ארכיון חודשי: דצמבר 2022


"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה"-הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

מסע יעקב לחרן מסמל את המסע של כל אחד מאתנו,

מעולם באר הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

יעקב אבינו – מלמד אותנו איך צולחים אותו.

 

דברי התורה מוקדשים,

לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

שהשנה ביום יב' כסלו – נציין את יום עלייתו לגנזי מרומים ה- ט"ז,

לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה י-ה-ו-ה – ניצב עליו".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

 

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

 

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

 

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

 

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

 

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

 

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

 

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

 

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

 

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

 

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

 

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

 

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

 

יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי,

 בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

 

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

 

 

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

 

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כלבשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

 

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

 

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'.

 

ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

 

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

 

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

 

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

 

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

 

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

 

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

 

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

 

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עליו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

 

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

 

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

 

 

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

 

"ויפגע במקום",

 

 "כי צריך האדם להתפלל לה',

 שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו"

 (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד)

 

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

 

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

 

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

 

"ויפגע במקום" במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

 

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

 

 



"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

 

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

 

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

 

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

 

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

 

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

 

 

 

 

 

 

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

 

 

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

 

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

 

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

 

"אור זרוע – לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח י"ב 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

 

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

 

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

 

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

 

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

 

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

 

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

 

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

 

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

 

 

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

 

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00,

קיץ וחורף – תמידין כסדרן.

 

 הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה

 

 

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

 

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

 

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

 

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו

 

מעשי ניסים – בזכות אבות.

 

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל, חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

 

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

 

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה, הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם בקרוב מאוד, את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל הכתוב בו, יהיה כרצונו ולכבודו של בורא עולם יתברך ויתעלה, ובזכות תורת הגאולה המובאת בו, ניגאל בעגלא ובזמן קריב

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי. יגאל בן מיכל לבית בן חיים

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20

ב. ׳אור החיים׳ וכתבי החסידות

לא זו בלבד שרחב״ע וספרו אוה״ח זכו למעמד מקודש במסורות חסידיות, אלא חוקרים וביוגראפים אחדים מציינים בפסקנות את השפעת ׳אור החיים׳ על מחשבת החסידות. א׳ שטיינמן מעיר: ׳שניגונו של רחב״ע וניגונו של הבעש״ט חד הוא׳: ובהמשך: ׳כל דבור שיצא מפי בעל אוה״ח נעשה ניצוץ במשנת החסידות׳. אולם הדוגמאות המעטות שעליהן מצביע שטיינמן אין בהן די סמוכין לגירסתו זו. לדעת ר׳ מרגליות, היה רחב״ע מסוללי הדרך למחשבת החסידות. אף הוא מצביע על מקבילות רבות בין אוה״ח לכמה מקורות חסידיים, אולם אלו באות כהערות־שוליים בלבד, ללא דיון וניתוח, ואין בהן כדי לגבש מסקנה ברורה, אף שהן מעוררות עניין.

גם לדעת קאמעלהאר, ניכרת באופן ברור השפעת אוה״ח על החסידות, וזאת בשלושה נושאים: הדבקות, תורת הצדיק ואהבת ישראל.

בעקבות הדברים האלה, הדעה הרווחת ברבים היא שהשפעת אוה״ח על מחשבת החסידות היא כמעט ודאית. אולם סוגיה זו עדיין לא זכתה למחקר שיטתי, ועל־כן יש לנהוג זהירות בחזרה על המוסכמה הנ״ל. אלה הקובעים בפסקנות את השפעת אוה״ח על מחשבת החסידות כעובדה ודאית הפליגו בהערכתם, משום שלא נתנו את דעתם גם על המרחק שבין עולמו של רחב״ע לעולמם של חכמי החסידות בנושאים שונים. כך, למשל, כל המגמה החברתית התופסת מקום נכבד במשנת החסידות והבאה לידי ביטוי בתורת הצדיקות על כל היבטיה החברתיים: בפולחן הצדיק, בנטייה לאידיאליזאציה של התם וירא־השמים, גם אם אינו בן תורה, ובמושג עבודת אלוהים בגשמיות עד כדי קידוש כל מציאות החולין, היא מעבר למשנתו של אוה״ח. לשאלה, מהן אפוא הסיבות שהביאו אישים מרכזיים בחסידות להתעניין ברחב״ע ובחיבורו — אין עדיין חשובה. הנה כי כן, המסורות החסידיות בנדון מעוררות לשוב ולתור אחר עקבות אוה״ח במשנת החסידות.

הבדיקה שערכתי, ואת מימצאיה אפרט בהמשך מאמרי, אינה מתיימרת להציג ראיות חותכות להשפעת אוה״ח על מחשבת החסידות. לכל היותר יש במימצאים אלה כדי ללמד על זיקה כלשהי בין אוה״ח לכתבי החסידות, בעיקר בתחום הפרשנות, ואולי אף להאיר במקצת את שאלת רישומו של ספר זה במשנת החסידות. המפתח לבירור זה הוא מעמדו של אוה״ח כמקור, שדבריו מובאים בהקשרים שונים בכתבי החסידות, אם כדברי תנא דמסייע ואם כהשלמה לפירושיהם. להלן רשימה של כמה חיבורים חסידיים מזמנים שונים, המביאים מדברי אוה״ח. הרשימה ערוכה לפי שיעור המובאות מאוה״ח הנכללות בהם ולא לפי סדר כרונולוגי:

א-׳דגל מחנה אפרים׳, לר׳ משה חיים אפרים.

ב-׳באר מים חיים׳ לר׳ חיים מטשארנאווץ (מצ׳רנוביץ).

ג-׳אמרי פנחס׳, לר׳ פנחס מקוריץ.

ד-׳אוהב ישראל/ לר׳ אברהם העשיל מאפסה.

ה- ׳קדושת לוי׳, לר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב.

ו- ׳בית אברהם׳, לר׳ אברהם מסלונים.

 ז-׳אמרי אלימלך׳, לר׳ אלימלך מגראדז׳סק

ח- ׳עירין קדישיך, לר׳ ישראל מריזין.

 ט-׳זכרון פנחס/ לר׳ פנחס חודורוב.

 י-׳עבודת ישראל׳, לר׳ ישראל מקוזניץ.

יא- 'ישמחלישראל', לר׳ ישראל מטשורקטוב.־

(יב) ׳שפתי צדיקים׳ (לקט)•

רשימה זו של חיבורים חסידיים מעידה, כי מחבריהם קראו את אוה״ח, אולם כדי לקבוע אם הוא גם השפיע על הלוך־מחשבתם יש צורך בבדיקה של קטעי פרשנות באוה״ח תוך השוואתם עם קטעי פרשנות מקבילים בכתבים החסידיים. הבדיקה שלנו תתרכז בעיקר ב׳דגל מחנה אפרים׳(להלן: דמ״א) תוך התייחסות למקבילות אחדות נוספות מחיבורים אחרים.

ג. בין ׳אור החיים׳ ל׳דגל מחנה אפרים'

דמ״א ראוי לשמש אמת־מידה בבדיקה זו מהטעמים הבאים: המובאות מאוה״ח שכיחות בדמ״א יותר מאשר בכל חיבור חסידי אחר; יש קרבה בין המבנה הספרותי והשיטה הפרשנית של שני החבורים; מחבר דמ״א, ר׳ אפרים חיים משה(1800-1748). היה נכדו של הבעש״ט ושמע תורה מפיהם של יעקב יוסף מפולנאה ושל ר׳ רב בער המגיד ממזריטש, שהיו מאבותיה הרוחניים של החסידות. הזיקה בין דמ״א לאוה״ח עשויה אפוא לשפוך אור על המסורות, שטופחו בקרב החוג של הבעש״ט, בדבר מעמדו של רחב״ע. לזיקה זו שבין שני החיבורים יש ביטויים מכמה סוגים, כפי שנראה בפירוט להלן.

בפרשת הקרבנות נאמר בדמ״א, כי קורבן בהמה מכוון להביא תיקון לנפש החוטא שנתבהמה מחמת החטא. והוא מבאר זאת באורח מיסטי. שורש הנפש הוא השם ב״ן, שעל־פי הקבלה הוא מונח אקוויואלנטי לספירת מלכות,35 והוא עולה בגימטריא בהמה. לסיום דבריו הוא מוסיף: ׳אח״ז [אחרי זה] מצאתי באוה״ח כמעט ממש דברינו׳.36 גם אם אין בהשוואת שני הפירושים כדי להעיד על השפעה ממש של האחד על משנהו, מלמדת הערתו של מחבר דמ״א על כוונתו להתגדר ברמת פירושו, המשתווה לזו של אוה׳׳ח. יש בכך משום זיקה לאוה״ח כאל מקור שראוי להידמות לו.

סימן לזיקה ממשית בין שני החיבורים הוא ההסתמכות על אוה״ח כעל תנא דמסייע. על הכתוב: ׳ויתן ה את חנו׳(בר׳ לט:כא) מעיר רחב״ע, כי הצדיק לפעמים משרה חן על הרשע, מבלי שהלה ידע את מקורו האלוהי של חן זה: ׳כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן׳. השראת נעימות על הרשע כשהוא שרוי במחיצת הצדיק נועדה לטפח בנפש הרשע יחס של אהדה כלפי הצדיק: ׳לזה הוצרך ה׳ להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב [להנעים] אליו חן הצדיק׳. לולא דמסתפינא אפשר היה לומר, שבדברים אלה מסתמן נבט של מוטיב הצדיק הכאריזמאטי. ואמנם בפירושו לכתוב: ׳יאר ה׳ פניו אליך ויחונך׳ (במד׳ ו:כד) מסתמך מחבר דמ״א על דברים אלה של רחב״ע, ואומר: ׳ויש לומר דאיתא באוה״ח על פס׳ [פסוק] ויתן ה׳ את חנו ובו׳…׳. ולאחר שהוא מביא את דברי אוה״ח במלואם, הוא מוסיף שאכן זו כוונת הברכה ׳ויחונך׳: ׳שיתן ה׳ חנך בעיני כל ושידעו כולם מן החן שלך׳.מאחר שמחבר דמ״א מסתמך כאן על דברי אוה״ח, כנראה גם הוא מתכוון לצדיק.

חלום יעקב, לפי אוה״ח, כולו נבואה, והרמז לכך במלה ׳והנה׳, החוזרת שלוש פעמים בסיפור: ׳ולזה תמצא שדקדק לומר והנה בכל פרט ופרט מהנגלה אליו בחלום, והנה גבי ראיית הסולם… גבי ראיית המלאכים… גבי גלוי שכינה… הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש׳. מחבר דמ״א מסכים עם פירושו של אוה׳׳ח הן לחלום יעקב שכולו נבואה והן לרמז שבמלה ו׳הנה׳. אך הוא מוסיף משלו לחיזוק הרעיון, ואומר שהמלה ו׳הנה׳ עולה בגימטריא 60, ובהתאם למאמר חז״ל, שהחלום הוא אחד משישים בנבואה, יוצא שחלום יעקב רמוז במלה ו׳הנה׳ והוא כולו נבואה.

הכתוב: ׳למען יטב לי בעבורך׳(בר׳ יב:יג) מעורר קושי בשל הפגם המוסרי שהוא מייחס לאברהם. לדברי אוה״ח, אברהם האמין ששרה בהתייחדה עם איש זר תזכה להתעבר, והבן שיוולד ממנה יוסיף לקיים את המורשה הרוחנית של אברהם, כדין ׳צדיק בן צדיק׳. כוונתו של אברהם לא היתה אפוא להפיק תועלת חומרית, כמשתמע מפשוטו של מקרא, אלא תועלת רוחנית. בעקבות פירוש זה, מציין דמ״א: ׳אמרי נא אחותי את [בר׳ יב:יג] ע״ד שכתב האוה״ח שכוונתו היה שע״י זה תזכה לבנים וכו. בהמשך דבריו הוא בא לחזק את דעת אוה״ח ומציין: כי המלה ׳בעבורך׳ שבכתוב פירושה התעברות, המלה ׳בגללך׳ היא בגימטריא ׳מילה׳ ובביטוי ׳למען יטב לי׳ מתכוון אברהם לטוב הרוחני של העולם הבא. דהיינו, באמצעות הבן יזכה אברהם לעולם הבא, כדעת אוה״ח.

. נמצאנו למדים, שבאוה״ח מודגש בעיקר הקשר המיוחד שבין האל ליעקב, כלומר לכלל ישראל, ואילו הרעיון הקבלי בדבר מעמדו של יעקב כמרכבה לשכינה הוא תוספת של מחבר דמ״א, המפרש את אוה״ח על־פי רוחו.

ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20

עמוד 95

פרשת ויצא- רבי מוסה בוג'נאח-אפרים חזן. המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

אפרים חזן

פרשת ויצא "וְשַבְתִּי בְשָׁלֹום / אֶל בֵּית אָבִּי" פרשת ויצא היא פרשת התפתחותו של יעקב, העמדת השבטים והקמת בית יעקב. הפרשה פותחת בחלום הסולם ובבית האל ובמעמד 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָּלָּיו' (בר' כח, יג) וההבטחה הגדולה: 'הָּארֶץ אֲשֶר אַתָּה שֹׁכֵּב עָּלֶיהָּ לְָך אֶתְנֶנָּה ולְזַרְעֶך… ופָּרַצְתָּ יָּמָּה וָּקֵּדְמָּה וְצָּפֹנָּה וָּנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָּנֹכִי עִמָּך' (שם, יג-טו). החלום וההבטחה הגדולה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת " (שם, טו), ואכן לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום, יעקב הבורח בודד וחסר כול מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי". במקביל להתגלות לקראת הגלות הראשונה והבריחה לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ובהתגלות זו לקראת גלות מצרים מבטיח הקב"ה "אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה…" (שם, מו, ד). הצירוף אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה מתחבר לאמירה 'עִמֹו אָּ נֹכִי בְצָּרָּה', (תהלים צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:

'כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט( 1 וירא כי אין איש וישתומם וגו'

ועוד נרחיב בעניין בע"ה בפרשת ויגש. דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

על המחבר לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד "מזקני לשון הקודש". את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס . לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן בכל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי. השיר שלפנינו הוא שיר מעין איזור בעל מדריך דו-טורי וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" המשקפת את אורך הגלות. שאלת הדובר – הוא עם ישראל – ובקשתו היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום". בקשת החלום מתקשרת היטב אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר מסב את הדברים כלפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ( "הָּ יִיתִ י בַ ּיֹום אֲ כָּלַנִי חֹׁרֶ ב וְ קֶ רַ ח בַ לָּיְלָּה וַתִ דַ ד שְ נָּתִ י מֵּ עֵּ ינָּי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה. הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת. כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ושיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְשּוב ה' אֶת שִיבַת צִיֹון הָּיִינּו כְחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב". המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".

מָּתַי אֶחֱלם / נֹותְבֵּי נְתִיבִי

וְשַבְתִי בְשָּלֹום / אֶל בֵּית אָּבִי

 

לְשַדִי נֶהְפְַך / לְחֹרֶב וְשָּרָּב ,

כְּבֵדֵי נִשְׁפָּךְ / מִיּוֹם חָרַב

דְּבִירִי, וְאַפָףְ / נִמְשַׁךְ וְרֹב רָב

וְאַרְיֵה בְמַּאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי

 

וְהִנְנִי זוֹחַל / וְנַפְשִׁי דָּוָה

מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה

וַאֲנִי מִיַּחַל / וַאֲסִיר תִּקְוָה

כִּי אֱלֹהֵי וַה' לְרִיבִי

 

יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה

יְשֵׁנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה

וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לַגּוֹלָה וְתוֹעָה:

שׁוּבִי אֶל עֲרַיךְ שׁוּבִי

 

חֲנִיתְךְ הָרַק / וְנְקֹם שְׁכוּלָה

מִצָר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה

כְּגֶפֶן שֹׁרֵק / וְתִהְיֶה בְּעוּלָה

הָאוֹמַר לַצֻלָה חֳרָבִּי

 

זְמִירוֹת מְתַנִים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם

לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם

קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם

זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא

1 .מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2 .ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3 .לשדי… ושרב: יבשה בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4 .כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 5-4 . מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6 .ואריה במארב: הוא האויב, על פי תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7 .זוחל: ירא ורועד 8-7 .ונפשי… רוה: נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9 .ואני… תקוה: אני מצפה לגאולה אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10 .כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג. 11-14 .ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11 .ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12 .יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי זכ' ט, יד. 13 .ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14 .שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שּובִ י בְ תּולַת יִשְ רָּאֵּל שֻׁבִי אֶל עָּרַיְִך אֵּלֶה". 15 .חניתך שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 16 .חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 17-16 .על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 22-19 .זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".

פרשת ויצא- רבי מוסה בוג'נאח-אפרים חזן. המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

עלייתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל בשלהי המאה ה- 19.

בין כתבי היד שברשותי, שבאו לי מאבי מורי הרב ידידיה טולידאנו זצ"ל, נמצא ספר קטן בכתיבת ידו של דודי רבי יצחק נסים טולידאנו זצ"ל. מידותיו 16/10 ס"מ וכולל, פירושי פסוקים ומאמרי חז"ל, פסקי דין והלכות שונות שהעתיק מספרים שונים, כמה פתגמים בערבית יהודית עם מקבילותיהם מספרות חז"ל, רשימות אישיות ומשפחתיות, זמני פטירתם של אישים ורבנים בני דורו, ובין היתר, יומן מסע מביקורו בארץ ישראל בשנת תרס"ב – 1902.

 

ברשימה אחרת קצרה יותר מספר הכותב על ניסיון ראשון של הוריו לעלות לארץ ישראל בשנת תרל"ד – 1874. שתי תעודות חשובות אלו שנדון בהן להלן, מוסיפות על ידיעותינו המעטות בנושאי עלייתם של יהודים ממרוקו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19.

 

רקע משפחתי.

 

יצחק נסים בן רבי אברהם טולידאנו כותב היומן, הוא נצר למשפחת טולידאנו ששושלת היוחסין שלה מגיעה עד לדניאל טולידאנו בן יוסף 1570 – 1640, המכונה "ראש גולת קסטיליה" וגם "ראש גולת אריאל". רבי אליעזר טולידאנו סבו של כותב היומן, נשוי היה לבתו של הדיין רבי ברוך טולידאנו הידוע בקיצור כמהרי"ט. בני רבי אליעזר היו, רבי אברהם – אביו של כותב היומן, רבי חביב מחברם של הספרים "הגדת פה ישרים" ו "תרומת הקדש" , ובת אחת זהרה, שרבי יצחק נסים מזכירה ביומנו. אמו של כותב היומן הייתה מרים זריהן, בתו של הגביר יהודה זריהן, מטובי העיר מכנאס, הנזכר ברשימתו הקצרה של רבי יצחק נסים בעל היומן ובמקורות אחרים. שני אחיו של רבי נסים היו, רבי דוד ורבי ידידיה ושתי אחיותיהם, עוואלי, אשת החכם רבי שלמה טובי מחכמיה הרשומים של העיר הנ"ל, ומירא, אשת רבי יעקב טולידאנו. על תולדות חייו של רבי יצחק נסים לא ידוע לנו הרבה. הוא נולד להוריו במכנאס בו' באדר א' תרכ"ב – 1862, שם נתגדל וחונך. הוא למד תורה, כנראה מפי אביו. אחרי שחזר מסיורו בארץ ישראל עקר דירתו לעיר טאנג'יר, שם נפטר בשנת תרע"ה ולא השאיר זרע.

 

רבי יצחק נסים היה תלמיד חכם מובהק, ובקיאותו וידיעותיו בתלמוד ומדרשים היו רחבות ומקיפות. מרשימותיו האישיות אנו למדים שעמד בקשר ידידות עם הרבנים ומנהיגים בני זמנו, במרוקו ובארץ ישראל, מעדויות על פה למדתי שבהיותו בטאנג'יר עסק רבי יצחק נסים גם במסחר ספרים רבים, ביניהם כמה כתבי יד שעברו אחר כך בירושה למורי אבי רבי ידידיה, שייבם את אשתו, ביניהם חיבורו "ויזרע יצחק" פירוש על התורה.

 

היומן והסיור בארץ ישראל.

 

את מטרות ביקורו בארץ ישראל אפשר לדעת מתוך היומן והרשימה הנספחת :

 

1 – הוא מספר שהרב הראשי לעדת המערבים, הרב נחמן בטיטו ז"ל, יעץ לו לחזור למרוקו ולא להתיישב בארץ, כי החיים בארץ ישראל ומצב הפרנסה בה היו אז קשים מאוד. מכאן שבדעתו היה להשתקע בארץ ועלייתו לא הייתה לשם השתטחות על קברות הצדיקים בלבד, אלא גם כדי לברר אפשרות של היאחזות בה.

 

2 – מן הרשימה הנספחת שהזכרנו למעלה אנו למדים, שבשנת תרל"ד – 1874, מכרו אביו וזקנו את כל רכושם וחיסלו את כל עסקיהם כדי לעלות להשתקע בארץ ישראל, והגיעו עד גיברלטר עם כל המשפחה. ייתכן מאוד שרבי יצחק נסים ראה בעלייתו זו מעין קיום רצון אביו וזקנו. מה גם שממקורות אחרים אנו למדים, שעלייתו של כותב היומן לא הייתה אלא חוליה בשרשרת ארוכה של עליית יהודים ממרוקו לארץ ישראל, שנמשכה במשך כל המאה ה-19.

 

3 – במשך סיורו בארץ הרבה רבי יצחק נסים להשתטח ולהתפלל כמעט בכל המקומות הקדושים בארץ. אין ספק שאחת המטרות שלו בביקורו זה הייתה השתטחות על קברי הקדושים ותפילה שיפקדהו ה' בבנים. באחת מרשימותיו האישיות שנכתבה בשנת תרע"א – 1911, אחרי הסיור בארץ, הוא מתלונן : למה עדיין לא זכיתי להוליד זרע של קיימא, ולא הנחתי שום קבורת צדיק בארץ ובחו"ל שלא נשתטחתי וכמה רפואות עשיתי ולא נעניתי ולא הועלתי….

 

4 – בימנו זה הוא מספר על ביקורו אצל קרובי משפחה וידידים אישיים, ביקורים אלה היו אחת ממטרות הנסיעה, ולוּ מטרה משנית.

 

סגנון היומן כסגנון רשימותיו האחרות, הוא סגנון רבני מובהק. אין בו הקפדה על ניסוח מדויק לפי הדקדוק, רבים בו ראשי תיבות, ביטויים מליצים, ביטויי נימוס ותוארי כבוד טיפוסיים לסגנון רבני ספרדי. אי אפשר לקבוע בדיוק את זמן כתיבת היומן, אבל מתוך פרטים אחדים ביומן מתברר, שלא העלה את רשמי מסעו בארץ ישראל בכתב אלא שנים אחדות אחרי הביקור, ובכל אופן לא לפני סוף שנת תרס"ה – 1905. שהרי כשהוא מספר על ביקורו אצל רבי חזקיהו מדיני הוא מזכירו בברכת המתים, והלא נפטר בכ"ב בכסלו תרס"ה – 1905, בערך שלוש שנים אחר ביקורו של רבי יצחק נסים אצלו. פרט חשוב זה מסביר את העובדה, שכמה שמות ותאריכים ביומן אינם מדויקים. אפשר אפוא להניח, שכתב את רשמי סיורו בארץ ישראל על פי מה שנשאר בזכרונו בלבד.

היומן הוא סיפור מסע בארץ ישראל מראשית המאה העשרים, ומצטרף אפוא לספרות העשירה של ספרי המסעות שנתחברו בתקופות שונות. גם ביומן זה תופסים קברי הקדושים מקום חשוב, הגם שרובם ידועים מספרי מסעות אחרים. המקומות הקדושים והקברות הקדושים מילאו תפקיד חשוב בחיי העם היהודי. הם עוררו געגועים בלב היהודים שבכל מקום, שאיפת רבים הייתה לעלות לארץ ולחיות בקרבת המקומות האלה, או לפחות לבקר בה כדי להשתטח על קברי הצדיקים.

 

חשיבות נוספת ליומן זה כמקור לידיעות על עליית יהודי מרוקו והיאחזותם בארץ במאה ה-19. הכותב ביקר אצל קרובי משפחה וידידים רבים. כמעט כל האנשים שכותב היומן נפגש אתם או התארח אצלם היו מיוצאי מרוקו שעלו הם או אבותיהם לארץ ישראל במאה ה-19.יש שמשפחתם עלתה במאה ה-18. רובם היו דור שני או דור שלישי בארץ. כלומר, יהודי צפון אפריקה היו חלק ניכר מהיישוב הישן, ועוד לפני העליות החדשות, בסוף המאה ה-19, חיו יהודי צפון אפריקה כעדות מאורגנות ומבוססות בערי הארץ.

 

יהדות צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט הצטיינה תמיד באהבה עזה לארץ ישראל. מימים ראשונים עמדו יהודי ארצות אלו בקשרים הדוקים ומתמידים עם היישוב היהודי בארץ ישראל. ארצות צפון אפריקה היו אחד מארבעת אזורי השליחות החשובים ביותר. קהילות צפון אפריקה נתבעו וחזרו ונתבעו, ונתנו ביד רחבה לכל ערי הארץ. על השליחות לארצות צפון אפריקה וחשיבותה כתב אברהם יערי : יהודי צפון אפריקה הצטיינו תמיד במדה מרובה של אהבת ארץ ישראל והצלחת השליחות בארצות אלו לא הייתה תלויה ברצון היהודים היושבים בהן, שהיו תמיד מקורבים ביותר לענייני ארץ ישראל אלא במצב המדיני והכלכלי.  ההכנסות ליישוב משליחות לצפון אפריקה היו חשובות מאוד, ולכן, עד שנת תרכ"ב – 1862, לא הורשו החכמים המערביים בירושלים לשלוח שליח מיוחד לארצותיהם, כי על ההכנסות הגדולות משליחות המערב לא יכלו בני ירושלים לותר בשום אופן. יחס הכבוד וההערצה שרחשו יהודי מרוקו לשליחי ארץ ישראל התבטא גם בשירים שחיברו חכמי מרוקו לכבודם ובקינות על מותם.

 

 אולם אהבת יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל התבטאה לא רק בתמיכה כספית, אלא גם בעלייה שלא פסקה בכל הדורות. יהודי צפון אפריקה היו תמיד חלק חשוב וניכר מהיישוב בארץ. הם חיזקו את היישוב ועזרו להתבססותו, ובמקרים רבים נמנו עם מנהיגיו. העדה המערבית כפי קראו יהודי צפון אפריקה לעדתם, הייתה השניה בערכה ובחשיבותה ביישוב, אחרי עדת הספרדים דוברי ספרדית, למן המאה ה-16 ועד לסוף המאה ה-19 בגליל ובירושלים. נעמוד בקצרה על מאפיינים אחדים לעלייתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל במאה ה-19.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

עמוד 145

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

 

1 – חוזי התחייבות חוקיים לעלייה.

במקורות מסופר על כמה  מקרים שבהם התחייבו יהודים התחייבות הדדית, בשטר וקנין כדת וכדין בין איש לחברו, בין בעל לאשתו, ואפילו בין ארוס לארוסתו לעלות לארץ ישראל. הסכם כזה עשה רבי יהודה זריהן, אבי אמו של כותב היומן, שנתקשר בקנין וקנס עם שני חתניו לוקחי בנותיו הלא הם, כהה"ר אברהם טולידאנו, אביו של כותב יומן זה, והרב שלמה זריהן בר יוסף לעלות לארץ ישראל.

אחת הסיבות המכריעות לעריכת הסכמים וחוזים קיבוציים אלה, הייתה הרצון להבטיח את הצלחת עלייתם וקליטתם של העולים בארץ, להסדיר את בעיות הבטחון הכרוכות בנסיעה ולהבטיח את שלמות המשפחה. היה נעים יותר ובטוח יותר לנסוע בחברתם של ידידים ורעים.ברור היה להם כי כאשר יוכלו לחיות יחד בארץ, בקרבת קרוביהם וידידיהם, קליטתם תקל עליהם ולא ימצאו עצמם בודדים ומנותקים מכל קשריהם המשפחתיים והחברתיים בארץ החדשה – גורמים העלולים להניעם לחזור לארץ מוצאם.

צוואות – עלייה כחובה דתית.

קו מאפיין אחר של העלייה הזו הוא שהכלילוה בצוואות האבות לבניהם, והפכו אותה על ידי כך לחובה המוטלת על זרעם מכוח החובה הדתית לקיים דברי המת. מצוואות אלה ניתן ללמוד, כי אהבת ארץ ישראל נחשבת העיני המצווים עקרון דתי. ייתכן שאף כותב היומן, רבי יצחק נסים טולידאנו, בעלותו לארץ בשנת תרס"ב – 1902, ביצע במידה מסוימת את שאיפת אביו לעלות לארץ ישראל, שכאמור עמד לעלות עם חמיו רבי יהודה זריהן ויתר בני המשפחה בשנת תרל"ד – 1874.

3 – עלייה רצופה והמונית.

מאפיין שלישי וחשוב של עלייה זו הוא העקביות. המרץ והעקשנות, שנקטו יהודי מרוקו בהגשמת חזון עלייתם. מיד אחרי שנצנץ במוחו של מישהו רעיון העלייה, או אחרי שאנשים מספר התקשרו והתחייבו בשטר לעלות לארץ ישראל, ניגשו להגשמת ההחלטה, מכרו את רכושם, חיסלו את עסקיהם, הכינו מזוודות, חבילות וצידה לדרך, קמו ועזבו את עיר מולדתם והתחילו במסעם לארץ ישראל.

פעמים רבות רק אחרי שהגיעו לטאנג'יר, לגיברלטר או לאוראן שבאלג'יריה נוכחו שלא איכשרא שעתא, וחזרו כלעומת שבאו.היוצאים שבו לבתיהם רק כאשר נחסמה דרכם מסיבות שלא היו תלויות בהם, כגון, מלחמות שבטים במרוקו, ליסטים בים וביבשה, או שמועות שונות על מלחמה בארץ ישראל ובשכנותיה.

גם כאשר חזרו לבתיהם וניסו להיכנס מחדש למסלול החיים, לא התייאשו מן העלייה, אלא חיכו לתנאים בטוחים ונוחים יותר, ובהזדמנות הראשונה שנראתה להם כשרה ניסו שוב לנסוע.

הערת המחבר: בנוסף על כל הגורמים הללו, היו מקרים שהמושל המרוקאני המקומי התערב בהם באופן ישיר ומנע את עלייתם של יהודים לארץ ישראל מטעמים שונים. כך מספר הרב משאש, שבשנת ת"ר – 1840, נתעוררה שוב תנועת העליה, ושיירה גדולה התכוננה לעלות. ונודע הדבר לשר העיר ועכבם בחזקה כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר כי הערבים לא היו יודעים המלאכות הללו כלל ".  ברור שבמקרה זה מנע המושל את עליית היהודים מטעמים כלכליים, במקרה אחר, מסופר על כמה יהודים שהיו עליהם חובות מהגויים ומהיהודים ולא השיגה ידם לשלם וקבלו עליהם נושיהם לפני שר העיר ועכב על ידם מלצאת את העיר, עד שישלמו את חובם, ואשר לא היו עליהם חובות התכוננו לעלות בסוף אייר. יהודים אלה לא יכלו לעזוב בגלל שלא יכלו לפרוע את חובותיהם. (ע"כ)

עלייה זו לא הייתה עלייתם של יחידים אלא של רבים. במקרים רבים יצאו שיירות גדולות שמספר נוסעיהן היה שמונים נפש. כן למשל מסופר בכתב יד של הרב דוד משאש ז"ל, שבשנת תע"ג – 1713, כל הקהל נתעוררו לצאת מן המצר לשכון כבוד בארצנו.

4 – הגיוון המקצועי והחברתי של העולים.

מאפיין אחר של העלייה הזו הוא הרכב הקבוצות שעלו ממרוקו, ומעמדם האישי, המשפחתי והכלכלי של העולים. עלו משפחות שלמות, אנשים נשים וטף, בבחינת " בנערינו ובזקנינו….בבינו ובבנותינו……"

לא רק זקנים עלו כדי לבלות בארץ ישראל את שנות חייהם האחרונות, ולא רק תלמידי חכמים ומלומדים עלו ללמוד תורה ולחיות מן החלוקה. בעלייה זו הגיעו גם בעלי אומנויות שונות, עובדי אדמה ואנשי מסחר, שרצו להשתקע בארץ ולחיות מעמלם.

עולים אלה התיישבו ביפו, בשפרעם וברמלה. מן המקורות המגוונים המתארים את התיישבותם אנו למדים, שבין העולים ממרוקו היו לא רק בעלי תורה ומלומדים, אלא גם סוחרים ובעלי מלאכה שונים\ ואפילו איכרים פשוטים.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

עמוד 147

פרופסור בשן " פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו "

פגיעות-בחיי-הדת.

הארכיון הציוני תיק מם' 242 מרוקו, תיק מסי 17625-1

העתק

פאס, טו חשון תש״י 7.11.1949

לכבוד

המדור לשליחים,

מחלקת הנוער ומחלקת יהדות המזרח,

שע״י הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ירושלים.

הנדון: היהודים בתאזא.

ח. נ.

השמועות הרבות המגיעות זה כבר למעלה משבועיים על מצבם הרע של היהודים בעיר "טאזא", הניאוני לידי החלטה לנסוע לשם ולראות את הדברים מקרוב. לשם כך ביקשתי את האחראי לעניני העליה כאן ועוד חבר פעיל בתנועה הציונית שניסע יחד לעיר הזו שהיא רחוקה מעיר פאס כמאה ועשרים קילומטרים, כדי לחקור את המצב ולמסור דו״ח לסוכנות היהודית איך חיים היהודים בערים הקטנות במרוקו.

טאזא היא עיר קטנה. כמו כל עיר במרוקו, היא מורכבת מהעיר החדשה הרחוקה מהישנה כשלשה ק"מ. אפשר לקרא לעיר הזו עיר הגבעות כי היא בנויה על, ומסובבת בהרבה גבעות. העיר הישנה היא כמעט הרוסה תושביה הערביים מונים כעשרים ושמונה אלף נפש. רובם הגדול משתייך למפלגות הלאומניות. הפחה האחראי על הישוב הזה כמעט ואין לו שום השכלה גבוהה. הוא השופט הדן בכל הענינים הנוגעים בתושבי המקום המרוקאים. לערבים יש חמשה בתי ספר הנעזרים על ידי הצרפתים. יש בין הנוער הערבי שגמר גמנסיה או למעלה מזה. הנוער המשכיל הוא המהווה את חוט השדרה בארגון המפלגות הלאומניות ובאירגון התעמולה האנטי יהודית. הקהילה היהודית כאן מונה שמונים ושלש משפחות המורכבות משלוש מאות ושמונים נפש, כולם עניים וחסרי כל. ועד הקהלה מורכב משמונה אנשים שלא גמרו אפילו בי״ס עממי. מתפקידם לשרת את הקהילה מכל הבחינות, מתן בסתר, שירותים ציבוריים, וחברה קדישא לקבורת מתים ועוד… אנשים אלה אינם מקבלים את משכורתם מהממשלה כמו בערים הגדולות. כל עבודתם נעשית לשם שמיים. לקהילה הזו בית כנסת אחד שמהוה בו בזמן בית ספר לילדים. בית ספר זה שהוא היחיד כאן, נתמך על ידי חברת אליאנס. הוא כולל חמישים וארבעה ילדים. שאר הילדים לומדים בבתי ספר ערביים. לבי״ס זה שני מורים. הראשון נשלח לא מזמן מטעם חברת אליאנס כדי לנהל את בית הספר ולהורות את השפה הצרפתית לילדים. השני, מלמד תורה ומצוות וגם את השפה העברית. מה שמענין שהאחרון הוא ה-״כל בו" בקהילה זו. הוא ממלא את התפקידים של רב הקהילה, מוהל, שוחט, שליח ציבור, מלמד ומחתן ומשיא עצות בארגון הקהילה.

בשיחה עם הרב סיפר לי קצת על חיי היהודים בעיר הזו. הוא סיפר על הסבל הרב שהיהודים סובלים ע״י הערבים. אין יהודי שיעבור בסימטאות אלה בלי שיחטוף כמה קללות או כמה אבנים. זאת היא מצוה אצל תושבי המקום לירוק על יהודי. יש ערבים באים ועושים את צרכיהם על פתח בית הכנסת ואנחנו מנקים את זה מבלי להגיב. דלותנו ועניותנו הביאו הרבה יהודים להתאסלמות. חיינו כאן אינם חיים. הקהילה כאן חייבת לעקור מהמקום ולזוז ירושלימה. בישיבה של חברי ועד הקהילה סופר לנו על חיי הקהילה. כל היהודים הם מתקני נעליים או מתקני בגדי עור, חוץ משישה מוכרי תכשיטים לערבים. המלאח שהיה לנו נהרס. ומשום כך היהודים גרים עם הערבים ביחד. רבים מאיתנו גרים באורוות. במשך השנה חמש בחורות התחתנו עם ערבים. ייתכן שהדלות וחוסר כל הביאו אותן לידי כך בתקוה שמצבן ישתנה לטובה. אין בידינו אמצעים להצילן. והנה אסון חדש בא עלינו. לפני שלושה שבועות נאנסה ילדה בת שתים עשרה ע״י ערבי ממשפחת הפחה. ערבי זה לקח את הילדה אליו והכריז שזוהי אשתו. כל מאמצינו להחזרת הילדה עלו בתוהו. כל הערבים תומכים בערבי הזה. הם איימו עלינו ברצח אם נעיז לדרוש את הילדה בחזרה. כדי למנוע מהומות התערב הפחה ושם את הילדה בבית הסוהר. הוא אינו רוצה למסור את הילדה לא ליהודים ולא לערבים. מר ח. מעיר פאס, חבר המועצה הממשלתית עשה את הבלתי אפשרי וטרם הצליח להציל את הילדה. "די לנו לחיות בגלות כולנו רוצים לעלות לארץ ישראל. אנחנו יודעים היטב שהחיים בארץ הם קשים מאוד. כבר שבע עשרה משפחות מקהילתנו עלו וכולם רוצים כל הקהילה ביחד".

במשך שהותנו בטאזא ביקרנו את מגורי היהודים. בכל אורוות גרות כמה משפחות יהודיות. חמורים וסוסים עם ערבים מלוכלכים ממלאים את חצר האורוות. ריח הזבל נודף מכל הפינות. יהודים

מסכנים גרים בחדרים צרים בלי שום תנאים סניטריים. משפחה לחדר שבאותו הזמן משמש גם מטבח, החדרים הם ריקים מכל רהיטים. אינני יודע איך מסתדרים שבע או שמונה נפשות לגור בחדר צר כזה. דלות ועוני בכל, והחיים אפורים וגרועים מאד.

כל הזמן ליוה אותנו יהודי אלגייראי שגר בעיר החדשה. הוא אמר לנו שיהודי מקומי לא יעיז ללוות אותנו כי הוא עלול לקבל את ענשו מהפחה ומהערבים. אנחנו האלגייראים נחשבים בצרפתים ומשפטי הפחה לא יחולו עלינו. בעיר החדשה חיים כארבעים וחמש משפחות יהודיות ממוצא אלגייריה. הן אינן מאורגנות. ילדינו נשלחים לבתי ספר של הצרפתים המונים כאן כשלושת אלפים צרפתי [ם] קתולי [ם], מצבנו הוא בכלל לא רע. אנו חיים טוב מאד ואנחנו מסתדרים יפה בפקידות ובמסחר. יש לנו בית כנסת אחד, אין לנו ועד קהילה ולא רב. עוד אין לנו צורך בועדות סוציאליות. ילדינו מתרועעים עם הצרפתים, ישנה סכנה שישכחו פעם את יהדותם.

בברכת חברים, (-) שלמה כהן

בע"ה סיום הספר בשלמותו של פרופסור בשן " פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו "

עמוד 256

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה

מהדורת "מים חיים" החדשה

נינו של היו״ם – הרב אריאל אלקובי, ערך ופרסם בשנת התשע״ח (2018) מהדורה מיוחדת של שו״ת ״מים חיים״ בארבעה כרכים ובהם כלל כתביו ההלכתיים של רבנו, הן פסקים שפורסמו והן פסקים שראו אור לראשונה ע״פ הסדר הבא:

  1. מים חיים ח״א – כמו כרך א׳ של מים חיים כפי שפרסם רבנו בעצמו.
  2. מים חיים ח״ב – כלל התשובות מחלק או״ח שנדפסו בספר ״מים חיים״ ח״ב בעריכת הרב דיין, בצירוף תשובות בנושא או״ח שנלקטו מתוך ״אוצר המכתבים״ ו״נר מצוה״.
  3. מים חיים ח״ג – ״מים קדושים״ כלל התשובות מחלק יורה דעה שנדפסו בספר ״מים חיים״ ח״ב בעריכת הרב דיין, בצירוף תשובות בנושא יו״ד שנלקטו מתוך ״אוצר המכתבים״, ובנוסף הובא כל הספר ״זבח תודה״.
  4. מים חיים ח״ד ־ ״מים טהורים״ כלל התשובות מחלק אבן העזר שנדפסו בספר ״מים חיים״ ח״ב בעריכת הרב דיין, בצירוף תשובות בנושא אה״ע שנלקטו מתוך ״אוצר המכתבים״, ובנוסף הובא כל הספר ״גרש ירחים״. לכרך זה צורף גם החלק החמישי ״מים קרים״ כלל התשובות מחלק חושן משפט שנדפסו בספר ״מים חיים״ ח״ב בעריכת הרב דיין יחד עם חיבור ״משפטי השררה״, בצירוף תשובות בנושא אה״ע שנלקטו מתוך ״אוצר המכתבים״, ובנוסף הובא כל הספר ״שבט סופר ועט סופר״.

לאורך כל הסדרה מופיעות הערות העורך (הרב א. אלקובי), מפתחות ומראה מקומות תחת קובץ שנקרא ״יד יוסף״.

סך כל היצירות שכתב היו״ם – שלושים ושלוש, ע״פ מניין זה: מים חיים; תפארת בנים אבותם; מים קדושים; מים טהורים; מים קרים; משפטי השררה; אוצר המכתבים; דברי הימים למקנס; יו״ם ליו״ם; דברי ימי תלמסאן; נחלת אבות; נר מצוה; זבח תודה; לחם תודה; נהג ולך; כף קטנה; מעשה רב; אצבע קטנה; יד יוסף; ערך קטן; גרש ירחים; ויזכור יוסף; בגדי ישע; מנחת יוסף; מגד שמים; יוסף לקח; פלגי מים; די השיב; מרו את רוח קדשו; שירת הי״ם; שבט סופר ועט סופר; מגן אברהם; אבני זכרון.

מלבד כתיבת ספרים, פרסם היו״ם עשרות הסכמות לספרי קודש מגוונים. ברוב הסכמותיו ניתן למצוא, מלבד שבחי הכותב, גם רעיונות דרשניים והלכתיים שהופכים את ההסכמה לבעלת משמעות עצמית בלתי תלויה. להלן רשימה של ספרים נבחרים עליהם כתב היו״ם הסכמות מיוחדות:

  1. עת מלחמה ועת שלום, הרב יצחק מרעלי, אלג׳יר, התרפ״ט -1929
  2. דברי שלום, הרב שר שלום משאש, מקנס, התש״ה (1945).
  3. קרן לדוד, הרב דוד הכהן סקלי, מקנס, התש״ז(1947).
  4. פרחי כהונה, הרב מסעוד הכהן, קזבלנקה, התש״ח (1948).
  5. חיי עמרם, הרב עמרם אלבאז, מקנס, התש״ט(1949).
  6. יד רמ״ה, הרב רפאל מאמן, ג׳רבה, התש״ט(1949).
  7. די השב ואם למסורת, הרב שלמה בירדוגו, מקנס, תש״י(1950).
  8. מזרח שמ״ש, הרב שלום משאש, קזבלקה, התשכ״ב(1962).
  9. ראש משבי״ר, הרב משה בירדוגו, לוד, התשע״ו(2016).

הספד שכתב רבה של ירושלים

רבנו היו״ם היה בן דודו של צדיק יסוד עולם, הרה״ג רבי שלום משאש זלה״ה, רבה הראשי של מרוקו ולימים רבה הראשי של ירושלים וראב״ד. מחבר הספרים: שמ״ש ומגן, תבואות שמ״ש, בית שמ״ש, וחם השמ״ש, מזרח שמ״ש ועוד.

כך כתב רבי שלום משאש על היו״ם:

עצור במלין בל אוכל לבא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה.מזה בן מזה. פאר משפחתנו. יוסף עינינו. המפורסם בכל תפוצות ישראל. כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש זצלה״ה. אסתפק במלים קצרות שאמרתי זה שנתיים בהספדו של צדיק בפני קהל רב. כי בסילוקו נכבה אור גדול.

אחד מן הרמתיים. מזוקק שבעתיים. סבא דמשפטים. מבני עליה מעטים. עטרת זהב גדולה. משיירי כנסת גדולה. כמלאך האלהים זיו פניו ותוארו.

נזר ישראל ופארו. הרב הגאון. מעוז ומגדול. הדיין. החריף. הפסקן. הלמדן. המתמיד. המורה. המטיף. הדרשן. המשורר. הסופר המובהק. המליץ הגדול. הצייר. הדווקן ומסודר בכל ענייניו גשמיים ורוחניים. חמשים שנה שפט את ישראל. רב פעלים מקבציאל. בחיבוריו הרבים הגביר חיילים. שואלים אותו בכל מקום ומשיב על כל קוץ תלי תלים. בתנ״ך. בבבלי ירושלמי. בהלכה באגדה במדרש ובפוסקים. ביודעו ומכירו לילה כיום יאיר. לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה. והיד כותבת בור סיד שאינו מאבד טיפה. כל ימי היותו. דרש דרש בקהלתו. מדי שבת בשבתו. שם ראיתי את הלחץ בנות צעדה עלי שור לראותו. ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב. וימצא יוסף חן. תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל. גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב. עוד יוסף חי.וזכרו לא יסוף מזרע ישראל.

(הסכמה לספר אוצה״מ ב)

מיוסף ועד יוסף

חכמים רבים וגדולים היטיבו לתאר את דמותו ותאריו של רבנו הגדול היו״ם. להלן מספר ציטוטים נבחרים מחכמי ישראל:

מרן הרב כמוהר״ר עובדיה יוסף זצ״ל:

פעולת צדיק לחיים הוא הרב הגדול, מעוז ומגדול, טובינא דחכימי, מרגניתא דלית לה טימי, ראב״ד מקודש, חכם לבב ואמיץ כח, שמו נודע בשערים, כמהר״ר יוסף משאש זצ״ל. הרב הראשי וראב״ד לחיפה והמחוז.

(הסכמת הרב עובדיה יוסף זצ״ל לספר ׳גרש ירחין)

כמוהר״רמשה מלכה זצ״ל:

ואני סומך על שכלו הזך ועל הגיונו הבריא של הגאון ז׳׳ל, שלא יוציא מתחת ידו דבר העומד להסתר, כי רב הוא וגדול כוחו בפסיקה ההלכתית ומי כמוהו מורה, וזיל קרי בספרו מים חיים ח״א וח״ב ותראה איך הוא מגלה עמוקות וחושף מקורות, עוקר הרים ומגיד מישרים

(והשיב משה, סי׳ ה).

כת׳׳ר שואל האם רבני מרוקו קבלו את דעתו, בודאי לא כולם, אלה המעדיפים כוחא דהתירא העריצו אותו, וכל מה שכתב קדוש הוא בעיניהם, ואלו המתחסדים אוהבי החומרות לא נהגו כמותו, וכך היא המידה בכל דור

(והשיב נושה, סי' לה).

הרה״ג כמוה״ר יוסף משאש זצ״ל הוא פוסק גדול מוסמך ומכובד, ומי שהגיד לך שאין סומכין על דבריו, שקר דיבר ועתיד ליתן את הדין

(והשיב משה, סי' מט).

כמוהר״ר דוד שלוש זצ״ל:

על המנוח הרב יוסף משאש ז״ל נוכל לומר שהיה נר ישראל בהפצת התורה בעיר תלמסאן בעיר מקנס, ספרו ״מים חיים״ יעיד על התשובות הרבות שהשיב לשואליו, והדריך את העם בתורה ויראת שמים, ביהכ״נ שלו בעיר מקנס היה מלא בכל שבת מפה אל פה מאנשים שצבאו עליו לשמוע דברי הלכה ואגדה תורה ומוסר מפיו. עמוד הימני בעבודת ה׳ הטהורה והזכה ללא כחל וללא סרק, בענותנותו ותומתו ביושרו וצדקתו,ויחד עם זה היה פטיש החזק להוכיח בשער לחכמים בעיניהם אשר חשבו לפגוע בחז׳׳ל ובתורתם.

(משכיל לדוד עמי קסא)

כמוהר״ר דוד משאש זצ״ל:

ובבואי לדבר על רבנו הגדול זלה״ה, לא ידעתי במה אפתח ובמה אכנהו,

אם בקדושה וטהרה, הוי אדון קרו לו, כל העם עונים מקודש לעומתו. אם בפסיקת ההלכות, מי כמוהו מורה. אם באגדות, הן ידוע לכל כי גדול הדרשנים בדורו היה. אם בדיינות, הן שמו יצא לפניו כרועה קהילות ישראל בתלמסאן, מקנאס וחיפה ת״ו. ואם היותו מחבר, הלא מקומו שמור לו בין גדולי המחברים. כי בכל תחומי התורה ידו הדה, אם בשירה ומליצה, הלא מראש ידוע לכל כחו המופלא בהגיון ומליצה ובנועם שיריו היקרים והמופלאים שבאו ונדפסו בפתחי ספריו ובהקדמותיו היקרות לשאר מפרי החכמים, כי רבינו יוסף זצ״ל היה איש האשכולות במלא מובן המילה, איש שהכל כלול בו, כליל החכמה והמדעים, כליל הבינה,

כליל באהבה וחיבה, הן כל אנשי הערים שהיה בהן ומחוצה להן כשזוכרים את שמו המה יתנו, המה יפארו את מעלותיו. כי איש פלאי היה, ועם כל מעלותיו הרבות, המאירות וזורחות כאור השמש, עוד היה מגלה טפח ומכסה טפחיים, ולכן יהא זה מן הקושי לבא ולתאר בשרד את מעלותיו, אך לכבודו אמרתי אוחילה לדבר ויהי מה, ואהי כמציץ בין החרכים. גדלותו בתורה ובכל חכמה, היה גאון עצום בכל מכמני התורה, כי היה בקיא בכתבי הקודש עד להפליא, וכן דברי המשנה והתלמוד והראשונים היו מונחים אצלו כמאן דמנח ליה בכיסתא, וכל ספרי הפוסקים היו חרותים לו על לוח לבו, זאת לבד מגדלותו בחכמת המליצה, הדקדוק והשיר, וגם מספרי החקירה האלהית לא הניח ידו, כאשר יראה כל מי שמציץ מעט בספריו הקדושים, איך הם מלאים מזן אל זן, וגדושים בידיעות מפליגות בכל תחום וענין. צא וראה לדוגמא את ספרו הגדול אוצר המכתבים, שיש בו ידיעות מופלאות בפשטי לשון הכתובים, בסוגיות עמוקות ועמומות בש׳׳ס ופוסקים, בקושיות והויות דאביי ורבא, ולכל קושיא בדברי הש״ס והפוסקים הוא עונה בצורה מופלאה, ושוטח הדברים כשמלה, שמורה בכל וערוכה, עד שכל חיך מעדנים תמצא.

(דברי פתיחה הרב דוד משאש לאוצר המכתבים ח״א מכון"כתר שלום״)

כמוהר״ר שלמה משה עמאר שליט״א:

ויהי איש אחד מן הרמתים, הוד פניו מאיר עינים, דומה כמלאך מן השמים, מראהו מתוק ומאיר עינים, זיו אורו מזוקק שבעתים, חן ה׳ עליו מלוא חופנים, טהור וזך ונקי כפים, נועם מדותיו כזהב פרויים, מרוקם משובץ בעדי עדיים, וכל רואהו שואל, הזה מחניים. פני משה כפני חמה, האשל אשר ברמה, יוסף דעת יוסף חכמה, על אחת כמה וכמה, האירה פניו בעצמה, שם ניצבה גם קמה, תורתו תורה תמימה, עטפה וחנונא בהינומא, יפה כלבנה ברה כחמה, שלם הוא ומשנתו שלמה, יראתו זכה ותמה, מושרשת בנשמתו פנימה, הוא מוצב ארצה וראשו השמימה.

הוצק חן בשפתותיו, בהם הביע את דעותיו, בשיעוריו ודרשותיו, אמריו ורעיונותיו, וכל שומע אמרותיו, נרגש מאוד יקרותיו, לטעום מתיקות פירותיו, צוף דבש יזל מאורותיו, בין כוכבים עליותיו, ברכות שמים הם ברכותיו, חובק דורות עולם בזיכרונותיו, ימות עולם מקופלים באגרותיו.

האדם הגדול בענקים, בנן של קדושים וצדיקים, שמו נודע בין גדולי הפוסקים, אשר בחכמת התורה מעמיקים, צוללים במעמקיה ולא שבים ריקים, תורתם שלמה לא לחלקים, יעלו שמים ירדו תהומות לעמקים, להעלות פנינים מזוקקים, תורת ה׳ משחקים, וכולם שומעים ומשתוקקים, נאלמים ומרותקים, כי אורות התורה עלי לבו חקוקים,

והוא מעביר שמועה מן המעתיקים. מגדולי הגאונים בדורו, זיוו והדרו, משוש העולם ומאורו, מורנו ורבנו ועטרת ראשנו, כקש״ת רבי יוסף משאש זללה״ה. מגדולי חכמי ודייני מרוקו בדורות האחרונים, והרב הראשי וראב״ד מקודש בעי׳׳ת חיפה ת׳׳ו.

(דברי פתיחה של הרב שלמה משה עמאר שליט״א לנחלת אבות ח״א ענז׳ טו)

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה

עמוד 34

Sur les pas d’Andre Chouraqui a la decouverte d’une "terre inconnue

Sur les pas d’Andre Chouraqui a la decouverte d’une "terre inconnue"

 

Ce texte s’adresse a ceux qui n’ont pas (encore) eu le loisir de lire les 600 pages de l’ouvrage d’Andre Chouraqui « Histoire des Juifs en Afrique du Nord ». Cet ouvrage  raconte l’exil des Juifs au Maghreb, vecu durant pres de trois millenaires, exil qui s’acheve en quelques decennies avec l’accession du Maroc, de l’Algerie et de la Tunisie à l’independance, coincidant avec la resurrection de l’Etat d’Israel.
 
 
« Qui sommes-nous ? D’ou venons-nous ? »


Telles etaient les interrogations d’Andre Chouraqui enfant, eleve du lycee d’Oran de 1917 à 1935, questions qui demeuraient sans reponses : aucun historien ne s’etait penche sur cette minorite juive vivant dans un ocean berbere et arabe, mais presente au Maghreb  avant la conquete romaine et l’invasion arabe.


Pour combler cette lacune, Andre Chouraqui a ecrit  ce livre, publie pour la premiere fois en 1985 et reedite en 1998. L’auteur nous confie qu’il a parcouru la region a la recherche d’archives disseminees sur un immense territoire, etendu  de la Mediterranee a l’Atlantique et se prolongeant au sud par le desert du Sahara.


Les recits d’historiens romains, arabes, hebreux, espagnols sont parfois contradictoires et certaines de leurs affirmations   paraissent    invraisemblables. Andre Chouraqui  s’efforce de distinguer la realite historique des mythes et des legendes.
Tâche delicate  dont il mesure la responsabilite :


« Aussi n’est-ce pas sans trembler que l’on devient historien d’un tel passe, d’autant plus qu’il constitue sur les tables de l’humanite et sur celles meme d’Israel une terra incognita », ecrit-il dans les premieres pages de son ouvrage, devenu un ouvrage de reference.
 
 
Pour donner une idee de son  contenu, nous repondrons aux  sept questions que se posent les descendants des Juifs d’Afrique du Nord.

 
 
1- Quand les Juifs se sont-ils implantes en Afrique du Nord ?
 
 
Les origines   sont multiples, les premiers flux migratoires remontent   a  l’antiquite, les derniers   au XVeme siecle.

 La premiere vague serait venue du Proche-Orient : avec les Pheniciens, originaires  de Tyr  des « colons » juifs auraient participe à la fondation de Carthage en 813 avant J.-C. puis au developpement de l’Empire carthaginois, jusqu’ a sa destruction par les Romains en 146 avant J.-C.


La deuxieme vague   aurait fui  la Judee après l’invasion perse et la destruction du premier temple par le roi Nabuchodonosor  en 586   avant J.-C.


La troisieme   est liee a  la guerre des Juifs contre les Romains  marquee par la destruction du deuxieme temple  en 70 apres J.-C. Les conditions de vie precaires, la misere, la famine, l’insecurite, avaient contraint de nombreux Juifs a essaimer sur tout le pourtour mediterraneen, ou ils seront rejoints par des milliers de combattants prisonniers devenus esclaves des Romains.


Les quatrieme et cinquieme vagues   sont venues d’Espagne apres la reconquete de la peninsule iberique par les Chretiens : en 1391 apres des massacres en  Castille, en Aragon et aux Baleares, puis  un siecle plus tard en 1492 a la suite du  decret d’Isabelle la catholique donnant le choix entre l’expulsion, la conversion au catholicisme ou le bucher.
 
 
2- Qu’en est-il de la conversion des Berberes au Judaisme ?
 
 
Le proselytisme juif a ete autrefois  une realite :   plusieurs tribus berberes se sont converties au judaisme, mais nombre de ces berberes fraichement judaises adopteront la religion des conquerants islamiques.


La  Kahena, reine berbere convertie au judaisme,  qui dirigea le tres ephemere royaume berbere, menera la lutte contre les Arabes à la tete de guerriers juifs et berberes. Elle succombera devant les forces ennemies, mais ses deux fils se convertiront a l’islam et avec 12000 cavaliers berberes partiront a l’assaut  de l’Andalousie.
Le nombre de Berberes judaises  demeures juifs est impossible a chiffrer.
 
 
3- Qui a gouverne l’Afrique du Nord durant ces trois millenaires, et quel etait le statut des Juifs sous ces differents regimes ?
 
 
Du temps de Rome (de 146 avant J.-C. à 430  apres J.-C.), après une ere de tolerance, les persécutions ont repris avec la christianisation de l’Empire.
Fermons vite  une  parenthèse d’un siecle, l’ere des Vandales, barbares venus de Germanie, qui auraient ete plus deletere pour les Chrétiens que pour les Juifs.
Avec Byzance (533- 642) les Juifs sont a nouveau victimes des persecutions chretiennes.


Le règne de l’islam  débute en 642. Il a été longtemps celui   d’une mosaïque de dynasties arabes puis  le Maghreb est tombé aux mains  des Turcs de l’Empire ottoman à partir du   XVème siècle.
 
 
«  La survie des Juifs pendant leurs exils en pays musulman et en Europe constitue un miracle non moins important que leur sortie d’Egypte sous la conduite de Moïse ». Cette phrase citée  par André Chouraqui  n’a pas été écrite au XIXème ou au XXème siècle comme on pourrait le croire : son auteur est un théologien juif du XIème siècle, ce qui en dit long sur la condition des Juifs en Afrique du Nord et  en Europe entre le septième et le onzième siècle. Le jugement de ce théologien  demeure   vrai sur une période encore plus longue, jusqu’en 1830, soit 21 siècles sous le joug islamique!
 
Cette survie s’explique aisément lorsque l’on sait que le sort des Juifs était différent suivant les périodes ou les dynasties, la pire ayant été celle des Almohades
 

 « Ce qui, à un moment déterminé est vrai pour les Juifs du royaume de Tlemcen, est contredit au même moment pour ceux de Tunis, de Kairouan ou de Marrakech », comme nous le rappelle André Chouraqui.
 
Le statut de dhimmi, et ses humiliations, statut  de sujets  chretiens et juifs beneficiant d’une protection  pour etre autorises à vivre en Terre d’Islam, etait  appliqué de facon plus ou moins stricte. La djizzya était un tribut apporte annuellement par le représentant de la communauté juive en échange d’une… gifle. Ici ou là se sont déroulés des pogroms, mais ces explosions de violence n’étaient pas planifiées ;  elles consistaient plus en  pillages qu’en massacres ou en  conversions forcées.
 
La ghettoïsation dans les mellahs du Maroc, qui comportait  des avantages et des inconvenients pour leurs habitants, n’etait pas perçue comme une mesure coercitive, mais, avec la surpopulation, les conditions de vie y etaient devenues epouvantables.
 
 
Et  l’on comprend que la conquete de l’Algerie par la France en 1830 et l’instauration d’un protectorat sur la Tunisie en 1881 et le Maroc en 1912 aient ete considerees par les Juifs comme une liberation : elles mettaient fin à 21 siecles de « dhimmitude » et constituaient  une ouverture vers la modernite.
 
De plus le decret Crémieux. (octobre 1870) accordait la  citoyenneté française  à tous les Juifs d’Algérie. Ce décret qui avait déclenché la colère des  antisémites, particulièrement virulents au moment de l’affaire Dreyfus, a été abrogé sous le gouvernement Pétain (octobre 1940) et il fallut attendre 1943 et le gouvernement de Gaulle pour que les droits des Juifs soient rétablis
 
En 1962 les Juifs d’Algérie ne pouvaient prendre le risque de devenir les sujets d’un Etat arabe et n’ont pas eu d’autre choix que de quitter leur terre natale, tout comme leurs coreligionnaires de Tunisie et du Maroc.   
 
 
 4- Des Juifs  d’Afrique du Nord se sont-ils convertis à l’islam ?
 
 
Des conversions forcées  ont eu lieu, mais il semble qu’elles aient été limitées à certaines périodes, notamment au cours de la dynastie des Almohades.
 
Le sentiment de communautés dispersées d’appartenir au même peuple a constamment prévalu, mis à part les conflits ou plutôt les rivalités entre autochtones et nouveaux arrivants d’Espagne sur des questions de rite religieux.
 
 
5- En quelles langues s’exprimaient-ils ?
 
 
L’hébreu n’a plus été la langue parlée, mais il est demeuré la langue de la prière et des livres religieux. Les langues parlées ont été l’arabe, le judéo-arabe, le judéo-berbère, le judéo-espagnol puis le français.
 
 
6- Ou vivaient les juifs d’Afrique du Nord  et quelles etaient leurs professions ?
 
 
Certains etaient des citadins, d’autres des ruraux sedentaires ou semi-nomades,  quelques uns, dans le sud tunisien ont ete des  troglodytes.
 Ils etaient commercants,  artisans, cultivateurs dans des proportions sans cesse fluctuantes ;  avec la presence française, de nombreux Juifs ont exercé des professions libérales ou sont devenus fonctionnaires de la République.
 
 
7- Que sont devenus les Juifs d’Afrique du Nord ?
 
 
A l’accession de l’Algeie, du Maroc et de la Tunisie  à l’independance, une infime proportion de Juifs est demeuree au Maghreb : la majorite a quitte l’Afrique du Nord pour se rendre en Israel, en France, au Canada…, mais nombre de Juifs ont fait leur alya apres une etape plus ou moins longue en France ou outre Atlantique.
Avec le retour en Israel, « la boucle est bouclée », les Juifs d’Afrique du Nord sont revenus, après un long exil, sur la terre de leurs ancetres.
 
 
Erudition, impartialite, rigueur, tels sont les termes qu’inspire la lecture de « L’histoire des Juifs en Afrique du Nord », fruit d’un travail considerable de l’auteur aide par des chercheurs,  Mme Colette Guigui et M. Gabriel Barel,  qui ont contribue a reunir, a traduire et a analyser la riche  documentation sur laquelle s’appuie l’historien.
 
 
Notes : André Chouraqui, né en 1917 à Aïn-Témouchent, nous a quittés en 2007, à l’âge de 90 ans, au terme d’une vie exemplaire : ce juriste de formation  a ete l’auteur de traductions de la Bible et du Coran, de poesies et de nombreux ouvrages, parmi lesquels sa celebre autobiographie « L’amour plus fort que la mort ».
 
 
Il a fait son alya en 1958 ; en 1965 il a ete elu vice maire de Jerusalem.
Il existe une association des amis d’Andre Chouraqui vouee à perpetuer sa memoire.
 

 
Source : Paul Benaïm pour Guysen International News – Mardi 20 juillet 2010

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

5 – מניעים דתיים לאומי

מספרו של הרב משאש וממקורות אחרים אנחנו לומדים על מניעים נוספים לעלייה עקיבה ומתמידה זו, עלייה שנמשכה והתחדשה כמעט בכל דור ודור. אמנם, אין ספק שהרקע לעליית יהודי מרוקו לארץ במאה ה-19, כמו בתקופות אחרות, היה חוסר בטחון והעדר יציבות פוליטית, ששררו אז במרוקו.

סבל הגלות, הצרות והפורענויות בפקדו את יהודי מרוקו מפעם לפעם, במיוחד בימי שלטונם של מושלים עריצים כמו מולאי אלייזיד (המזיד ימח שמו) שמשל בסוף המאה ה-18, דחפו את יהודי מרוקו לנסות לשים קץ לסבלם על ידי עלייה לארץ האבות. אולם, המניעים המכריעים לעלייתם היו דתיים, משיחיים לאומיים. שכן אף התנאים הפוליטיים והמצב הכלכלי בארץ ישראל הימים ההם לא היו מזהירים יותר מאשר במרוקו. אדרבא, מקורות הפרנסה בארץ ישראל היו מוגבלים ביותר. הדחף לעלייה היה האהבה העזה לארץ ערגתם המשיחית לאומית, רצונם העז לחיות בסמוך למקומות הקדושים והשאיפה ללמוד תורה. רגשות אלו נתלבו בזכות הקשר החזק והמתמיד, משך כל הדורות, של יהדות מרוקו ליישוב היהודי בארץ ישראל, השד"רים שיצאו מכל ערי ארץ ישראל למרוקו לעתים תכופות, חיזקו קשר זה בדרשותיהם הנלהבות, בהשפעת אישיותם התורנים ובהטפתם לעלייה לארץ ישראל.

לדוגמא : רבי עמרם בן דיוואן שהיה בשליחות חברון במרוקו בשנת תקל"ג – 1733, דרש בשבת שלח לך בבית הכנסת של האדמו"ר רפאל בירדוגו זצ"ל דרוש ארוך ונלהב לעורר את הציבור לעלות לארץ ישראל והייתה התעוררות גדולה לזה. אחד הביטויים לרגשות אלו היו פיוטים של יהודי מרוקו, פיוטים אלה רוויים אהבה עזה לארץ ישראל, נושאים ערגה דתית לגאולה, לביאת המשיח ולקיבוץ גלויות מחד גיסא, וקינות על סבל הגלות וחורבן בית המקדש מאידך גיסא. פיוטים אלה השגורים בפי המון העם ומושרים בפיו בכל הזדמנות דתית או משפחתית, עזרו הרבה להגביר ולחזק את הזיקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל במשך כל הדורות.

יומן.

יצאתי מאלכסנדריה. נסענו אני וידי נפשי הדיין המצוין, רבי אליהו ילוז השם ישמרהו ויחיהו, שנת תרס"ג, סדר ויקהל, אדר א' והלכנו לבירות ועשינו האלקוורינטינה ו' ימים.

המונח הצרפתי Quarantaine מראה, שהיסטוריית תקופת הבידוד נמשכה ארבעים יום אבל אחרי כן ארכה רק ימים מספר, הכל לפי ארץ המוצא והנסיבות.

מדובר כאן על תקופת ימי בידוד וחיסון, שכל עולה היה צריך להיות מבודד בהסגר, שבו עשו לו חיטוי מחשש מגיפות ומחלות מידבקות, שכנראה פרצו אז בארץ, במיוחד בטבריה, ובארצות אחרות.

הערת המחבר – הרב אליהו ילוז נולד בעיר מיזגידה, הסמוכה לתאפילאלת בדרום מרוקו, בשנת תר"ך – 1860 ונפטר בטבריה בשנת תרפ"ט – 1929. היה שד"ר במרוקו פעם ראשונה בשנים 1891 – 1893 ופעם שנייה 1899 – 1902. קרוב לוודאי בזמן ביקורו בשנת תרס"ב, או אפילו בתרנ"א – תרנ"ג, 1891 – 1893, הכיר ר' אליהו את רבי יצחק כותב היומן והתיידד אתו. לפי הרב יוסף חיים ילוז, בנו של רבי אליהו הנ"ל, שליווה את אביו בביקורו השני במרוקו, הם חזרו לטבריה דרך מלטה ואלכסנדריה בחודש אדר א,, בדיוק באותה דרך ובאותו זמן שמדובר עליהם ביומן זה בשנת תרס"ג – 1903.

אך כיוון ששנת תרס"ב הייתה שנה מעוברת וגם כותב היומן מוסר שהגיע לארץ ישראל באדר א', אין ספק שזו הייתה שנת תרס"ב – 1902 ונתחלפה לכותב היומן שנת תרס"ב בשנת תרס"ג. סוף הערת המחבר.

אחרי כן הלכנו לחיפה תובב"א ונתארחתי אצל יוסף לובאטון ששה ימים. ובחיפה נשטתחתי על קבורת רבי דימי דמן חיפה הנזכר בתלמוד. ( הכוונה לרבי אבדמי דמן חיפה, המצבה נמצאת סמוך לציון קברים של רבנים ספרדיים, שחיו בחיפה בראשית המאה ה-19.)

ושם קבור עמו חכם אשכנזי בתוך בית אחד. והלכתי להר הכרמל, למערת אליהו הנביא ויצאתי יום ג' ולנתי בשפרעם ושם קבור רבי יאודה בן בבה עליו השלום. ומשם הלכתי לעיר הקודש טבריה, ובעל הבית הוא החכם רבי יאודה טולידאנו. ונשטתחתי על קבר רבי מאיר בעל הנס זיע"א כמה פעמים.

ההילולא של רבי מאיר בעל הנס בי"ד באייר היה נפוץ מאוד במרוקו. כמו כל מאורע חגיגי דתי הונצחה חגיגה זו בפיוטים שחיברו חכמי מרוקו לרגל המאורע. והנה שני קטעים מפיוט אחד להילולת רבי מאיר בפי יהודי מרוקו :

אשירא נא, שבח האי תנא, סתם משנה, דרבי מאיר

נגיל בביתו, ובמכון שבתוף על מצבתו, דרבי מאיר

יום פסח שני, אהלל אני, באשכבתיה, דרבי מאיר

והסוחרים, כל נדיב ירים, סלעים דינרים, לרבי מאיר

אותותיו רבים, הם ככוכבים, הכל קרובים, לרבי מאיר

בשעת לידה, אשה חרידה, פשטה ידה, לרבי מאיר

פיוט זה משקף את המקום החשוב שתפסה אישיותו של רבי מאיר בעל הנס בחיים ובפולקלור הדתי של יהודי מרוקו. הפיוט הזה נדפס בספר "ישמח ישראל" – אנתולוגיה של פיוטים מחכמי מרוקו ואחרים, שיצא לאור במכנאס בשנת תרצ"ט – 1939, על ידי "חברת יחזקאל הנביא".

בגלל קברו של רבי מאיר בעל הנס, משכה טבריה מאוד את יהודי מרוקו, וגם שלוחיה נתחבבו מאוד על יהודי צפון אפריקה.

רבי יאודה ( יהודה ) המחבר מקפיד לא לכתוב "יהודה " שלא לכתוב שלוש אותיות רצופות משם הוי"ה. רבי יהודה טולידאנו הוא אביו של הרב יעקב משה טולידאנו, מחבר ספר "נר המערב" אולי בין הספרים הראשונים המקיפים ביותר אודות היסטוריית יהדות מרוקו וגם שר הדתות בשנים 1958 – 1960. רבי יהודה נולדת לאביו רבי יעקב במכנאס שבמרוקו בשנת תר"ב – 1842, ונפטר בטבריה בשנת תרפ"ד – 1924, בן 82 שנה. בהיותו בן עשרים שנה עלה לארץ ישראל והתיישב בטבריה.

וגם כן נכנסתי למרחץ הסמוך לו והוא מים חמין מאליהם והם חמי טבריה. וסמוך לטבריה קברי הרמב"ם ז"ל ושל"ה – שני לוחות הברית ז"ל, ורבן יוחנן בן זכאי ז"ל, ורבי ורבי אסי ז"ל, וקבר רב כהנא ותלמידיהם. ואחר כך על ראש ההר רבי עקיבא ז"ל וכ"ד אלף תלמידיו עליהם השלום.

ואלה חמי טבריה יש אומרים ממי גיהנום באין. ויש אומרים ממי המבול. ויש אומרים מסדום שיש בהם ריח גפרית ומלח. ושבת קדש סדר פקודי עשה לי ידי נפשי הרב אליהו ילוז ארוחה וסעדתי בביתו ג' בעודות של אותו שבת שכרו כפול מן השמים.

ויום ב' סדר ויקרא יצאתי מעיר הקודש טבריה לחיפה ולנתי בדרך בעיר אלנסארה והיא עיר הנוצרת, ושם קבור ישוע הנוצרי יש"ו, ואין דרים שם ישראלים כלל.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

עמוד 151

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

יהדות-מרוקו

יחד עם שלום קדוש ורעייתו, נתפסה גם בתם סיבי אברג׳ל, אחותו של דוד, יחד עם שניים מילדיה. בעלה של פיבי, וכך גם בתה, שלא היו באותה העת בבית, חייהם ניצלו. גם מרסל וסימי, אחיותיו של דוד קדוש, נתפסו יחד עם אביהם בזמן פלישת הנאצים לבית.

פיבי נרצחה בליון על ידי הגסטפו יחד עם שני ילדיה, ביום כ״ב באב תש״ד (11 באוגוסט 1944). מרסל נעלמה ומעולם לא נודע את אשר עלה בגורלה. שאר בני המשפחה שנתפסו, נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. כשהגיעו למחנה ההשמדה, עם ירידתם מקרון הבקר, קיבלו פקודה לעמוד בשורות מסודרות לקראת מעבר ׳הסלקציה׳ הידועה לשמצה. כשהגיעה תורה של אמו של דוד קדוש, רעייתו של שלום, סימן הנאצי באגודלו כלפי צד ימין. לעת עתה היא ניצלה. אחריה הגיע תורה של סימי קדוש בתה. היא נשאלה על ידי הנאצים לגילה. מישהו לחש באוזנה שתאמר שהיא בת 16, למרות שהייתה בת 13 בלבד, וכך הצילה את חייה. במחנה הייתה אישה בהריון, ואימה של סימי שמרה עליה ודאגה לה במסירות לדבר מאכל. כשנולד התינוק, סימי השיגה מעט מרק ליולדת. אימה, שהכירה את עבודת החקלאות, גנבה בשביל היולדת עלים של כרוב. אחד החיילים הנאצים הבחין בה, שלף את אקדחו וירה בה למוות, אל מול עיניה של סימי בתה, ביום ד׳ באלול תש״ד (23 באוגוסט 1944).

לקראת סיום המלחמה, ביום ה׳ בשבט תש״ה (19 בינואר 1945), הבינו הנאצים כי בעלות הברית עומדים לכבוש את פולין. כדי לטשטש ראיות,הובילו את כל שורדי המחנות ל׳צעדת המוות; מיד עם צאתם מאושוויץ, זיהתה סימי קדוש את אביה, אותו לא ראתה זמן רב. היא הביטה בו בעיניים דומעות, וזינקה לעברו כדי לקבל חיבוק של אבא, לאחר התופת אותו עברה. אחד הגרמנים הנאצים הביט בה ושאל: "מי זה?״, והיא השיבה בתמימות: ״אבי״. הנאצי קרא לו ופקד עליו: "תנשק את בתך!״. בהתרגשות רבה התכופף אביה, שלום קדוש, לנשק את בתו. אלא שאז, שלף הנאצי את אקדחו וירה שני כדורים בראשו, כשהוא נשמט אל זרועותיה של בתו. היא שבה מיד ונבלעה בתוך שורות הצועדים, בטרם יהא גורלה כגורל אביה. לפרוץ בבכי סוער היא חששה, אך על כך שחשפה את אביה לא סלחה לעצמה כל חייה.

בסיום המלחמה, שבה סימי לליון, שם החלה בחיפושים אחרי אחיה ואחותה הקטנים. כשבני המשפחה נתפסו על ידי הנאצים, הם היו בביקור אצל חבר. כששמע החבר כי הוריהם נתפסו על ידי הצורר הנאצי, פחד לשלומם, ומסרם לידי גויה צרפתייה באחד ההרים. הגויה הטובה הזאת, גידלה אותם והסתירה אותם במשך כל המלחמה. מחוץ לביתה היו שבעה כלבים, שהיו נובחים בכל עת שהתקרבו הנאצים אל אזור הבית, אזי, היא הייתה ממהרת להסתיר את הילדים במנהרה. בתום המלחמה היא אמרה להם בדמעות: ״אתם יהודים ואני חייבת להחזיר אתכם למי שנשאר ממשפחתכם!״. סימי איתרה אותה, וחיבקה בהתרגשות את אחיה, כשהיא משתוממת על כך שלא נותרה לבדה בעולם. הם שמרו עם אותה גויה קשר עד יום מותה.

לאחר המלחמה עלה דוד קדוש לארץ ישראל. בשנת תשמ״ז(1987) הגיע יחד עם אחותו סימי לצרפת, כדי להעיד במשפטו של הפושע הנאצי קלאוס ברבי, שהיה מפקד הגסטפו בעיר ליון שבצרפת ונודע באכזריותו הרבה. קלאוס ברבי הורשע בביצוע פשעים נגד האנושות ונידון למאסר עולם בידי בית המשפט הצרפתי, כשמספר שנים לאחר מכן מת בתאו ממחלת הסרטן.

חיי היהודים בארצות ערב בזמן המלחמה היו קשים מנשוא. היה מחסור בסחורות, המזון נמכר בקיצוב, רעב וחולי גבו מחיר כבד. יחסי המסחר של מרוקו עם צרפת, שהייתה הספקית הכמעט בלעדית של מרוקו, נותקו. היה זה הן בשל המחסור בצרפת עצמה, שתוצרתה נשדדה על ידי גרמניה שגבתה ממנה כסף וסחורות בסכומי עתק, והן בשל המצור הימי ההדוק שהטילה אנגליה. במרוקו נוצר מחסור חמור בכל המצרכים, גם הבסיסיים ביותר, שלא לדבר על מותרות. לרוב המוחלט של כלל האוכלוסייה הפכה השגת האוכל לסיוט יום יומי.

צרת רבים, חצי נחמה. יהודי מרוקו למודי הניסיון היו אולי מתנחמים בכך, אלא שבנוסף על המחסור הכלכלי הונחתה עליהם מכה נוספת לא כתובה – אפליה אכזרית בקיצוב. שלמה בן ברוך, אחד ממנהיגי קהילת קזבלנקה, סיפר לימים, כי הנהגת הקיצוב הושתתה על חלוקת האוכלוסייה לשלושה קטגוריות: האירופים זכו ליחס מועדף הן בכמויות והן באיכות; המוסלמים קיבלו פחות, ובסוף התור היהודים שזכו לכמויות קטנות יותר משאר המרוקאים – לא שוקולד, לא אורז, לא בדים. כל אחד היה צריך להסתדר, לפנות לשוק השחור ולהסתכן במאסר.

רשימת המוצרים המוקצבים, מחירם ותדירות חלוקתם, נקבעו בהתאם לקשיי האספקה. אך הדאגה הראשונה הייתה לספק קודם כל את צרכי האירופאים המיוחסים. האפליה ניכרה בכל המישורים. את הפנקסים של תלושי הקיצוב סיפקו לצרכנים האירופים ולמוסלמים דרך שירותי העיריות, ואילו לעומתם החלוקה ליהודים הוטלה על וועדי הקהילות, שלא היו ערוכים לכך. כך גם האירופים הורשו לקנות את המוצרים עם התלושים בכל חנות, ואילו ליהודים הוגבלה הקנייה רק לחנויות שבשכונות היהודיות. כמו כן, החנויות האירופיות קיבלו ראשונות את הסחורה באיכות הגבוהה, ורק אחר כך קיבלו המוסלמים והיהודים.

האפליה ניכרה גם בכמות. כך לדוגמה הקצבה החודשית לסוכר הייתה בממוצע 500 גרם לאדם, למוסלמים היא נקבעה על 700 גרם, ואילו ליהודים הוקצבו רק כ־350 גרם. כמו כן, למרות שחוקי הכשרות היהודיים הצריכו כמות גדולה יותר של שמן, לעומת המוסלמים שהשתמשו גם בחמאה ושומן מן החי, עמדה קצבת השמן ליהודים על 230 גרם, לעומת 330 גרם למוסלמים. כאשר האספקה לא הספיקה, היו מדלגים על היהודים. וגם כאשר האספקה הגיעה, נדרשו שעות של עמידה בתור כדי לקבל את המנה השבועית או החודשית. כך סיפר לימים חיים שירן, יליד העיר מכנאס: ״זה היה בתחילת המלחמה, וכל מוצרי היסוד היו בקיצוב – קמח, שמן, סוכר. היה מחסור בכל המוצרים החיוניים למטבח המרוקאי, ומחירם האמיר. הייתי הבן הבכור, ואמי הייתה מעירה אותי עם שחר כדי לתפוס מקום בתור ליד המכולת ולהביא את האספקה היומית. הייתי לעתים בין הראשונים בתור הילדים הממתינים. בסביבות שש בבוקר, הייתה אמי באה לתפוס את מקומי כדי שאוכל ללכת להתפלל עם אבי״.

בשלהי שנת תש״א (אוגוסט 1941), פורסם צו ׳הדהיר השלישי׳ ברחבי מרוקו, על מפקד כללי של היהודים. במסגרתו הוטלה חובה על כל יהודי לפנות למשרדי השלטון המקומי לקבלת טפסים, למלא אותם בקפדנות ולהגישם תוך חודשיים. היהודים נדרשו להצהיר על יהדותם, להמציא פרטים אישיים מלאים על עצמם ועל משפחותיהם, וכן מידע מדויק על השכלתם, מקצועם ורכושם. חדירה לפרטי פרטים זו, שהייתה חסרת תקדים, עוררה פחד ובהלה, שכן לא היה קשה לנחש מה מסתתר מאחוריה. הם ראו בה את הצעד הראשון לרדיפות נוסח אירופה הנאצית.

השאלה מה יש לעשות, אם לשתף פעולה או למצוא דרכים להתחמק מהחובה, כמעט ולא נשאלה. היא לא הייתה רלוונטית בקהילה הרגילה מדורי דורות לציית ללא עוררין לשלטונות, ובמיוחד בזמן מלחמה מול שלטון רשע. על כן ההיענות מצד יהודי הקהילות הייתה מלאה. ראש השירות העירוני בקזבלנקה סיכם בסיפוק את הצלחת המפקד: ״פרסום הדהיר עורר דאגה עמוקה בקרב האוכלוסייה היהודית. ההמונים, שלהם אין רכוש רב, צייתו מיד להוראות. בסך הכול נדמה שכל יהודי מרוקו, מרצון ושלא מרצון, צייתו לחובת המפקד, ולא נרשם עד כה כל מקרה של סירוב למלא את ההצהרה״.

בעיירה הדרומית גוראמה שבה הוצב חיל מצב צרפתי גדול, נוהל המפקד תחת פחד. ״ימים אחדים לאחר מכן התבשרו היהודים שעליהם להתפקד ולהצהיר על רכושם. כל מי שייתפס בהצהרה כוזבת יועמד לדין ומר יהיה גורלו״, סיפר לימים נהוראי מאיר שטרית, יליד העיר, בספרו ׳אימת החלום׳. ״מזכיר השירות העירוני רשם את פרטי המפקד והרכוש. מאחר ששנאת חינם מעולם לא נעדרה, אחד מחברי הקהילה בשם שלמה ממן איים להלשין על כל מי שיזייף את ההצהרה. כאשר שמעו על האיום, אחז פחד בכמה יהודים והם חזרו למשרד שירותי העיר כדי לתקן את ההצהרה״.

המפקד שנערך בקרב יהודי מרוקו על ידי שלטון וישי, לא נודע כלל עד לפני מספר שנים, ואיש לא ידע את הפחד והחרדה ששרר בקהילות היהודיות במרוקו בעת ההיא, כשהבלתי נודע לפניהם. רק בתחילת שנות ה־90, הצליח שמעון זעפרני להניח את ידו על מחברת ששרדה ממפקד האוכלוסין בעיר מוגאדור, בה נכתב בפירוט שם כל משפחה, מספר הנפשות והרכוש, וכן דף סיכום המפקד של מזכיר השירות העירוני. מחברת זו הוברחה ונמסרה לידי הסופר אשר כנפו שפרסמה בכתב העת שלו ׳ברית׳, והפקידה למשמרת במכון השואה ׳יד ושם׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

עמוד 241

וישלח יעקב מלאכים לפניו-הרב משה אסולין שמיר

יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך,

היות והוא זכה לנצח מלאך – שרו של עשיו,

 וגם לשלוח מלאכים במקומו – לעשיו אחיו,

 בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב).

 

"כי מלאכיו יצוה לך":

המילה "יצוה" מלשון מצוה וצוות.

 המצוה מצטוותת אלינו בדמות מלאך.

 (רבנו-אור-החיים-הק').

 

המאמר דן בהרחבה –

גם על המשמעות הנומרולוגית קבלית של שם האדם.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו,

אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום" (בר' לב' ד').

 

"בשם ה' אלוקי ישראל:

 מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,

ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל"

 (זהר במ', איש על דגלו(.

 

זהו שיר קבלי אותו שרים כסגולה לשמירה,

דבר המשקף את הכמיהה לשכינה ולמלאכים שליחיה,

  שישמרו עלינו מכל עברינו – "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

 

המלאכים מלווים את יעקב אבינו באשר הוא פונה: 

בחלום הסולם – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו" (בר' כח, יב).

בדרכו חזרה לא"י לאחר 20 שנות גלות אצל לבן הארמי, מלווים אותו מלאכים רבים:

 רב הונא בשם רבי אייבו אומר: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ? ששים ריבוא. זה שאמר הכתוב: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא.

רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא – מחניים. הרי זה מאה ועשרים ריבוא".

אמר רבי יודן, נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין = שליחים לפניו. וזה שאמר בתחילת פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" (מ"ר, עד, טו), דבר המסמל את עם ישראל "יוצאי ירך יעקב", שיצא ממצרים בששים ריבוא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר איך תיפקדו המלאכים אצל יעקב אבינו. בדרכו לפתרון, רבנו שואל מספר שאלות:

א. "למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך", ולא הסתפק בשליחים בדמות אדם. כמובן ששאלה זו היא למאן דאמר שאלה היו מלאכים ממש כמובא ברש"י: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש. מ–מ–ש:  מ = מלאכים. מ = ממצוות. ש = שעשה. יעקב מספר לעשיו שקיים תרי"ג מצוות, ולכן הברכה אותה קיבל מאביו מתקיימת, ועשיו לא יוכל להזיק לו. כידוע, בברכת יצחק לעשיו נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צוארך" (בר' כז מ). כלומר, כאשר עם ישראל לא ילך בדרך ה', עשיו יוכל לפרוק את עולו מעל צווארו. וכדברי רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל – ופרקת עולו וכו'".

 

כמו כן, בביטוי "עם לבן גרתי", יעקב רומז לעשיו שהוא הצליח לשמור תרי"ג מצוות, בגלל שהרגיש כגר בעולם הזה.

ב. הביטויים "לפניו" ו"אחיו", נראים כמיותרים, כך שהפ' ראוי היה להיראות כך: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" בלבד. כמו כן, הביטוי "ארצה שעיר שדה אדום".  נראה על פניו כמיותר.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב:

א."לפניו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שהמלאכים עמדו "לפניו" – לפני יעקב, וכך ביצעו את שליחותם. עם יעקב דיברו פנים אל פנים, ואילו עם עשיו – הם סובבו ראשם ודיברו אתו מבלי להגיע אליו.

כל זה מבליט את גדולת יעקב בהשוואה לאחרים אליהם התגלו מלאכים, כמו אצל הגר לה התגלה המלאך שרק דיבר אתה, ואילו יעקב מצליח להפעיל את המלאכים כרצונו, וזה חידוש גדול.

 קיים כלל בהלכה: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב), היות והשליח מחליף את המשלח. אכן, יעקב זכה שקוים בו: "כי מלאכיו יצווה לך – לשמרך בכל דרכיך", וזכה לשוב לארץ ישראל כשהוא "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורו שנתן לעשיון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" כדברי רש"י לפסוק: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען" (בר' לג, יח).

 

מכאן ניתן ללמוד שיעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, עקב תרי"ג מצות אותן קיים.

ב. "אחיו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שלעשיו בהיותו אחיו יש זכות אבות, ולכן גם אותו ליוו "ארבע מאות איש", דבר שמאוד הדאיג את יעקב אבינו.

ג. "עשיו": המילה הנ"ל מבטאת את שנאת עשיו ליעקב דבר שמאוד הפחיד את יעקב, ולכן נאמר בהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו" (בר' לב, ז).

ד.  "הולך לקראתך" – כלפי חוץ הוא מראה אחווה, ולכן נאמר "אחיו". לעומת זאת בליבו, הוא שונא את יעקב ורוצה להילחם בו, ולכן נאמרה המילה "עשיו", וגם "400 איש עמו" – דבר המשקף את כוונתו להילחם ביעקב ובזרעו. יעקב נהג בתבונה וחצה את המחנה לשנים: "חצי הראשון מראה פני אהבה לאחיו, וחצי השני מוכן למלחמה ב"עשיו…", כך שהוא מוכן לכל תרחיש אותו יבצע עשיו.

 

לגבי השאלה, מדוע יעקב שם את השפחות וילדיהן קדימה ואילו את יוסף ורחל אחורה אומרים חז"ל: בגלל שבני השפחות סבלו לא מעט, הקב"ה יענה לתפילתם וינצלו. יוסף לעומת זאת, היה הצעיר בילדים וחסר זכויות.

ה. "עשיו אחיו" – רומז לבית המקדש הראשון בו נהג עשיו כאח, ולא היה שותף לבבלים שהחריבו את הבית.

ו. "ארצה שעיר" – שעיר {הרומאים} שהחריבו את בית המקדש השני.

ז. "שדה אדום"-  במלחמת גוג ומגוג, המשיח יהפוך את זרע אדום ל"שדה דם" כעונש על שפגעו בישראל כדברי הנביא: "והיה בית יעקב אש… ובית עשיו לקש ודלקו" (מתוך ההפטרה, עובדיה א, יח).



רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת יעקב ועשיו רומזת לגלות וגאולה:

"עם לבן גרתי" תרי"ג מצוות קיימתי.

"ואחר עד ע-ת-ה": ע = 70 שנות גלות בבל. ת = 400 שנות גלות מצרים. ה = ה' אלפים.

 ורק בשישית יבוא המשיח" כדברי הנביא בהפטרה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א' כא').

 

"כי מלאכיו יצווה לך –  לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

"אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם –

 לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות. כלומר, ברגע שאנו מקיימים מצוה, המצוה מצטוות אלינו בדמות מלאך. וכדברי קודשו: "ואומרו מלאכי אלוקים עולים וגומר, ירמוז אל בחינת מעשים טובים {מצוות} אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו והם נקראים מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלוקים, וכן הוא במשנת חסידים {פ. אבות}: "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד. ובעלות אלו, ירדו מיין דוכרין, כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע…". (בר' כח, יד. פרקי אבות פ"ד מי"ג).

לאור זאת, ניתן להסביר את הכתוב הפותח את פרשתנו: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – יעקב שולח מצוות לפניו, והן אלה שעוזרות לו, ומרחיקות ממנו כל סכנה, דוגמת עשיו ואנשיו.

 

גם בעולם האמת, מה שיקדם את פני האדם בבית דין של מעלה, אלה הן המצוות שהאדם מקיים בעולם הזה, בבחינת הכתוב: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם – לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

 

 

 

"וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר:

מי אלה לך? ויאמר:

הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך" (בר' לג, ה).

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה'אביר יעקב' שואל: מדוע תמה עשיו ושאל את יעקב: "מי אלה לך"? וכי לא ידע שיעקב התחתן ויש לו ילדים?

רבנו משיב: כאשר עשיו ראה את אחד עשר ילדיו של יעקב שהם טהורים וקדושים כפי שחזות פניהם מעידה עליהם, הוא התפלא על כך. הרי הם גדלו בחרן עם רשעים. יעקב ענה לו: 'הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". הייתה לי סייעתא דשמיא בחינם {'חנן'}, היות ובנישואי נהגתי בקדושה, לכן זכיתי ששם ה' נקרא עליהם (פיתוח חותם בר' לג, ה).

 

רבנו הבן איש חי אומר: "מי אלה" = א-להים. עשיו אמר לו: אני רואה שברכת אבינו יצחק "ויתן לך הא-להים" התקיימה בך, ולכן זכית בילדים צדיקים. יעקב ענה לו: הכל בא לי מתוך חנינה ומתנת חינם בבחינת 'הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך', ולא בגלל הברכות.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר…

         ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני" (בר' לב, כה – כז).

                   "כי {יעקב] משל בו, ולא היה המלאך יכול  הלוך – זולת רצונו"  (רבנו-אוה"ח-הק').

 

המאבק  בין יעקב לעשיו, מסמל את המאבק

בין אדום לישראל לאורך הדורות – עד ביאת המשיח בו תתקיים נבואת עובדיה:

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

 

לקראת המפגש הטעון בין יעקב לעשיו המגיע עם ארבע מאות איש לוחמים, יעקב פחד מאוד, והכין תכנית פעולה הכוללת שלושה מרכיבים: "התקין עצמו לשלשה דברים: א. לדורון. ב. לתפילה. ג. למלחמה" (רש"י. בר' לב, ט).

 

א.  "דורון".

יעקב מנסה לרצות את עשיו ע"י מנחה הגונה ומכובדת של 580 ראשי צאן, בקר, חמורים וגמלים,

רבנו-אור-החיים-הק' מביא פירוש בשם סבו ומורו הרה"צ רבי חיים בן עט"ר = עטרת ראשנו:

"עזים מאתים וגומר – שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוון יעקב בחשבון ששלח מבעלי החיים בחשבון ש-ע-י-ר שעולה ת-ק-ף {580 = שעיר = תקף}, ולזה שלח בחשבון עיזים ורחלים ת"מ {440}, וגמלים שלושים עם בניהם הם ששים, הרי ת"ק {500}, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלושים – הרי ת-ק-ף לשבר תוקפו".

מוסר השכל: לדעת רבנו וסבו ע"ה, גם במתנות ששלח יעקב לעשיו שנראים לכאורה כדברים פשוטים, ישנם סודות עילאין. לכן, אין להרהר אחרי מעשי הצדיקים.

 

מסופר על רבנו "בבא סאלי" ע"ה, שהגיעו אליו שני אנשים להתברך. שם האחד רבי שמעון, ושם השני רבי דוד. "בבא סאלי" ע"ה מזג להם ארק וביקש לשתות איתם לחיים. בבא סאלי עצם את עיניו והחל לכוון כוונות, בירך ושתה. אחד מהשניים, ניצל את הרגע בו בבא סאלי עצם את עניו ושפך את הארק כשהוא עושה עצמו כאילו שתה. כאשר "בבא סאלי" ע"ה פקח את עיניו. הסתכל באיש ואמר לו: "חבל שלא שתית. בשמים היית עת רצון. שמך שמעון. שם חברך דוד, ושמי ישראל, ראשי התיבות של שמנו = ש-ד-י. ויחדיו היינו זוכים להוריד שפע רב".

 

 

ב.  תפילה.

"ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק: יהוה האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו – כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (בר' לב, י – יג).

יעקב מבקש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ולהציל אותו מעשיו, כפי שהציל אותו מלבן שניסה לגזול אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מסביר את תפילת יעקב החושש שנתמעטו זכויותיו בגלל החסדים והאמת שעשה לו הקב"ה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…" (בר' לב, יא).

 רבנו שואל, מדוע יעקב לא מזכיר תחילה את "האמת" שזו הנהגה לפי הדין, ואשר בעקבותיה הקב"ה מוריד פחות מזכויות האדם לו נעשה הנס, ורק אח"כ יש להזכיר את "החסדים" שזה לפנים משורת הדין, ועל ידה מוריד הקב"ה יותר זכויות מן האדם לו נעשה הנס?

על כך עונה רבנו: "נתכוון לומר שחסד אל – אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא אמת – כי אין לו תשלום מאדם כאומרו: "אם צדקת מה תיתן לו" (איוב לה, ז). וכפי זה יקרא חסד של אמת, על דרך אומרם ז"ל: "חסד העשוי עם המתים, קרוי של אמת" (ב"ר פ, צו). כלומר, הנהגת החסד האלוקית היא 'אמת', והיא חסד מושלם, היות והקב"ה לא מצפה לשכר מהאדם לו הוא עושה את הנס. לכן ניתן להסביר את הפסוק כך: "מכל החסדים ומכל האמת" – חסדים שהם אמת. דוד אומר "חסד א-ל כל היום" (תהלים נב, ג). השם א-ל, מסמל את הנהגת מידת החסד האלוקי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד: ב'חסדים' וב'אמת' קיימים שני סוגי הטבה:

ההטבה הראשונה: "החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב" כדברי קדשו. כלומר, ילדים, נשים, ורכוש רב שנתן לו ה'.

ההטבה השניה: "שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת – פירוש, שהעמיד בידו את החסר… והוא מה שעשה ליעקב. שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן. דכתיב: 'ויצל יהוה את מקנה אביכן ויתן לי". כלומר, לבן גזל את יעקב, והקב"ה דאג להשלים ליעקב את החסר מהרכוש של לבן הגזלן, דוגמת הכבשים העקודים וכו', וזה נקרא "אמת".

 

בתפילתו אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו".

רש"י: "מיד אחי שאין נוהג עמי כאח – אלא כעשיו הרשע".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  אומר: "הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה, גם לשון עתה. פירוש: לבל יפרוץ בו עשיו… לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה, ולא תעשנה ידיו של עשיו תושיה" כדברי קודשו.

"מיד אחי מיד עשיו": רבנו מסביר "שהיו לעשיו ב' בחינות התוקף:

הא' – לצד זכות יצחק, והב' – לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו. לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות – והוא אומרו 'הצילני נא מיד אחי', הגם שאח עשיו ליעקב. ואף על פי כן, אני מתפלל. וכנגד בחינת גודל תוקפו – אמר 'מיד עשיו".

רבנו מסביר עוד פירוש לפסוק: "מיד אחי – עשיו עלול להתחכם ולנסות לרמות אותו בדרך של "רמאות אחוה", בכך שיטמון לו פח במסווה של אח – אחוה ורעות.

"מיד עשיו – אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפילה להצילו מידו" כדברי קודשו.

רבנו מעלה עוד הסבר: פרסום רשעותו של עשיו, כדי לעורר עליו קטרוג:

 "מיד אחי – והוא מבקש להרוג את אחיו. האם יש רשע כזה?" כדברי קודשו. "מיד עשיו – שמפורסם ברשע, ולא ימוט צדיק לפני רשע". בכך יגרם חילול ה' כאשר יפול צדיק בפני עשיו הרשע.

 

ג.  מלחמה:

"ויירא יעקב מאוד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו … לשני מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' לב, ח – ט).  רש"י אומר: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים… והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כורחו כי אלחם עמו".

על השאלה, מדוע יעקב אינו מסתמך על הבטחת הקב"ה שישמור עליו כפי שהבטיח לו: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא, ג), עונה רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

רבנו-אור-החיים-הק': יעקב אבינו התכונן מבחינה צבאית, "לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו" (בר' לב, ט).

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" עד עלות השחר" (בר' לב, כה).

האיש אתו נאבק יעקב – היה מלאך המשמש כשרו של עשיו.

מעמדם של שרי אומות העולם,

 

בטרם המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מנהל מאבק איתנים עם שרו של עשיו ליד נחל יבוק.

יעקב אומר לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך – כראות פני אלהים" (בר' לג, י). מכאן לומד רב חמא בר' חנינא: "שרו של עשיו היה" (בר' רבה. עז, ג). כלומר, האיש אתו נאבק יעקב, היה מלאך המשמש כשרו של עשיו ואדום בכלל.

חז"ל אומרים שלכל אומה יש שר בשמים, כפי שאמר המלאך לדניאל: "ויאמר אלי אל תירא דניאל… ואני באתי בדבריך. ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום. והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים… אל תירא איש חמודות שלום לך… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא" (י, יב – כ). כלומר, לכל אומה ישנו מלאך בשמים, ורק כאשר מכניעים תחילה את השר בשמים, מצליחים להכניעם גם בארץ.

המלאך נענה לדניאל, לאחר שהוא התפלל והתענה לפני הא-ל כדברי המלאך: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך – נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב).

 

ערך התפילה:

מהמסופר אצל דניאל, לומדים אנו על ערך התפילה אשר בגינה נענה הקב"ה לדניאל, ושולח לו את המלאך המספר לו שהוא נלחם לטובתו כנגד שר פרס, ואף נעזר ע"י המלאך מיכאל.

והנה, כאשר הוא יוצא, הוא נתקל בשר יון, הרומז לניצחון החשמונאים על מלכות יון, הכובשת את ארץ ישראל אחרי מלכות פרס בעתיד.

 

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ללא מורא וללא פחד עד עלות השחר, המסמל את גאולת עם ישראל, כדברי רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בשחר, וראו איילת השחר.

 כך גאולתם של ישראל: בתחילה קמעא קמעא. כל מה שה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירו' ברכות, פ"א, ה"א).

יעקב ידע שאם יפסיד במאבק, גם זרעו ינזק כפי שהוא עצמו הוזק בירכו עד שהוא צלע , והרי עיקר הברכות שברכו אביו, תלוי בכך שיעקב וזרעו ישלטו בעשיו: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בר' כז, כט), וכן ב"טל השמים ושמני הארץ". כלומר, ברכות רוחניות, וברכות גשמיות.

 

"שלחני כי עלה השחר". כאשר מגיע עמוד השחר, המלאך מבקש מיעקב שישחרר אותו כדי לומר שירה בפני ה' כדברי רש"י, אבל יעקב עומד על כך שהמלאך יברך אותו – "לא אשלחך כי אם ברכתני". בעצם, יעקב דורש משרו של עשיו שיכיר בברכות בהן ברכו יצחק אביו, אשר בגינן עשיו רדף אחריו כדי להזיקו. המלאך אכן נכנע ובירך את יעקב -"לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "זה הוא שאמר כי שרית… ותוכל, כי משל בו – ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו. ואומרו 'כי אם ברכתני'. פירוש, או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו".

 

המסר האמוני והחינוכי לדורנו – מפרשת יעקב ועשיו:

 

א. ניצחון שרו של עשיו ע"י יעקב – הכין את הקרקע לניצחון על עשיו במציאות ככתוב: "ויבא יעקב שלם" – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" כדברי רש"י.

כמו כן, עשיו עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו ככתוב: "ויקח עשיו את נשיו ואת בניו, ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען – וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו… וישוב ביום ההוא עשיו לדרכו – שעירה" (בר' לו, ו- ח), כפי שישמעאל הלך למדבר פארן הנמצא דרומית לשעיר – מפני יצחק.

 

ב. כאשר יעקב מגיע לבית-אל לאחר כל התלאות, הקב"ה מבטיח לו ולזרעו מחדש את ארץ ישראל: "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בר' לה, יב).

ג. בביאת המשיח, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא עובדיה: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי יהוה דיבר" (עובדיה א, יח).

 

ד. פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו להפנים שא"י שייכת לעמ"י בטאבו התנכ"י – מכוח הבטחה אלוקית לאבות.

 

 

"ויאמר לו אלהים: שמך יעקב.

לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

ויקרא את שמו ישראל (בר' לה, י).

 

שם האדם משקף את מהותו, גורלו ועתידו.

אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה.

רבי מאיר בעל הנס: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב)..

 

שם האדם משקף את אישיותו, מהותו, גורלו ועתידו כמו חלון ראווה בו מציגים דוגמאות מהמוצרים הנמצאים בחנות, כך שם האדם: "אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה".

משה רבנו קרה לבנו "גרשם" – "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות יח, ג). משה רבנו שהיה אצל יתרו, נתן לבנו את השם "גרשום" הרומז על גרות, כדי לזכור שהוא בארץ נכריה ולא בארצו, ושהוא נמצא בעולם הזה כגר, ולכן עליו ללכת באור ה'.

 

בספרות הקבלה, אותיות ה-א"ב מהווים ערכים מספריים. הקבלה עוסקת בגימטריה של מלים, כדי לפענח את המשמעות הפנימית והנסתרת שמאחורי האותיות המרכיבות את המילה. הקבלה ממירה את האותיות לספרות. לדוגמא: השם נח = 58 = שם הוי-ה במילוי: יו"ד {20}. הה {10}. ו,ו,ו = 18. הה {10} = 58 (זוהר). נח = חן =  "ונח מצא חן בעיני יהוה". מנוחה. "וירא מנוחה כי טוב" אצל יששכר (בר' מט, טו).

לעיתים, המספר יספר סיפור נוצץ, בבחינת ספיר {ויהלום}.

 

המילה "שם", מורכבת משתי אותיות מנוגדות. האות "ש" – מאותיות האש. האות "מ"- מאותיות המים. תרתי דסתרי. כנ"ל בשמו של כל אדם, יש בו ממד חיובי וממד שלילי. ועל האדם להעצים את התכונות החיוביות שבשמו.

"שם" = 340 = ספר = 340. שם האדם = ספר חייו של האדם.

 

רבי מאיר בעל הנס התאכסן עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי באכסניה. בערב שבת, ביקש מהם בעל האכסניה למסור לו את תיקיהם לשמירה עד למוצש"ק. חבריו אכן מסרו את תיקיהם, ואילו רבי מאיר שאל לשמו של בעל האכסניה. כאשר הוא שמע ששמו "כידור", עשה אחורה פנה והעדיף לשומרם בבית העלמין.

השם "כידור", הזכיר לרבי מאיר בעל הנס את הפסוק בדברים: "כי-דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". כלומר, קיים חשד סביר שבעל האכסניה הפכפך ורמאי, דבר שהוכח במוצאי שבת כאשר רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו לקבל בחזרה את תיקיהם, נאמר להם ע"י בעל האכסניה כידור: "לא היו דברים מעולם". כלומר, השם "כידור", מורה על אדם הפכפך. לשאלת חבריו מדוע לא הזהירם בטרם מסרו את חפציהם הוא ענה: בדברים כאלה זה לא מדע מדויק, ולכן לא רצה להיכשל בספק הוצאת שם הרע… (יומא פג, ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "שמא גרים". כלומר, שמו של האדם גורם לגורלו, ורומז לשרש נשמתו האלוקית היוצא מאדם הראשון, והמתחלק לשורשים גדולים וקטנים. ההתחלקויות של שורשי הנשמה נקראים בקבלה "תופעת הניצוצות". שם האדם מתמצת את האישיות וקווי האופי של כל אחד מאתנו, וחושף את האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם נפתולי חיינו עלי אדמות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה' שם שמות בארץ, ודרשו ז"ל (ברכות י"ג): "אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות אלוהים – אשר שם שַמות בארץ" (תהלים מו, ט). אל תקרי שַמות אלא "שֵמות". יוצא לפי הגמרא, שהקב"ה פועל בעולם, לפי שמות יושביו.

 

 

 

המרכיבים המשפיעים על השם של כל אחד מאתנו:

ניתוח קצר של שמות כמו:

 מיכל, דבורה, יואב, אודליה, נעמה, משה ויהודה וכו'.

בכל אות או מספר, קיים פוטנציאל חיובי ושלילי,

 ומחובתנו להעצים את החיובי, ולצמצם את השלילי.

 

  • . אותיות העיצורים מצביעות על חומריות האדם ועל חסמים.
  • אותיות התנועות: א, ה, ו, י מניעות את השם, ומצביעות על הפנימיות ושאיפות האדם. ה, ו, י  – אותיות שם ה'. האות "א", רומזת גם כן להוי- ה = 26. האות "א" מורכבת מעין שני יודין, וקו באמצע הרומז לאות ו'.          
  • סדר הופעת האותיות בשם. עולה או יורד. לדוגמא, השם: אבי – אותיות בסדר עולה.
  • האותיות על פי ארבעת היסודות: אש, אויר, מים, אדמה.
  • המילה שם מורכבת מאות ש מאותיות האש, ואות ם מאותיות המים. תרתי דסטרי לכל הדעות. כך בכל שם, ישנם מישורים חיוביים אותם יש לפתח, והיבטים שליליים אותם יש לתקן.
  • תאריך הלידה קובע את הבעיות והתיקונים אותם נעבור.
  • שם האדם: איך נוכל להתגבר על הבעיות והחסמים הנ"ל.

 

לקבלת תמונת מצב שלמה, יש להכין מפה נומרולוגית המשלבת בין השם לתאריך הלידה, וכן לשם האם. 

כמו שהנהג מחויב להשתמש בכישוריו כדי להתגבר על הבעיות בכביש, כך שם האדם.

בשם רמוזים הכישורים שיעזרו לאדם להתגבר על התיקונים אותם הוא אמור לפתור, והרמוזים בתאריך הלידה.

 

להלן דוגמאות בודדות של שמות ומשמעותם הבסיסית בלבד, היות וחסרים פרמטרים אחרים: 

א. האנשים ששמם מקביל מבחינה נומרולוגית למספרים – 1 או 10 {העצמה של 1}  כמו: ישראל, שמש, שרה, רבקה, מיכל, דבורה, יואב, יצחק מסמלים את השמש המאירה והמחיה את האנושות. יש להם כישורי הנהגה, אותם יכולים לנצל לאפיקים חיוביים, ולשמש כמנהיגים טובים.

 מצד שני – הם יכולים לשמש כדיקטטורים לעילא ולעילא. עליהם לעמול על תיקון תכונת השתלטנות.

 

כדוגמא, נרחיב את היריעה על השם יואב בן צרויה ששימש כשר צבא דוד, וזכה להצלחות אדירות בשדה הקרב, אבל גם לכישלונות, כמו רצח אבנר בן נר שר צבא שאול, וכן רצח עמשא בן יתר שר צבא יהודה, בניגוד לדעת דוד המלך. יצר השתלטנות, גרם לו לבצע משימות שמעבר לסמכותו. התוצאה, הוא נהרג באחרית ימיו בפקודת שלמה המלך כצוואת אביו דוד, ע"י בניהו בן יהוידע כשהוא אוחז בקרנות המזבח (מלכים א. פרק ב).

 

השם החדש "ישראל" = ישר – אל אותו קיבל יעקב אבינו מהקב"ה וגם מהמלאך, שווה 10. הוא מסמל את השמש השווה גם כן 10, דבר המצביע על נתינה ועזרה לאחרים, הנהגה טבעית, פעילות נמרצת, מקוריות רעיונית, והערצה מצד הסובבים אותו. מצד שני, יכול להפוך לשתלטן ועריץ, כך שהוא חייב לעמוד על המשמר שלא יגרר לעריצות.

כל זה, בניגוד לשמו הראשון יעקב, המצביע על עקב ועיכובים. כמו כן, השם יעקב = 11 = ירח = 11 = 2.

לירח אין אור משלו. את אורו הוא מקבל דרך השמש. מצד אחד יש לו מודעות עצמית גבוהה, יוזמה ויצירתיות.

מצד שני, יש לו פירוד, ניגודיות במצבי רוח ותלותיות.

יעקב אבינו היה צריך להיקרא "עקב" בבחינת "ויאמר, הכי קרא שמו יעקב – ויעקבני זה פעמים" (בר' כז, לו).

את האות י', יעקב "קיבל" מאחיו "עשיו". בתורה נכתב ללא יוד – "עשו".

 

ב. לשמות שמספרם 2 כמו יעקב, ליז, פולג, אודליה –  הם דומים לירח שאין לו אור משלו, כאשר את אורו הוא מקבל מהשמש. המספר 2 מסמל את הפירוד שנוצר ביום השני לבריאה, בו הפריד הקב"ה בין המים לעליונים לתחתונים כדי ליצור את הרקיע, לכן לא נאמר בו "כי טוב" כבשאר הימים. מסימבול הירח, הם מתגלים כביישנים ונאמנים, אבל מצד שני תלותיים ורגשנים הנתונים למצבי רוח משתנים ולעצבות.

 

ג. לשמות שמספרם 3 כמו נעמה, משה ויהודה – יש שילוב של השמש והירח.

מבחינה חיובית – הם יצירתיים, שואפים לשלמות, רגישים, ידידותיים, ויכולים להסתדר עם מירב הבעיות.

מבחינה שלילית – הם מתפזרים על תחומים רבים, ומשתעממים מהר מדברים מונוטוניים שאינם לרוחם.

התיקון: חייבים לעמול על תכונת המיקוד במה שהם עוסקים, ולא להתפזר על תחומים רבים היכולים להוביל אותם לתוצאה של "מרוב עצים – לא רואים את היער". עליהם לפעול לפי השילוש: העלאת רעיון, ביצוע, תוצאה.

 

לאור זאת, ניתן להבין מדוע השם "ישראל" שניתן ליעקב ע"י הקב"ה וגם ע"י המלאך,

והמאופיין כמספר 10, משקף את המצב האידיאלי של עמ"י באחרית ימים,

בניגוד לשם "יעקב", המאופיין ע"י אור הירח, ומסמל את הספרה 2 והגלות. 

 

 

הקב"ה קובע איזה שם נקבל.

"כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם –

הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון,

וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה".

 (רבנו-אוה"ח-הק'. 'חפץ ה" ברכות יג).

 

הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ומוסיף לו עוד שם: "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י). כל זה בהמשך להתגלות המלאך – שרו של עשיו ליעקב, המברך אותו ומשנה את שמו לישראל: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שאצל יעקב, השם ישראל מהווה רק תוספת שם, ולא שינוי שם כמו אצל אברהם. וכלשון קודשו: "ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלוקים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון" (בר' לה, י).

בספרו "חפץ ה'" (ברכות י"ג) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה". רבנו האר"י הק' אומר שרוח הקודש נזרקת בהורים, בזמן קריאת שם לילד".

 

המהרש"א כותב בעין יעקב (ד"ה אמרה לאה ראו וכו'):הקורא שם לילד הנולד, אינו עושה כן מתוך נבואה, אלא הקב"ה שם בפי הקורא שם מסוים הראוי לילד, אף שאין טעמו ידוע לקורא השם. לאחר שנים, יש והמשמעות הנסתרת של השם, מתגלית לכל. כנ"ל אצל הגוים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בספר שמות (ב, י) לגבי ההבדל בין קריאת שמות האבות ושמות השבטים, לבין קריאת השם משה רבנו בידי בתיה בת פרעה: אצל האימהות, מקדימים את טעם השם, ואח"כ קריאתו. לדוגמא אצל יצחק: "כל השומע יצחק… ותקרא שמו יצחק. אצל משה לעומת זאת, "ותקרא שמו משה", אח"כ הטעם: "ותאמר כי מן המים משיתיהו".

הסיבה לכך: לאימהות הייתה רוח הקודש, וכיוונו מראש לשם שניתן על ידי הקב"ה. לבת פרעה, לא הייתה רוח הקודש. רבנו מביא עוד אפשרות: בת פרעה העלימה את הסיבה מאביה ועמה, היות ופרעה גזר על הזכרים, ולכן ציינה את השם משה בלבד, כאשר את הטעם לשם, התורה הוסיפה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה, ויסד את התושב"ע,

ותלמידו רבי אלעזר בן ערך ב"מעשה מרכבה",

 כאשר "מלאכים מקפצים לפניהם" –  כמו המלאכים אצל יעקב אבינו.

 

"רבן יוחנן בן זכאי היה מהלך על הדרך רוכב על חמור, ותלמידו רבי אלעזר בן ערך מהלך לפניו… אמר לו: רבי תרשני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור. כיוון שפתח רבי אלעזר במעשה מרכבה, ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ואמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, ואני רכוב על חמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה… נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: "כדבריך אלעזר בן ערך – כן הוא מעשה המרכבה.

עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו לתלמידו על ראשו ואמר: ברוך ה'… שנתן לאברהם בן חכם" (חגיגה פרק ב).

 

"ויעמוד העם מרחוק – ומשה ניגש אל הערפל" (שמות כ, יז). משה רבנו זכה לעלות אל תוך הערפל במעמד הר סיני, כאשר כל העם נשאר מרחוק. כלומר, משה רבנו התמודד עם הבלתי נודע בערפל, מול בני ישראל שברחו.

"אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד" (חגיגה יא, ע"ב). כמו כן, נאמר במסכת אצילות על הפסוק: "כבוד יהוה הסתר דבר", מלמד שמעשה מרכבה יהיה בהסתר.

 

רבי חיים ויטל כותב בשם רבו האריז"ל:  כותב על ההבדל בין "מעשה בראשית" ל-מעשה מרכבה:

"מעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו. מעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה".

רבנו החיד"א ופרשנים אחרים מפרשים את דברי רבנו חיים ויטל. עולם התוהו שייך למצב העולם לפני הבריאה, ואילו עולם התיקון שייך לתקופה של אחרי בריאת העולם דבר המצריך עומק, היות וזה קשור לקיום המצוות.

דוגמה למראות המרכבה: המראה שראה יחזקאל הנביא בדמותן של ארבע חיות וארבעה אופנים: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ומתוכה דמות ארבע חיות… (יחזקאל א, א- י).

 

רבי צדוק מלובלין מנסה לפשט את הדברים וזה לשונו: "מעשה מרכבה הוא איך הקב"ה רוכב על הנבראים כולם גם אחרי שנברא העולם כקודם. וזה יחוד הנקרא בזוהר: "יחודא עילאה". רוצה לומר, מצד ההתעלות הכול לאלוקות". 

ברובד הפשט, אשתמש בדוגמא של דברי חכמים: האבות משמשים כמרכבה לשכינה. כמו שהרכב הוא פאסיבי ואינו מחליט לאן לנסוע, אלא הכול תלוי בנהג. כך האבות – הם האמינו בקב"ה אמונה מוחלטת כמו רכב, ונתנו לנהג שהוא הקב"ה להנהיג ולנווט אותם. על ראש המלאכים "מטטרו"ן נאמר שהוא "מעשה מרכבה", היות ואור השכינה רוכב בקרבו, שהוא מרכבה למלכות דאצילות שהיא הדרגה הגבוהה אחרי עולמות העשייה, היצירה והבריאה, ורק אחר כך האצילות. ועליו נאמר (חגיגה יא, ע"ב): אין דורשים במרכבה ביחיד.

 

רבי אלימלך מליזנסק – בעל ה"נעם אלימלך",

הפוקד עקרים ועקרות

 

שנים רבות אחרי החתונה, זוג אחד ממרכז הארץ לא זכה להיפקד בילדים. הם ניסו את מזלם אצל טובי הרופאים, אבל לשווא. גם על "מושיעים" למיניהם הם לא ויתרו.

הבעל החליט להרחיק נדוד ולפקוד את קברי הצדיקים באוקראינה. הוא היה בציון הק' של רבנו ה"בעל שם טוב", ולא דילג על תלמידיו וממשיכי דרכו כמו המגיד ממזריטש, בעל התניא, רבי נחמן מברסלב וכו'.

כאשר התייצב בציון הקדוש של רבי אלימלך מליזנסק ע"ה, הוא הרגיש התעלות רוחנית ושעת רצון. הוא הבטיח לצדיק שאם יפקד בבן זכר, הוא יקרא לו "אלימלך" ע"ש הצדיק.

 

 הוא חזר לארץ עם תקוות גדולות, שהפעם אכן הנס יקרום עור וגידים.

 חודש אחרי שובו לארץ, הוא מתבשר ע"י נוות ביתו, שאכן סוף סוף היא בהריון, והשמחה אצל בני הזוג הייתה בעיצומה. ככל שנקף הזמן וההריון התקדם, האישה מתבשרת לאחר בדיקה באולטרסאונד, שיש לה בן ברחמה.

הבעל החליט לא לספר לאיש ואפילו לא לאשתו, על הנדר בציונו של ה"נעם אלימלך", לקרוא לבנו "אלימלך". הוא תכנן להפתיע את כולם בברית, לרבות את נוות ביתו.

 

ביום הברית, המוהל שואל את הבעל: "ויקרא שמו בישראל…". הבעל עונה בקול צלול ושמח: "אלימלך".

מירכתי האולם, נשמעה ברכת מזל טוב, אבל האישה התפרצה לקדמת כיסא אליהו, והביעה התנגדות לשם "אלימלך", בטענה שזה מיושן. הוויכוח התלהט בין בני הזוג, לעיני האורחים הרבים המשתאים.

 המוהל תפס פיקוד ושאל את האישה: "איזה שם את מציעה?" האם הטריה לא ציפתה לשאלה כזו, והציעה בהיסוס מה, את השם "נעם".

המוהל ענה לה: "בואו נעשה פשרה, וניתן לילד שני שמות: "נעם אלימלך". "נעם" – כפי שהציעה האישה. "אלימלך" – כהצעת הבעל, כך שיהיו כולם נשכרים.

לשמחת הבעל לא היה גבול, היות ומצד אחד הוא זוכה לבן, ומצד שני הוא מקיים את נדרו בציונו הקדוש של ה"הנעם אלימל

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

 

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרליין

 

ההשפעה הספרדית- נתן א. שוראקי

קורות-היהודים-אנדרי-שוראקי.

 

ההשפעה הספרדית

יהדות צפון־אפריקה היא בפירוש יהדות ספרדית. עם גירושי היהודים מספרד במאות הארבע-עשרה והחמש־עשרה התחזקו ההשפעות הספרדיות בקהילות אפריקה תוך שהעשירו אותן ברבבות יהודים ספרדים המחפשים להם מולדת חדשה. אבל השפעות אלו היו קיימות כבר קודם־לכן, ועוד לפני גירושם של היהודים היו קשרים הדוקים ומרובים של מסחר ושל רוח מקשרים בין ספרד לצפון־אפריקה. ראוי להדגיש בכל לשון של הדגשה כי היהדות בארצות האסלאם, כל שהן ארצות סמוכות זו לזו כספרד והמגרב, היתה לה אחדות של דפוסים, של פולחנים, של זמירות ושל מסורות, שהיו דומות עד מאוד והפרו זו את זו בקלות הרבה יותר מכפי שהיה הדבר אי־פעם בינן לבין איזו מארצות אירופה האחרות. הביטוי דאר אל־אסלאם, ״בית האסלאם״, היה לו תוכן ממשי מאוד ובאותה מידה ברורה היתד, ההקבלה: ״בית היהודים״, הגולים בארצות האסלאם, הוא עצמו היתה בו אחדות גדולה בדפוסיו. עוד לפני הגירוש של 1492 היו צפון־אפריקה וספרד במובן ידוע בחינת שתי פרובינ­ציות של אותה ארץ. דרכי־המסהר, שקישרו את אירופה להודו, היו עוברות בקהילות ספרד וצפון־אפריקה. לקשרים כלכליים אלה נתוספו קשרי־תרבות: תלמידי־חכמים שבמגרב היו הולכים ללמוד בישיבות ספרד, ממש כמו שמורים ורבנים ספרדים כרמב״ם בשעתו, היו באים להורות, או ללמוד, בבתי־המדרש של צפון־אפריקה.

 

גזירת הגרוש חיזקה מגמה זו והפכה את הקהילות היהודיות שבצפון־אפריקה ליורשות טבעיות של אותו חלק מן הגולה שנגזרה עליו כליה לאחר שהזהיר בזוהר שלא היה כדוגמתו בתולדות העם היהודי. מגורשי ספרד לא יכלו ליטול עמם ממולדתם העתיקה אלא את לשונם, את הליכותיהם, את תרבותם, את זכר המשוררים והפילוסופים, שרוממו את גאון ישראל לפסגות שלא הגיע לשכמותן בשום מקום אחר ובשום דור אחר בגלות. רק מטען זה יכלו להביא עמם, אך הם שמרו לו אמונים בכל תוקף, עד כדי כך שלאחר קרוב למחצית האלף מוצאים אנו אצל

היהודים הספרדים הללו, הפזורים סביב כל אגן הים התיכון – בתורכיה, בה הם מונים כ־85,000 נפשות, בְּיָוָן, שבה לא הותיר מהם הטבח הנאצי אלא כעשרת אלפים, באיטליה ובצרפת – וכמו־כן בעולם החדש, בקנדה, בארצות־ הברית, במקסיקו, באמריקה הלטינית ובספרד, קהילות השומרות על זכרן החי והגאה של המסורות החזקות שקיבלו בירושה. אבל אין כל ספק כי צפון־אפריקה היא שקלטה את המספר הגדול ביותר של גולי ספרד ובה יש לראות את יורשת המסורות הספרדיות הגדולות.

כבר ראינו שרבים היו היהודים הספרדים שירדו לחופיו הסמוכים של המגרב, שמכניסי־אורחים היו בכללותם. הם התישבו בעיקר בערים של עמקי־החוף ומשם פשטה השפעתם, העמוקה פחות או יותר, על־פני הארץ כולה. מאז שקעה הקיסרות המוסלמית בספרד נתמעטו הקשרים בין המגרב לחצי־האי האיברי! היהדות האפריקאית, שהתכנסה לתוך עצמה, עמדה בסימן של משבר חמור ביותר שעה שזכתה לעירוי־דמים נמרץ ומהוה זה. לאחר תקופה של התאחזות, שהיתה כאובה לפעמים, הערו החדשים שמקרוב־באו את כל אוצרות חכמתם על היהדות האפריקאית, שמצבה המנוון החריד אותם. כבר סיפרנו על ההשפעה המעמיקה של הריב״ש, הוא רבי יצחק בן ששת ברפת, ושל שמעון בן צמח דוראן ; אלה היו הרבנים הגדולים ביותר, אך הם לא היו הספרדים היחידים שהשפעתם ניכרה בכל שטחי־החיים הדתיים והציבוריים. הם הביאו לתחיה בלימודי היהדות והם אירגנו מחדש את החיים הקהילתיים; אפשר לומר שבכך נפתחה היהדות המוגרבית לראשונה להש­פעות הבאות מן המערב.

 

כמעט בכל מקום פעלה הסימביוזה למשעי ועד ימינו אלה אפשר היה להבחין בגבולות הגיאוגרפיים של אזורי־ההשפעה הגדולים: טאנג׳יר, טטואן ומארוקו הספרדית כולה היו המרכז החי והפעיל של ההישפאניות המוגרבית. שם נשתמרה התרבות היהודית הישנה של אנדאלוסיה, טהורה ביותר מכל השפעה מקומית. מי שהיה מהלך בחוצות המלאח של טטואן קשה היה לו להעלות על דעתו שהוא נמצא באפריקה. היתה זו ממש עיירה קטנה באנדאלוסיה, רובע של סביליה, של גראנדה, של קורדובה: אותם רחובות, אותם בתים, אותם פרצופים, כמעט אותה לשון, מעורבת אך במעט ניבים נושנים ועבריים, אותם נימוסים ומנהגים כבספרד המחמירה של המאה החמש־עשרה. מעטה היתד, שליטתו של הזמן בעיבורו של מלאח שבו גדול היה כוח הזכרון הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים שגורשו מספרד, שאחדותם באה להם מן הפורענות המשותפת של גלותם.

ככל שהתרחקת ממארוקו הספרדית חש היית בהשפעתה הגוברת של היהדות המקומית; היה עירוב מובהק של שתי תרבויות, שתי ציביליזציות,שצריכות היו לחפש נקודה של שיווי־משקל כדי לשאת זו או זו ולהתמזג זו עם זו. מכנם, פס, רבת, מאזאגאן, צאפי, מוגאדור, טלמסן, אוראן, מיליאנה ואלג׳יר היו האפר בו היית חש בתכלית הבהירות בהיתוכם של שגי היסודות שבאוכלוסיה. אפשר היה למצוא בהן הרבה והרבה שמות־משפחה שמקורם ספרדי או פורטוגזי.

זאת ועוד: הרבה משפחות שנתקראו בשמות שמקורם ערבי או עברי, קבלה היתה בידן שמוצאן מספרד. אולם רבת־משמעות יותר היתה העובדה שעד לא מכבר יכול היית לפגוש במארוקו, באלג׳יריה, ולעתים רחוקות יותר בתוניסיה, שמות פרטיים ספרדיים, בעיקר אצל הנשים: דונה, לטיסיה, אלגריה, כלה, פרסיאדה, אורדואנה, אורובידה, פרלה, פורטונה, קלארה, לונה, סול, רינה, אסתלליה, גראסיה – אפילו בחוגים שזכר מוצאם הספרדי נשתכח מהם לגמרי. לבושם של הגברים, ״חובשי הכומתות״, ובעיקר לבוש הנשים, לרבות הבולירו הקלאסי, נבדלים היו בעליל ממלבושיהם של ילידי־הארץ. וכבר הצבענו על הדו־קיום הלשוני שהעשיר את היהודית־הערבית השלטת בהרבה יסודות ספרדיים.

המגע עם הציביליזציה הנוצרית בספרד ודאי שיפר במידה רבה את הדינים היהודיים בנוגע לאשה. תקנות קאסטיליה, שהובאו למגרב על־ידי הרבנים הספרדיים, היטיבו את מצב האשה, מתוך שיצרו שותפות־נכסים אמיתית בינה לבין בעלה. עם ביטול הנישואים היתה האשה החיה מקבלת את מחצית הנכסים של השותפות, ואילו המחצית השניה היתה נמסרת ליורשי de cujus! רפורמה זו נתנה ביטוי לעקרון של שויון בין הבעל והאשה, שעד אז לא היה ידוע כלל בחוגים מזרחיים לאמיתם. הרפורמה הקאסטיליאנית הכריעה את הכף בכל מקום בו היתה השפעת הפליטים עמוקה עד כדי כך שהקהילות אימצו להן את הרפורמה! ועד לא מכבר אפשר היה להבדיל – כפי שצוין לגבי מארוקו-בין הקהילות ששמרו אמונים למסורות הקפדניות ביותר של התלמוד, קהילות ה״תושבים״ או היהודים בני־המקום ששכנו בדרומה של הארץ, ובין ה״מגורשים״, אלה היהודים גולי ספרד, שהתרכזו בצפון ונהגו על־פי דיני קאסטיליה.

ידוע לנו עד כמה היו החדשים שמקרוב־באו צריכים לנהוג זהירות ודיפ­לומטיה כדי למנוע סכסוכים קשים ביותר עם בני־המקום. מכתבי הרבנים של אותה תקופה עולה אלינו הד מן הפולמוסים שנתגלעו עד בלי די בין הרבנים בני־המקום לבין הרבנים הספרדים, עקב חילוקי דעות פעוטים ביותר בעניני דין ונוסח! בזכות תלמודם וגדולת רבניהם הצליחו הספרדים להכריע את הכף, בעיקרו של פולמוס. דו־הקיום לא הושג בלי תקלות! קרע לא היה בשום מקום.

ההשפעה הספרדית- נתן א. שוראקי

עמוד 116

מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי-אפרים חזן

אפרים חזן

מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי

מאתאפרים חזן

חנוכה תשע"ד

לקריאת המאמר

מבוא

החנוכה חביב היה על הפייטנים לאורך כל הדורות, ופיוטים רבים נכתבו לכבודו הן במסגרות ליטורגיות (פיוטים שנכתבו כדי להשתלב בתפילה במקום קבוע) והן במסגרות פתוחות יותר. הפיוטים מגוונים ביותר: מהם המספרים על נס החנוכה ומהם המבקשים להציב את חג החנוכה כדוגמה וכסמל לגאולה העתידה. פיוטים אלו קושרים בין חנוכת החשמונאים לחנוכה לעתיד לבוא ובין אור הנרות לאור הגאולה; ויש שהם קושרים את האור ואת מנורת החנוכה גם לחזון המנורה של זכריה, הלוא הוא הפטרת שבת חנוכה ("רני ושמחי", זכריה ב, יד ואילך). גם חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים משתלבים בכלל הפיוטים. נושא אחר שפייטנים בנו עליו רבים מפיוטיהם הוא הלכות החנוכה – החל בפיוט הקדום ועד לשירת הרב קוק.

'מעוז צור ישועתי' הוא פיוט לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות במנהגי אשכנז. בזמננו "אומץ" הפיוט גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות שונות – בעיקר בשנות המדינה. פיוט זה שייך לפיוטי הגאולה: הוא עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שהייתה בכל אחת מהן (ראו בעיון להלן).

זהו פיוט סטרופי בן שש מחרוזות. בנוסחים מסוימים נשמטה המחרוזת האחרונה, ולפי עדותו של בעל סידור עבודת ישראל "אין חרוז זה בשום סדור ישן גם אינו מן המחבר אלא הוספת אחרון". בנוסחים אחרים נוספו מחרוזות אחרות, אך אלו לא נקלטו בסידורים הרגילים.

כל אחת ממחרוזות הפיוט חורזת לעצמה ובכל אחת ארבעה טורים: שלושת הטורים הראשונים מתחלקים לשתי צלעות, ואילו הטור הרביעי מתחלק לשלוש והחריזה הפנימית בו מתגוונת.

מבנה החריזה: א/ב א/ב ב/ב ג/ג/ב    ד/ה ד/ה ה/ה ו/ו/ה

משקל: שש הברות דקדוקיות בצלע, כלומר השוואים הנעים והחטפים מצטרפים להברה שאחריהם ואין להם מעמד בפני עצמם (המילה יְשׁוּעָתִי למשל היא בת שלוש הברות: יְשׁוּ-עָ-תִי).

הפיוט וביאורו

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.

יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.

אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

 

מעוז צור ישועתי – כינוי לקב"ה על פי תהלים לא, ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", ופירש רד"ק: "מפני רודפי שלא ישיגוני, ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה". לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו, ב: "לך נאה לומר שירה" – שישראל אמרו שירה על הניסים שעשה הקב"ה עימהם. תכון – יתכונן וייבנה. בית תפילתי – כינוי לבית המקדש על פי ישעיהו נו, ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". לשון הנקבה בפועל תִּכּוֹן מתייחסת כביכול למילה תְּפִלָּה על פי תהלים קמא, ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ". ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – נקריב קורבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית; והוא על דרך תהלים קז, כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה". לעת תכין מטבח מצר המנבח – בעת הגאולה ובניין בית המקדש תיעשה נקמה באויב המחרף ומגדף ומבקש בכך להעביר את ישראל על דתם. עוד יש בציור הנביחה רמז לפגיעות ולפרעות. "תכין מטבח" על פי ישעיהו יד, כא. "מצר" כמו 'לצר'. "המנבח" על פי ישעיהו נו, י; והעניין על פי מדרש ויקרא רבה לג, ו: "את וכלבא שוין… מיד נבח ככלבא…" המדבר בנבוכדנצר המבקש לעובדו כעבודה זרה, ובקשה זו בעיני ישראל כמוה כנביחת כלב. אז – בעת הגאולה, בניין בית המקדש והנקמה באויב. אגמר – אשלים את שירי, על דרך 'גמר את ההלל' (על פי משנה פסחים י, ז). בשיר מזמור חנכת המזבח – על פי תהלים ל, א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". מזמור זה נאמר במנהגי הספרדים לאחר הדלקת נרות החנוכה.

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה:

 

רעות שבעה נפשי – בשעבוד מצרים; על פי תהלים פח, ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כֹּחי כלה – על פי תהלים לא, יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; ורמז אל שמות ב, כג: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ". חיי מררו בקשי – על פי שמות א, יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – זה שעבוד מצרים. עגלה הוא כינוי למצרים על פי ירמיהו מו, כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם". ובידו הגדולה – הקב"ה בכוחו הרב; על פי שמות יד, לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגולה – כינוי לישראל שהם עם סגולה; על פי שמות יט, ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו, ד–ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". וכל זרעו – הם כלל המצרים, שראו בפרעה את אביהם ואלוהיהם.

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי / וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, / כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי / כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל / לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי:

דביר קדשו – על פי תהלים כח, ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ", ונדרש במדרש תהלים ל, א (הוא מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): "מקום שדיברות יוצאות לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה". הביאני – הקב"ה הביאנו לארץ ישראל ולבית הבחירה הוא דביר קודשו; והעניין על פי שמות טו, יז. וגם שם לא שקטתי – שבכל ימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו לא היו לישראל ימים רבים של שקט ומרגוע. נוגשׂ – כינוי לנבוכדנצר על פי ישעיהו יד, ד. והגלני – זו גלות בבל. זרים – עבודה זרה; על פי דברים לב, טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". ויין רעל מסכתי – במו ידי מזגתי לעצמי יין מורעל על ידי מעשי הרעים; והציור על פי תהלים ס, ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". כמעט שעברתי – הלשון על פי שיר השירים ג, ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"; ועניינו שעת הגאולה הגיעה מהרה כנאמר בטור הבא. קץ בבל – קץ גלות בבל. זרובבל – היה ביד זרובבל (זכריה ד, ט ועוד). לקץ שבעים נושעתי – כאמור בירמיהו כט, י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".

כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ / אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ / וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵּׂאתָ / וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו / עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

במחרוזת זו מספר הפייטן על נס הפורים, ופתח ברצונו של המן בן המדתא להרוג את מרדכי ואת כלל ישראל. ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…", ונראה שכיוון הפייטן בכינוי זה גם לכלל ישראל על פי הושע יד, ט: "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן". עניין הכריתה מתאים לנאמר במגילה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג). ונהיתה – בקשתו להרוג את מרדכי. ונהיָתה – צורת הפסק לצורך המשקל. למוקש – שהרי סופו שנתלה "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז, י). וגאותו – כמסופר באסתר ה, יא. נשבתה – כמתואר באסתר ו, יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו… כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ראש ימיני נשאת – רוממת וגידלת את מרדכי. ימיני – משבט בנימין; כינוי למרדכי על פי אסתר ב, ה: "אִישׁ יְמִינִי". ואויב שמו מחית – המן, שהוא מזרע עמלק, נמחה שמו; והוא על פי דברים כה, יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". רב בניו וקניניו – בניו הרבים ועושרו שנתגאה בהם; ראו אסתר ה, יא. על העץ תלית – מתייחס אל "בניו" על פי אסתר ט, יד. וייחס הפייטן המעשה ישירות לקב"ה אף על פי שבמגילה לא נזכר שם ה'.

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי / וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים / נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:

יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – השוו תפילת 'על הניסים': "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמוני ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל…". חשמנים – הם החשמונאים, ותפס הפייטן לשון מקרא על פי תהלים סח, לב. ופרצו חומות מגדלי – ראו משנה מידות ב, ג "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום…". וטמאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". ומנותר קנקנים – מכל השמנים שהיו במקדש "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד" (בבלי שבת שם). נעשה נס – כנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לכנסת ישראל על פי שיר השירים ב, ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"; וראו רש"י לתהלים סט, א: "על ישראל שהם כשושנה בין החוחים, שהחוחים מנקבין אותם…". בני בינה – הם חכמי ישראל על פי דברי הימים א יב, לג ומדרש הפסוק בבראשית רבה כו, צט. השוו גם פיוט הרשות לחזרת הש"ץ לימים נוראים ולמועדים במנהגי אשכנז "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים". קבעו שיר ורננים – על פי בבלי שבת שם: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והשוו תפילת 'על הינסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ / וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ / מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה / וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן / הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.

חשוף זרוע קדשך – על פי ישעיהו נב, י: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – השוו שיר השירים רבה ב, ח: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים…'"; ולשון "קֵץ" ראו גם בבית ג, והוא על פי דניאל יב, ו ועוד. נקם נקמת עבדיך – ראו תפילת 'אבינו מלכנו': "נקום נקמת דם עבדיך השפוך", והשוו תפילת 'אב הרחמים' שלפני הכנסת ספר תורה במנהגי האשכנזים. ממלכות הרשעה  השוו תפילת 'על הניסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה…" כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – שמכל הגלויות והצרות שנמנו במחרוזות הקודמות נגאלנו במהרה, ואילו הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ. הגרסה הרווחת "לימי הרעה" אינה תואמת את המשקל. דחה – הפל ומגר. אדמון – כינוי לעשו על פי בראשית כה, כה. בספרות חז"ל ובפיוט לדורותיו כינוי זה מציין את מלכות רומי ואת מלכויות הנוצרים. כינוי זה עצמו משמש בפיוט של הקליר לראש השנה, והביאו רש"י בפירושו לתורה בבראשית ל, כב. בצל צלמון – החוסה בצל הצלם והצלב. מילת 'צלמון' על פי תהלים סח, טו, והיא מתקשרת בצליליה אל המילה 'צלמוות'. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה, ד; והרועים מציינים הנהגה רמה לעם ישראל כנגד כל אויביו בעת הגאולה.

עיון ודיון

בתיאור השיר העלינו את בעיית הנוסח ואת הטענה כי המחרוזת האחרונה היא תוספת מאוחרת. ואולם מאחר שמחרוזת זו זכתה להתקבל ברוב הסידורים ומאחר שהיא משתלבת יפה באווירה ובהקשר ומשקלה מדויק – נתייחס אל השיר בנוסחו המקובל. עם זה נזכור היטב את הערתו של בעל סידור עבודת ישראל שהובאה לעיל כשנבוא לשקול את ההשערה העולה במקומות שונים על זמנו של המחבר. השערה זו אומרת כי המחבר האנונימי 'מרדכי' – כפי שהשם מצטרף מן האקרוסטיכון (האותיות הראשונות של בתי השיר) – כִּיוֵון דבריו נגד המלך פרידריך ברברוסה שהיה אדמוני, ומכאן הבקשה "דחה אדמון / בצל צלמון". ברם אם תוספת מאוחרת לפנינו, הרי שאין לדברים אחיזה במציאות. מי שמכיר את השירה והפיוט ואת המאפיינים הפואטיים שלהם ידחה טענה זו מכול וכול מטעמים ספרותיים: אחד מן היסודות הפואטיים המרכזיים בפיוט לדורותיו הוא השימוש בכינויים. הכינוי 'אדמון' כבר קיים בפיוט מאות שנים קודם לפיוטנו, ובכלל זה בפיוט הנאמר בתפילות ראש השנה במנהגי אשכנז ששם צמח פיוטנו. בביאור הצבענו על כך שאף רש"י ציטט מפיוטו של ר' אלעזר הקליר בפירושו לבראשית. נמצא שאין לנו אלא לדחות את הקשר בין הפיוט למלך שהוזכר.

פייטננו חי כנראה באמצע המאה השלוש־עשרה, וזאת על סמך המקורות הקדומים ביותר שבהם מופיע הפיוט ועל סמך העובדה שהוא כתב את פיוטו במשקל המיוחד לשירת הקודש הספרדית, הוא משקל ההברות הדקדוקי שהוצג לעיל בתיאור השיר (וראו א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 47). כלומר הפיוט נכתב בתקופה שהשפעת שירת ספרד הגיעה לאשכנז.

מראשי המחרוזות בפיוטנו מצטרפת החתימה 'מרדכי', ולזה נוסף הצירוף 'חזק' העולה מן המחרוזת האחרונה. חתימת השם מבליטה את המבנה: חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת ועוד מחרוזת מסיימת – שכאמור היא בסימן שאלה. התבנית חופפת היטב את התוכן הבנוי על תקופות היסטוריות בחיי עם ישראל ועל הגאולה שהייתה בימים ההם, והקדיש הפייטן מחרוזת לכל תקופה: גלות מצרים, גלות בבל, סיפור המגילה וכמובן סיפור החנוכה שהוא עיקר העניין במעמד הדלקת הנרות. המחרוזת הראשונה היא מעין הקדמה של תודה לקב"ה ("לך נאה לשבח") שהוא מגן לישראל ומושיעם ("מעוז צור ישועתי"), ועיקר התקווה בה היא קורבן התודה לעתיד לבוא שיוקרב בחנוכת המזבח לעת הגאולה השלמה. על בקשה זו, בהדגשת יסוד הנקמה באויב, חוזרת המחרוזת האחרונה הנחשבת לתוספת. יש המסתייגים מביטויי הנקמה באויב המופיעים בפיוטנו. ברם אם נזכור שהפיוט נכתב בתקופה של גזרות ורדיפות אכזריות – תקופת מסעי הצלב המאוחרים, נבין שבקשת עונש לאויב הפוגע היא חלק מבקשת הגנה מפרעות דומות בעתיד על רקע מעשי האכזריות הנוראיים של הפורעים, כמתואר בספר גזרות אשכנז וצרפת (עיינו א"מ הברמן, ירושלים תשל"א).

המסגרת ההיסטורית על ארבעת פרקיה משמשת דוגמה וסמל לתקווה המובעת במחרוזת הפתיחה, והדברים נקשרים ומתחברים ברקמה מסועפת אל מקורות המקרא וספרות חז"ל, כפי שהובא במפורט בביאור השיר. במרקם זה בולט השימוש בכינויים: עיקרם של הכינויים הוא לציין דבר או דמות לא בשמם הישיר אלא בדרך אחרת המתקשרת לעניין – כגון תכונה או מעשה ואף דימוי או ביטוי המתקשרים אל השם המכונה. בשונה מן השם השכיח והשגרתי, הכינוי מביא את הקורא לחשוב על המשמעות הטמונה בו ומבליט צד כלשהו בשם או בדמות המתקשר אל עניין השיר. כך למשל הכינוי הראשון בשירנו "מעוז צור ישועתי": כינוי זה פונה אל הקב"ה שהוא מושיע ומגן, ובחינה זו היא המתאימה לשירנו מצד תכניו ומצד הבקשה העולה בו. עוד יש בכינוי זה קשר לפסוק המקראי שהוא מיוסד עליו (ראו פירוט בביאור) על הפרשנויות ועל המדרשים הנלווים אל הפסוק.

נקודה מעניינת היא שאלת הדובר והנמען: הפנייה בפתיחת השיר ממענת את הנאמר לקב"ה בדיבור ישיר בלשון נוכח כדרך סגנון התפילה. ואולם במחרוזות השנייה והשלישית עובר הדובר לדבר על הקב"ה בגוף שלישי. השינוי בהתייחסות אל הנמען וכן חילופי העמדה של הדובר הם מן המאפיינים של שירת הקודש (ראו בהרחבה א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, עמ' 268–274). השינוי במעמדו של הנמען משקף את המתח בין קרבה למרחק בפנייתנו בתפילה אל בורא עולם: מצד אחד אנו פונים אל אלוהינו ואלוהי אבותינו שהתורה הבטיחתנו "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ו) – ואל אוהב פונים בדיבור ישיר ומתוך קרבה. אך בה בעת אנו זוכרים כי הוא "האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון…" ('מתוך תפילת העמידה'), ואליו פונים מתוך יראה ומתוך מודעות למרחק הגדול. מתח זה מתואר באופן פיוטי מופלא בשירו של ר' יהודה הלוי "יה אנה אמצאך / מקומך נעלה ונעלם // ואנה לא אמצאך כבודך מלא עולם", והוא עולה גם משירי קודש אחרים. מעניין כי בשירנו סיפורי העבר משתמשים בלשון נסתר כלפי הקב"ה, ואילו הבקשות לעתיד פונות אליו בלשון נוכח ובדיבור ישיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 199 מנויים נוספים
דצמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר