מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם בן מיגאש

מגולי ספרד שהתיישב בטורקיה בזמנו של מרן רבי יוסף קארו. ב״אבקת רוכל״ סימן רז מובאת שאלה ששאל את בעל ״בית יוסף״ ותשובת מרן.

אלו הם חיבוריו:

א]. ״עבודת הלוי״ א]. ״עמק שדות״ ג]. ״כבוד אלקים״.

רבי אברהם בן מלול

מורה צדק באספי שבמרוקו. הוא חתום בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ חלק ב׳ סימן נד בצירוף עם כמה רבנים.

רבי אברהם בן מצח

דיין בטוליטולה שבספרד. שמו נזכר בשו״ת ״זכרון יהודה״ סימן נט עמוד לד הנדמ״ח תשס״ה לר״י בן הרא״ש.

רבי אברהם בן משה

נולד לאביו הרמב״ם בחודש סיון בשנת ד׳ אלפים תתקמ״ו בהיות אביו בשנת נ״א לחייו. היה זה ארבע שנים לאחר שהשלים את חיבורו הגדול ״משנה תורה״. ואז, בהיות הרמב״ם ברום הפסגה מוכר כעמוד ההלכה וכגדול הדור, והיה נגיד מצרים ורופא המלך ברכו הקב״ה בבנו יחידו זה.

אביו, הרמב״ם תלה בו תקוות גדולות. את רחשי לבו שהביע בנדון אנו מגלים במכתב שכתב לגדול תלמידיו הלא הוא רבי יוסף אבן עקנין: ״שזה בני אברהם, השם ית׳ נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא שמו עליו ומי שהאמין בשמו והאמין באמונתו, הוא יאמץ ויתמיד ויאריך חייו ושנותיו, כי הוא עניו ושפל שבאנשים, מצורף אל טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בע״ה שם בגדולים בלא ספק, ואשאל מהש״י שישגיח עליו וישלים עליו חסדיו [אגרות הרמב״ם בדיו עמוד כוו].

רבי אברהם למד תורה מפי אביו. בראשו הגאוני קלט את התורה כולה בנערותו. אביו, הרמב״ם, התייחס אליו כאל תלמיד חבר. אביו לימדו גם את חכמת הרפואה.

כאמור, הדריכו אביו הרמב״ם בכל אורחות החיים. שרדה בידינו אגרת ארוכה הנקראת ״מוסר נאה מאוד מהרמב״ם להרב החכם ר׳ אברהם בנו״, בו מדריך הוא את בנו החביב בעניינים רבים. ביניהם מצאנו הערה מעניינת לגבי לימוד התורה שבכתב: ״והאמת והנכון הוא מה שבאר בו החכם רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל. נאמר לי עליו שהוא חבר בפירוש התורה וגלה בו סודות עמוקות ועצומות, לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו והם השרידים אשר ה׳ קורא… ואתה, בני הנאמן לי, אני מצוה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים אלא בפירושיו ובחבוריו וספריו, כי הם טובים מאוד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה, בשכל זך ובעיון דק. ושהם אינם כשאר החיבורים, כי הוא היה כמו אברהם אבינו ברוח… נתוכן כל האגרת נדפס באגרות הרמב״ם עמוד לח ואילך, יש שפקפקו במהימנותה, ועיין בהקדמת יש״ש].

מנהיג העם בגיל 19

בעודו נער שימש כיד ימינו של אביו בכל תפקידיו הרבים. באותו זמן קמו חולקים על חיבורי אביו הרמב״ם. התנגדות זו גרמה לרמב״ם עגמת נפש מרובה עד כי נפל למשכב, במשך שנה שלימה היו חייו בסכנה, וגם אחרי שיצא מכלל סכנה עדיין שהה רוב היום במיטתו. רבי אברהם הצעיר נסער עד עמקי נשמתו מן ההתקפה על ספרי אביו. הוא לא יכול היה למחול לקוראי התיגר על תורת אביו, מעניינת הפתיחה של איגרת אותה שיגר הרמב״ם לתלמידו, רבי יוסף אבן עקנין. בו הוא מפרט את דעתו על החולקים עליו. בדבריו מזכיר הרמב״ם את הניגוד הקיים בינו לבין בנו בגישה למתנגדיו: ״אמר ממה שתדעהו שאיני מסופק בעין מן העניינים שכך חשבתי שיהיה ויתאמת אצלי שאותם הדברים כך אירעו בלי ספק, אבל מידותי עתה אינם כמידות הבן הנחמד השם יחייהו, וזה כי אני היום, שבח לאל יתעלה, כבר הכניעוני השנים והמקרים, מצורף אל זה מה שיחייבהו הענין השכלי והחכמות האמיתיות, ועוד כי אני מוחל על כבודתי ומוותר על עלבוני הרבה, והבן, השם יחייהו, לא יוכל על זה ולא יסבול כל אותם היגונות לפי רתיחת מזג המיית הבחרות… ואני לא נצח לעצמי. כי כבוד נפשי ומעלת מידותי אצלי יותר כבוד משאנצח הכסילים בלשוני ובדבורי. והאי צורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה. אבל הבן, השם יחייהו, הדין עימו שיתקנא בזה שאני אביו ורבו, ואינו יכול לסבול העלבון״.

ביום כ׳ טבת שנת תתקס״ה, נסתלק הרמב״ם לבית עולמו. רבי אברהם בנו היה אז רק בן תשע עשרה. העובדה שיהודי מצרים מינוהו אלוף לראשם, כממלא מקום אביו, מלמדת על רום מעלתו וגדלותו בתורה. אפילו המלך השולטן אלכמאל, מינה אותו לרופאו האישי.

פלא דודו

אכן, הוא נחשב לפלא בעיני בני דורו. כבר שנים מספר אחרי עלותו על כסא אביו כבש לו הצעיר הזה מעמד, על עד כי גדולי האומה שהכירוהו שירו לו הלל. המשורר הגדול, רבי יהודה אלחריזי, שביקר במצרים, התרשם ממנו עד למאוד. את התפעלותו הביע במלים נרגשות: ״ושם הבדולח ואבן השוהם, הוא החכם רבי אברהם בן רבינו משה בן מימון זצ״ל, קטון בשניו, וגדול בענייניו, צעיר לימים מסכל חכמים״. גם לאחר זמן כששהה בירושלים התפייט עליו אלחריזי. כה עמוק היה הרושם שהותיר עליו היורש הצעיר של הרמב״ם הגדול.

בשנת תתקע״א, בהיותו כבן עשרים וחמש שנה, עלו רבים מחכמי התוספות שבצרפת לארץ ישראל. אך בדרכם לארץ ראו צורך לבוא מצרימה בכדי לפגוש את המאור הגדול שזרח שם. גם הרמב״ן העריכו עד מאוד וראה בו: ״יסוד המעלה, בנן של קדושים, הארז האדיר אשר בין העבותים צמרתו, זרע קודש מחצבתו״.

ואילו רבי דניאל הבבלי, אשר חיבר השגות על הרמב״ם והיה בר פלוגתא שלו, גם מכנה את רבי אברהם כמה פעמים בשם: ״יחיד הדור ופלאו״, ואף בתארים נוספים: ״מורנו ורבנו פרשנו ורכבנו

קדוש יוצרנו עטרת לכמי גלותנו״. וכן: "החכם האדיר דגל הרבנים״. וכן: ״הרב המבוהק, הפטיש החזק, נגיד עם ה׳ צבקות, יחיד הדור ופלאו״.

כמו אביו הגדול, היה גם הוא אפוף טרדות רבות מכל צד. הוא שימש כרופא המלך, כנגיד יהודי מצרים, ובתוך כל אלו היה מנצל כל רגע פנוי לכתיבת חיבוריו. וכמו אביו, גם הוא התלונן של חוסר הזמן ממנו סבל: ״ואומר, אהה אדוני, הכלה אתה עושה את שארית זמני, הלא מקצתו לקוח לעבודת גויי הארצות, ומקצתו משועבד לניהול כרם ה', ומעט ממנו נשאר לספרים אשר נתתי ידי בחיבורם, ולפירושים אשר התחלתי בביאורם, ואם לזה הענין אתה נותן אותי מתי אעשה גם אנכי לביתי [ברכת אברהם במכתב לרבי דניאל הבבלי].

רבי אברהם היה ראש לחסידי דורו. ברבות מן השאלות שהופנו אליו הוא מוכתר בתואר ״החסיד״ או ״ראש לכל החסידים״. מצד אמו היה בן למשפחה שבמשך כמה דורות נתלווה לשמה הכינוי ״חסיד״ בצירופים שונים. יחד עם חברו, רבי אברהם בצירופים שונים. יחד עם חברו, רבי אברהם החסיד, אותו הוא מזכיר פעמים רבות בספריו:״המספיק לעובדי ה׳״ ובפירוש על התורה, ניהל עדה מיוחדה הנקראת ״עדת החסידים״. הם התפללו בבית כנסת מיוחד בו נהגו במנהגים מיוחדים בדרך התפילה אותם פרט בהרחבה בספר ״המספיק לעובדי ה׳״ בענייני תפילה.

התנהגות חריגה זו והשינוי במנהגים, עוררו עליו מקטרגים מבני עירו. הללו אף הלשינו עליו למלכות על ששינה מסדרי התפילה המקובלים אצל כל היהודים. רבי אברהם ערך כתב הגנה מיוחד בו הדף את טענות מתנגדיו. כתב זה נשתמר עד ימינו [ראה תרביץ בשנת 64 במאמרו של גויטיין, ומבואו של ניסים דנה, שדנו בפרשה בארוכה],

המערכה העזה על כבוד אביו

רבי אברהם היה בן 27 שנים בעודו עסוק בעריכות חיבוריו הגדולים והמקיפים. בתקופה זו הגיעו לידיו השגות על ספרי אביו הרמב״ם הן על ״משנה תורה״, והן על"ספר המצוות״, ששלח לו רבי דניאל הבבלי.

רבי דניאל הבבלי זה, היה תלמידו של רבי שמואל בן עלי הגאון מישיבת בגדד, מגדולי אותו הדור. אף הוא השיג על ספר הרמב״ם עוד בחייו, והרמב״ם חיוה דעתו על כל העניין באיגרת מיוחדת. תלמידו, רבי דניאל הבבלי, עליו העידו מכריו שהוא: ״כמעיין המתגבר, ובחכמתו אחים משבר" [רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני], השיג על הרמב״ם ארבעים ושבע השגות בגופי הלכות, במגמה לערער סמכות החיבור.

כשהגיעו ההשגות לידי רבי אברהם, נחרד מאוד. הוא התפנה מכל עסקיו וחיבוריו, וערך את תשובתו הארוכה אליו, בו יישב אחת לאחת את כל ההשגות והקושיות. בחלק מההשגות הוכיח לו שהגירסה שבספרו אינה כגירסה שבידו, חלק מההשגות היא מחמת נוסח מוטעה ב״משנה תורה״, וחלק תיקן אביו עוד בחייו. יש מן המקומות בהם הוא מוכיח לו שלא ידע לעומק סברת הרמב״ם. ועל אחת מן ההשגות כותב לו, שהקושיא היא על הגמרא ולא על הרמב״ם, ואף את הקושיא הזהו מיישב הוא בטוב טעם ודעת. על אחת מן ההשגות כתב לו שהוא עצמו שאל את אביו בנדון, ואביו פירש לו את טעם הדבר, ורק לאחר פטירתו של הרמב״ם נתגלו לו ראיות לאותו טעם. על אחת מן ההשגות כתב לו שתיקן לאחר פטירת אביו בחיבורו כפי צוואת אביו. על ההשגה אחרת הוא כתב לו: ״ואפרש מה שפירש והאיר עינינו אבא מארי זצ״ל, כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ״ל כמה פעמים״ [תשובה לט].

גם את השגותיו של רבי דניאל על ״ספר המצוות״ יישב אחת לאחת, ואף העיר לו: ״עיונו הוא למעלה מעיון כזה וכי איננו האיש שיעלם ממנו״.

תשובותיו אלו רוכזו בשני הספרים: ״ברכת אברהם״ ו״מעשה ניסים״. הספר ״ברכת אברהם״ הוא על ההשגות על ״משנה תורה ו״מעשה ניסים״ הוא על השגות רבי דניאל על ספר המצוות.

באחת ממהדורות הרמב״ם אף סודרו תשובות אלו לפי סדר הלכות הרמב״ם על ידי א. ח. פריימן הי״ד. וגם במהדורת ״שבתי פרנקל״ הוא מציין בפתח ״ספר זמנים, שבדעתו להוציא כרך מיוחד אשר יכלול את תשובות הרמב״ם ואיגרותיו, ואת תשובות רבי אברהם בנו הכלולות בספר ״ברכת אברהם״ ו״מעשה ניסים״.

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן משה

עמוד 94