מורשת יהדות מרוקו

הקצאת שליחים לצפון אפריקה

הקצאת שליחים הייתה תהליך בירוקרטי מורכב שהחל בפניית הסוכנות היהודית למרכזי התנועות הקיבוציות. המרכזים פנו למזכירות קיבוץ כלשהו, וזה החליט לאשר או לא לאשר את מועמדות השליח. רק עם קבלת אישור הקיבוץ הוצב השליח בארץ היעד. להחלטת הקיבוץ התלווה היבט כלכלי. כל שליח קיבל את שכרו מהסוכנות היהודית. נוסף על כך קיבל הקיבוץ סיוע כספי עבור משפחתו של השליח שנשארה מאחור. מכאן, שנאמנות השליחים לתנועה הייתה חזקה יותר ממחויבותם לסוכנות היהודית. עם זאת, בתהליך זה אין כדי להסביר את מדיניות הקצאת השליחים לארצות המגרב.

כבר בתחילת שנת 1943 ביקש דוד שאלתיאל לשלוח שליחים למרוקו ולאלג׳יר. שלוש שנים לאחר מכן, בפברואר 1946, בדיון על הקצאת השליחים לאחר מלחמת העולם השנייה בישיבת ברית הארגונים הציוניים(״הברית״), נמסר דיווח על 163 שליחים שפעלו מטעם הסוכנות היהודית בגולה, ורק שליח אחד הוקצה לצפון אפריקה. בדיון נוסף של הברית, בתחילת שנת 1947, דווח על פריסת השליחים לגולה: 98 פעלו במחנות העקורים ברחבי אירופה, לא כולל 140 שליחים בפלוגות הסעד, ואילו בצפון אפריקה פעל שליח אחד בלבד, לעומת שבעה פעילים באנגליה ו־16 בארצות הברית. אפשר להסביר את ההקצאה לשתי מדינות אלו מפני שהן היו מהתורמות הגדולות למפעל הציוני, ואילו צפון אפריקה נתפסה כארץ גזירה. בישיבה של הברית במאי 1947 הוצגה תוכנית לפריסת 25 שליחים, שכלל לא הביאה בחשבון את קהילות צפון אפריקה. יש לציין שבתקופה זו פעלו באלג׳יר השליחים אפרים פרידמן, כלב קסטל, חמל רפאל ויאני אבידוב. בקורס הגנה ברוויגו, אלג׳יר, הם הכשירו פעילים צפון־אפריקאים: נדיה כהן, רחל כהן ואילן חג׳אג מאלג׳יר, סאם אבוטבול ואלי אוחיון ממרוקו. ניתן להניח שהתיאום בין המוסד לעלייה ב׳ לבין הסוכנות היהודית לא היה סדיר, וידיעה זו ״נעלמה״ מדובקין. אולי מכיוון ששליחים אלו פעלו גם מטעם המוסד לעלייה ב'. גם הרב ש׳ קאפל דיווח שמשנת 1946 ״הכתה בח״ד שורשים בארצות אפריקה הצפונית״, אבל אין לה שליחים וישנה ״סכנה מטעם תנועת השומר הצעיר שהחלה לפעול במדינות, ומבקש שישלחו שליחים דוברי צרפתית״ [מרוקו, אלג׳יר ותוניס].

תלונות על מחסור בשליחים הגיעו היישר מצפון אפריקה. אפרים פרידמן, מהשליחים הראשונים לצפון אפריקה, הביע חשש שהמחסור בשליחים יגרום לכך שכל העבודה שנעשתה בצפון אפריקה ״תלך לעזאזל״. בדיווחיו חזר על ביקורתו ש״חטא בל יכופר הוא שאין שליחים״, בעיקר לאור נאומה של נדיה כהן בוועידת דרור העולמית במאי 1947, שבו הצהירה שצעירי ציון תהפוך לתנועה מגשימה ותתאחד עם תנועת דרור. כלומר, תהליך הקואופטציה הפוליטי הצליח ושתי התנועות התאחדו. גם לאחר הפלגת שתי הספינות (יהודה הלוי ושיבת ציון) המשיך פרידמן לכתוב על המחסור בשליחים: ״אם לא ישלחו לפחות 5 שליחים מיד, אזי באמת צריך להתייאש ולחשוב שהקיבוץ אינו מסוגל להבין את הבעיה הזו״.גם אלפרד כהן, שליח הקיבוץ המאוחד בתוניס, התלונן שבאירופה על מיליון יהודים יש כ־100 שליחים מהקיבוץ ו־1,000 שליחים של התנועה הציונית בלי העובדים בשטחים אחרים, ואילו על חצי מיליון יהודים מצפון אפריקה יש שלושה שליחים הממלאים את כל התפקידים של התנועה הציונית. הוא הקשה שיש צורך ב״מינימום של שליחים הכרחי כדי להקים אקטיבה [קבוצת פעילים] ואני רואה שכל הארצות וכל הקונטיננטים יותר חשובים מאתנו״. הוא התלונן גם על מחסור במשאבים ובתקציב, אך לא ביקש ״תקציבים כמו של מפא״י הגדולה״. הוא תבע אמירה ברורה מתנועתו – הקיבוץ המאוחד ־ בנוגע לצפון אפריקה: ״האם יש ברצונו וביכולתו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת, שפעם בשנה נזכרים בקיומה כשכל הדאגה היא לאירופה. כי לא מוכנים להקדיש כאן כוחות, אז חבל על כל יום עבודה שלי ומוטב שאחזור לארץ״. קריאה דומה לא יצאה מטעם שום תנועה מהתנועות האחרות שפעלו בצפון אפריקה. הציטוט מרמז שהשליחות שם מטעם הסוכנות היהודית הייתה מס שפתיים לקהילות המגרב.

מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ-ישראלית במגרב

בתחילת דרכה לא הקדישה התנועה הציונית תשומת לב ליהדות צפון אפריקה, אף על פי שקול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז על אי־התעלמות מיהדות צפון אפריקה. אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת, הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות/מפלגות הארץ־ישראליות שליוו את הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער, והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות דרור, השומר הצעיר, הפועל המזרחי, בית״ר, תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים. זאב ז׳בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהיכתה שם שורשים. בשנים 1945-1944, ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה – אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב – לא הניבו תוצאות. לביקורים אלו לא היה המשך, והשטח ננטש לטובת רוויזיוניסטים.

נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה, שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים, פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה־א״י. היא ביקשה להעביר מכתב לבן־גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת דרג בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ״כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות״.היא ציינה עוד שפעילות השליחים סמויה והם לא יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את חשיבות התמיכה של תנועה פוליטית ארץ־ישראלית ולא של תנועת דרור העולמית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב.

השליח פרידמן שכנע את פעילי תנועת צעירי ציון להצטרף לתנועת דרור העולמית של הקיבוץ המאוחד, ובמאי 1947 שלח את נדיה כהן כנציגה ולא כצירה לכנס העולמי של תנועת דרור במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת צעירי ציון בתוניס להצטרף לתנועת דרור העולמית. משה קליגר, חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, כלל לא הזכיר בנאומו באותו כנס את המחווה של נדיה מתנועת צעירי ציון להצטרף לתנועת דרור העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה על ידי התנועות הפוליטיות הארץ־ישראליות כתהליך טבעי ומובן מאליו שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.

לאחר שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן [בן־חיים] ״שההרכב המורחב החדש של הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד״ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג׳יר, אינו יעיל, ולא תפקד, ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית״. יש לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינויו של ד״ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש״אינם ממש בעלי עניין בציונות, ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית״. פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, וטען: ״איננו יכולים לבוא [לצפון אפריקה] אלא בדגלנו [החלוץ האחיד], שהוא איחוד הנוער הצפון־אפריקאי לשם הגשמה חלוצית״. אך למעשה הוא וחברו לשליחות יגאל כהן פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות הקיבוץ המאוחד ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון החלוץ האחיד של המפלגה היריבה, הוא הדיר את הפועל המזרחי מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד, על איחוד בין מועדון שארל נטר וקבוצת בן־יהודה בקזבלנקה, אשר שניהם לא היו בעלי אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה לידיעתו של דובקין, יוזם רעיון החלוץ האחיד. במחצית שנת 1945 טען אפרים פרידמן ״שיש תוכנית אחידה לכל צפון אפריקה […] ואנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה״.טענתו סתרה את נכונותו להימנע מיבוא הפלגנות הפוליטית הארץ־ישראלית לצפון אפריקה. ייתכן שקריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון־אפריקאית לא הייתה תמימה, אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון החלוץ האחיד.

שלש שנים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם הקיבוץ המאוחד בתוניס, ״שאין הן, התנועות תורה ועבודה ופועלי ציון (מפא״י), עוסקות בהגשמה ועלייה, ועבודתן היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון״. חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא״י בראשות אליהו לולו, ש״באמתחתה אלף לא׳י״ שבעזרתו תוכל להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו(דרור) שלא הצליחה להפוך לתנועה ההגמונית במגרב מפני שננטשה על ידי הקיבוץ [המאוחד], ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה מהתנועות הראשונות שפעלו במגרב.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב–דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 62

צווחה על היין.

צ״ג. ביום ש׳׳ק שמונה ימים לשבט משנת מגד׳׳ל עוז שם ה׳, מן הפרט נתקבצנו אנו החתומים בפרדס הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, במאמר השר אלקאיי״ד מאמ״י עז״א, לשאת ולתת בענין כמה נזקים ומבשולות הקורות אותנו בכל יום, מצד מכירת היין והמים שרופים מי המותף מ״א אלחיי״א, הנמכרים באיל מלאח יע״א ע״י קצת בני ברית, שאין יראת אלהים נגד עיניהם, ולא להזיק הקהלות הקדושות ישצ״ו, עדי השם ב״ה ברחמיו וחסדיו השאיר ממנו שריד ולא עזב ולא יעזוב, ומאת ה׳ היתה זאת, ולו נתכנו עלילות מצד כמה הרפתקי שעברו, הסכימו אילי הארץ עם השר הנז', להכרית את שם מכירת היין והמים שרופים מהאלמלא״ח יע״א. ולהיות שאין מחמיצין את המצוות, ובפרט בדבר מצוה כזו, נתן השם ב״ה בלב השר הנז׳ עדי שהסכים להוציא ספר תורתינו שתתעלה בשוקים וברחובות ביום השבת הנז', וכרוזא קרי בחיל שמאותו היום ולעשר שנים הבאים לקראתנו לשלום, כל איש ואשה מבני ישראל המוכר או נותן לשום גוי שאינו ב״ב הן ישמעאלי הן עלג, הן אדומי יחד איש ואשה גויה, הנה הוא מוחרם ומנודה בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו ע״ה, ארור הוא ביום וארור הוא בלילה, לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים. ובכלל הנדוי והחרם ג״כ שלא למוכרו לשום בר ישראל, הן איש הן אשה, ולא יעשו שום הערמה על המכירה הנז', שיתן לו הלוקח שום מתן והוא גם הוא יתן לו תמורת המתנה יין או מים שרופים הלא הוא מ״א אלחיי״א, וכל המערים על זה ג״כ הנה הוא בכל האלות הכתובות בספר תורת מרע״ה, וכל העובר ע״ז ח׳׳ו, מלבד שהוא מוחרם ומנודה בעה׳׳ז ובעה׳׳ב, ביתיה נולי יתשם, וכליו וכלי תשמישו ישרפו ברחובות קריה ודמו בראשו שיתלה על פתח שער העיר האלמלאח יע׳׳א, ופתו פת כותי, ויינו יין נסך, ולא ימנה בעשרה לכל דבר שבקדושה, ולא נכנס בחרם הזה ח׳׳ו הנגיד המעולה הנבון ה״ר יעקב רותי נר״ו, כי אליו נתננו רשות אנו החתומים, לתתו למי שיראה לו על הדרך שיראה לו לתועלת הקהלות הקדושות ישצ׳׳ו.

וביום שבת קדש הנ״ל, שהוכרזה ההסכמה הנז׳ בס׳ תורה בזרועינו נחה שקטה הארץ, וכולם פצחו רנה וקבלו אותה עליהם, כל הקהלות הקדושות ישצ״ו בשמחה ובגיל. אל אלהים ה׳ יאיר עינינו במאור תורתו, ויאמר די לצרותינו ולצרות עמו ישראל, בכל מקום שהם ושלום על הפטורים. ונתאחרה חתימת ההסכמה הזאת עדי עשור ראשון לחדש המהודר. בעזרת אל נאדר. פרשת ואתה תצוה את בני ישראל, מש׳ ואשלמ״ה להם ליצירה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי.

עמוד 76

פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״מלאו בנים ידיכם״

שְׂאוּ שִׁירִים וּרְנָנוֹת / פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת

הַיּוֹם הַזֶּה, ט"וּ בִשְׁבָט / חַג הָאִילָנוֹת

הֱיֵה זָרִיז וְנִמְהָר / מִינֵי פֵּרוֹת, לָךְ תִּבְחָר

וּבְחַג הָאִילָנוֹת, זְכֹר הַטּוֹבוֹת    שֶׁל דָּר עֲרָבוֹת

שְׂאוּ שִׁירִים וּרְנָנוֹת / פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת

הַיּוֹם הַזֶּה, ט"וּ בִשְׁבָט / חַג הָאִילָנוֹת

בָּרֵךְ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה / גֶּפֶן וּתְאֵנָה וּתְמָרָה

וְזַיִת תִּבְחָרָה, בַּקֵּשׁ שֶׁיִּפְּדֵּם / רַב אֱמוּנוֹת, מִכָּל פֻּרְעָנוּת

שְׂאוּ שִׁירִים וּרְנָנוֹת / פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת

הַיּוֹם הַזֶּה, ט"וּ בִשְׁבָט / חַג הָאִילָנוֹת

פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״כוכב צדק״

הֹדּוּ לְאֵ-לִי, שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת / אֲשֶׁר בָּרָא לָנוּ, אִילָנוֹת טוֹבוֹת

מִינִים מִמִּינִים, הֵם מְשֻׁנּוֹת / פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדַנּוֹת

בָּרוּךְ מַלְכֵּנוּ, וּבָרוּךְ שְׁמוֹ / שֶׁלֹּא חִסֵּר דָבָר בְּעוֹלָמוֹ

בָּרָא הַכֹּל, לְטוֹבַת עַמּוֹ / לָכֵן נְהַלְּלוֹ, בְּשִׁיר וּזְמִירוֹת

הֹדּוּ לְאֵ-לִי, שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת / אֲשֶׁר בָּרָא לָנוּ, אִילָנוֹת טוֹבוֹת

מִינִים מִמִּינִים, הֵם מְשֻׁנּוֹת / פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדַנּוֹת

נִתְפַּלֵּל עַל חִטָּה, וְגַם שְׂעוֹרָה / תְּאֵנָה וְרִמּוֹן, גַּם תְּמָרָה

שֶׁיַּצִּילֵם הָאֵ-ל מִכָּל צָרָה / וּמִכָּל מִינֵי רוּחוֹת וּפֻרְעָנוּת

הֹדּוּ לְאֵ-לִי, שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת / אֲשֶׁר בָּרָא לָנוּ, אִילָנוֹת טוֹבוֹת

מִינִים מִמִּינִים, הֵם מְשֻׁנּוֹת / פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדַנּוֹת

(39) פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״אשירה נא, שבח האי תנא״

הַבֵּן וְהַבַּת, פִּצְחוּ בִּרְנָנוֹת / הַיּוֹם ט"וּ בִשְׁבָט, חַג לָאִילָנוֹת

שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת, יָצַר וּבָרָא / אִילָנוֹת טוֹבוֹת, גֶּפֶן וּתְמָרָה פוּי

פְּרִי מְגָדִים וּמַעֲדנוֹת / בָּרָא כָּל מִנִּים, טוֹבוֹת וּמְשֻׁנוֹת

טקס ראשון: יום היריעה הלבנה

טקס קצר זה נערך תמיד ביום ראשון בבית הכלה. הגברים אינם משתתפים בו.

שרה הזמינה את יאקות, אמו של מסעוד, אחדות מקרובותיה ושתיים משכנותיה. יאקות הביאה אתה סרט לבן וחגרה בו את מותניה של אחותה אסתר. שרה מסרה סרט בצבע ירוק ליאקות כדי לעשות אותו דבר לבנה. החתן והכלה חייבים לחגור ״חגורה״ מביאת־מזל זאת במשך כל השבוע. הושיבו את אסתר על כיסא באמצע החדר; המשפחה, המוזמנות, השכנות עמדו סביבה בצורת מעגל. יאקות לקחה חבילה קטנה שהושיטה לה אמי ובה ביצה קשה עטופה במטפחת משי לבנה. היא שברה ומעבה בעדינות את הביצה על ראשה של כלתה לעתיד.

לפעמים, בטירוף שמזמנות ההבנות, שכחו לבשל את הביצה״ וכך היא נשפכה על שערותיה ופניה של הכלה. תקרית כזו גרמה לכעס, צעקות ומריבות״ והסתיימה לבסוף בהתקפת צחוק בלתי נשלט.

עבור היהודים הביצה היא סמל להתחלה ולסוף של כל דבר. לאחר מכן לקחה יאקות אבקת חינה והוסיפה לה קצת מים ובושם, לשה אותה לעיסה וצבעה בה את כף היד של אחותי אסתר. אחדות מן הנשים הנוכחות השמיעו את הצהלולים הבלתי נמנעים והמסורתיים. אחר בך בירכו זו את זו, שתו תה עם נענע, שתו מיצי פרות סמיכים והגישו עוגיות שקדים, וכל אחת הזדרזה להחביא אותן״ לבסוף יצאו בולן מאושרות ושבעות רצון.

החתונה נכנסה למסלולה הסדיר.

טקס שני: ״סבת אר־ראי״ או שבת ההתייעצות

מסעוד הגיע אל ביתנו ביום השבת שלאחר מכן, לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת. ליוו אותו אביו, אמו, אחותו, שכנים וידידים אחדים, קרוב לשנים־עשר איש בסך הכול.

לאחר שטעמו מן המתאבנים, מאחיא, זיתים ירוקים – בחתונה יש תמיד הרבה זיתים ירוקים, משום שהירוק הוא שם נרדף לתקווה, ולעולם לא זיתים שחורים – פלפלים צלויים, עגבניות חתוכות לחתיכות קטנטנות וטבולות במשך זמן רב בשמן, שקדים ובוטנים במלח, פולים גדולים מיובשים ומטוגנים, חצילים בכמון והרבה שום, וכר״ התיישבו סביב השולחן לסעודת הצהריים.

התפריט של שבת בצהריים – אם נערכת חתונה ואם לאו – הוא תמיד אותו דבר בכל בתי המלאח: הדפינה [־החמין]. מכינים תבשיל זה ומבשלים אותו עוד ביום שישי אחרי הצהריים, משאירים אותו על חום נמוך מעל תנור מחרס גדול שמשמש למטרה זו במיוחד; שכן בשבת אסור על פי ההלכה לעבוד, לבשל, וכו'… התבשיל כולל חומרים אלה: גרגירי חִמצה, חתיכת בשר חזה של בקר, תפוחי אדמה, ביצים בקליפותיהן, קציצות גדולות מבשר קצוץ ומתובל היטב, חיטה מרוסקת עם שום ואבקת פלפל אדום. משאירים את הקדרה על אש קטנה למשך כל הערב והלילה עד למחרת בצהריים. כשהוא מוצלח תבשיל זה הוא ממש מעדן, אם כי כבד במקצת. מלווים את אכילתו בלגימות רבות של מאחיא. והמוזמנים רוקנו כמה וכמה כוסות באותו יום״

הקינוח כולל לרוב אגוזים, תמרים, צימוקים, תאנים, פרות שיזף, רימונים וערמונים מבושלים בעונה… הפרות הטריים הנפוצים והמבוקשים ביותר היו האבטיחים – פרי מרענן ביותר – והמלונים, שניתן היה להשיג אותם בכל שוק, בכמויות גדולות ובמחירים נמוכים.

לאחר קינוח מגוון הגישו תה עם נענע. המים שהורתחו בערב שבת הושארו גם הם על אש קטנה לצד הקדרה של החמין על תנור החרס. לרוב היו המים פושרים בלבד, ומכאן הביטוי ״בחורה פלונית חיוורת כמו התה של שבת״. אך משקה חם נחוץ אחרי ארוחה כזו. וכולם שתו עוד ועוד, ובמיוחד אבי שאהב לשתות תה יותר מכול, בין שהיה קר ובין שהיה חם!

בערב כולם עזבו, לבד ממסעוד, שנשאר ליד ארוסתו. הוא שוחח בנועם עם אסתר, ואבי ואמי השגיחו עליו אך מרחוק.

טקס שלישי: תצוגת הנדוניה או טקס ה״תקייל״

למחרת ביום ראשון הבית שלנו, כלומר הדירה שלנו והדירות של שכנינו שהעמידו אותן באופן טבעי לרשותנו כפי שנהוג בטקסי אירוסין, חתונה, בר־מצווה, וכד״ הבית שלנו, אני אומרת, היה מובן שוב לקבלת בני משפחת החתן ומוזמנים רבים. כנהוג הוגשו להם תה בנענע, מיצים סמיכים, עוגיות שקדים, פרות מסוכרים, וכד״

הנדוניה של אסתר ובראשה המזרן, שתי הכריות, הבגדים שהכלה היתה צריכה ללבוש ביום החופה – כלומר קפטן, שמלה רחבה, ״מטפחת ראש׳/ זוג נעליים שטוחות ורקומות, לבוש תחתון, וכו' – כל הפריטים האלה הוצגו בהפגנתיות בכל מקום על הספות, השולחנות, הכיסאות, וכו'״ בפינה אחת מצאת את המתנות – שלא נגעו בהן – שהביא החתן לאחותי אסתר.

אם החתן שלחה עוד בבוקר מספר מגשים עמוסים בתמרים גדולים, בבשמים מסוגים שונים, בסוכריות שקדים״(קשה לתאר אילו כמויות של סוכריות שקדים מגישים בטקסי אירוסין, חתונות, בר־מצווה במלאח); מגש קטן עם תכשיטים – אלה שהובאו כבר בטקס האירוסין ונוספים עליהם שרשרת, סיבה, טבעות וביניהן טבעת יהלום מוארך, אך לא טבעת נישואין; ומגש נוסף עם נעליים שטוחות ורקומות ו״מטפחת ראש״ יפה ביותר; אלה היו המתנות האחרונות שהעניק החתן לכלה.

נשים רבות ובחורות רבות באו והצטופפו בהתכנסות זאת, בעיקר כדי לסרוק ״בהערצה״ את הנדוניה. הגברים שהיו נוכחים בטקס עסקו בעניין אחר: הם העריכו את עלויות הנדוניה שאחותי ״הביאה״ לבעלה בעתיד. לאחר ויכוח ער – כמו שקורה כמעט תמיד – הם הגיעו להסכמה על סכום של אלף וחמש מאות ריאל (או ״דורו״). דוד הוסיף חמש מאות במזומנים, ובסך הכול אלפיים ריאל.

באותו יום נודע לשתי המשפחות, לידידים, לשכנים ולרבים מבני המלאה, שבתו של דוד סיפקה נדוניה של אלפיים ריאל״ וההערות זרמו להן: זה מעט, או לא מספיק. דוד יכול היה להשתדל קצת יותר; נכון הוא שיש לו עדיין בנות שהוא צריך לדאוג לחתן אותן; הערכת הנדוניה היתה מוגזמת; וכן הלאה. העניין הוא שבמקרה של גירושין – בני המלאח התגרשו לעתים רחוקות מאוד – הבעל היה חייב לשלם במזומנים טבין ותקילין את הסכום שנרשם בכתובה״ כפול ארבע! לכן אמרו לשם סיכום: ״יעשה האל שלא נצטרך לכבד את תנאי הכתובה״.

טקס רביעי: יום שני בלילה, ליל המקווה

לליל המקווה קדם ערב ״הורדת השערות״. אחת מדודותיי, בגיל צעיר יחסית, לקחה אתה את אסתר ודאגה בעזרת כלים פשוטים להוריד כל שערה מיותרת. על הכלה אסור היה להתלונן במשך כל הפעולה המכאיבה

הזאת. מנהג זה מקורו ערבי אך הוא נשמר בקפדנות בידי כל הנשים היהודיות במלאה, וקיבל עם הזמן מעמד של חוק.

אשר לליל המקווה, זוהי מסורת פולקלור שהיה בה חן מסוים. לאסתר, שחבשה מטפחת לבנה לראשה והשפילה את עיניה בלפי מטה, התלוו אימא שלי ואם החתן, שהיתה לבושה בצניעות, וכן אחיותיי, דודותיי, בנות הדודים והדודות שלי, ומספר שכנות; לגברים אסור להשתתף בטקס זה. כל אחת מהן החזיקה נר דלוק בידה. בחצי תריסר נשים זקנות, ה״מטבילות״, שרו ורקדו לכל אורך התהלוכה:

״הוא לקח אותה. הוא לקח אותה. מסעוד הוא אדוניה.

היא לקחה אותו. היא לקחה אותו. לאסתר הוא שייך.

הנרות הגיעו. חמותה טובת הלב היא ששלחה אותם״.

נשים ונערות שהיו ברחובות הצטרפו גם הן לתהלוכה. מגיעים לבית המקווה: בסוף מסדרון חשוך, בחדר עם קירות חשופים, קטן ממדים, בלא חימום כל השנה, נמצא מקווה מלא מים עד לקצה. בנוכחות כל הנשים שהצליחו תוך דחיפות להיכנס לחדר המקווה השילה אסתר את כל בגדיה וירדה את שש או שבע המדרגות של הבור. יאקות עזרה לכלתה לטבול בכל גופה. אסור היה שתישאר שערה אחת מחוץ למים. אחר כך היא אמרה את הברכה המסורתית. כל זה נמשך דקה בערך. אסתר עלתה ושערותיה דבוקות לפניה, המומה מעט מכך שעצרה את נשימתה, חיוורת ונרגשת מטבילה ראשונה זו, שהיתה חייבת לחזור עליה לאחר מכן כל חודש, על פי ההלכה, אך מרוצה ששבה לאוויר החפשי.

המטבילות עלו על כולן בהרמת קולן וצעקו בצהלה: ״מזל טוב!״, ותוך ניצול ההמולה והשמחה ביקשו נדבות״ נשים אלה היו מצחיקות, עשו פרצופים, לחששו דברי זימה לתוך האוזן, תוך קריצות עיניים, בעניין ליל ההתייחדות הקרוב, צחקו בקול גבוה מאוד תוך פעירת פיהן חסר השיניים לרוב; הן היו מכוערות, חסרות צורה, עבות גוף, אך קלות תנועה יחסית עד כדי כך שבל הנוכחות נתנו להן כסף מתוך התפעלות מסוימת״

השיבה הביתה התנהלה באותם תנאים כמו היציאה מהבית. חיכתה לנו סעודת ערב שהקפידו רבות על הכנתה. הארוחה כללה תבשיל עיקרי: מרק חמצה. גרגירי החמצה הם סמל; הם מתנפחים וגדלים עם הבישול״

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 433

24 – קעג. אזמר לאל בעודי

פיוט ׳לבאים מן הדרך לאחר מעבר בדרך תוך שיטפון. הדובר מודה לאל, מתאר את הדרך הקשה ומבקש על הגאולה. שיר מעין אזור בן שמונה מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור מעין אזור שהוא סיומת מקראית, בן שני טורים דו-צלעיים.

חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב.

משקל: שמונה הברות בטור ובמדריך – שמונה הברות בצלע.

כתובת: פיוט יסדתי בדרך בעברי תוך נהרות ואגמים בריבוי גשמים מסיים בפסוקים. והוא נועם ׳ימי חורפי אהבני׳. סימן: אני דוד חזק.

מקור: א־ כד ע״א; ק-כה ע״ב

אֲזַמֵּר לָאֵל בְּעוֹדִי / אֱלֹהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי

מֵעוֹדִי וַיְהִי עִמָּדִי / בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתִּי

נִפְלְאוֹתָיו וּגְבוּרוֹתָיו

לֹא יוּכַל אִישׁ מִבְּרִיּוֹתָיו

5-לָשֵׂאת אוֹתָם עַל שְׂפָתָיו

         וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי

יָהּ, חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת

מַלְכוּתוֹ בְּכָל נוֹדַעַת

לוּלֵא רֹב חֲסָדָיו, כִּמְעַט

           10-בִּיוֵן מְצוּלָה טַבַּעְתִּי

דָּלְפָה נַפְשִׁי וְדָאֲבָה

בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה

בְּיוֹם חוֹרֵב וְקֶרַח ב-

           לַיְלָה וַתִּדַּר שְׁנָתִי

15-וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים

בִּנְהָרוֹת וּבַיְּאוֹרִים

דּוֹלֵג קוֹפֵץ עַל הֶהָרִים

            לֹא שַׁלְוָתִי וְלֹא נַחְתִּי

דַּלּוֹ עֵינַי לְשׁוֹכֵן עָל

20-לְשִׁבְרִי חִישׁ יַמְצִיא תַּעַל

לִמְחוֹז חֶפְצֵי אוֹתִי יַעַל

           אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי

חִלִּיתִי לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן

יְכוֹנֵן דַּרְכִּי לְצִיּוֹן

25-לַחֲזוֹת בְּנֹעַם אַפִּרְיוֹן

           עֲדֵי עַד זֹאת מְנוּחָתִי

זָכְרָה לִי אֵלִי לְטוֹבָה

קוֹל רִנַּת שַׁוְעִי הִקְשִׁיבָה

לֹא אוֹסִיף עוֹד לְדַאֲבָה

       30-וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי

קָדוֹשׁ, רָם, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת

עוֹשָׂה נִפְלָאוֹת וּגְדוֹלוֹת

בִּמְקוֹם זְבָחִים וְעוֹלוֹת

           קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי

ביאור לפיוט

1. 1. אזמר לאל בעודי: על-פי תה׳ קד, לג. 1־2. אלהים… מעודי: בר׳ מח, סו. ויהי… הלכתי: בר׳ לה, ג. פסוק זה הוא המקור בדברי הזוהר (א, קעג ע״ב) לחובה להודות, ׳מכאן שצריך אדם להודות ולשבח לקב״ה על נסים ועל טובות שעשה עמו׳. 4. לא… מבריותיו: שהרי הם עצמם חלק מנפלאותיו. 5. לשאת… שפתיו: למצוא מילים לבטאן על דרך ׳מי ימלל גבורות ה׳…׳(תה׳ קו, ב). 6. ואנכי לא ידעתי: וגם אני, המשורר, איני יודע לעשות זאת, הלשון על-פי בר׳ כח, טז. 7. חונן לאדם דעת: על-פי ברכת הדעת בתפילת העמידה. 8. מלכותו בכל נודעת: שעל כן חנו את האדם בדעת, שידע להכיר מלכותו וגבורותיו. 10. ביון מצולה טבעתי: על_;פי תה׳ סט, ג. ועניינו כאן השיטפון הגדול שהיה בדרכו. 11. דלפה נפשה ודאבה: מתלאות הדרך הקשה. 12. במדבר בערבה: מקום המעבר הקשה, על-פי דב׳ א, א. 14-13. ביום… שנתי: על-פי בר׳ לא, מ. 15. ותוכחתי לבקרים: על-פי תה׳ עג, יד. 16. בנהרים ביאורים: מי השיטפון שזרמו בגיאיות ובאפיקי הנחלים. 17. דולג… ההרים: מחמת השיטפון, על-פי שה״ש ב, ח. 18. לא… נחתי: על-פי איוב ג, כו. הטרדה והסכנה גדולות היו ואולי רמז להמשך הפסוק ׳ויבא רגז׳, כלומר כל מה שעשיתי לא עזר והביא לפורענות חדשה (הערת י׳ דישון). 19. דלו… על: הרמתי עיני בתפילה לקב״ה. 20. לשברי: לצרתי. תעל: תרופה, צורה פייטנית. 22. אז: כשהגעתי למחוז חפצי. אז… באתי: על-פי תה׳ מ, ח. 23. יכונן דרכי לציון: כשם שכונן דרכי והצילני מן השיטפון הקשה. 25. אפריון: כינוי לבית המקדש, על-פי במ״ר יב, ד. 26. עדי… מנוחתי: על-פי תה׳ קלב, יד ור״ל שם אהיה לעולמים. 27. זכרה… לטובה: על-פי נחמי ה, יט, וכאן פירושו זכור אותי לטובה. 29. לא… לדאבה: על־פי יר׳ לא, יב. 30. ותהי זאת נחמתי: על-פי איוב ו, י. 32. עושה נפלאות וגדולות: על-פי תה׳ קלו, ד. 34-33. במקום… ברכתי: על דרך ׳ונשלמה פרים שפתינו׳, (הו׳ יד, ג). 34. קח… ברכתי: על-פי בר׳ לג, יא.

459-אְ(ל) טְעָאם מָא יִתְכְּל גִ'יר מְעָא מוּוָאלִיה.

אין אוכלין תבשיל, אלא יחד עם בעליו.

ا(ل)طعام ما يتكل غير معا مواليه

לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין, אלא אם כן אוכל עמהם. (ראש השנה כט׳ עב׳)

460-אִלִּי מָא חְשְם, יָאכּל חְתָא יִסְבֵע.

מי שאינו מתבייש, יאכל עד לשובעה.

 إللي ما حسمه ياكل حتى يسبع

461-אִלִּי כָּאל וּדָּאקּ, כָּא יִתְסְמָא מְסְתָאקּ.

האוכל ושוב טועם, נקרא זללן.

(א.פ) مستاق למישה פירושו הוא : להשתוקק, וזה מתקשר לזללן אשר משתוקק לטעום מכל דבר.

إللي كال و داق، كيتسمه  مستاق

הסב כאיש אשר נבחר, ואל תעט על האוכל פן תיגעל. (ספר בן־סירא השלם עמ׳ קצב׳)

דע שרעך כמוך, ואכול כאיש, דבר ששם לפניך, ולא תהיה גרגרן פן תימאס. (שם)

בני, אם על שולחן גדול ישבת, אל תפתח עליו גרונך. (שם)

462-גְלְסְת פְל־מִידָא, כְּלְת אָוו מָא כְּלְת, כָּא תְסְמָא כְּלְת.

ישבת ליד השולחן, אכלת או לא אכלת, נקרא שאכלת.

463-מָא תְתִּיקּ בְּ־שְׂתָא דְ־צִיף, בְּ־כְּלָאם אַ־דִ׳יף, וּנג׳וֹם אַ־לִיָּאלִי.

אל תאמין בגשם הקיץ, בדברי האורח, ובכוכבי הלילה.

464-נְכָ׳אףְ נְעְרְד׳לְךּ תּוּוָאלְפְהָא פֹּייָּא.

מפחד אני להזמינן פעם, פן תבוא כל פעם.

פרשת יתרו

יוֹם מַעֲמַד סִינַי / עֵת בֹא בְּרַעְיוֹנַי / יִמָּלְּאּו מָּתְּנַי / צִירִים וְּחַלְּחָּלָּה

תכונה מיוחדת מלווה את השבתות בפרשות "יתרו" ו"ואתחנן" לקראת קריאת עשרת הדיברות ומעמד הר סיני. ביום חמישי בערב, אור ליום שישי, ערב שבת של פרשת "יתרו", נהגו בתוניס ובג'רבה לקיים סעודה חגיגית מיוחדת, היא 'סעודת יתרו'. סעודה זו ציינה את השמחה הגדולה לקראת מתן תורה, ובעיקר את שמחת ההורים שילדיהם למדו לקרוא במשך השנה, ועתה יוכלו לקרוא בכוחות עצמם את פרשת מתן תורה. ואכן, בג'רבה נערכה סעודה זו בבית הכנסת, ששימש גם מקום לימוד, בהשתתפות הרב המלמד ותלמידיו. כל תלמיד הביא את חלקו לסעודה המשותפת, כולל ביצה שעליה רשם את שמו כדי להימנע מחשש גזל, שמא תגיע לידיו ביצה גדולה יותר מזו שהביא.

בתוניס, עיר הבירה, נהגו להכין סעודה מיוחדת בכלים זעירים, לשמחת לב הילדים, שעיקרה היו יונים מבושלות ודברי מתיקה. ההקפדה על עניין היונים הייתה רבה, ולעתים אף שילמו עבורן מחירים מפולפלים למדיי. כבר בתפילת שחרית של יום חמישי הובאו הילדים לבית הכנסת, כשהם לבושים בבגדי חג, והועלו לתורה, תוך זילוף בשמים וזריקת סוכריות עליהם כדי לעורר שמחה. ביום חגיגי זה לא אמרו תחנון.

רוב המנהגים הקשורים ביום זה מלמדים כי לפנינו מנהג קדום המתקשר לעניין מתן תורה. יתר על כן, בג'רבה נשתמר בצד השם 'סעודת יתרו' גם הכינוי 'שמעת יתרו', על שם הפתיחה בפרשתנו ""וַיִּשְּׁמַע יִתְּרוֹ"" )שמ' יח:א(, ומנהג זה מצוי בקהילות ישראל נוספות, כגון אלג'יר. אחת המסורות קושרת מנהג זה למגפה שפרצה בקרב ילדי תוניס ונסתיימה לקראת 'שבת יתרו'. מכאן מנהג אכילת היונים, ששימשו בעת ההיא מזון קל ומבריא לחולים. לכבודו של יום זה אף הדפיסו דף מיוחד שבמרכזו שני לוחות הברית וברכות התורה, מתחת להם 'ברכת המזון מקוצרת לנערים' ו'קריאת שמע לקטנים', ומשני הצדדים סדר ברכות וברכות הנהנין. הדף נקרא ורקת יתרו, לאמור, הדף המיוחס לסעודת יתרו. בהקשר זה מעניין לציין כי בין יהודי תוניסיה, ובעיקר בג'רבה, נהוג השם "יתרו" כשם מקובל לבנים.

פיוטים מיוחדים שעניינם מתן תורה, עשרת הדיברות ואהבת התורה נכתבו קודם כול לחג השבועות, יום מתן תורה, אך מהם הושרו בהתלהבות גם בשבת זו. בכמה מכתובות השיר מצוין כי השיר מיועד לפרשת "יתרו", וכמובן גם לקריאת עשרת הדיברות שבפרשת "ואתחנן".

פיוטים אלה של תיאור מעמד הר סיני ועשרת הדיברות קדומים מאוד, וכבר משה עצמו 'מפייט' ואומר בברכתו לישראל: " יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ.  " (דב' לג:ב). כך גם דבורה הנביאה בשירתה: "ד יְהוָ֗ה בְּצֵֽאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם׃ ה הָרִ֥ים נָֽזְל֖וּ מִפְּנֵ֣י יְהוָ֑ה זֶ֣ה  סִינַ֔י מִפְּנֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  " )שו' ה:ד-ה(

אנו, שעניינינו בשירה ובפיוט, נציין את פיוטי הדיברין – קומפוזיציה מקיפה ורחבה של פיוטים המתפייטים על פי הפסוקים של עשרת הדיברות והפסוקים הקודמים להם. וכה אמר ר' אלעזר הקליר בן ארץ-ישראל במאה השישית והשביעית:

וַיֵּרֶד אוֹמֵן מְּחוֹלַת מַחֲנָּיִים

וַיוֹרֵד בָּרָּה מְּאִירַת עֵינַיִים

מסורת הדיברין עוברת מדור לדור, וכמאתיים שנה אחרי הקליר מפייט רבנו סעדיה גאון, מן הדמויות המופלאות שבכל הדורות, פיוטי 'דיברין' באופן מקיף ורחב, ואף מוסיף ומחבר פיוט אזהרות מקיף לתרי"ג המצוות. על אזהרותיו אלה יאמר רש"י: "כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו" )פירושו על "לֻחֹת הָּאֶבֶן וְּהַתּוֹרָּה וְּהַמִצְּוָּה", שמ' כד:יב(.

הבאתי אח חלק מהדברים, הרוצה לעיין (מומלץ) בכל המאמר, להלן הקישור:

פרשת יתרו

https://www.biu.ac.il/sites/default/files/inline-files/%D7%99%D7%AA%D7%A8%D7%95%20%D7%97%D7%96%D7%9F%20PDF.pdf?fbclid=IwAR0PX6LgJuLqrwF_MmoynHGOYQsDW7B36kWetHmSJLKmO0ziMIhRnKjVoT4

נספח

שמונה משירי רד״ב וארבעה שירים על המשורר

1. 1. ספדו והילילו כי עיר אגאדיר חוסלה – קינה על חורבן אגאדיר

קינה עברית זו נכתבה עם גרסתה הערבית, המתפרסמת בהמשך, בידי רד״ב לאחר שנמסר על המספר העצום של הקרבנות שנספו ברעידת האדמה באגאדיר בפברואר 1960. דובר אז על יותר מעשרת אלפים הרוגים, וביניהם כאלפיים יהודים. בקינתו זו המשורר מתמקד בעיקר במהירות הרבה שבה קרה האסון (טורים 10-1), וכן בכלליות האסון, שפגע בכל קבוצות האוכלוסייה בלא הבדל דת, גזע, מין וגיל (15-11). הוא גם מתריס על כך שנספו אפילו תלמידי ישיבה, שלא חטאו ולא פשעו, ומניח במובלע כאילו האסון קרה משום כפרת עוון (20-16). הקינה מסתיימת בתפילה לרחמי האל על הנספים ולניחום המשפחות האבלות (25-21).

קינה זו נכתבה על פי המשקל והלחן – ה״תמרור״ – של קינה ידועה לט׳ באב, שמקוננים אותה בליל תשעה באב, ״הלנופלים תקומה״. מבחינת המשקל לפנינו שיר מעין־אזורי הכולל חמש סטרופות בנות חמישה טורים כל אחת עם שלושה טורי ענף ושני טורי אזור דו־צלעיים. מתכונת החריזה אבאבאבתשתת, גדגדגדתשתת וכר. בכל צלעית בין שש לשמונה הברות.

המקור: כ״י מ׳ אביכזר. ראה גם הלוי, המביט.

1 סִפְדוּ וְהֵילִילוּ / כִּי עִיר אָגָאדִיר חֻסְּלָה.

אָבוֹת וּבָנִים שָׁם נָפְלוּ, / יָרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה;

וּמִשְׁפָּחוֹת נֻושְּׁלוּ – / אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל בִּן לַיְלָה,

חֲרָדָה וְשַׁמָּה – / עִקְבוֹתֵיהֶם לֹא נוֹדְעוּ.

5 וְקוֹל נִשְׁמַע בְּרָמָה / כְּקוֹרֵא תּוֹךְ שְׁמָמָה.

אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, / בַּחוּרִים גַּם בַּחוּרוֹת,

צְעִירִים וִישִׁישִׁים, / מֵינִיקוֹת וּמְעֻובּרוֹת,

יַלְדֵי חֵן קְדוֹשִׁים / עִם כְּבָשׂוֹת טְהוֹרוֹת –

עַד לֹא זָרְחָה חַמָּה / וּכְבָר אָבְדוּ נִבְלְעוּ

10תֹּךְ עִמְקֵי אֲדָמָה, / כָּל עוֹד בָּהֶם נְשָׁמָה.

עַל עַרְבִים בְּתוֹכָהּ, / אַחֵינוּ תּוֹשָׁבֶיהָ,

פָּעֲרָה אֶת לוֹעָהּ / אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ;

וְגַם נוֹצְרִים גָּרוּ בָּהּ / מָשְׁכָה תּוֹךְ רְגָבֶיהָ.

חֲרוֹן אַף וְחַמָּה / לִתְחִנָּתָם לֹא שָׁעוּ;

15-וּבְפַחַד וְאֵימָה / כָּרְעוּ בֶּרֶךְ וְקוֹמָה.

רַב חֶסֶד, רַב חֲנִינָה, / אֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?

תַּלְמִידֵי בֵּית אֻלְפָּנָא / אֲשֶׁר בְּצִלְּךָ חָסוּ

לִשְׁאֹל הָיוּ לְמָנָה, / וּבְתוֹךְ עָפָר נִרְמְסוּ.

תּוֹרַת אֱמֶת שׁוֹמֵמָה / עַל בָּנִים כִּי גָּוְעוּ;

20-צוֹעֶקֶת מַר: וְלָמָּה / כָּבוּ מְאוֹרוֹת וְעַל מָה?

אֵל מָלֵא רַחֲמִים, / הָאֵר פָּנִים אֲלֵיהֶם,

וְעִם צַדִּיקִים וּתְמִימִים / גּוֹנֵן בִּכְנָפֶיךָ עֲלֵיהֶם;

וְשָׁלֵם נְחוּמִים לָהֶם / וְלַאֲבֵלֵיהֶם.

קוּם וּקְרָא לָהֶם נֶחָמָה / וְרַב טוֹבֵךְ יִשְׂבְּעוּ.

25 הֱיֵה לָהֶם לְחוֹמָה / כִּי יְמִינְךָ רוֹמְמָה.

מקורות וביאורים

1-ספדו והילילו: ירמיה ד, ח; חוסלה: הושמדה, שאוב מן העברית החדשה.

2-ירדו ח״ם שאולה: על פי במדבר טז, ל, לג.

3-נושלו: איבדו, שכלו את בניהם; אלמון ושכול: על פי ישעיה מז, ט: בן לילה: יונה ד, י.

4-חרדה ושמה: על פי ירמיה כה, יא ויח ״לחרבה ולשמה״; עקבותיהם לא נודעו: על פי תהלים עז, כ.

5-וקול נשמע ברמה: על פי ירמיה לא, טו; כקורא תוך שממה: על פי ישעיה מ, ג ״קול קורא במדבר״.

8-ילדי חן: ילדים יפים ומהוגנים, על פי הצירוף ״יעלת חן״ (משלי ה, יט); כבשות טהורות: מלשון חז״ל.

9-עד לא… וכבר: מלשון חז״ל.

10-עמקי אדמה: על פי משלי ט, יח ״בעמקי שאול״; כל עוד בהם נשמה: בעודם בחיים, על פי איוב כז, ג.

11-על ערבים בתוכה: על פי תהלים קלז, ב בשינוי משמעות: ערבים אינם עצים, אלא התושבים הערבים של העיר.

12-פערה את לועה: פתחה את פיה, נבקעה ובלעה; ארץ אוכלת יושביה: על פי במדבר יג, לב: כאילו בלעה אותם בתוכה.

13-וגם נוצרים גרו בה: עד לרעידת האדמה גרו באגאדיר אלפי צרפתים ובני אירופה בגלל הפעילות העסקית שלהם בדיג, במסחר וביצוא ויבוא; משכה תוך רגביה: קברה אותם, על פי שירת הקינות.

14-חרון אף וחמה: צירוף של שני ביטויים מקראיים, חרון אף, אף וחמה, להרכב שמני אחד עם האנשה של התכונה כדי להימנע מהתרסה בוטה כלפי הבורא.

15-בפחד ואימה: מתוך בהלה, על פי שמות טו, טו; כרעו ברך וקומה: קיבלו עליהם את הדין ולא נאבקו בלית ברירה, מהעדר מצילים.

16-אלה הצאן מה עשו: הכוונה לתלמידי ישיבה החפים מפשע, שבטור הבא, על פי דברי הימים א כא, יז.

17-תלמידי בית אלפנא: ילדי היהודים שלמדו בישיבות ובתלמודי תורה; בצלך חסו: על פי תהלים לו, ח. ברעידת האדמה נהרגו בבת אחת כארבעים תלמידים שלמדו בישיבה אחת.

18-לשאול היו למנה: ירדו חיים לקברותיהם, על פי שמות כט, כו; ובתוך עפר נרמסו: נקברו בתוך ההריסות של הבניינים שקרסו.

19-תורת אמת: מלאכי ב, ו; שוממה: משתוממת ומתאבלת; גועו: נספו באסון.

20-צועקת מר: על פי יחזקאל כז, ל; למה… ועל מה: הכפלה שכיחה בלשון הפיוט להדגשת תחושת אי־ההבנה; כבו מאורות: נקפדו חייהם של צדיקים.

21-אל מלא רחמים: מלשון חז״ל והתפילה; האר פנים: על פי מקורות שונים בספר תהלים.

22-גונן בכנפיך עליהם: על פי לשון חז״ל.

23-ושלם נחומים להם ולאבליהם: על פי ישעיה נז, יח.

24-קום וקרא: על פי יונה א, ב; ורב טובך ישבעו: על פי ירמיה לא, יד.

25-היה להם לחומה: הֱיֵה להם למגן ולמחסה, רחם עליהם, על פי מקורות מקראיים ולשון התפילה; כ׳ ימינך רוממה: כי אתה כל־יכול, על פי תהלים קיח, טז.

רבי דוד בוזגלו-יוסף שיטרית

עמוד 363

מתוך ויקיפדיה:

רעידת האדמה באגאדיר בצרפתית: Tremblement de terre d'Agadir de 1960; בערבית: زلزال أكادير 1960) התרחשה ב–29 בפברואר 1960 בשעה 23:41^. רעידת אגאדיר הייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו עד אותה שנה. עוצמתה הייתה 5.7 בסולם מגניטודה לפי מומנט, והיא גרמה לכ-12,000 עד 15,000 הרוגים ולכ-25,000 פצועים . מחקר חדש משנת 2020 מעריך מספר גדול יותר של הרוגים, בין 12,000 ל-20,000. לפחות 35 אלף אנשים נותרו ללא קורת גג. מספר ההרוגים היווה כשליש מאוכלוסיית העיר באותה עת. אגאדיר אכלסה קהילה יהודית גדולה וחשובה, ועל פי הערכות כ-1,500 יהודים נספו ברעידת האדמה

אס בידייא מא נדיר, דון לכחל ולחזאני ־ קינה בערבית יהודית על חורבן אגאדיר-רבי דוד בוזגלו

קינה זו, המתפרסמת כאן לראשונה, מתמקדת אך ורק באסון הכללי ואינה כוללת כל רמז לקרבנות היהודים. המשורר מדגיש כאן בעיקר את חוסר האונים של הנספים ובמיוחד של הילדים ושל התינוקות, ואת ייסוריהם של בני המשפחה והקרובים הניצולים, שאף לא יכלו לבוא לעזרת יקיריהם שנשארו חיים מתחת להריסות. השיר מתחיל בתמונות של שמחה ושלווה מתוך חיי היום־יום, שאינן נושאות כל צל של איום ושל פחד או אסון(טורים 3־6). תמונות אלה מבליטות את גודל ההפתעה ואת עצמת המכה שניחתה על התושבים עם היבקעות האדמה והיבלעותם בקרבה של רבים כל כך מבני המקום (10-7). הסטרופות העוקבות מתארות את תגובת היגון והאבל של הניצולים על מות קרוביהם ואהוביהם ועל צורות המוות המזוויעות של ילדים ותינוקות. ההורים מקוננים על בניהם המוטלים בפינות בלי אפשרות לזהותם (14-11), הילדים הקטנים והתינוקות צורחים בלי כל אפשרות שמישהו יבוא לעזרתם עד לגוויעתם ברעב ובצמא (18-15), הרווקים והרווקות מוכים בהלם ומיואשים מאבדן חברותיהם וחבריהן(22-19).

לעומת הנוסחאיות המודגשת והפוליפוניה המאזכרת של הקינה הקודמת, הנובעת ממסורת הקינה העברית לדורותיה ומלשון הקינה עצמה, הבין־טקסטואלית במהותה, המשורר מעלה כאן בעיקר תמונות מרעידת האדמה וזוועותיה ומן המציאות המרה שלאחר האסון. תגובזת הניצולים הן תגובות אנושיות אוניברסליות, והצגתן הישירה או תיאורן הפשוט משרה אוירה של חוסר אונים והשלמה עם הגורל. עבור המשורר הן השמחה והשלווה שלפני האסון הן האסון עצמו וזוועותיו נגזרים מפי האל, ואין אלא לקבלם על אף כל הקושי והייאוש שבדבר.

האופי האוניברסלי של השיר בולט גם במערכים הלשוניים הכמו־מוסלמיים הרבים של השיר. רד״ב משתמש כאן בלקסמות ובצורות השאובות בעיקרן מן הערבית המוסלמית של שירת המלחון של מרוקו ומלשון היום־יום של הדיאלקטים הערביים־המוסלמיים. אלה הם למשל הפעלים נדיר (טור 1), סאלמין(5), מטייסין (13), יתבאכאיו (15), שמות העצם והצירופים השמניים לקרא ויא סאדאת (7), כלילהא (19), רמסת עין (20), זיוואני (22), וכן מילת השיח דון (1) או ההגייה הקולית של העיצור ^ במילים לפוגאני (9) וגאלת (10). על אף שאילות אלה מן השימושים המוסלמיים לשון השיר מעורבת בעיקרה וכוללת, כצפוי, גם מערכים לשוניים ערביים־יהודיים. מבני כלאיים כאלה נראים היטב בלקסמה סלוואני (טור 6), שהיא צורה פואטית מוארכת של סלוואן. צורה זו, שאינה נפוצה בדיאלקטים הערביים־היהודיים, נושאת כאן משמעות של ״שקט ושלווה״ בהשפעת המונח העברי שלוה הקרוב לה מבחינה פונטית.

מבחינה פרוזודית הקינה מורכבת מסטרופת פתיחה המשמשת מדריך ומחמש סטרופות בעלות מתכונת מעין־אזורית עם שני טורי ענף ושני טורי אזור דו־צלעיים. מבני החריזה שתשת, אבאבבתבת, גדגדדתדת, הוהוותות, זחזחחתחת, טיטייתית. המשקל 12 הברות בטורים עם 6 הברות בכל צלעית לרוב.

הלחן והמשקל של הקינה הורכבו על ה״תמרור״ של קינה ידועה אחרת לט׳ באב, ״ארים על שפיים קולי בבכיתי״, למשורר בשם יצחק. המקור: כ״י מ׳ אביכזר.

1 אס בידייא מא נדיר, / דון לכחל ולחזאני?

עלא כלייאן אגאדיר / מא תסחא סי עייאני.

[=מה ביכולתי לעשות, מלבד השחור והאבל?

על חורבן אגאדיר לא יתייבשו דמעותיי.]

גאלס לבו מעא ולאדו, / לא דרור ואלא מחאס.

לחבאב האדו בהאדו / פארחין, סאלמין מללבאס.

5 מננהום די חלאלו נעאס; / פרק דאך לפראס האני.

מננהום פארח מעא נאס / פי סדור וסלוואני.

[=האב יושב עם בניו, בלא כאבים ובלא מיחושים.

הידידים והקרובים זה עם זה מסובים בשמחה ובחוסר דאגה.

ביניהם כאלה שערבה להם שנתם, על יצועיהם שלווים.

ביניהם כאלה שבילו עם חברים בשמחה ובהנאה.]

אמר אללאה ונאדא, / וטח לקדא, יא סאדאת.

נתהא לפרח ותקאדא, / וסאעת לקרח קד אתאת.

נסקקת לארד לילת לטלאת / באמר לפוגאני,

10 וזמיע מן פיהא כלאת; / גאלת, יאך רבי עטאני.

[=גזר האל וקרא, והפור נפל, הו רבותיי.

נגמרה השמחה וכלתה, ושעת היגון הפתיעה.

נסדקה האדמה בלילה של יום שלישי בפקודת האל,

וכל מה שעליה אכלה; אמרה, הלא האל זימן לי.]

לוואלדין ינווחו / עלא מא זרא פי אולאדהום.

מא קדרוס יצייחו, / יבס אלכלאם פי חלוקהום.

וילי עלא מא זראלהום, / מטייסין פי ארכאני.

מא בקא חד יעקלהום. / ואס יטפי ניראני?

[=ההורים מקוננים על אשר קרה לבניהם.

לא יכלו לצעוק, יבשו המילים בפיהם.

אויה לי על מה שאירע להם, מוטלים הם בפינות.

אף לא אחד יכול לזהותם. מה יכבה את אש יגוני?]

אסגאר גיר יתבאכאיו / פלחפארי אלמדללמא,

ולמרדעין יתזאגאיו, / מא ינדקו סי בכלמא.

מאתו בדיך לגממא / בזוע ולעטשאני.

וטלעת רוחהום לשמא, / תסכי ללאה לגאני.

[=הקטנים אינם מפסיקים לבכות בבורות החשוכים.

התינוקות צורחים, אינם מוציאים הגה מפיהם.

נספו מתוך ייסורים צמאים ורעבים.

עלתה נשמתם לשמים, בתלונה לאל הפרנסה.]

לערוסא עלא כלילהא / תנוח פרידא וחאזנא;

20 פרמסת עין מסאלהא, / מא תלא הינאך ולא הנא.

לערוץ מן פראקו פנא, / קאטע רזא, יא כוואני.

לא פרחא ואלא הנא, / וזהו כיף זיוואני.

[=הכלה על אהובה מקוננת גלמודה ואבלה.

כהרף עין אבד לה, לא נשאר לא שם ולא כאן.

החתן שנגזר עליו להיפרד נתכלה, מתוך ייאוש, הו אחיי.

לא נשארה לו לא שמחה ולא הנאה, פניו שחורים כעורב.]

אס בידייא מא נהיר / דון לכחל ולחזאני?

עלא כלייאן אגאדיר / מא תסחא סי עייאני.

[=מה ביכולתי לעשות, מלבד השחור והאבל?

על חורבן אגאדיר לא יתייבשו דמעותיי.]

אס בידייא מא נדיר, דון לכחל ולחזאני ־ קינה בערבית יהודית על חורבן אגאדיר-רבי דוד בוזגלו

10/02/2023

עמוד 366

נספח: תעודות

1

25 בפברואר 1891. תמצית של מכתב מסוכנו של י״ש לוי במלאח של אלוג׳אן על גרוש 700-600 יהודים משלשה כפרים באזור הסוס. סבל המגורשים בחורף, והנזק שעלול להיגרם לסוחרים  במוגדור

F099/280

Précis of letter from Okha Kaslassy, an agent of J.S.Levy in the Mellah of Eloojan ( S.or S.E. of Sheshowa)

25 February 1891

The Lieutenant Governor El Minbeeh is causing the Jews of the three Mellahs, viz Eloojan, Ait Abdallah and Emintanout, to quit their homes at once, and leave the neighbourhood, stating that he has royal orders in so doing. Population estimated 600 to 700  souls. They complain that the severe winter weather will cause great distress to the children and old people: and, if the trading members of the community are thus sent away, the chances of their recovering debts due to their Mogador principals will be ruined.

2

27 בפברואר 1891. הקונסול הבריטי במוגדור לשגריר בטנג׳יר. המידע על הגרוש הובא לידיעתו. מקווה שהתערבות השגריר תבטל הגזרה או תדחה מועדו

F0 99/280

Mogador, 27 Feb(ruary) 1891

His Excellency W.Kirby Green, Dear Sir William,

My interpreter, Jacob S. Levy has brought under my notice the complaint- precis of which I inclose of certain Jews inhabiting three Mellahs in Soos, who appear to be threatened with expulsion by their Deputy Governor El Minbeeh, acting, he alleges, on the Sultan's orders.

This seems to be a hard case and I make it known to Your Excellency in the hope that Y.E.s intercession may procure the revocation or a reasonable suspension of execution, of so arbitrary an order.

I am Signed Cha(rles) A. Pay ton P.S. Levy and another merchants here have practical interest in the matter, having business relations and money owing to them among the communities in question.

3

4 במרס 1891. הקונסול הנ״ל לממונה על השגרירות בטנג׳יר. מבקש התערבות דיפלומטית לביטול הגרוש. שגריר צרפת הבטיח לפנות לסולטאן בנדון.

FO 99/280

British Consulate Mogador 4 March 1891

1. H.E. White Esq(uire)
2. H.Ms Charge dAffaires Tangier.

 Sir,

I have the honour to transmit herewith a despatch and its enclosures, which I addressed last week to Her Majesty's late Minister Sir W. Kirby Green, asking His Excellency's intercession on behalf of

certain communities of Jews threatened with arbitrary and summary eviction.

The said despatch has been returned to me by Mr Jacob S. Levy who would be grateful for any assistance from Her Majesty's Legation on behalf of the poor Jews in whom he and others are interested. I understand that the intercession of the French Minister Mr Patenotre, who started yesterday for the Court, has also been invoked and promised. It seems rather hard that, when Jews here and at Morocco, suffering from over crowding, are petitioning for additional house- room, whole communities should be suddenly rendered homeless in the interior.

signed Cha(rles) A. Payton

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן. נספחים

עמוד 355

למרות שנולדה באנגליה לא הייתה הגברת קורקוס אזרחית בריטית, שכן בעלה, משה,

היה נתין מרוקני בעל חסות צרפתית. כך כתב ג׳ונסטון, קונסול בריטניה במוגדור, לשגריר סאטוב (Satow) ב־15 באפריל 1895 (30/33/4/7 pro). עד שנת 1904 לא העסיק אותה הנושא האישי שכן הייתה שקועה בעבודה חינוכית וציבורית. לאחר פטירת בעלה בעקבות מחלה ב־26 בדצמבר 1903 חלתה גם היא ולאחר שהתאוששה החלה לטפל בכך. ב־28 בנובמבר 1904 פנתה אל שר החוץ הבריטי, הרוזן לנסדאון(Lansdowne; כיהן מנובמבר 1900 עד נובמבר 1905), בבקשה לקבל אזרחות בריטית, משום שעל פי דבריה אין לאישה אפשרות לחיות בארץ זו ללא חסות זרה. המכתב נכתב תחת הכותרת ״מנהלת ׳עוז והדר׳ בית־ספר לבנות של אגודת אחים, מוגדור״. חילופי המכתבים בנדון התנהלו בין גורמים שונים עד ה־18 ביולי 1922 וניתן ללמוד מתוכם פרטים נוספים על חייה ופעולותיה.

למכתבה הראשון צירפה תעודות לידה ונישואין של הוריה, המוכיחים ששניהם היו אזרחים אנגליים. היא תיארה את פעולותיה וסיפרה שפתחה בית־ספר בחסותה של ״אגודת אחים״ מלונדון, וכן שהייתה האישה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו והייתה גאה על כך, שמוגדור הייתה כמעט מושבה אנגלית. היא צירפה העתקים של דינים וחשבונות אודות בית־הספר, שנכתבו על־ידי שגרירי בריטניה במרוקו קירבי גרין(Kirby Green), שכיהן משנת 1886 עד שנת 1891, ארנסט סאטוב (Satow), שכיהן משנת 1893 עד שנת 1895 ויוסף וסט רידג׳ואי(West Ridgeway). בית־הספר היה מוכר לדבריה היטב על־ידי ארתור ניקולסון(Nicholson), שכיהן בתפקיד שגריר משנת 1895 עד שנת 1905. היא ביקשה, שהנמען יקח בחשבון את עבודתה הטובה וירשום אותה בקונסוליה הבריטית במוגדור כאזרחית בריטית.

העתק ממכתבה הועבר ב־3 בינואר 1905 ממשרד החוץ לקונסול הבריטי בטנג׳יר. השגריר ניקולסון כתב לשר החוץ ב־12 בינואר, שהאישה נולדה אזרחית בריטית אך איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקוס, שנפטר. עליה לקבל אישור על קבלת אזרחותה הישנה ורק אז תוכל להירשם כאזרחית בריטית. בהתחשב בשירותה בבית־ספר בריטי יש לטפל בה באופן יוצא מהכלל ולתת לה חסות בריטית. החלטתו של שר החוץ הייתה חיובית ואכן ב־14 במרס 1905 קיבלה תשובה ממשרד החוץ ובה הוראה משר החוץ לקונסול בטנג׳יר לרשום אותה כאזרחית בריטית בסגנות הקונסוליה במוגדור. אולם נראה, שסטלה לא הובנה כראוי. הובן כנראה שכל רצונה לקבל חסות (על פי סעיף 16 בוועידת מדריד 1880) ולא אזרחות. ב־7 באפריל 1905 כתב מאדן, סגן הקונסול הבריטי במוגדור, לקונסול בטנג׳יר, מר וייט (White), שבעקבות הודעתו לגברת קורקוס שאין בידו הוראה לרשום אותה כאזרחית החליטה האישה שלא להירשם כבעלת חסות בריטית שכן ברצונה לקבל אזרחות בריטית מלאה שממנה יוכלו ילדיה ליהנות.

הבעיה נפתרה רק כעבור 17 שנים. לאחר שפנתה שוב לשר הפנים הבריטי ב־15 במאי 1922 החלה התכתבות שנמשכה עד ה־7 באוקטובר באותה שנה. מהתכתבות זו ניתן ללמוד פרטים אישיים אודותיה ואודות משפחתה. על פי מכתב שכתבה ב־18 ביולי 1922 מתברר, שחזרה לאנגליה רק לאחרונה, ובעוברה דרך קזבלנקה הודיעה, שעקב מחלתה החליטה לא לפתוח את בית־הספר שניהלה, להסתפק במתן שיעורים פרטיים לתלמידים מתקדמים ובוגרים. אבי בעלה היה אזרח צרפתי ואילו בעלה נולד במוגדור בשנת 1852. הבעיה הייתה שרשמית נולד בעלה במרוקו. אולם כשהיה בן שש קיבל אביו אזרחות בריטית. הנחתה הייתה, שכשם שאבי בעלה אזרח בריטי כך גם בנו. נטיית השלטונות הייתה להעניק לה אזרחות בריטית בהתחשב בתרומתה לחינוך וכן בהתחשב בעובדה, ששני בניה שירתו בצבא הבריטי ואחד מהם ניהל עסקים עם חברות בריטיות. זאת ועוד, בנה הבכור, אברהם, שקל לחזור לאנגליה ולשרת בצבא ובקשת האזרחות היא למעשה למענו. מסקנת שר הפנים הייתה, שהיא ראויה להכרה על שירותיה ועל אלה של בניה ולכן המליץ על התחשבות מיוחדת בבקשתה (ההתכתבות בנושא אזרחותה מצויה בתיקים:

.(FO 99/410, 425, 427; FO 631/10

לסיכום, ידוע על פעילותה החינוכית והציבורית המיוחדת של סטלה קורקוס החל משנת 1885 עד שנת 1922, כלומר במשך כ־37 שנים. שנות הפעילות האינטנסיביות

.1909 במיוחד היו בין 1885 ובין

נוסף על הגברת קורקוס פעלה במוגדור גם הגברת אנהורי מנהלת בית־ספר פרטי JC, 23 Feb. 1900, p. 24; 6 July) בשנים 1906-1900, ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית

.(1906, p. 23; 17 Aug. 1906, p. 23; 14 July 1911, p. 9

מנהלות ומורות

מן הראוי לציין אחדות ממנהלות בתי־הספר לבנות. המנהלת הראשונה של בית־הספר

לנערות בתיטואן הייתה הגברת בן שימול. בתחילת המאה ה־20 ניהלה את המוסד הגברת כרמונה והגברת חג׳ואל ניהלה את בית־הספר לנערות בלאראש (בתיטואן הגברת כרמונה: 39 .AJA, 1902/3, p. בלאראש: 165 .BA1U, 1909, p).

הגברת נ׳ בן שימול פתחה את בית־הספר לבנות בפאס בשנת 1899 (37 שנים לאחר פתיחת בית־הספר לבנות בתיטואן). בשנת 1900 כתבה דו״ח על נשות פאס ובו ביקורת פמיניסטית על תופעות אחדות כגון הציות והשעבוד של הנשים לבעליהן. לדבריה עסקו המשרתת ובעלת הבית באותן מלאכות הבית ובקושי ניתן היה להבחין ביניהן, והיחס המפלה כלפי האישה החל עם לידתה. לעומת השמחה שנלוותה ללידת בן הייתה התגובה ללידת בת אדישות. הוריה רצו להיפטר ממנה מוקדם ככל האפשר והתוצאה הייתה נישואי בוסר. אולם הגברת בן שימול הייתה אופטימית באשר לחינוך הבנות. ההורים הפתוחים לקדמה היו לדבריה הראשונים שהביאו את בנותיהם ללמוד בבית־הספר, ומספרן עלה בהתמדה. תחילה למדו בבית־הספר 20 בנות בלבד ועתה קרוב מספרן למאה. גם הרב הראשי, הרב רפאל אבנצור, חשב תחילה שילמדו בו כתריסר בנות בלבד והוא הופתע לראות את הצלחת בית־הספר ואת העלייה במספר הלומדות. התברר, שבנות הפסיקו את לימודיהן כדי להינשא. הן רצו אמנם להמשיך את הלימודים גם בהיותן נשואות, אך המנהלת אסרה לקבלן כאמצעי לחץ נגד נישואי בוסר. למרבה הצער לא היה בכוחה למנוע כליל תופעה זו של נישואי בוסר. הורים אחדים סיפרו לה, שסירבו להצעות נישואין לבנותיהן, והיא ראתה בכך הצלחה חלקית.

הגברת חמו, רעייתו של משה, ייסדה וניהלה את בית־הספר בטנג׳יר בתחילת המאה ה־20, ואילו הגברת אורורה בן שמחון, רעייתו של שלמה נהון, לימדה בו במשך יותר מ־40 שנה. הגברת אבנצור מבית־הספר לבנות בטנג׳יר הכינה בשנת 1908 בזאר, שהכנסותיו שימשו למימון קורס ללימודי מסחר לבנות. הגברת קסטרו ואנדה הייתה מנהלת בקזבלנקה במשך שנים רבות. בשנת 1960, כאשר סיימה את תפקידה עברה לטנג׳יר.

מנהלת בית־הספר במראכש, הגברת מ׳ קוריאט, דיווחה באוגוסט 1902 על מצב הנשים בעיר זו ועל מטרת החינוך של הבנות. היא הייתה ביקורתית בנושא יחסם של הבעלים לנשותיהם, הנדחקות לפינה והמוצאות אושר בכך שאינן מוכות על־ידי בעליהן. היא בחנה את מצבה של האישה במשפחה אמידה, שאינה נאלצת לעבוד. לדבריה אין האישה מעזה להרים את קולה בנוכחות בעלה, ודעתה אינה חשובה, היא אינה מעזה לגונן על ילדיה מפני חמת זעמו של בעלה, ואף אינה יושבת ליד השולחן עם בעלה ועם בניה, המקבלים את המנות הטובות. האישה, בנותיה והמשרתת סועדות בחדר נפרד את הנותר ממנות הגברים. בשמחות משפחתיות אין האישה יושבת עם הגברים(הגברת קוריאט עצמה הייתה היחידה, שזכתה לכבוד חריג זה). תופעה נוספת שזכתה לביקורתה הייתה ריבוי הנשים. בבית אחד התגוררו לעתים שתי נשים, שלכל אחת מהן קומה משלה ובדרך־כלל חיו בהסכמה. אולם הבנות של שתי הנשים נהגו זו בזו כזרות והעובדה שהיו בנות לאותו אב הייתה חסרת משמעות לגביהן שכן ראוהו לעתים רחוקות בלבד. לדעת הגברה קוריאט תפקידן של המחנכות לשנות את היחס לנשים ולחנך אישה שאינה תלויה בבעלה. אם תהיה משכילה יותר יראה בה בעלה שותפה לחיים ודעתה תיחשב בעיניו. בנות שתלמדנה שנתיים־שלוש תהיינה אומללות פחות מן הבנות שלא למדו. המפתח למעמדן טמון אפוא בחינוך.

מנהלת אחרת הייתה סטלה טולידאנו, מנהלת בית־הספר של כי״ח במראכש, שנפטרה בגיל צעיר(בשנת 1925).

סליה לוי בן ג׳ו הייתה גם היא מחנכת דגולה, שהתפרסמה בזכות הבית שפתחה לילדים יתומים בקזבלנקה בשנת 1948. סליה נולדה בשנת 1898 בתיטואן ובילדותה עברה עם הוריה לארגנטינה. בגיל שבע התייתמה מאמה וחיה אצל משפחות אומנות במשך כארבע שנים. בגיל 13 חזרה למרוקו עם אביה ובגיל 16 נסעה לצרפת ללמוד בסמינר למורות. היא חזרה למרוקו לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ולימדה בבתי־הספר של כי״ח בתיטואן, במאזאגאן ובקזבלנקה במשך 12 שנים עד נישואיה בשנת 1930 למורדוך בן־ג׳ו, נכדו של הרב מרדכי בן־ג׳יו. כעבור חמש שנים התאלמנה. בשנים 1940-1939 סייעה במסגרת תפקידה בג׳וינט לפליטי השואה שהגיעו למרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1948 ייסדה בקזבלנקה מוסד לילדים יתומים בשם ״מורדוך״ על־שם בעלה וניהלה אותו. מספר הילדים עלה מ־30 ל־100. היא גילתה יחס אישי ואמהי לכל ילד וכונתה על־ידי התלמידים, שרובם עלו ארצה, בכינוי ״סנדקית״. בשנת 1974, בהיותה בת 76, עלתה גם היא ארצה ולמדה עברית. הייתה סמל לאצילות, ליושר ולמסירות לזולת. תלמידיה שמרו אתה על קשר עד סוף ימיה. היא נפטרה בשמחת תורה תשנ״ט בהיותה בת.99

[1]את הפרטים קיבלתי מהגברת דינה הניג, שהגברת בן־ג׳ו הייתה דודתה. כן שלחה לי צילומים של שני מאמרים אודותיה, הראשון בכתב עת בשם Noar, שפורסם בעת חנוכת הבית, והשני שהתפרסם בקנדה בשנת 1988, לאחר טקס שנערך לכבודה בבית־האבות ״תפארת בנים״ בנתניה לרגל הקדשת חורשה לכבודה בהר הצופים: 24-26 ,1988 ,Peretz, 1948, 10-12; Levy וכן מהרב שמעון ועקנין, שחיבר שיר שבח לכבודה.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור

עמוד 108

ב״ה הת׳׳קנא – 1791

בתלת כחדא הוינא ואסהידו קדמנא החכם השלם כהה״ר שלמה אביטבול והי׳[והיקר] יעקב ן׳ ימין ה"ן שרביט בתע״ג[בתורת עדות גמורה וברורה] אן הומאן כאנו חאצ׳רין אשעה די פאס ג׳מע אלקאייד ע״א אלקהל באס יקרא עליהום אמר למלך יר״ה וקרא עליהום לאמר ומביין פלברא דלמלך יר״ה באיין יעטיוו כללות הצבור קנטאראיין דלמאל אוכרא דון שאיין עטאוו בלחאק קאל לקאייד ע״א מפי עצמו באיין מא יעטיווסי פיהא אצ'ועאפא דליהוד מא יעטיוו גיר די הומא מנדרין וברר יעקב הנז׳ בעדותו באיין קאל אלקאייד ללקהל עטיווני נתום למאל ומשיוו ללמלאח פרטו עלא למלאח די כיף ידהרלכום עכס״ע [עד כאן סיימו עדותם] וקבלנוה כדחזי וחתי׳ הכא תמ׳׳ת והי״ז בשנים עשר יום לחדש אייר הוא חדש זו שנת ה' אלפים וה' מאות וחמשים ואחת ליצי׳ [1791] והכל שו״ב וקיים.

ישראל יעקב א״א מרדכי נ״ע עולייל ס״ט – אברהם אדהאן סלט״א

תרגום

כשהינו בשלשתינו העידו לפנינו החכם השלם רבי שלמה אביטבול והיקר יעקב בן ימין המכונה בן שרביט בתורת עדות גמורה איך שהם היו נוכחים בשעה שהשר אסף את הקהל והקרא עליהם את מאמר המלך ירום הודו ובמכתב מאמר המלך מבואר שכל הצבור יתנו ממון קנטאראיין אחרים חוץ ממה שנתנו כבר, אבל השר אמר מפי עצמו שההטלה הזאת לא יתנו בה האנשים העניים והדלים. יתנו רק האנשים הנראים והיכולים. למאל ומשיוו ללמלאח פרטו עלא למלאח די כיף ידהרלכום עכס״ע [עד כאן סיימו עדותם]  וקבלנוה כדחזי וחתי׳ וברר יעקב הנז׳ בעדותו שהשר אמר לקהל תנו לי סכום הממון הנז׳ ולכו למללאח וחלקו אותו לפי ראות עיניכם. עד כאן סיימו עדותם שקבלנוה כראוי וחתמנו פה שנים מתוך השלשה והי״ז בשנים עשר יום לחדש אייר שנת חמשת אלפים וחמש מאות וחמשים ואחת ליצירה.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה- תעודות-כרך א'- תעודה מספר  35 – המסר הוא התחשבות במיעוטי יכולת

יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי

חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

אחרי חורבן קורדובה בשנת 1013 נפוצו תושביה היהודים לכל קצות ספרד. כמה ממשכיליה וסופריה המובהקים תקעו את אהלם בסאראגוסה שבצפון־מזרח המדינה. עיר זו הפכה לבירת אחת הנסיכויות החשובות שקמו על חורבות המדינה המוסלמית האחידה, והמהגרים וילידי המקום כוננו כאן אחד ממרכזי התרבות היהודית במאה הי״א והעשירו את השירה ואת המדע גם יחד. אחד הקשישים בין משכילי סאראגוסה היה אבו עמר יוסף אבן־חסדאי, בן למשפחה רמת־היחם וידיד נעוריו של שמואל הנגיד. יש לשער, שגם יוסף עבר לסאראגוסה מן הדרום. כנראה לא הרבה אבן־חסדאי לחבר שירים, ולא אנו בלבד אלא גם בני הדור שלאחריו לא הכירו אלא מקצת מן המקצת מפרי עטו. בידינו נמצאת כיום המפורסמת שביצירותיו, אשר זכתה לשם מיוחד — ואל יהא הדבר קל בעינינו, שהרי בתקופה הספרדית לא ניתנו שמות לשירים אלא במקרים נדירים מאוד. אותו שם, ״השירה היתומה״, אינו בא להביע רוח בדידות או יתמות, אלא מותאם להוראת המלה ״יתימה״ הערבית, והיא ״יחידה במינה״, שכן בשירתו זאת ראה המחבר את יצירתו העיקרית. היא נועדה לשמואל הנגיד ועל כן עמל לשכללה

ככל האפשר«

אֲרוּסָהּ אַתְּ(-הנגיד)-וְהִיא לָעַד בְּתוּלָה,! וְאִם לָהּ אָב(-המחבר) וְהִנֶּהָ יְתוֹמָה!

(שירה יתומה, 43)

לחיבור ״השירה היתומה״ נתעורר אבן־חסדאי בהשפעת מאורע, שפרטיו אינם ברורים לנו היום. שואה ירדה אז על אחת מקהילות ישראל והחריבה אותה עד היסוד, ובין שרידיה־פליטיה נמצאו שני אחים, אולי קרובי משפחתו של המשורר. הוא החליט לפנות לנגיד ידידו, שיקבלם תחת חסותו והכניס את בקשתו לחלק האחרון של שירתו. כנראה נכתבה יצירה זו בשנת 1045, כי הוא מזכיר בה לשבח את הנער העילוי יהוסף (נולד בשנת 1035) ה״משעשע במשנה״, וקרוב לוודאי שהוא קיים את הכלל של מסכת אבות: ״בן עשר למשנה״. הנגיד השיב לאבן־חסדאי אף הוא בשירה רבת־פאר והידור, ובין השאר הודיע לו שעניינם של שני האחים יהיה בראש דאגותיו.

משכילי התקופה הספרדית החשיבו ביותר את ״השירה היתומה״׳ ומשה אבן עזרא מייחד לה, שלא כמנהגו, שורות מספר בסקירתו על התפתחות השירה העברית. הקורא בן־זמננו אולי יתלהב פחות ממנו משפע ״קישוטי המליצה״ שביצירה זו; אולם גם הוא ידע להעריך את מלאכתו ואומנותו של המחבר המתגלות בכל פרט ופרט, וחושבני שיש ב״שירה היתומה״ לפחות שתי פיסקות הגורמות עונג אסתיטי רב: הפתיחה המתארת את נדודי־הלילה של דמות הצבי המגיע לערשו של המשורר ונראה לו בחלום, ושורת האנטיתיזות (הקבלות־ שבניגוד) השנונות על סגולות עטו של הנגיד.

שירה יתומה

הֲלִצְבֵּי חֵן גְּבוּרַת אוֹן וְעָצְמָה / לְהִתְעַטֵּף רְדִיד אָפֵל כְּשַׂלְמָה

וְלִרְעוֹת כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף וְלִתְעוֹת / בְּעִי מִדְבָּר מְעוֹן פַּחַד וְאֵימָה

וְלָצֵאת מֵחֲדָרִים אֶל חֲרָדָה / וּמֵהֶמְיַת נְבָלִים אֶל מְהוּמָה?-

יצירה זו נתפרסמה אצל יהודי ספרד בשם ״שירה יתומה״ ויתכן שהוא ניתן לה כבר על ידי המחבר (לפי הרמז בבית 43); אלחריזי מביא אותה בתוספת התואר הנ״ל. יש לפרש אותה לפי הוראת המלה הערבית המקבילה (יתימה), ״יחידה במינה״. השירה היתומה נכתבה לכבודו של שמואל הנגיד סמוך לשנת 1045 והנגיד השיב לאבן חסדאי בדברי שיר במשקלה. — משקלה של השירה היתומה: המרובה.

1—11. פתיחה שאין לה כל קשר לעצם הנושא, כמקובל ברבים משירי התהלה הערביים והעבריים. המשורר מתאר בגוף ראשון את חוויתו של חולה אהבה הזוכה ליהנות מחברת חשוקו בחלום לילה. הוא מגיע לענין העיקרי של שירו על ידי מעבר פתאומי ומפתיע (11—12) וגם זה נעשה בהתאמה לטעם אסכולתו הספרותית. 1. הצבי(גם העופר) — כינוי לחשוק בשירת האהבה הספרדית. החשוק מרוחק מחושקו (המשורר) ורק בלילה יוכל להתראות אתו. אז קמה דמות הצבי הישן מערשו ועוברת כל מרחק שהוא בלי מעצור ומבלי לפחד מפני הסכנות; גבורת און ועצמה – תמיהה על הגבורה שמראה היצור החלש והעדין;

להת­עטף — לשקוע באפלת הלילה, כדרך ״עוטה אור כשלמה״ (תה׳ קד, ב). 2. ולרעות — ציור ערבי שמקורו בחייהם של אנשי המדבר, המבלים את הלילות בחוץ ומסתכלים בצבא השמים; הכוכבים מדומים לעדר צאן; בעי מדבר (השווה מיכה א, ו; יר׳ כו, יח) — במקום שמם. 3. חרדה — הדרך המסוכנת;

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי

חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

עמוד 172