החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

החתונה היהודית במרוקו

 

טקס ראשון: יום היריעה הלבנה

טקס קצר זה נערך תמיד ביום ראשון בבית הכלה. הגברים אינם משתתפים בו.

שרה הזמינה את יאקות, אמו של מסעוד, אחדות מקרובותיה ושתיים משכנותיה. יאקות הביאה אתה סרט לבן וחגרה בו את מותניה של אחותה אסתר. שרה מסרה סרט בצבע ירוק ליאקות כדי לעשות אותו דבר לבנה. החתן והכלה חייבים לחגור ״חגורה״ מביאת־מזל זאת במשך כל השבוע. הושיבו את אסתר על כיסא באמצע החדר; המשפחה, המוזמנות, השכנות עמדו סביבה בצורת מעגל. יאקות לקחה חבילה קטנה שהושיטה לה אמי ובה ביצה קשה עטופה במטפחת משי לבנה. היא שברה ומעבה בעדינות את הביצה על ראשה של כלתה לעתיד.

לפעמים, בטירוף שמזמנות ההבנות, שכחו לבשל את הביצה״ וכך היא נשפכה על שערותיה ופניה של הכלה. תקרית כזו גרמה לכעס, צעקות ומריבות״ והסתיימה לבסוף בהתקפת צחוק בלתי נשלט.

עבור היהודים הביצה היא סמל להתחלה ולסוף של כל דבר. לאחר מכן לקחה יאקות אבקת חינה והוסיפה לה קצת מים ובושם, לשה אותה לעיסה וצבעה בה את כף היד של אחותי אסתר. אחדות מן הנשים הנוכחות השמיעו את הצהלולים הבלתי נמנעים והמסורתיים. אחר בך בירכו זו את זו, שתו תה עם נענע, שתו מיצי פרות סמיכים והגישו עוגיות שקדים, וכל אחת הזדרזה להחביא אותן״ לבסוף יצאו בולן מאושרות ושבעות רצון.

החתונה נכנסה למסלולה הסדיר.

טקס שני: ״סבת אר־ראי״ או שבת ההתייעצות

מסעוד הגיע אל ביתנו ביום השבת שלאחר מכן, לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת. ליוו אותו אביו, אמו, אחותו, שכנים וידידים אחדים, קרוב לשנים־עשר איש בסך הכול.

לאחר שטעמו מן המתאבנים, מאחיא, זיתים ירוקים – בחתונה יש תמיד הרבה זיתים ירוקים, משום שהירוק הוא שם נרדף לתקווה, ולעולם לא זיתים שחורים – פלפלים צלויים, עגבניות חתוכות לחתיכות קטנטנות וטבולות במשך זמן רב בשמן, שקדים ובוטנים במלח, פולים גדולים מיובשים ומטוגנים, חצילים בכמון והרבה שום, וכר״ התיישבו סביב השולחן לסעודת הצהריים.

התפריט של שבת בצהריים – אם נערכת חתונה ואם לאו – הוא תמיד אותו דבר בכל בתי המלאח: הדפינה [־החמין]. מכינים תבשיל זה ומבשלים אותו עוד ביום שישי אחרי הצהריים, משאירים אותו על חום נמוך מעל תנור מחרס גדול שמשמש למטרה זו במיוחד; שכן בשבת אסור על פי ההלכה לעבוד, לבשל, וכו'… התבשיל כולל חומרים אלה: גרגירי חִמצה, חתיכת בשר חזה של בקר, תפוחי אדמה, ביצים בקליפותיהן, קציצות גדולות מבשר קצוץ ומתובל היטב, חיטה מרוסקת עם שום ואבקת פלפל אדום. משאירים את הקדרה על אש קטנה למשך כל הערב והלילה עד למחרת בצהריים. כשהוא מוצלח תבשיל זה הוא ממש מעדן, אם כי כבד במקצת. מלווים את אכילתו בלגימות רבות של מאחיא. והמוזמנים רוקנו כמה וכמה כוסות באותו יום״

הקינוח כולל לרוב אגוזים, תמרים, צימוקים, תאנים, פרות שיזף, רימונים וערמונים מבושלים בעונה… הפרות הטריים הנפוצים והמבוקשים ביותר היו האבטיחים – פרי מרענן ביותר – והמלונים, שניתן היה להשיג אותם בכל שוק, בכמויות גדולות ובמחירים נמוכים.

לאחר קינוח מגוון הגישו תה עם נענע. המים שהורתחו בערב שבת הושארו גם הם על אש קטנה לצד הקדרה של החמין על תנור החרס. לרוב היו המים פושרים בלבד, ומכאן הביטוי ״בחורה פלונית חיוורת כמו התה של שבת״. אך משקה חם נחוץ אחרי ארוחה כזו. וכולם שתו עוד ועוד, ובמיוחד אבי שאהב לשתות תה יותר מכול, בין שהיה קר ובין שהיה חם!

בערב כולם עזבו, לבד ממסעוד, שנשאר ליד ארוסתו. הוא שוחח בנועם עם אסתר, ואבי ואמי השגיחו עליו אך מרחוק.

טקס שלישי: תצוגת הנדוניה או טקס ה״תקייל״

למחרת ביום ראשון הבית שלנו, כלומר הדירה שלנו והדירות של שכנינו שהעמידו אותן באופן טבעי לרשותנו כפי שנהוג בטקסי אירוסין, חתונה, בר־מצווה, וכד״ הבית שלנו, אני אומרת, היה מובן שוב לקבלת בני משפחת החתן ומוזמנים רבים. כנהוג הוגשו להם תה בנענע, מיצים סמיכים, עוגיות שקדים, פרות מסוכרים, וכד״

הנדוניה של אסתר ובראשה המזרן, שתי הכריות, הבגדים שהכלה היתה צריכה ללבוש ביום החופה – כלומר קפטן, שמלה רחבה, ״מטפחת ראש׳/ זוג נעליים שטוחות ורקומות, לבוש תחתון, וכו' – כל הפריטים האלה הוצגו בהפגנתיות בכל מקום על הספות, השולחנות, הכיסאות, וכו'״ בפינה אחת מצאת את המתנות – שלא נגעו בהן – שהביא החתן לאחותי אסתר.

אם החתן שלחה עוד בבוקר מספר מגשים עמוסים בתמרים גדולים, בבשמים מסוגים שונים, בסוכריות שקדים״(קשה לתאר אילו כמויות של סוכריות שקדים מגישים בטקסי אירוסין, חתונות, בר־מצווה במלאח); מגש קטן עם תכשיטים – אלה שהובאו כבר בטקס האירוסין ונוספים עליהם שרשרת, סיבה, טבעות וביניהן טבעת יהלום מוארך, אך לא טבעת נישואין; ומגש נוסף עם נעליים שטוחות ורקומות ו״מטפחת ראש״ יפה ביותר; אלה היו המתנות האחרונות שהעניק החתן לכלה.

נשים רבות ובחורות רבות באו והצטופפו בהתכנסות זאת, בעיקר כדי לסרוק ״בהערצה״ את הנדוניה. הגברים שהיו נוכחים בטקס עסקו בעניין אחר: הם העריכו את עלויות הנדוניה שאחותי ״הביאה״ לבעלה בעתיד. לאחר ויכוח ער – כמו שקורה כמעט תמיד – הם הגיעו להסכמה על סכום של אלף וחמש מאות ריאל (או ״דורו״). דוד הוסיף חמש מאות במזומנים, ובסך הכול אלפיים ריאל.

באותו יום נודע לשתי המשפחות, לידידים, לשכנים ולרבים מבני המלאה, שבתו של דוד סיפקה נדוניה של אלפיים ריאל״ וההערות זרמו להן: זה מעט, או לא מספיק. דוד יכול היה להשתדל קצת יותר; נכון הוא שיש לו עדיין בנות שהוא צריך לדאוג לחתן אותן; הערכת הנדוניה היתה מוגזמת; וכן הלאה. העניין הוא שבמקרה של גירושין – בני המלאח התגרשו לעתים רחוקות מאוד – הבעל היה חייב לשלם במזומנים טבין ותקילין את הסכום שנרשם בכתובה״ כפול ארבע! לכן אמרו לשם סיכום: ״יעשה האל שלא נצטרך לכבד את תנאי הכתובה״.

טקס רביעי: יום שני בלילה, ליל המקווה

לליל המקווה קדם ערב ״הורדת השערות״. אחת מדודותיי, בגיל צעיר יחסית, לקחה אתה את אסתר ודאגה בעזרת כלים פשוטים להוריד כל שערה מיותרת. על הכלה אסור היה להתלונן במשך כל הפעולה המכאיבה

הזאת. מנהג זה מקורו ערבי אך הוא נשמר בקפדנות בידי כל הנשים היהודיות במלאה, וקיבל עם הזמן מעמד של חוק.

אשר לליל המקווה, זוהי מסורת פולקלור שהיה בה חן מסוים. לאסתר, שחבשה מטפחת לבנה לראשה והשפילה את עיניה בלפי מטה, התלוו אימא שלי ואם החתן, שהיתה לבושה בצניעות, וכן אחיותיי, דודותיי, בנות הדודים והדודות שלי, ומספר שכנות; לגברים אסור להשתתף בטקס זה. כל אחת מהן החזיקה נר דלוק בידה. בחצי תריסר נשים זקנות, ה״מטבילות״, שרו ורקדו לכל אורך התהלוכה:

״הוא לקח אותה. הוא לקח אותה. מסעוד הוא אדוניה.

היא לקחה אותו. היא לקחה אותו. לאסתר הוא שייך.

הנרות הגיעו. חמותה טובת הלב היא ששלחה אותם״.

 

נשים ונערות שהיו ברחובות הצטרפו גם הן לתהלוכה. מגיעים לבית המקווה: בסוף מסדרון חשוך, בחדר עם קירות חשופים, קטן ממדים, בלא חימום כל השנה, נמצא מקווה מלא מים עד לקצה. בנוכחות כל הנשים שהצליחו תוך דחיפות להיכנס לחדר המקווה השילה אסתר את כל בגדיה וירדה את שש או שבע המדרגות של הבור. יאקות עזרה לכלתה לטבול בכל גופה. אסור היה שתישאר שערה אחת מחוץ למים. אחר כך היא אמרה את הברכה המסורתית. כל זה נמשך דקה בערך. אסתר עלתה ושערותיה דבוקות לפניה, המומה מעט מכך שעצרה את נשימתה, חיוורת ונרגשת מטבילה ראשונה זו, שהיתה חייבת לחזור עליה לאחר מכן כל חודש, על פי ההלכה, אך מרוצה ששבה לאוויר החפשי.

המטבילות עלו על כולן בהרמת קולן וצעקו בצהלה: ״מזל טוב!״, ותוך ניצול ההמולה והשמחה ביקשו נדבות״ נשים אלה היו מצחיקות, עשו פרצופים, לחששו דברי זימה לתוך האוזן, תוך קריצות עיניים, בעניין ליל ההתייחדות הקרוב, צחקו בקול גבוה מאוד תוך פעירת פיהן חסר השיניים לרוב; הן היו מכוערות, חסרות צורה, עבות גוף, אך קלות תנועה יחסית עד כדי כך שבל הנוכחות נתנו להן כסף מתוך התפעלות מסוימת״

השיבה הביתה התנהלה באותם תנאים כמו היציאה מהבית. חיכתה לנו סעודת ערב שהקפידו רבות על הכנתה. הארוחה כללה תבשיל עיקרי: מרק חמצה. גרגירי החמצה הם סמל; הם מתנפחים וגדלים עם הבישול״

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

עמוד 433

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 204 מנויים נוספים
פברואר 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר