפי שמאלו החלשה של הצד השני. לעומת זאת, כאשר משכלים את הידיים, הימין מול הימין, וכנ"ל גם השמאל. כל זה מצביע שאיש אינו רוצה לנצח את השני.

ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים, כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).

 

אפרים ומנשה, הם הילדים היהודיים הראשונים שנולדו בגלות. כאשר נעיין היטב במשמעות השמות, נגלה שיוסף הצדיק רומז לדילמה בה נמצא היהודי בגלות. מצד אחד, ההצלחה הכלכלית בבחינת  "אפרים – כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בר' מא, נב), מצד שני, למרות ההצלחה, הוא נזכר במשפחתו "בית אבי", בבחינת "מנשה – כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בר' מא, נא), גם אם זה בהקשר השלילי הרומז לפרשת המכירה.

לפני מותו, יוסף ביקש להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י בזמן גאולת עמ"י, למרות שיכל להיקבר בפירמידה מפוארת דוגמת מלכי מצרים. בעצם, הוא הלך בעקבות אביו.

 ה"משך חכמה" מסביר את המסר אותו רצה יעקב ללמד את זרעו {כמו גם יוסף}: "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם {במצרים} – הלא היו מתייאשים מארץ כנען, והיו משתקעים במצרים…." (ויקרא כו, מד).

למעשה, יוסף  מסמל את היהודי בגלות המצליח בעסקיו ושמח בהם. מצד שני, הוא מקושר לארץ ישראל, דבר המסביר את סיבת עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל, למרות שאבות אבותיהם נולדו וגדלו בגולה.

 

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

ויהי ימי יעקב שני חייו,

שבע שנים וארבעים ומאת שנה".

 

"צדיקים במיתתם – קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א).

 

 

פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז' ד') . משה רבנו הלך בעקבות האבות וברך את ב"י לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, לפני מותו" (דב' לג' א').

חז"ל אומרים שיעקב נפטר ביום א' של חג הסוכות, ונקבר בחנוכה. ה"חתם סופר" אומר, שהוא נקבר ב-י' בטבת.

 

"ויחי יעקב" – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א). כלומר, חיי הצדיקים הם חיי נצח, חיים שמעל הזמן, כאשר הפרידה מהעולם הזה, היא רק פרידה מהגוף ומעולם החומר. מעין תחנת ביניים לעולם כולו טוב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי הגמרא האומרת: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב).  לאחר שסיים לברך את בניו נאמר: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגוע ויאסוף אל עמיו" (בר' מט, לג). כלומר, ליעקב הייתה שליטה על רגע המוות, כך שמבחינה רוחנית, יעקב לא מת. וכדברי קדשו: "שאילו שלט בו המוות – לא הייתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל בפירוש הפסוק 'ואין שלטון ביום המוות (קהלת ח, ח), שאין מי שיתלה אינקומא" {טענות לביטול המיתה}. כלומר, מלאך המוות לא מחכה לאיש, ואפילו למלך, כדברי המדרש (דב' רבה ט, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו ה-כ"א לפס': "אם בחוקתי תלכו" בספר ויקרא (כו, ג), שבזכות עמל התורה, האדם כן יכול לקבוע את יום מותו, כמסופר על רב שילא שאמר לאשתו שתכין לו תכריכים, כי ברצונו למות. אכן, לאחר הכנת התכריכים, הוא נפטר. וכדברי קדשו: "הרי שבערך בעלי התורה – יכולים ללכת לעולם העליון כשהם חפצים… ואפיל שעדיין לא הגיע זמנם… והוא מאמר 'אם בחוקתי' – בסיבת בחוקתי! שאתם עמלים בהם – אתם ברשות עצמכם, אם תרצו ללכת – תלכו".

 

הקב"ה כידוע, שינה את שמו של יעקב לישראל – "ויאמר לו אלוהם: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב – כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא שמו ישראל" (בר' לה, י). רבנו דן בהרחבה בפס' הנ"ל בפרשת 'וישלח', שם הבאנו בפירוט רב את נושא שם האדם ומהותו. רבנו אומר שם: "השם יעקב לא נעקר". כלומר, השם יעקב ממשיך ללוות אותנו.

 

האלשיך הק' מסביר בהרחבה את נושא "יעקב אבינו לא מת". בכל המקומות בפרשה בהם מוזכר נושא מות יעקב, מופיעה המילה ישראל ולא יעקב: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף" (בר' מז , כט). "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (בר' מז, לא)."ועיני ישראל כבדו מזוקן" (בר' מח, י). פועל יוצא מהפס' הנ"ל, שישראל מת, ולא יעקב.

לדבריו, השם יעקב ממשיך ללוות את עמ"י לאורך הגליות, ובביאת המשיח יופיע השם ישראל המבטא נצחיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. הרי נאמר בפרשה הקודמת שיעקב היה בגיל 130 שנה כאשר נפגש עם פרעה. וכאשר הוא נפטר, הוא היה בגיל 147, כך שאם נפחית, נגיע ל- 17 שנה.

 

שאלה שניה. לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב, שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנהו".

 

שאלה שלישית. מדוע התורה משתמשת בביטוי "ויחי יעקב… שני חייו"? הרי מדובר במות יעקב?

 

שאלה רביעית. במניין שנותיו נאמר "שני חייו – שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנה". מדוע מתחיל עם האחדות, עובר לעשרות, ואח"כ למאות, שלא כמו אצל אברהם שם נאמר: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים" (בר' כה, ז). כנ"ל אצל יצחק ושרה. מתחיל במאות, עובר לעשרות, ורק בסוף האחדות.

שאלה חמישית. מדוע מנין שנותיו לא מופיע בצמוד למיתתו, כמו אצל אברהם: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי… ויגוע וימות" (בר' כה, ז+ח). אצל יעקב, מספר שנותיו מופיע  בתחילת הפרשה (בר' בר' מז, כח), ורק אחרי 60 פס' מציינים את מותו – "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגווע ויאסף אל עמיו" (בר' מט, לג). המילה מיתה לא מופיעה – "צדיקים במיתתם נחשבים חיים" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס'.

 

בראשית תשובתו, אומר רבנו שהשימוש בשם יעקב – "ויחי יעקב", ולא בשם ישראל = "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (בר' לה, י), נובע מכמה סיבות.

א.  "כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב… ולצד שעודנה באיבו, לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו" כדברי קדשו. כל זאת, בניגוד לאברהם ושרה ששינוי שמם, היה מוחלט.

 

ב. רבנו מתאר שהשם יעקב מופיע, כאשר הוא נמצא בצער, והשימוש בשם ישראל "שהוא בחינת קדושה עליונה", כאשר הוא בשמחה. רבנו מביא דוגמא משבת בה זוכים אנו לנשמה יתירה, בגלל שהשבת באה ממקום עליון, ולכן מצווים להתרחק מהכעס ומהיגון, ולענג אותה.

להלן כמה דוגמאות: במיתת רחל נאמר: "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (בר' לה, כ).  באהבת יוסף נאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (בר' לז, ג). רבנו מביא עוד דוגמאות.

מסר אמוני: כדי לזכות בקדושה עליונה, עלינו להיות תמיד בשמחה.

 

 לגבי השימוש בביטוי: "ויחי יעקב בארץ מצרים… שני חייו", רבנו מתאר את הסבל הרב שעבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו 'ויהי ימי יעקב שני חייו', לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות. והוא אומרו 'ויהי ימי יעקב', פירוש אותם י"ז שנה. שני חייו, פירוש, שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה, כדברי תנא דבי אליהו רבה (פרשה ו): 'כל שהשיגתו  שנה אחת טובה סמוך לזקנתו – סימן יפה לו… יעקב היה בטובה י"ז שנה…"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מז, כח).

כשהסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב, בבחינת: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז), כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירושים, כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת 'פעמיים כי טו"ב' = 34, השווים בגימטריה "ויחי".

 

לגבי השאלה מדוע הכתוב מקדים את האחדות והעשרות למאות במניין שנותיו, רבנו עונה: בגלל שרוב שנותיו בצער, וכדברי קדשו: "ואולי כי הקדים מניין המועט, שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים".

 רבנו גם עושה חשבון שהייתה לו שלווה רק ב- 47 שנים בהם היה עם רחל ויוסף, ובשש שנותיו כילד.

 

דעת זקנים בעלי התוספות: יעקב אבינו היה צריך לחיות 180 שנה כמו יצחק, אלא בגלל שהתלונן בפני פרעה על שנותיו שהיו "מעט ורעים היו שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם", הורידו לו 33 שנה, שנה על כל מילה (בר' מז, ח – ט).

מסר אמוני חשוב: לא להתלונן, ולקבל את הכל מאת ה' – מתוך אהבה ושמחה.

 

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:

האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

  הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט, א).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:

"מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי:

 

 בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו:

גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם…" (ע"פ תנחומא צו, ז).

 

איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת

תחת כנפי השכינה – כתנאי לגאולת עם ישראל.

 

"ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" – ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר להם דברים אחרים" (רש"י  בר' מט' א', ע"פ פסחים נו' ע"א).

רבנו החיד"א אומר: יעקב רצה לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (החיד"א. 'פני דוד' בשם תוספות רי"ד).

 

 המדרש אומר: אמנם יעקב אבינו לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו, כבסיס לגאולה.

"האספו" – יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש {ע"פ המדרש}, היות והיו מפוזרים במצרים.

 באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה של 'קבוצת עם ישראל', בכך שהשבטים קיבלו עליהם את עול מלכות שמים, בהכריזם כאיש אחד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א).  אלה הם שני הפס' הפותחים את ק"ש, והמוזכרים ערב ובוקר ע"י כל יהודי באשר הוא, תמידין כסדרן.

 

"הקבצו" – קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו.

יעקב נהג כך, היות וחשש שמא יש פסול בזרעו, לאחר שלא יכל לבשר להם את מועד הגאולה.

 

אכן, ברכת יעקב אבינו עשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנוכי מת, והיה אלהים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות – "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב, קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים, ע"י אמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד".

 

כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3533 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3333 שנים מאז קבלת התורה, עמ"י שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם, יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל, מתוקף חוק השבות.

קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.

 

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום –

צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט, יא).

 

"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,

          והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).

"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו ה"אביר יעקב").

 

אחדות  עם ישראל – כבסיס לגאולה.

 

רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום,

שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב".  הכתוב מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358.

 

רבי יעקב אביחצירא" שהיה בדרכו לא"י, עבר דרך מצרים שם עלתה נשמתו לגנזי מרומים, דוגמת יעקב אבינו.

שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזות ע"פ נוטריקון לשם "רבי יעקב אביחצירא". הכינוי "אביר יעקב", שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".

 

מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. הניסיונות כצפוי לא הצליחו.

"בני – אמר להם האב: עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם. כאשר תהיו מאוחדים כמו חבילת העצים, איש לא יוכל עליכם" – בהצלחה.

 

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן ע"ה, המלומד בנסים מרבני מרוקו כותב: "הגאולה תלויה כשתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

גם חמורה מצוה שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום כמה אלף פעמים רגעים יש בו, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

 

רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.

רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.

 

לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.

לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.

לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב' ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר "שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו, ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".

 

כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה.

עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נועד תפקיד חשוב בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.

בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש את ברכותיו הרוחניות המהוות קניינו הרוחני

 

"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…

פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…

שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).

 

"הפזיזות מן השטן" של ראובן – והכעס של שמעון ולוי.

 

 

חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא, בקשת אלישע הנביא מאליהו הנביא שיברך אותו בטרם עלייתו השמימה: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".

ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות:

בקבוצה הראשונה, נמנים ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם.

את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו".

על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".

 

ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).

כלומר, כל אחד והברכה המתאימה לו לאור אישיותו ושרש נשמתו. בהתאם לכך, כל אחד ימנף את התכונות החיוביות, ויתקן את השליליות.

 

הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכה של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים מלמעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו.  

לכן, אומר רבנו-אוה"ח-הק' בהקשר לברכת יעקב לנכדים אפרים ומנשה: "שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות". כלומר, להוריד את השפע האלוקי של האבות – אל הנכדים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל", הלא הוא שבט לוי ממנו יצאו משה ואהרן ע"ה.

ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קדשו של רבנו  : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.

הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.

 

בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגימטריה "אל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151, כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר".

כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת באל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

 

"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית.

כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו".

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…

אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, ט-י).

 

א. המלכות – מזרעו של יהודה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות מעשה יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.

 

רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}, מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.

לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר" ('פיתוחי חותם' ויחי, מט, ח-יא)

 

                                 ב. "עד כי יבוא שילה".

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).

משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.

 

הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.

רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו… ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).

רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אישה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.

עם ישראל מתנהג לעיתים כגור אריות. ברגע שפוגעים בו, הוא יסתער על אויביו כאריה.

 

                    ג. "אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, יא).

עירה, אתונו" – המשיח והחמור.

 

בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני לפס', שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.

 

שלושה מנהיגים השתמשו בחמור, כסמל לתהליך הגאולה: אצל אברהם נאמר: "ויחבוש את חמורו" – חבש את החומריות שבו, והצליח לגייר בודדים. אצל משה רבנו נאמר: "וירכיבם על החמור" – לקח עם שלם, והעלה אותם מעל לחומריות. מלך המשיח – "עני ורוכב על חמור" – יעלה את כל העולם מעל לעולם החומר.

החמור הולך לאט, וגם אמין בניגוד לסוס המשתולל. גם גאולתנו בוא תבוא, גם אם קימעא קימעא.

 

ד.  "כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".

הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך דם ויזע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו  הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות.

 הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג).

 

הרב סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים כיום.

"מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). הרב קוק אומר: ישנם שני סוגי עולים לא"י. כאלה העולים בגלל סערות ורדיפות בגלות, דבר הדומה לעבים {עננים} המתקדמים כתוצאה מרוח סערה. העליה המשיחית לעומת זאת, דומה ליונים השבים אל קניהם גם ממרחקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בר' מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

 "אור זרוע לצדיק"

לכבוד הנשר הגדול הרמב"ם – כ' בטבת.

קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.

 

הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התושב"ע. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.

 

רבי יהודה הנשיא הלך לאורם של קודמיו אליבא דרבי מאיר, וערך את המשנה המהווה ספר היסוד של ההלכה.

 

 

רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.

בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פאסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.   

הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל ל"ו.

 

נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות": בלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".

רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי פרופ' זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך, שכל קהילה בארץ ישראל, תרצה שהרמב"ם יקבר בעירה, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.

הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.

מתחם הרמב"ם עבר לאחרונה שיפוץ מפואר, כיאה לשוכנים בתוכו כבוד.  

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר בראשית.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

 

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוהינו…

כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א.  ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'}.

 

 שבת שלום ומבורך

 משה אסולין שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. והצלחה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם אור הגנוז בע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בנ/תי חניני ע"ה.

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב

״האם יש ברצוננו וביכולתנו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת״

(אלפרד ללוש, שליח לצפון אפריקה)

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב ניכרה בהיבטים נוספים הקשורים להכשרה, להקצאת השליחים ולמאבקים פוליטיים בין תנועות ארץ ישראליות ששליחיהן פעלו במגרב. הכשרה חלוצית הייתה ליבת הציונות, וחסרונה במגרב השפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה. האידיאולוגיה הציונית קידמה שלושה עיקרים: השפה העברית, ההכשרה הפיזית והגשמה בעלייה. ללא שליחים, ההכשרות בצפון אפריקה היו עיוניות יותר משעסקו בעבודת כפיים. כך נוצר מלכוד: אם אין שליחים אין הכשרה רלוונטית לפי עיקרי הציונות, ואם אין הכשרה לא תיתכן עלייה. המלכוד הזה היווה מכשול מבני שהקשה על פעילות התנועות המקומיות במגרב. נוסף על כך, תנועות הנוער הציוניות במגרב נסחפו למערבולת הפוליטית שאפיינה את פעילות שליחי התנועות הארץ־ישראליות במגרב ובלוב.

גרעיני ההכשרה שהופעלו ביוזמת הקהילה המקומית היו מקור גאווה לקהילות. עם זאת, הם לא היו הכשרות לפי התקן הציוני, ובעיקר נעדר מהם המרכיב החקלאי האינטנסיבי. נוסף על קשייה של הקהילה המקומית בקיום פעילות הכשרה ובהתמודדות עם הכשרות שלא תמיד פעלו על פי הנורמות המסורתיות־דתיות שלה, היה עליה להתמודד עם מחסור במשאבים מתאימים ומספיקים. גרעיני הכשרה הוקמו ביוזמה מקומית ובסיוע שליחי הקיבוץ המאוחד כדוגמת הגרעין הצפון־אפריקאי שנקלט בקיבוץ בית השיטה/בית אורן. גרעינים הוקמו גם בסיוע שליחי תנועות הפועל המזרחי, תורה ועבודה ובח״ד, לקיבוצים שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה שעלו לפלשתינה־א״י לפני תחילת ההעפלה הממוסדת מצפון אפריקה.

בטריפולי יזמה קבוצת בן יהודה הכשרה שפעלה כשלוש שנים והשתדלה לנהל אורח חיים דתי וציוני. אחת ההכשרות שפעלה למעלה משבע שנים התקיימה בג׳רבה ביוזמת הרב משה פרג׳ון, בראשות הרב וזיפה הכהן ובתו מרים, ובתמיכת מרדכי כהן וח׳טב יוסף. הכשרה זו עברה ממקום למקום, ובמשך השנים השתתפו בה כ־200 גברים. ההכשרה פעלה לפי תקנון וסדר יום, ודיברו בה בעיקר עברית. הדרת הנשים ממנה נבעה מהנורמות המסורתיות של הקהילה הטריפוליטאית, שחייבו הפרדה בין צעירים לצעירות.

מדיווחו של השליח אפרים פרידמן ניתן להתרשם שהקהילה היהודית ניסתה להכשיל, גם כן מסיבות דומות, הכשרה עירונית בעיר תוניס, מכיוון ש״אינה בהתאם למסורת המקובלת במקום, היא עשויה לחנך לקראת חופשיות ופריקת הדת״.

יוסף גויטע ואליהו עזריה פרשו מהתנועה המסורתית־דתית בן יהודה שפעלה באותה עת בהנחיית נפתלי בר־גיורא, השליח משדה אליהו מטעם הקיבוץ הדתי. בהשפעת תנועת צעירי ציון בחסות הקיבוץ המאוחד הם ארגנו בתוניס הכשרה עירונית כגרעין חילוני, כדי להצטרף לקיבוץ שדה נחום. המאמר ״בהכשרה״, שפורסם בטריפולי בירחון חיינו, תיאר את ההכשרה הראשונה של 11 בני נוער מהחלוץ כצעד ראשון לקראת הגשמת חיי עבודה ובניין ארץ ישראל בזו הלשון:

החברים עובדים במרץ ובהתלהבות יוצאת מהכלל, ובכל רגע נזכרים בארץ ישראל ומשוחחים על זה שעות רבות. הם מצפצפים על כל המכשולים, לחום השמש לא שמים לב, לכאבי הידיים והגב לא רואים בכלל, זולתי אחדים שכוחם לא די לעבודה, ואקווה שבמשך הזמן יתרגלו לעבודה ויצפצפו על כל המכשולים.

תנועת הפועל המזרחי הפעילה הכשרות במסגרת המדור הדתי במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. ידיעה על הכשרות בח״ד בצרפת פורסמה בעלונה הפנימי ידיעות המזכירות, ואף דווח על כך שכל הסידורים הפורמליים להעברת עשרות חברים מתונים, ג׳רבה ומרוקו להכשרה בצרפת בוצעו. במכתב לתנועת בח״ד במרוקו דווח על הצלחה בהעברת מעפילים מקיבוץ בית השיטה [קיבוץ של תנועת העבודה] לבארות יצחק [קיבוץ של התנועה הדתית], לאחר שהצטרפו לגרעין חדש שהגיע להכשרה בצרפת. באפריל 1947 ״נפתחה נקודת הכשרה בבבאס־אלפאס, כ־130 ק״מ ממארסיל עם 10 חברים מתוניס״, מקצתם היו מיועדים לגרעין השחר. קבוצה נוספת של 20 ממעפילי לנגב והמעפיל האלמוני ממרוקו ומתוניס השתתפה בהכשרת בח״ד בקומם דה פיז׳ול בדרום צרפת. ניתן להניח שההכשרה בצרפת איפשרה שליטה מלאה על חינוכם מחדש של הצפון־אפריקאים. אף על פי שהם היו חלוצים, הם לא הוצגו כך ולא זכו לתואר הנכסף. בישיבת מזכירות בח״ד נמסר שהכשרה חדשה נפתחה ליד פריז בהשתתפות 35 חברים מתוניס, ובהכשרה ליד מרסיי השתתפו 30 חברים, רובם ממרוקו. פעילות זו התבצעה בה בעת עם ניסיונות העפלה מצפון אפריקה בחסות המוסד לעלייה ב׳, ולא ברור אם היה תיאום בין המדור הדתי בסוכנות היהודית לשליחי המוסד לעלייה ב׳ שפעלו בצפון אפריקה באותה תקופה. אפשר לשער שבין שני הגופים בסוכנות היהודית, המדור הדתי ומחלקת העלייה, הייתה תחרות סמויה שלא תרמה להבנה ולתקשורת שוטפת ביניהן.

בעלון ידיעות יבנה ניתח משה תשבי את יעילות ההכשרה בבח״ד על בסיס ארבע שנות ניסיון שהצטברו בהכשרות בדרום צרפת, אשר להערכתו השתתפו בהן מאות צפון־אפריקאים, אך רק מעטים מהם נקלטו ונשארו בקיבוצים הדתיים. בין הגורמים לכישלון זה היו חסרונה של תנועת נוער בארצות המוצא ומחסור בשליחים בארצות צפון אפריקה. מבחינה תרבותית, דתית וחברתית, יוצאי צפון אפריקה לא התאימו לדגם החלוץ הדתי.

תקצוב ההכשרות היה קריטי להכנת העולים לצורכי התיישבות בפלשתינה־א״י. יכולת הניטור של הסוכנות היהודית ״בשלט רחוק״ – מארץ ישראל לתוניס ־ הייתה מורכבת, מוגבלת ומסורבלת. משה יונג הודיע למדור הדתי שתקציב להכשרה בג׳רבה לא הגיע ליעדו מכיוון שד״ר ליאופולד ברטוואס, האחראי למשרד הארץ־ישראלי בתוניס, ״מסרב לתמוך בחוות ההכשרה בג׳רבה״. עם קבלת תלונתו של יונג דרש אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, לקבל הסבר מד״ר ברווטאס מדוע לא קיבלה ההכשרה בג׳רבה את התמיכה הכספית. ד״ר ברטוואס השיב: ״לאחר חקירה שערכתי לא יכולתי לקבוע את קיומה של קבוצת הכשרה. למעשה, קבוצה של צעירים הגיעה לחווה להשתעשע מדי יום ראשון ולאחר מספר שעות פרשו״. ד״ר ברטוואס לא ביקר בחווה, אלא הסתמך על דיווח שקיבל מיד שנייה. ייתכן שסירובו נבע מכך שזו הייתה חווה של רוויזיוניסטים. במקרה אחר, יוסף סרוסי, מראשי קהילת טריפולי, התלונן שחוות ההכשרה שלהם הותקפה ונשדדה, ולכן לא הצליחו להמשיך בפעילות, אך הם התכוננו ״להקים חוות הכשרה ליד הים, שתעסוק גם בדייג ותוכל להכיל 500 חלוצים״. לא ברור אם סרוסי קיבל סיוע מהמדור הדתי. גם הגרעין של תנועת צעירי ציון, שהוכשר בריווט, אלג׳יר, לא זכה בתקציבים, אבל הסוכנות היהודית בכל זאת דרשה מהגרעין להעביר דיווח מפורט על פעילות ההכשרה למחלקות העלייה והארגון שלה.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב–דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 56