ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20
ב. ׳אור החיים׳ וכתבי החסידות
לא זו בלבד שרחב״ע וספרו אוה״ח זכו למעמד מקודש במסורות חסידיות, אלא חוקרים וביוגראפים אחדים מציינים בפסקנות את השפעת ׳אור החיים׳ על מחשבת החסידות. א׳ שטיינמן מעיר: ׳שניגונו של רחב״ע וניגונו של הבעש״ט חד הוא׳: ובהמשך: ׳כל דבור שיצא מפי בעל אוה״ח נעשה ניצוץ במשנת החסידות׳. אולם הדוגמאות המעטות שעליהן מצביע שטיינמן אין בהן די סמוכין לגירסתו זו. לדעת ר׳ מרגליות, היה רחב״ע מסוללי הדרך למחשבת החסידות. אף הוא מצביע על מקבילות רבות בין אוה״ח לכמה מקורות חסידיים, אולם אלו באות כהערות־שוליים בלבד, ללא דיון וניתוח, ואין בהן כדי לגבש מסקנה ברורה, אף שהן מעוררות עניין.
גם לדעת קאמעלהאר, ניכרת באופן ברור השפעת אוה״ח על החסידות, וזאת בשלושה נושאים: הדבקות, תורת הצדיק ואהבת ישראל.
בעקבות הדברים האלה, הדעה הרווחת ברבים היא שהשפעת אוה״ח על מחשבת החסידות היא כמעט ודאית. אולם סוגיה זו עדיין לא זכתה למחקר שיטתי, ועל־כן יש לנהוג זהירות בחזרה על המוסכמה הנ״ל. אלה הקובעים בפסקנות את השפעת אוה״ח על מחשבת החסידות כעובדה ודאית הפליגו בהערכתם, משום שלא נתנו את דעתם גם על המרחק שבין עולמו של רחב״ע לעולמם של חכמי החסידות בנושאים שונים. כך, למשל, כל המגמה החברתית התופסת מקום נכבד במשנת החסידות והבאה לידי ביטוי בתורת הצדיקות על כל היבטיה החברתיים: בפולחן הצדיק, בנטייה לאידיאליזאציה של התם וירא־השמים, גם אם אינו בן תורה, ובמושג עבודת אלוהים בגשמיות עד כדי קידוש כל מציאות החולין, היא מעבר למשנתו של אוה״ח. לשאלה, מהן אפוא הסיבות שהביאו אישים מרכזיים בחסידות להתעניין ברחב״ע ובחיבורו — אין עדיין חשובה. הנה כי כן, המסורות החסידיות בנדון מעוררות לשוב ולתור אחר עקבות אוה״ח במשנת החסידות.
הבדיקה שערכתי, ואת מימצאיה אפרט בהמשך מאמרי, אינה מתיימרת להציג ראיות חותכות להשפעת אוה״ח על מחשבת החסידות. לכל היותר יש במימצאים אלה כדי ללמד על זיקה כלשהי בין אוה״ח לכתבי החסידות, בעיקר בתחום הפרשנות, ואולי אף להאיר במקצת את שאלת רישומו של ספר זה במשנת החסידות. המפתח לבירור זה הוא מעמדו של אוה״ח כמקור, שדבריו מובאים בהקשרים שונים בכתבי החסידות, אם כדברי תנא דמסייע ואם כהשלמה לפירושיהם. להלן רשימה של כמה חיבורים חסידיים מזמנים שונים, המביאים מדברי אוה״ח. הרשימה ערוכה לפי שיעור המובאות מאוה״ח הנכללות בהם ולא לפי סדר כרונולוגי:
א-׳דגל מחנה אפרים׳, לר׳ משה חיים אפרים.
ב-׳באר מים חיים׳ לר׳ חיים מטשארנאווץ (מצ׳רנוביץ).
ג-׳אמרי פנחס׳, לר׳ פנחס מקוריץ.
ד-׳אוהב ישראל/ לר׳ אברהם העשיל מאפסה.
ה- ׳קדושת לוי׳, לר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב.
ו- ׳בית אברהם׳, לר׳ אברהם מסלונים.
ז-׳אמרי אלימלך׳, לר׳ אלימלך מגראדז׳סק
ח- ׳עירין קדישיך, לר׳ ישראל מריזין.
ט-׳זכרון פנחס/ לר׳ פנחס חודורוב.
י-׳עבודת ישראל׳, לר׳ ישראל מקוזניץ.
יא- 'ישמחלישראל', לר׳ ישראל מטשורקטוב.־
(יב) ׳שפתי צדיקים׳ (לקט)•
רשימה זו של חיבורים חסידיים מעידה, כי מחבריהם קראו את אוה״ח, אולם כדי לקבוע אם הוא גם השפיע על הלוך־מחשבתם יש צורך בבדיקה של קטעי פרשנות באוה״ח תוך השוואתם עם קטעי פרשנות מקבילים בכתבים החסידיים. הבדיקה שלנו תתרכז בעיקר ב׳דגל מחנה אפרים׳(להלן: דמ״א) תוך התייחסות למקבילות אחדות נוספות מחיבורים אחרים.
ג. בין ׳אור החיים׳ ל׳דגל מחנה אפרים'
דמ״א ראוי לשמש אמת־מידה בבדיקה זו מהטעמים הבאים: המובאות מאוה״ח שכיחות בדמ״א יותר מאשר בכל חיבור חסידי אחר; יש קרבה בין המבנה הספרותי והשיטה הפרשנית של שני החבורים; מחבר דמ״א, ר׳ אפרים חיים משה(1800-1748). היה נכדו של הבעש״ט ושמע תורה מפיהם של יעקב יוסף מפולנאה ושל ר׳ רב בער המגיד ממזריטש, שהיו מאבותיה הרוחניים של החסידות. הזיקה בין דמ״א לאוה״ח עשויה אפוא לשפוך אור על המסורות, שטופחו בקרב החוג של הבעש״ט, בדבר מעמדו של רחב״ע. לזיקה זו שבין שני החיבורים יש ביטויים מכמה סוגים, כפי שנראה בפירוט להלן.
בפרשת הקרבנות נאמר בדמ״א, כי קורבן בהמה מכוון להביא תיקון לנפש החוטא שנתבהמה מחמת החטא. והוא מבאר זאת באורח מיסטי. שורש הנפש הוא השם ב״ן, שעל־פי הקבלה הוא מונח אקוויואלנטי לספירת מלכות,35 והוא עולה בגימטריא בהמה. לסיום דבריו הוא מוסיף: ׳אח״ז [אחרי זה] מצאתי באוה״ח כמעט ממש דברינו׳.36 גם אם אין בהשוואת שני הפירושים כדי להעיד על השפעה ממש של האחד על משנהו, מלמדת הערתו של מחבר דמ״א על כוונתו להתגדר ברמת פירושו, המשתווה לזו של אוה׳׳ח. יש בכך משום זיקה לאוה״ח כאל מקור שראוי להידמות לו.
סימן לזיקה ממשית בין שני החיבורים הוא ההסתמכות על אוה״ח כעל תנא דמסייע. על הכתוב: ׳ויתן ה את חנו׳(בר׳ לט:כא) מעיר רחב״ע, כי הצדיק לפעמים משרה חן על הרשע, מבלי שהלה ידע את מקורו האלוהי של חן זה: ׳כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן׳. השראת נעימות על הרשע כשהוא שרוי במחיצת הצדיק נועדה לטפח בנפש הרשע יחס של אהדה כלפי הצדיק: ׳לזה הוצרך ה׳ להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב [להנעים] אליו חן הצדיק׳. לולא דמסתפינא אפשר היה לומר, שבדברים אלה מסתמן נבט של מוטיב הצדיק הכאריזמאטי. ואמנם בפירושו לכתוב: ׳יאר ה׳ פניו אליך ויחונך׳ (במד׳ ו:כד) מסתמך מחבר דמ״א על דברים אלה של רחב״ע, ואומר: ׳ויש לומר דאיתא באוה״ח על פס׳ [פסוק] ויתן ה׳ את חנו ובו׳…׳. ולאחר שהוא מביא את דברי אוה״ח במלואם, הוא מוסיף שאכן זו כוונת הברכה ׳ויחונך׳: ׳שיתן ה׳ חנך בעיני כל ושידעו כולם מן החן שלך׳.מאחר שמחבר דמ״א מסתמך כאן על דברי אוה״ח, כנראה גם הוא מתכוון לצדיק.
חלום יעקב, לפי אוה״ח, כולו נבואה, והרמז לכך במלה ׳והנה׳, החוזרת שלוש פעמים בסיפור: ׳ולזה תמצא שדקדק לומר והנה בכל פרט ופרט מהנגלה אליו בחלום, והנה גבי ראיית הסולם… גבי ראיית המלאכים… גבי גלוי שכינה… הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש׳. מחבר דמ״א מסכים עם פירושו של אוה׳׳ח הן לחלום יעקב שכולו נבואה והן לרמז שבמלה ו׳הנה׳. אך הוא מוסיף משלו לחיזוק הרעיון, ואומר שהמלה ו׳הנה׳ עולה בגימטריא 60, ובהתאם למאמר חז״ל, שהחלום הוא אחד משישים בנבואה, יוצא שחלום יעקב רמוז במלה ו׳הנה׳ והוא כולו נבואה.
הכתוב: ׳למען יטב לי בעבורך׳(בר׳ יב:יג) מעורר קושי בשל הפגם המוסרי שהוא מייחס לאברהם. לדברי אוה״ח, אברהם האמין ששרה בהתייחדה עם איש זר תזכה להתעבר, והבן שיוולד ממנה יוסיף לקיים את המורשה הרוחנית של אברהם, כדין ׳צדיק בן צדיק׳. כוונתו של אברהם לא היתה אפוא להפיק תועלת חומרית, כמשתמע מפשוטו של מקרא, אלא תועלת רוחנית. בעקבות פירוש זה, מציין דמ״א: ׳אמרי נא אחותי את [בר׳ יב:יג] ע״ד שכתב האוה״ח שכוונתו היה שע״י זה תזכה לבנים וכו. בהמשך דבריו הוא בא לחזק את דעת אוה״ח ומציין: כי המלה ׳בעבורך׳ שבכתוב פירושה התעברות, המלה ׳בגללך׳ היא בגימטריא ׳מילה׳ ובביטוי ׳למען יטב לי׳ מתכוון אברהם לטוב הרוחני של העולם הבא. דהיינו, באמצעות הבן יזכה אברהם לעולם הבא, כדעת אוה״ח.
. נמצאנו למדים, שבאוה״ח מודגש בעיקר הקשר המיוחד שבין האל ליעקב, כלומר לכלל ישראל, ואילו הרעיון הקבלי בדבר מעמדו של יעקב כמרכבה לשכינה הוא תוספת של מחבר דמ״א, המפרש את אוה״ח על־פי רוחו.
ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20
עמוד 95
פרשת ויצא- רבי מוסה בוג'נאח-אפרים חזן. המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:
פרשת ויצא "וְשַבְתִּי בְשָׁלֹום / אֶל בֵּית אָבִּי" פרשת ויצא היא פרשת התפתחותו של יעקב, העמדת השבטים והקמת בית יעקב. הפרשה פותחת בחלום הסולם ובבית האל ובמעמד 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָּלָּיו' (בר' כח, יג) וההבטחה הגדולה: 'הָּארֶץ אֲשֶר אַתָּה שֹׁכֵּב עָּלֶיהָּ לְָך אֶתְנֶנָּה ולְזַרְעֶך… ופָּרַצְתָּ יָּמָּה וָּקֵּדְמָּה וְצָּפֹנָּה וָּנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָּנֹכִי עִמָּך' (שם, יג-טו). החלום וההבטחה הגדולה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת " (שם, טו), ואכן לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום, יעקב הבורח בודד וחסר כול מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי". במקביל להתגלות לקראת הגלות הראשונה והבריחה לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ובהתגלות זו לקראת גלות מצרים מבטיח הקב"ה "אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה…" (שם, מו, ד). הצירוף אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה מתחבר לאמירה 'עִמֹו אָּ נֹכִי בְצָּרָּה', (תהלים צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:
'כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט( 1 וירא כי אין איש וישתומם וגו'
ועוד נרחיב בעניין בע"ה בפרשת ויגש. דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:
על המחבר לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד "מזקני לשון הקודש". את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס . לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן בכל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי. השיר שלפנינו הוא שיר מעין איזור בעל מדריך דו-טורי וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" המשקפת את אורך הגלות. שאלת הדובר – הוא עם ישראל – ובקשתו היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום". בקשת החלום מתקשרת היטב אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר מסב את הדברים כלפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ( "הָּ יִיתִ י בַ ּיֹום אֲ כָּלַנִי חֹׁרֶ ב וְ קֶ רַ ח בַ לָּיְלָּה וַתִ דַ ד שְ נָּתִ י מֵּ עֵּ ינָּי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה. הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת. כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ושיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְשּוב ה' אֶת שִיבַת צִיֹון הָּיִינּו כְחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב". המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".
מָּתַי אֶחֱלם / נֹותְבֵּי נְתִיבִי
וְשַבְתִי בְשָּלֹום / אֶל בֵּית אָּבִי
לְשַדִי נֶהְפְַך / לְחֹרֶב וְשָּרָּב ,
כְּבֵדֵי נִשְׁפָּךְ / מִיּוֹם חָרַב
דְּבִירִי, וְאַפָףְ / נִמְשַׁךְ וְרֹב רָב
וְאַרְיֵה בְמַּאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי
וְהִנְנִי זוֹחַל / וְנַפְשִׁי דָּוָה
מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה
וַאֲנִי מִיַּחַל / וַאֲסִיר תִּקְוָה
כִּי אֱלֹהֵי וַה' לְרִיבִי
יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה
יְשֵׁנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה
וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לַגּוֹלָה וְתוֹעָה:
שׁוּבִי אֶל עֲרַיךְ שׁוּבִי
חֲנִיתְךְ הָרַק / וְנְקֹם שְׁכוּלָה
מִצָר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה
כְּגֶפֶן שֹׁרֵק / וְתִהְיֶה בְּעוּלָה
הָאוֹמַר לַצֻלָה חֳרָבִּי
זְמִירוֹת מְתַנִים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם
לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם
קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם
זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא
1 .מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2 .ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3 .לשדי… ושרב: יבשה בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4 .כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 5-4 . מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6 .ואריה במארב: הוא האויב, על פי תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7 .זוחל: ירא ורועד 8-7 .ונפשי… רוה: נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9 .ואני… תקוה: אני מצפה לגאולה אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10 .כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג. 11-14 .ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11 .ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12 .יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי זכ' ט, יד. 13 .ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14 .שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שּובִ י בְ תּולַת יִשְ רָּאֵּל שֻׁבִי אֶל עָּרַיְִך אֵּלֶה". 15 .חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 16 .חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 17-16 .על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 22-19 .זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".
פרשת ויצא- רבי מוסה בוג'נאח-אפרים חזן. המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
עלייתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל בשלהי המאה ה- 19.
בין כתבי היד שברשותי, שבאו לי מאבי מורי הרב ידידיה טולידאנו זצ"ל, נמצא ספר קטן בכתיבת ידו של דודי רבי יצחק נסים טולידאנו זצ"ל. מידותיו 16/10 ס"מ וכולל, פירושי פסוקים ומאמרי חז"ל, פסקי דין והלכות שונות שהעתיק מספרים שונים, כמה פתגמים בערבית יהודית עם מקבילותיהם מספרות חז"ל, רשימות אישיות ומשפחתיות, זמני פטירתם של אישים ורבנים בני דורו, ובין היתר, יומן מסע מביקורו בארץ ישראל בשנת תרס"ב – 1902.
ברשימה אחרת קצרה יותר מספר הכותב על ניסיון ראשון של הוריו לעלות לארץ ישראל בשנת תרל"ד – 1874. שתי תעודות חשובות אלו שנדון בהן להלן, מוסיפות על ידיעותינו המעטות בנושאי עלייתם של יהודים ממרוקו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19.
רקע משפחתי.
יצחק נסים בן רבי אברהם טולידאנו כותב היומן, הוא נצר למשפחת טולידאנו ששושלת היוחסין שלה מגיעה עד לדניאל טולידאנו בן יוסף 1570 – 1640, המכונה "ראש גולת קסטיליה" וגם "ראש גולת אריאל". רבי אליעזר טולידאנו סבו של כותב היומן, נשוי היה לבתו של הדיין רבי ברוך טולידאנו הידוע בקיצור כמהרי"ט. בני רבי אליעזר היו, רבי אברהם – אביו של כותב היומן, רבי חביב מחברם של הספרים "הגדת פה ישרים" ו "תרומת הקדש" , ובת אחת זהרה, שרבי יצחק נסים מזכירה ביומנו. אמו של כותב היומן הייתה מרים זריהן, בתו של הגביר יהודה זריהן, מטובי העיר מכנאס, הנזכר ברשימתו הקצרה של רבי יצחק נסים בעל היומן ובמקורות אחרים. שני אחיו של רבי נסים היו, רבי דוד ורבי ידידיה ושתי אחיותיהם, עוואלי, אשת החכם רבי שלמה טובי מחכמיה הרשומים של העיר הנ"ל, ומירא, אשת רבי יעקב טולידאנו. על תולדות חייו של רבי יצחק נסים לא ידוע לנו הרבה. הוא נולד להוריו במכנאס בו' באדר א' תרכ"ב – 1862, שם נתגדל וחונך. הוא למד תורה, כנראה מפי אביו. אחרי שחזר מסיורו בארץ ישראל עקר דירתו לעיר טאנג'יר, שם נפטר בשנת תרע"ה ולא השאיר זרע.
רבי יצחק נסים היה תלמיד חכם מובהק, ובקיאותו וידיעותיו בתלמוד ומדרשים היו רחבות ומקיפות. מרשימותיו האישיות אנו למדים שעמד בקשר ידידות עם הרבנים ומנהיגים בני זמנו, במרוקו ובארץ ישראל, מעדויות על פה למדתי שבהיותו בטאנג'יר עסק רבי יצחק נסים גם במסחר ספרים רבים, ביניהם כמה כתבי יד שעברו אחר כך בירושה למורי אבי רבי ידידיה, שייבם את אשתו, ביניהם חיבורו "ויזרע יצחק" פירוש על התורה.
היומן והסיור בארץ ישראל.
את מטרות ביקורו בארץ ישראל אפשר לדעת מתוך היומן והרשימה הנספחת :
1 – הוא מספר שהרב הראשי לעדת המערבים, הרב נחמן בטיטו ז"ל, יעץ לו לחזור למרוקו ולא להתיישב בארץ, כי החיים בארץ ישראל ומצב הפרנסה בה היו אז קשים מאוד. מכאן שבדעתו היה להשתקע בארץ ועלייתו לא הייתה לשם השתטחות על קברות הצדיקים בלבד, אלא גם כדי לברר אפשרות של היאחזות בה.
2 – מן הרשימה הנספחת שהזכרנו למעלה אנו למדים, שבשנת תרל"ד – 1874, מכרו אביו וזקנו את כל רכושם וחיסלו את כל עסקיהם כדי לעלות להשתקע בארץ ישראל, והגיעו עד גיברלטר עם כל המשפחה. ייתכן מאוד שרבי יצחק נסים ראה בעלייתו זו מעין קיום רצון אביו וזקנו. מה גם שממקורות אחרים אנו למדים, שעלייתו של כותב היומן לא הייתה אלא חוליה בשרשרת ארוכה של עליית יהודים ממרוקו לארץ ישראל, שנמשכה במשך כל המאה ה-19.
3 – במשך סיורו בארץ הרבה רבי יצחק נסים להשתטח ולהתפלל כמעט בכל המקומות הקדושים בארץ. אין ספק שאחת המטרות שלו בביקורו זה הייתה השתטחות על קברי הקדושים ותפילה שיפקדהו ה' בבנים. באחת מרשימותיו האישיות שנכתבה בשנת תרע"א – 1911, אחרי הסיור בארץ, הוא מתלונן : למה עדיין לא זכיתי להוליד זרע של קיימא, ולא הנחתי שום קבורת צדיק בארץ ובחו"ל שלא נשתטחתי וכמה רפואות עשיתי ולא נעניתי ולא הועלתי….
4 – בימנו זה הוא מספר על ביקורו אצל קרובי משפחה וידידים אישיים, ביקורים אלה היו אחת ממטרות הנסיעה, ולוּ מטרה משנית.
סגנון היומן כסגנון רשימותיו האחרות, הוא סגנון רבני מובהק. אין בו הקפדה על ניסוח מדויק לפי הדקדוק, רבים בו ראשי תיבות, ביטויים מליצים, ביטויי נימוס ותוארי כבוד טיפוסיים לסגנון רבני ספרדי. אי אפשר לקבוע בדיוק את זמן כתיבת היומן, אבל מתוך פרטים אחדים ביומן מתברר, שלא העלה את רשמי מסעו בארץ ישראל בכתב אלא שנים אחדות אחרי הביקור, ובכל אופן לא לפני סוף שנת תרס"ה – 1905. שהרי כשהוא מספר על ביקורו אצל רבי חזקיהו מדיני הוא מזכירו בברכת המתים, והלא נפטר בכ"ב בכסלו תרס"ה – 1905, בערך שלוש שנים אחר ביקורו של רבי יצחק נסים אצלו. פרט חשוב זה מסביר את העובדה, שכמה שמות ותאריכים ביומן אינם מדויקים. אפשר אפוא להניח, שכתב את רשמי סיורו בארץ ישראל על פי מה שנשאר בזכרונו בלבד.
היומן הוא סיפור מסע בארץ ישראל מראשית המאה העשרים, ומצטרף אפוא לספרות העשירה של ספרי המסעות שנתחברו בתקופות שונות. גם ביומן זה תופסים קברי הקדושים מקום חשוב, הגם שרובם ידועים מספרי מסעות אחרים. המקומות הקדושים והקברות הקדושים מילאו תפקיד חשוב בחיי העם היהודי. הם עוררו געגועים בלב היהודים שבכל מקום, שאיפת רבים הייתה לעלות לארץ ולחיות בקרבת המקומות האלה, או לפחות לבקר בה כדי להשתטח על קברי הצדיקים.
חשיבות נוספת ליומן זה כמקור לידיעות על עליית יהודי מרוקו והיאחזותם בארץ במאה ה-19. הכותב ביקר אצל קרובי משפחה וידידים רבים. כמעט כל האנשים שכותב היומן נפגש אתם או התארח אצלם היו מיוצאי מרוקו שעלו הם או אבותיהם לארץ ישראל במאה ה-19.יש שמשפחתם עלתה במאה ה-18. רובם היו דור שני או דור שלישי בארץ. כלומר, יהודי צפון אפריקה היו חלק ניכר מהיישוב הישן, ועוד לפני העליות החדשות, בסוף המאה ה-19, חיו יהודי צפון אפריקה כעדות מאורגנות ומבוססות בערי הארץ.
יהדות צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט הצטיינה תמיד באהבה עזה לארץ ישראל. מימים ראשונים עמדו יהודי ארצות אלו בקשרים הדוקים ומתמידים עם היישוב היהודי בארץ ישראל. ארצות צפון אפריקה היו אחד מארבעת אזורי השליחות החשובים ביותר. קהילות צפון אפריקה נתבעו וחזרו ונתבעו, ונתנו ביד רחבה לכל ערי הארץ. על השליחות לארצות צפון אפריקה וחשיבותה כתב אברהם יערי : יהודי צפון אפריקה הצטיינו תמיד במדה מרובה של אהבת ארץ ישראל והצלחת השליחות בארצות אלו לא הייתה תלויה ברצון היהודים היושבים בהן, שהיו תמיד מקורבים ביותר לענייני ארץ ישראל אלא במצב המדיני והכלכלי. ההכנסות ליישוב משליחות לצפון אפריקה היו חשובות מאוד, ולכן, עד שנת תרכ"ב – 1862, לא הורשו החכמים המערביים בירושלים לשלוח שליח מיוחד לארצותיהם, כי על ההכנסות הגדולות משליחות המערב לא יכלו בני ירושלים לותר בשום אופן. יחס הכבוד וההערצה שרחשו יהודי מרוקו לשליחי ארץ ישראל התבטא גם בשירים שחיברו חכמי מרוקו לכבודם ובקינות על מותם.
אולם אהבת יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל התבטאה לא רק בתמיכה כספית, אלא גם בעלייה שלא פסקה בכל הדורות. יהודי צפון אפריקה היו תמיד חלק חשוב וניכר מהיישוב בארץ. הם חיזקו את היישוב ועזרו להתבססותו, ובמקרים רבים נמנו עם מנהיגיו. העדה המערבית כפי קראו יהודי צפון אפריקה לעדתם, הייתה השניה בערכה ובחשיבותה ביישוב, אחרי עדת הספרדים דוברי ספרדית, למן המאה ה-16 ועד לסוף המאה ה-19 בגליל ובירושלים. נעמוד בקצרה על מאפיינים אחדים לעלייתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל במאה ה-19.
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
עמוד 145
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
1 – חוזי התחייבות חוקיים לעלייה.
במקורות מסופר על כמה מקרים שבהם התחייבו יהודים התחייבות הדדית, בשטר וקנין כדת וכדין בין איש לחברו, בין בעל לאשתו, ואפילו בין ארוס לארוסתו לעלות לארץ ישראל. הסכם כזה עשה רבי יהודה זריהן, אבי אמו של כותב היומן, שנתקשר בקנין וקנס עם שני חתניו לוקחי בנותיו הלא הם, כהה"ר אברהם טולידאנו, אביו של כותב יומן זה, והרב שלמה זריהן בר יוסף לעלות לארץ ישראל.
אחת הסיבות המכריעות לעריכת הסכמים וחוזים קיבוציים אלה, הייתה הרצון להבטיח את הצלחת עלייתם וקליטתם של העולים בארץ, להסדיר את בעיות הבטחון הכרוכות בנסיעה ולהבטיח את שלמות המשפחה. היה נעים יותר ובטוח יותר לנסוע בחברתם של ידידים ורעים.ברור היה להם כי כאשר יוכלו לחיות יחד בארץ, בקרבת קרוביהם וידידיהם, קליטתם תקל עליהם ולא ימצאו עצמם בודדים ומנותקים מכל קשריהם המשפחתיים והחברתיים בארץ החדשה – גורמים העלולים להניעם לחזור לארץ מוצאם.
צוואות – עלייה כחובה דתית.
קו מאפיין אחר של העלייה הזו הוא שהכלילוה בצוואות האבות לבניהם, והפכו אותה על ידי כך לחובה המוטלת על זרעם מכוח החובה הדתית לקיים דברי המת. מצוואות אלה ניתן ללמוד, כי אהבת ארץ ישראל נחשבת העיני המצווים עקרון דתי. ייתכן שאף כותב היומן, רבי יצחק נסים טולידאנו, בעלותו לארץ בשנת תרס"ב – 1902, ביצע במידה מסוימת את שאיפת אביו לעלות לארץ ישראל, שכאמור עמד לעלות עם חמיו רבי יהודה זריהן ויתר בני המשפחה בשנת תרל"ד – 1874.
3 – עלייה רצופה והמונית.
מאפיין שלישי וחשוב של עלייה זו הוא העקביות. המרץ והעקשנות, שנקטו יהודי מרוקו בהגשמת חזון עלייתם. מיד אחרי שנצנץ במוחו של מישהו רעיון העלייה, או אחרי שאנשים מספר התקשרו והתחייבו בשטר לעלות לארץ ישראל, ניגשו להגשמת ההחלטה, מכרו את רכושם, חיסלו את עסקיהם, הכינו מזוודות, חבילות וצידה לדרך, קמו ועזבו את עיר מולדתם והתחילו במסעם לארץ ישראל.
פעמים רבות רק אחרי שהגיעו לטאנג'יר, לגיברלטר או לאוראן שבאלג'יריה נוכחו שלא איכשרא שעתא, וחזרו כלעומת שבאו.היוצאים שבו לבתיהם רק כאשר נחסמה דרכם מסיבות שלא היו תלויות בהם, כגון, מלחמות שבטים במרוקו, ליסטים בים וביבשה, או שמועות שונות על מלחמה בארץ ישראל ובשכנותיה.
גם כאשר חזרו לבתיהם וניסו להיכנס מחדש למסלול החיים, לא התייאשו מן העלייה, אלא חיכו לתנאים בטוחים ונוחים יותר, ובהזדמנות הראשונה שנראתה להם כשרה ניסו שוב לנסוע.
הערת המחבר: בנוסף על כל הגורמים הללו, היו מקרים שהמושל המרוקאני המקומי התערב בהם באופן ישיר ומנע את עלייתם של יהודים לארץ ישראל מטעמים שונים. כך מספר הרב משאש, שבשנת ת"ר – 1840, נתעוררה שוב תנועת העליה, ושיירה גדולה התכוננה לעלות. ונודע הדבר לשר העיר ועכבם בחזקה כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר כי הערבים לא היו יודעים המלאכות הללו כלל ". ברור שבמקרה זה מנע המושל את עליית היהודים מטעמים כלכליים, במקרה אחר, מסופר על כמה יהודים שהיו עליהם חובות מהגויים ומהיהודים ולא השיגה ידם לשלם וקבלו עליהם נושיהם לפני שר העיר ועכב על ידם מלצאת את העיר, עד שישלמו את חובם, ואשר לא היו עליהם חובות התכוננו לעלות בסוף אייר. יהודים אלה לא יכלו לעזוב בגלל שלא יכלו לפרוע את חובותיהם. (ע"כ)
עלייה זו לא הייתה עלייתם של יחידים אלא של רבים. במקרים רבים יצאו שיירות גדולות שמספר נוסעיהן היה שמונים נפש. כן למשל מסופר בכתב יד של הרב דוד משאש ז"ל, שבשנת תע"ג – 1713, כל הקהל נתעוררו לצאת מן המצר לשכון כבוד בארצנו.
4 – הגיוון המקצועי והחברתי של העולים.
מאפיין אחר של העלייה הזו הוא הרכב הקבוצות שעלו ממרוקו, ומעמדם האישי, המשפחתי והכלכלי של העולים. עלו משפחות שלמות, אנשים נשים וטף, בבחינת " בנערינו ובזקנינו….בבינו ובבנותינו……"
לא רק זקנים עלו כדי לבלות בארץ ישראל את שנות חייהם האחרונות, ולא רק תלמידי חכמים ומלומדים עלו ללמוד תורה ולחיות מן החלוקה. בעלייה זו הגיעו גם בעלי אומנויות שונות, עובדי אדמה ואנשי מסחר, שרצו להשתקע בארץ ולחיות מעמלם.
עולים אלה התיישבו ביפו, בשפרעם וברמלה. מן המקורות המגוונים המתארים את התיישבותם אנו למדים, שבין העולים ממרוקו היו לא רק בעלי תורה ומלומדים, אלא גם סוחרים ובעלי מלאכה שונים\ ואפילו איכרים פשוטים.
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
עמוד 147
פרופסור בשן " פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו "
הארכיון הציוני תיק מם' 242 מרוקו, תיק מסי 17625-1
העתק
פאס, טו חשון תש״י 7.11.1949
לכבוד
המדור לשליחים,
מחלקת הנוער ומחלקת יהדות המזרח,
שע״י הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ירושלים.
הנדון: היהודים בתאזא.
ח. נ.
השמועות הרבות המגיעות זה כבר למעלה משבועיים על מצבם הרע של היהודים בעיר "טאזא", הניאוני לידי החלטה לנסוע לשם ולראות את הדברים מקרוב. לשם כך ביקשתי את האחראי לעניני העליה כאן ועוד חבר פעיל בתנועה הציונית שניסע יחד לעיר הזו שהיא רחוקה מעיר פאס כמאה ועשרים קילומטרים, כדי לחקור את המצב ולמסור דו״ח לסוכנות היהודית איך חיים היהודים בערים הקטנות במרוקו.
טאזא היא עיר קטנה. כמו כל עיר במרוקו, היא מורכבת מהעיר החדשה הרחוקה מהישנה כשלשה ק"מ. אפשר לקרא לעיר הזו עיר הגבעות כי היא בנויה על, ומסובבת בהרבה גבעות. העיר הישנה היא כמעט הרוסה תושביה הערביים מונים כעשרים ושמונה אלף נפש. רובם הגדול משתייך למפלגות הלאומניות. הפחה האחראי על הישוב הזה כמעט ואין לו שום השכלה גבוהה. הוא השופט הדן בכל הענינים הנוגעים בתושבי המקום המרוקאים. לערבים יש חמשה בתי ספר הנעזרים על ידי הצרפתים. יש בין הנוער הערבי שגמר גמנסיה או למעלה מזה. הנוער המשכיל הוא המהווה את חוט השדרה בארגון המפלגות הלאומניות ובאירגון התעמולה האנטי יהודית. הקהילה היהודית כאן מונה שמונים ושלש משפחות המורכבות משלוש מאות ושמונים נפש, כולם עניים וחסרי כל. ועד הקהלה מורכב משמונה אנשים שלא גמרו אפילו בי״ס עממי. מתפקידם לשרת את הקהילה מכל הבחינות, מתן בסתר, שירותים ציבוריים, וחברה קדישא לקבורת מתים ועוד… אנשים אלה אינם מקבלים את משכורתם מהממשלה כמו בערים הגדולות. כל עבודתם נעשית לשם שמיים. לקהילה הזו בית כנסת אחד שמהוה בו בזמן בית ספר לילדים. בית ספר זה שהוא היחיד כאן, נתמך על ידי חברת אליאנס. הוא כולל חמישים וארבעה ילדים. שאר הילדים לומדים בבתי ספר ערביים. לבי״ס זה שני מורים. הראשון נשלח לא מזמן מטעם חברת אליאנס כדי לנהל את בית הספר ולהורות את השפה הצרפתית לילדים. השני, מלמד תורה ומצוות וגם את השפה העברית. מה שמענין שהאחרון הוא ה-״כל בו" בקהילה זו. הוא ממלא את התפקידים של רב הקהילה, מוהל, שוחט, שליח ציבור, מלמד ומחתן ומשיא עצות בארגון הקהילה.
בשיחה עם הרב סיפר לי קצת על חיי היהודים בעיר הזו. הוא סיפר על הסבל הרב שהיהודים סובלים ע״י הערבים. אין יהודי שיעבור בסימטאות אלה בלי שיחטוף כמה קללות או כמה אבנים. זאת היא מצוה אצל תושבי המקום לירוק על יהודי. יש ערבים באים ועושים את צרכיהם על פתח בית הכנסת ואנחנו מנקים את זה מבלי להגיב. דלותנו ועניותנו הביאו הרבה יהודים להתאסלמות. חיינו כאן אינם חיים. הקהילה כאן חייבת לעקור מהמקום ולזוז ירושלימה. בישיבה של חברי ועד הקהילה סופר לנו על חיי הקהילה. כל היהודים הם מתקני נעליים או מתקני בגדי עור, חוץ משישה מוכרי תכשיטים לערבים. המלאח שהיה לנו נהרס. ומשום כך היהודים גרים עם הערבים ביחד. רבים מאיתנו גרים באורוות. במשך השנה חמש בחורות התחתנו עם ערבים. ייתכן שהדלות וחוסר כל הביאו אותן לידי כך בתקוה שמצבן ישתנה לטובה. אין בידינו אמצעים להצילן. והנה אסון חדש בא עלינו. לפני שלושה שבועות נאנסה ילדה בת שתים עשרה ע״י ערבי ממשפחת הפחה. ערבי זה לקח את הילדה אליו והכריז שזוהי אשתו. כל מאמצינו להחזרת הילדה עלו בתוהו. כל הערבים תומכים בערבי הזה. הם איימו עלינו ברצח אם נעיז לדרוש את הילדה בחזרה. כדי למנוע מהומות התערב הפחה ושם את הילדה בבית הסוהר. הוא אינו רוצה למסור את הילדה לא ליהודים ולא לערבים. מר ח. מעיר פאס, חבר המועצה הממשלתית עשה את הבלתי אפשרי וטרם הצליח להציל את הילדה. "די לנו לחיות בגלות כולנו רוצים לעלות לארץ ישראל. אנחנו יודעים היטב שהחיים בארץ הם קשים מאוד. כבר שבע עשרה משפחות מקהילתנו עלו וכולם רוצים כל הקהילה ביחד".
במשך שהותנו בטאזא ביקרנו את מגורי היהודים. בכל אורוות גרות כמה משפחות יהודיות. חמורים וסוסים עם ערבים מלוכלכים ממלאים את חצר האורוות. ריח הזבל נודף מכל הפינות. יהודים
מסכנים גרים בחדרים צרים בלי שום תנאים סניטריים. משפחה לחדר שבאותו הזמן משמש גם מטבח, החדרים הם ריקים מכל רהיטים. אינני יודע איך מסתדרים שבע או שמונה נפשות לגור בחדר צר כזה. דלות ועוני בכל, והחיים אפורים וגרועים מאד.
כל הזמן ליוה אותנו יהודי אלגייראי שגר בעיר החדשה. הוא אמר לנו שיהודי מקומי לא יעיז ללוות אותנו כי הוא עלול לקבל את ענשו מהפחה ומהערבים. אנחנו האלגייראים נחשבים בצרפתים ומשפטי הפחה לא יחולו עלינו. בעיר החדשה חיים כארבעים וחמש משפחות יהודיות ממוצא אלגייריה. הן אינן מאורגנות. ילדינו נשלחים לבתי ספר של הצרפתים המונים כאן כשלושת אלפים צרפתי [ם] קתולי [ם], מצבנו הוא בכלל לא רע. אנו חיים טוב מאד ואנחנו מסתדרים יפה בפקידות ובמסחר. יש לנו בית כנסת אחד, אין לנו ועד קהילה ולא רב. עוד אין לנו צורך בועדות סוציאליות. ילדינו מתרועעים עם הצרפתים, ישנה סכנה שישכחו פעם את יהדותם.
בברכת חברים, (-) שלמה כהן
בע"ה סיום הספר בשלמותו של פרופסור בשן " פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו "
עמוד 256
Sur les pas d’Andre Chouraqui a la decouverte d’une "terre inconnue
Sur les pas d’Andre Chouraqui a la decouverte d’une "terre inconnue"
Ce texte s’adresse a ceux qui n’ont pas (encore) eu le loisir de lire les 600 pages de l’ouvrage d’Andre Chouraqui « Histoire des Juifs en Afrique du Nord ». Cet ouvrage raconte l’exil des Juifs au Maghreb, vecu durant pres de trois millenaires, exil qui s’acheve en quelques decennies avec l’accession du Maroc, de l’Algerie et de la Tunisie à l’independance, coincidant avec la resurrection de l’Etat d’Israel.
« Qui sommes-nous ? D’ou venons-nous ? »
Telles etaient les interrogations d’Andre Chouraqui enfant, eleve du lycee d’Oran de 1917 à 1935, questions qui demeuraient sans reponses : aucun historien ne s’etait penche sur cette minorite juive vivant dans un ocean berbere et arabe, mais presente au Maghreb avant la conquete romaine et l’invasion arabe.
Pour combler cette lacune, Andre Chouraqui a ecrit ce livre, publie pour la premiere fois en 1985 et reedite en 1998. L’auteur nous confie qu’il a parcouru la region a la recherche d’archives disseminees sur un immense territoire, etendu de la Mediterranee a l’Atlantique et se prolongeant au sud par le desert du Sahara.
Les recits d’historiens romains, arabes, hebreux, espagnols sont parfois contradictoires et certaines de leurs affirmations paraissent invraisemblables. Andre Chouraqui s’efforce de distinguer la realite historique des mythes et des legendes.
Tâche delicate dont il mesure la responsabilite :
« Aussi n’est-ce pas sans trembler que l’on devient historien d’un tel passe, d’autant plus qu’il constitue sur les tables de l’humanite et sur celles meme d’Israel une terra incognita », ecrit-il dans les premieres pages de son ouvrage, devenu un ouvrage de reference.
Pour donner une idee de son contenu, nous repondrons aux sept questions que se posent les descendants des Juifs d’Afrique du Nord.
1- Quand les Juifs se sont-ils implantes en Afrique du Nord ?
Les origines sont multiples, les premiers flux migratoires remontent a l’antiquite, les derniers au XVeme siecle.
La premiere vague serait venue du Proche-Orient : avec les Pheniciens, originaires de Tyr des « colons » juifs auraient participe à la fondation de Carthage en 813 avant J.-C. puis au developpement de l’Empire carthaginois, jusqu’ a sa destruction par les Romains en 146 avant J.-C.
La deuxieme vague aurait fui la Judee après l’invasion perse et la destruction du premier temple par le roi Nabuchodonosor en 586 avant J.-C.
La troisieme est liee a la guerre des Juifs contre les Romains marquee par la destruction du deuxieme temple en 70 apres J.-C. Les conditions de vie precaires, la misere, la famine, l’insecurite, avaient contraint de nombreux Juifs a essaimer sur tout le pourtour mediterraneen, ou ils seront rejoints par des milliers de combattants prisonniers devenus esclaves des Romains.
Les quatrieme et cinquieme vagues sont venues d’Espagne apres la reconquete de la peninsule iberique par les Chretiens : en 1391 apres des massacres en Castille, en Aragon et aux Baleares, puis un siecle plus tard en 1492 a la suite du decret d’Isabelle la catholique donnant le choix entre l’expulsion, la conversion au catholicisme ou le bucher.
2- Qu’en est-il de la conversion des Berberes au Judaisme ?
Le proselytisme juif a ete autrefois une realite : plusieurs tribus berberes se sont converties au judaisme, mais nombre de ces berberes fraichement judaises adopteront la religion des conquerants islamiques.
La Kahena, reine berbere convertie au judaisme, qui dirigea le tres ephemere royaume berbere, menera la lutte contre les Arabes à la tete de guerriers juifs et berberes. Elle succombera devant les forces ennemies, mais ses deux fils se convertiront a l’islam et avec 12000 cavaliers berberes partiront a l’assaut de l’Andalousie.
Le nombre de Berberes judaises demeures juifs est impossible a chiffrer.
3- Qui a gouverne l’Afrique du Nord durant ces trois millenaires, et quel etait le statut des Juifs sous ces differents regimes ?
Du temps de Rome (de 146 avant J.-C. à 430 apres J.-C.), après une ere de tolerance, les persécutions ont repris avec la christianisation de l’Empire.
Fermons vite une parenthèse d’un siecle, l’ere des Vandales, barbares venus de Germanie, qui auraient ete plus deletere pour les Chrétiens que pour les Juifs.
Avec Byzance (533- 642) les Juifs sont a nouveau victimes des persecutions chretiennes.
Le règne de l’islam débute en 642. Il a été longtemps celui d’une mosaïque de dynasties arabes puis le Maghreb est tombé aux mains des Turcs de l’Empire ottoman à partir du XVème siècle.
« La survie des Juifs pendant leurs exils en pays musulman et en Europe constitue un miracle non moins important que leur sortie d’Egypte sous la conduite de Moïse ». Cette phrase citée par André Chouraqui n’a pas été écrite au XIXème ou au XXème siècle comme on pourrait le croire : son auteur est un théologien juif du XIème siècle, ce qui en dit long sur la condition des Juifs en Afrique du Nord et en Europe entre le septième et le onzième siècle. Le jugement de ce théologien demeure vrai sur une période encore plus longue, jusqu’en 1830, soit 21 siècles sous le joug islamique!
Cette survie s’explique aisément lorsque l’on sait que le sort des Juifs était différent suivant les périodes ou les dynasties, la pire ayant été celle des Almohades
« Ce qui, à un moment déterminé est vrai pour les Juifs du royaume de Tlemcen, est contredit au même moment pour ceux de Tunis, de Kairouan ou de Marrakech », comme nous le rappelle André Chouraqui.
Le statut de dhimmi, et ses humiliations, statut de sujets chretiens et juifs beneficiant d’une protection pour etre autorises à vivre en Terre d’Islam, etait appliqué de facon plus ou moins stricte. La djizzya était un tribut apporte annuellement par le représentant de la communauté juive en échange d’une… gifle. Ici ou là se sont déroulés des pogroms, mais ces explosions de violence n’étaient pas planifiées ; elles consistaient plus en pillages qu’en massacres ou en conversions forcées.
La ghettoïsation dans les mellahs du Maroc, qui comportait des avantages et des inconvenients pour leurs habitants, n’etait pas perçue comme une mesure coercitive, mais, avec la surpopulation, les conditions de vie y etaient devenues epouvantables.
Et l’on comprend que la conquete de l’Algerie par la France en 1830 et l’instauration d’un protectorat sur la Tunisie en 1881 et le Maroc en 1912 aient ete considerees par les Juifs comme une liberation : elles mettaient fin à 21 siecles de « dhimmitude » et constituaient une ouverture vers la modernite.
De plus le decret Crémieux. (octobre 1870) accordait la citoyenneté française à tous les Juifs d’Algérie. Ce décret qui avait déclenché la colère des antisémites, particulièrement virulents au moment de l’affaire Dreyfus, a été abrogé sous le gouvernement Pétain (octobre 1940) et il fallut attendre 1943 et le gouvernement de Gaulle pour que les droits des Juifs soient rétablis
En 1962 les Juifs d’Algérie ne pouvaient prendre le risque de devenir les sujets d’un Etat arabe et n’ont pas eu d’autre choix que de quitter leur terre natale, tout comme leurs coreligionnaires de Tunisie et du Maroc.
4- Des Juifs d’Afrique du Nord se sont-ils convertis à l’islam ?
Des conversions forcées ont eu lieu, mais il semble qu’elles aient été limitées à certaines périodes, notamment au cours de la dynastie des Almohades.
Le sentiment de communautés dispersées d’appartenir au même peuple a constamment prévalu, mis à part les conflits ou plutôt les rivalités entre autochtones et nouveaux arrivants d’Espagne sur des questions de rite religieux.
5- En quelles langues s’exprimaient-ils ?
L’hébreu n’a plus été la langue parlée, mais il est demeuré la langue de la prière et des livres religieux. Les langues parlées ont été l’arabe, le judéo-arabe, le judéo-berbère, le judéo-espagnol puis le français.
6- Ou vivaient les juifs d’Afrique du Nord et quelles etaient leurs professions ?
Certains etaient des citadins, d’autres des ruraux sedentaires ou semi-nomades, quelques uns, dans le sud tunisien ont ete des troglodytes.
Ils etaient commercants, artisans, cultivateurs dans des proportions sans cesse fluctuantes ; avec la presence française, de nombreux Juifs ont exercé des professions libérales ou sont devenus fonctionnaires de la République.
7- Que sont devenus les Juifs d’Afrique du Nord ?
A l’accession de l’Algeie, du Maroc et de la Tunisie à l’independance, une infime proportion de Juifs est demeuree au Maghreb : la majorite a quitte l’Afrique du Nord pour se rendre en Israel, en France, au Canada…, mais nombre de Juifs ont fait leur alya apres une etape plus ou moins longue en France ou outre Atlantique.
Avec le retour en Israel, « la boucle est bouclée », les Juifs d’Afrique du Nord sont revenus, après un long exil, sur la terre de leurs ancetres.
Erudition, impartialite, rigueur, tels sont les termes qu’inspire la lecture de « L’histoire des Juifs en Afrique du Nord », fruit d’un travail considerable de l’auteur aide par des chercheurs, Mme Colette Guigui et M. Gabriel Barel, qui ont contribue a reunir, a traduire et a analyser la riche documentation sur laquelle s’appuie l’historien.
Notes : André Chouraqui, né en 1917 à Aïn-Témouchent, nous a quittés en 2007, à l’âge de 90 ans, au terme d’une vie exemplaire : ce juriste de formation a ete l’auteur de traductions de la Bible et du Coran, de poesies et de nombreux ouvrages, parmi lesquels sa celebre autobiographie « L’amour plus fort que la mort ».
Il a fait son alya en 1958 ; en 1965 il a ete elu vice maire de Jerusalem.
Il existe une association des amis d’Andre Chouraqui vouee à perpetuer sa memoire.
Source : Paul Benaïm pour Guysen International News – Mardi 20 juillet 2010
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
5 – מניעים דתיים לאומי
מספרו של הרב משאש וממקורות אחרים אנחנו לומדים על מניעים נוספים לעלייה עקיבה ומתמידה זו, עלייה שנמשכה והתחדשה כמעט בכל דור ודור. אמנם, אין ספק שהרקע לעליית יהודי מרוקו לארץ במאה ה-19, כמו בתקופות אחרות, היה חוסר בטחון והעדר יציבות פוליטית, ששררו אז במרוקו.
סבל הגלות, הצרות והפורענויות בפקדו את יהודי מרוקו מפעם לפעם, במיוחד בימי שלטונם של מושלים עריצים כמו מולאי אלייזיד (המזיד ימח שמו) שמשל בסוף המאה ה-18, דחפו את יהודי מרוקו לנסות לשים קץ לסבלם על ידי עלייה לארץ האבות. אולם, המניעים המכריעים לעלייתם היו דתיים, משיחיים לאומיים. שכן אף התנאים הפוליטיים והמצב הכלכלי בארץ ישראל הימים ההם לא היו מזהירים יותר מאשר במרוקו. אדרבא, מקורות הפרנסה בארץ ישראל היו מוגבלים ביותר. הדחף לעלייה היה האהבה העזה לארץ ערגתם המשיחית לאומית, רצונם העז לחיות בסמוך למקומות הקדושים והשאיפה ללמוד תורה. רגשות אלו נתלבו בזכות הקשר החזק והמתמיד, משך כל הדורות, של יהדות מרוקו ליישוב היהודי בארץ ישראל, השד"רים שיצאו מכל ערי ארץ ישראל למרוקו לעתים תכופות, חיזקו קשר זה בדרשותיהם הנלהבות, בהשפעת אישיותם התורנים ובהטפתם לעלייה לארץ ישראל.
לדוגמא : רבי עמרם בן דיוואן שהיה בשליחות חברון במרוקו בשנת תקל"ג – 1733, דרש בשבת שלח לך בבית הכנסת של האדמו"ר רפאל בירדוגו זצ"ל דרוש ארוך ונלהב לעורר את הציבור לעלות לארץ ישראל והייתה התעוררות גדולה לזה. אחד הביטויים לרגשות אלו היו פיוטים של יהודי מרוקו, פיוטים אלה רוויים אהבה עזה לארץ ישראל, נושאים ערגה דתית לגאולה, לביאת המשיח ולקיבוץ גלויות מחד גיסא, וקינות על סבל הגלות וחורבן בית המקדש מאידך גיסא. פיוטים אלה השגורים בפי המון העם ומושרים בפיו בכל הזדמנות דתית או משפחתית, עזרו הרבה להגביר ולחזק את הזיקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל במשך כל הדורות.
יומן.
יצאתי מאלכסנדריה. נסענו אני וידי נפשי הדיין המצוין, רבי אליהו ילוז השם ישמרהו ויחיהו, שנת תרס"ג, סדר ויקהל, אדר א' והלכנו לבירות ועשינו האלקוורינטינה ו' ימים.
המונח הצרפתי Quarantaine מראה, שהיסטוריית תקופת הבידוד נמשכה ארבעים יום אבל אחרי כן ארכה רק ימים מספר, הכל לפי ארץ המוצא והנסיבות.
מדובר כאן על תקופת ימי בידוד וחיסון, שכל עולה היה צריך להיות מבודד בהסגר, שבו עשו לו חיטוי מחשש מגיפות ומחלות מידבקות, שכנראה פרצו אז בארץ, במיוחד בטבריה, ובארצות אחרות.
הערת המחבר – הרב אליהו ילוז נולד בעיר מיזגידה, הסמוכה לתאפילאלת בדרום מרוקו, בשנת תר"ך – 1860 ונפטר בטבריה בשנת תרפ"ט – 1929. היה שד"ר במרוקו פעם ראשונה בשנים 1891 – 1893 ופעם שנייה 1899 – 1902. קרוב לוודאי בזמן ביקורו בשנת תרס"ב, או אפילו בתרנ"א – תרנ"ג, 1891 – 1893, הכיר ר' אליהו את רבי יצחק כותב היומן והתיידד אתו. לפי הרב יוסף חיים ילוז, בנו של רבי אליהו הנ"ל, שליווה את אביו בביקורו השני במרוקו, הם חזרו לטבריה דרך מלטה ואלכסנדריה בחודש אדר א,, בדיוק באותה דרך ובאותו זמן שמדובר עליהם ביומן זה בשנת תרס"ג – 1903.
אך כיוון ששנת תרס"ב הייתה שנה מעוברת וגם כותב היומן מוסר שהגיע לארץ ישראל באדר א', אין ספק שזו הייתה שנת תרס"ב – 1902 ונתחלפה לכותב היומן שנת תרס"ב בשנת תרס"ג. סוף הערת המחבר.
אחרי כן הלכנו לחיפה תובב"א ונתארחתי אצל יוסף לובאטון ששה ימים. ובחיפה נשטתחתי על קבורת רבי דימי דמן חיפה הנזכר בתלמוד. ( הכוונה לרבי אבדמי דמן חיפה, המצבה נמצאת סמוך לציון קברים של רבנים ספרדיים, שחיו בחיפה בראשית המאה ה-19.)
ושם קבור עמו חכם אשכנזי בתוך בית אחד. והלכתי להר הכרמל, למערת אליהו הנביא ויצאתי יום ג' ולנתי בשפרעם ושם קבור רבי יאודה בן בבה עליו השלום. ומשם הלכתי לעיר הקודש טבריה, ובעל הבית הוא החכם רבי יאודה טולידאנו. ונשטתחתי על קבר רבי מאיר בעל הנס זיע"א כמה פעמים.
ההילולא של רבי מאיר בעל הנס בי"ד באייר היה נפוץ מאוד במרוקו. כמו כל מאורע חגיגי דתי הונצחה חגיגה זו בפיוטים שחיברו חכמי מרוקו לרגל המאורע. והנה שני קטעים מפיוט אחד להילולת רבי מאיר בפי יהודי מרוקו :
אשירא נא, שבח האי תנא, סתם משנה, דרבי מאיר
נגיל בביתו, ובמכון שבתוף על מצבתו, דרבי מאיר
יום פסח שני, אהלל אני, באשכבתיה, דרבי מאיר
והסוחרים, כל נדיב ירים, סלעים דינרים, לרבי מאיר
אותותיו רבים, הם ככוכבים, הכל קרובים, לרבי מאיר
בשעת לידה, אשה חרידה, פשטה ידה, לרבי מאיר
פיוט זה משקף את המקום החשוב שתפסה אישיותו של רבי מאיר בעל הנס בחיים ובפולקלור הדתי של יהודי מרוקו. הפיוט הזה נדפס בספר "ישמח ישראל" – אנתולוגיה של פיוטים מחכמי מרוקו ואחרים, שיצא לאור במכנאס בשנת תרצ"ט – 1939, על ידי "חברת יחזקאל הנביא".
בגלל קברו של רבי מאיר בעל הנס, משכה טבריה מאוד את יהודי מרוקו, וגם שלוחיה נתחבבו מאוד על יהודי צפון אפריקה.
רבי יאודה ( יהודה ) המחבר מקפיד לא לכתוב "יהודה " שלא לכתוב שלוש אותיות רצופות משם הוי"ה. רבי יהודה טולידאנו הוא אביו של הרב יעקב משה טולידאנו, מחבר ספר "נר המערב" אולי בין הספרים הראשונים המקיפים ביותר אודות היסטוריית יהדות מרוקו וגם שר הדתות בשנים 1958 – 1960. רבי יהודה נולדת לאביו רבי יעקב במכנאס שבמרוקו בשנת תר"ב – 1842, ונפטר בטבריה בשנת תרפ"ד – 1924, בן 82 שנה. בהיותו בן עשרים שנה עלה לארץ ישראל והתיישב בטבריה.
וגם כן נכנסתי למרחץ הסמוך לו והוא מים חמין מאליהם והם חמי טבריה. וסמוך לטבריה קברי הרמב"ם ז"ל ושל"ה – שני לוחות הברית ז"ל, ורבן יוחנן בן זכאי ז"ל, ורבי ורבי אסי ז"ל, וקבר רב כהנא ותלמידיהם. ואחר כך על ראש ההר רבי עקיבא ז"ל וכ"ד אלף תלמידיו עליהם השלום.
ואלה חמי טבריה יש אומרים ממי גיהנום באין. ויש אומרים ממי המבול. ויש אומרים מסדום שיש בהם ריח גפרית ומלח. ושבת קדש סדר פקודי עשה לי ידי נפשי הרב אליהו ילוז ארוחה וסעדתי בביתו ג' בעודות של אותו שבת שכרו כפול מן השמים.
ויום ב' סדר ויקרא יצאתי מעיר הקודש טבריה לחיפה ולנתי בדרך בעיר אלנסארה והיא עיר הנוצרת, ושם קבור ישוע הנוצרי יש"ו, ואין דרים שם ישראלים כלל.
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
עמוד 151
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
יחד עם שלום קדוש ורעייתו, נתפסה גם בתם סיבי אברג׳ל, אחותו של דוד, יחד עם שניים מילדיה. בעלה של פיבי, וכך גם בתה, שלא היו באותה העת בבית, חייהם ניצלו. גם מרסל וסימי, אחיותיו של דוד קדוש, נתפסו יחד עם אביהם בזמן פלישת הנאצים לבית.
פיבי נרצחה בליון על ידי הגסטפו יחד עם שני ילדיה, ביום כ״ב באב תש״ד (11 באוגוסט 1944). מרסל נעלמה ומעולם לא נודע את אשר עלה בגורלה. שאר בני המשפחה שנתפסו, נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. כשהגיעו למחנה ההשמדה, עם ירידתם מקרון הבקר, קיבלו פקודה לעמוד בשורות מסודרות לקראת מעבר ׳הסלקציה׳ הידועה לשמצה. כשהגיעה תורה של אמו של דוד קדוש, רעייתו של שלום, סימן הנאצי באגודלו כלפי צד ימין. לעת עתה היא ניצלה. אחריה הגיע תורה של סימי קדוש בתה. היא נשאלה על ידי הנאצים לגילה. מישהו לחש באוזנה שתאמר שהיא בת 16, למרות שהייתה בת 13 בלבד, וכך הצילה את חייה. במחנה הייתה אישה בהריון, ואימה של סימי שמרה עליה ודאגה לה במסירות לדבר מאכל. כשנולד התינוק, סימי השיגה מעט מרק ליולדת. אימה, שהכירה את עבודת החקלאות, גנבה בשביל היולדת עלים של כרוב. אחד החיילים הנאצים הבחין בה, שלף את אקדחו וירה בה למוות, אל מול עיניה של סימי בתה, ביום ד׳ באלול תש״ד (23 באוגוסט 1944).
לקראת סיום המלחמה, ביום ה׳ בשבט תש״ה (19 בינואר 1945), הבינו הנאצים כי בעלות הברית עומדים לכבוש את פולין. כדי לטשטש ראיות,הובילו את כל שורדי המחנות ל׳צעדת המוות; מיד עם צאתם מאושוויץ, זיהתה סימי קדוש את אביה, אותו לא ראתה זמן רב. היא הביטה בו בעיניים דומעות, וזינקה לעברו כדי לקבל חיבוק של אבא, לאחר התופת אותו עברה. אחד הגרמנים הנאצים הביט בה ושאל: "מי זה?״, והיא השיבה בתמימות: ״אבי״. הנאצי קרא לו ופקד עליו: "תנשק את בתך!״. בהתרגשות רבה התכופף אביה, שלום קדוש, לנשק את בתו. אלא שאז, שלף הנאצי את אקדחו וירה שני כדורים בראשו, כשהוא נשמט אל זרועותיה של בתו. היא שבה מיד ונבלעה בתוך שורות הצועדים, בטרם יהא גורלה כגורל אביה. לפרוץ בבכי סוער היא חששה, אך על כך שחשפה את אביה לא סלחה לעצמה כל חייה.
בסיום המלחמה, שבה סימי לליון, שם החלה בחיפושים אחרי אחיה ואחותה הקטנים. כשבני המשפחה נתפסו על ידי הנאצים, הם היו בביקור אצל חבר. כששמע החבר כי הוריהם נתפסו על ידי הצורר הנאצי, פחד לשלומם, ומסרם לידי גויה צרפתייה באחד ההרים. הגויה הטובה הזאת, גידלה אותם והסתירה אותם במשך כל המלחמה. מחוץ לביתה היו שבעה כלבים, שהיו נובחים בכל עת שהתקרבו הנאצים אל אזור הבית, אזי, היא הייתה ממהרת להסתיר את הילדים במנהרה. בתום המלחמה היא אמרה להם בדמעות: ״אתם יהודים ואני חייבת להחזיר אתכם למי שנשאר ממשפחתכם!״. סימי איתרה אותה, וחיבקה בהתרגשות את אחיה, כשהיא משתוממת על כך שלא נותרה לבדה בעולם. הם שמרו עם אותה גויה קשר עד יום מותה.
לאחר המלחמה עלה דוד קדוש לארץ ישראל. בשנת תשמ״ז(1987) הגיע יחד עם אחותו סימי לצרפת, כדי להעיד במשפטו של הפושע הנאצי קלאוס ברבי, שהיה מפקד הגסטפו בעיר ליון שבצרפת ונודע באכזריותו הרבה. קלאוס ברבי הורשע בביצוע פשעים נגד האנושות ונידון למאסר עולם בידי בית המשפט הצרפתי, כשמספר שנים לאחר מכן מת בתאו ממחלת הסרטן.
חיי היהודים בארצות ערב בזמן המלחמה היו קשים מנשוא. היה מחסור בסחורות, המזון נמכר בקיצוב, רעב וחולי גבו מחיר כבד. יחסי המסחר של מרוקו עם צרפת, שהייתה הספקית הכמעט בלעדית של מרוקו, נותקו. היה זה הן בשל המחסור בצרפת עצמה, שתוצרתה נשדדה על ידי גרמניה שגבתה ממנה כסף וסחורות בסכומי עתק, והן בשל המצור הימי ההדוק שהטילה אנגליה. במרוקו נוצר מחסור חמור בכל המצרכים, גם הבסיסיים ביותר, שלא לדבר על מותרות. לרוב המוחלט של כלל האוכלוסייה הפכה השגת האוכל לסיוט יום יומי.
צרת רבים, חצי נחמה. יהודי מרוקו למודי הניסיון היו אולי מתנחמים בכך, אלא שבנוסף על המחסור הכלכלי הונחתה עליהם מכה נוספת לא כתובה – אפליה אכזרית בקיצוב. שלמה בן ברוך, אחד ממנהיגי קהילת קזבלנקה, סיפר לימים, כי הנהגת הקיצוב הושתתה על חלוקת האוכלוסייה לשלושה קטגוריות: האירופים זכו ליחס מועדף הן בכמויות והן באיכות; המוסלמים קיבלו פחות, ובסוף התור היהודים שזכו לכמויות קטנות יותר משאר המרוקאים – לא שוקולד, לא אורז, לא בדים. כל אחד היה צריך להסתדר, לפנות לשוק השחור ולהסתכן במאסר.
רשימת המוצרים המוקצבים, מחירם ותדירות חלוקתם, נקבעו בהתאם לקשיי האספקה. אך הדאגה הראשונה הייתה לספק קודם כל את צרכי האירופאים המיוחסים. האפליה ניכרה בכל המישורים. את הפנקסים של תלושי הקיצוב סיפקו לצרכנים האירופים ולמוסלמים דרך שירותי העיריות, ואילו לעומתם החלוקה ליהודים הוטלה על וועדי הקהילות, שלא היו ערוכים לכך. כך גם האירופים הורשו לקנות את המוצרים עם התלושים בכל חנות, ואילו ליהודים הוגבלה הקנייה רק לחנויות שבשכונות היהודיות. כמו כן, החנויות האירופיות קיבלו ראשונות את הסחורה באיכות הגבוהה, ורק אחר כך קיבלו המוסלמים והיהודים.
האפליה ניכרה גם בכמות. כך לדוגמה הקצבה החודשית לסוכר הייתה בממוצע 500 גרם לאדם, למוסלמים היא נקבעה על 700 גרם, ואילו ליהודים הוקצבו רק כ־350 גרם. כמו כן, למרות שחוקי הכשרות היהודיים הצריכו כמות גדולה יותר של שמן, לעומת המוסלמים שהשתמשו גם בחמאה ושומן מן החי, עמדה קצבת השמן ליהודים על 230 גרם, לעומת 330 גרם למוסלמים. כאשר האספקה לא הספיקה, היו מדלגים על היהודים. וגם כאשר האספקה הגיעה, נדרשו שעות של עמידה בתור כדי לקבל את המנה השבועית או החודשית. כך סיפר לימים חיים שירן, יליד העיר מכנאס: ״זה היה בתחילת המלחמה, וכל מוצרי היסוד היו בקיצוב – קמח, שמן, סוכר. היה מחסור בכל המוצרים החיוניים למטבח המרוקאי, ומחירם האמיר. הייתי הבן הבכור, ואמי הייתה מעירה אותי עם שחר כדי לתפוס מקום בתור ליד המכולת ולהביא את האספקה היומית. הייתי לעתים בין הראשונים בתור הילדים הממתינים. בסביבות שש בבוקר, הייתה אמי באה לתפוס את מקומי כדי שאוכל ללכת להתפלל עם אבי״.
בשלהי שנת תש״א (אוגוסט 1941), פורסם צו ׳הדהיר השלישי׳ ברחבי מרוקו, על מפקד כללי של היהודים. במסגרתו הוטלה חובה על כל יהודי לפנות למשרדי השלטון המקומי לקבלת טפסים, למלא אותם בקפדנות ולהגישם תוך חודשיים. היהודים נדרשו להצהיר על יהדותם, להמציא פרטים אישיים מלאים על עצמם ועל משפחותיהם, וכן מידע מדויק על השכלתם, מקצועם ורכושם. חדירה לפרטי פרטים זו, שהייתה חסרת תקדים, עוררה פחד ובהלה, שכן לא היה קשה לנחש מה מסתתר מאחוריה. הם ראו בה את הצעד הראשון לרדיפות נוסח אירופה הנאצית.
השאלה מה יש לעשות, אם לשתף פעולה או למצוא דרכים להתחמק מהחובה, כמעט ולא נשאלה. היא לא הייתה רלוונטית בקהילה הרגילה מדורי דורות לציית ללא עוררין לשלטונות, ובמיוחד בזמן מלחמה מול שלטון רשע. על כן ההיענות מצד יהודי הקהילות הייתה מלאה. ראש השירות העירוני בקזבלנקה סיכם בסיפוק את הצלחת המפקד: ״פרסום הדהיר עורר דאגה עמוקה בקרב האוכלוסייה היהודית. ההמונים, שלהם אין רכוש רב, צייתו מיד להוראות. בסך הכול נדמה שכל יהודי מרוקו, מרצון ושלא מרצון, צייתו לחובת המפקד, ולא נרשם עד כה כל מקרה של סירוב למלא את ההצהרה״.
בעיירה הדרומית גוראמה שבה הוצב חיל מצב צרפתי גדול, נוהל המפקד תחת פחד. ״ימים אחדים לאחר מכן התבשרו היהודים שעליהם להתפקד ולהצהיר על רכושם. כל מי שייתפס בהצהרה כוזבת יועמד לדין ומר יהיה גורלו״, סיפר לימים נהוראי מאיר שטרית, יליד העיר, בספרו ׳אימת החלום׳. ״מזכיר השירות העירוני רשם את פרטי המפקד והרכוש. מאחר ששנאת חינם מעולם לא נעדרה, אחד מחברי הקהילה בשם שלמה ממן איים להלשין על כל מי שיזייף את ההצהרה. כאשר שמעו על האיום, אחז פחד בכמה יהודים והם חזרו למשרד שירותי העיר כדי לתקן את ההצהרה״.
המפקד שנערך בקרב יהודי מרוקו על ידי שלטון וישי, לא נודע כלל עד לפני מספר שנים, ואיש לא ידע את הפחד והחרדה ששרר בקהילות היהודיות במרוקו בעת ההיא, כשהבלתי נודע לפניהם. רק בתחילת שנות ה־90, הצליח שמעון זעפרני להניח את ידו על מחברת ששרדה ממפקד האוכלוסין בעיר מוגאדור, בה נכתב בפירוט שם כל משפחה, מספר הנפשות והרכוש, וכן דף סיכום המפקד של מזכיר השירות העירוני. מחברת זו הוברחה ונמסרה לידי הסופר אשר כנפו שפרסמה בכתב העת שלו ׳ברית׳, והפקידה למשמרת במכון השואה ׳יד ושם׳.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עמוד 241
ההשפעה הספרדית- נתן א. שוראקי
ההשפעה הספרדית
יהדות צפון־אפריקה היא בפירוש יהדות ספרדית. עם גירושי היהודים מספרד במאות הארבע-עשרה והחמש־עשרה התחזקו ההשפעות הספרדיות בקהילות אפריקה תוך שהעשירו אותן ברבבות יהודים ספרדים המחפשים להם מולדת חדשה. אבל השפעות אלו היו קיימות כבר קודם־לכן, ועוד לפני גירושם של היהודים היו קשרים הדוקים ומרובים של מסחר ושל רוח מקשרים בין ספרד לצפון־אפריקה. ראוי להדגיש בכל לשון של הדגשה כי היהדות בארצות האסלאם, כל שהן ארצות סמוכות זו לזו כספרד והמגרב, היתה לה אחדות של דפוסים, של פולחנים, של זמירות ושל מסורות, שהיו דומות עד מאוד והפרו זו את זו בקלות הרבה יותר מכפי שהיה הדבר אי־פעם בינן לבין איזו מארצות אירופה האחרות. הביטוי דאר אל־אסלאם, ״בית האסלאם״, היה לו תוכן ממשי מאוד ובאותה מידה ברורה היתד, ההקבלה: ״בית היהודים״, הגולים בארצות האסלאם, הוא עצמו היתה בו אחדות גדולה בדפוסיו. עוד לפני הגירוש של 1492 היו צפון־אפריקה וספרד במובן ידוע בחינת שתי פרובינציות של אותה ארץ. דרכי־המסהר, שקישרו את אירופה להודו, היו עוברות בקהילות ספרד וצפון־אפריקה. לקשרים כלכליים אלה נתוספו קשרי־תרבות: תלמידי־חכמים שבמגרב היו הולכים ללמוד בישיבות ספרד, ממש כמו שמורים ורבנים ספרדים כרמב״ם בשעתו, היו באים להורות, או ללמוד, בבתי־המדרש של צפון־אפריקה.
גזירת הגרוש חיזקה מגמה זו והפכה את הקהילות היהודיות שבצפון־אפריקה ליורשות טבעיות של אותו חלק מן הגולה שנגזרה עליו כליה לאחר שהזהיר בזוהר שלא היה כדוגמתו בתולדות העם היהודי. מגורשי ספרד לא יכלו ליטול עמם ממולדתם העתיקה אלא את לשונם, את הליכותיהם, את תרבותם, את זכר המשוררים והפילוסופים, שרוממו את גאון ישראל לפסגות שלא הגיע לשכמותן בשום מקום אחר ובשום דור אחר בגלות. רק מטען זה יכלו להביא עמם, אך הם שמרו לו אמונים בכל תוקף, עד כדי כך שלאחר קרוב למחצית האלף מוצאים אנו אצל
היהודים הספרדים הללו, הפזורים סביב כל אגן הים התיכון – בתורכיה, בה הם מונים כ־85,000 נפשות, בְּיָוָן, שבה לא הותיר מהם הטבח הנאצי אלא כעשרת אלפים, באיטליה ובצרפת – וכמו־כן בעולם החדש, בקנדה, בארצות־ הברית, במקסיקו, באמריקה הלטינית ובספרד, קהילות השומרות על זכרן החי והגאה של המסורות החזקות שקיבלו בירושה. אבל אין כל ספק כי צפון־אפריקה היא שקלטה את המספר הגדול ביותר של גולי ספרד ובה יש לראות את יורשת המסורות הספרדיות הגדולות.
כבר ראינו שרבים היו היהודים הספרדים שירדו לחופיו הסמוכים של המגרב, שמכניסי־אורחים היו בכללותם. הם התישבו בעיקר בערים של עמקי־החוף ומשם פשטה השפעתם, העמוקה פחות או יותר, על־פני הארץ כולה. מאז שקעה הקיסרות המוסלמית בספרד נתמעטו הקשרים בין המגרב לחצי־האי האיברי! היהדות האפריקאית, שהתכנסה לתוך עצמה, עמדה בסימן של משבר חמור ביותר שעה שזכתה לעירוי־דמים נמרץ ומהוה זה. לאחר תקופה של התאחזות, שהיתה כאובה לפעמים, הערו החדשים שמקרוב־באו את כל אוצרות חכמתם על היהדות האפריקאית, שמצבה המנוון החריד אותם. כבר סיפרנו על ההשפעה המעמיקה של הריב״ש, הוא רבי יצחק בן ששת ברפת, ושל שמעון בן צמח דוראן ; אלה היו הרבנים הגדולים ביותר, אך הם לא היו הספרדים היחידים שהשפעתם ניכרה בכל שטחי־החיים הדתיים והציבוריים. הם הביאו לתחיה בלימודי היהדות והם אירגנו מחדש את החיים הקהילתיים; אפשר לומר שבכך נפתחה היהדות המוגרבית לראשונה להשפעות הבאות מן המערב.
כמעט בכל מקום פעלה הסימביוזה למשעי ועד ימינו אלה אפשר היה להבחין בגבולות הגיאוגרפיים של אזורי־ההשפעה הגדולים: טאנג׳יר, טטואן ומארוקו הספרדית כולה היו המרכז החי והפעיל של ההישפאניות המוגרבית. שם נשתמרה התרבות היהודית הישנה של אנדאלוסיה, טהורה ביותר מכל השפעה מקומית. מי שהיה מהלך בחוצות המלאח של טטואן קשה היה לו להעלות על דעתו שהוא נמצא באפריקה. היתה זו ממש עיירה קטנה באנדאלוסיה, רובע של סביליה, של גראנדה, של קורדובה: אותם רחובות, אותם בתים, אותם פרצופים, כמעט אותה לשון, מעורבת אך במעט ניבים נושנים ועבריים, אותם נימוסים ומנהגים כבספרד המחמירה של המאה החמש־עשרה. מעטה היתד, שליטתו של הזמן בעיבורו של מלאח שבו גדול היה כוח הזכרון הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים שגורשו מספרד, שאחדותם באה להם מן הפורענות המשותפת של גלותם.
ככל שהתרחקת ממארוקו הספרדית חש היית בהשפעתה הגוברת של היהדות המקומית; היה עירוב מובהק של שתי תרבויות, שתי ציביליזציות,שצריכות היו לחפש נקודה של שיווי־משקל כדי לשאת זו או זו ולהתמזג זו עם זו. מכנם, פס, רבת, מאזאגאן, צאפי, מוגאדור, טלמסן, אוראן, מיליאנה ואלג׳יר היו האפר בו היית חש בתכלית הבהירות בהיתוכם של שגי היסודות שבאוכלוסיה. אפשר היה למצוא בהן הרבה והרבה שמות־משפחה שמקורם ספרדי או פורטוגזי.
זאת ועוד: הרבה משפחות שנתקראו בשמות שמקורם ערבי או עברי, קבלה היתה בידן שמוצאן מספרד. אולם רבת־משמעות יותר היתה העובדה שעד לא מכבר יכול היית לפגוש במארוקו, באלג׳יריה, ולעתים רחוקות יותר בתוניסיה, שמות פרטיים ספרדיים, בעיקר אצל הנשים: דונה, לטיסיה, אלגריה, כלה, פרסיאדה, אורדואנה, אורובידה, פרלה, פורטונה, קלארה, לונה, סול, רינה, אסתלליה, גראסיה – אפילו בחוגים שזכר מוצאם הספרדי נשתכח מהם לגמרי. לבושם של הגברים, ״חובשי הכומתות״, ובעיקר לבוש הנשים, לרבות הבולירו הקלאסי, נבדלים היו בעליל ממלבושיהם של ילידי־הארץ. וכבר הצבענו על הדו־קיום הלשוני שהעשיר את היהודית־הערבית השלטת בהרבה יסודות ספרדיים.
המגע עם הציביליזציה הנוצרית בספרד ודאי שיפר במידה רבה את הדינים היהודיים בנוגע לאשה. תקנות קאסטיליה, שהובאו למגרב על־ידי הרבנים הספרדיים, היטיבו את מצב האשה, מתוך שיצרו שותפות־נכסים אמיתית בינה לבין בעלה. עם ביטול הנישואים היתה האשה החיה מקבלת את מחצית הנכסים של השותפות, ואילו המחצית השניה היתה נמסרת ליורשי de cujus! רפורמה זו נתנה ביטוי לעקרון של שויון בין הבעל והאשה, שעד אז לא היה ידוע כלל בחוגים מזרחיים לאמיתם. הרפורמה הקאסטיליאנית הכריעה את הכף בכל מקום בו היתה השפעת הפליטים עמוקה עד כדי כך שהקהילות אימצו להן את הרפורמה! ועד לא מכבר אפשר היה להבדיל – כפי שצוין לגבי מארוקו-בין הקהילות ששמרו אמונים למסורות הקפדניות ביותר של התלמוד, קהילות ה״תושבים״ או היהודים בני־המקום ששכנו בדרומה של הארץ, ובין ה״מגורשים״, אלה היהודים גולי ספרד, שהתרכזו בצפון ונהגו על־פי דיני קאסטיליה.
ידוע לנו עד כמה היו החדשים שמקרוב־באו צריכים לנהוג זהירות ודיפלומטיה כדי למנוע סכסוכים קשים ביותר עם בני־המקום. מכתבי הרבנים של אותה תקופה עולה אלינו הד מן הפולמוסים שנתגלעו עד בלי די בין הרבנים בני־המקום לבין הרבנים הספרדים, עקב חילוקי דעות פעוטים ביותר בעניני דין ונוסח! בזכות תלמודם וגדולת רבניהם הצליחו הספרדים להכריע את הכף, בעיקרו של פולמוס. דו־הקיום לא הושג בלי תקלות! קרע לא היה בשום מקום.
ההשפעה הספרדית- נתן א. שוראקי
עמוד 116
מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי-אפרים חזן
מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי
מאת: אפרים חזן
חנוכה תשע"ד
מבוא
החנוכה חביב היה על הפייטנים לאורך כל הדורות, ופיוטים רבים נכתבו לכבודו הן במסגרות ליטורגיות (פיוטים שנכתבו כדי להשתלב בתפילה במקום קבוע) והן במסגרות פתוחות יותר. הפיוטים מגוונים ביותר: מהם המספרים על נס החנוכה ומהם המבקשים להציב את חג החנוכה כדוגמה וכסמל לגאולה העתידה. פיוטים אלו קושרים בין חנוכת החשמונאים לחנוכה לעתיד לבוא ובין אור הנרות לאור הגאולה; ויש שהם קושרים את האור ואת מנורת החנוכה גם לחזון המנורה של זכריה, הלוא הוא הפטרת שבת חנוכה ("רני ושמחי", זכריה ב, יד ואילך). גם חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים משתלבים בכלל הפיוטים. נושא אחר שפייטנים בנו עליו רבים מפיוטיהם הוא הלכות החנוכה – החל בפיוט הקדום ועד לשירת הרב קוק.
'מעוז צור ישועתי' הוא פיוט לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות במנהגי אשכנז. בזמננו "אומץ" הפיוט גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות שונות – בעיקר בשנות המדינה. פיוט זה שייך לפיוטי הגאולה: הוא עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שהייתה בכל אחת מהן (ראו בעיון להלן).
זהו פיוט סטרופי בן שש מחרוזות. בנוסחים מסוימים נשמטה המחרוזת האחרונה, ולפי עדותו של בעל סידור עבודת ישראל "אין חרוז זה בשום סדור ישן גם אינו מן המחבר אלא הוספת אחרון". בנוסחים אחרים נוספו מחרוזות אחרות, אך אלו לא נקלטו בסידורים הרגילים.
כל אחת ממחרוזות הפיוט חורזת לעצמה ובכל אחת ארבעה טורים: שלושת הטורים הראשונים מתחלקים לשתי צלעות, ואילו הטור הרביעי מתחלק לשלוש והחריזה הפנימית בו מתגוונת.
מבנה החריזה: א/ב א/ב ב/ב ג/ג/ב ד/ה ד/ה ה/ה ו/ו/ה
משקל: שש הברות דקדוקיות בצלע, כלומר השוואים הנעים והחטפים מצטרפים להברה שאחריהם ואין להם מעמד בפני עצמם (המילה יְשׁוּעָתִי למשל היא בת שלוש הברות: יְשׁוּ-עָ-תִי).
הפיוט וביאורו
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:
מעוז צור ישועתי – כינוי לקב"ה על פי תהלים לא, ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", ופירש רד"ק: "מפני רודפי שלא ישיגוני, ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה". לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו, ב: "לך נאה לומר שירה" – שישראל אמרו שירה על הניסים שעשה הקב"ה עימהם. תכון – יתכונן וייבנה. בית תפילתי – כינוי לבית המקדש על פי ישעיהו נו, ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". לשון הנקבה בפועל תִּכּוֹן מתייחסת כביכול למילה תְּפִלָּה על פי תהלים קמא, ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ". ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – נקריב קורבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית; והוא על דרך תהלים קז, כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה". לעת תכין מטבח מצר המנבח – בעת הגאולה ובניין בית המקדש תיעשה נקמה באויב המחרף ומגדף ומבקש בכך להעביר את ישראל על דתם. עוד יש בציור הנביחה רמז לפגיעות ולפרעות. "תכין מטבח" על פי ישעיהו יד, כא. "מצר" כמו 'לצר'. "המנבח" על פי ישעיהו נו, י; והעניין על פי מדרש ויקרא רבה לג, ו: "את וכלבא שוין… מיד נבח ככלבא…" המדבר בנבוכדנצר המבקש לעובדו כעבודה זרה, ובקשה זו בעיני ישראל כמוה כנביחת כלב. אז – בעת הגאולה, בניין בית המקדש והנקמה באויב. אגמר – אשלים את שירי, על דרך 'גמר את ההלל' (על פי משנה פסחים י, ז). בשיר מזמור חנכת המזבח – על פי תהלים ל, א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". מזמור זה נאמר במנהגי הספרדים לאחר הדלקת נרות החנוכה.
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה:
רעות שבעה נפשי – בשעבוד מצרים; על פי תהלים פח, ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כֹּחי כלה – על פי תהלים לא, יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; ורמז אל שמות ב, כג: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ". חיי מררו בקשי – על פי שמות א, יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – זה שעבוד מצרים. עגלה הוא כינוי למצרים על פי ירמיהו מו, כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם". ובידו הגדולה – הקב"ה בכוחו הרב; על פי שמות יד, לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגולה – כינוי לישראל שהם עם סגולה; על פי שמות יט, ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו, ד–ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". וכל זרעו – הם כלל המצרים, שראו בפרעה את אביהם ואלוהיהם.
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי / וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, / כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי / כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל / לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי:
דביר קדשו – על פי תהלים כח, ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ", ונדרש במדרש תהלים ל, א (הוא מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): "מקום שדיברות יוצאות לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה". הביאני – הקב"ה הביאנו לארץ ישראל ולבית הבחירה הוא דביר קודשו; והעניין על פי שמות טו, יז. וגם שם לא שקטתי – שבכל ימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו לא היו לישראל ימים רבים של שקט ומרגוע. נוגשׂ – כינוי לנבוכדנצר על פי ישעיהו יד, ד. והגלני – זו גלות בבל. זרים – עבודה זרה; על פי דברים לב, טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". ויין רעל מסכתי – במו ידי מזגתי לעצמי יין מורעל על ידי מעשי הרעים; והציור על פי תהלים ס, ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". כמעט שעברתי – הלשון על פי שיר השירים ג, ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"; ועניינו שעת הגאולה הגיעה מהרה כנאמר בטור הבא. קץ בבל – קץ גלות בבל. זרובבל – היה ביד זרובבל (זכריה ד, ט ועוד). לקץ שבעים נושעתי – כאמור בירמיהו כט, י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".
כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ / אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ / וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵּׂאתָ / וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו / עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:
במחרוזת זו מספר הפייטן על נס הפורים, ופתח ברצונו של המן בן המדתא להרוג את מרדכי ואת כלל ישראל. ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…", ונראה שכיוון הפייטן בכינוי זה גם לכלל ישראל על פי הושע יד, ט: "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן". עניין הכריתה מתאים לנאמר במגילה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג). ונהיתה – בקשתו להרוג את מרדכי. ונהיָתה – צורת הפסק לצורך המשקל. למוקש – שהרי סופו שנתלה "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז, י). וגאותו – כמסופר באסתר ה, יא. נשבתה – כמתואר באסתר ו, יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו… כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ראש ימיני נשאת – רוממת וגידלת את מרדכי. ימיני – משבט בנימין; כינוי למרדכי על פי אסתר ב, ה: "אִישׁ יְמִינִי". ואויב שמו מחית – המן, שהוא מזרע עמלק, נמחה שמו; והוא על פי דברים כה, יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". רב בניו וקניניו – בניו הרבים ועושרו שנתגאה בהם; ראו אסתר ה, יא. על העץ תלית – מתייחס אל "בניו" על פי אסתר ט, יד. וייחס הפייטן המעשה ישירות לקב"ה אף על פי שבמגילה לא נזכר שם ה'.
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי / וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים / נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – השוו תפילת 'על הניסים': "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמוני ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל…". חשמנים – הם החשמונאים, ותפס הפייטן לשון מקרא על פי תהלים סח, לב. ופרצו חומות מגדלי – ראו משנה מידות ב, ג "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום…". וטמאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". ומנותר קנקנים – מכל השמנים שהיו במקדש "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד" (בבלי שבת שם). נעשה נס – כנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לכנסת ישראל על פי שיר השירים ב, ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"; וראו רש"י לתהלים סט, א: "על ישראל שהם כשושנה בין החוחים, שהחוחים מנקבין אותם…". בני בינה – הם חכמי ישראל על פי דברי הימים א יב, לג ומדרש הפסוק בבראשית רבה כו, צט. השוו גם פיוט הרשות לחזרת הש"ץ לימים נוראים ולמועדים במנהגי אשכנז "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים". קבעו שיר ורננים – על פי בבלי שבת שם: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והשוו תפילת 'על הינסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ / וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ / מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה / וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן / הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.
חשוף זרוע קדשך – על פי ישעיהו נב, י: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – השוו שיר השירים רבה ב, ח: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים…'"; ולשון "קֵץ" ראו גם בבית ג, והוא על פי דניאל יב, ו ועוד. נקם נקמת עבדיך – ראו תפילת 'אבינו מלכנו': "נקום נקמת דם עבדיך השפוך", והשוו תפילת 'אב הרחמים' שלפני הכנסת ספר תורה במנהגי האשכנזים. ממלכות הרשעה – השוו תפילת 'על הניסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה…" כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – שמכל הגלויות והצרות שנמנו במחרוזות הקודמות נגאלנו במהרה, ואילו הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ. הגרסה הרווחת "לימי הרעה" אינה תואמת את המשקל. דחה – הפל ומגר. אדמון – כינוי לעשו על פי בראשית כה, כה. בספרות חז"ל ובפיוט לדורותיו כינוי זה מציין את מלכות רומי ואת מלכויות הנוצרים. כינוי זה עצמו משמש בפיוט של הקליר לראש השנה, והביאו רש"י בפירושו לתורה בבראשית ל, כב. בצל צלמון – החוסה בצל הצלם והצלב. מילת 'צלמון' על פי תהלים סח, טו, והיא מתקשרת בצליליה אל המילה 'צלמוות'. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה, ד; והרועים מציינים הנהגה רמה לעם ישראל כנגד כל אויביו בעת הגאולה.
עיון ודיון
בתיאור השיר העלינו את בעיית הנוסח ואת הטענה כי המחרוזת האחרונה היא תוספת מאוחרת. ואולם מאחר שמחרוזת זו זכתה להתקבל ברוב הסידורים ומאחר שהיא משתלבת יפה באווירה ובהקשר ומשקלה מדויק – נתייחס אל השיר בנוסחו המקובל. עם זה נזכור היטב את הערתו של בעל סידור עבודת ישראל שהובאה לעיל כשנבוא לשקול את ההשערה העולה במקומות שונים על זמנו של המחבר. השערה זו אומרת כי המחבר האנונימי 'מרדכי' – כפי שהשם מצטרף מן האקרוסטיכון (האותיות הראשונות של בתי השיר) – כִּיוֵון דבריו נגד המלך פרידריך ברברוסה שהיה אדמוני, ומכאן הבקשה "דחה אדמון / בצל צלמון". ברם אם תוספת מאוחרת לפנינו, הרי שאין לדברים אחיזה במציאות. מי שמכיר את השירה והפיוט ואת המאפיינים הפואטיים שלהם ידחה טענה זו מכול וכול מטעמים ספרותיים: אחד מן היסודות הפואטיים המרכזיים בפיוט לדורותיו הוא השימוש בכינויים. הכינוי 'אדמון' כבר קיים בפיוט מאות שנים קודם לפיוטנו, ובכלל זה בפיוט הנאמר בתפילות ראש השנה במנהגי אשכנז ששם צמח פיוטנו. בביאור הצבענו על כך שאף רש"י ציטט מפיוטו של ר' אלעזר הקליר בפירושו לבראשית. נמצא שאין לנו אלא לדחות את הקשר בין הפיוט למלך שהוזכר.
פייטננו חי כנראה באמצע המאה השלוש־עשרה, וזאת על סמך המקורות הקדומים ביותר שבהם מופיע הפיוט ועל סמך העובדה שהוא כתב את פיוטו במשקל המיוחד לשירת הקודש הספרדית, הוא משקל ההברות הדקדוקי שהוצג לעיל בתיאור השיר (וראו א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 47). כלומר הפיוט נכתב בתקופה שהשפעת שירת ספרד הגיעה לאשכנז.
מראשי המחרוזות בפיוטנו מצטרפת החתימה 'מרדכי', ולזה נוסף הצירוף 'חזק' העולה מן המחרוזת האחרונה. חתימת השם מבליטה את המבנה: חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת ועוד מחרוזת מסיימת – שכאמור היא בסימן שאלה. התבנית חופפת היטב את התוכן הבנוי על תקופות היסטוריות בחיי עם ישראל ועל הגאולה שהייתה בימים ההם, והקדיש הפייטן מחרוזת לכל תקופה: גלות מצרים, גלות בבל, סיפור המגילה וכמובן סיפור החנוכה שהוא עיקר העניין במעמד הדלקת הנרות. המחרוזת הראשונה היא מעין הקדמה של תודה לקב"ה ("לך נאה לשבח") שהוא מגן לישראל ומושיעם ("מעוז צור ישועתי"), ועיקר התקווה בה היא קורבן התודה לעתיד לבוא שיוקרב בחנוכת המזבח לעת הגאולה השלמה. על בקשה זו, בהדגשת יסוד הנקמה באויב, חוזרת המחרוזת האחרונה הנחשבת לתוספת. יש המסתייגים מביטויי הנקמה באויב המופיעים בפיוטנו. ברם אם נזכור שהפיוט נכתב בתקופה של גזרות ורדיפות אכזריות – תקופת מסעי הצלב המאוחרים, נבין שבקשת עונש לאויב הפוגע היא חלק מבקשת הגנה מפרעות דומות בעתיד על רקע מעשי האכזריות הנוראיים של הפורעים, כמתואר בספר גזרות אשכנז וצרפת (עיינו א"מ הברמן, ירושלים תשל"א).
המסגרת ההיסטורית על ארבעת פרקיה משמשת דוגמה וסמל לתקווה המובעת במחרוזת הפתיחה, והדברים נקשרים ומתחברים ברקמה מסועפת אל מקורות המקרא וספרות חז"ל, כפי שהובא במפורט בביאור השיר. במרקם זה בולט השימוש בכינויים: עיקרם של הכינויים הוא לציין דבר או דמות לא בשמם הישיר אלא בדרך אחרת המתקשרת לעניין – כגון תכונה או מעשה ואף דימוי או ביטוי המתקשרים אל השם המכונה. בשונה מן השם השכיח והשגרתי, הכינוי מביא את הקורא לחשוב על המשמעות הטמונה בו ומבליט צד כלשהו בשם או בדמות המתקשר אל עניין השיר. כך למשל הכינוי הראשון בשירנו "מעוז צור ישועתי": כינוי זה פונה אל הקב"ה שהוא מושיע ומגן, ובחינה זו היא המתאימה לשירנו מצד תכניו ומצד הבקשה העולה בו. עוד יש בכינוי זה קשר לפסוק המקראי שהוא מיוסד עליו (ראו פירוט בביאור) על הפרשנויות ועל המדרשים הנלווים אל הפסוק.
נקודה מעניינת היא שאלת הדובר והנמען: הפנייה בפתיחת השיר ממענת את הנאמר לקב"ה בדיבור ישיר בלשון נוכח כדרך סגנון התפילה. ואולם במחרוזות השנייה והשלישית עובר הדובר לדבר על הקב"ה בגוף שלישי. השינוי בהתייחסות אל הנמען וכן חילופי העמדה של הדובר הם מן המאפיינים של שירת הקודש (ראו בהרחבה א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, עמ' 268–274). השינוי במעמדו של הנמען משקף את המתח בין קרבה למרחק בפנייתנו בתפילה אל בורא עולם: מצד אחד אנו פונים אל אלוהינו ואלוהי אבותינו שהתורה הבטיחתנו "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ו) – ואל אוהב פונים בדיבור ישיר ומתוך קרבה. אך בה בעת אנו זוכרים כי הוא "האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון…" ('מתוך תפילת העמידה'), ואליו פונים מתוך יראה ומתוך מודעות למרחק הגדול. מתח זה מתואר באופן פיוטי מופלא בשירו של ר' יהודה הלוי "יה אנה אמצאך / מקומך נעלה ונעלם // ואנה לא אמצאך כבודך מלא עולם", והוא עולה גם משירי קודש אחרים. מעניין כי בשירנו סיפורי העבר משתמשים בלשון נסתר כלפי הקב"ה, ואילו הבקשות לעתיד פונות אליו בלשון נוכח ובדיבור ישיר.
מעשה בנערה הצדקת-מאת יוסף בן נאים
מעשה בנערה הצדקת
מאת יוסף בן נאים
מעשה שאירע בנערה אחת צדקת שמה סוליקא חג׳ואל ואמה שמה פאדינא שמיתה על קדוש ה׳ שקדשה שמו הגדול ברבים בשנת צדק״ת פ״ק.
וכן היה מעשה, העלמה הנז׳ עיר מולדתה היא טאנכיר, היא היתה כבת ארבעה עשר שנים, והנערה היתה יפה עד מאה עלמה תופפה, צפירת פאר, בהירה מעלמות, יעלת חן, ופעם אחת היה לה סכסוך דברים עם אמה, והכיתה אותה, ולהשקיט ריב יצאה מפני אמה ונכנסה לחצר הסמוכה שהיו דרים בה הגוים ולא ידעה אמה מזה, ולעת הצהרים בבוא הגוי בעל החצר לביתו ושמו היה וולד לא דינא, וראה את הנערה יושבת עם נשיו והיא יפת תואר ויפת מראה, נתן עיניו בה לדבר עבירה והראה לה פנים צהובות, ודבר אליה רכות דברי פתויים ורצויים, ולא נשאה עיניה לראות פניו כלל והראה לה כלי כסף וזהב ומלבושי רקמה ומשי אולי תפותה לו ולהמיר דתה בדת מוחמד נביאם ולהיות לו לאשה׳ והא האמינה באלהים, ובלעדו הכזיבה, ואמרה לו אין כה׳ אלהיניו, ונביא האמת הוא מרע״ה, ואין לי להחליף דתי הקדושה והטהורה בשום דת בעולם, ולא הטית אוזן לרוב לקחו, וחלק שפתיו לא הדיחוה, וסגר הדלת בעדה שלא תברח מאתו לחזור לבית אביה, וכשראה הגוי שלא אבתה לשמוע אליו, בקש לה תואנה, והעליל עליה באמור שכבר המירה דתה אצלו ולא תצא עוד מאתו החוצה, והגיש משפטה לפני עורך דין וכתב עדויות עדי שקר שבפניהם המירה דתה וקבלה את דת מוחמד, וצעקה הנערה ואין מושיע לה, והיהודים לא מצאו את ידם מקוצר יכולתם וחדלות אונם, כדי למלט את הרעיה היתומה ויקרה, כי מי יעצור בעם פרא, וגדולי עיר טאנכיר ושופט ומושל העיר שלחו מכתבים והגידו כל אלה למלך מולאי עבד ארחמאן אשר היה בעת ההיא בפאס באומרם אליו שזאת הנערה עוברת על דת שהמירה דתה וחזרה וכחשה ברוחה ורוצה לחזור לדת ישראל ודינה במיתה, ומי יוכל להוציא משפטה לפועל זולת המלך, והאלפקי של המלך שמו בן ליאמאני אמר למלך לגזור אומר להביא לפניו את הנערה יפת העין, לדעת מה לעשות בדינה, וכן עשה המלך ויצאה הגזירה מלפניו להביא את הנערה אסורה ביד סריסיו, וגם שהמלך היה מלך חסיד וישר ורחמן, ומעודו לא עשה רעה ליהודים ובזה לא היה יכול להתנגד לדתיהם, ובבואה לפני המלך נתן רשיון לאחד מסריסיו אשר שמו וולד מנאנא, להמטיר עליה נאומים ולפתות אותה בלשון רכה, או ליסרה בעינויים אולי תחזור בדבריה, והראה אותה כל חדרי זהב, ותועפות כסף נזם וחלי [בשפה המקראית חלי הוא תכשיט לצוואר או לאוזן.א.פ], צעדות ורדידים, טבעות לולאות, קשורים- וצמידים, בגדי משי, ועדי עדים, שושנים ופרחים, וזהב פרוים, והבטיחוה שאם כה תעשה להיות למלך לאשה, והיא עניה סוערה לא הלכו עיניה אחר בצע כסף, ולא בקשה תענוגים ומגדנים ומחמדי עין, ולא שמעה לקול מלחשים ומסיתים ולמדיחים לא הטית אזנה, ועודנה מחזקת בתומתה בדת משה וישראל, ולא נטמעה, ולא שינית דבריה כלל, וכל הימים שעכבוה אצלם והם מרבים עמה דברים רכים וקשים, והכו אותה במקלות ולא הזרה מדבריה, שוב מסרו אותה ביד האשה המושלת בכל נשי המלך הנקראת בערבי (עריפת סולטאן) אשר היה שמת אלא באני׳ ובטרם ימלאו. עליה את המשפט עינית אותה בשוטים והפחידה אותה בקול פחדים ואימות מות והביאה סיף שנון ומצוחצח, אולי ירך לבבה, ועשתה לה חבורות בידה בסייף, ושפכה דמה, ובכל זה לא הועילה ולא הטית אוזן לשמע שוא, עוד הביאה לפניה נשים שהמירו דתם לפתותה ואמרו מה לך כל החרדה הזאת לא תהיה שוה לנו ובזה ערב לנו, והשיבה אותם, אתכם וודאי מעולם אינכם ישראליות והורתכם אינה בקדושה ואני ישראלית גמורה לא אחליף ולא אמיר את דתי לעולם, ובכל זמן תפיסתה לא אכלה ממאכלם ובעת ההיא היה כמה״ר רפאל הצרפתי ז״ל שר וגדול ליהודים מטעם המלכות והיה לו יד ושם בחצר המלכות, וכל גדולי המלכות היו מיודעיו ומכיריו, והיה שולח לה בחשאי מה לאכול.
ושוב ניתן רשיון לפקיה בן נאני והביא שופט הגדול שבפאס אשר היה שמו בן עבד להאדי לדון את הנערה מה יהיה משפטה וחייבה מיתרת, ולמרות תחנת ושברון לבבנו יצאה הגזירה מלפניו יתברך, וגזר המלך מולאי עבד ארחמאן שכפי דתם מחוייבת הריגה, וניתן רשיון מאת המלך למשחית, לחתוך את ראשה בסייף, והובלה האומללה למקום ההריגה בשחר ילדותה, ועשו זה בגלוי ובפרסום רב, ביום השוק מקום גדול ורחב ידים ששם נאספים גויים רבים, המון רב, והנערה לרוב צניעותה וכשרותה בעת שהפילה ארצה לשוחטה קשרה שמלתה בין רגליה שאם אחרי מותה תפרכס ברגליה ותעולל בעפר קרנה לא תתגלה עדותה לפני הגויים, ולא יהיה כבודה לקלון, ואיש הדמים אחר שחתך עור בשד צוארה אמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך, ואמרה לו בשמחה ה׳ יחתוך אה ידיו אם לא יגמור את שחיטתה, ובחיבה יתירה אמרה שמעולם לא תעבור על דת משה וישראל, ומהאל לא הסירה תומתה, וכן עשה וגמר שחיטתה לעיני הגויים, וגוועה כארגיעה באין עוזר ותומך, ושבה רוחה אל האלהים, וקיימה מאמר חז״ל בפסוק ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, וביום ההוא היה יום מבוכה ליושבי עיר פאס, ועבי שחקים זרמו מטרות עוז, ועלטה כסתה את פני כל העיר, ואף בזה לא שככה חמת הגויים, וסבבו אותה כדבורים, ולא שמו ידם לפיהם ורצו לעשות לה כליון חרוץ, ופה אל פה יביעו אומר לשרוף גוויתה, ואלו מצאו לספות גם הנפש עם הבשר, והחכם ר׳ רפאל הנז׳ לבש עוז ועוצמה והזיל זהב ונתן שוחדות לגדולי המלכות למלט את גוויתה, ויצא למקום אשר בו גויתה ואתו עמו משרתיו גוים וכדי להפריד חבילת הגוים מעליה היה מפזר מטבעות כסף לרוב בקרקע וכל עריצי ופריצי הגויים שהיו מקובצים נתנו דעתם לקבץ הכספים והם נטלו את גויתה והביאוה לתוך האלמללאח, והיתה מהומה גדולה בעיר וכל היהודים רגזו תחתיהם, קול שאון בעיר, וכל העיר רעשה וגעשה, והיו דלתות האלמלאח סגורים, והעלו את גויתה מקיר החומה והורידוה להאלמללאח, והיה פחד גדול ליהודים אולי ירדפו אחריהם הגוים הפראים האכזרים, העריצים ויקחוה מידם להפק זממם, והביאו את גויתה לרחובה של עיר ועשו הספד גדול אנשים ונשים וטף, והיתה בכל העיר אסיפת .
אנחות ונאקות ומלא קריאות הוי אוי ואבוי, ואיש אחד העיד שבעת שהורידו את גויתה מקיר החומה ראה קווצת תלתלי שערות ראשה הצהובות גדולים ויפים למאד, ואחרי ההספד הביאו אותה אל מנוחת עפרה, אשריה ואשרי חלקה, מי יבוא לנו תמורתה, ראה מה נורא המחזה הזה, מי יוכל לעמוד בנסיון גדול כזה, ולזכרה כל פה תהלה ישמיע, לא קמה עוד כמוה, עליה נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, זכותה תעמוד לנו ולכל ישראל, וכמעט שכל היהודים היו מזכירים את שמה אחרי פטירתה בתואר (לאלא סוליקא) ופירוש מילת לאלא בעברי היא אדונתי, שכל יהודי המערב אומרים תואר זה לישמעאלות, ובאה בחלום לילה לת״ח א׳ ואמרה לו אני ברחתי מתואר זה ואתם אומרים לי תואר זה, ומן הוא והלאה פסקו מלהזכירה בתואר זה, ומתחילה נקברה בבירת החיים הישנה, ובשנת תרמ"ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרה״ג מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל הוא המקום אשר היא קבורה בו ביום הזה, ושמענו שבעת שפינו עצמותיה הריחו בהם ריח מור, וכדי שלא להניח הנייר חלק.
אמרתי להעתיק פה פירוש נחמד במאמר חז׳ל מענין קידוש ה׳ מהרב יצחק גאלדמאן זצ״ל המובא במכתב עתי האסיף משנת תרמ׳ה, וז"ל, בפסחים נ׳׳ג, עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו ק״ו בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאינם מצווים על קדושת השם וכו' אנו שאנו מצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה עי׳ במפרשים, וז״ל הרב הגאון מו"ה מרדכי גימפיל בספרו יסוד התורה פט״ז, הוכיח התלמוד מדרשת תודוס זו שהיה גברא רבה, שומו שמים על זאת, אם הדברים הם מגליהם כו', אלא ודאי היה לזו הדרשה כמו לזולתה תוך נפלא, עכ״ל, ואמרתי אנסה למצוא איזה תוך וכוונה לדרשת תודוס זו, כי הנה האדם הוא בעל גוף מורכב מאיברים, ובו נפש החיונית כמו לכל בעלי חייבם, ועוד נוסף עליהם האדם שנפח בו נשמת חיים, כתרגומו רוח ממללא בעל שכל ובינה, ומה שכל בעלי החיים ישמרו קיומם ובריאות גופם ע״פ תכונתם הטבעית לבד, ישגיח וישמור האדם את גופו ע״פ רוח שכלו ומבינתו, והנה בכל בעלי חיים נעדרי הדעת, אין מקום לרעיון רם ומחשבה נשגבה, אמונות דת וציווי מפאת איזה תורה, אבל רק האדם בעל רעיון ומחשבה רמה, יבוא במסורת ברית דת ואמונה, תורה וקיום מצותיה, גם יתגבר בכל כחו נגד מכריחיו לבטל דתו,. וכל זה יעשה מצד פעולת הדעת השכל והבינה אשר חננו יוצרו, והגוף מוכרח למלאות פקודת השכל מנהיג הגוף.
ועתה נפנה נא לעיין ולחקור אם יש רשות להשכל להכביד אכפו על הגוף שיסור למשמעתו, למסור עצמו בעד מחשבת השכל ומשפט הבינה, כי אפשר אין לשכל רשות לזה׳ כי לענין קיום הגוף וחיותו האדם שוה לכל החי, אשר אין שלטון לשכל לצוות על קיום או הפסד חיותם, ואם נחליט כזאת, אז אין מקום למצות קדושת ה׳ ח׳׳ו, מה שע"פ תורתנו מצווים אנחנו על זה, ואי אפשר שיהיו חוקי התורה מתנגדים לחוקי השכל, וכבר אמרו חז"ל שקדמה דרך ארץ (חוקי השכל) לתורה אלפים שנה, ע״כ מוכרחים אנחנו לבקש ולמצוא בקורות ימי עולם, שגם בעלי חיים לפעמים הפקירו עצמן ע"פ התעוררות טבעם ברצון מנהיג הטבע אבי היצור, וממילא האדם המתנהג בשכלו ע״פ התורה אשר יאמין בה אמונה אומן שהיא רצון אבי היצור יש לשכלו הרשות לצוות לגוף להפקיר עצמו על הקמת רעיון נשגב בענין האמונה והדת׳ ויתכן שזו היתה כוונת תודוס, מה ראו חנניה מישאל ועזריה למסור עצמן לכבשן האש כי אפשר לא היה להם רשות לזה,להפקיר גופם על קיום מחשבתם, אבל היה להם רק רשות להתנגד באומר ודברים דרך ויכוח, לא להפקיר הגוף, שהוא לענין קיומו וחיותו כמו כל בעלי חיים, ואפשר לא באלה חפץ ה' שבשביל קיום מחשבה ורעיון אמונה יפקיר האדם גופו, ואיה איפה מצאנו כזאת ביתר החיים, לא נכריח גם את גוף האדם על זה׳(ונקט חנמו"ע, שאותם מצאנו בכתובים שמסרו עצמן על קדושת השם, אבל השאלה היא כללית על יסוד מצות קידוש השם׳ מה שהיה ביכולת המתעקש להחליט), וע״ז אמר תודוס במליצת דרושו, שנשאו בעצמן ק״ו מצפרדעים, שהצפרדע מתכונת טבעה לקיום גופה נשמרת מבוא באש שלא תשרף, ובכל זאת לעת שהיה מן הצורך להקים דבר ה׳ ולקיים המחשבה והרעיון מהשגחת הבורא, נגד פרעה ועמו הכופרים, צוה השי׳ת מנהיג הטבע ואבי כל היצור לתכונת טבעם, שיעשו נגד חוקם ויבואו גם באש, אף כי יצמח גופם בדבר הזה, כי באמת גדול כח הרעיון והמחשבה בענין נשגב כזה, ושוה גם לאבד גופות החיים, ונשאו חנמו"ע ק״ו אם בעלי חיים פשוטים נעדרי הדעת כך, כ״ש האדם המורכב מגוף ונפש משכלת, וגם לגופו יש הצטרפות אל הנפש, עאכו״כ שלקיים רעיון גדול ומחשבה רמה כזו׳ להתנגד לכפירה והכחשת אל ממעל, יש רשות ביד השכל והבינה להפקיר את הגיף מבלי להשגיח על הפסדו, ובזה הותרה השאלה הנ״ל, וקמה המצוה שאנו מצווים על קדוש השם על תלה׳ באין שום ערעור, וכוונת תודוס לא היתה ח״ו שחנמו״ע מסרו עצמן רק מצד הק״ו הזה, אבל גם הוא ידע שהם מסרו עצמן ע״פ המצוה של קדוש השם, אבל בא רק לסלק השאלה והפקפוק הנ״ל, וזה יסולק ע״פ מדרשי בהצפרדעים׳ עכ׳ל, ככה בנערה הזאת הקדישה מחשבתה ורעיונה ולא השגיחה על הפסד גופה כי יצמית שהיה לה גופה לאין בפני מצות קדוש ה׳ ואהבתו אשריה ואשרי חלקה זתע״א ;
עמוד 50
קצא בערבית יהודית על ללא סוליקה
הקצות בערבית־יהודית
אוילי בְּלוִיל
כתובת: קצת סוליכא תנצב״ה, שנת רשפי״ה [תקצ״ה] לפ״ק [=לפרט קטן], סי׳ [=םימן] אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.
תבנית: קצא בתבנית מעין אזורית. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.
חריזה: אאאב, גגגב…
משקל: שמונה הברות בכל טור בדרך כלל(עם הרבה חריגים).
חתימה: אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.
מקור: כתב יד אוניברסיטת בר־אילן, מם׳ 537.
שינויי כתיב: בנוסח המודפס כאן הדגש באות כּ או ךּ בא לציין עיצור סותם, להבדיל מן העיצור החוכך ח׳. הדגש בשאר האותיות מסמן דגש חזק. במילים שבהן האות כפולה לא סומן הדגש, כי הכפילות היא הדגש החזק.
אוילי בלויל עלא מא זראלי / עלא בתולה גאזית פי זמאני
נבכי ונגררד פי מתאלי / מתלהא מא כּאן פי זמאני
אוי לי ואבוי על מה שקרה לי / על בתולה שהייתה בימיי
אבכה ואקונן במשליי / כמותה לא הייתה בימיי
נדרהא מא כּאן פי זמאני / פי עבאדת לכאלק רב רחמאני
נקטעו קוואץ קלבי וכּנאני / ויהטלו בדמוע עיוני
[כ]מראֶהָ לא היה בימיי / בעבודת הבורא אב הרחמן
נקרעו קשתות [קירות] לבי ומעוני / ועיניי ניגרו בדמעות
יסמהא לעזיזא סוליקא / לגזאלא לחביבא צדיקא
קבדית פטריק לעאלי לחקיקא / דאזו עליהא סדדא ודיקא
שמה סוליקה היקרה / הצבייה [הנאווה] החביבה והצדיקה
החזיקה בדרך האמתית של הנעלה [הבורא] / עברו עליה צרה ומצוקה
מן זינהא תדוי אתּרייא / מכּמולת זין לחסביא
בכּיו עליהא מוואלייא / ועליהא נעמי עינייא
מיופייה תאיר המנורה / שלמת היופי והייחוס
בכו עליה אנשי משפחתי / ועליה אסטא את עיניי
סאריתלי כצומא ביני ובין אימא / דכלית מסלטא מן דיךּ לחומה
ותעייט ותקול יא לומא / ליהודייא רזעית מסלמא
קרתה לי מריבה ביני ובין אמי / נכנסה מוסלמית מאותו הרחוב
וצועקת ואומרת הוי בני האומה / היהודייה נתאסלמה
הרבו עלייא חבאבי וכוואני / ובקית בין לעדו לברראני
נודדי סאיין עמלת פי זמאני / סאיין קדר עלייא רבי רחמאני
ברחו מעליי אוהביי ואחיי / ונותרתי בתוך האויב הזר
איפרע על מה שעשיתי בחיי / מה שגזר עליי אלוהיי הרחמן
בסנאסל לחדיד סנסלוני / בלגייאד ולכבאל כבלוני
וזלאבייא מכרוגא לבשוני / ונעייט יא כוואני חננו מנני
בשרשראות ברזל קשרוני / באזיקים ובכבלים כבלוני
וגלימה קרועה הלבישוני / וצועקת אני הוי אחיי רחמו עליי
נעייט לבאבא ואימא / ואס האדי למחננא ורחמא
טיחת בין לעדו לעדומא / בכיו עלייא מלוך אססמא
צועקת לאבי ולאמי / האם זאת היא החנינה והרחמים
נפלתי בידי אויב קשה / בכו עליי מלאכי שמים
הערת המחברת:הפרק "טקסי האבל״ (לעיל פרק ה בחלק זה) דן באריכות בביטוי ״זלאבייא מכרוגא״. בטקסט הערבי מקורו, כנראה, בשורש הערבי ח׳ר״ק(המקביל לשורש העברי קר״ע). במילון הערבי הקלסי ״ח׳ארג׳י״ פירושו מורד, פורק עול, ולפי זה מדובר בגלימת מורדים. הפועל כר״ג משמש בפי יהודי מרוקו גם במשמעות ״ללבוש", ולפי זה אולי כאן גם במובן גלימה ישנה.
סבאהא לעדו ועבאהא / קדדאם למאליף וזאבוהא
ערראת זנאבהא וראהא / תכון מראתו סתהאהא
שבה אותה האויב ולקחה / לפני המלך והביאוה
נחשפו מותניה וראה אותה / להיות לו לאישה חשק בה
עארמי[?] תבאת מעאייא / ונזווזךּ ותכון ענאייא
20 ונפדלךּ ותכון חדאייא / חינא ליססיראת תחת קדאייא
נפשי היכוני לישון עמי / ואשאך ותהיי חשובה
וַאֲנשאך ותהיי לפניי / והנערות תחתייך משרתות
הערת המחברת: במקור כתוב "עארמי", ואינו מובן. אולי צ״ל״עאמרי", כלומר חיי, נפשי – ביטוי של חיבה ושל אהבה.
דינך דלילא ומנדוסא" / שנתךּ חקירא ונחיסא
ונזווזךּ ותכון ערוצא / בלפוואח ולמסק מרצוצא
דתך דלה דחויה / ומסורתך עלובה ושפלה
ואשאך ותהיי כלה / בבשמים ובמור ממורקת
הערת המחברת:קיימת בטור הקבלה סינונימית. אותו הרעיון במילים שונות מופיע בכל אחת משתי הצלעות. עלבונות כלפי היהדות כדת הבזויה רווחים בספרות היהודית כמו גם בספרות המוסלמית. כל חיבור המתאר עימות בין היהדות לאסלאם עשוי לינוק את השראתו מכותרת המשנה של ספר הכוזרי של ריה״ל, ״ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת [היהדות] והבאת ראיות להגנה עליה״. על פי בר־אשר, תשס״ב(א, עט׳ 402-401), מורה המילה ״מנדוסא״ על טומאה ועל דחייה בשל זיקתה למילה בערבית המורה על טומאה, שנהגתה בערבית־יהודית ״נדס״. הכינוי ״מנדוס״ בערבית־ יהודית עממית מתאר אדם דחוי, לא נסבל או חסר מזל. בארצות המגרב השתמשו אנשים בעלי השכלה עממית במילה ״מנדוסא״ בהוראת ״עלובה ודחויה", ובעלי השכלה גבוהה יותר בהוראת "טמאה״, בהשראת תרגום רס״ג. בתרגום הקצא לעברית העדפנו את המושג ״דחויה״ בשל המשלב הלשוני המאפיין את הקצא, משלב העומד בין השפה המשכילית לשפה העממית. הקצא מכוונת יותר לאוזני הנשים שלא ידעו קרוא וכתוב.
ואזבתו מא נכצצר דיני / ולא תקול בלמאל תגויני
ונסלם ונכצצר זיני / ונְכְּר בראהים לכאליל חניני / ולו סם למות תסקיני
ענתה לו לא אאבד דתי / ואל תחשוב בהון תפתני
ואתאסלם ואפסיד יופיי / ואתכחש לאברהם הידיד זקני / ולו בסם המוות תשקני
25 נאדא ליסיראת יגויוהא / בדהב ולייאקות כברוהא
ופי פראץ צלטאן גללסוהא / יאך תנגווא ותבדל דינהא
קרא לנערות לפתותה / בזהב וביהלומים כיבדוה
ובמצע המלך הושיבוה / אולי תתפתה ותמיר דתה
בדאפל דפלית עליהום / וילהום עלא מא יסיר ביהום
יום יזי מלך למות יפניהום / ונאר זאהנאם תסויהום
ביריקות ירקה עליהן / אוי להן מה שעתיד לקרות להן
יום יבוא מלאך המוות להשמידן / ואש של גיהנם תצלה אותן
נפקע למאליךּ בלחרזא / ורסל לבן זלול בלגמזא
קאלו נחבך תקדילי חאזא / תכטללי די פא נרזא
התפרץ המלך בזעם / ושלח ברמז לבן זלול
אמר לו רצוני שתעשה לי דבר / ותשיג לי את מה שאני מצפה
אבדא לקאדי יגויהא / בסיוף ולבארוד כלעוהא
ואמר עלא לפגירא וסעלוהא / יאך תנכלע ותבדדל דינהא
התחיל הקאדי לפתותה / בחרבות וביריות הפחידוה
ופקד על המדורה והבעירוה / אולי תיבהל ותמיר את דתה
בגומאן כּתאר תזמעו / ולזבאל ולכדא תזעזעו
חללו פמאמהום עליהא ותגררעו / קאלו פהאדי פאס נסאפעו
במקהלות התאספו / והרים וגבעות הזדעזעו
פתחו פיהם עליה וגיהקו / אמרו בזאת אנו ננקום
35 ראתהום ותלקית דלאייל / דרבהא בלחדיד ודמהא סאייל
ותעייט יא כּתיר לפדאייל / נתי עאלם עלא כול מסאייל
ראתה אותם והתירה הצמות / הכה אותה בברזל ודמה ניגר
וצועקת הוי רב החסדים / אתה היודע כל תעלומות
הוולוהא בסיוף לחאררא / ובלמזאדג דוורוהא בדאדא
והייא כיף ערוצא מסרארא / ולכיל תחנחן בלגארא
הפחידוה בחרבות חדות / וסובבוה סַבֵב בכידונים
והיא כמו כלה שמחה / והסוסים צוהלים ביהירות
מד סאייפו דבח עליהא / וחלל עיניה וסאף פיהא
קאלתלו חדד סאייפךּ ומדדיהא / ודרב דרבא לא תתניהא
ואידא תניתהא רבי יחאסבךּ עליהא
נטה חרבו עליה [לשחטה] / ופקח את עיניו והסתכל עליה
אמרה לו השחז חרבך וחדדנה / והכה מכה אחת ולא תשנה
ואם תשנה ה׳ יבוא אתך חשבון בגללה
חלית סער ודלאייל / וקראת בלפדחא שמע ישראל
וקאלת יא רב דלאייל / תזיב פקריב משיח לישראל
התירה השערות והצמות / וקראה בשמחה שמע ישראל
ואמרה הוי אדון השחקים / הבא בקרוב משיח לישראל
זכותהא תכון מעאנא / וזמע יא רבי סמלנא
ובנילנא בית טקדשנא / ונראוו נקמה פי עדייאננא
זכותה תעמוד לנו / וקבץ אלוהיי את פזורינו
ובנה לנו בית מקדשנו / ונחזה נקם באויבינו
קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח
ונקריב אשה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳
קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח
ונקריב אִשֶה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳
קצא בערבית יהודית על ללא סוליקה
10/12/2022
שאול טנג'י-אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL
אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL
הישוב
אָיְית בּוּ-דְיָאל ישוב קטן ונמצא במרחק של כמה קילומטרים מְוָארְזָאזָאת. הידרכתי קבוצות בראשות של הרב יחיאל אבוחצירא שליט"א ובביקורנו במרוקו תמיד כללנו ביקור בקברי כמה צדיקים למשפחת ואזאנה הקבורים כאן. הייתה לי הזכות לפקוד ולומר פרקי-תהלים על כמה קברים לבית-ואזאנא.
יש לציין שמשפחת הצדיק המתגוררת בקזבלנקה בנתה מבנה מעל הקבר ודאגה להעמיד שומר בשכר המתגורר בקירבת הקבר.
ראו: קריספיל נ. "מרוקו מדריך למטייל" (תשנ"ו) הוצאת "יריד הספרים" ירושלים.
|
|
הערה: בדרך-כלל רשמתי כל צדיק בישוב בו הוא פעל ובו נקבר. במקרה של צדיקים למשפחת וָאזָאנָה חרגתי ממנהגי זה. מאחר וידוע לי רק על צדיקים בודדים קבורים בוודאות ב"אָיְית בּוּ-דְיָאל" ועל היתר לא ידוע היכן פעלו והיכן נקברו. ראיתי לנכון לרשום את כל שושלת וָאזָאנָה בישוב זה.
שושלת וָאזָאנָא.
ואלה תולדות משפחת וָאזָאנָה כפי שמספר זקן בניה יעקב בן רבי יִעִישׁ: "רבי אברהם הוליד את דוד, ודוד הוליד את אברהם ואת מור-אבי יִעִיש. לרבי דוד היו הרבה ילדים. הוא פיזר אותם על פני הערים השונות ואמר להם: "לכו וחיו במה שמצאתם". הותיר להם נחלה מרובה במספר ערים אָיְית וָאוְזְגִּית (AIT-OUAOUZGHIT), אָגּוּיְים (AGOUIM) וְסוֹר (SOUR).
משפחת וָאזָאנָא ידועה מעל 150 שנה, כאשר רבי אברהם מייסד המשפחה נשלח כשד"ר מארץ-ישראל למרוקו לאסוף כספים לאחיו הדחוקים בארץ-ישראל. בני משפחת וָאזָאנָא נתברכו בזרע קדושים, ושמם גדול בקרב הבריות, דגולים במעשיהם בחיי היום יום, הגונים בדיבורם, אהובים למעלה ונחמדים למטה, לא ינצלו חוסר ידיעה של אדם, מכניסי אורחים בשמחה ובטוב לב, וותרנים בממונם ובכבודם, זריזים לבצע המצוות, חכמים ונבונים, ישרים וטהורים מבטן ומלידה, ועליהם שורה השכינה. על הן אמרו הן ועל לאו אמרו לאו"
רבי אברהם בר ר' יעיש וָאזָאנָה ההילולא ג' טבת.
רבי אברהם נולד בעיר סְקוּרָה (SKOURA) שליד וָארְזָאזָאת (OUARZAZAT) וחי בראשית במאה ה- 7 (המאה ה-19 למניינם), ולפי הנראה רבי אברהם היה בין אלה שהגשימו חלומם וזכו להגיע לארץ הקודש. הוא התבקש אחר-כך על-ידי ראשי הקהילה לצאת למרוקו כשליח דרבנן לאסוף תרומות לנזקקי עירו בארץ-ישראל.
ראש המשפחה הוא הרב הקדוש המלומד בניסים רבי אברהם ואזאנא זיע"א שקבלה בידי יהודי וארזאזאת איש מפי איש שרבי אברהם רכב על הארי החי (כן כתב רבי יעיש בוסכילא במכתב המלצה לאחד מצאצאי הצדיק
הופעתו של רבי אברהם אֶל-כְּבִּיר (הגדול) בדרום מרוקו היא דרמתית מאין כמוה, ומסעו בעמק הָדְרְעָה, שם הוא מתגלה לראשונה, עד מהרה נודעה קדושתו חסידותו כפועל ישועות ובעיקר בריפוי עקרות. יהודי האזור עמדו תמהים ונדהמים מול גילוי עוצמתו הרוחנית. נודע ונתפרסם וראשי הקהילה השפיעו על בעלי הממון לפתוח ידיהם ולתרום ברצון לישוב היהודי בארץ-ישראל. שליחותו הצליחה מעל המשוער ובתום שליחות זו עשה ההכנות להמשיך בדרכו. למרות הפצרות התושבים שישאר בעירם, המשיך רבי אברהם בדרכו. לתחנתו הבאה אליה הוא מגיע ב"קפיצת הדרך" שכן דרכו מתקצרת כדי עשירית מאורכה. (הפירוש: קפיצת הדרך, קיצור הדרך בנס, מעבר דרך רחוקה ובאורח פלא, תופעה זו מיוחסת בעיקר לצדיקים גדולים. ש"ט).
בצהרי יום ששי הוא חונה ליד מעיין אִיבֶּן זְגָארִית (IBEN-ZGHARIT) שבחבל פְרְנִין (FARNINE), ועמו מלווים יהודים וערבים רבים. השבת עומדת להיכנס והוא מסרב להמשיך בדרכו ומשלח מעליו את מלוויו. המוסלמים חוזרים לדְרְעָה (DER-A), יהודי העיר וָארְזָאזָאת ביודעם כי מקום חנייתו של הרב שורץ בני-בלייעל וחיות טרף, וגם ערבים מקומיים ינסו להתנכל לו.
מתפלל לו הרב והוא בשלוות נפש מתקין עצמו לסעודת השבת. עם שקיעת השמש סוגרים על רבי אברהם אריות, נמרים, צבועים ונחשים. הם מקיפים אותו במעגל הדוק, אך אינם פוגעים בו לרעה. מסתבר ניצב כל הלילה על גבעה מעל המעיין ופוקח על המתרחש.
רבי אברהם מעביר את השבת בתפילה ובלימוד, ובצאת השבת רבי אברהם רכב על גב האריה ועשה דרכו לְוָארְזָאזָאת ובאותה שעה יהודי העיר שרויים באבל כבד, שכן אינם מאמינים כי הצדיק נותר בחיים בלב הישימון. הם אף שכרו ערבים רבים כדי שילכו ויחפשו את שרידי גופתו. משהופיע רבי אברהם בשערי העיר, נישא על גב הארי ומוקף להקות אריות, נפוצים תושבי העיר הנדהמים לכל עבר. האמיצים שבהם מנסים לתקוף את האריות, אך ידיהם מתייבשות כשהם מתקרבים לאורחה המופלאת העושה דרכה לרחוב היהודים. רבי אברהם מצווה על חכמי וָארְזָאזאת להעניק לאריות מלוויו משיירי סעודת השבת כגמול על שירותם, אחר-כך הוא קורא בשם המפורש והחיות נעלמות כלא היו.
כניסה מופלאה זו של רבי אברהם בשערי וָארְזָאזָאת חקקה את דמותו בתודעתם של יהודי המקום כצדיק עתיר נסים, והכשירה את הקרקע לצמיחתה של "איית וָאזָאנָא" (שבט וָאזָאנָא. ש"ט) כמשפחה קדושה. אין תמה שעל אגדה זו חזרו צאצאיו של רבי אברהם החיים בישראל בנוסחים שונים תוך שהם מוסיפים פרטים ומעבים אירועים בחיוּת ובשקיקה, כדי להבליט ולהאדיר את הזכות שהוריש להם אבי המשפחה.
הנסים הרבים שחולל רבי אברהם בדרכו מעמק הַדְרְעָה לְוָארְזָאזָאת: הפגיעה בערבים המתנכלים לו, גאולתו של בית הקברות המחולל, קפיצת הדרך והשליטה בחיות טרף – כל אלה מהווים מוטיבים אופייניים של אגדות קדושים, אולם ריכוזם בסיפור אחד אינו שכיח, ומהווה במבט לאחור הסבר וצידוק מרשימים לטענת המשפחה לקדושה שנתגלה בה.
בעקבות הפצרותיהם של יהודי וָארְזָאזָאת רבי אברהם נאות לבקשתם, מסר את הכסף שאסף בידי שליח אחר שחזר לארץ-ישראל.
בהיותו בְּוָארְזָאזָאת התחתן עם יהודיה מבנות המקום וכעבור שנה נולד בנו, דוד, שנתגלה עוד בילדותו כיורש ראוי מאין כמוהו לזכות את אביו (רבי דוד מופיע אצל בן עמי י. בספרו "צדיקי מרוקו וניפלאותיהם" עמ' 317). בנוסף לאפשרות של הבדלי גירסאות על פי מקורות מידע שונים, יתכן שמדובר בצדיק נוסף, דודו של רבי דוד שבסיפורנו.
שנה לאחר נישואיו של רבי דוד, נפטר רבי אברהם וכיאה לצדיק בעל שיעור קומה, גם סיפור מותו רצוף מעשי נסים למכביר שראשיהם כמקובל, בְּנִיבּוּי מועד הפטירה שלו עצמו. על פי אחת הגירסאות ערך רבי אברהם ערב מותו סעודה גדולה למאות תלמידי-חכמים, והתפלל במחיצתם מנחה וערבית. לאחר התפילה ציווה עליהם לומר שלש פעמים "קריאת-שמע" ולקרוא תהילים עד חצות. בחצות נרדמו כולם עד אחד, ולא ראה איש פטירת הצדיק. מיד לאחר מותו הופיע רבי אברהם בחלומו של בכיר תלמידיו, והודיע לו כי גופתו נמצאת בבית הקברות בְּאָיְית בּוּ-דְיָאל (AIT BOU-DAIAL) הקרובה לְוָארְזָאזָאת ערוכה ומוכנה לקבורה. משניעורו החכמים משנתם, לא מצאו את הרב ביניהם, שכרו סייס ערבי מיומן שיצא ויחפש את הצדיק בְּאָיְית בּוּ-דְיָאל. רבי דוד סייע לערבי להגיע אל המקום, והוא אכן מצא את הגופה, רחוצה ועטופה בתכריכים, ליד המקום שבו אמורה הייתה להיטמן. סביבה רחשו יהודים וערבים מבני המקום.
כאשר חזר הערבי לְוָארְזָאזָאת וסיפר אודות גופת הצדיק ופרצה מחלוקת בקרב תושבי וָארְזָאזָאת שכן רבים מהם מצרים על שנלקח מהם הצדיק להיקבר במקום אחר. קם רבי דוד ופקד על היהודים הנרגזים לכבד את רצונו של רבי אברהם. "אל תזיזו את גופת אבי, אני אמלא את מקומו, הוא יקבר בְּאָיְית בּוּ-דְיָאל ואני אקבר בְוָארְזָאזָאת"
רבים פקדו ציונו ורואו ישועות (גם לי הייתה הזכות להשטח על קברו מספר פעמים עת הדרכתי קבוצות מטיילים במרוקו בראשותו של רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א שם נשאתי תפילה וקראתי כמה פרקי תהלים. ש"ט).
הילולתו מתקיימת מידי שנה ברב פאר והדר בעיר נתניה בר"ח טבת בראשות אחד מצאצאיו הרה"צ רבי שאול שליט"א שעורך את ההילולא כבר חמישים שנה בארץ כהמשך לההילולא שהיתה נחגגת ברב פאר על ציון הצדיק במארוקו. אחיו הגדול של רבי שאול, רבי יעקב ואזאנא זצוק"ל כיהן כרב הכפר. בעלותו לארץ התיישב בפרדס חנה ונתבש"ם בר"ח אדר ב' תשנ"ז.
תולדות רבני המשפחה נדפס בספר "השולשלת לבית ואזאנא". בספר כתב-יד שנמצא במכון בן צבי בירושלים כתוב בו בזו הלשון: "שמעתי מהחכם השלם כמוהר"ר [כבוד מורנו הרב רבי] אברהם וזאנא יצ"ו [ישמרו צורו וגואלו] שקרא בספר כתיבת יד הרב המובהק כמוהר"ר הרי"ף (רבי יוסף פינטו) האחרון שהוא מהעיר מראקש.
יש לציין שמשפחת הצדיק המתגוררת בְּקָזָבְּלָנְקָה בנתה מבנה מפואר מעל הקבר [ראה צילום] ודאגה להעמיד שומר בשכר המתגורר בקירבת הקבר.
פיוט שחיבר רבי דוד דָנִינוֹ לכבוד הצדיק
אָזִיו יָא כְוָואנָּא, טַלְעו תְּזורו מְעָאנָא,
הָאד לַעְזִיז עְלִינָא, רבי אברהם וָאזָאנָא.
נָאס הוּמָא כַּלְּלהוּם עַמְלִין פִיה נִיִיתְּהוּם, פּצָדִיק לַעְזִיז עְלִיהוּם,
יָא לַחְבָּאב תְסְנְטו
וַאחְד נֵס רָאה שְמַעְתו,
עיִשָה הָרוּש מוּלָאתו ,
דָארְת בִּיהָא אֶל חִירָא,
עְלָא בְּנְתְּהָא סְגִירָּא,
טְבָּבא פִיהָא חַיְירָה,
וַאחְד טְבִּיב דְנְּסָּא קָאלְהָא בֶּלְכְּיָאסָא
בֶּנְתֶק מָה עַנְדְהָא מְעִישָה,
דָארו טְבָּבא אוּוְחְלו,
וָאש פִי יִדִינָא נְעַמְלו,
נבְּרְחוֹ לְצָדִיק אוּנְשַעְלו,
דִיךּ לִילָא בְּתְּמָאם,
בְּנְתְהָא שָאפְת פְלְמְנָאם,
תְלָאתָא דְצָדִיקִים בְּלְחְזָאם,
נְדְקֵית אֶלְבְנְת בֶּלְקָעִידָה,
הָאד לְבִּית רָאהה מַשְדודָה,
טְבָּבא קָאלו הָאגְּדָה
יָא בְּנְת חְבָּאבִּי, מְעָאנָא אליהו הנביא,
ורבי יעקב אָבּוּחָצִירָא סַאחְבִּי,
וָאנָא וָאזָאנָא,
נְדַאוִיהָא פִי פְרָאשְהָא,
אוּלְמַרְד יִכְרֵז מְנְּהָא,
פוּזֶהּ נִיִּית וָאלְדִיהָא, קָאל סִידְנָה,
אוּקְפְת אֶל בְּנְת עְלָא רְזְלִיהָא,
אוּפְרְחְת דָאר בּוּהָא,
בזכות צדיק אֶלִּי זָאהָא,
סִידְנָה רב וָאזָאנָא,
בואו אחי! עלו אתנו לפקוד קבר הצדיק
היקר לנו, רבי אברהם וָאזָאנָא.
כל האנשים נותנים בו אמונם.
בצדיק היקר להם.
הו! חביבים הקשיבו,
על נס ששמעתי
עִישָׁה הְרוּשׁ היא בעלת הנס.
יצאה דעתה מרוב דאגה
על בתה הקטנה,
שהרופאים מזור לה לא מצאו.
רופא-נשים אמר לה אמר לה בזהירות
לבתך אין יותר חיים.
רופאים עשו מאמץ והתייאשו
ומה בידנו לעשות,
נקרא בשם הצדיק ונדליק נרות.
אותו לילה בדיוק,
בתה ראתה בחלום
שלשה צדיקים עם אבנט.
ענתה הילדה בעדינות
הבית הזה הוא סגור,
הרופאים כה אמרו.
הו! בת חביבַי, אתנו אליהו הנביא
ורבי יעקב אבוחצירא חברי,
ואני ואזאנא.
ארפא אותה במיטתה
והחולי יעזוב אותה.
בזכות אמונת הוריה, אמר אדוננו
עמדה הילדה על רגליה
ושמחה בית אביה
בזכות הצדיק שבא אליה,
אדוננו רב ואזאנא
שאול טנג' – אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL