ארכיון חודשי: פברואר 2023


הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרבדניאל בר-אלי ביטון

הקצאת שליחים לצפון אפריקה

הקצאת שליחים הייתה תהליך בירוקרטי מורכב שהחל בפניית הסוכנות היהודית למרכזי התנועות הקיבוציות. המרכזים פנו למזכירות קיבוץ כלשהו, וזה החליט לאשר או לא לאשר את מועמדות השליח. רק עם קבלת אישור הקיבוץ הוצב השליח בארץ היעד. להחלטת הקיבוץ התלווה היבט כלכלי. כל שליח קיבל את שכרו מהסוכנות היהודית. נוסף על כך קיבל הקיבוץ סיוע כספי עבור משפחתו של השליח שנשארה מאחור. מכאן, שנאמנות השליחים לתנועה הייתה חזקה יותר ממחויבותם לסוכנות היהודית. עם זאת, בתהליך זה אין כדי להסביר את מדיניות הקצאת השליחים לארצות המגרב.

כבר בתחילת שנת 1943 ביקש דוד שאלתיאל לשלוח שליחים למרוקו ולאלג׳יר. שלוש שנים לאחר מכן, בפברואר 1946, בדיון על הקצאת השליחים לאחר מלחמת העולם השנייה בישיבת ברית הארגונים הציוניים(״הברית״), נמסר דיווח על 163 שליחים שפעלו מטעם הסוכנות היהודית בגולה, ורק שליח אחד הוקצה לצפון אפריקה. בדיון נוסף של הברית, בתחילת שנת 1947, דווח על פריסת השליחים לגולה: 98 פעלו במחנות העקורים ברחבי אירופה, לא כולל 140 שליחים בפלוגות הסעד, ואילו בצפון אפריקה פעל שליח אחד בלבד, לעומת שבעה פעילים באנגליה ו־16 בארצות הברית. אפשר להסביר את ההקצאה לשתי מדינות אלו מפני שהן היו מהתורמות הגדולות למפעל הציוני, ואילו צפון אפריקה נתפסה כארץ גזירה. בישיבה של הברית במאי 1947 הוצגה תוכנית לפריסת 25 שליחים, שכלל לא הביאה בחשבון את קהילות צפון אפריקה. יש לציין שבתקופה זו פעלו באלג׳יר השליחים אפרים פרידמן, כלב קסטל, חמל רפאל ויאני אבידוב. בקורס הגנה ברוויגו, אלג׳יר, הם הכשירו פעילים צפון־אפריקאים: נדיה כהן, רחל כהן ואילן חג׳אג מאלג׳יר, סאם אבוטבול ואלי אוחיון ממרוקו. ניתן להניח שהתיאום בין המוסד לעלייה ב׳ לבין הסוכנות היהודית לא היה סדיר, וידיעה זו ״נעלמה״ מדובקין. אולי מכיוון ששליחים אלו פעלו גם מטעם המוסד לעלייה ב'. גם הרב ש׳ קאפל דיווח שמשנת 1946 ״הכתה בח״ד שורשים בארצות אפריקה הצפונית״, אבל אין לה שליחים וישנה ״סכנה מטעם תנועת השומר הצעיר שהחלה לפעול במדינות, ומבקש שישלחו שליחים דוברי צרפתית״ [מרוקו, אלג׳יר ותוניס].

תלונות על מחסור בשליחים הגיעו היישר מצפון אפריקה. אפרים פרידמן, מהשליחים הראשונים לצפון אפריקה, הביע חשש שהמחסור בשליחים יגרום לכך שכל העבודה שנעשתה בצפון אפריקה ״תלך לעזאזל״. בדיווחיו חזר על ביקורתו ש״חטא בל יכופר הוא שאין שליחים״, בעיקר לאור נאומה של נדיה כהן בוועידת דרור העולמית במאי 1947, שבו הצהירה שצעירי ציון תהפוך לתנועה מגשימה ותתאחד עם תנועת דרור. כלומר, תהליך הקואופטציה הפוליטי הצליח ושתי התנועות התאחדו. גם לאחר הפלגת שתי הספינות (יהודה הלוי ושיבת ציון) המשיך פרידמן לכתוב על המחסור בשליחים: ״אם לא ישלחו לפחות 5 שליחים מיד, אזי באמת צריך להתייאש ולחשוב שהקיבוץ אינו מסוגל להבין את הבעיה הזו״.גם אלפרד כהן, שליח הקיבוץ המאוחד בתוניס, התלונן שבאירופה על מיליון יהודים יש כ־100 שליחים מהקיבוץ ו־1,000 שליחים של התנועה הציונית בלי העובדים בשטחים אחרים, ואילו על חצי מיליון יהודים מצפון אפריקה יש שלושה שליחים הממלאים את כל התפקידים של התנועה הציונית. הוא הקשה שיש צורך ב״מינימום של שליחים הכרחי כדי להקים אקטיבה [קבוצת פעילים] ואני רואה שכל הארצות וכל הקונטיננטים יותר חשובים מאתנו״. הוא התלונן גם על מחסור במשאבים ובתקציב, אך לא ביקש ״תקציבים כמו של מפא״י הגדולה״. הוא תבע אמירה ברורה מתנועתו – הקיבוץ המאוחד ־ בנוגע לצפון אפריקה: ״האם יש ברצונו וביכולתו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת, שפעם בשנה נזכרים בקיומה כשכל הדאגה היא לאירופה. כי לא מוכנים להקדיש כאן כוחות, אז חבל על כל יום עבודה שלי ומוטב שאחזור לארץ״. קריאה דומה לא יצאה מטעם שום תנועה מהתנועות האחרות שפעלו בצפון אפריקה. הציטוט מרמז שהשליחות שם מטעם הסוכנות היהודית הייתה מס שפתיים לקהילות המגרב.

מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ-ישראלית במגרב

בתחילת דרכה לא הקדישה התנועה הציונית תשומת לב ליהדות צפון אפריקה, אף על פי שקול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז על אי־התעלמות מיהדות צפון אפריקה. אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת, הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות/מפלגות הארץ־ישראליות שליוו את הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער, והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות דרור, השומר הצעיר, הפועל המזרחי, בית״ר, תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים. זאב ז׳בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהיכתה שם שורשים. בשנים 1945-1944, ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה – אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב – לא הניבו תוצאות. לביקורים אלו לא היה המשך, והשטח ננטש לטובת רוויזיוניסטים.

נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה, שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים, פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה־א״י. היא ביקשה להעביר מכתב לבן־גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת דרג בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ״כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות״.היא ציינה עוד שפעילות השליחים סמויה והם לא יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את חשיבות התמיכה של תנועה פוליטית ארץ־ישראלית ולא של תנועת דרור העולמית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב.

השליח פרידמן שכנע את פעילי תנועת צעירי ציון להצטרף לתנועת דרור העולמית של הקיבוץ המאוחד, ובמאי 1947 שלח את נדיה כהן כנציגה ולא כצירה לכנס העולמי של תנועת דרור במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת צעירי ציון בתוניס להצטרף לתנועת דרור העולמית. משה קליגר, חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, כלל לא הזכיר בנאומו באותו כנס את המחווה של נדיה מתנועת צעירי ציון להצטרף לתנועת דרור העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה על ידי התנועות הפוליטיות הארץ־ישראליות כתהליך טבעי ומובן מאליו שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.

לאחר שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן [בן־חיים] ״שההרכב המורחב החדש של הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד״ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג׳יר, אינו יעיל, ולא תפקד, ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית״. יש לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינויו של ד״ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש״אינם ממש בעלי עניין בציונות, ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית״. פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, וטען: ״איננו יכולים לבוא [לצפון אפריקה] אלא בדגלנו [החלוץ האחיד], שהוא איחוד הנוער הצפון־אפריקאי לשם הגשמה חלוצית״. אך למעשה הוא וחברו לשליחות יגאל כהן פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות הקיבוץ המאוחד ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון החלוץ האחיד של המפלגה היריבה, הוא הדיר את הפועל המזרחי מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד, על איחוד בין מועדון שארל נטר וקבוצת בן־יהודה בקזבלנקה, אשר שניהם לא היו בעלי אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה לידיעתו של דובקין, יוזם רעיון החלוץ האחיד. במחצית שנת 1945 טען אפרים פרידמן ״שיש תוכנית אחידה לכל צפון אפריקה […] ואנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה״.טענתו סתרה את נכונותו להימנע מיבוא הפלגנות הפוליטית הארץ־ישראלית לצפון אפריקה. ייתכן שקריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון־אפריקאית לא הייתה תמימה, אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון החלוץ האחיד.

שלש שנים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם הקיבוץ המאוחד בתוניס, ״שאין הן, התנועות תורה ועבודה ופועלי ציון (מפא״י), עוסקות בהגשמה ועלייה, ועבודתן היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון״. חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא״י בראשות אליהו לולו, ש״באמתחתה אלף לא׳י״ שבעזרתו תוכל להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו(דרור) שלא הצליחה להפוך לתנועה ההגמונית במגרב מפני שננטשה על ידי הקיבוץ [המאוחד], ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה מהתנועות הראשונות שפעלו במגרב.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרבדניאל בר-אלי ביטון

עמוד 62

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי.צווחה על היין.

המשפט העברי במרוקו

צווחה על היין.

 

צ״ג. ביום ש׳׳ק שמונה ימים לשבט משנת מגד׳׳ל עוז שם ה׳, מן הפרט נתקבצנו אנו החתומים בפרדס הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, במאמר השר אלקאיי״ד מאמ״י עז״א, לשאת ולתת בענין כמה נזקים ומבשולות הקורות אותנו בכל יום, מצד מכירת היין והמים שרופים מי המותף מ״א אלחיי״א, הנמכרים באיל מלאח יע״א ע״י קצת בני ברית, שאין יראת אלהים נגד עיניהם, ולא להזיק הקהלות הקדושות ישצ״ו, עדי השם ב״ה ברחמיו וחסדיו השאיר ממנו שריד ולא עזב ולא יעזוב, ומאת ה׳ היתה זאת, ולו נתכנו עלילות מצד כמה הרפתקי שעברו, הסכימו אילי הארץ עם השר הנז', להכרית את שם מכירת היין והמים שרופים מהאלמלא״ח יע״א. ולהיות שאין מחמיצין את המצוות, ובפרט בדבר מצוה כזו, נתן השם ב״ה בלב השר הנז׳ עדי שהסכים להוציא ספר תורתינו שתתעלה בשוקים וברחובות ביום השבת הנז', וכרוזא קרי בחיל שמאותו היום ולעשר שנים הבאים לקראתנו לשלום, כל איש ואשה מבני ישראל המוכר או נותן לשום גוי שאינו ב״ב הן ישמעאלי הן עלג, הן אדומי יחד איש ואשה גויה, הנה הוא מוחרם ומנודה בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו ע״ה, ארור הוא ביום וארור הוא בלילה, לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים. ובכלל הנדוי והחרם ג״כ שלא למוכרו לשום בר ישראל, הן איש הן אשה, ולא יעשו שום הערמה על המכירה הנז', שיתן לו הלוקח שום מתן והוא גם הוא יתן לו תמורת המתנה יין או מים שרופים הלא הוא מ״א אלחיי״א, וכל המערים על זה ג״כ הנה הוא בכל האלות הכתובות בספר תורת מרע״ה, וכל העובר ע״ז ח׳׳ו, מלבד שהוא מוחרם ומנודה בעה׳׳ז ובעה׳׳ב, ביתיה נולי יתשם, וכליו וכלי תשמישו ישרפו ברחובות קריה ודמו בראשו שיתלה על פתח שער העיר האלמלאח יע׳׳א, ופתו פת כותי, ויינו יין נסך, ולא ימנה בעשרה לכל דבר שבקדושה, ולא נכנס בחרם הזה ח׳׳ו הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, כי אליו נתננו רשות אנו החתומים, לתתו למי שיראה לו על הדרך שיראה לו לתועלת הקהלות הקדושות ישצ׳׳ו.

וביום שבת קדש הנ״ל, שהוכרזה ההסכמה הנז׳ בס׳ תורה בזרועינו נחה שקטה הארץ, וכולם פצחו רנה וקבלו אותה עליהם, כל הקהלות הקדושות ישצ״ו בשמחה ובגיל. אל אלהים ה׳ יאיר עינינו במאור תורתו, ויאמר די לצרותינו ולצרות עמו ישראל, בכל מקום שהם ושלום על הפטורים. ונתאחרה חתימת ההסכמה הזאת עדי עשור ראשון לחדש המהודר. בעזרת אל נאדר. פרשת ואתה תצוה את בני ישראל, מש׳ ואשלמ״ה להם ליצירה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי.

עמוד 76

יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש-פיוטים לט"ו בשבט

פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״מלאו בנים ידיכם״

שְׂאוּ שִׁירִים וּרְנָנוֹת / פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת

הַיּוֹם הַזֶּה, ט"וּ בִשְׁבָט / חַג הָאִילָנוֹת

 

הֱיֵה זָרִיז וְנִמְהָר / מִינֵי פֵּרוֹת, לָךְ תִּבְחָר

וּבְחַג הָאִילָנוֹת, זְכֹר הַטּוֹבוֹת    שֶׁל דָּר עֲרָבוֹת

 

שְׂאוּ שִׁירִים וּרְנָנוֹת / פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת

הַיּוֹם הַזֶּה, ט"וּ בִשְׁבָט / חַג הָאִילָנוֹת

 

בָּרֵךְ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה / גֶּפֶן וּתְאֵנָה וּתְמָרָה

וְזַיִת תִּבְחָרָה, בַּקֵּשׁ שֶׁיִּפְּדֵּם / רַב אֱמוּנוֹת, מִכָּל פֻּרְעָנוּת

 

שְׂאוּ שִׁירִים וּרְנָנוֹת / פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת

הַיּוֹם הַזֶּה, ט"וּ בִשְׁבָט / חַג הָאִילָנוֹת

 

 

פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״כוכב צדק״

 

הֹדּוּ לְאֵ-לִי, שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת / אֲשֶׁר בָּרָא לָנוּ, אִילָנוֹת טוֹבוֹת

מִינִים מִמִּינִים, הֵם מְשֻׁנּוֹת / פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדַנּוֹת

 

בָּרוּךְ מַלְכֵּנוּ, וּבָרוּךְ שְׁמוֹ / שֶׁלֹּא חִסֵּר דָבָר בְּעוֹלָמוֹ

בָּרָא הַכֹּל, לְטוֹבַת עַמּוֹ / לָכֵן נְהַלְּלוֹ, בְּשִׁיר וּזְמִירוֹת

 

הֹדּוּ לְאֵ-לִי, שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת / אֲשֶׁר בָּרָא לָנוּ, אִילָנוֹת טוֹבוֹת

מִינִים מִמִּינִים, הֵם מְשֻׁנּוֹת / פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדַנּוֹת

 

נִתְפַּלֵּל עַל חִטָּה, וְגַם שְׂעוֹרָה / תְּאֵנָה וְרִמּוֹן, גַּם תְּמָרָה

שֶׁיַּצִּילֵם הָאֵ-ל מִכָּל צָרָה / וּמִכָּל מִינֵי רוּחוֹת וּפֻרְעָנוּת

 

הֹדּוּ לְאֵ-לִי, שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת / אֲשֶׁר בָּרָא לָנוּ, אִילָנוֹת טוֹבוֹת

מִינִים מִמִּינִים, הֵם מְשֻׁנּוֹת / פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדַנּוֹת

 

 

(39) פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״אשירה נא, שבח האי תנא״

 

הַבֵּן וְהַבַּת, פִּצְחוּ בִּרְנָנוֹת / הַיּוֹם ט"וּ בִשְׁבָט, חַג לָאִילָנוֹת

שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת, יָצַר וּבָרָא / אִילָנוֹת טוֹבוֹת, גֶּפֶן וּתְמָרָה פוּי

פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדנוֹת / בָּרָא כָּל מִנִּים, טוֹבוֹת וּמְשֻׁנוֹת

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

החתונה היהודית במרוקו

 

טקס ראשון: יום היריעה הלבנה

טקס קצר זה נערך תמיד ביום ראשון בבית הכלה. הגברים אינם משתתפים בו.

שרה הזמינה את יאקות, אמו של מסעוד, אחדות מקרובותיה ושתיים משכנותיה. יאקות הביאה אתה סרט לבן וחגרה בו את מותניה של אחותה אסתר. שרה מסרה סרט בצבע ירוק ליאקות כדי לעשות אותו דבר לבנה. החתן והכלה חייבים לחגור ״חגורה״ מביאת־מזל זאת במשך כל השבוע. הושיבו את אסתר על כיסא באמצע החדר; המשפחה, המוזמנות, השכנות עמדו סביבה בצורת מעגל. יאקות לקחה חבילה קטנה שהושיטה לה אמי ובה ביצה קשה עטופה במטפחת משי לבנה. היא שברה ומעבה בעדינות את הביצה על ראשה של כלתה לעתיד.

לפעמים, בטירוף שמזמנות ההבנות, שכחו לבשל את הביצה״ וכך היא נשפכה על שערותיה ופניה של הכלה. תקרית כזו גרמה לכעס, צעקות ומריבות״ והסתיימה לבסוף בהתקפת צחוק בלתי נשלט.

עבור היהודים הביצה היא סמל להתחלה ולסוף של כל דבר. לאחר מכן לקחה יאקות אבקת חינה והוסיפה לה קצת מים ובושם, לשה אותה לעיסה וצבעה בה את כף היד של אחותי אסתר. אחדות מן הנשים הנוכחות השמיעו את הצהלולים הבלתי נמנעים והמסורתיים. אחר בך בירכו זו את זו, שתו תה עם נענע, שתו מיצי פרות סמיכים והגישו עוגיות שקדים, וכל אחת הזדרזה להחביא אותן״ לבסוף יצאו בולן מאושרות ושבעות רצון.

החתונה נכנסה למסלולה הסדיר.

טקס שני: ״סבת אר־ראי״ או שבת ההתייעצות

מסעוד הגיע אל ביתנו ביום השבת שלאחר מכן, לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת. ליוו אותו אביו, אמו, אחותו, שכנים וידידים אחדים, קרוב לשנים־עשר איש בסך הכול.

לאחר שטעמו מן המתאבנים, מאחיא, זיתים ירוקים – בחתונה יש תמיד הרבה זיתים ירוקים, משום שהירוק הוא שם נרדף לתקווה, ולעולם לא זיתים שחורים – פלפלים צלויים, עגבניות חתוכות לחתיכות קטנטנות וטבולות במשך זמן רב בשמן, שקדים ובוטנים במלח, פולים גדולים מיובשים ומטוגנים, חצילים בכמון והרבה שום, וכר״ התיישבו סביב השולחן לסעודת הצהריים.

התפריט של שבת בצהריים – אם נערכת חתונה ואם לאו – הוא תמיד אותו דבר בכל בתי המלאח: הדפינה [־החמין]. מכינים תבשיל זה ומבשלים אותו עוד ביום שישי אחרי הצהריים, משאירים אותו על חום נמוך מעל תנור מחרס גדול שמשמש למטרה זו במיוחד; שכן בשבת אסור על פי ההלכה לעבוד, לבשל, וכו'… התבשיל כולל חומרים אלה: גרגירי חִמצה, חתיכת בשר חזה של בקר, תפוחי אדמה, ביצים בקליפותיהן, קציצות גדולות מבשר קצוץ ומתובל היטב, חיטה מרוסקת עם שום ואבקת פלפל אדום. משאירים את הקדרה על אש קטנה למשך כל הערב והלילה עד למחרת בצהריים. כשהוא מוצלח תבשיל זה הוא ממש מעדן, אם כי כבד במקצת. מלווים את אכילתו בלגימות רבות של מאחיא. והמוזמנים רוקנו כמה וכמה כוסות באותו יום״

הקינוח כולל לרוב אגוזים, תמרים, צימוקים, תאנים, פרות שיזף, רימונים וערמונים מבושלים בעונה… הפרות הטריים הנפוצים והמבוקשים ביותר היו האבטיחים – פרי מרענן ביותר – והמלונים, שניתן היה להשיג אותם בכל שוק, בכמויות גדולות ובמחירים נמוכים.

לאחר קינוח מגוון הגישו תה עם נענע. המים שהורתחו בערב שבת הושארו גם הם על אש קטנה לצד הקדרה של החמין על תנור החרס. לרוב היו המים פושרים בלבד, ומכאן הביטוי ״בחורה פלונית חיוורת כמו התה של שבת״. אך משקה חם נחוץ אחרי ארוחה כזו. וכולם שתו עוד ועוד, ובמיוחד אבי שאהב לשתות תה יותר מכול, בין שהיה קר ובין שהיה חם!

בערב כולם עזבו, לבד ממסעוד, שנשאר ליד ארוסתו. הוא שוחח בנועם עם אסתר, ואבי ואמי השגיחו עליו אך מרחוק.

טקס שלישי: תצוגת הנדוניה או טקס ה״תקייל״

למחרת ביום ראשון הבית שלנו, כלומר הדירה שלנו והדירות של שכנינו שהעמידו אותן באופן טבעי לרשותנו כפי שנהוג בטקסי אירוסין, חתונה, בר־מצווה, וכד״ הבית שלנו, אני אומרת, היה מובן שוב לקבלת בני משפחת החתן ומוזמנים רבים. כנהוג הוגשו להם תה בנענע, מיצים סמיכים, עוגיות שקדים, פרות מסוכרים, וכד״

הנדוניה של אסתר ובראשה המזרן, שתי הכריות, הבגדים שהכלה היתה צריכה ללבוש ביום החופה – כלומר קפטן, שמלה רחבה, ״מטפחת ראש׳/ זוג נעליים שטוחות ורקומות, לבוש תחתון, וכו' – כל הפריטים האלה הוצגו בהפגנתיות בכל מקום על הספות, השולחנות, הכיסאות, וכו'״ בפינה אחת מצאת את המתנות – שלא נגעו בהן – שהביא החתן לאחותי אסתר.

אם החתן שלחה עוד בבוקר מספר מגשים עמוסים בתמרים גדולים, בבשמים מסוגים שונים, בסוכריות שקדים״(קשה לתאר אילו כמויות של סוכריות שקדים מגישים בטקסי אירוסין, חתונות, בר־מצווה במלאח); מגש קטן עם תכשיטים – אלה שהובאו כבר בטקס האירוסין ונוספים עליהם שרשרת, סיבה, טבעות וביניהן טבעת יהלום מוארך, אך לא טבעת נישואין; ומגש נוסף עם נעליים שטוחות ורקומות ו״מטפחת ראש״ יפה ביותר; אלה היו המתנות האחרונות שהעניק החתן לכלה.

נשים רבות ובחורות רבות באו והצטופפו בהתכנסות זאת, בעיקר כדי לסרוק ״בהערצה״ את הנדוניה. הגברים שהיו נוכחים בטקס עסקו בעניין אחר: הם העריכו את עלויות הנדוניה שאחותי ״הביאה״ לבעלה בעתיד. לאחר ויכוח ער – כמו שקורה כמעט תמיד – הם הגיעו להסכמה על סכום של אלף וחמש מאות ריאל (או ״דורו״). דוד הוסיף חמש מאות במזומנים, ובסך הכול אלפיים ריאל.

באותו יום נודע לשתי המשפחות, לידידים, לשכנים ולרבים מבני המלאה, שבתו של דוד סיפקה נדוניה של אלפיים ריאל״ וההערות זרמו להן: זה מעט, או לא מספיק. דוד יכול היה להשתדל קצת יותר; נכון הוא שיש לו עדיין בנות שהוא צריך לדאוג לחתן אותן; הערכת הנדוניה היתה מוגזמת; וכן הלאה. העניין הוא שבמקרה של גירושין – בני המלאח התגרשו לעתים רחוקות מאוד – הבעל היה חייב לשלם במזומנים טבין ותקילין את הסכום שנרשם בכתובה״ כפול ארבע! לכן אמרו לשם סיכום: ״יעשה האל שלא נצטרך לכבד את תנאי הכתובה״.

טקס רביעי: יום שני בלילה, ליל המקווה

לליל המקווה קדם ערב ״הורדת השערות״. אחת מדודותיי, בגיל צעיר יחסית, לקחה אתה את אסתר ודאגה בעזרת כלים פשוטים להוריד כל שערה מיותרת. על הכלה אסור היה להתלונן במשך כל הפעולה המכאיבה

הזאת. מנהג זה מקורו ערבי אך הוא נשמר בקפדנות בידי כל הנשים היהודיות במלאה, וקיבל עם הזמן מעמד של חוק.

אשר לליל המקווה, זוהי מסורת פולקלור שהיה בה חן מסוים. לאסתר, שחבשה מטפחת לבנה לראשה והשפילה את עיניה בלפי מטה, התלוו אימא שלי ואם החתן, שהיתה לבושה בצניעות, וכן אחיותיי, דודותיי, בנות הדודים והדודות שלי, ומספר שכנות; לגברים אסור להשתתף בטקס זה. כל אחת מהן החזיקה נר דלוק בידה. בחצי תריסר נשים זקנות, ה״מטבילות״, שרו ורקדו לכל אורך התהלוכה:

״הוא לקח אותה. הוא לקח אותה. מסעוד הוא אדוניה.

היא לקחה אותו. היא לקחה אותו. לאסתר הוא שייך.

הנרות הגיעו. חמותה טובת הלב היא ששלחה אותם״.

 

נשים ונערות שהיו ברחובות הצטרפו גם הן לתהלוכה. מגיעים לבית המקווה: בסוף מסדרון חשוך, בחדר עם קירות חשופים, קטן ממדים, בלא חימום כל השנה, נמצא מקווה מלא מים עד לקצה. בנוכחות כל הנשים שהצליחו תוך דחיפות להיכנס לחדר המקווה השילה אסתר את כל בגדיה וירדה את שש או שבע המדרגות של הבור. יאקות עזרה לכלתה לטבול בכל גופה. אסור היה שתישאר שערה אחת מחוץ למים. אחר כך היא אמרה את הברכה המסורתית. כל זה נמשך דקה בערך. אסתר עלתה ושערותיה דבוקות לפניה, המומה מעט מכך שעצרה את נשימתה, חיוורת ונרגשת מטבילה ראשונה זו, שהיתה חייבת לחזור עליה לאחר מכן כל חודש, על פי ההלכה, אך מרוצה ששבה לאוויר החפשי.

המטבילות עלו על כולן בהרמת קולן וצעקו בצהלה: ״מזל טוב!״, ותוך ניצול ההמולה והשמחה ביקשו נדבות״ נשים אלה היו מצחיקות, עשו פרצופים, לחששו דברי זימה לתוך האוזן, תוך קריצות עיניים, בעניין ליל ההתייחדות הקרוב, צחקו בקול גבוה מאוד תוך פעירת פיהן חסר השיניים לרוב; הן היו מכוערות, חסרות צורה, עבות גוף, אך קלות תנועה יחסית עד כדי כך שבל הנוכחות נתנו להן כסף מתוך התפעלות מסוימת״

השיבה הביתה התנהלה באותם תנאים כמו היציאה מהבית. חיכתה לנו סעודת ערב שהקפידו רבות על הכנתה. הארוחה כללה תבשיל עיקרי: מרק חמצה. גרגירי החמצה הם סמל; הם מתנפחים וגדלים עם הבישול״

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 433

ההילולה של המקובל האלקי רבי יצחק אביחצירא ע"ה-הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

ההילולה של המקובל האלקי רבי יצחק אביחצירא ע"ה,
בנו הצעיר של המלוב"ן מרן רבי יעקב אביחצירא ע"ה
יום ראשון י"ד שבט – אור לט"ו בשבט חג האילנות.
מאת: הרב משה אסולין שמיר


1 . משפחת אביחצירא זכתה להעמיד דורות של רבנים קדושי עליון, הידועים בגדלותם בתורת הנגלה, ועוד יותר בתורת הח"ן, כמו ה'אביר יעקב', 'בבא סאלי', 'בבא חאקי' – רבה הראשי של רמלה לוד, וכו ' .
2 . ה"אביר יעקב" שגילה ברוח קודשו שיש ברך הנולד ניצוץ מנשמת האר"י, קרא לו על שמו יצחק. לכן התיר לו לעסוק בקבלה מגיל צעיר
3. רבי יצחק היה תלמיד חכם ומקובל, שפעל בתאפיללת – עירם של צדיקי אביחצירא בסוף המאה ה – 19 ובתחילת המאה ה – 20 .
נשמתו עלתה לגנזי מרומים ביום י"ד שבט תרע"ב 1912
4. רבי יצחק נהג להסתגר בעליית הגג כדרכם של רבני אביחצירא, ולשקוד על לימוד התורה יומם ולילה, מתוך קדושה וטהרה.


להלן כמה מספריו הקדושים :
"אלף המגן", "לב טהור", "השבת הגדול", "זבח צדק", "שערי בינה", "כתר תורה", "שרביט הזהב" .
5 . רבי יצחק נודע בבקיאותו בכל מכמני התורה , ובמשך 5 שנים , הוא הספיק לסיים את הש"ס עם פוסקים , כשהחברותא שלו היה בבא סאלי, כאשר הלימוד המשותף שלהם התנהל רק בלילות .
וכך מעיד עליו "בבא סאלי", בדברי הקדמה לספריו :
"האשל הגדול אשר ברמה שתול על פלגי מים ומעיני החכמה, ואשר יראתו קודמת לחכמתו… הדר הוא הצדיק הקדוש, מו"ר דודי הדרי והודי… יצקתי מים על ידו ולמדתי, והוא מורי ורבי… כמוהר"ר יצחק אביחצירא זצוק"ל.
5. על גדולתו כי רבה, מסופר שכאשר יצאו המתפללים במוצאי כיפור לברך על הלבנה, הירח היה מכוסה בעננים. ה'אביר יעקב' הורה לבנו הקטן שיורה ללבנה להתגלות, והנה זה פלא, ברגע שיצחק הקטן בהיותו בן 8 בלבד עשה כמצות אביו, העננים נשמעו לתפילתו והירח יצא בגבורתו. מאז כולם הבינו שהילד הזה גדול יהיה בתור ה, ונועד לגדולות ונצורות .
6 . בחג הסוכות כאשר הזמין את האושפיזין ונטל ידיו, הרים את הלחם בשתי ידיו כדי לבצוע עליו . הרב המשיך להחזיק את הפת דקות ארוכות וחיוך נסוך על פניו , להפתעת האורחים הרבים אותם נהג להזמין לסוכתו. כאשר שאלו אותו לפשר ההפסק בין הברכה לבציעה על הפת, הוא הסביר להם שהוא זכה לראות את האושפיזין קדישין עילאין צועדים לעבר הסוכה .
7. נס גדול שהיה למו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה בציון רבנו יצחק ע"ה. אחותי הצדיקה חלתה, ואמו"ר לקח אותה להילולת הצדיק כדי להתפלל לבריאותה. במהלך ההילולה, אמו"ר סיפר שבא אליו אדם נשוא פנים והחל לרקוד ולשיר אתו ליד שוקת בה הודלקו נרות ומדורות לכבוד הצדיק. אמו"ר שהיה גם פייטן בחסד עליון, המשיך לשיר עם האיש, ומרוב שמחה של מצוה, האיש הוביל אותו לתוך המדורה כשמסביב מתפלאים. אמו"ר מספר שצלחו את התעלה הבוערת ללא שהרגיש באש, ועם יציאתם מהתעלה, איש הפלא נעלם כלא היה .
מיותר לספר שאחותי הבריאה בזכות הצדיק. אמו"ר חזר לציון כדי להודות לבורא עולם ושליחו הצדיק על רפואתה, והנס שהיה לו עם איש הפל א .
8 . סגולה מהצדיק :
הרב עובדיה יוסף שליט"א בנו של הרב יעקב יוסף ע"ה בנו של מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה מספר, שהוא נושע מהסגולה הבאה, וגם שמעתי מקרובת משפחה שגם היא נושעה בזכות הסגולה, וביתה זכתה לעמוד תחת החופה , לאחר עיכובים רבים .
הסגולה פשוטה: לוקחים בקבוק ארק ומבקשים בזכות הצדיק רבי יצחק בן רבי יעקב אביחצירא בקשה אחת, ופותחים את הבקבוק רק בעוד שנה בהילולה הבאה, ואז מברכים ושמחים. הישועה כבר תגיע קודם לכן . הרקע לנס הפלאי בקצרה (מופיע בספר אביר יעקב מאת חנוך ריגל עמ' 228 . )
הצדיק נהג לשתות ארק כל יום כדי להתרכז בלימודו שארך שעות רבות ורצופות. בני המשפחה שדאגו לשלומו, החליטו להוריד את הסולם שהוביל לעליית הגג בה הסתגר, כך שיוכלו לדאוג לו לארוחות ללא ארק .
השכנה של ה"אביר יעקב", התפרנסה מארק משובח שהכינה בביתה מתמרים שגדלו בחצרה. באותם הימים הארק שלה לא הצליח כל כך. היא נדרה שתקדיש ארק לצדיק שהוגה בתורה יומם וליל, וכך עשתה. כאשר הגישה את הארק לצדיק, הוא אמר לה שבמידה והיא רוצה שיצור הארק יצליח, תביא לו ארק, ואכן הארק שלה הפך למשובח ומבוקש .
9 . בי"ד בשב ט ה'תרע" ב – 1912 , יצא רבי יצחק למסע איסוף תרומות עבור ישיבת "אביר יעקב " . הוא אף שכר שומר חמוש שילווה אותו . בסמוך לעיירה תולאל = גרמה , התנפלה עליהם קבוצת שודדים , ובמהלך חילופי היריות, השודדים נסו על נפשם מבלי ליטול את הכסף , אבל כדור אחד השיב את נשמתו ליוצרה, והוא רק בן 52 שנה . יהי זכרו הקדוש ברוך – וזכותו תגן עלינו אמן .
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הפיוט "אעופה אשכונה"
מאת: הצדיק רבי יצחק אביחצירא ע"ה .
הפיוט "אעופה אשכונה" אותו חיבר רבי יצחק ע"ה, זכה לתפוצה ותהודה רבתי, ורבים שרים אותו. בתפילת שחרית בקבר רחל, מנגינת הפיוט מלווה את נקדישך וכו' .
אָעוּפָה אֵשְׁכּוֹנָה. וְׁאַרְׁחִיקָה נְׁדֹד. בַמִדְׁבָר אָלִינַה. וְׁאוּלַי אֶמְׁצָא דּוֹד.
נֶשֶק אַהֲבָתוֹ. בְׁלִבִ י בוֹעֵרָה. מִיּוֹם פְׁרֶדַתוֹ. נַפְׁשִי עָלַי מָרָה .
יְׁדִיד מְׁנֵי בָרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי. אֵיזוֹ דֶּרֶ ךְ אָרַח. וְׁאֵלְׁכָ ה גַם אֲנִי .
יָצָאתִ י לְׁבַקֵש. דּוֹדִי בֵין חֲבֵרִים. נִלְׁכַּדְׁתִי בְׁמוֹקֵש . הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְׁרִים.
צִפִיתִי לְׁדוֹדִי. מָ תי יָבוֹא אֵלַי. יַלְׁבִישֵנִי עֲדַי. וִירַחֵם עָלַי .
חָשׂף זְׁרוֹעֲךָ. לְׁקַבֵץ פְׁזוּרִים. גַלֵה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְׁדִגְׁלֵךָ הָרֵם.
קוּמִי יְׁחִידָתִי. וְׁשוּבִי בִתְׁשוּבָה. אֲחוֹתִי רַעְׁיָתִי. הִנֵה גוֹאָלֵךְ בָא .
חֲמוּדָה יְׁקָרָה. רַבַת הַמַעֲלוֹת. גַם מִפָז נִבְׁחֲרָה. צְׁאִי נָא בִמְׁחוֹלוֹת .
זָכַרְׁתִי לְׁךָ חֶסֶד. נְׁעוּרָיִיךְ נְׁעוּרִים. הֵיכָלֶ ךָ אֲיָּסֵד. בְׁאַבְׁנֵי סַפִירִי ם
קוֹל דּוֹדִי הִנֵה בָא מְׁדַלֵג עַל הֶהָרִים. קוּמִי לָ ךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָ א קֵץ דְׁרוֹרִים.
מדרש/שי ר
1 . הפיוט כולל 10 בתים כנגד 10 הספירות .
2 . המוטיבים המרכזיים בפיוט הם:
בששת הבתים הראשונים, הרעיה שהיא כנסת ישראל, מבקשת את דודה שהוא השכינה, שיבוא ויגאל אותה, ולשם כך היא מוכנה לנדוד למרחקים, ואף ללון במדבר, הרומז למעמד קבלת התורה בהר סיני – "אעופה אשכונה וארחיקה נדוד, במדבר אלינה – ואולי אמצא דוד וכו'". בביטוי "אשכונה" רומז לשכינה .
3 . בבית השביעי, רבנו מציע שהפתרון לגאולה , תלוי רק בתשובת עם ישראל – "היום אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי, אבל תשובה אמיתית עליה הוא רומז במילים "קומי יחידתי" – החלק הגבוה בחמשת מרכיבי דרכי התקשרותנו לבורא עולם – נפש, רוח , נשמה, חיה, יחידה .
4 . בשלושת הבתים האחרונים, מתאר הצדיק את שמחת הדוד שהוא בורא עולם שמרוב שמחה, הוא מדלג על ההרים כדי לגאול אותנו. וכדברי רבנו אור החיים הקדוש לפס' "ליל שימורים לכל בני ישראל לדורותם – הקב"ה שומר את הלילה הזה ט"ו בניסן, ומצפה לגאול אותנו בגאולה האחרונה שהיא גאולתנו.
5 . בפיוט, הצדיק משתמש בשיבוצים מהתנ"ך , כאשר בחלק הארי תופסים השיבוצים משיר השירים שכידוע היא קודש קודשים כדברי רבי עקיבא בה מתנה ל דיאלוג בין השכינה לכנסת ישראל על תהליך הגאולה .
זכות הצדיק תגן בעדכם ובעדינו – בתוך כלל עם ישראל,
רפואה שלמה וגאולה קרובה מתוך חסד ורחמים – משה אסולין שמיר

אֲזַמֵּר לָאֵל בְּעוֹדִי / אֱלֹהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי-רבי דוד בן אהרן חסין-אפרים חזן-ואנדרה אלבאז

תהלה לדוד

24 – קעג. אזמר לאל בעודי

פיוט ׳לבאים מן הדרך לאחר מעבר בדרך תוך שיטפון. הדובר מודה לאל, מתאר את הדרך הקשה ומבקש על הגאולה. שיר מעין אזור בן שמונה מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור מעין אזור שהוא סיומת מקראית, בן שני טורים דו-צלעיים.

חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב.

משקל: שמונה הברות בטור ובמדריך – שמונה הברות בצלע.

כתובת: פיוט יסדתי בדרך בעברי תוך נהרות ואגמים בריבוי גשמים מסיים בפסוקים. והוא נועם ׳ימי חורפי אהבני׳. סימן: אני דוד חזק.

מקור: א־ כד ע״א; ק-כה ע״ב

 

אֲזַמֵּר לָאֵל בְּעוֹדִי / אֱלֹהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי

מֵעוֹדִי וַיְהִי עִמָּדִי / בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתִּי

 

נִפְלְאוֹתָיו וּגְבוּרוֹתָיו

לֹא יוּכַל אִישׁ מִבְּרִיּוֹתָיו

5-לָשֵׂאת אוֹתָם עַל שְׂפָתָיו

         וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי

 

יָהּ, חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת

מַלְכוּתוֹ בְּכָל נוֹדַעַת

לוּלֵא רֹב חֲסָדָיו, כִּמְעַט

           10-בִּיוֵן מְצוּלָה טַבַּעְתִּי

 

דָּלְפָה נַפְשִׁי וְדָאֲבָה

בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה

בְּיוֹם חוֹרֵב וְקֶרַח ב-

           לַיְלָה וַתִּדַּר שְׁנָתִי

 

15-וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים

בִּנְהָרוֹת וּבַיְּאוֹרִים

דּוֹלֵג קוֹפֵץ עַל הֶהָרִים

            לֹא שַׁלְוָתִי וְלֹא נַחְתִּי

 

דַּלּוֹ עֵינַי לְשׁוֹכֵן עָל

20-לְשִׁבְרִי חִישׁ יַמְצִיא תַּעַל

לִמְחוֹז חֶפְצֵי אוֹתִי יַעַל

           אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי

 

חִלִּיתִי לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן

יְכוֹנֵן דַּרְכִּי לְצִיּוֹן

25-לַחֲזוֹת בְּנֹעַם אַפִּרְיוֹן

           עֲדֵי עַד זֹאת מְנוּחָתִי

 

זָכְרָה לִי אֵלִי לְטוֹבָה

קוֹל רִנַּת שַׁוְעִי הִקְשִׁיבָה

לֹא אוֹסִיף עוֹד לְדַאֲבָה

       30-וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי

 

קָדוֹשׁ, רָם, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת

עוֹשָׂה נִפְלָאוֹת וּגְדוֹלוֹת

בִּמְקוֹם זְבָחִים וְעוֹלוֹת

           קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי

 

ביאור לפיוט

  1. 1. אזמר לאל בעודי: על-פי תה׳ קד, לג. 1־2. אלהים… מעודי: בר׳ מח, סו. ויהי… הלכתי: בר׳ לה, ג. פסוק זה הוא המקור בדברי הזוהר (א, קעג ע״ב) לחובה להודות, ׳מכאן שצריך אדם להודות ולשבח לקב״ה על נסים ועל טובות שעשה עמו׳. 4. לא… מבריותיו: שהרי הם עצמם חלק מנפלאותיו. 5. לשאת… שפתיו: למצוא מילים לבטאן על דרך ׳מי ימלל גבורות ה׳…׳(תה׳ קו, ב). 6. ואנכי לא ידעתי: וגם אני, המשורר, איני יודע לעשות זאת, הלשון על-פי בר׳ כח, טז. 7. חונן לאדם דעת: על-פי ברכת הדעת בתפילת העמידה. 8. מלכותו בכל נודעת: שעל כן חנו את האדם בדעת, שידע להכיר מלכותו וגבורותיו. 10. ביון מצולה טבעתי: על;פי תה׳ סט, ג. ועניינו כאן השיטפון הגדול שהיה בדרכו. 11. דלפה נפשה ודאבה: מתלאות הדרך הקשה. 12. במדבר בערבה: מקום המעבר הקשה, על-פי דב׳ א, א. 14-13. ביום… שנתי: על-פי בר׳ לא, מ. 15. ותוכחתי לבקרים: על-פי תה׳ עג, יד. 16. בנהרים ביאורים: מי השיטפון שזרמו בגיאיות ובאפיקי הנחלים. 17. דולג… ההרים: מחמת השיטפון, על-פי שה״ש ב, ח. 18. לא… נחתי: על-פי איוב ג, כו. הטרדה והסכנה גדולות היו ואולי רמז להמשך הפסוק ׳ויבא רגז׳, כלומר כל מה שעשיתי לא עזר והביא לפורענות חדשה (הערת י׳ דישון). 19. דלו… על: הרמתי עיני בתפילה לקב״ה. 20. לשברי: לצרתי. תעל: תרופה, צורה פייטנית. 22. אז: כשהגעתי למחוז חפצי. אז… באתי: על-פי תה׳ מ, ח. 23. יכונן דרכי לציון: כשם שכונן דרכי והצילני מן השיטפון הקשה. 25. אפריון: כינוי לבית המקדש, על-פי במ״ר יב, ד. 26. עדי… מנוחתי: על-פי תה׳ קלב, יד ור״ל שם אהיה לעולמים. 27. זכרה… לטובה: על-פי נחמי ה, יט, וכאן פירושו זכור אותי לטובה. 29. לא… לדאבה: על־פי יר׳ לא, יב. 30. ותהי זאת נחמתי: על-פי איוב ו, י. 32. עושה נפלאות וגדולות: על-פי תה׳ קלו, ד. 34-33. במקום… ברכתי: על דרך ׳ונשלמה פרים שפתינו׳, (הו׳ יד, ג). 34. קח… ברכתי: על-פי בר׳ לג, יא.

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן

459-אְ(ל) טְעָאם מָא יִתְכְּל גִ'יר מְעָא מוּוָאלִיה.

אין אוכלין תבשיל, אלא יחד עם בעליו.

ا(ل)طعام ما يتكل غير معا مواليه

 

לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין, אלא אם כן אוכל עמהם. (ראש השנה כט׳ עב׳)

 

 

460-אִלִּי מָא חְשְם, יָאכּל חְתָא יִסְבֵע.

מי שאינו מתבייש, יאכל עד לשובעה.

 إللي ما حسمه ياكل حتى يسبع

 

461-אִלִּי כָּאל וּדָּאקּ, כָּא יִתְסְמָא מְסְתָאקּ.

האוכל ושוב טועם, נקרא זללן.

(א.פ) مستاق למישה פירושו הוא : להשתוקק, וזה מתקשר לזללן אשר משתוקק לטעום מכל דבר.

إللي كال و داق، كيتسمه  مستاق

 

הסב כאיש אשר נבחר, ואל תעט על האוכל פן תיגעל. (ספר בן־סירא השלם עמ׳ קצב׳)

דע שרעך כמוך, ואכול כאיש, דבר ששם לפניך, ולא תהיה גרגרן פן תימאס. (שם)

בני, אם על שולחן גדול ישבת, אל תפתח עליו גרונך. (שם)

 

 

462-גְלְסְת פְל־מִידָא, כְּלְת אָוו מָא כְּלְת, כָּא תְסְמָא כְּלְת.

ישבת ליד השולחן, אכלת או לא אכלת, נקרא שאכלת.

 

463-מָא תְתִּיקּ בְּ־שְׂתָא דְ־צִיף, בְּ־כְּלָאם אַ־דִ׳יף, וּנג׳וֹם אַ־לִיָּאלִי.

אל תאמין בגשם הקיץ, בדברי האורח, ובכוכבי הלילה.

 

464-נְכָ׳אףְ נְעְרְד׳לְךּ תּוּוָאלְפְהָא פֹּייָּא.

מפחד אני להזמינן פעם, פן תבוא כל פעם.

פרשת יתרו-פרופ' אפרים חזן

אפרים חזן

פרשת יתרו

יוֹם מַעֲמַד סִינַי / עֵת בֹא בְּרַעְיוֹנַי / יִמָּלְּאּו מָּתְּנַי / צִירִים וְּחַלְּחָּלָּה

 

תכונה מיוחדת מלווה את השבתות בפרשות "יתרו" ו"ואתחנן" לקראת קריאת עשרת הדיברות ומעמד הר סיני. ביום חמישי בערב, אור ליום שישי, ערב שבת של פרשת "יתרו", נהגו בתוניס ובג'רבה לקיים סעודה חגיגית מיוחדת, היא 'סעודת יתרו'. סעודה זו ציינה את השמחה הגדולה לקראת מתן תורה, ובעיקר את שמחת ההורים שילדיהם למדו לקרוא במשך השנה, ועתה יוכלו לקרוא בכוחות עצמם את פרשת מתן תורה. ואכן, בג'רבה נערכה סעודה זו בבית הכנסת, ששימש גם מקום לימוד, בהשתתפות הרב המלמד ותלמידיו. כל תלמיד הביא את חלקו לסעודה המשותפת, כולל ביצה שעליה רשם את שמו כדי להימנע מחשש גזל, שמא תגיע לידיו ביצה גדולה יותר מזו שהביא.

בתוניס, עיר הבירה, נהגו להכין סעודה מיוחדת בכלים זעירים, לשמחת לב הילדים, שעיקרה היו יונים מבושלות ודברי מתיקה. ההקפדה על עניין היונים הייתה רבה, ולעתים אף שילמו עבורן מחירים מפולפלים למדיי. כבר בתפילת שחרית של יום חמישי הובאו הילדים לבית הכנסת, כשהם לבושים בבגדי חג, והועלו לתורה, תוך זילוף בשמים וזריקת סוכריות עליהם כדי לעורר שמחה. ביום חגיגי זה לא אמרו תחנון.

רוב המנהגים הקשורים ביום זה מלמדים כי לפנינו מנהג קדום המתקשר לעניין מתן תורה. יתר על כן, בג'רבה נשתמר בצד השם 'סעודת יתרו' גם הכינוי 'שמעת יתרו', על שם הפתיחה בפרשתנו ""וַיִּשְּׁמַע יִתְּרוֹ"" )שמ' יח:א(, ומנהג זה מצוי בקהילות ישראל נוספות, כגון אלג'יר. אחת המסורות קושרת מנהג זה למגפה שפרצה בקרב ילדי תוניס ונסתיימה לקראת 'שבת יתרו'. מכאן מנהג אכילת היונים, ששימשו בעת ההיא מזון קל ומבריא לחולים. לכבודו של יום זה אף הדפיסו דף מיוחד שבמרכזו שני לוחות הברית וברכות התורה, מתחת להם 'ברכת המזון מקוצרת לנערים' ו'קריאת שמע לקטנים', ומשני הצדדים סדר ברכות וברכות הנהנין. הדף נקרא ורקת יתרו, לאמור, הדף המיוחס לסעודת יתרו. בהקשר זה מעניין לציין כי בין יהודי תוניסיה, ובעיקר בג'רבה, נהוג השם "יתרו" כשם מקובל לבנים.

פיוטים מיוחדים שעניינם מתן תורה, עשרת הדיברות ואהבת התורה נכתבו קודם כול לחג השבועות, יום מתן תורה, אך מהם הושרו בהתלהבות גם בשבת זו. בכמה מכתובות השיר מצוין כי השיר מיועד לפרשת "יתרו", וכמובן גם לקריאת עשרת הדיברות שבפרשת "ואתחנן".

פיוטים אלה של תיאור מעמד הר סיני ועשרת הדיברות קדומים מאוד, וכבר משה עצמו 'מפייט' ואומר בברכתו לישראל: " יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ " (דב' לג:ב). כך גם דבורה הנביאה בשירתה: "ד יְהוָ֗ה בְּצֵֽאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם׃ ה הָרִ֥ים נָֽזְל֖וּ מִפְּנֵ֣י יְהוָ֑ה זֶ֣ה  סִינַ֔י מִפְּנֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  " )שו' ה:ד-ה(

 

אנו, שעניינינו בשירה ובפיוט, נציין את פיוטי הדיברין – קומפוזיציה מקיפה ורחבה של פיוטים המתפייטים על פי הפסוקים של עשרת הדיברות והפסוקים הקודמים להם. וכה אמר ר' אלעזר הקליר בן ארץ-ישראל במאה השישית והשביעית:

וַיֵּרֶד אוֹמֵן מְּחוֹלַת מַחֲנָּיִים

וַיוֹרֵד בָּרָּה מְּאִירַת עֵינַיִים

 

מסורת הדיברין עוברת מדור לדור, וכמאתיים שנה אחרי הקליר מפייט רבנו סעדיה גאון, מן הדמויות המופלאות שבכל הדורות, פיוטי 'דיברין' באופן מקיף ורחב, ואף מוסיף ומחבר פיוט אזהרות מקיף לתרי"ג המצוות. על אזהרותיו אלה יאמר רש"י: "כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו" )פירושו על "לֻחֹת הָּאֶבֶן וְּהַתּוֹרָּה וְּהַמִצְּוָּה", שמ' כד:יב(.

הבאתי אח חלק מהדברים, הרוצה לעיין (מומלץ) בכל המאמר, להלן הקישור:

פרשת יתרו

https://www.biu.ac.il/sites/default/files/inline-files/%D7%99%D7%AA%D7%A8%D7%95%20%D7%97%D7%96%D7%9F%20PDF.pdf?fbclid=IwAR0PX6LgJuLqrwF_MmoynHGOYQsDW7B36kWetHmSJLKmO0ziMIhRnKjVoT4

רבי דוד בוזגלו-יוסף שיטרית

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

 

 

נספח

שמונה משירי רד״ב וארבעה שירים על המשורר

  1. 1. ספדו והילילו כי עיר אגאדיר חוסלה – קינה על חורבן אגאדיר

קינה עברית זו נכתבה עם גרסתה הערבית, המתפרסמת בהמשך, בידי רד״ב לאחר שנמסר על המספר העצום של הקרבנות שנספו ברעידת האדמה באגאדיר בפברואר 1960. דובר אז על יותר מעשרת אלפים הרוגים, וביניהם כאלפיים יהודים. בקינתו זו המשורר מתמקד בעיקר במהירות הרבה שבה קרה האסון (טורים 10-1), וכן בכלליות האסון, שפגע בכל קבוצות האוכלוסייה בלא הבדל דת, גזע, מין וגיל (15-11). הוא גם מתריס על כך שנספו אפילו תלמידי ישיבה, שלא חטאו ולא פשעו, ומניח במובלע כאילו האסון קרה משום כפרת עוון (20-16). הקינה מסתיימת בתפילה לרחמי האל על הנספים ולניחום המשפחות האבלות (25-21).

קינה זו נכתבה על פי המשקל והלחן – ה״תמרור״ – של קינה ידועה לט׳ באב, שמקוננים אותה בליל תשעה באב, ״הלנופלים תקומה״. מבחינת המשקל לפנינו שיר מעין־אזורי הכולל חמש סטרופות בנות חמישה טורים כל אחת עם שלושה טורי ענף ושני טורי אזור דו־צלעיים. מתכונת החריזה אבאבאבתשתת, גדגדגדתשתת וכר. בכל צלעית בין שש לשמונה הברות.

 

המקור: כ״י מ׳ אביכזר. ראה גם הלוי, המביט.

 

1 סִפְדוּ וְהֵילִילוּ / כִּי עִיר אָגָאדִיר חֻסְּלָה.

אָבוֹת וּבָנִים שָׁם נָפְלוּ, / יָרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה;

וּמִשְׁפָּחוֹת נֻושְּׁלוּ – / אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל בִּן לַיְלָה,

חֲרָדָה וְשַׁמָּה – / עִקְבוֹתֵיהֶם לֹא נוֹדְעוּ.

5 וְקוֹל נִשְׁמַע בְּרָמָה / כְּקוֹרֵא תּוֹךְ שְׁמָמָה.

 

אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, / בַּחוּרִים גַּם בַּחוּרוֹת,

צְעִירִים וִישִׁישִׁים, / מֵינִיקוֹת וּמְעֻובּרוֹת,

יַלְדֵי חֵן קְדוֹשִׁים / עִם כְּבָשׂוֹת טְהוֹרוֹת –

עַד לֹא זָרְחָה חַמָּה / וּכְבָר אָבְדוּ נִבְלְעוּ

10תֹּךְ עִמְקֵי אֲדָמָה, / כָּל עוֹד בָּהֶם נְשָׁמָה.

 

עַל עַרְבִים בְּתוֹכָהּ, / אַחֵינוּ תּוֹשָׁבֶיהָ,

פָּעֲרָה אֶת לוֹעָהּ / אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ;

וְגַם נוֹצְרִים גָּרוּ בָּהּ / מָשְׁכָה תּוֹךְ רְגָבֶיהָ.

חֲרוֹן אַף וְחַמָּה / לִתְחִנָּתָם לֹא שָׁעוּ;

15-וּבְפַחַד וְאֵימָה / כָּרְעוּ בֶּרֶךְ וְקוֹמָה.

 

רַב חֶסֶד, רַב חֲנִינָה, / אֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?

תַּלְמִידֵי בֵּית אֻלְפָּנָא / אֲשֶׁר בְּצִלְּךָ חָסוּ

לִשְׁאֹל הָיוּ לְמָנָה, / וּבְתוֹךְ עָפָר נִרְמְסוּ.

תּוֹרַת אֱמֶת שׁוֹמֵמָה / עַל בָּנִים כִּי גָּוְעוּ;

20-צוֹעֶקֶת מַר: וְלָמָּה / כָּבוּ מְאוֹרוֹת וְעַל מָה?

 

אֵל מָלֵא רַחֲמִים, / הָאֵר פָּנִים אֲלֵיהֶם,

וְעִם צַדִּיקִים וּתְמִימִים / גּוֹנֵן בִּכְנָפֶיךָ עֲלֵיהֶם;

וְשָׁלֵם נְחוּמִים לָהֶם / וְלַאֲבֵלֵיהֶם.

קוּם וּקְרָא לָהֶם נֶחָמָה / וְרַב טוֹבֵךְ יִשְׂבְּעוּ.

25 הֱיֵה לָהֶם לְחוֹמָה / כִּי יְמִינְךָ רוֹמְמָה.

 

מקורות וביאורים

1-ספדו והילילו: ירמיה ד, ח; חוסלה: הושמדה, שאוב מן העברית החדשה.

2-ירדו ח״ם שאולה: על פי במדבר טז, ל, לג.

3-נושלו: איבדו, שכלו את בניהם; אלמון ושכול: על פי ישעיה מז, ט: בן לילה: יונה ד, י.

4-חרדה ושמה: על פי ירמיה כה, יא ויח ״לחרבה ולשמה״; עקבותיהם לא נודעו: על פי תהלים עז, כ.

5-וקול נשמע ברמה: על פי ירמיה לא, טו; כקורא תוך שממה: על פי ישעיה מ, ג ״קול קורא במדבר״.

8-ילדי חן: ילדים יפים ומהוגנים, על פי הצירוף ״יעלת חן״ (משלי ה, יט); כבשות טהורות: מלשון חז״ל.

9-עד לא… וכבר: מלשון חז״ל.

10-עמקי אדמה: על פי משלי ט, יח ״בעמקי שאול״; כל עוד בהם נשמה: בעודם בחיים, על פי איוב כז, ג.

11-על ערבים בתוכה: על פי תהלים קלז, ב בשינוי משמעות: ערבים אינם עצים, אלא התושבים הערבים של העיר.

12-פערה את לועה: פתחה את פיה, נבקעה ובלעה; ארץ אוכלת יושביה: על פי במדבר יג, לב: כאילו בלעה אותם בתוכה.

13-וגם נוצרים גרו בה: עד לרעידת האדמה גרו באגאדיר אלפי צרפתים ובני אירופה בגלל הפעילות העסקית שלהם בדיג, במסחר וביצוא ויבוא; משכה תוך רגביה: קברה אותם, על פי שירת הקינות.

14-חרון אף וחמה: צירוף של שני ביטויים מקראיים, חרון אף, אף וחמה, להרכב שמני אחד עם האנשה של התכונה כדי להימנע מהתרסה בוטה כלפי הבורא.

15-בפחד ואימה: מתוך בהלה, על פי שמות טו, טו; כרעו ברך וקומה: קיבלו עליהם את הדין ולא נאבקו בלית ברירה, מהעדר מצילים.

16-אלה הצאן מה עשו: הכוונה לתלמידי ישיבה החפים מפשע, שבטור הבא, על פי דברי הימים א כא, יז.

17-תלמידי בית אלפנא: ילדי היהודים שלמדו בישיבות ובתלמודי תורה; בצלך חסו: על פי תהלים לו, ח. ברעידת האדמה נהרגו בבת אחת כארבעים תלמידים שלמדו בישיבה אחת.

18-לשאול היו למנה: ירדו חיים לקברותיהם, על פי שמות כט, כו; ובתוך עפר נרמסו: נקברו בתוך ההריסות של הבניינים שקרסו.

19-תורת אמת: מלאכי ב, ו; שוממה: משתוממת ומתאבלת; גועו: נספו באסון.

20-צועקת מר: על פי יחזקאל כז, ל; למה… ועל מה: הכפלה שכיחה בלשון הפיוט להדגשת תחושת אי־ההבנה; כבו מאורות: נקפדו חייהם של צדיקים.

21-אל מלא רחמים: מלשון חז״ל והתפילה; האר פנים: על פי מקורות שונים בספר תהלים.

22-גונן בכנפיך עליהם: על פי לשון חז״ל.

23-ושלם נחומים להם ולאבליהם: על פי ישעיה נז, יח.

24-קום וקרא: על פי יונה א, ב; ורב טובך ישבעו: על פי ירמיה לא, יד.

25-היה להם לחומה: הֱיֵה להם למגן ולמחסה, רחם עליהם, על פי מקורות מקראיים ולשון התפילה; כ׳ ימינך רוממה: כי אתה כל־יכול, על פי תהלים קיח, טז.

 

רבי דוד בוזגלו-יוסף שיטרית

עמוד 363

מתוך ויקיפדיה:

רעידת האדמה באגאדיר בצרפתית: Tremblement de terre d'Agadir de 1960; בערביתزلزال أكادير 1960) התרחשה ב29 בפברואר 1960 בשעה 23:41. רעידת אגאדיר הייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו עד אותה שנה. עוצמתה הייתה 5.7 בסולם מגניטודה לפי מומנט, והיא גרמה לכ-12,000 עד 15,000 הרוגים ולכ-25,000 פצועים . מחקר חדש משנת 2020 מעריך מספר גדול יותר של הרוגים, בין 12,000 ל-20,000. לפחות 35 אלף אנשים נותרו ללא קורת גג. מספר ההרוגים היווה כשליש מאוכלוסיית העיר באותה עת. אגאדיר אכלסה קהילה יהודית גדולה וחשובה, ועל פי הערכות כ-1,500 יהודים נספו ברעידת האדמה

שבת מתן תורה לסדר פרשת יתרו-הרב משה אסולין שמיר 

 

"אנכי י-ה-ו-ה אלוקיך –

אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).

מתן תורה – הקב"ה נתן לנו את התורה במתנה.

קבלת התורה – תלויה ברצון כל אחד ואחד לקבלה.

 

"כל דיבור ודיבור מעשרת הדברות,

היה עומד על כל אחד מישראל,

ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן,

                     ומחבקו ומנשקו – ועולה ומתעטר על ראשו"(שי"ה רבה א, ב).

 

 

הגאולה בפרשה – בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים"

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מה משמעות הכפילות: "מארץ מצרים", וכן "מבית עבדים".

רבנו משיב: ישנן שתי גאולות: הגאולה ממצרים, והגאולה מבית עבדים – לעתיד לבוא.

 

וכלשון קודשו: "אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים

אני עתיד להוציאך מארץ עבדים, וזה ירמוז על הגלות האחרונה".

 

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

ביום שבת קודש הקרוב – שבת מתן תורה לסדר פרשת יתרו, ימלאו 3333 שנים (תשפ"א), למעמד קבלת התורה בהר סיני ע"י עם ישראל.

פרשת "יתרו" היא בסימן "טוב", היות והיא הפרשה ה- 17 = "טוב", בבחינת: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב), הכתוב מדמה את ה"טוב" ל"תורתי" – תורת ה'.

הזוכה לשמור את התורה – זוכה לטוב האלוקי בבחינת: "טוב יהוה לכל – ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט).

 

המעמד המרגש בין השכינה הנצחית לבין בני אדם ברי חלוף, דרש הכנות רבות כמו שלושת ימי התקדשות {פרישה מכל טומאה}, וימי הגבלה בהן אסור לגעת בהר סיני, פרט למשה ואהרון שהתבקשו לעלות להר שם ניצב האלוקים, ככתוב: ועלית אתה ואהרון עמך, והכוהנים והעם, אל יהרסו לעלות אל יהוה, פן יפרוץ בם" (שמות יט, כד).

האש בהר הייתה במשך 40 יום בהם היה משה בהר, ועמ"י ראו איך משה נכנס ויוצא מתוך האש (הכוזרי מאמר א), כדי להעצים בהם את האמונה החוויתית, שאכן הקב"ה דיבר עם משה רבנו, והוא שליחו.

 

רש"י רומז שהמפגש היה אמור להתקיים בין ה' למשה, כאשר העם מביט מרחוק ככתוב: "ויאמר יהוה אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. ויגד משה את דברי העם אל יהוה"  " (שמות יט, ט).

רש"י מסביר את תשובת העם לה', וכך דברי משה לה', בשם העם: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח, לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ביקש עמ"י שה' ידבר אתו, וכך דברי קדשו: "האמונה שהאמינו ישראל במשה, הייתה שהוא עבד ה', וה' חפץ בו ועושה תפילתו ורצונו – אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו… לזה אמר ה' אליו 'בעבור ישמע העם בדברי עמך', ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי. ואומר 'וגם בך יאמינו', פירוש – באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך" (שמות יט, ט).

 

הקב"ה נגלה לעם ישראל בהר סיני, על רקע קולות וברקים, ענן, אש ותימרות עשן, ככתוב: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, ואת קול השופר, ואת ההר עשן. וירא העם, וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו), דבר שהעצים את האמונה החוויתית אצל עם ישראל לדורותיו, היות והוא כלל גם את נשמות עמ"י העתידיות, ככתוב: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו עמנו היום" (דב' כט, ג – יד). כלומר, גם הנשמות שלנו השתתפו במעמד קבלת התורה.

עם ישראל נכנס לחרדה מעוצמת המעמד הנשגב, לכן משה מסביר להם את מטרת המעמד: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו – כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז).

 

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא שלושה טעמים:

 א. המילה 'נסות', באה במשמעות 'נס' והרמת קרנם של בני ישראל המובדלים מאומות העולם, היות ופסקה זוהמתם באמצעות קבלת התורה כדברי הגמרא: "בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתם" (שבת קמו ע"א).

 ב. בעקבות טהרת עמ"י מזוהמת הנחש, הם זוכים שהיראה/השכינה תשרה על פניהם, וכך לא במהרה יחטאו, "כי כל מי שיש לו בושת פנים שהיא יראתו האמורה, לא במהרה הוא חוטא" כדברי קדשו.

 ג. "כדי שלא תהיה לכם טענה, למה לא ינבא ה' את כל ישראל – הרי ניסה אותם בנבואה, ולא יכלו עמוד" כדבריו.

 

לדברי רבנו-אוה"ח-הק', יש סימוכין מהראשונים כמו הרמב"ם, הכוזרי וכו'. הם טוענים שבאמונה ב-ה' ע"פ מופתים יש דופי, ולכן היה צורך במעמד הר סיני פנים אל פנים.

הרמב"ם: "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין ע"פ האותות יש בליבו דופי… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בה דופי. שנא': "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן – בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' (שמות יט, ט). מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם" (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח. הלכה א).  

 

ריה"ל בכוזרי: אמר החבר: העם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה – נשאר בנפשותם בספק, איך ידבר האלוקים עם האדם?… ורצה ה' להסיר הספק הזה מליבותם, וציווה אותם להתקדש… ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלוקים פנים אל פנים… ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום… ורואים את משה בא בתוכה ויוצא ממנה. ושמע העם דיבור צח בעשרת הדברים…" (מאמר א. פז).

 

לאור הדברים הנ"ל, ניתן לומר שמעמד הר סיני בו השתתפו כלל נשמות עמ"י שהיו ושיהיו, מההווה את אמיתות התורה, שלא כמו דתות אחרות הנשענות על חלומות בהקיץ של "נביאים עלומים".

 

שבת פרשת "יתרו" נקראת "שבת מתן תורה". על השאלה מדוע לא קראו לה בשם היותר מתאים, כפי שאכן קרה בפועל, "שבת קבלת התורה"? על כך ניתן לומר: הקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו חמדה גנוזה שהיא התורה הקדושה, וכולנו אמרנו כאיש אחד ובלב אחד: "נעשה ונשמע".

לגבי קבלתה הלכה למעשה וקיום מצוותיה, זה תלוי ברצון כל אחד מאתנו. חופש בחירה במיטבו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל הדברות נאמרו בהבזק אחד כדברי הגמרא: "אנוכי ולא יהיה לך', מפי הגבורה שמענום (מכות כד, ע"א). מעוצמת גבורות ה', יכלו לתפוס רק את שתי הדברות הראשונות, ואז פרחה נשמתם, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). שאר הדברות נחצבו באש, ונעמדו כשהן מסודרות בהר, עד שהקב"ה החיה את עם ישראל בטל חיים כדברי הגמרא (שבת פח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עפ"י חז"ל: "ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט). ותמצא שאמרו ז"ל שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד מישראל, ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן, ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).

הגמרא במסכת (שבת פח) אומרת שבשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". בשעה שחטאו בעגל, ירדו 120 ריבוא מלאכים והורידו את "נעשה ונשמע". פה היו צריכים מלאך לכל דיבור, היות והם עשו הפרדה בין שניהם, וידוע שמלאך לא יכול לעשות שתי פעולות, לא כן בפעם הראשונה. ריש לקיש אומר: לעתיד לבוא, ה' יחזיר לנו את הכתרים שנאמר: "ופדויי יהוה ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

"נעשה ונשמע" – את המצוות יש לקיים ולעשות גם כשלא מבינים. אח"כ, יש "לשמוע" = ללמוד את טעמן.

 

"אנוכי יהוה אלהיך…

לא יהיה לך אלהים אחרים…" (שמות כ, ב- ג).

 

שני הדברות הנ"ל שנאמרו ע"י הגבורה,

מהווים שני קרני לייזר רוחניים,

 החקוקים בתודעה היהודית של כל יהודי.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות. והוא אומרו 'לאמר' – פירוש, דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות".

לאור זאת, רבנו מסביר את המיוחד בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות, והמהוות את תמצית כלל תרי"ג מצוות התורה, ולהלן דברי קודשו: "ב' הדברות "אנוכי ולא יהיה לך", הם ב' שורשים לב' כללות המצוות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנוכי – הוא עיקר ושורש כל מצוות עשה. לא יהיה לך – הוא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה. לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שורשי ב' עיקרי המצוות, שבזה לא תימוט תורה מזרענו לעולם ועד" (שמות כ, א). לכן, שתי המצוות הנ"ל נאמרו מפי הגבורה, וחדרו כקרן לייזר לדי. אן. אי. היהודי.

 

הזהר הק' אומר שבדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלולים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. (זהר ח"ב יתרו צא ע"א). הזהר גם אומר שבמעמד הר סיני, ירשו בני ישראל ירושת עולמים את עשר הדברות שבהן תלויות כל המצוות וכל הזכויות המיוחדות, המהוות את החלק הטוב של עם ישראל (זהר יתרו, פב ע"א).

 

שני הדברות הנ"ל של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", נאמרו מפי הגבורה כדברי רב המנונא: "מאי קרא 'תורה צוה לנו משה מורשה'? תורה = שית מאה וחד סרי = {611} הוי. "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הבורא שמענום". יחד, תרי"ג = 613 מצוות (מכות כד ע"א).

התורה ניתנה ע"ג שני לוחות כדברי רבי חנינה בן גמליאל, בבחינת הכתוב: "עפ"י שני עדים יקום דבר".

רבנן סוברים: עשרה על כל לוח. רבי שמעון בר יוחאי אומר: עשרים על כל לוח {משני הצדדים}. רבי סימאי: 40 על לוח זה, וארבעים על לוח זה {מארבעה כיוונים}.

 

הרמב"ם אומר באיגרת תימן ששתי הדברות הראשונות משפיעות על כל יהודי, ולכן יהודים מסרו את נפשם על אמונתם בה'. וגם אדם שאינו מקיים עדיין תורה ומצוות, הוא ימשיך להאמין. בודדים ממירים את דתם.

"כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו). בפשט הכתוב, יש לקיים את המצוות מתוך אמונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי הדברות המשלימות אחת את רעותה: "אנוכי יהוה…" – יכולה להתקיים הלכה למעשה, רק אם נשמור גם על הדיבר השני: "לא יהיה לך אלהים אחרים" – שלא נעשה אלוקים אחרים, ואפילו לא במקביל, אלא נאמין רק בה'.

 הנביא חבקוק אומר: "וצדיק – באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). הצדיק נמדד ע"פ מידת אמונתו בה'.

 

הרמב"ם גם קבע שאם אדם כופר במצוה אחת, כאילו כופר בעיקר. הסיבה לכך, זה דומה למפתח עם 613 זיזים. במידה ונחסיר זיז אחד, המנעול לא יפתח. כך תורתנו הקדושה המורכבת מתרי"ג מצוות. כאשר אדם מחליט לכפור ולהוציא מצוה אחת מכלל תרי"ג מצוות, הוא הופך את התורה למערכת חוקים אנושיים המשתנים בהתאם לנסיבות, כפי שאנו מתבשרים חדשים לבקרים בחקיקה.

הפס' הנ"ל מחבקוק "וצדיק באמונתו יחיה", רומז לגאולה הבאה והשלמה:

רק המאמין בה' "יחיה" {בזמן עתיד}, וינצל ממלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא (רבנו-אוה"ח-הק').

 

ראוי לציין שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, למרות שנאמרו בהקהל, וזה פלא. "אנכי יהוה אלהיך", לא יהיה לך, "לא תישא", "לא תחמוד" וכו'. על דרך תורת השכל הישר, ניתן לומר שהקב"ה פנה אל כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי, כדי ליצור מחויבות אישית של כל אחד מעמ"י, וכך ניתן ליצור עם אחד, מיוחד ומאוחד שיוכל לומר בפרשת משפטים: "נעשה ונשמע". יוצא, שדרך מחויבות היחיד, נוצר היחד הכל כך חשוב ביצירת קהילה מגובשת ועם מאוחד, כדברי דוד המלך "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ" (דברי הימים א, יז כא).

 

"אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, א).

הרמב"ן אומר שמצות עשה להאמין בה' אשר לו לבדו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו – ואין עוד מלבדו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתי את העולם בששה ימים', כי בנסי יציאת מצרים ראו הם בעיניהם איך שהעולם ומלואו בידי ה' כחומר ביד היוצר, וזוהי ההוכחה הגדולה והמוצדקת ביותר, כי הוא לבדו בורא העולם ומנהיגו. וכדברי קדשו: "הדיבור הזה מצות עשה. אמר 'אנכי ה", יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלוקים להם. כלומר: הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' – כי הוצאתם משם, תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם…".

 

מדברי הרמב"ן הנ"ל: "ויצווה אותם שידעו ויאמינוכי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו… ממצרים" עולה, שבשלב ראשון, יש לדעת ולהכיר שהקב"ה קיים, היות ובציווי ה' נאמר: "אנוכי יהוה אלהיך וכו'. כלומר, הציווי הוא לדעת שה'  קיים בעולם, ורק אח"כ להאמין בו.

זו בעצם דרכו של אברהם אבינו אבי האומה: הסתכל בגרמי השמים, והבין שיש מנהיג לבירה, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל – ומעשה ידיו יגיד הרקיע" (תהלים יט, ב).

בתפילת "עלינו לשבח" החותמת את התפילות נאמר: "וידעת היום – והשבות אל לבבך". קודם כל, תדע ותאמין, אח"כ תעבוד את ה' מכל הלב – "לבבך".

 

איך מגיעים לידיעה ואמונה ב-ה'?

 ע"י לימוד תורה בה מתגלית החכמה האלוקית.

להיות סקרן, לשמוע ולהקשיב למתרחש סביבנו, כמו יתרו ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, והתגייר מיד. לראות את הנסים והנפלאות הנעשים לעם ישראל החי בין שבעים זאבים, גם בימינו אלה.

המצוה המרכזית בחיי כל יהודי הנאמרת פעמים ביום, מתחילה ב"שמע ישראל". קודם כל שמע, ורק אח"כ תגיע ל-ה' אלוקינו ה' אחד". כאשר הלל – נשיא ישראל נשאל בהלכה, היה משמיע תחילה את דעת שמאי חברו המנוגדת לדעתו, ורק אח"כ את דעתו. הלל בצניעותו כי רבה, ידע לשמוע ולהקשיב לדעת אחרים, ולכן נקבעה הלכה כמותו.

 

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ג).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "פירוש, אפילו במחשבתך".

 

"לא תעשה לך פסל" (שמות כ, ד).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אסור לעבוד גם "למשמשי עליון המשמשים לפניו במרום, והוא יעזור לו. גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך – ובאמצעות כן, כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחווה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה… ודע כי טעות בה טעו רוב העובדים עבודה זרה.". לכן הוא נקרא פסל – מלשון פסולת. "שאין בו כוח אלוקי, ופסולת הוא לפני העיקר – שהוא הבורא עולם…. כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה' מממשלתו…" כדברי קדשו.

כלומר, אסור לפנות לעזרה אפילו למלאכים או לכל כל גורם אחר. הפניה רק לאלוקים ללא שום אמצעי. כנ"ל כאשר משתטחים על קברי צדיקים, יש לבקש רק מהקב"ה, בזכות הצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "שלא יפסול את עצמו, כי בחטא האדם בעוון ע"ז שהוא כנגד התורה כולה, מטבעו נפסל ויוסר צלם אלוקי דכתיב: 'אך בצלם יתהלך איש' (תהלים לט, ז), ולא יראו פניו למעלה, לבני אל חי לבל יסתכלו בפניו".

 

א תעשה לך פסל" – נוטריקון האות השניה בשלש המילים הראשונות, שווה כ.א.ע.ס. לכן, כשאדם כועס כאילו עובד עבודה זרה. ועוד יותר, מהמילה לך לומדים שהכועס הופך את עצמו לפסל.

כאמור, פסל = פסולת = פסילה.

 

"לא תשתחוה להם ולא תעבדם – כי אנוכי יהוה אלהיך אל קנא…"

 שמו של הקב"ה – אל קנא = 151 = מקוה = 151 = כאעס.  על הכועס {להתקרר} ולהיטהר במקוה.

 

"לא תחמוד – בית רעך.

לא תחמוד – אשת רעך, ועבדו ואמתו,

 ושורו וחמורו – וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד).

"ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך וכו'" (דב' ה, ,יח)

 

"כל הנותן עיניו במה שאינו שלו,

                גם את שלו מוציאים מידו…" (סוטה ט ע"א).

 

"לא תחמוד" – מכת דור חמדת הלבבות.

 

הדיבר העשירי "לא תחמוד", חותם את עשרת הדברות.

מהו הגדר ההלכתי של "לא תחמוד", האם זה מספיק בלב, או עד שהוא עושה מעשה? האם הוא עובר על "לא תחמוד" וגם "לא תתאוה" המופיע בפרשת "ואתחנן"?

 

הרמב"ם  כותב בהלכות גזלה ואבדה: "כל החומד עבדו או אמתו, או ביתו וכליו של חברו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו בדמים, והפציר בו עד שלקחו ממנו, אע"פ שנתן לו דמים רבים – הרי זה עובר בלא תעשה, שנא' 'לא תחמוד'. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כעניין שנא' 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך' – חימוד שיש בו מעשה"

 

הלכה י': "כל המתאווה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותם ממנו, כיון שחשב בליבו היאך יקנה דבר זה, וניפתה ליבו בדבר – עבר בלא תעשה שנא': "לא תתאווה" (דב' ה), ואין תאווה אלא בלב בלבד".

הלכה יא: "התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל…"

הלכה יב: "הא למדת, שהמתאוה – עובר בלאו אחד. והקונה דבר שהתאווה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם – עובר בשני לאוין. לכך נאמר 'לא תחמוד' 'ולא תתאווה'. ואם גזל, עובר בשלושה לאווין" (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט – יב. שו"ע חושן משפט, סימן שנט).

 

רבי משה ב"ר יעקב מקוצי כותב בספרו "ספר מצוות גדול" (לאוין, סימן קנח): "כתוב בעשרת הדברות 'לא תחמוד', וכתיב שם (דב' ה יח) עוד 'לא תתאוה", והכל אחד… החימוד והתאוה הכל לאו אחד".

 

כאשר אדם מסתכל בעין חומדת על אשת חברו, הוא יענש בחומרה רבה על שהוא פוגם ב"שמירת העיניים", בכך שהוא עובר על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם", אותה אומרים בקריאת שמע.

ככלל, "שמירת עיניים" היא מידה חשובה בעבודת ה', כדברי רבנו "בבא סאלי" שאמר, שכל כוחם של רבני אביחצירא ע"ה, נובע מ"שמירת העיניים" בה הם נזהרים, ככתוב: "תנה בני לבך לי. ועיניך – דרכי תצרנה" (משלי כג, כו). הקב"ה מבקש מאתנו "לתת לו את הלב". כלומר, לעבוד אותו מבחינה פנימית, ולא "כמצות ה' מלומדה". לגבי השאלה איך ניתן לעשות זאת, הרי היצר הרע מקיף אותנו?

הקב"ה נותן לנו עצה: "ועיניך – דרכי תצרנה". ע"י שמירת העיניים, נוכל להתרכז בעבודת ה' מכל הלב.

כידוע, העיניים מהוות את השער לנשמה, דבר המסביר מדוע העיניים רגישות, בהשוואה לאיברים האחרים.

 

לעומת זאת, אם עבר לתחום המעשי, כגון שהפעיל תחבולות כדי להשיג את הדבר אשר חמד – הוא עובר על שתי מצוות: במחשבה ובמעשה, כדברי רבנו יונה בספרו "שערי תשובה": "הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי ניתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה וכו'" (שערי תשובה פרק ג' עמ' צב). כלומר, לא להפעיל כל מיני תחבולות כדי לקחת כל דבר מאדם אחר ללא רצונו, גם בתשלום.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מאריך במצות 'לא תחמוד', מפאת חשיבותה: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו… ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו… כי ידע כי לא יתכן". רבנו אבן עזרא ממשיך ואומר: כשם שאותו כפרי לא יתאווה שיהיה לו כנפיים, כשם שאין אדם מתאווה להיות עם אמו אע"פ שהיא יפה, היות והורגל מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. כנ"ל לא יחמוד דבר שאינו שייך לו.

 

בדבריו, רומז רבנו לחינוך שיש להקנות לדורנו "דור חמדת הלבבות", בנושא "לא תחמוד", וכדברי קודשו: "ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי – על כן, הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו… היות ולא יוכל לקחתו בתחבולות… אלא יבטח בבוראו…".

רבנו "אבי עזר" על ה"אבן עזרא" מוסיף: "רוב העבירות באות מחימוד ממון או זנות".  

מוסר השכל: דברי רבנו אברהם אבן עזרא הם דברי טעם – היכולים להוות הדרכה חינוכית לכל אחד מאתנו.

 

רבנו בחיי משלים את דברי רבנו אבן עזרא. הוא מדבר על הקשר בין הדיבר הראשון "אנוכי ה'" לדיבר האחרון "לא תחמוד" החותם את עשרת הדברות, ועל המיוחדות של "לא תחמוד". וכך אומר רבנו בחיי: כאשר האדם מפנים את הדיבר הראשון – אנוכי יהוה אלהיך" בבחינת "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד", מובטח לו שלא יכשל בחמדת הלבבות, דבר הקשה לשליטה, היות וזה נתון למידת הרגש והמחשבה, לכן התורה פירטה ב"לא תחמוד", בניגוד ל"לא תרצח". כלומר, אם הוא התחנך על פי הנאמר לפני כן בשאר הדברות – מובטח לו שלא יחטא כ"לא תחמוד".

 

הרמב"ן אומר על מצות "לא תחמוד": "ומי שלא יחמוד – לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב  בשל חברו {רצף המצוות הקודמות העוסקות בין אדם לחברו}. ואח"כ יבאר המשפטים {דיני פרשת משפטים} בפרט, כי התחייב לחברו במשפט מן המשפטים – אם לא יחמוד ולא יתאווה למה שאינו שלו – ישלם מה שעליו" (שמות כ, ג).

אכן, פרשת משפטים על ג"ן {53} מצוותיה, מהווה הרחבה לציווי "לא תחמוד", ושאר המצוות שבין אדם לחברו, שהוזכרו קודם לכן בעשרת הדברות.

 

רבנו חיים ויטאל: "החמדה – אב הטומאה, כי היא מביאה לשנאה וקנאה, ומביאה לידי גזל ושבועת שקר, ולידי רציחה. והיא העשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולם, כי עינו לא תשבע עושר, כעין הנחש שנאמר בו: 'ונחש עפר לחמו' (משלי כח, כב)… ואמרו רבותינו ז"ל: התאוה מוציאה את האדם מן העולם, כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצוותיה, והוא כופר בהשגחה, שאינו מאמין שהכל ע"י השגחת ה' יתברך" (שערי קדושה. חלק ב. שער ד).

 

א. "וישמע יתרו".

"שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע – והתגייר" (זהר הק', יתרו).

 חשיבות ההקשבה, והפקת לקחים ממה שאנו שומעים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע פרשה כל כך חשובה כמו פרשת מתן תורה נקראת על שמו של גוי – יתרו:

"בזה הצדיק יתרו, כי כל המופתים לא היו אלא – למעלת ולחיבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה". כלומר, גם בגויים ישנם אנשים חכמים כמו יתרו שהיה כהן וראש למדין, בכל זאת הקב"ה בחר בעם ישראל לאחר שהסכים לקבל את תורתו, דבר שמייחד אותנו בהשוואה לגוים.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו", ומיד הפנים את הדברים והחליט להגיע "אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלהים", להתגייר ולהתחבר לעם ה'.

גם אצל משה נאמר: "וישמע משה לקול חותנו" (שמות יח, כד). ברגע  ששמע  עצה טובה מחותנו – מיד יישם אותה.

כל אחד מאתנו שומע עצות טובות. השאלה הנשאלת: מה עושים איתן הלאה?

 

הזהר הק' אומר "שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקב"ה והתקרב ליראתו". יתרו מלמד אותנו מסר חשוב: כולנו שומעים דברים חשובים. השאלה הגדולה מה אנחנו עושים איתם.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל" – נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק… (רש"י), והחליט לעשות מעשה ולהצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את מלכות ה': "עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלהים".

הגמרא בזבחים אומרת: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק. רבי אלעזר המודעי: מתן תורה. רבי אליעזר קריעת ים סוף שמע ובא".

 

יתרו בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את שלושת הנושאים המרכזיים המייחדים את עם ישראל.

הנושא הראשון – מלחמת עמלק, מסמלת את האנטישמיות עד ימינו, היות ועמלק יצא להילחם עם ישראל ללא כל סיבה הגיונית כפי שקורה גם בימינו. הסיבה הסמויה לאנטשמיות, בגלל שהקב"ה בחר בנו.

הדבר השני – קריעת ים סוף, דבר המסמל את עם ישראל החי על נסים גלויים וסמויים, לאורך הדורות.

הנושא השלישי – מתן תורה המהווה את ההוכחה הנצחית לנצחיות התורה שנמסרה לנו במעמד אדיר וברוב עם. 

 

רבי אליעזר אומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו שימש כשליחו של יתרו להודיע למשה רבנו על הגעתו אליו. הקב"ה גם אמר למשה שיתרו בא לשם שמים כדי להתגייר, ולכן עליך לקרבו. כיוון שיצא משה לקראתו, יצאו בעקבותיו אהרון ושבעים הזקנים, ויש אומרים אף ארון הברית (שמות רבה כ"ז, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מנתח את מהלך קבלת החלטת יתרו להצטרף לעם ישראל: "זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב" (רבנו-אוה"ח-הק' יתרו יח א).  תטה אוזן – ותפיק לקח.

 

ב. "ברוך יהוה – אשר הציל אתכם".

מה שלומך? ברוך ה'!

תשובה אינסטינקטיבית של כל יהודי – מבית מדרשו של יתרו.

 

"ברוך ה'": בביטוי הנ"ל מבית מדרשו של יתרו, מרבים להשתמש יהודים יראי ה', וגם אלה שעדיין במעלה הר ה'. גם הישמעאלים לא פוסחים עליו – "חמדו ללה" לכל שאלה. זהו ביטוי המהווה תשובה לשאלה הפותחת כל שיחה. "מה שלומך?" "ברוך ה'".

 

ישנם בעלי אמונה העונים: "טוב מאוד". וישנם חסרי אמונה העונים: "יהיה טוב". אומר המדרש: לוא בני ישראל היו פותחים את שירת הים בביטוי: "שירו לה'" בהווה כמו שירת הנשים, ולא "אז ישיר" בלשון עתיד שזה ביטוי של מיעוט אמונה, היו נגאלים לצמיתות.

 

לאחר פגישת יתרו עם משה רבנו במדבר סיני, והקרבת עולות לה' כאות תודה לקב"ה, הוא חזר למדין כדי לגייר את בני ביתו כדברי רש"י לפסוק': "וילך לו אל ארצו" – לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז). 

שוב רואים הפקת לקחים מצד יתרו, תכונה אותה שווה לנו לאמץ. מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שיש לברך על הניסים שנעשו לישראל: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו". אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך יהוה אשר הציל אתכם" (ברכות נד, ע"א).

 

מוסר השכל:

ברובד הסמוי, הביטוי "ברוך ה'" משקף את האמונה בקב"ה, ושהכול מאתו יתברך.

 

ג. יתרו = 13 = אחד = 13

 "ה' אחד ושמו אחד" – אחדות ה' בכל העולמות.

 

 כדרכנו בפרשיות קודמות, ננסה לראות את המשמעות המרכזית של הפרשה דרך שמה.

 ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב וכו'. יתר – על כך שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו – לאחר שנתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות, הוסיפו לו האות ו', אחת מארבע אותיות הוי-ה. חובב – על כך שחיבב את התורה. כל זה משקף את משמעות מתן תורה לעם ישראל.

נעיין בגימטריא הקטנה של שם פרשתנו "יתרו" השווה 13. {י =1 + ת=4 + ר=2 + ו=6 = 13}  שהיא גם הגימטריא של הביטוי אחד, דבר המסמל את המוטיב המרכזי בתורתנו הקדושה  – יחודו של הקב"ה בכל העולמות, דבר הבא לידי ביטוי בדיבר הראשון של עשרת הדברות הכולל בתוכו את כל התורה: "אנוכי יהוה אלהיך…".

פעמיים ביום, אנחנו מייחדים ומקבלים עלינו את מלכותו ואחדותו יתברך באמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ובכך גם זוכים לקיים מצות עשה דאורייתא מידי יום. הכל מתחיל ב-"שמע" – תשמע, תקשיב ותפנים.

יוצא שגם בשם יתרו רמוזה אחדותו של הקב"ה. ידוע ששם האדם משקף את מהותו הרוחנית.

על הכתוב "ויחד יתרו" נאמר: בגלל שיתרו ייחד את שמו יתברך בעולם, זכה שהתורה תייחד לו פרשה על שמו.

כאן המקום לציין את אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, ומרת אמי מורתי הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה, שהיו נטועים בגן האמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פועלם, כאשר שם ה' היה לעד, על דל שפתם.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני

ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א, ב).

 

ויחן – כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י)

אחדות בין חכמים –

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

 

א.  זריזות       ב. ענוה       ג. אחדות.

 

א. זריזות –"התגברות והתעצמות בעסק התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן. כשאתה לומד, תתנתק מכל מה שסביב כמו מת.

 

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י): "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתת לך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

 

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

 

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

 

"ומשה עלה אל האלוקים – ויקרא אליו ה מן ההר" (שמות יט ג).

באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא =

השפעות עליונות באות עלינו – בעקבות הכנותינו בעולמנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר משה רבנו הגיע להר סיני, מיד עלה להר סיני לפני שקרא לו ה', היות והקב"ה הבטיח לי בסנה "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב).

לאחר שעלה, מיד קרא לו ה', בבחינת יקר וגדולה.

 

מסר חשוב מכך כדברי רבנו: "ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה – לא תקדים אלא למזמין אותה, ומעיד על הדבר והוא מאמרם ז"ל: באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ע"פ הזוהר (ח"ג צב ע"א).

 

 כלומר, השפעות עליונות באות בעקבות התיקון בעולמנו.

"וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר".

 

"עלית למרום, שבית שבי – לקחת מתנות באדם" (תהלים ח, כ).

 

מדרש (ש"ר כ א) אומר: משה רבנו נתעלה לאחר שהתגושש עם המלאכים וקיבל את התורה – "ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט ג).

בית הלוי שואל: מצד אחד, שבית שבי, זה ע"י מלחמה, מצד שני, 'לקחת מתנו באדם', כלומר, קיבלת במתנה ללא מלחמה.

 

תשובה: הגמרא (מגילה ו ע"ב) אומרת שבהשגת התורה ישנן שלוש דרגות: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין. יגעתי ומצאתי – תאמין".

המתייגע בלימוד תורה יגיע להישגים בבחינת שבי, אבל בכדי שהתורה תהפוך לקניין שלו, זה רק בגדר מתנה מהשמים – "מתנות באדם". הביוטי בפס' "לקחת", מתייחס למצב ביניים בו האדם עמל כל הזמן בהשגת קניין התורה, בבחינת "לפום צערא אגרא".

"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) – לעמלה של תורה כדברי חז"ל. לכל אדם בעולם, מוקצב מן השמים שיעור העמל שצריך לעמול. והשאלה במה הוא בוחר. אם יעמול בתורה, לא יצטרך לעמול בדברים אחרים, כדברי רבי נחוניה בן הקנה: "כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות (שעבודי שלטון) ועול דרך ארץ (פרנסה, היות ומלאכתו מתברכת)" (אבות ג, ו. בית פנחס)

 

ב. ענוה"השפלות והענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.

 כמו כן, בני אדם במדבר שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת הענוה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה/ ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה / פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

הסיפור על הראב"ד רבי יהודה בן עטר שהיה מוכן לשמור על חנותו של פחמי

 כאשר היה בדרכו מבית הדין. הראב"ד רבי יעקב אבן צור שראה אותו,

התפלא על כך. מה עם כבוד התורה. רבי יהודה סיפר לו שהפחמי ביקש ללכת לסעוד צהרים בביתו, ועד אז הוא ישמור לו על החנות, היות והיו שקי פחם בחוץ.

רבי יהודה אמר לרבי יעקב: רק כעת הוא מבין את דברי רבי יהודה הנשיא שאמר שכל מה שיבקש ממנו אדם יעשה לו, פרט לירידה מן הנשיאות.

רבי יהודה אבן עטר הסביר: אם אדם יבקש צדקה מרבנו הק' הוא יתן לו, היות והיה עשיר. אם יבקש דברי תורה יענה לו, היות והיה נשיא ישראל. אלא מה התכוון בדבריו "כל מה שיבקש ממנו אדם", אלא גם דבר שאינו לפי כבודו, הוא יעשה, לכן גם הוא שומר על חנות הפחמי. כל זה מבטא את מעלת הענוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה

"מתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי נפשות, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ג. אחדות – "ייעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים".

 

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את הצורך באחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: 'חרב אל הבדים' (ירמיהו ג, לו). אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, – והם ראויים לקבלת התורה" כדברי קדשו.

לימוד בחבורא ולא לבד, היות וע"י זה מתחדד הלימוד.

 

רבי חנינא בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין בניהם  דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב', אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה – שכינה שורה בניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו שמו" (אבות ג ב).

ניתן להסביר "אין בניהם" – כל אחד לצומד לבד ולא עם חברו – הרי זה מושב ליצים.

 

רבי יהודה הנשיא אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. רש"י פירש: ללמד בהמון  לתלמידים  – זוכים לכוון לאמיתה של תורה.

 

בפרקי אבות (ו, ה) נאמר שהתורה יותר גדולה מן הכהונה והמלכות. המלכות נקנית בשלושים מעלות. הכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות… בשימוש חכמים, בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים…"

 

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קיבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

 

 

 

"והייתם לי סגולה מכל העמים…

ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמ' יט' ה-ו)

הסגולה האמתית היא – "לי" – לסמוך רק על הקב"ה.

 

דורנו הרווי סגולות – הפך להיות עם סגולות, החל מסרט אדום, דרך פנייה לתעשיית "הבבות" ו"המקובלים"  המתחזים, הפועלים בעיקר – כבנקט לשאיבת דמים מרובים תרתי משמע, תוך יצירת אשליות אצל אנשים קשיי יום.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא ארבעה פירושים לביטוי "סגולה".

א.  כשם שאין היגיון להשפעת הסגולה, כך עם ישראל בעיני הקב"ה בם בחר להיות לו עם סגולה, ולא בעמים האחרים, והוא מביא דוגמאות לכך. יהודי שחשב לעשות מצוה ולא הספיק לעשותה, כאילו עשאה, בניגוד לעכו"ם

ב.  "עוד ירצה, שיהיו בני ישראל סגולה, והסגולה היא – שיהיו מיוחדים לו בייחוד לעבוד אלוקי עולם" בניגוד לעכו"ם

ג.  הסגולה האמיתית נמצאת בתורה בה הכניס הקב"ה חיים ורפואה. חיים – כנגד מצוות עשה, ורפואה כנגד מצוות לא תעשה. לדוגמא, האיסור לאכל שקצים ובשר טמא, כדי שלא ניטמטם.

ד.   הסגולה היא ניצוצות הקדושה אותם שואבים בני ישראל בעולם ע"י קיום מצוות התורה, בניגוד לגויים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשם שהסגולה היא דבר שאינו כפי הטבע… לזה אמר – 'והייתם לי סגולה מכל  העמים" – כי אין פעולה טובה יוצאת אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצוות אלא מכם… והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלוקי עולם". כלומר, הסגולה האמתית היא "לי" – לקדוש ברוך הוא.

 "ממלכת כהנים וגוי קדוש": אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק': "או ירצה לומר להם, כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש לאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום, ולהם יקרא כהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש כדברי דניאל (דניאל ח, יג) "ואשמעה אחד קדוש מדבר…". ואמר הכתוב כי אותם {בני ישראל} יעשה ה' במקום כוהנים וקדושי העליונים".

דברי רבנו-אוה"ח-הק' מבוססים ע"פ הזהר (לך לך צ ע"א): "אלו אינון צדיקיא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיע, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאיצטרכו". פירוש, הצדיקים בעולם, חשובים כמלאכי מרום, לכן קולם של הצדיקים נשמע בשמים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' גם מסביר מדוע רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה, בניגוד לעשיו, ישמעאל ומואב שסירבו (ספרי וזאת הברכה ב). שורש הווית הגויים הוא בבחינת הרע". {אותן ג' אומות מוזכרים בשירת הים 'אלופי אדום וכו'}.

לישמעאל נאמר על ידי המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל" (בר' טז יב). בני ישמעאל כידוע מאוד מקפידים "על נטילת ידיים" בכל דבר בו הם נתקלים, לכן הם סירבו לקבל את התורה בטענה שבשורש הוויתם הם "מהדרים בנטילת ידיים", כאשר בתורה נאמר "לא תגנוב". מספיק לראות את משחטות הרכבים בשטחים, וגניבת תוצרת חקלאית וציוד חקלאי מהמושבים והקיבוצים.

 

לעשיו נאמר על ידי אביו יצחק: "על חרבך תחיה" (בר' כז מ). כלומר, בשורש נשמתו הוא רוצח, ואילו בתורתנו

הקדושה נאמר "לא תרצח". במלחמות העולם ה-1  וה-2 כו' נהרגו עשרות מיליונים, ביוזמת אדום.

עמון ומואב –  פרוצים בעריות והדוגמה לכך היא: שהם נולדו מבנות לוט שהיו עם אביהם. כנ"ל בנות מואב שהחטיאו את עמ"י במדבר, תוך הפקרת בנותיהם. לכן, הם סירבו לקבל את התורה בטענה שכתוב בה: "לא תנאף".

לעומתם, הקב"ה בחר בעם ישראל שהוא סגולתו = "כי יעקב בחר לו יה –  ישראל לסגולתו". (תהלים קמט, ד).

לימוד תורה וקיום מצוות – מהווים סגולה ומרפא לעם ישראל ככתוב "וחי בהם".

 

"ויעמוד העם מרחוק –

 ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ, יח).

 

הקב"ה מתגלה אל משה בערפל,

 וכן לכל אחד מאתנו שמתאמץ מעט.

 

רש"י הק' מסביר שמשה רבנו נכנס "לפנים משלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל, שנאמר: וההר בוער באש עד לב השמים חושך, ענן וערפל" (דב' ד, יא). העם לעומת זאת, עמד מרחוק. הביטוי "העם" מורה על עמי ארצות וכו'. המסר החשוב של הדברים הוא: בכדי להצליח, יש להעז ולחפש דרכים לא קונבנציונליות בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. רובנו עובדים את ה' בדרך הרגילה של תפילות ללא כוונות מיוחדות. מעט שיעורי תורה ללא התעמקות במקורות הנלווים, וקיום מצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה". הגיע הזמן להשתנות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו רצפט להצלחה בלימוד תורה: "המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אוה"ח-הק' במ' יב, ו).

גדולי תורה הצליחו, היות ונכנסו לפני ולפנים אל תוך הערפל, אל לימוד הגמרא וההלכה לאורך שעות רצופות בבחינת "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – אהלה של תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שעל האדם ללמוד "בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בר' כה, כח): "יושב אהלים", לא ללמוד באופן  עראי, והוא אמרו (דב' א, א): "ולבן וחצרות", הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' א, א).

 

הרב קוק שר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל – מפיקים אור נעים". כלומר, גם בתוך האי וודאות, ניתן לזכות באור אלוקי נעים. טעמו וראו ה' כי טוב.

המשורר שולי רנד שר: "הסתכלתי לאחור – עיי חורבות. משמאל ומימין – הכל עולה בלהבות. לעיני נגלה שביל מתפתל, בליבו עשן – מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק. יהיה אשר יהיה, לעצמי ממלמל אני: זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל, כי שמה… כי שמה… האלוקים".

 

"כה תאמר לבית יעקב –

ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג).

 

"כה תאמר" – עבודת ה' מתוך אהבה. "ותגיד" –  מתוך יראה.

על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה, ומתוך אהבה (רבנו-אוה"ח-הק').

 

 

על השאלה מדוע קיימת כפילות בפסוק הנ"ל, עונה רש"י ע"פ מדרש לקח טוב: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים. שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצוות. ותגיד לבני ישראל המצוות ודקדוקיהן, דברים שהן קשין כגידין".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, צולל לתוך עומק הפשט ושואל: "למה כפל תאמר…, ותגיד… הלא לא מצאנו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות, אלא לשון אחד לכולם יחד – אנשים ונשים… כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' (פסוק ו) אמר אליו: 'אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". כלומר, לנשים וגם לגברים באותה מידה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובה ארוכה בה הוא מדבר תחילה על רצון ה' להטיב עם בני ישראל, "ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'". בהמשך אומר רבנו: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה – הוא מחצה מהעושה מאהבה".

לאחר ראיות ממקומות אחרים, רבנו מיישב את הכפילות בפסוק כך: החלק הראשון של הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" – פירוש, מתייחס לעבודת ה' מתוך אהבה. החלק השני "ותגיד לבני ישראל" – מתייחס לעבודת ה' מתוך יראה. וכדברי קודשו: "כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך: "תאמר לבית יעקב" – יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה. "ותגיד" – פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה…".

 

"בית יעקב" מהווים מדרגה קטנה באומה, והם מסוגלים לעבוד את ה' רק מיראה, לכן מוסיף להם לעבוד את ה' מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר {'כה תאמר לבית יעקב'), ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרה והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה, אמר כנגדה 'ותגיד', שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד, וצריכים הם ליראה ולאהבה", כדברי קדשו.

רבנו מסתמך על רבי יוסי האומר:  שתי דרגות בישראל: יעקב, וישראל שהיא – דרגה עילאה (זהר ח"ג בלק ע"ב).

 

רבנו אומר שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה ואהבה, היות ועל ידי אהבה בלבד, הוא עלול לזלזל בכבוד ה' ע"י אי קיום מצוות מסוימות. וכדברי קדשו: "כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו… מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד, כעבד בפני רבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים… אשר על כן, נתחכם ה' לצוות בב' אופנים: בדרך האהבה, ודרך שררה והפחדה. בהמשך, רבנו מסכם את הסוגיה כך: "וצריכין הם ליראה ולאהבה… וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש ישראל לקנות שניהם – אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו.

ודברי רבותינו ז"ל שאמרו אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש". (רבנו-אוה"ח-הק' מעדיף את הפשט על הדרש).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתרץ עוד תירוץ: כאשר נשאלה האישה בפרשת האכילה מעץ הדעת, מדוע אכלה? היא ענתה שהקב"ה לא אסר עליה, היות והוא דיבר רק עם בעלה.

הפעם, התורה מקדימה את הנשים, כדי ששוב לא תגדנה שלא דיברו איתן.

 

רבי חיים ויטאל אומר: הסיבה לפניה לנשים בלשון רכה בבחינת "כה תאמר לבית יעקב", בגלל שהנשים במהותן אינן ממהרות לחטוא כמו שראינו בחטא העגל, בו הנשים לא השתתפו.

כנ"ל בשירת הים, הנשים שרו "שירו לה' בהווה, ואילו הגברים שרו "ישיר" בעתיד. הנשים היו מצוידות בתופים עוד ממצרים, בגלל שהאמינו שיהיה להן נס. לכן, הנשים לא מחויבות בכל המצוות כמו הגברים.

כמו כן, בכתוב: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), לנשים מייחסים את תורת החינוך, ולגברים מייחסים את תורת המוסר.

רבי חיים ויטאל גם כותב על חשיבות פשט הכתובים: הבקי ברזי התורה – יוכל לדרוש פשטי התורה קרובים אל  דרך האמת ורוחניות התורה (עץ הדעת טוב. תהלים מה).

 

"שיויתי {שמתי} יהוה לנגדי תמיד" (תהלים טז ח),

ניתן לקיימה הלכה למעשה – ע"י קיום "שש מצוות תמידיות".

 

"שש מצוות תמידיות": בעקבות קבלת התורה, כדאי להתחזק ולקיים "שש מצוות תמידיות" המבוססות על אמונה בה' מתוך שילוב של אהבת ה' ויראתו.

 את המצוות הנ"ל, ניתן לקיים בכל עת ובכל זמן, והן אינן דורשות עשיית מעשה בפועל, אלא מספיק במחשבה. 

 ספר החינוך הוא המקור לסידור מצוות אלו, ורבים מספרי ההלכה המאוחרים הזכירו את דבריו.

בהקדמה לספר החינוך נכתב: "שש מצוות – חיובן תמיד, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו".

בעל המשנה ברורה  העתיקם ב'ביאור הלכה' בתחילת הסימן הראשון בשולחן ערוך, שם מדובר על דרך הצדיקים לקיים מצות "שויתי יהוה לנגדי תמיד", וכך הוא כותב: הרוצה לקיים "שויתי" כראוי – יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך, ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם.

 

א.  אמונה: "אנוכי יהוה אלהיך…". להאמין בה' שהוא אחד המשגיח על העולם. שהמציא את כל מה שנמצא בעולם, והוא זה שהוציאנו ממצרים…

ב.   "לא יהיה לך אלהים אחרים…" – שלא נאמין בשום אלוקים זולתו שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל, רק שידמה בדעתו שהוא מסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב, הרי זה מודה בעבודה זרה, ועובר על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות, ואין לשום נברא כוח לעשות דבר בלתי רצונו.

ג.  "ייחוד ה'"  "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד". ופירושו, שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו, והוא אלוקינו המשגיח בכל העולמות – הוא ה' אחד בלי שום שיתוף.

ד.  "אהבת ה'  "ואהבת את יהוה אלהיך…".  וכיצד יגיע האדם לאהבה, על ידי לימוד תורה. וכדאיתא בספרי: לפי שנאמר 'ואהבת'. איני יודע כיצד לאהוב את המקום, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ע"י לימוד תורה -יכיר את גדולת הקב"ה.

ה.  "יראת ה'" להיות יראת ה' יתברך על פניו תמיד לבלתי יחטא, ועל זה נאמר 'את יהוה אלהיך תירא'. ומי שבא דבר עבירה לידו, חייב לתת אל לבו שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם, אף אם יהיו במסתרים, וישיב להם נקם לפי רוע מעשיהם.

ו.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" 'אחרי לבבכם' – זו מינות. 'אחרי עיניכם' – זו זנות.

שלא נתור אחרי מחשבת הלב, וראיית העיניים, ועלינו להקפיד על "שמירת העיניים" בכל אשר נפנה. 

 בהלכה היהודית, חל איסור מוחלט על הסתכלות מכוונת בדברים שעלולים לגרום להרהורי עבירה ולמחשבות מיניות אסורות, כגון הסתכלות בנשים לא צנועות, ובנשים בכלל האסורות עליו.

כנ"ל באמצעי התקשורת הרבים בימינו – שלא שומרים על כללי הצניעות, וזה בלשון המעטה.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

 

לרבנו חיים בן עטר – בעל הפירוש "אור-החיים" לתורה.

שזכה ל"מתן תורה", "קבלת  התורה" ו"אהבת התורה",

 

רבנו החיד"א מעיד על אהבת התורה – של רבו רבנו-אוה"ח-הק':

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה. ועיני ראו גדולת תורתו:

עוקר הרי הרים. קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד,

 והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת בספריו.

 

אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחריפותו הפלא ופלא.

 וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה,

ורוב עוזי נוראותיו" (רבנו החיד"א "שם הגדולים").

 

השבת נקראת "מתן תורה" ולא "קבלת התורה", היות והקב"ה נתן לנו את התורה כך שכל אחת מנשמות בני ישראל קיבלה את החלק המתאים לשרש נשמתה כולל נשמותינו אנו, ושל הדורות הבאים. על כל אחד מאתנו  להחליט האם להתחבר לשרש נשמתו ולקבל את המתנה הנפלאה שהיא התורה, ולעסוק בה כדבעי.

 

בשבת "מתן תורה" ננסה לתאר במעט את גודל "קבלת התורה ואהבתה" של רבנו חיים בן עטר זיע"א המכונה "אור החיים" הקדוש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדוגמית קטנה מהמקורות דלהלן.

 

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלהיך…":

"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב', אל התורה. כאומרם ז"ל 'ואין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג). שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה – ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דב' כו יא).

רבנו מדמה את לומדי התורה האמתיים ל"משתגעים ומתלהטים אחריה". כלומר, הם מתנתקים מסביבתם בבחינת הכתוב: "אדם כי ימות באהל" – באהלה של תורה, כאשר מסביבם, העולם כאילו מת ואינו קיים.

 

בספרו "ראשון לציון" לפסוק: "הביאני אל בית היין – ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד), מדמה רבנו-אור- החיים-הק' את הלומד תורת הסוד, לשיכור מיין, בבחינת הכתוב – "הביאני אל בית היין". שניהם מנותקים מסביבתם. 

השיכור נותן בכוס עינו, והכל נראה לו ישר וטוב כדברי שלמה המלך: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים" (משלי כג לא). השיכור אינו מבחין בין טוב לרע, וכל העבירות נראות לו ישרות כפירוש רש"י.

גם העוסק בסודות התורה שזה השלב הרביעי והגבוה בפרד"ס התורה, הוא שקוע בתורה ומנותק מהסביבה. וכך דברי קדשו: "הסוד – הוא דבר שאמרתי בעניין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו, ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים… כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תישמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות, והנפש מצד עצמה – מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".

 

בפירושו, רבנו מדמה בין ארבע תכונות היין לארבעת חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. להלן דברי קודשו:

פשט – הוא כנגד הנאת המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין.

דרש הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו חז"ל: דברי אגדה מושכים את הלב ומשמחים אותו" – ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד טו). הגמרא אומרת על הפסוק הנ"ל: "היין מלבד שמיסעד סעיד {מזין}, גם כן משמח" (ברכות לה ע"ב).

רמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי {רוחני}, כך הוא הריח טוב.

הסוד –  הוא הדבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות התורה:

"דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

 כאשר יסד האדון בחוכמה רבה בשבעים  פנים, ארבע אופנים, ל"ב נתיבות" (שמ' לא' יג').

 

מוסר השכל: הרוצה להעמיק בתורה,

חייב להתמסר אליה עד שירגיש שהוא "משתגע ומתלהט" אחריה.

אכן, יאים הדברים למי שאמרם. וכדברי קודשו:

"המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם,

 את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אור-החיים-הק' במ' יב ו).

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

ועבודת ה' מתוך שירה.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

והצלחה לספר החדש ההולך וקורם עור וגידים –  "להתהלך באור הגאולה"

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

אס בידייא מא נדיר, דון לכחל ולחזאני ־ קינה בערבית יהודית על חורבן אגאדיר-רבי דוד בוזגלו

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

אס בידייא מא נדיר, דון לכחל ולחזאני ־ קינה בערבית יהודית על חורבן אגאדיר-רבי דוד בוזגלו

קינה זו, המתפרסמת כאן לראשונה, מתמקדת אך ורק באסון הכללי ואינה כוללת כל רמז לקרבנות היהודים. המשורר מדגיש כאן בעיקר את חוסר האונים של הנספים ובמיוחד של הילדים ושל התינוקות, ואת ייסוריהם של בני המשפחה והקרובים הניצולים, שאף לא יכלו לבוא לעזרת יקיריהם שנשארו חיים מתחת להריסות. השיר מתחיל בתמונות של שמחה ושלווה מתוך חיי היום־יום, שאינן נושאות כל צל של איום ושל פחד או אסון(טורים 3־6). תמונות אלה מבליטות את גודל ההפתעה ואת עצמת המכה שניחתה על התושבים עם היבקעות האדמה והיבלעותם בקרבה של רבים כל כך מבני המקום (10-7). הסטרופות העוקבות מתארות את תגובת היגון והאבל של הניצולים על מות קרוביהם ואהוביהם ועל צורות המוות המזוויעות של ילדים ותינוקות. ההורים מקוננים על בניהם המוטלים בפינות בלי אפשרות לזהותם (14-11), הילדים הקטנים והתינוקות צורחים בלי כל אפשרות שמישהו יבוא לעזרתם עד לגוויעתם ברעב ובצמא (18-15), הרווקים והרווקות מוכים בהלם ומיואשים מאבדן חברותיהם וחבריהן(22-19).

 

לעומת הנוסחאיות המודגשת והפוליפוניה המאזכרת של הקינה הקודמת, הנובעת ממסורת הקינה העברית לדורותיה ומלשון הקינה עצמה, הבין־טקסטואלית במהותה, המשורר מעלה כאן בעיקר תמונות מרעידת האדמה וזוועותיה ומן המציאות המרה שלאחר האסון. תגובזת הניצולים הן תגובות אנושיות אוניברסליות, והצגתן הישירה או תיאורן הפשוט משרה אוירה של חוסר אונים והשלמה עם הגורל. עבור המשורר הן השמחה והשלווה שלפני האסון הן האסון עצמו וזוועותיו נגזרים מפי האל, ואין אלא לקבלם על אף כל הקושי והייאוש שבדבר.

האופי האוניברסלי של השיר בולט גם במערכים הלשוניים הכמו־מוסלמיים הרבים של השיר. רד״ב משתמש כאן בלקסמות ובצורות השאובות בעיקרן מן הערבית המוסלמית של שירת המלחון של מרוקו ומלשון היום־יום של הדיאלקטים הערביים־המוסלמיים. אלה הם למשל הפעלים נדיר (טור 1), סאלמין(5), מטייסין (13), יתבאכאיו (15), שמות העצם והצירופים השמניים לקרא ויא סאדאת (7), כלילהא (19), רמסת עין (20), זיוואני (22), וכן מילת השיח דון (1) או ההגייה הקולית של העיצור ^ במילים לפוגאני (9) וגאלת (10). על אף שאילות אלה מן השימושים המוסלמיים לשון השיר מעורבת בעיקרה וכוללת, כצפוי, גם מערכים לשוניים ערביים־יהודיים. מבני כלאיים כאלה נראים היטב בלקסמה סלוואני (טור 6), שהיא צורה פואטית מוארכת של סלוואן. צורה זו, שאינה נפוצה בדיאלקטים הערביים־היהודיים, נושאת כאן משמעות של ״שקט ושלווה״ בהשפעת המונח העברי שלוה הקרוב לה מבחינה פונטית.

מבחינה פרוזודית הקינה מורכבת מסטרופת פתיחה המשמשת מדריך ומחמש סטרופות בעלות מתכונת מעין־אזורית עם שני טורי ענף ושני טורי אזור דו־צלעיים. מבני החריזה שתשת, אבאבבתבת, גדגדדתדת, הוהוותות, זחזחחתחת, טיטייתית. המשקל 12 הברות בטורים עם 6 הברות בכל צלעית לרוב.

הלחן והמשקל של הקינה הורכבו על ה״תמרור״ של קינה ידועה אחרת לט׳ באב, ״ארים על שפיים קולי בבכיתי״, למשורר בשם יצחק. המקור: כ״י מ׳ אביכזר.

 

1 אס בידייא מא נדיר, / דון לכחל ולחזאני?

עלא כלייאן אגאדיר / מא תסחא סי עייאני.

[=מה ביכולתי לעשות, מלבד השחור והאבל?

על חורבן אגאדיר לא יתייבשו דמעותיי.]

 

גאלס לבו מעא ולאדו, / לא דרור ואלא מחאס.

לחבאב האדו בהאדו / פארחין, סאלמין מללבאס.

5 מננהום די חלאלו נעאס; / פרק דאך לפראס האני.

מננהום פארח מעא נאס / פי סדור וסלוואני.

[=האב יושב עם בניו, בלא כאבים ובלא מיחושים.

הידידים והקרובים זה עם זה מסובים בשמחה ובחוסר דאגה.

ביניהם כאלה שערבה להם שנתם, על יצועיהם שלווים.

ביניהם כאלה שבילו עם חברים בשמחה ובהנאה.]

 

אמר אללאה ונאדא, / וטח לקדא, יא סאדאת.

נתהא לפרח ותקאדא, / וסאעת לקרח קד אתאת.

נסקקת לארד לילת לטלאת / באמר לפוגאני,

10 וזמיע מן פיהא כלאת; / גאלת, יאך רבי עטאני.

[=גזר האל וקרא, והפור נפל, הו רבותיי.

נגמרה השמחה וכלתה, ושעת היגון הפתיעה.

נסדקה האדמה בלילה של יום שלישי בפקודת האל,

וכל מה שעליה אכלה; אמרה, הלא האל זימן לי.]

 

לוואלדין ינווחו / עלא מא זרא פי אולאדהום.

מא קדרוס יצייחו, / יבס אלכלאם פי חלוקהום.

וילי עלא מא זראלהום, / מטייסין פי ארכאני.

מא בקא חד יעקלהום. / ואס יטפי ניראני?

[=ההורים מקוננים על אשר קרה לבניהם.

לא יכלו לצעוק, יבשו המילים בפיהם.

אויה לי על מה שאירע להם, מוטלים הם בפינות.

אף לא אחד יכול לזהותם. מה יכבה את אש יגוני?]

 

אסגאר גיר יתבאכאיו / פלחפארי אלמדללמא,

ולמרדעין יתזאגאיו, / מא ינדקו סי בכלמא.

מאתו בדיך לגממא / בזוע ולעטשאני.

וטלעת רוחהום לשמא, / תסכי ללאה לגאני.

[=הקטנים אינם מפסיקים לבכות בבורות החשוכים.

התינוקות צורחים, אינם מוציאים הגה מפיהם.

נספו מתוך ייסורים צמאים ורעבים.

עלתה נשמתם לשמים, בתלונה לאל הפרנסה.]

 

לערוסא עלא כלילהא / תנוח פרידא וחאזנא;

20 פרמסת עין מסאלהא, / מא תלא הינאך ולא הנא.

לערוץ מן פראקו פנא, / קאטע רזא, יא כוואני.

לא פרחא ואלא הנא, / וזהו כיף זיוואני.

[=הכלה על אהובה מקוננת גלמודה ואבלה.

כהרף עין אבד לה, לא נשאר לא שם ולא כאן.

החתן שנגזר עליו להיפרד נתכלה, מתוך ייאוש, הו אחיי.

לא נשארה לו לא שמחה ולא הנאה, פניו שחורים כעורב.]

 

אס בידייא מא נהיר / דון לכחל ולחזאני?

עלא כלייאן אגאדיר / מא תסחא סי עייאני.

[=מה ביכולתי לעשות, מלבד השחור והאבל?

על חורבן אגאדיר לא יתייבשו דמעותיי.]

 

אס בידייא מא נדיר, דון לכחל ולחזאני ־ קינה בערבית יהודית על חורבן אגאדיר-רבי דוד בוזגלו

10/02/2023

עמוד 366

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן. נספחים

ממזרח שמש עד מבואו

 

נספח: תעודות

1

25 בפברואר 1891. תמצית של מכתב מסוכנו של י״ש לוי במלאח של אלוג׳אן על גרוש 700-600 יהודים משלשה כפרים באזור הסוס. סבל המגורשים בחורף, והנזק שעלול להיגרם לסוחרים  במוגדור

F099/280

Précis of letter from Okha Kaslassy, an agent of J.S.Levy in the Mellah of Eloojan ( S.or S.E. of Sheshowa)

25 February 1891

The Lieutenant Governor El Minbeeh is causing the Jews of the three Mellahs, viz Eloojan, Ait Abdallah and Emintanout, to quit their homes at once, and leave the neighbourhood, stating that he has royal orders in so doing. Population estimated 600 to 700  souls. They complain that the severe winter weather will cause great distress to the children and old people: and, if the trading members of the community are thus sent away, the chances of their recovering debts due to their Mogador principals will be ruined.

2

27 בפברואר 1891. הקונסול הבריטי במוגדור לשגריר בטנג׳יר. המידע על הגרוש הובא לידיעתו. מקווה שהתערבות השגריר תבטל הגזרה או תדחה מועדו

F0 99/280

Mogador, 27 Feb(ruary) 1891

His Excellency W.Kirby Green, Dear Sir William,

My interpreter, Jacob S. Levy has brought under my notice the complaint- precis of which I inclose of certain Jews inhabiting three Mellahs in Soos, who appear to be threatened with expulsion by their Deputy Governor El Minbeeh, acting, he alleges, on the Sultan's orders.

This seems to be a hard case and I make it known to Your Excellency in the hope that Y.E.s intercession may procure the revocation or a reasonable suspension of execution, of so arbitrary an order.

I am Signed Cha(rles) A. Pay ton P.S. Levy and another merchants here have practical interest in the matter, having business relations and money owing to them among the communities in question.

3

4 במרס 1891. הקונסול הנ״ל לממונה על השגרירות בטנג׳יר. מבקש התערבות דיפלומטית לביטול הגרוש. שגריר צרפת הבטיח לפנות לסולטאן בנדון.

FO 99/280

British Consulate Mogador 4 March 1891

  1. H.E. White Esq(uire)
  2. H.Ms Charge dAffaires Tangier.

 Sir,

I have the honour to transmit herewith a despatch and its enclosures, which I addressed last week to Her Majesty's late Minister Sir W. Kirby Green, asking His Excellency's intercession on behalf of

certain communities of Jews threatened with arbitrary and summary eviction.

The said despatch has been returned to me by Mr Jacob S. Levy who would be grateful for any assistance from Her Majesty's Legation on behalf of the poor Jews in whom he and others are interested. I understand that the intercession of the French Minister Mr Patenotre, who started yesterday for the Court, has also been invoked and promised. It seems rather hard that, when Jews here and at Morocco, suffering from over crowding, are petitioning for additional house- room, whole communities should be suddenly rendered homeless in the interior.

signed Cha(rles) A. Payton

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן. נספחים

עמוד 355

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור ואחרות

נשות-חיל-במרוקו

למרות שנולדה באנגליה לא הייתה הגברת קורקוס אזרחית בריטית, שכן בעלה, משה,

היה נתין מרוקני בעל חסות צרפתית. כך כתב ג׳ונסטון, קונסול בריטניה במוגדור, לשגריר סאטוב (Satow) ב־15 באפריל 1895 (30/33/4/7 pro). עד שנת 1904 לא העסיק אותה הנושא האישי שכן הייתה שקועה בעבודה חינוכית וציבורית. לאחר פטירת בעלה בעקבות מחלה ב־26 בדצמבר 1903 חלתה גם היא ולאחר שהתאוששה החלה לטפל בכך. ב־28 בנובמבר 1904 פנתה אל שר החוץ הבריטי, הרוזן לנסדאון(Lansdowne; כיהן מנובמבר 1900 עד נובמבר 1905), בבקשה לקבל אזרחות בריטית, משום שעל פי דבריה אין לאישה אפשרות לחיות בארץ זו ללא חסות זרה. המכתב נכתב תחת הכותרת ״מנהלת ׳עוז והדר׳ בית־ספר לבנות של אגודת אחים, מוגדור״. חילופי המכתבים בנדון התנהלו בין גורמים שונים עד ה־18 ביולי 1922 וניתן ללמוד מתוכם פרטים נוספים על חייה ופעולותיה.

 

למכתבה הראשון צירפה תעודות לידה ונישואין של הוריה, המוכיחים ששניהם היו אזרחים אנגליים. היא תיארה את פעולותיה וסיפרה שפתחה בית־ספר בחסותה של ״אגודת אחים״ מלונדון, וכן שהייתה האישה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו והייתה גאה על כך, שמוגדור הייתה כמעט מושבה אנגלית. היא צירפה העתקים של דינים וחשבונות אודות בית־הספר, שנכתבו על־ידי שגרירי בריטניה במרוקו קירבי גרין(Kirby Green), שכיהן משנת 1886 עד שנת 1891, ארנסט סאטוב (Satow), שכיהן משנת 1893 עד שנת 1895 ויוסף וסט רידג׳ואי(West Ridgeway). בית־הספר היה מוכר לדבריה היטב על־ידי ארתור ניקולסון(Nicholson), שכיהן בתפקיד שגריר משנת 1895 עד שנת 1905. היא ביקשה, שהנמען יקח בחשבון את עבודתה הטובה וירשום אותה בקונסוליה הבריטית במוגדור כאזרחית בריטית.

 

העתק ממכתבה הועבר ב־3 בינואר 1905 ממשרד החוץ לקונסול הבריטי בטנג׳יר. השגריר ניקולסון כתב לשר החוץ ב־12 בינואר, שהאישה נולדה אזרחית בריטית אך איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקוס, שנפטר. עליה לקבל אישור על קבלת אזרחותה הישנה ורק אז תוכל להירשם כאזרחית בריטית. בהתחשב בשירותה בבית־ספר בריטי יש לטפל בה באופן יוצא מהכלל ולתת לה חסות בריטית. החלטתו של שר החוץ הייתה חיובית ואכן ב־14 במרס 1905 קיבלה תשובה ממשרד החוץ ובה הוראה משר החוץ לקונסול בטנג׳יר לרשום אותה כאזרחית בריטית בסגנות הקונסוליה במוגדור. אולם נראה, שסטלה לא הובנה כראוי. הובן כנראה שכל רצונה לקבל חסות (על פי סעיף 16 בוועידת מדריד 1880) ולא אזרחות. ב־7 באפריל 1905 כתב מאדן, סגן הקונסול הבריטי במוגדור, לקונסול בטנג׳יר, מר וייט (White), שבעקבות הודעתו לגברת קורקוס שאין בידו הוראה לרשום אותה כאזרחית החליטה האישה שלא להירשם כבעלת חסות בריטית שכן ברצונה לקבל אזרחות בריטית מלאה שממנה יוכלו ילדיה ליהנות.

הבעיה נפתרה רק כעבור 17 שנים. לאחר שפנתה שוב לשר הפנים הבריטי ב־15 במאי 1922 החלה התכתבות שנמשכה עד ה־7 באוקטובר באותה שנה. מהתכתבות זו ניתן ללמוד פרטים אישיים אודותיה ואודות משפחתה. על פי מכתב שכתבה ב־18 ביולי 1922 מתברר, שחזרה לאנגליה רק לאחרונה, ובעוברה דרך קזבלנקה הודיעה, שעקב מחלתה החליטה לא לפתוח את בית־הספר שניהלה, להסתפק במתן שיעורים פרטיים לתלמידים מתקדמים ובוגרים. אבי בעלה היה אזרח צרפתי ואילו בעלה נולד במוגדור בשנת 1852. הבעיה הייתה שרשמית נולד בעלה במרוקו. אולם כשהיה בן שש קיבל אביו אזרחות בריטית. הנחתה הייתה, שכשם שאבי בעלה אזרח בריטי כך גם בנו. נטיית השלטונות הייתה להעניק לה אזרחות בריטית בהתחשב בתרומתה לחינוך וכן בהתחשב בעובדה, ששני בניה שירתו בצבא הבריטי ואחד מהם ניהל עסקים עם חברות בריטיות. זאת ועוד, בנה הבכור, אברהם, שקל לחזור לאנגליה ולשרת בצבא ובקשת האזרחות היא למעשה למענו. מסקנת שר הפנים הייתה, שהיא ראויה להכרה על שירותיה ועל אלה של בניה ולכן המליץ על התחשבות מיוחדת בבקשתה (ההתכתבות בנושא אזרחותה מצויה בתיקים:

.(FO 99/410, 425, 427; FO 631/10

לסיכום, ידוע על פעילותה החינוכית והציבורית המיוחדת של סטלה קורקוס החל משנת 1885 עד שנת 1922, כלומר במשך כ־37 שנים. שנות הפעילות האינטנסיביות

.1909 במיוחד היו בין 1885 ובין

נוסף על הגברת קורקוס פעלה במוגדור גם הגברת אנהורי מנהלת בית־ספר פרטי JC, 23 Feb. 1900, p. 24; 6 July) בשנים 1906-1900, ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית

.(1906, p. 23; 17 Aug. 1906, p. 23; 14 July 1911, p. 9

 

מנהלות ומורות

מן הראוי לציין אחדות ממנהלות בתי־הספר לבנות. המנהלת הראשונה של בית־הספר

לנערות בתיטואן הייתה הגברת בן שימול. בתחילת המאה ה־20 ניהלה את המוסד הגברת כרמונה והגברת חג׳ואל ניהלה את בית־הספר לנערות בלאראש (בתיטואן הגברת כרמונה: 39 .AJA, 1902/3, p. בלאראש: 165 .BA1U, 1909, p).

הגברת נ׳ בן שימול פתחה את בית־הספר לבנות בפאס בשנת 1899 (37 שנים לאחר פתיחת בית־הספר לבנות בתיטואן). בשנת 1900 כתבה דו״ח על נשות פאס ובו ביקורת פמיניסטית על תופעות אחדות כגון הציות והשעבוד של הנשים לבעליהן. לדבריה עסקו המשרתת ובעלת הבית באותן מלאכות הבית ובקושי ניתן היה להבחין ביניהן, והיחס המפלה כלפי האישה החל עם לידתה. לעומת השמחה שנלוותה ללידת בן הייתה התגובה ללידת בת אדישות. הוריה רצו להיפטר ממנה מוקדם ככל האפשר והתוצאה הייתה נישואי בוסר. אולם הגברת בן שימול הייתה אופטימית באשר לחינוך הבנות. ההורים הפתוחים לקדמה היו לדבריה הראשונים שהביאו את בנותיהם ללמוד בבית־הספר, ומספרן עלה בהתמדה. תחילה למדו בבית־הספר 20 בנות בלבד ועתה קרוב מספרן למאה. גם הרב הראשי, הרב רפאל אבנצור, חשב תחילה שילמדו בו כתריסר בנות בלבד והוא הופתע לראות את הצלחת בית־הספר ואת העלייה במספר הלומדות. התברר, שבנות הפסיקו את לימודיהן כדי להינשא. הן רצו אמנם להמשיך את הלימודים גם בהיותן נשואות, אך המנהלת אסרה לקבלן כאמצעי לחץ נגד נישואי בוסר. למרבה הצער לא היה בכוחה למנוע כליל תופעה זו של נישואי בוסר. הורים אחדים סיפרו לה, שסירבו להצעות נישואין לבנותיהן, והיא ראתה בכך הצלחה חלקית.

הגברת חמו, רעייתו של משה, ייסדה וניהלה את בית־הספר בטנג׳יר בתחילת המאה ה־20, ואילו הגברת אורורה בן שמחון, רעייתו של שלמה נהון, לימדה בו במשך יותר מ־40 שנה. הגברת אבנצור מבית־הספר לבנות בטנג׳יר הכינה בשנת 1908 בזאר, שהכנסותיו שימשו למימון קורס ללימודי מסחר לבנות. הגברת קסטרו ואנדה הייתה מנהלת בקזבלנקה במשך שנים רבות. בשנת 1960, כאשר סיימה את תפקידה עברה לטנג׳יר.

מנהלת בית־הספר במראכש, הגברת מ׳ קוריאט, דיווחה באוגוסט 1902 על מצב הנשים בעיר זו ועל מטרת החינוך של הבנות. היא הייתה ביקורתית בנושא יחסם של הבעלים לנשותיהם, הנדחקות לפינה והמוצאות אושר בכך שאינן מוכות על־ידי בעליהן. היא בחנה את מצבה של האישה במשפחה אמידה, שאינה נאלצת לעבוד. לדבריה אין האישה מעזה להרים את קולה בנוכחות בעלה, ודעתה אינה חשובה, היא אינה מעזה לגונן על ילדיה מפני חמת זעמו של בעלה, ואף אינה יושבת ליד השולחן עם בעלה ועם בניה, המקבלים את המנות הטובות. האישה, בנותיה והמשרתת סועדות בחדר נפרד את הנותר ממנות הגברים. בשמחות משפחתיות אין האישה יושבת עם הגברים(הגברת קוריאט עצמה הייתה היחידה, שזכתה לכבוד חריג זה). תופעה נוספת שזכתה לביקורתה הייתה ריבוי הנשים. בבית אחד התגוררו לעתים שתי נשים, שלכל אחת מהן קומה משלה ובדרך־כלל חיו בהסכמה. אולם הבנות של שתי הנשים נהגו זו בזו כזרות והעובדה שהיו בנות לאותו אב הייתה חסרת משמעות לגביהן שכן ראוהו לעתים רחוקות בלבד. לדעת הגברה קוריאט תפקידן של המחנכות לשנות את היחס לנשים ולחנך אישה שאינה תלויה בבעלה. אם תהיה משכילה יותר יראה בה בעלה שותפה לחיים ודעתה תיחשב בעיניו. בנות שתלמדנה שנתיים־שלוש תהיינה אומללות פחות מן הבנות שלא למדו. המפתח למעמדן טמון אפוא בחינוך.

מנהלת אחרת הייתה סטלה טולידאנו, מנהלת בית־הספר של כי״ח במראכש, שנפטרה בגיל צעיר(בשנת 1925).

סליה לוי בן ג׳ו הייתה גם היא מחנכת דגולה, שהתפרסמה בזכות הבית שפתחה לילדים יתומים בקזבלנקה בשנת 1948. סליה נולדה בשנת 1898 בתיטואן ובילדותה עברה עם הוריה לארגנטינה. בגיל שבע התייתמה מאמה וחיה אצל משפחות אומנות במשך כארבע שנים. בגיל 13 חזרה למרוקו עם אביה ובגיל 16 נסעה לצרפת ללמוד בסמינר למורות. היא חזרה למרוקו לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ולימדה בבתי־הספר של כי״ח בתיטואן, במאזאגאן ובקזבלנקה במשך 12 שנים עד נישואיה בשנת 1930 למורדוך בן־ג׳ו, נכדו של הרב מרדכי בן־ג׳יו. כעבור חמש שנים התאלמנה. בשנים 1940-1939 סייעה במסגרת תפקידה בג׳וינט לפליטי השואה שהגיעו למרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1948 ייסדה בקזבלנקה מוסד לילדים יתומים בשם ״מורדוך״ על־שם בעלה וניהלה אותו. מספר הילדים עלה מ־30 ל־100. היא גילתה יחס אישי ואמהי לכל ילד וכונתה על־ידי התלמידים, שרובם עלו ארצה, בכינוי ״סנדקית״. בשנת 1974, בהיותה בת 76, עלתה גם היא ארצה ולמדה עברית. הייתה סמל לאצילות, ליושר ולמסירות לזולת. תלמידיה שמרו אתה על קשר עד סוף ימיה. היא נפטרה בשמחת תורה תשנ״ט בהיותה בת.99

[1]את הפרטים קיבלתי מהגברת דינה הניג, שהגברת בן־ג׳ו הייתה דודתה. כן שלחה לי צילומים של שני מאמרים אודותיה, הראשון בכתב עת בשם Noar, שפורסם בעת חנוכת הבית, והשני שהתפרסם בקנדה בשנת 1988, לאחר טקס שנערך לכבודה בבית־האבות ״תפארת בנים״ בנתניה לרגל הקדשת חורשה לכבודה בהר הצופים: 24-26 ,1988 ,Peretz, 1948, 10-12; Levy וכן מהרב שמעון ועקנין, שחיבר שיר שבח לכבודה.

 

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור

עמוד 108

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 204 מנויים נוספים
פברואר 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר