מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם בן מיגאש

מגולי ספרד שהתיישב בטורקיה בזמנו של מרן רבי יוסף קארו. ב״אבקת רוכל״ סימן רז מובאת שאלה ששאל את בעל ״בית יוסף״ ותשובת מרן.

אלו הם חיבוריו:

א]. ״עבודת הלוי״ א]. ״עמק שדות״ ג]. ״כבוד אלקים״.

 

רבי אברהם בן מלול

מורה צדק באספי שבמרוקו. הוא חתום בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ חלק ב׳ סימן נד בצירוף עם כמה רבנים.

 

רבי אברהם בן מצח

דיין בטוליטולה שבספרד. שמו נזכר בשו״ת ״זכרון יהודה״ סימן נט עמוד לד הנדמ״ח תשס״ה לר״י בן הרא״ש.

 

רבי אברהם בן משה

נולד לאביו הרמב״ם בחודש סיון בשנת ד׳ אלפים תתקמ״ו בהיות אביו בשנת נ״א לחייו. היה זה ארבע שנים לאחר שהשלים את חיבורו הגדול ״משנה תורה״. ואז, בהיות הרמב״ם ברום הפסגה מוכר כעמוד ההלכה וכגדול הדור, והיה נגיד מצרים ורופא המלך ברכו הקב״ה בבנו יחידו זה.

אביו, הרמב״ם תלה בו תקוות גדולות. את רחשי לבו שהביע בנדון אנו מגלים במכתב שכתב לגדול תלמידיו הלא הוא רבי יוסף אבן עקנין: ״שזה בני אברהם, השם ית׳ נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא שמו עליו ומי שהאמין בשמו והאמין באמונתו, הוא יאמץ ויתמיד ויאריך חייו ושנותיו, כי הוא עניו ושפל שבאנשים, מצורף אל טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בע״ה שם בגדולים בלא ספק, ואשאל מהש״י שישגיח עליו וישלים עליו חסדיו [אגרות הרמב״ם בדיו עמוד כוו].

 

רבי אברהם למד תורה מפי אביו. בראשו הגאוני קלט את התורה כולה בנערותו. אביו, הרמב״ם, התייחס אליו כאל תלמיד חבר. אביו לימדו גם את חכמת הרפואה.

כאמור, הדריכו אביו הרמב״ם בכל אורחות החיים. שרדה בידינו אגרת ארוכה הנקראת ״מוסר נאה מאוד מהרמב״ם להרב החכם ר׳ אברהם בנו״, בו מדריך הוא את בנו החביב בעניינים רבים. ביניהם מצאנו הערה מעניינת לגבי לימוד התורה שבכתב: ״והאמת והנכון הוא מה שבאר בו החכם רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל. נאמר לי עליו שהוא חבר בפירוש התורה וגלה בו סודות עמוקות ועצומות, לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו והם השרידים אשר ה׳ קורא… ואתה, בני הנאמן לי, אני מצוה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים אלא בפירושיו ובחבוריו וספריו, כי הם טובים מאוד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה, בשכל זך ובעיון דק. ושהם אינם כשאר החיבורים, כי הוא היה כמו אברהם אבינו ברוח… נתוכן כל האגרת נדפס באגרות הרמב״ם עמוד לח ואילך, יש שפקפקו במהימנותה, ועיין בהקדמת יש״ש].

 

מנהיג העם בגיל 19

בעודו נער שימש כיד ימינו של אביו בכל תפקידיו הרבים. באותו זמן קמו חולקים על חיבורי אביו הרמב״ם. התנגדות זו גרמה לרמב״ם עגמת נפש מרובה עד כי נפל למשכב, במשך שנה שלימה היו חייו בסכנה, וגם אחרי שיצא מכלל סכנה עדיין שהה רוב היום במיטתו. רבי אברהם הצעיר נסער עד עמקי נשמתו מן ההתקפה על ספרי אביו. הוא לא יכול היה למחול לקוראי התיגר על תורת אביו, מעניינת הפתיחה של איגרת אותה שיגר הרמב״ם לתלמידו, רבי יוסף אבן עקנין. בו הוא מפרט את דעתו על החולקים עליו. בדבריו מזכיר הרמב״ם את הניגוד הקיים בינו לבין בנו בגישה למתנגדיו: ״אמר ממה שתדעהו שאיני מסופק בעין מן העניינים שכך חשבתי שיהיה ויתאמת אצלי שאותם הדברים כך אירעו בלי ספק, אבל מידותי עתה אינם כמידות הבן הנחמד השם יחייהו, וזה כי אני היום, שבח לאל יתעלה, כבר הכניעוני השנים והמקרים, מצורף אל זה מה שיחייבהו הענין השכלי והחכמות האמיתיות, ועוד כי אני מוחל על כבודתי ומוותר על עלבוני הרבה, והבן, השם יחייהו, לא יוכל על זה ולא יסבול כל אותם היגונות לפי רתיחת מזג המיית הבחרות… ואני לא נצח לעצמי. כי כבוד נפשי ומעלת מידותי אצלי יותר כבוד משאנצח הכסילים בלשוני ובדבורי. והאי צורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה. אבל הבן, השם יחייהו, הדין עימו שיתקנא בזה שאני אביו ורבו, ואינו יכול לסבול העלבון״.

ביום כ׳ טבת שנת תתקס״ה, נסתלק הרמב״ם לבית עולמו. רבי אברהם בנו היה אז רק בן תשע עשרה. העובדה שיהודי מצרים מינוהו אלוף לראשם, כממלא מקום אביו, מלמדת על רום מעלתו וגדלותו בתורה. אפילו המלך השולטן אלכמאל, מינה אותו לרופאו האישי.

 

פלא דודו

אכן, הוא נחשב לפלא בעיני בני דורו. כבר שנים מספר אחרי עלותו על כסא אביו כבש לו הצעיר הזה מעמד, על עד כי גדולי האומה שהכירוהו שירו לו הלל. המשורר הגדול, רבי יהודה אלחריזי, שביקר במצרים, התרשם ממנו עד למאוד. את התפעלותו הביע במלים נרגשות: ״ושם הבדולח ואבן השוהם, הוא החכם רבי אברהם בן רבינו משה בן מימון זצ״ל, קטון בשניו, וגדול בענייניו, צעיר לימים מסכל חכמים״. גם לאחר זמן כששהה בירושלים התפייט עליו אלחריזי. כה עמוק היה הרושם שהותיר עליו היורש הצעיר של הרמב״ם הגדול.

בשנת תתקע״א, בהיותו כבן עשרים וחמש שנה, עלו רבים מחכמי התוספות שבצרפת לארץ ישראל. אך בדרכם לארץ ראו צורך לבוא מצרימה בכדי לפגוש את המאור הגדול שזרח שם. גם הרמב״ן העריכו עד מאוד וראה בו: ״יסוד המעלה, בנן של קדושים, הארז האדיר אשר בין העבותים צמרתו, זרע קודש מחצבתו״.

ואילו רבי דניאל הבבלי, אשר חיבר השגות על הרמב״ם והיה בר פלוגתא שלו, גם מכנה את רבי אברהם כמה פעמים בשם: ״יחיד הדור ופלאו״, ואף בתארים נוספים: ״מורנו ורבנו פרשנו ורכבנו

קדוש יוצרנו עטרת לכמי גלותנו״. וכן: "החכם האדיר דגל הרבנים״. וכן: ״הרב המבוהק, הפטיש החזק, נגיד עם ה׳ צבקות, יחיד הדור ופלאו״.

 

כמו אביו הגדול, היה גם הוא אפוף טרדות רבות מכל צד. הוא שימש כרופא המלך, כנגיד יהודי מצרים, ובתוך כל אלו היה מנצל כל רגע פנוי לכתיבת חיבוריו. וכמו אביו, גם הוא התלונן של חוסר הזמן ממנו סבל: ״ואומר, אהה אדוני, הכלה אתה עושה את שארית זמני, הלא מקצתו לקוח לעבודת גויי הארצות, ומקצתו משועבד לניהול כרם ה', ומעט ממנו נשאר לספרים אשר נתתי ידי בחיבורם, ולפירושים אשר התחלתי בביאורם, ואם לזה הענין אתה נותן אותי מתי אעשה גם אנכי לביתי [ברכת אברהם במכתב לרבי דניאל הבבלי].

רבי אברהם היה ראש לחסידי דורו. ברבות מן השאלות שהופנו אליו הוא מוכתר בתואר ״החסיד״ או ״ראש לכל החסידים״. מצד אמו היה בן למשפחה שבמשך כמה דורות נתלווה לשמה הכינוי ״חסיד״ בצירופים שונים. יחד עם חברו, רבי אברהם בצירופים שונים. יחד עם חברו, רבי אברהם החסיד, אותו הוא מזכיר פעמים רבות בספריו:״המספיק לעובדי ה׳״ ובפירוש על התורה, ניהל עדה מיוחדה הנקראת ״עדת החסידים״. הם התפללו בבית כנסת מיוחד בו נהגו במנהגים מיוחדים בדרך התפילה אותם פרט בהרחבה בספר ״המספיק לעובדי ה׳״ בענייני תפילה.

התנהגות חריגה זו והשינוי במנהגים, עוררו עליו מקטרגים מבני עירו. הללו אף הלשינו עליו למלכות על ששינה מסדרי התפילה המקובלים אצל כל היהודים. רבי אברהם ערך כתב הגנה מיוחד בו הדף את טענות מתנגדיו. כתב זה נשתמר עד ימינו [ראה תרביץ בשנת 64 במאמרו של גויטיין, ומבואו של ניסים דנה, שדנו בפרשה בארוכה],

 

המערכה העזה על כבוד אביו

רבי אברהם היה בן 27 שנים בעודו עסוק בעריכות חיבוריו הגדולים והמקיפים. בתקופה זו הגיעו לידיו השגות על ספרי אביו הרמב״ם הן על ״משנה תורה״, והן על"ספר המצוות״, ששלח לו רבי דניאל הבבלי.

רבי דניאל הבבלי זה, היה תלמידו של רבי שמואל בן עלי הגאון מישיבת בגדד, מגדולי אותו הדור. אף הוא השיג על ספר הרמב״ם עוד בחייו, והרמב״ם חיוה דעתו על כל העניין באיגרת מיוחדת. תלמידו, רבי דניאל הבבלי, עליו העידו מכריו שהוא: ״כמעיין המתגבר, ובחכמתו אחים משבר" [רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני], השיג על הרמב״ם ארבעים ושבע השגות בגופי הלכות, במגמה לערער סמכות החיבור.

 

כשהגיעו ההשגות לידי רבי אברהם, נחרד מאוד. הוא התפנה מכל עסקיו וחיבוריו, וערך את תשובתו הארוכה אליו, בו יישב אחת לאחת את כל ההשגות והקושיות. בחלק מההשגות הוכיח לו שהגירסה שבספרו אינה כגירסה שבידו, חלק מההשגות היא מחמת נוסח מוטעה ב״משנה תורה״, וחלק תיקן אביו עוד בחייו. יש מן המקומות בהם הוא מוכיח לו שלא ידע לעומק סברת הרמב״ם. ועל אחת מן ההשגות כותב לו, שהקושיא היא על הגמרא ולא על הרמב״ם, ואף את הקושיא הזהו מיישב הוא בטוב טעם ודעת. על אחת מן ההשגות כתב לו שהוא עצמו שאל את אביו בנדון, ואביו פירש לו את טעם הדבר, ורק לאחר פטירתו של הרמב״ם נתגלו לו ראיות לאותו טעם. על אחת מן ההשגות כתב לו שתיקן לאחר פטירת אביו בחיבורו כפי צוואת אביו. על ההשגה אחרת הוא כתב לו: ״ואפרש מה שפירש והאיר עינינו אבא מארי זצ״ל, כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ״ל כמה פעמים״ [תשובה לט].

 

גם את השגותיו של רבי דניאל על ״ספר המצוות״ יישב אחת לאחת, ואף העיר לו: ״עיונו הוא למעלה מעיון כזה וכי איננו האיש שיעלם ממנו״.

תשובותיו אלו רוכזו בשני הספרים: ״ברכת אברהם״ ו״מעשה ניסים״. הספר ״ברכת אברהם״ הוא על ההשגות על ״משנה תורה ו״מעשה ניסים״ הוא על השגות רבי דניאל על ספר המצוות.

באחת ממהדורות הרמב״ם אף סודרו תשובות אלו לפי סדר הלכות הרמב״ם על ידי א. ח. פריימן הי״ד. וגם במהדורת ״שבתי פרנקל״ הוא מציין בפתח ״ספר זמנים, שבדעתו להוציא כרך מיוחד אשר יכלול את תשובות הרמב״ם ואיגרותיו, ואת תשובות רבי אברהם בנו הכלולות בספר ״ברכת אברהם״ ו״מעשה ניסים״.

 

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן משה

עמוד 94

51 – אל נטע טוב ורענן

 

קפח. אל נטע טיוב רענן

לנדיבי עם. שיר שבח למרדכי שריקי (ראה עליו: נר המערב, עמ׳ רלד, רלו). שיר מעין אזור כולל מדריך דו-טורי דו-צלעי ואחת עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור אזור דו-צלעי. כל מחרוזת פותחת במילות קבע ׳מור דרור׳. חריזה: א/ב א/ב גגגג/ב דדדד/ב וכו׳.

משקל: שמונה הברות בטורי הענף, ובטורי האזור עשר הברות בצלע א וחמש הברות בצלע ב.

כתובת: פיוט יסדתיו לכבוד גביר חכם וקרוב למלכות ושמו מרדכי שריקי. נועם ׳אור עיני בית המקדש׳. סימן: דויד בן חסין.

 

רבי שלום די לאמאר, ורבי מרדכי די לאמאר, כנראה אב ובנו, פעולתם בין תק״ל—ק״ן בערך, האחרון ישב בעיר מאזאגן, וינהל יחד עם שני אחיו שישבו אתו שם ועם עוד אח רביעי שישב במוגאדור, מסחר גדול ובית־באנק, שבו עבדו מספר מםוים של יהודים וצרפתים. וימלא גם תפקיד של סוכן אוצר הממשלה שמה(יב), שניהם רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר, היו עוד נדיבים וחכמי לב, הם נחשבו מגדולי יועציו ומנהיגיו של מו׳ מחמד, ופעם כפעם לוו אותו עוד במסעו בערי המדינה, אחד הפייטנים בן־הדור ההוא בפיוט שפייט לכבוד ר׳ שלום די לאמאר, יאמר

״אחרי עצתו דברי מלכות הן נחתכות… ועל ראשו קשורים כתר תורה וכתר מלכות… לפני מלכים יתיצב ימצא סעד וסמיכות…יחזו אויביו יבלמו, בחרבו ישכלמו, וגם ידרוך על במותימו…״ (יג).

אך עוד יותר מרבי שלום ור׳ מרדכי די לאמאר, התנוססו עוד בגדולתם ובישרתם חבריהם שישבו במכנאם, מרדכי אשריקי או ״לחזן בבא״, ומסעוד בן זכרי, אלה בהיותם קרובים למלכות, בני העיר מכנאם נקודת הכובד של הממשלה אז, יכלו הרבה למלא תפקיד יותר גדול וחשוב אצל מו׳ מחמד, ושניהם שהיו גם ראשי העדה ועסקני הצבור, נחשבו עוד מראשי הממשלה ויהיו לידידיו ואנשי־סודו של מו׳ מחמד, ביהוד הצליח הראשון מרדכי אשריקי, לתפוש את לב המלך ההוא ולהטותו לכל אשר יחפוץ, ובתור יועצו הפרטי נמסרו לידו דברים השובים בהנהגת הממלכה, הוא ידע גם להכיר את עצמו ולהכבד על פני העם המושלמי־הקנאי, תמיד התראה ברחוב לעיני ההמון מעוטר בהוד שר ממלכי, רוכב על מום בגאון וגובה, ובפיו מעלה עשן, ובכ״ז היה ההמון הקנאי נאלץ להבליג על רגשי השנאה, והכל התחשבו אתו כאחד משרי הממשלה המושלמים(טו). מרדכי אשריקי בכל גדולתו לא שכח גם את אחיו ועמו, הוא דאג תמיד להטבת מצבם וישגיח עליהם בעין פקוחה, וכאשר חפץ בן המלך מולאי אליאדיז העריץ, להרים ראש ולהשתרר על העם עוד בימי אביו, ראה הוא, מרדכי אשריקי, כי בזה יבולע ליהודים, וכי העריץ ההוא יפריע את מנוחתם, ויחשוב לסכל את עצתו, ובהשפעתו גורש מולאי אליאזיד מעל פני אביו בתור ״מורד״(יו), פיטן־ הדור ההואבן עירו של מרדכי אשריקי, בפיוט אשר כתב לכבודו(יז), יתנה את שבחיו בדברים כאלה, ויאמר:

״אשר בו כה וגבורה, לעמוד לפני השררה, בחכמה ודעת וסברא ועל ראשו לא יעלה מורא(יה)… על עושק רש עין יפקח… דבריו למלכות נשמעים כמו מסמרות נטועים… לפניו גדולים רבים נכנעים … הקים נשיא בתוכנו, עומד בעת צרה לנו״.

קרוב־למלכות, אך לא במדרגות אלה, היה גם רבי שלמה די אבילא(יט), הוא חי לראשונה בתיטוואן ואח״ב גם בראבאט, בתור סוחר גדול בעל נכסים, וחכם מצוין, התודע לרשות ויהי חשוב בעיני הממשלה, אח״ב נמצאו אנשים אשר מקנאתם בו הפיחו כזבים ועלילות להבאישו בעיני המלך, וזה, שעוד מכבר לטש את עינו על הון ר״ש די אבילא, התנכר אליו וימצא תואנה לקחת מאתו אנית סחורה מלאה פשתים, ומאז חדל ר״ש די אבילא מהתקרב עוד אל קרובי המלכות ויבחר לו יותר

ובעוד שהאנשים ההם, משה בן מאמאן, רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר מרדכי אשריקי, ומסעוד בן זכרי, ור״ש די אבילא, כלם יחד עם קרבתם למלכות וגדולתם היו גם טובי־לב ודורשי טובת עמם, הנה היו אותם קרובי־המלכות האחרים, שזכרנו אליהו לוי, ושני האחים ממשפחת קרדוזו, יעקב עתאלי ואחיו, אנשים צרי־עין שיכלו להשתמש בהשפעתם רק לטובת עצמם, ולהצר צעדי יתר חבריהם ידידי המלך, אליהו לוי חי במכנאם ויהי בעל נכסים רבים, והוא ושני האחים קרדוזו נחשבו מגדולי ידידיו של המלך מו׳ מחמד, ויהיו ״מהיושבים ראשונה במלכות״, ביחוד הצליח אליהו לוי להתגדל בעיני המלך ויהי כמעט למשנהו ולמפקד- עליון בהנהגת הממלכה, ואך כי פעמים אחדות הסב עליו את קנאת ההמון כ״ב, ופעם הצליחו שונאיו להורידו ממשרתו, בכ״ז ידע הוא אליהו לוי איך לרכוש לו אח״כ את לב המלך, וכן עמד במשרתו זאת הגדולה עד יום מותו, ותמיד יכול להפיל את חתתו על שוטניו ומשנאיו, גם בינו ובין קרדוזו עברה אח״כ רוח מדנים, והאחד חשב להפיל את השני ממעמדו, ופוך היה כי קרדוזו השר נהרג בתגרת־יד אליהו לוי, וגם קרדוזו האח השני הושם במאמר בטאנגיר(כא), וכמו אליהו לוי ושני האחים קרדוזו, היו גם יעקב עתאלי ואחיו, הם היו ילידי תוניס, ובמארוקו התישבו ויעשו להם יד ושם בממשלה, אך הם השתמשו בזה רק לבצעם, ולהתגרות בזולתם.

Surnommé Hazan Baka, rabbi Baka (Baka étant le dimuntif berbère de Mordekhay et non un titre de dérision – Beka, la punaise) comme l'ont cru certains chroniqueurs européens). Grand commerçant né à Safi et installé à Meknes.Proche du souverain Sidi Mohamed Ben Abdallah, il mena un train de vie somptueux, ignorant la réserve habituelle du dhimmi, montant à cheval, s'habillant d'habits écarlates, fumant le cigare. Il resta toutefois très proche de la communauté qu'il couvrit de sa protection et qui en a conservé un pieux souvenir. Lorsque le fils préféré du vieux souverain, le prince Moulay Lyazid, impatient de régner, monta quelques complots pour destituer son père, Mordekhay conseilla à Sidi Mohamed de l'éloigner et il l'envoya effectivement en exil, en pèlerinage à la Mecque. Malgré cela quand Moulay Lyazid monta sur le trône et qu'il adopta une politique de spoliation systématique des Juifs de son royaume, il lui offrit la vie sauve et de grands honneurs s'il acceptait de se convertir à l'islam. Avec un grand courage, il rejeta avec mérpris la propo­sition, prédisant publiquement au sultan une fin digne de ses méfaits. Condamné à être brûlé vif dans le four à chaux, il alla au martyr, dit la chronique, "la joie au coeur et en récitant des poèmes à la gloire de l’Etemel". Avertis à temps, sa femme et ses enfants avaient réussi à fuir et à cacher son trésor. Moulay Lyazid accusa les notables de Fès de l'avoir aidée et exigea d'eux de lui verser une somme égale au montant présumé du trésor qu'il comptait leur extorquer. Le grand poète de Meknès, rabbi David Hassine, pleura sa mort tragique et chanta ses vertus dans un de ses poèmes paru dans le recueil "Téhila ledavid": En lui cohabitaient la force, le courage et la sagesse, Devant lui tous les grands de la terre pliaient, Ses conseils dans les oreilles comme des clous s'enfonçaient, Béni soit l'Eternel qui un tel chef nous a envoyé, Un tel soutien à notre heure de détresse.

 

אֶל נֶטַע טוֹב רַעֲנָן / מָר דְּרוֹר רֵישׁ בֻּסְמַיָּא

וּמְתַרְגְּמִינַן אֲנַן / מֵירָא דִַכְיֵָא

 

מָר דְּרוֹר

דִּבְרֵי שִׁיר אָשִׁיר לִכְבוֹדוֹ

שְׁבָחָיו בּוֹ יִצָּמְדוּ

5-יַפְטִירוּ שְׂפָתַי יַגִּידוּ

תִּפְאַרְתּוֹ וַהֲדָרוֹ וְהוֹדוֹ / שְׁפַר קֳדָמָי לְהַחֲוָיָא

 

מָר דְְּרוֹר

וַאֲשֶׁר בּוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה

לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשְּׂרָרָה

בְּחָכְמָה דַּעַת וּסְבָרָא

10-וְעַל רֹאשׁוֹ לֹא יַעֲלֶה מוֹרָא/ בָה' נַפְשׁוֹ חָסָיָה

 

מָר דְּרוֹר

יִשְׁמַע חָכָם יוֹסִיף לֶקַח

כִּקְטֹרֶת מִרְקַחַת רֹקַח

עַל עֹשֶׁק רָשׁ עַיִן תִּפְקַח

שָׂכָר גָּדוֹל וְרַב תִּטֹּל תִּקַּח / מֵאֶל גְּדוֹל עֵצָה רַב הָעֲלִילִיָּה

 

מָר דְּרוֹר

15-דְּבָרָיו לְמַלְכוּת נִשְׁמָעִים

כְּמוֹ מַסְמְרוֹת נְטוּעִים

בְּתוֹךְ הַלֵּב תְּקוּעִים

לְפָנָיו גְּדוֹלִים רַבִּים נִכְנָעִים / כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר בִּדְחוּיָה

 

מָר דְּרוֹר

בְּכָבוֹד לוֹמְדֵי דָּת נְקִיָּה

20-חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא

הִזָּהֵר בִּדְבַר דָּר עֲלִיָּה

דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ : אִלְמָלֵא עָלַיָּא / לֹא מִתְקַיְּמֵי אֶתְכָּלַיָּא

 

מָר דְּרוֹר

נְהַלֵּל אֵל לֹא מָאַסְנוּ

הֵקִים נָשִׂיא בְּתוֹכֵנוּ

25-עוֹמֵד בְּעֵת צָרָה לָנוּ

בִּהְיוֹתֵנוּ בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵנוּ / עִם סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא

 

מָר דְּרוֹר

חָכָם לֵבָב אִישׁ תְּבוּנָה

לִפְנֵי אֶל יָדַי אֱמוּנָה

תָּצִיץ תִּפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה

30-נָוֶה שַׁאֲנָן עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה / יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה

 

מָר דְּרוֹר

סוֹפֵר מָהִיר – יִכָּתְבוּן

מִלָּיו בַּצּוּר יֵחָצְבוּן

עֵינָיו בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן

דִּבְרֵי אֱמֶת בְּפִיו רֵיקָם לֹא יְשׁוּבוּן / לְעָלַם וּלְעַלְמֵי עָלְמַיָּא

 

35-מָר דְּרוֹר

יוֹם נוֹסְסָה בִּי אַהֲבָה

שֻׁרְיָקִי עֵינָא וְלִבָּא

בּוֹעֶרֶת כְּאֵשׁ לֶהָבָה

עַל סֵפֶר חֻקָּה הֲלֹא הִיא כְּתוּבָה / לְעֵין כֹּל מְפֻרְסֶמֶת הִיא גְּלוּיָה

 

מָר דְּרוֹר

נַפְשִׁי בַּלַּיְלָה אִוַתְךָ

40-מְאֹד כָּבֵד אֲכַבֵּדְךָ

 אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ

אֶל בֵּית אִמִּי מֵיְן רֶקַח אַשְׁקְךָ / חַמְרָא דְּיַתֵּיב עַל דֻּרְדְּיָּא

 

מָר דְּרוֹר

יָהּ מוֹשִׁיעִ וּמָגִנִּי

אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי

45-זְכוּת צַדִּיק הֵרִים קַרְנִי

שְׁמוֹ מָרְדְּכַי בֶּן יָאִיר אִישׁ יְמִינִי / אִישׁ יְהוּדִי בְּעִיר שׁוּשָׁן הָיָה

1. 1. אל… רענן: ציור של חיבה למהולל. מור דרור: מבשמי הקטורת (שמ׳ ל, כג), ונדרש (חולין קלט ע״ב) על מרדכי. ריש בוטמיא: בשמים ראש(שמ׳_׳ שם) ודרשו(מגילה, י ע״ב) מרדכי נקרא ראש לכל בשמים. 2. ומתרגמינן.. דכיא: ואנחנו מתרגמים (בתרגום הארמי של ׳מור דרור׳) מירא דכיא, על-פי חולין, שם. 4. בו: בשיר שאכתוב. 5. יפטירו שפתי: על-פי תה׳ כב, ח: ׳אפתח שפתי׳. 6. שפר קדמי להחויא: מוטל עליי לאמר דברי שבח, על־פי דג׳ ג, לב, והשווה ׳יה רבון עלם׳ לר״י נג׳ארה. 7. ואשר… השררה: על-פי דס א, ד: ׳ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך׳. 10. ועל… מורא: משחק לשון על־פי שופ׳ יג, ה, שיוכל הוא לעמוד איתן לפני המלך. בה׳ נפשו הטיה: על-פי תה׳ נז, ב. 11. ישמע… לקחי: על-פי מש׳ א, ה. 12. כקטורת מרקחת רוקח: דימוי של שבח למהולל וראה טורים 2-1. על… תפקח: שמגן הוא על החלשים. גדול… עליליה: על-פי יר׳ לה, יט. 16-15. מור… נטועים: שמכובד הוא על המלכות והם מקבלים דבריו כדברים ראויים וקבועים. 18. לפניו… נכנעים: המקבלים את מרותו. כקיר… הדחויה: על-פי תה׳ סב, ד. 19. דת נקייה: כינוי לתורה. 20. חכימייא וטפרייא: חכמים וסופרים העוסקים בתורה. 21. דר עלייה: כינוי לקב״ה. 22. אלמלא… אתכליא: אם לא העלים, הפירות אינם מתקיימים, על-פי חולין צה ע״ב, והפירות הם תלמידי החכמים וכלל ישראל מצווים לשמור עליהם. 24. נשיא: הוא מרדכי שריקי המקורב למלכות. 26. סרכייא ואחשדפניא: דד ו, ד שרים ופקידים גבוהים, והוא עומד כנגדם לטובת ישראל. 28. ידיי אמונה: ידיי פרושות בתפילה על-פי שמי יז, יב. 30-29. תציץ… הבנויה: זו תפילתו של המשורר עבור המהולל, כי יצליח וכי יזכה לגאולה. 32-31. מור… יחצבון: משבח כתיבתו ודבריו של המהולל, על-פי איוב יט, כד. 33. עיניו בריכות בחשבון: על-פי שה״ש ז, ה. 34. לעלם ולעלמיה עלמיא: לעולמים, על־פי תפילת הקדיש. 36.שורייקי: גידים וחוטים, על-פי ברכות ז ע״א. וראה, סנהדרין קה ע״ב; עבודה זרה, ד ע״ב. שורייקי עינא ולבא: אהבתך כלולה בגופי, בלבי ובעיניי ורמז לשם משפחתו של המהולל. 38. על… גלויה: שכן כתובה היא בדברי השיר. 39. נפשי… אוותן: על-פי יש׳ כו, ט. 42-41. אנהגך… אשקן: על-פי שה״ש ח, ב. חמרא… דורדיא: יין השוקט על שמריו, והוא משובח. 44. אלהים יחנך בני: על-פי בר׳ מג, כט. 45. זכות צדיק: תצליח בזכות הצדיק ששמו כשמך. 46. שמו… היה: על-פי אס׳ ב, ה.

בארות יצחק- יצחק פריאנטה

תולדות המחבר

המחבר נולד בתאריך ט״ז באב תש״ז בעיר מוגדור(אסוירה של היום) אשר על חוף ימה של מרוקו, לאביו שלמה ממשפחת פריאנטה/ביטון ואמו רחל ממשפחת קקון/אבוחצירא(קיימת קירבה לרבינו בבא סאלי).

יחוסו: על פי מסורת מקומית, יהודים הגיעו למרוקו מארץ ישראל לפני האסלאם, החל מימי בית ראשון, בספר מלכים א׳ יש פסוק כז׳/מ׳/כט׳"וישלח חירם באני את עבדיו אנשי אניות יודעי הים עם עבדי שלמה. ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככר ויביאו אל המלך שלמה״.

לפי מסורת אחת הגיעו עבדי שלמה אלה לצפון אפריקה והם ראשוני הישוב היהודי שם.

קיים מסמך משנת 1815 (5575) בו חתומים הרבנים הגדולים, הרב שלמה חיים מלוז, הרב מנשה פדואה והרב יצחק ברדתה, המעידים על אמיתות של המסמך, כתוב בחלקו בשפה העברית וחלקו בשפה הספרדית מתואר שבאותה תקופה מלך הצדיק בשם רבי יעקב פריאנטה המכונה הרי׳׳ף ששלט על מרוקו יחד עם 18,000 חיילים, קיים במרוקו עד יום זה חבל ההרים הנקראים"חבל הרי׳׳ף" הנושאים את שמו.

מצוין במסמך שמשפחת פריאנטה היה להם קשר משפחתי עם המלך דוד.

סבא רבה של המחבר בשם רבי יצחק פריאנטה שהוא קרוי על שמו נולד בשנת 1852, גדל בכפר אמינטנות ונפטר במוגדור. בשנת 1946 עבד כסוחר בדים, אשתו ממשפחת הרב בוהדנה. במוגדור היינו בשכנות של הרב הענק הגדול האריה המוכר בניסים רבינו חיים פינטו זצ״ל. המחבר למד בחדר כמו כל הילדים וגדל על ברכת התורה והמצוות.

ב 1969 התחתן ועלה לארץ עם רעיתו פורטונה שתליט״א ממשפחת סויסה/סולימן מצאצאי רבינו הקדוש רבי אברהם בעל הנם הקבור באזימור שבמרוקו, נולדו להם חמישה ילדים כאשר המשפחות נשארו בקזבלנקה. השתקעו בעיר רעננה, תבנה ותכונן, עד היום הזה.

עוד בילדותו מגיל צעיר מאוד גדל על השירה, הפיוט והמוסיקה. בארץ שימש כאחד הסולנים בתזמורת אנדלוסית ״רינת העם נתניה" בניצוחו של המוזיקאי הגדול מר אלון רחמים ריימונד שתרם הרבה מהידע הרב שיש לו לפיוט האנדלוסי ואחרים, בנוסף המחבר חובב גם בכתיבת פיוטים ושירים(בספר זה מוגש לקט מזערי מפיוטיו), היום המחבר משמש כחזן ופייטן.

"פרשת ויחי , תשע"ז ,

כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם (בר' מט, כח)

ברך אותם – לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם.

מברכת יעקב ואילך הפכו הדימויים שניתנו לבני יעקב לסמלים המייצגים את שבטי ישראל. אלה שלא קיבלו דימוי מוגדר, בברכת יעקב או בברכת משה, זכו במשך הדורות להשלמת הדימוי, ולפעמים לכמה דימויים. כגון, חושן ללוי, חומה לשמעון ודודאים או מים לראובן. מלבד דימוי החמור, המציין, על פי המדרש והפרשנות המסורתית, התמדה ונשיאה בעולה של תורה, יששכר זוכה לדימוי נוסף שאינו בברכות – דמות שמש וירח , על פי הפסוק: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת, מַה-יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל–רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם, וְכָל-אֲחֵיהֶם עַל-פִּיהֶם." (דבהי"א יב:לג). כתוב זה מתאר את בני יששכר כבקיאים בקביעת הלוח העברי, המתנהל הן על פי השמש והן על פי הירח.

הדימויים השונים נזדהו הזדהות כמעט מוחלטת עם שמות השבטים עד כדי כך, שבקהילות רבות ניתנו לילדים צמדי שמות הכוללים שם משמות השבטים ולצדו שם בעל החיים המסמל אותו, כך : יהודה אריה, נפתלי צבי ובנימין זאב. לעתים ניתנו שמות בעלי החיים ביידיש : יהודה לייב, נפתלי הירש או בנימין וולף. יוצאים מכלל זה, מטעמים מובנים, דן ויששכר. בקשר ליששכר מצוי הצירוף "יששכר דוב", כביכול ביקשו לשמור על הקשר עם הברכה, אך לא עם הסמל כפי שהוא.

לצד הדימויים שבברכות, נצטרפו אבני החושן, כפי שהציג זאת רש"י: באחת – כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו.

הסיכום "כָל אֵלֶּה שִבְטֵי יִשְרָאֵל שְנֵים עָשָׂר" מחבר אל שנים עשר השבטים סדרות אחרות בנות שנים עשר איברים: חודשי השנה והמזלות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפורש במסורת פיוטי הטל והגשם. כגון, הטל "אלים ביום מחוסן" שבו כל חודש זוכה לשתי מחרוזות המבקשות על הטל. בתוך כך נזכרים מזלו של החודש ורמז לאחד משבטי ישראל. כך, למשל, הפיוט קושר בין חודש תמוז שמזלו סרטן, בעל חיים הקשור למים, לשבט זבולון אשר "חוף יַמִים בְצַיְנו / מֵרְאִיַת טַ ְלֵי נִצָנו ". כלומר, נחלתו מיוחדת ומצוינת בזכות הטל אשר ירד על הצמחים וניצניהם. שילוב מעניין בין שמות שנים עשר השבטים לבין חודשי השנה והמזלות בונה רבי אברהם אבן עזרא בפיוט הבא:

שִׁיר אֶעֱנֶה / כִּי הִנֵּה / מְבַשֵּׂר טוֹב חִישׁ יִצְעַד

אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד

 

אֵל חֵילִי, / בְּךָ גִילִי / בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה:

יוֹם רִאשׁוֹן – / כְּבַת אִישׁוֹן / בְּצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחֱסֶה

5-בְּכָל עִנְיָן / וְכָל קִנְיָן, / וְכֵן בַּשֵּׁנִי אֶעֱשֶה;

וּבַשְּׁלִישִׁי / אֶת רֹאשִׁי / בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה אֶנְסֶה,

וּבָרְבִיעִי / הֱיֵה יִשְׁעִי – / לֹא אָגוּר מִשּׁוֹסֶה;

וּבַחֲמִישִׁי / וּבַשִּׁשִּׁי / בְּמֵי גִיל יָגוֹן תַּמְסֶה,

וְנִכּוֹנֵן / בְּרֹב רַנֵּן / וְגַם דָּת זָכוֹר נַעֲשֶׂה –

10-וְהַבָּשָׂר / בַּל יֶחְסַר / וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.

בְּכָל חֹדֶשׁ / גִּיל חַדֵּשׁ – / וְתִשְׁרֵי יָבוֹא בְשִׂמְחָה,

מִמַּרְחֶשְׁוָן / עַד סִיוָן / אֱהִי בְהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה,

וּבְכִסְלֵו / אֱהִי שָׁלֵו, / טֵבֵת, שְׁבָט אַצְלִיחָה;

בְּחֹדֶשׁ אֲדָר / הַנֶּאְדָּר / גְּבוּרַת אֵל אָשִׂיחָה,

15-וְנִיסָן בָּא / בְּנֵס אַהֲבָה / וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה,

וְאִיָּר הוּא / כָמֹהוּ / וְסִיוָן וְתַמּוּז בִּרְוָחָה;

וְלֹא אֶדְאַב / בְּחֹדֶשׁ אַָב / וּבֶאֱלוּל אֵין צְוָחָה –

וְכָל שָׁנַי / בַּאֲדֹנָי / בָּטַחְתִּי, לֹא אֶמְעָד.

רְאֵה, מַלְכִּי, / לְעוֹלָם כִּי / בְךָ שָׂם עַמְּךָ כִּסְלוֹ.

20-שְׁנַת תְּהִלָּה / וּגְאֻלָּה / כִּדְבָרְךָ קְרָא נָא לוֹ,

וְקָם רְאוּבֵן, / הוּא הַבֵּן / הָרִאשׁוֹן, לְגוֹרָלוֹ,

בְּהִתְאַסֵּף / בֵּית יוֹסֵף – / וְשָׁב שִׁמְעוֹן לִגְבוּלוֹ;

וִיהוּדָה / בְּקוֹל תּוֹדָה / וְלֵוִי יִשָּׂא קוֹלוֹ,

וְגָד וְאָשֵׁר / וְדָן – בְּיֹשֶׁר, / וְנַפְתָּלִי – בְהֵיכָלוֹ;

25-וְיֵשׁ שָׂכָר / לְיִשָּׂשׂכָר / וּזְבֻלוּן בִּזְבוּלוֹ,

וּבִנְיָמִין, / לְקֵץ יָמִין, / בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד.

מְלֹךְ עַל עַם, / אֲשֶׁר נִדְהַם / מִגּוֹי מִתְקוֹמֲמֶךָ,

הֱיֵה עִמּוֹ / וְצַו שְׁלוֹמוֹ / מִכּוֹכְבֵי מְרוֹמֶיךָ!

וְהוֹד טָלֶה / אַל יִכְלֶה / וַהֲדַר שׁוֹר תְּמִימֶיךָ,

30-בְּעֵת תְּאוֹמִים / הַתְּמִימִים / יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ;

וּבְסַרְטָן / אֵין שָׂטָן – / אֲבָל רֻבֵּי שְׁלוֹמֶיךָ,

וּמֵאַרְיֵה / בִּנְךָ חַיֵּה / וְשִׁית בְּלִבּוֹ אֵימֶיךָ;

וְהַבְּתוּלָה / תְּהִי בְעוּלָה, / כְּחֶזְיוֹנְךָ וְנָאֳמֶךָ,

לְמֹאזְנַיִם / פִּי שְׁנַיִם / תֵּן מִטּוּב נָעֳמֶךָ;

35-וְשִׁית עַקְרָב / נְגִיד הוֹן רַב, / לְמַלֹּאת אֶת אֲסָמֶיךָ,

וְחֵץ קֶשֶׁת / בְּאַף תָּשֶׁת / בְּלֵב אוֹיְבִים קָמֶיךָ;

גְּדִי וּדְלִי, / עֲדִי וַחֲלִי, / יֶהֱמוּ עַל רְחוּמֶיךָ –

כְּמוֹ דָגִים / בְּכָל פְּלָגִים / יִדְגּוּ לָרֹב וְלָעַד.

 

ביאור הפיוט

 

1 .אענה : אשיר, על פי במ' כא: יז. מבשר טוב : אליהו הנביא, על פי מלאכי ג: כג. חיש יצעד : יגיע במהרה. 2 .אליהו … גלעד : על פי מל"א יז: א. 3 .אל חילי : הקב"ה שהוא כחומה סביבי , על פי חב' ג: יט. בך גילי : על פי תה' מג: ד. ימי המעשה : ימי החול, על פי יח' מו: א. 4 .כבת אישון : על פי תה' יז : ח. בצל … אחסה : כל מעשיי יהיו מתוך ביטחון בך, על פי תה' נז: ב. 5 . קנין : עסקיי בימי החול. 6 .אנסה : אשא כנס וכדגל, על פי תה' ד: ז. 7 .שוסה : אויבי י הבוזזים אותי . 8 .במי … תמסה : תשטוף את יגוני בשמחת השבת. תמסה : תמוסס, על פי תה' ו: ז. 9 .ונכונן : נכין עצמנו לקראת שבת. דת זכור : מצוות שבת הכלולה בעשרת הדיברות (שמ' כ: ח). 10 .והבשר בל יחסר : בסעודות השבת. ולחם … יסעד : על פי תה' קד: טו, וכיוון ללחם משנה. 11 .בכל… חדש : הדובר מציין את בי טחונו בה' בחודשי השנה. 12 .אהי … ובבטחה : שיֵ רדו הגשמים לברכה. בהשקט ובבטחה : על פי יש' ל: טו. 14 .הנאדר … אשיחה : חודש אדר, חודש השמחה והמזל לישראל, ובו מסופרים נסי הפורים. 15 .בנס אהבה : על דרך "ודגלו עלי אהבה" )שי ה"ש ב: ד). ונס … ואנחה : על פי יש' לה: י . 16 .כמהו : אייר ממשיך את ניסן. 17 .ו לא אדאב : גם בחודש אב, חודש החורבן , לא אדאג, כי הגאולה בפתח. באדני … אמעד : על פי תה' כו: א. 19 .כסלו : ביטחונו, על פי איוב ח: יד. 20 .כדבר ך : כפי שהבטחת בפי נביאיך. קרא : הכרז על גאולתו. 21 .לגורלו : לנחלתו. 22 .בית יוסף : על שלוש נחלותיו: אפרים ושני חצאי המנשה (יה' יז:יז). לגבולו : על דרך "ושבו בנים לגבולם" (יר' לא: טז). 23 . ויהודה : ייגאל וישוב לנחלתו. בקול תודה : בשיר של תודה על הגאולה, ישא קולו : בשיר בבית המקדש. 24 . בישר : על פי "אודך בישר לבב", תה' קיט: ז. בהיכלו : יודה בבית המקדש. 25 .ויש שכר : על פי בר' כט: יח; יר' לא: טו. בזבולו : כינוי לבית המקדש, על פי מל"א ח: יג. 26 .לקץ ימין: לעת הגאולה, על פי דנ' יב: יג. בבקר … עד : כברכת יעקב, על פי בר' מט: כז. עד : שלל אויביו. 27-28 .מלך : לעת הגאולה תתגלה מלכותך, על פי יש' נב: ז. מכוכבי מרומיך : ממרום שמיך, וכיוון אל המזלות המפורטים בהמשך . 29 .והדר שור : על פי דב' לג: יז. תמימיך : ישראל יזכו להוד ולהדר, כחודשי ניסן ואייר, חודשי האביב והפריחה. 30 .בעת תאומים : בחודש סיוון . 31 .ובסרטן : בחודש תמוז. אין שטן : על פי מל"א ה:יח, ורמז לצום י"ז בתמוז, המציין את נפילת חומות ירושלים. רבי שלומיך : שלומך הרב. 32 . ומאריה : מן האויב הפוגע, ורמז למזל חודש אב ולחורבן הבית בידי נבוכדנצר המכונה אריה, על פי יר' ד: ז. חיה : קיים. ושית בלבו אימיך : שים בלב עמך יראתך ולא אימת האויב. 33 .והבתולה : כינוי לכנסת ישראל, על פי יר' לא: ג. ורמז למזל חודש אלול. בעולה : לכשתיגאל ותשוב לאישּה, על פי יש' סב : ד. 34 .למאזנים : לעת חודש תשרי . פי שנים : מן השמחה החלה עתה בחגי תשרי . נעמך : על פי תה' כז: ד, מזמור הנדרש על חגי תשרי (ויק"ר כא, ד, ועוד). 35 . ושית … אסמיך : חודש מרחשוון שבו מבקשים על הגשמים יהיה ממונה על ברכת התבואה. 36 .קשת … קמיך : תצא למלחמה באויביך ותפגע בהם בחצי הקשת. 37 .גדי ודלי : מזלות חודשי טבת ושבט. עדי וחלי : יהיו נעימים ומבורכים כקישוטים ע ל עם אהוביך. 38 .דגים … ולעד : רחומיך יזכו לפרות ולרבות כדגים על פני הנחל, על פי בר' מח: טז, ורמז למזלו של חודש אדר.

 

כאמור, רבי אברהם אבן עזרא משלב את שמות שנים עשר השבטים בין רשימת החודשים לרשימת שנים עשר המזלות. שילוב זה בא בפיוט הבדלה למוצאי שבת, הפותח בהבעת ביטחון בה' לקראת ששת ימי המעשה, והדובר מפרט כל יום מימי השבוע וביטחונו עמו. על פי אותו עיקרון הוא מונה את חודשי השנה במחרוזת השנייה, ואף כאן כל חודש וחודש מביא עמו שמחה, הצלחה וביטחון מלא בה'. אפילו על חודש אב המשורר מכריז: "לא אדאב". הצהרה זו מתבהרת במחרוזת השלישית המתפללת על הגאולה ומפרטת ביחס לכל שבט ושבט את מקומו ואת תפקידו לעת הגאולה. תחושת הגאולה הקרובה, הנראית בהישג יד, עולה מן השורות הפותחות במעין בשורה על אליהו "מבשר טוב", הצועד ובא לקראת הגאולה. המחרוזת הרביעית משקפת את הגאולה ביקום כולו, ומפרטת את ישועת ישראל באמצעות פירוט שנים עשר המזלות, סמליהם וצלילי שמותיהם, תוך כדי משחקי מילים מרתקים ושימוש בדו-משמעות. אכן, פיוט הבדלה הבא להשרות ביטחון ואמונה לקראת ששת ימי המעשה.

 

בקשתו של מונטיפיורי לבקר בארמון המלכות

ב־15 בדצמבר, כתב דרומונד האי ללורד ראסל, ואישר במכתבו שקיבל ממנו את מכתבו של משה מונטיפיורי מ־12 בדצמבר, שנשלח לראסל מקאדיס ב־ 11 בדצמבר. במכתב כתוב שמונטיפיורי קרא לשגריר ספרד בטנג׳יר, מר מרי, וקיבל ממנו מכתב לוזיר המאורי, ובו הבטחה שממשלת ספרד חוזרת בה מתביעתה נגד שני היהודים [מכלוף וצאידו] האסורים בסאפי, שהואשמו בהריגתו של אזרח ספרד. על כן היא תבקש מן הסלטאן שיצווה לשחררם. עוד כתוב שלאחר שפנה מונטיפיורי לוזיר סיד מחמד ברגאש שיעביר את בקשתו בעל פה ובכתב לסלטאן, הבטיח הוזיר להאי שהוא בטוח שהסלטאן יצווה לשחרר את האסירים, עתה כשממשלת ספרד חזרה בה מהמשך ההליך. מונטיפיורי הביע במכתב את כוונתו לבוא לסאפי ומשם לחצר המלכות במראכש כדי להביע את תודתו לסלטאן. דרומונד האי עוד כתב במכתב שהוא כתב לוזיר הראשי, וביקש ממנו שיואיל לארגן קבלת פנים מכובדת לסר משה מונטיפיורי. הוא מסר לידי מונטיפיורי מכתבי המלצה לסגני הקונסולים של בריטניה ולנציגי הממשל המאורי בחוף המערבי של מרוקו, שהוא אמור לבקר בו. סר משה השיג את שחרורם של שני יהודים, שהולקו ונאסרו בטנג׳יר לפי דרישתו של שגריר ספרד במרוקו(תעודה מס׳ 49).

ב־16 בדצמבר ביקר מונטיפיורי אצל רבה הראשי של טנג׳יר, מרדכי בן ג׳ו (1917-1825). הוא החל בתפקיד הזה בשנת 1855, וכיהן בו עד שנפטר. באותו היום הציג דרומונד האי את מונטיפיורי לפני שגריר צרפת, שגריר ספרד, שגריר ארה״ב, שגריר איטליה ושגריר פורטוגל. בידי מונטיפיורי היו מכתבי המלצה לתת לרובם. הם הבטיחו לסייע לו. כשחזר מונטיפיורי למלונו, חיכו לו כחמישים מוסלמים עם מנהיגיהם, שבאו מרחוק. הם ביקשו ממנו שיפעל למען שחרורו של בן השבט שלהם, שנאסר לפני שנתיים וחצי בגין הריגת שני יהודים, בלי שהועמד למשפט. מונטיפיורי ביקש לחקור את העניין, והתברר שאשמתו אכן לא הוכחה. לכן פנה אל השלטונות כדי שישחררו אותו. כעבור שעות אחדות הוסרו כבליו, והופיע עם זקני שבטו להודות לאציל היהודי. על פי התרשמותו של גדליה, לא נראה שסבל במאסר. מונטיפיורי ניצל פגישה זו כדי לבקשם שיעניקו הגנה ליהודים. הם הבטיחו שחייהם של כל היהודים שיעברו בשטחם יהיו בטוחים. פעולתו הזאת של מונטיפיורי נזכרת גם בשיר תהילה לכבודו. כמרים קתולים באו לברכו, והבטיחו שיעמדו לצד היהודים לבל יאונה להם כל רע. ב־17 בדצמבר נאם ד״ר הודג׳קין על חכמה ומדע לפני הנאספים לכבוד האורח.

 

בקשתו של מונטיפיורי שהקונסול תומאס ריד ילווה אותו

ב־17 בדצמבר 1863 כתב מונטיפיורי לדרומונד האי שבכוונתו להוציא לפועל את תכניתו לבקר אצל הסלטאן, כדי להודות לו על שחרור האסירים מסאפי וכדי לבקשו שימשיך וייתן הגנה הומניטרית לנתיניו היהודים. במכתבו כתב לו שהוא יהיה אסיר תודה, אם יתאפשר לקונסול ריד ללוותו, הואיל ולא רק שיוכל ליהנות מחברתו של ידיד ותיק כה אינטליגנטי, אלא גם תוכל השפעתו בארץ הזאת להיות לו לתועלת. בסוף המכתב הוא מודה לו על הסיוע היעיל שלו ועל תשומת הלב שהוא תמיד מעניק לו(תעודה מס׳ 51).

 

הצלחת השליחות למען שחרור אסירי סאפי

ב־17 בדצמבר 1863 כתב דרומונד האי לשר החוץ ראסל, ואישר שקיבל את מכתבו מ־9 בדצמבר, ואף צירף דו״ח מתורגם מן הקהילה היהודית בטנג׳יר עם העתק של מכתב אנשי הקהילה לשר הצרפתי על היחס ליהודים במדינה הזאת. הוא אף כתב שממכתבו מ־15 בדצמבר אפשר להסיק שסר משה מונטיפיורי הצליח בשליחותו, שכן ממשלת ספרד נענתה לבקשתו לשחרר את בני דתו חסרי המזל, ולא יועלו עוד שאלות בקשר לעבר. באשר לדו״ח של הקהילה היהודית, הרי הכותב סבור שהוא אינו מדויק, ושיש בו נתונים מופרזים, אבל הדבר אינו מפתיע, אם לוקחים בחשבון את ההתרגשות שאחזה בקהילה בעת שבוצעו העבירות כלפי אחיהם (תעודה מס׳ 52).

ב־18 בדצמבר כתב מונטיפיורי לבן אחותו י״מ מונטיפיורי, נשיא ועד שלוחי הקהילות, ודיווח לו על נסיעתו. תיאר את מהלך שליחותו מאז עזב את לונדון. הזכיר את מכתבו ממדריד, שכתב ב־30 בנובמבר 1863, ואת המכתב מסאפי, שכתב ב־7 בדצמבר. הוא אף הזכיר שבכל מקום הוא מסב אושר ליהודים, ושהצליח לשחרר את האסירים בזכות פנייתו לממשלת בריטניה ולממשלת ספרד. באותו היום כתב י״מ מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה, והודיע לו שקיבל מברק ממשה מונטיפיורי ב־15 בדצמבר מטנג׳יר, ובו הודיע לו שהצליח לשחרר את שני האסירים, שנאסרו על לא עוול בכפם. הוא אף כותב שסר משה דיווח לו שממשלת ספרד הביעה את רצונה שכל הצעדים כלפי שני האסירים בסאפי יוצרו, והוזיר המאורי הבטיח שמגמה זו תימשך. הוא מעוניין אף למסור לשר בשם סר מונטיפיורי את תודתו על הסיוע החשוב שהעניק להצלחת השליחות (תעודה מס׳ 53).

 

19 בדצמבר 1863 – אישור בקשתו של מונטיפיורי שריד ילווה אותו בביקורו בארמון המלכות

דרומונד האי העביר לשר החוץ מכתב שכתב אליו סר משה מונטיפיורי, ובו בקשה שמר ריר ילווה אותו לביקורו אצל הסלטאן. האי אישר למר ריד ללוותו, הואיל והוא יודע שממשלת הוד מלכותה רואה בעין יפה את השליחות הפילנטרופית של מונטיפיורי, ושמטרת הביקור היא רק להודות לסלטאן על שחרור האסירים בסאפי ולבקש ממנו שינהג בעתיד בחסד ובצדק כלפי נתיניו היהודים. האישור ניתן אף על פי שידוע שמר ריר מצטרף בתור חבר יותר משהוא בעל תפקיד רשמי. דרומונד האי ייתן הוראות למר ריר באיזה סגנון להשתמש, אם יערער החצר בעניין שחרור היהודים (תעודה מס׳ 54). בשל כך כתב ב־21 בדצמבר דרומונד האי לשר החוץ, והודיעו שהיות ומר ריד ילווה את מונטיפיורי לחצר הסלטאן, נתן הוראה למר גרין, שהיה סגן הקונסול בתיטואן, לעבור לטנג׳יר, ואת מקומו יחליף מר שלמה נהון. דרומונד הביע את תקוותו שהמינוי יאושר (תעודה מס׳ 55).

 

שינוי בעמדת ספרד לטובת היהודים

לאחר שבא מונטיפיורי לטנג׳יר, קיבל שגריר ספרד, מר מרי, הוראות מממשלתו, ובעקבותיהן שינה את התנהגותו הן כלפי היהודים שבמאסר והן כלפי שגריר בריטניה. כך כתב דרומונד האי ב־2 בינואר 1864 לשר החוץ במכתב. הוא מוסיף במכתבו שהיו לו חילוקי דעות עם מר מרי, וחזר ואמר שהתפייסו בזכות סר משה מונטיפיורי. דרומונד ומר ריר נמלאו חמה בשל התנהגותו של שגריר ספרד בפרשת היהודים בסאפי, ובשל היחס אליהם כשהובאו לפני בית משפט מוסלמי. הדבר התפרסם בעיתונים האנגליים וב׳גיברלטר כרוניקל׳, והספרדי חשב שידו של האי הייתה בפרסומים נגד הדיפלומט הספרדי(תעודה מס׳ 57).

ב־20 בדצמבר שלח מר מרי למונטיפיורי את העתקי ההוראות, שנתן לסגני הקונסולים בערי מרוקו שכפופים לו. הוא ביקש שאחרי שיסיים לקרוא, יחזירם אליו. במכתב כתוב:

ממשלת המלכה ראתה בדאגה את העלילות שפורסמו נגד ספרד, שהקונסולים של ספרד במרוקו פתחו במסע צלב נגד היהודים באימפריה הזאת. אין להתחשב בעלילות האלה, והן אינן צריכות להשפיע על רגשותינו. לא יחול כל שינוי ביחסם של סוכני ספרד כלפי היהודים באשר לסיוע להם ולהגנה עליהם.

להפך, הטוב ביותר להילחם בעלילות האלה הוא להרחיב את הדאגה לגזע הזה בארץ הזאת. עליכם לעשות הכול כדי למנוע מעשי אכזריות של הממשל המאורי נגד יהודים. ובמקרים של עוול, כאשר הם צפויים להיענש במלקות כדי להוציא מהם וידויים, עליכם להתערב ולהשפיע על הממשל המקומי כדי למנוע מעשים ברבריים כאלה.

מונטיפיורי ענה מיד למרי, ובמכתבו אליו הביע את תודתו ואת שמחתו נוכח הצעד ההומניטרי הזה כלפי בני דתו שבאימפריה. הוא ביקש ממנו להשאיר אצלו את החוזר כדי להפיצו. מרי ענה לו בו ביום שמותר לו לשמור את המכתב אצלו. הוא הוסיף שבמכתב הזה באות לידי ביטוי הרגשות של ממשלת ספרד. בעקבות כך הופץ תרגום המכתב, והודפס בעיתונות לפי בקשתו של י״מ מונטיפיורי. במאמר מערכת ב-JC, שפורסם ב־15 בינואר 1864 בעמוד 4, נכתב שבאמצעות המכתב החוזר ספרד מגלה לראשונה סימפתיה כלפי יהודים, ומכירה ברעה שעשתה ליהודים.

השגריר הזה חתום גם על פקודה שנייה, ששלחה ממשלת ספרד לנציגיה במרוקו, ש׳חרפת ממשלתנו גדלה מנשוא, ועליכם לגול מעליה חרפת חינם, עליכם להראות לעין כול שידינו לא שפכו את הדם, וחפים אנחנו מפשע, והמלכה וכסאה נקי׳(׳שער הישועה׳, תרכ״ח, עמ׳ 16).

ב־21 בדצמבר 1863 שלח נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון, י״מ מונטיפיורי,

את חליפת המכתבים בינו ובין שגריר ספרד במרוקו ואת העתק מכתבו של שגריר ספרד בטנג׳יר לקונסולים בערי מרוקו שתחת פיקוחו. לפי המכתב, המלכה הצטערה לשמוע שקונסולים ספרדים הואשמו ביחס מביש כלפי יהודים. ברצונה שהקונסולים יעזרו ליהודים ויגנו עליהם וינקטו צעדים כדי למנוע אכזריות של השלטונות ועינויים להוצאת וידויים. לדעת מונטיפיורי, רצוי לפרסם את הדברים, שכן לא רק כבוד ממלכת ספרד יגדל, אלא יסור חששם של יהודי אירופה שמא יורע לאחיהם במרוקו.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'74

"המלאך הגואל אותי מכל רע –

יברך את ה נ-ער-ים…" (בר' מח, טז).

נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – ב- ים.

 "ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…

והמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

הזהר הק': יעקב ברך את נכדיו ברוח הקודש.

המלאך = השכינה = מלכות. (בלק קפז ע"א)

 

מאת: משה אסולין שמיר.

לע"נ אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה,

 שיום פקידת שנתה יחול  – ביום חמישי בשבת י"ב טבת

 

'שיהיו בהדרגת שלושה אבות' (רבנו-אור-החיים-הק').

רבנו רומז שבכל יהודי קיימות דרגות מסוימות מהאבות

 של חסד, גבורה ותפארת – אותן יש לפתח.

 

 ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,

 מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.

 

לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו-אוה"ח-הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". את המילה "ויקרא בהם" מסביר רבנו, מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הקב"ה מייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט). אפרים כידוע, עסק בתורה, ואילו מנשה סייע בידי אביו בשלטון.

המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב, א).

 

לגבי תוכן הברכה "וידגו לרוב בקרב הארץ" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו 'בקרב הארץ'. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות למרות קור המים.

את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע, למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח, ע"א-ע"ב).

בהקשר לשימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (בר' לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז בביטוי 'שיהיו בהדרגת שלושה אבות', שבכל יהודי קיימות בפוטנציאל דרגות ומידות מסוימות מהאבות כמו החסד, הגבורה והתפארת, וע"י הברכה, המברך מנסה להוריד את השפע הרוחני למתברך, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין האומר: תפקידה של הברכה הוא, להוציא את הכוח שיש באדם לפועל.

'ברכה' – מלשון להבריך/להרכיב/לחבר. לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי

 

"תרגום יונתן" אומר שאת הברכה "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים ומנשה", מברכים את התינוק ביום המילה. בתינוק קיים הפוטנציאל להיות כאפרים שעסק בתורה, או כמנשה שעסק בצרכי ציבור עם אביו, ואנחנו מברכים אותו שיצליח באשר יבחר, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין. וכך לשון תרגום יונתן: "בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר: ישוינך כאפרים וכמנשה".

 

ה"כתב סופר" מוסיף שהרי כל אב מחויב ללמד את בנו תורה. מצד שני, "אלף נכנסים למקרא, ואחד להוראה". לכן, מברכים את התינוק שגם אם ירצה להיות כמנשה, ילמד תורה בצעירותו, וכשיגדל יעבוד, וכן יקבע עיתים לתורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם. והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח ח)

 

רבנו יעקב אביחצירא אומר: יעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלהים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלהים", ונעשו בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלהים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלהים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם".

 

רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קדשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה).

חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים" כך: ער = עין רעה. נ נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו יהוה אתך את הברכה ב- אסמך – בדבר הסמוי מן העין".

 

 

   אחווה ורעות בין הנכדים,

מבטאת המשכיות בשרשרת הדורות.

 

נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?

הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה את המושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה.

האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו, היות ויש להם נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולמות העליונים. לכן, ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות. 

 

לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה, היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת.

שני בניו של אברהם אבינו יצחק וישמעאל, נאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים.

אצל שני בניו של יצחק יעקב ועשיו, הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו, דבר הנמשך עד לימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).

 

גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.

לצערנו, הפילוגים לא מדלגים על ימינו, ועלינו ללמוד מן הניסיון, ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה רק ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).

 

אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח, יג-יד).

 

שיכול הידיים גם מצביע על התופעה הסימבולית הבאה: כאשר שני בני אדם עומדים איש מול רעהו, יד ימין החזקה של כל אחד, מופנית כלפי שמאלו החלשה של הצד השני. לעומת זאת, כאשר משכלים את הידיים, הימין מול הימין, וכנ"ל גם השמאל. כל זה מצביע שאיש אינו רוצה לנצח את השני.

ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים, כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).

 

אפרים ומנשה, הם הילדים היהודיים הראשונים שנולדו בגלות. כאשר נעיין היטב במשמעות השמות, נגלה שיוסף הצדיק רומז לדילמה בה נמצא היהודי בגלות. מצד אחד, ההצלחה הכלכלית בבחינת  "אפרים – כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בר' מא, נב), מצד שני, למרות ההצלחה, הוא נזכר במשפחתו "בית אבי", בבחינת "מנשה – כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בר' מא, נא), גם אם זה בהקשר השלילי הרומז לפרשת המכירה.

לפני מותו, יוסף ביקש להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י בזמן גאולת עמ"י, למרות שיכל להיקבר בפירמידה מפוארת דוגמת מלכי מצרים. בעצם, הוא הלך בעקבות אביו.

 ה"משך חכמה" מסביר את המסר אותו רצה יעקב ללמד את זרעו {כמו גם יוסף}: "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם {במצרים} – הלא היו מתייאשים מארץ כנען, והיו משתקעים במצרים…." (ויקרא כו, מד).

למעשה, יוסף  מסמל את היהודי בגלות המצליח בעסקיו ושמח בהם. מצד שני, הוא מקושר לארץ ישראל, דבר המסביר את סיבת עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל, למרות שאבות אבותיהם נולדו וגדלו בגולה.

 

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

ויהי ימי יעקב שני חייו,

שבע שנים וארבעים ומאת שנה".

 

"צדיקים במיתתם – קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א).

 

 

פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז' ד') . משה רבנו הלך בעקבות האבות וברך את ב"י לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, לפני מותו" (דב' לג' א').

חז"ל אומרים שיעקב נפטר ביום א' של חג הסוכות, ונקבר בחנוכה. ה"חתם סופר" אומר, שהוא נקבר ב-י' בטבת.

 

"ויחי יעקב" – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א). כלומר, חיי הצדיקים הם חיי נצח, חיים שמעל הזמן, כאשר הפרידה מהעולם הזה, היא רק פרידה מהגוף ומעולם החומר. מעין תחנת ביניים לעולם כולו טוב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי הגמרא האומרת: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב).  לאחר שסיים לברך את בניו נאמר: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגוע ויאסוף אל עמיו" (בר' מט, לג). כלומר, ליעקב הייתה שליטה על רגע המוות, כך שמבחינה רוחנית, יעקב לא מת. וכדברי קדשו: "שאילו שלט בו המוות – לא הייתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל בפירוש הפסוק 'ואין שלטון ביום המוות (קהלת ח, ח), שאין מי שיתלה אינקומא" {טענות לביטול המיתה}. כלומר, מלאך המוות לא מחכה לאיש, ואפילו למלך, כדברי המדרש (דב' רבה ט, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו ה-כ"א לפס': "אם בחוקתי תלכו" בספר ויקרא (כו, ג), שבזכות עמל התורה, האדם כן יכול לקבוע את יום מותו, כמסופר על רב שילא שאמר לאשתו שתכין לו תכריכים, כי ברצונו למות. אכן, לאחר הכנת התכריכים, הוא נפטר. וכדברי קדשו: "הרי שבערך בעלי התורה – יכולים ללכת לעולם העליון כשהם חפצים… ואפיל שעדיין לא הגיע זמנם… והוא מאמר 'אם בחוקתי' – בסיבת בחוקתי! שאתם עמלים בהם – אתם ברשות עצמכם, אם תרצו ללכת – תלכו".

 

הקב"ה כידוע, שינה את שמו של יעקב לישראל – "ויאמר לו אלוהם: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב – כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא שמו ישראל" (בר' לה, י). רבנו דן בהרחבה בפס' הנ"ל בפרשת 'וישלח', שם הבאנו בפירוט רב את נושא שם האדם ומהותו. רבנו אומר שם: "השם יעקב לא נעקר". כלומר, השם יעקב ממשיך ללוות אותנו.

 

האלשיך הק' מסביר בהרחבה את נושא "יעקב אבינו לא מת". בכל המקומות בפרשה בהם מוזכר נושא מות יעקב, מופיעה המילה ישראל ולא יעקב: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף" (בר' מז , כט). "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (בר' מז, לא)."ועיני ישראל כבדו מזוקן" (בר' מח, י). פועל יוצא מהפס' הנ"ל, שישראל מת, ולא יעקב.

לדבריו, השם יעקב ממשיך ללוות את עמ"י לאורך הגליות, ובביאת המשיח יופיע השם ישראל המבטא נצחיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. הרי נאמר בפרשה הקודמת שיעקב היה בגיל 130 שנה כאשר נפגש עם פרעה. וכאשר הוא נפטר, הוא היה בגיל 147, כך שאם נפחית, נגיע ל- 17 שנה.

 

שאלה שניה. לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב, שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנהו".

 

שאלה שלישית. מדוע התורה משתמשת בביטוי "ויחי יעקב… שני חייו"? הרי מדובר במות יעקב?

 

שאלה רביעית. במניין שנותיו נאמר "שני חייו – שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנה". מדוע מתחיל עם האחדות, עובר לעשרות, ואח"כ למאות, שלא כמו אצל אברהם שם נאמר: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים" (בר' כה, ז). כנ"ל אצל יצחק ושרה. מתחיל במאות, עובר לעשרות, ורק בסוף האחדות.

שאלה חמישית. מדוע מנין שנותיו לא מופיע בצמוד למיתתו, כמו אצל אברהם: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי… ויגוע וימות" (בר' כה, ז+ח). אצל יעקב, מספר שנותיו מופיע  בתחילת הפרשה (בר' בר' מז, כח), ורק אחרי 60 פס' מציינים את מותו – "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגווע ויאסף אל עמיו" (בר' מט, לג). המילה מיתה לא מופיעה – "צדיקים במיתתם נחשבים חיים" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס'.

 

בראשית תשובתו, אומר רבנו שהשימוש בשם יעקב – "ויחי יעקב", ולא בשם ישראל = "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (בר' לה, י), נובע מכמה סיבות.

א.  "כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב… ולצד שעודנה באיבו, לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו" כדברי קדשו. כל זאת, בניגוד לאברהם ושרה ששינוי שמם, היה מוחלט.

 

ב. רבנו מתאר שהשם יעקב מופיע, כאשר הוא נמצא בצער, והשימוש בשם ישראל "שהוא בחינת קדושה עליונה", כאשר הוא בשמחה. רבנו מביא דוגמא משבת בה זוכים אנו לנשמה יתירה, בגלל שהשבת באה ממקום עליון, ולכן מצווים להתרחק מהכעס ומהיגון, ולענג אותה.

להלן כמה דוגמאות: במיתת רחל נאמר: "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (בר' לה, כ).  באהבת יוסף נאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (בר' לז, ג). רבנו מביא עוד דוגמאות.

מסר אמוני: כדי לזכות בקדושה עליונה, עלינו להיות תמיד בשמחה.

 

 לגבי השימוש בביטוי: "ויחי יעקב בארץ מצרים… שני חייו", רבנו מתאר את הסבל הרב שעבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו 'ויהי ימי יעקב שני חייו', לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות. והוא אומרו 'ויהי ימי יעקב', פירוש אותם י"ז שנה. שני חייו, פירוש, שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה, כדברי תנא דבי אליהו רבה (פרשה ו): 'כל שהשיגתו  שנה אחת טובה סמוך לזקנתו – סימן יפה לו… יעקב היה בטובה י"ז שנה…"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מז, כח).

כשהסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב, בבחינת: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז), כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירושים, כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת 'פעמיים כי טו"ב' = 34, השווים בגימטריה "ויחי".

 

לגבי השאלה מדוע הכתוב מקדים את האחדות והעשרות למאות במניין שנותיו, רבנו עונה: בגלל שרוב שנותיו בצער, וכדברי קדשו: "ואולי כי הקדים מניין המועט, שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים".

 רבנו גם עושה חשבון שהייתה לו שלווה רק ב- 47 שנים בהם היה עם רחל ויוסף, ובשש שנותיו כילד.

 

דעת זקנים בעלי התוספות: יעקב אבינו היה צריך לחיות 180 שנה כמו יצחק, אלא בגלל שהתלונן בפני פרעה על שנותיו שהיו "מעט ורעים היו שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם", הורידו לו 33 שנה, שנה על כל מילה (בר' מז, ח – ט).

מסר אמוני חשוב: לא להתלונן, ולקבל את הכל מאת ה' – מתוך אהבה ושמחה.

 

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:

האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

  הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט, א).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:

"מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי:

 

 בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו:

גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם…" (ע"פ תנחומא צו, ז).

 

איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת

תחת כנפי השכינה – כתנאי לגאולת עם ישראל.

 

"ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" – ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר להם דברים אחרים" (רש"י  בר' מט' א', ע"פ פסחים נו' ע"א).

רבנו החיד"א אומר: יעקב רצה לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (החיד"א. 'פני דוד' בשם תוספות רי"ד).

 

 המדרש אומר: אמנם יעקב אבינו לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו, כבסיס לגאולה.

"האספו" – יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש {ע"פ המדרש}, היות והיו מפוזרים במצרים.

 באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה של 'קבוצת עם ישראל', בכך שהשבטים קיבלו עליהם את עול מלכות שמים, בהכריזם כאיש אחד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א).  אלה הם שני הפס' הפותחים את ק"ש, והמוזכרים ערב ובוקר ע"י כל יהודי באשר הוא, תמידין כסדרן.

 

"הקבצו" – קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו.

יעקב נהג כך, היות וחשש שמא יש פסול בזרעו, לאחר שלא יכל לבשר להם את מועד הגאולה.

 

אכן, ברכת יעקב אבינו עשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנוכי מת, והיה אלהים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות – "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב, קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים, ע"י אמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד".

 

כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3533 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3333 שנים מאז קבלת התורה, עמ"י שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם, יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל, מתוקף חוק השבות.

קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.

 

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום –

צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט, יא).

 

"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,

          והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).

"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו ה"אביר יעקב").

 

אחדות  עם ישראל – כבסיס לגאולה.

 

רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום,

שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב".  הכתוב מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358.

 

רבי יעקב אביחצירא" שהיה בדרכו לא"י, עבר דרך מצרים שם עלתה נשמתו לגנזי מרומים, דוגמת יעקב אבינו.

שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזות ע"פ נוטריקון לשם "רבי יעקב אביחצירא". הכינוי "אביר יעקב", שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".

 

מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. הניסיונות כצפוי לא הצליחו.

"בני – אמר להם האב: עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם. כאשר תהיו מאוחדים כמו חבילת העצים, איש לא יוכל עליכם" – בהצלחה.

 

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן ע"ה, המלומד בנסים מרבני מרוקו כותב: "הגאולה תלויה כשתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

גם חמורה מצוה שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום כמה אלף פעמים רגעים יש בו, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

 

רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.

רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.

 

לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.

לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.

לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב' ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר "שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו, ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".

 

כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה.

עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נועד תפקיד חשוב בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.

בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש את ברכותיו הרוחניות המהוות קניינו הרוחני

 

"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…

פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…

שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).

 

"הפזיזות מן השטן" של ראובן – והכעס של שמעון ולוי.

 

 

חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא, בקשת אלישע הנביא מאליהו הנביא שיברך אותו בטרם עלייתו השמימה: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".

ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות:

בקבוצה הראשונה, נמנים ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם.

את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו".

על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".

 

ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).

כלומר, כל אחד והברכה המתאימה לו לאור אישיותו ושרש נשמתו. בהתאם לכך, כל אחד ימנף את התכונות החיוביות, ויתקן את השליליות.

 

הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכה של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים מלמעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו.  

לכן, אומר רבנו-אוה"ח-הק' בהקשר לברכת יעקב לנכדים אפרים ומנשה: "שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות". כלומר, להוריד את השפע האלוקי של האבות – אל הנכדים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל", הלא הוא שבט לוי ממנו יצאו משה ואהרן ע"ה.

ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קדשו של רבנו  : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.

הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.

 

בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגימטריה "אל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151, כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר".

כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת באל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

 

"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית.

כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו".

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…

אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, ט-י).

 

א. המלכות – מזרעו של יהודה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות מעשה יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.

 

רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}, מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.

לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר" ('פיתוחי חותם' ויחי, מט, ח-יא)

 

                                 ב. "עד כי יבוא שילה".

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).

משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.

 

הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.

רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו… ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).

רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אישה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.

עם ישראל מתנהג לעיתים כגור אריות. ברגע שפוגעים בו, הוא יסתער על אויביו כאריה.

 

                    ג. "אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, יא).

עירה, אתונו" – המשיח והחמור.

 

בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני לפס', שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.

 

שלושה מנהיגים השתמשו בחמור, כסמל לתהליך הגאולה: אצל אברהם נאמר: "ויחבוש את חמורו" – חבש את החומריות שבו, והצליח לגייר בודדים. אצל משה רבנו נאמר: "וירכיבם על החמור" – לקח עם שלם, והעלה אותם מעל לחומריות. מלך המשיח – "עני ורוכב על חמור" – יעלה את כל העולם מעל לעולם החומר.

החמור הולך לאט, וגם אמין בניגוד לסוס המשתולל. גם גאולתנו בוא תבוא, גם אם קימעא קימעא.

 

ד.  "כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".

הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך דם ויזע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו  הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות.

 הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג).

 

הרב סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים כיום.

"מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). הרב קוק אומר: ישנם שני סוגי עולים לא"י. כאלה העולים בגלל סערות ורדיפות בגלות, דבר הדומה לעבים {עננים} המתקדמים כתוצאה מרוח סערה. העליה המשיחית לעומת זאת, דומה ליונים השבים אל קניהם גם ממרחקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בר' מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

 "אור זרוע לצדיק"

לכבוד הנשר הגדול הרמב"ם – כ' בטבת.

קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.

 

הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התושב"ע. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.

 

רבי יהודה הנשיא הלך לאורם של קודמיו אליבא דרבי מאיר, וערך את המשנה המהווה ספר היסוד של ההלכה.

 

 

רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.

בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פאסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.   

הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל ל"ו.

 

נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות": בלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".

רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי פרופ' זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך, שכל קהילה בארץ ישראל, תרצה שהרמב"ם יקבר בעירה, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.

הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.

מתחם הרמב"ם עבר לאחרונה שיפוץ מפואר, כיאה לשוכנים בתוכו כבוד.  

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר בראשית.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

 

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוהינו…

כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א.  ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'}.

 

 שבת שלום ומבורך

 משה אסולין שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. והצלחה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם אור הגנוז בע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בנ/תי חניני ע"ה.

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב

״האם יש ברצוננו וביכולתנו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת״

(אלפרד ללוש, שליח לצפון אפריקה)

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב ניכרה בהיבטים נוספים הקשורים להכשרה, להקצאת השליחים ולמאבקים פוליטיים בין תנועות ארץ ישראליות ששליחיהן פעלו במגרב. הכשרה חלוצית הייתה ליבת הציונות, וחסרונה במגרב השפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה. האידיאולוגיה הציונית קידמה שלושה עיקרים: השפה העברית, ההכשרה הפיזית והגשמה בעלייה. ללא שליחים, ההכשרות בצפון אפריקה היו עיוניות יותר משעסקו בעבודת כפיים. כך נוצר מלכוד: אם אין שליחים אין הכשרה רלוונטית לפי עיקרי הציונות, ואם אין הכשרה לא תיתכן עלייה. המלכוד הזה היווה מכשול מבני שהקשה על פעילות התנועות המקומיות במגרב. נוסף על כך, תנועות הנוער הציוניות במגרב נסחפו למערבולת הפוליטית שאפיינה את פעילות שליחי התנועות הארץ־ישראליות במגרב ובלוב.

גרעיני ההכשרה שהופעלו ביוזמת הקהילה המקומית היו מקור גאווה לקהילות. עם זאת, הם לא היו הכשרות לפי התקן הציוני, ובעיקר נעדר מהם המרכיב החקלאי האינטנסיבי. נוסף על קשייה של הקהילה המקומית בקיום פעילות הכשרה ובהתמודדות עם הכשרות שלא תמיד פעלו על פי הנורמות המסורתיות־דתיות שלה, היה עליה להתמודד עם מחסור במשאבים מתאימים ומספיקים. גרעיני הכשרה הוקמו ביוזמה מקומית ובסיוע שליחי הקיבוץ המאוחד כדוגמת הגרעין הצפון־אפריקאי שנקלט בקיבוץ בית השיטה/בית אורן. גרעינים הוקמו גם בסיוע שליחי תנועות הפועל המזרחי, תורה ועבודה ובח״ד, לקיבוצים שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה שעלו לפלשתינה־א״י לפני תחילת ההעפלה הממוסדת מצפון אפריקה.

בטריפולי יזמה קבוצת בן יהודה הכשרה שפעלה כשלוש שנים והשתדלה לנהל אורח חיים דתי וציוני. אחת ההכשרות שפעלה למעלה משבע שנים התקיימה בג׳רבה ביוזמת הרב משה פרג׳ון, בראשות הרב וזיפה הכהן ובתו מרים, ובתמיכת מרדכי כהן וח׳טב יוסף. הכשרה זו עברה ממקום למקום, ובמשך השנים השתתפו בה כ־200 גברים. ההכשרה פעלה לפי תקנון וסדר יום, ודיברו בה בעיקר עברית. הדרת הנשים ממנה נבעה מהנורמות המסורתיות של הקהילה הטריפוליטאית, שחייבו הפרדה בין צעירים לצעירות.

מדיווחו של השליח אפרים פרידמן ניתן להתרשם שהקהילה היהודית ניסתה להכשיל, גם כן מסיבות דומות, הכשרה עירונית בעיר תוניס, מכיוון ש״אינה בהתאם למסורת המקובלת במקום, היא עשויה לחנך לקראת חופשיות ופריקת הדת״.

יוסף גויטע ואליהו עזריה פרשו מהתנועה המסורתית־דתית בן יהודה שפעלה באותה עת בהנחיית נפתלי בר־גיורא, השליח משדה אליהו מטעם הקיבוץ הדתי. בהשפעת תנועת צעירי ציון בחסות הקיבוץ המאוחד הם ארגנו בתוניס הכשרה עירונית כגרעין חילוני, כדי להצטרף לקיבוץ שדה נחום. המאמר ״בהכשרה״, שפורסם בטריפולי בירחון חיינו, תיאר את ההכשרה הראשונה של 11 בני נוער מהחלוץ כצעד ראשון לקראת הגשמת חיי עבודה ובניין ארץ ישראל בזו הלשון:

החברים עובדים במרץ ובהתלהבות יוצאת מהכלל, ובכל רגע נזכרים בארץ ישראל ומשוחחים על זה שעות רבות. הם מצפצפים על כל המכשולים, לחום השמש לא שמים לב, לכאבי הידיים והגב לא רואים בכלל, זולתי אחדים שכוחם לא די לעבודה, ואקווה שבמשך הזמן יתרגלו לעבודה ויצפצפו על כל המכשולים.

תנועת הפועל המזרחי הפעילה הכשרות במסגרת המדור הדתי במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. ידיעה על הכשרות בח״ד בצרפת פורסמה בעלונה הפנימי ידיעות המזכירות, ואף דווח על כך שכל הסידורים הפורמליים להעברת עשרות חברים מתונים, ג׳רבה ומרוקו להכשרה בצרפת בוצעו. במכתב לתנועת בח״ד במרוקו דווח על הצלחה בהעברת מעפילים מקיבוץ בית השיטה [קיבוץ של תנועת העבודה] לבארות יצחק [קיבוץ של התנועה הדתית], לאחר שהצטרפו לגרעין חדש שהגיע להכשרה בצרפת. באפריל 1947 ״נפתחה נקודת הכשרה בבבאס־אלפאס, כ־130 ק״מ ממארסיל עם 10 חברים מתוניס״, מקצתם היו מיועדים לגרעין השחר. קבוצה נוספת של 20 ממעפילי לנגב והמעפיל האלמוני ממרוקו ומתוניס השתתפה בהכשרת בח״ד בקומם דה פיז׳ול בדרום צרפת. ניתן להניח שההכשרה בצרפת איפשרה שליטה מלאה על חינוכם מחדש של הצפון־אפריקאים. אף על פי שהם היו חלוצים, הם לא הוצגו כך ולא זכו לתואר הנכסף. בישיבת מזכירות בח״ד נמסר שהכשרה חדשה נפתחה ליד פריז בהשתתפות 35 חברים מתוניס, ובהכשרה ליד מרסיי השתתפו 30 חברים, רובם ממרוקו. פעילות זו התבצעה בה בעת עם ניסיונות העפלה מצפון אפריקה בחסות המוסד לעלייה ב׳, ולא ברור אם היה תיאום בין המדור הדתי בסוכנות היהודית לשליחי המוסד לעלייה ב׳ שפעלו בצפון אפריקה באותה תקופה. אפשר לשער שבין שני הגופים בסוכנות היהודית, המדור הדתי ומחלקת העלייה, הייתה תחרות סמויה שלא תרמה להבנה ולתקשורת שוטפת ביניהן.

בעלון ידיעות יבנה ניתח משה תשבי את יעילות ההכשרה בבח״ד על בסיס ארבע שנות ניסיון שהצטברו בהכשרות בדרום צרפת, אשר להערכתו השתתפו בהן מאות צפון־אפריקאים, אך רק מעטים מהם נקלטו ונשארו בקיבוצים הדתיים. בין הגורמים לכישלון זה היו חסרונה של תנועת נוער בארצות המוצא ומחסור בשליחים בארצות צפון אפריקה. מבחינה תרבותית, דתית וחברתית, יוצאי צפון אפריקה לא התאימו לדגם החלוץ הדתי.

תקצוב ההכשרות היה קריטי להכנת העולים לצורכי התיישבות בפלשתינה־א״י. יכולת הניטור של הסוכנות היהודית ״בשלט רחוק״ – מארץ ישראל לתוניס ־ הייתה מורכבת, מוגבלת ומסורבלת. משה יונג הודיע למדור הדתי שתקציב להכשרה בג׳רבה לא הגיע ליעדו מכיוון שד״ר ליאופולד ברטוואס, האחראי למשרד הארץ־ישראלי בתוניס, ״מסרב לתמוך בחוות ההכשרה בג׳רבה״. עם קבלת תלונתו של יונג דרש אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, לקבל הסבר מד״ר ברווטאס מדוע לא קיבלה ההכשרה בג׳רבה את התמיכה הכספית. ד״ר ברטוואס השיב: ״לאחר חקירה שערכתי לא יכולתי לקבוע את קיומה של קבוצת הכשרה. למעשה, קבוצה של צעירים הגיעה לחווה להשתעשע מדי יום ראשון ולאחר מספר שעות פרשו״. ד״ר ברטוואס לא ביקר בחווה, אלא הסתמך על דיווח שקיבל מיד שנייה. ייתכן שסירובו נבע מכך שזו הייתה חווה של רוויזיוניסטים. במקרה אחר, יוסף סרוסי, מראשי קהילת טריפולי, התלונן שחוות ההכשרה שלהם הותקפה ונשדדה, ולכן לא הצליחו להמשיך בפעילות, אך הם התכוננו ״להקים חוות הכשרה ליד הים, שתעסוק גם בדייג ותוכל להכיל 500 חלוצים״. לא ברור אם סרוסי קיבל סיוע מהמדור הדתי. גם הגרעין של תנועת צעירי ציון, שהוכשר בריווט, אלג׳יר, לא זכה בתקציבים, אבל הסוכנות היהודית בכל זאת דרשה מהגרעין להעביר דיווח מפורט על פעילות ההכשרה למחלקות העלייה והארגון שלה.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב–דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 56

הרה״ג רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרע״ו—תרפ״א).

רבי יוסף חיים זצ״ל, ב״ר יהודה ושמחה כהן ז״ל. נולד בשנת תרי״א בעיר מוגאדור שבמארוקו. ובשנת תרכ״ו עלה לשכון כבוד בעיה׳׳ק ירושלים. את עירו מזכיר בהקדמת ספרו מנחת כהן: ׳׳עיר מולדתי מוגאדור יע״א מהעיירות המצויינות שבערי מארוקו ונתגדלתי פעיה״ק״. עודו צעיר לימים נחשב בין טובי הלמדנים בירושלים, ולימים לאחד מגדולי חכמיה. עמד בראש ישיבת ״טובי ישבעו״ שע״ש המקדיש הגביר פליכס טובי מנא אמון. תלמידים רבים נהרו לישיבה זו, כדי לשמוע לקח מפיו. בין תלמידיו המובהקים יצוינו, הרה״ג יוסף שלוש זצ״ל, והרה״ג עמרם אבורביע זצ״ל. זה האחרון לקח את בתו רבקה לאשה.

שמו של הרי״ח הכהן זצ״ל, נודע לש״ט ולתהלה אצל חכמי ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד, כולם גמרו עליו את ההלל ושבחו את בקיאותו וחריפותו הגדולה והמעמיקה בים התלמוד ובמפרשיו. חתנו המופלג ר׳ עמרם אבורביע זצ״ל אשר יצק מים על ידו, והיה מתאבק בעפר רגליו של חמיו הגדול. כותב אודותיו בהקדמתו לספרו ״נתיבי עם״ חלק שני: ״שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בניתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב. ובזכרוננו חי פלפולו וחידודו חשקנותו ושקידתו שהיה למופת לכל רבני הדור, וכבר יצא לו מוניטין בעולם בספרו הבהיר ״מנחת כהן״ ב״ח על כללי הש״ס…״.

אכן, חיבורו ״מנחת כהן״ חלק ראשון, שיצא לאור בשנת תרס״ב. הקנה לרבי יוסף חיים שם עולם אצל כל גדולי הדור, אשר התפעלו מעומק עיונו הזך והבהיר. ומעוצם בקיאותו בש״ס ופוסקים.

רבי יוסף חיים זצ״ל, נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור, ורבים מהם שחרו לפתחו לקבל חוות דעתו הרחבה והמעמיקה.

בין הרבנים הגדולים, שאתם עמד בקשרי ידידות מיוחדת. הוא ניהו הגאון הישיש הסבא קדישא, מופת הדור רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצוק׳׳ל, אשר העריך במאד את רבי יוסף, ואף כתב לו תוארים גדולים המנוגדים לאופיו. וכך כותב לו באחד מתשובותיו: ״הגדתי היום כי בהיותי מתגורר פה עיה״ק ירושת״ו, מסר בידי האי פסקא דדינא מה ששרטט וכי ידידי רב יוסף סיני אישי כהן גדול שליט״א… ובכן בקש ממני מרוב ענותנותו, אך כי לא למודעי הוא צריך לחוות דעתי הק׳ בזה…״. (ראה בס׳ ״ויכלכל יוסף״ הנספח בס׳ נתיבי עם ח״ב דף נ״א, ובשו״ת הסבא קדישא ח״ג סי׳ ל״ח). הגאון המפורסם רבי אביש אייזן הלוי זצ״ל, מגדולי רבני האשכנזים בירושלים, (היה מחותנו של הגאון מהרש״ם זצוק״ל. ויש תשובות ממנו בשו״ת ״ישכיל עבדי״ ח״ב.) כותב לו: ״שלמא רבא, לרישא דדהבא, רב חנא ורב חסדא ורב כהנה, בהני תלתא קאמינא, ה״ה ידידי אהובי, יושב בסתר לבבי, נר המערבי, המאור הגדול, מעוז ומגדול, יוסף הוא השליט על הארש׳ ארש׳ החיים סלה. נודע ביהודה לתורה ותעודה ורב חיליה לאורייתא, כד נפיק לקרייתא, ענוותן כהלל, אין לגמור עליו את ההלל, רי״ח לו כלבנון לפני שמש ינון, כמוהר״ר יוסף חיים שליט״א, כהן הגדול, מרבן שמו הראב״ד לעדת המערבים היושבים לפני השם בהר הקודש בירושלים העי״א… הנה עתה באתי לשמור הבטחתי במגילת ספר כתוב אודות השיחה שהיתה לו אתי ולחכם יספיק הקיצור, ולבי נכון כי ה׳ יפתח בחוכמה את שער תשובתו הרמתה, לבאר באר רחובות ההלכה למעשה ומשנה ברורה, ה׳וד ידו תהיה נטויה להעתיק את דברי הראשונים וגדולת האחרונים, מי ומי המה גבורים אשר עליהם בית ישראל נשענים, כהנים זריזים הם להשיבני דבר בעטו׳ …הנני ידידו מוקירו ומכבדו רוצה בתשובה. הק׳ אביש אייזן הלוי, (ויכלכל יוסף שם דף נ״ד). ובתשובה אחרת כותב הרי״ח הכהן זצ״ל: ״נתבקשתי לחוות דעתי על האי פסקא דדינא שסדר הרה״ג מר דיינא מאחינו עדת האשכנזים המפו׳ ובקי׳ בחדרי תורה כקש״ת מוהר״ר אברהם דב כץ שליט״א…״ (שם דף פ״ב). ובתשובה אחרת, השיב על הערותיו שהשיג עליו הגאון המפורסם רבי יוסף חיים זאננפלעד זצ״ל גאב״ד לקהלות האשכנזים בירושלים. (עיין שם דף ק״ט).

במוחו הגאוני, צלל רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל. לתוך ים התלמוד ודלה מתוכו פנינים. בחריפותו ובבקיאותו הגדולה והרחבה, בירר וליבן את הסוגיא בה דן, בבהירות מופלאה וניתח אותה לנתחיה על כל פרטיה ודיקדוקיה, לצורותיה ושיטותיה השונות. בו התמזגו גם יחד הבקיאות והבהירות הספרדית. עם החריפות והחידוד האשכנזי. בהגיונו הבריא והחד קשר סוגיא אחת לרעותה ודימה מילתא למילתא, עד שהאיר את הדרך המובילה אל המסקנה ההילכתית. כרוב ידיעתו המעמיקה ובקיאותו הגדולה בספרי חכמי הספרדים ראשונים כאחרונים. כך מגלים אנו במשנתו, בקיאות מופלגת בספרי חכמי אשכנז, ובהיקף רחב.

כאמור הוא אהב את החידוד והפילפול, ועל כן לא אחת היה לו משא ומתן עם רבני הדור האשכנזים, אשר חיבבוהו והוקירו את שכלו הזך והבריא, מלבד משאו ומתנו אתם בתורה שבכתב בחילופי מכתבים, גם היה מתפלפל עמהם בתורה שבעל פה. וכפי שהוא ז״ל כותב בספרו ’׳מנחת כהו״. (מערכת א׳ כלל א׳ סימן בי, דף ז׳ עמו. ד׳) ״…ושוב נתווכחתי בזה עם רב אחד גדול מרבני אשכנז הנמצא בשכונתי הנקראת בשם מחנה יהודה, זה שמו הרה״ג וכו׳ כמוהר״ר נתנאל פאפע הי״ו והודה לדברי…״(הגאון רבי נתנאל פאפע זצ״ל, יליד באנטיפאליע הסמוכה לבריסק שבליט״א. היה מצאצאי הב״ח מצד אביו, ומצאצאי הרמ״א מצד אמו. חיבר ״דבר ישועה״ פי׳ על מגילת אסתר(ירושלים תרנ״ב). ״תפילת ישרים״ ביאור על התפילה ו״מגיד מישרים״ פירוש על ההגדה של פסח (ירושלים תר׳׳ס). היה ידוע כמעמיק ובעל שכל חריף ושנון, נפטר בירושלים כ״ח כסליו תרס״ו).

שנות עמל ויסורים ידע בחייו רבי יוסף חיים. מלבד דוחק הפרנסה, חולשת הגוף, ודאגת המחייה לתלמידיו ולמשפחותיהם. הוא לא זכה להתברך בפרי בטן מאשת נעוריו הרבנית פריחה, שהיתה ידועה כצדקנית גדולה ובעלת חסד. במסירות נפש עמדה צדקת זו לימין בעלה ודאגה שיתמסר ללימודיו ובלימוד התלמידים. על גדול צידקותה תעיד העובדה הבאה כפי שתיאר אותה הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל, בדרוש שדרש בפטירתה, בשבת של השבעה בשנת תר״ף. (נתיבי עם ח״ב דף רל״ט). ״והנה הצדקת הרבנית שאנו עסוקים בהספדה, ידוע לכולם, שבראותה שלא זכה לה ה׳ בזרע של קיימא. השתדלה להשיא לבעלה רבנו הגדול שיחיה אשה אחרת, וכתתה את רגליה ממקום למקום למצוא לו אשה הוגנת, לפי כבודו בכדי שיזכה לבנים, ותגדלם היא על ברכיה. וב״ה אשר לא עזב חסדו מיראיו וחושבי שמו, שזכהו ה׳ לזרע של קיימא מאשתו השניה, והיא גדלתם על ברכיה ממש וכאשר זכתה להכניס בתה (שגדלתה) לחופה, היא נו״ב ת״מ(הכוונה לנות בתו של רבי עמרם, הרבנית רבקה, ד״ש). אין בפי די מלים לתאר עד כמה שמחה האשה הרבנית הזו. וזו היתה עבודתה היום יומית, משכימה לפתחנו לשאול בשלום נו״ב ת״מ ולעזור לה בסדור הבית וכו׳, ולהזמינה לבוא אליהם הביתה, ולטעום מהמגדנות שהכינה לה, וכאלה רבות עצמו מספר, ובפרט השעשוע שהיה להם עם דוד, הוא הקטן להוליכו במו ידיה לביהי׳ס אקרויי בנייהו לבי כנישתא, ולא צריכא למימר מנטרן גברייהו, שזהו חק קבוע יום יום…׳׳. ע׳׳כ.

עם פטירתו של הגאון רבי נחמן בסיסו זצ׳׳ל, באלול תרע׳׳ה, נבחר מהרי"ח הכהן, לעמוד בראש בית הדין של עדת המערבים בירושלים, פרסומו הרב בקרב כל גדולי ירושלים ספרדים כאשכנזים, כענק בכל מכמני התורה, הרימה את קרנה של העדה כולה, ושל בית דין זה בפרט, ומוניטין רבים יצאו לבית הדין שרבי יוסף חיים עמד בראשו, רבים היו הפונים אליו בכתב ובעל פה, מכל החוגים ומכל השדרות, לשאול את דבר ה׳ זו הלכה.

בגאון ובעוז, ויחד עם זאת בענוה יתירה ובאורך רוח, הנהיג מהרי״ח הכהן, את בני עדתו ואת צאן מרעיתו, ובשל מידותיו והנהגותיו האציליות, החזירו לו אהבה על אהבתו והעריצוהו והלכו לאורו, ולא מרו את דברו, ונתקיים בו ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״.

שש שנים רצופות שרת את צאן מרעיתו בנאמנות, במסירות ובלי ליאות, וביום א׳ כ״ב לחודש אלול תרפ״א נתבקש מהרי״ח הכהן, לישיבה של מעלה, והיתה מנוחתו כבוד במרומי הר הזיתים בירושלים

 

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל

עמוד 296

ואלת שמות בני ישראל הבאים מצרימת את יעקב איש וביתו באו"(א/א) אומר

״אחבת חיים״:

מצרימה גימטריא (שכינה), ואלה שמות, אין שמות אלא לשון חשיבות, כמו שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, אם כן עלינו לדעת מה חשיבותנו בפרשה זו אשר כל ספר שמות נקראת ע־ שם חשיבות זה. תורתנו הקדושה באה להעיד שמות בני ישראל, כלל חשיבות בני ישראל הוא הבאים מצרימה, כלומר, קבלו על עצמם ברצון את עול הגלות, כי הזכרת שמות השבטים הקדושים כאן אינה כעין סיפור היסטוריה גרידא, הרי שמות היורדים כולם נזכרו עוד בתחילת ירידת יעקב למצרים בפרשת ויגש, אלא הפסוק בא להעיד כאן על חשיבותם ואצילות רוחם של האבות השבטים אשר ירדו חזרה ברצונם הטוב למצרים, אחר היותם בארץ כנען. כי אז בעלותם לארץ כנען לקבור את יעקב היו ברמה גבוהה והיו יכולים בכבוד גדול להישאר שם בארץ מורשת אביהם, אבל הם השבטים, את כל הכבוד השליכו אחרי גוום, וברצון היטו שכמם להיות למם עובד כדי לפרוע את שטר חוב אברהם אבינו בברית בין הבתרים, אכן שמות בני ישראל הבאים מצרימה כלומר כל ביאתב חזרה למצרים היה עבור השכינה. שמות בני ישראל ראשי תיבות(שבי), כל מטרת ראשי השבטים בירידתם למצרים היה להעלות את ניצוצות הקדושה שהיו שבויים בקליפת זוהמת מצרים.

״איש וביתו באו (א/א) אומר "אהבת חינם":

מלמד, בראש קווי היסוד שמו להם למטרה בראש דאגתם שיהיו מדריכים ומחנכים את ביתם ובניהם בקדושה ובטהרה, כמו שבאו, כלומר, לפני ירידתם לאויר הטמא של ארץ מצרים, ואלה קווי היסוד

1) ראובן מחובתם לשמור על קדושת ראית עיניהם ולראות בני מי הם. בני אברהם יצחק ויעקב, כדי לא להיגרר אחר תרבויות חדשות של מצרים(או של ימינו אנו)

2) שמעון ראו חובה על עצמם לקדש את חוש השמיעה, כי אזנים ניכוים תחילה באברים

3) לוי כלומר על ידי שמירת העיניים והאזנים כנזכר לעיל מובטח להם שהשכינה תתלווה עמהם

4) יהודה כלומר מעתה שקשורים ודבוקים בהקב״ה בזכות לוי, הרי בנקל יכולים לעבור את כל שברי הגלות, ולהודות לשם על הכל כברכת הטוב והמטיב, כמו שכתוב באלוהים אהלל דבר בשם אהלל דבר.

5/6) יששכר וזבולון, יששכר הוא השישי בחינת ערב שבת, זבולון, שביעי בחינת שבת, רצה לומר כל הטורח בערב שבת אף על פי שבערב שבת יש רק טורח ואדם אסור לקבוע לו סעודת קבע, אבל מובטח לו שיש שכר טוב בעמלו וסופו לאכול בשבת, וזבולון זוכה על ידי כך שהקב״ה יעשה בו בית זבול לו, לשכון בתוכו, כך היו בטוחים שסוף הכבוד לבוא, על ידי שמירתם בתקנות אלו, דוגמת טורח ערב שבת הרי בוודאי בסופם יגאלו וירגישו גם טעם מנוחת שבת

7) יוסף כלומר על ידי קו יסוד זה יוסיף ה׳ ויאיר אור פניו אתנו סלה

8) בנימין כלומר עם הגיעם למעלה רמה כנזכר לעיל הרי כל המעשים והפעולות בעולם הזה הם עולים לקדושה בצד ימין, עוד ישראל שמורים מלמעלה לבל יחטאו חם ושלום

9/10) דן ונפתלי כלומר אם כבר זכינו במעלות רמות אלו, וכל מעשינו רצויים לפניו יתברך הרי בכוחנו להיות בחינת צדיק מושל ביראת אלוהים אפילו בשעה שחלילה העולם נידון ומדת הדין מתוחה הרי נפתלי, כלומר יש בכוחנו לעמוד בתפילה ולפלל פילולים להורדת השפע לקיום העולם

11) גד כלומר יש בכוחנו לעורר מזל עליון ממקור חסד מתנת חינם אשר לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, כמו בא גד שאמרה לאה

12) אשר בזכות כל תקנות אלו זכינו והננו מאושרים בחלקינו חלק אלוהינו ממעל גם בעולם הזה וגם בעולם שכולו ארוך ומנוחה לחיי העולמים.

״ואלה שמות בני ישראל ״(א/א) אומר הרב סעדיה בן אור בספרו "ערוגות הבושם"

נראה לי רמז נאה בפסוק זה, והוא כי ראש הפסוק וסופו עולה בגימטריא(13), כמניין יעקב אבינו ו־12 שבטים, אשר עליהם אמר דוד המלך שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה׳. גם מניינם עולה כמניין סוד האחדות, לרמוז על גדולתם הרוחנית וקדושתם העליונית. ועוד יעקב ובניו עולים כמניין אהבה, סוד האהבה הרוחנית. גם שאר ראשי תיבות הפסוק עולים בגימטריא השבים בטוב, לרמוז שאף על פי שנגזרה גזירת בין הבתרים שעבוד 400 שנה, מכל מקום האל הנוצר חסד לאלפים חנן אותם ולא נשתעבדו רק(קיו) שנים כמניין(קיו) פסוקים שבשיר השירים כמו שכתוב גם חכמי האמת אמרו שנגזר עליהם להשתעבד כמניין חמש פעמים אלוהים, שכן תמצא חמש הפעמים אלוהים, עולים בגימטריא(תל) שנה כמאמר הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים 430 שנה, ולאור רחמיו הגדולים חנן אותם ולא נשתעבדו רק (פו) שנים כמניין אלוהים אחד בלבד, וארבעה שמות אלוהים הנשארים נהפכו לרחמים.

״ איש וביתו באו ״(א/א) אומר רבינו בחיי:

ובמדרש, ראובן, שמעון, לוי, יהודה כל השבטים כולם על שם הגאולה נקראו ראובן(שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, שמעון(שמות ב) וישמע אלוהים את נאקתם, לוי(זכריה ב) ונלוו גוים רבים אל ה׳, יהודה (ישעיה יב) אודך ה׳ כי אנפת בי, יששכר (ירמיה לא) כי יש שכר לפעולתך, זבולון (מלכים א/ח) בנוה בניתי בית זבול לך, בנימין(ישעיה סב) נשבע ה׳ בימינו, דן(בראשית טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, נפתלי על שם(שיר ד) נופת תיטופנה שפתותיך, גד על שם(במדבר יא) והמן כזרע גד הוא אשר על שם (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ, ויוסף על שם (ישעיה יא) יוסיף ה׳ שנית ידו, כך דרשו בתנחומא, ושנים עשר שבטים אלו, מפני שעתידים שיעלו לשישים ריבוא בגאולת מצרים תמצא ראשי אותיות שלהם עולים שישים ריבוא פחות שלושת אלפים, ואין לוי בכללם שאינו בכלל פקודי בני ישראל.

״ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמא ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור (ב/ג) אומר שמנו לחמו :

(גמא) נוטריקון גבריאל, מיכאל, אוריאל, שהם היו עם משה והיו שומרים אותו, והיו מזומנים לצורכו, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, מיכאל הוא מלאך החסד הוציא את בת פרעה מביתה אל היאור לעשות חסד עם הילד, וגבריאל הרג את האמה אשר מיחתה בבת פרעה שלא לקחת אותו כדי להקים גזירת אביה, ואוריאל היה עם משה לשמרו, לכן כשנולד נתמלא הבית כולו אור, וכאשר פתחה בת פרעה את התיבה כתיב ותראהו, שראתה עמו אור אל, הוא אור השכינה ותראהו אותיות (תו האור) ותפתח ותראהו אותיות(אותות פתח תורה) שעל ידו יעשה הקב״ה אותות גדולות ונפלאות, ועל ידו פתח הקב״ה את מצרים לפניהם שיצאו לחרות עולם, ועל ידו פתח הקב״ה את השמים בשעת מתן תורה, והראה להם שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד זולתו יתברך.

״ וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃ (ב/י) אומר שמנה לחמו

ויגדל הילד בגימטריא בנה הגואל משה אותיות(ה׳) שהוא היה מובחר של ה', מובחר של האנשים, ד־אה של הסנה, מלאך שליח הגאולה, מטה של האלוהים, מראה שם האותיות, מבקיע של הים, מזמר שירת הים, מן השמים הוריד, מדגן השמים האכילם, מן שלו הבאר, מוליך שבעה העננים, בקבל של התורה, מן שמים התורה, מוריד שתי הלוחות, משבר שתי הלוחות, מפסל שתי הלוחות, מתנת שבת הנחיל, מראה שיעשו המשכן, מלמד של החכמים, מלמד של הנביאים.

וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃ ״(ג/כ) אומר

ילקוט שמעון:

בידוע שמשה רבינו: נפגש עם צפורה על ידי באר מים, ואכן זו היתה זיווגו, ובטיבה גם כן לזיווגו של משה היה המטה, והוא אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, נטלו אדם הראשון בשעה שהיה בגן עדן, מסרו לחנוך, וחנוך לשם בן נח, שם לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב הביאו עמו כשירד למצרים, ונתנו ליוסף. כאשר מת יוסף לקחו פרעה, בא אחד מיועצי פרעה ששמו יתרו חשק בו ולקחו, כי היה עשוי מסנפירנון, יתרו נטע אותו בגינתו, ושום אחד לא יכול לעקור אותו מן האדמה. עד שבא משה, והיה מטייל בגן ראה את המטה, הושיט ידו ולקחו בקלות, ראה יתרו בזה את גדולת משה, ונתן לו את צפורה לאשה. מהפסוק משמע שיתרו היו לו רק בנות, וכאשר בא משה מצא יתרו ברכה רבה בגללו ונולדו לו בנים, ומכאן אנו למדים שכל מקום שהולך צדיק הולכת עמו הברכה וההצלחה לו ולבני דורו.

ביאור למילה מסנפירנון (א.פ)

סַפִּיר היא אבן החן הנזכרת ביותר בתנ"ך (לצד שֹׁהַם). היא ידועה בין היתר מרשימת אבני החושן שהניח הכהן הגדול כנגד לוח ליבו "וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם" (שמות כח, יח), ומרשימת אבני גן העדן בספר יחזקאל "…כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת" (כח, ג). בחלק מתרגומי המקרא לארמית באה כנגד 'ספיר' המילה שַׁבְזֵיז, אולם באחרים באות כנגדה הצורות ספירינון, סנפרינון או סמפירינון ואף בלשון חכמים מוצאים לא פעם את שם האבן בכתיבים אלו. מקובל להניח שהמילה ספיר התגלגלה מן המילה saniprīya בסנסקריט. שם זה נשאל ליוונית (σάπϕειρος, באותיות לטיניות sappheiros) וללטינית (sapphirus), וכך מוצאים בתרגומי המקרא ללשונות אלו. מכאן קצרה דרכו גם אל לשונות אירופה.

https://hebrew-academy.org.il/2021/02/09/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8/

(תוספת שלי א.פ)

וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ (ג/ז) אומר ״אהבת חיים״:

אמר הקב״ה למשה כי ידעתי את מכאוביו, שרוצים ישראל לבכות ולצעוק מרוב שנתמלאו בצרות ויסורים, אך ליבם כואב ואינם יכולים, לכן אני צריך להושיעם. ואמרו המפרשים שגם לעתיד יתקיים הפסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי בדם ואש ותמרות עשן, ובזוהר הקדוש פרשת וארא כתוב, איך יהיה דם ואש בעולם? ומי מתחיל? ומי יקבל העונש בראשונה? הזוהר אומר, ישמעאל, מפני ששר של ישמעאל מקטרג תמיד על ישראל יותר מ־70 אומות ואומה זו היא שותפו של עמלק, וכך כתוב שם בא וראה 1300 שנה ששלט ישמעאל בארץ הקודש עבור מה? עבור שמל בשר ערלתו, אוי לאותה שעה שנולד ישמעאל ומל בשר ערלתו, כי בעבור כך עמד ממונה של ישמעאל 400 שנה ודרש חלק בארץ באמרו, מי שמל את עצמו האם אין לו חלק בארץ? משיב הקב״ה כן, אבל ישראל מקיימים כיאות, אחר כך בא ישמעאל וקטרג ואמר אף על פי כן שמל וכו' והם שמעכבים את בני ישראל לשוב למקומם עד שיגמר אותו זכות של בני ישמעאל, ובאותם הימים יקומו ישמעאל לעורר מלחמות חזקות בעולם ויתאספו בני אדום עמהם, ובאותם הימים יעמדו אחד על הים ואחד על היבשה ואחד סמוך לירושלים ישלטו אלה באלה וארץ ישראל לא תימסר לבני אדום ובאותו זמן יתעורר עם אחד מסוף העולם על רומי הרשעה וילחמו שלושה חודשים ויתאספו העמים ויפלו בידיהם עד שיתאספו כל בני אדום עליהם מכל קצוי העולם ואז יתעורר הקב׳׳ה עליהם, וזה שאמר הכתוב כי זבח לשם בבצרה, ואחר זה כתוב שהקב״ה יאחז בכנפי הארץ וינער רשעים ממנה, אלו בני ישמעאל, זאת אומרת כמו שבן אדם מחזיק המפה כדי לנערה כך הקב״ה ינער את ישמעאל וישבור אל כל החילות מלמעלה ואז לא ישארו חילות למעלה מאומות העולם אלא חיל ישראל לבדם, שנאמר ה׳ צלך על יד ימינך ואז ה׳ ימלוך לעולם ועד. צא וחשוב עבור ישמעאל שנימול בן 13 שנה שלטו בארץ 1300 שנה ועודם מעכבים את ישראל לעלות לארץ, ועבור זה ינערם הקב׳׳ה מן העולם ואדום עמהם משתתף ומי יקבל העונש קודם, ישמעאל.

בארות יצחק- יצחק פריאנטה-פרשת שמות

דניאל יוסף בורלא

מגבירי קושטאנדינא ואח״כ תושב אזמיר. הובא זכרו בהקדמה לספר בעי חיי, ושם יתואר בשם ״ראשון לכל דבר שבקדושה הגביר החכם המרומם שר וגדול ליהודים אהוב לשמים ולבריות כמהר״ר וכו". הפריש מממונו נדבה הגונה לצרך הדפסת הספר כדי לזכות את הרבים״. דברים אלת נרשמו בשנת כל הכתוב לחיים (תקפ״א) לפ״ק, שאז לא היה כבר בחיים.

 

חיים יעקב בורלא

בנו הבכור של הראב״ד יוסף נסים בורלא. נולד בשנת תר״ז בירושלים. אביו מזכירו בהקדמה לספר ״מקור ישראל״ כעוזרו בעבודת ההגהה וסדור המפתחות לחבור הנ״ז. פעמים אחדות נסע בשליחות מצוה לחו״ל, לתורכיה וערי המערב. ובפעם האחרונה לטריפולי בשנת תרע"ד, בשם עדת הספרדים. היה בין הלומדים הקבועים בישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים. נפטר בשיבה טובה ביום י״ז מנ״א תרפ״ט. זמן פטירתו חל בימי מאורעות הדמים בירושלים. נקבר מתוך משמר צבא מחמת רבוי היריות שהיו אז מכל עבר. וב״קרית ספר" נזכר, כי משפחת מר רפאל בן יוסף מיוחס מירושלים, נדבה י״ב כתבי יד של דרושי הרב חיים יעקב בורלא ז״ל.

 

יהודה בכור בורלא

בנו של הרב ישראל יעקב בורלא. תשובותיו נמצאות בס׳ ״מקור ישראל״ לאביו ז״ל, בשם ״נחלת יהודה״. מדברי המו״ל הרב יוםף נסים בורלא בסוף כמה תשובות מהספר הנ״ל ניתן להבין שהוא היה נכד המחבר, וכה יאמר שם: אמר יוסף נכדו ס״ט. ע״כ נמצא מעט״ר מ״ז הרב יהודה בורלא. באתת התשובות שלו בס׳ מקור ישראל לאביו סי׳ ל״ז עמ, ם״א, יש עליה הסכמתו ואשורו של הרב יום טוב אלגאזי התותם שם: כה דברי המברך בשמו לאל צור עוזי, הצעיר יום טוב אלגאזי. חתום על הסכמה בענין החזקות משנת תקנ״ז יחד עם

רבני זמנו ובראשם מהרי״ט אלגאזי ז״ל. וכן על שטר שליחותם לפדיון שבויים של הרב יונה משה נבון והרב יונה סעדיה נבון משנת תקנ״ט. עוד חתום על תקנה משנת תק״ע, בענין חלק הכולל מעזבונות הנעדרים וכו". נפטר בירושלים, ביום כ״א תשרי תקע״ד.

יהודה בורלא

בנו של ח״ר יהושע בורלא. נולד בירושלים, ביום י״ח אלול תרמ״ו. כפי שיודעים הקרובים אליו, את כשרונו הספרותי ותוי אישיותו הרוחניים נחל מאמו סולטאנה שהיתה בעלת מדות תרומיות, והצטינה כמספרת אגדות ברוב טעם. חונך בתה״ת של עדת הספרדים. אח״כ למד תלמוד ופוסקים בישיבת ״תפארת ירושלים״ מפי רבנים מובהקים. בן י״ח נכנס אל בית המדרש למורים של חברת העזרה וילמד שם שש שנים תמימות. ידיעותיו בעברית רכש ביחוד מר׳ דוד ילין. את השכלתו קנה בשפה הגרמנית ועל ידה הכיר את הספרות הכללית. עוד בצעירותו נמשך אחרי עבודה ספרותית. בין הזמנים השתתף בפרי עטו בעתוני ירושלים, החרות, ו״האחדות״ למפלגת פועלי ציון, לרוב נגע בשאלות העדה הספרדית, עניני חנוך, וכו'. בעזרת אחדים מחבריו עלה בידו להשפיע על הרבנים מבני העדה הנ״ל, להכניס תקונים יסודיים בתה״ת של העדה. בימי מלתמת השפות הובלטה פעולתו בע״פ ובכתב, ויהי מן העומדים בחזית נגד דוחה של חברת ״העזרה״ ושיטת חנוכה בא״י. את עבודתו בהוראה החל בביה״ס לבנות של העזרה, והמשיך לכהן בו גם לאתר עברו לרשות ההסתדרות הציונית. מקץ שנתים הוזמן לנהל את תה״ת לעדת הספרדים בירושלים. אח״כ נשלח להיות מנהל ביה״ס  לבנים בדמשק אשר נפתת שם בסוף מלתמת העולם עבוד בני הגולים מיפו ותל אביב, ובני המקום עצמו. בעבודתו המאומצת והמסורה, ובעזרת חבר מורים בעלי מרץ התפתחה שם תנועת התרבות והחנוך במדה רבה כששב מדמשק מחמת סגירת בתיה״ס לרגל הצמצומים שהונהגו ברשת החנוך, עבד למושבה זכרון יעקב. אח״כ הורה בראשון לציון ובחיפה, זמן מה נהל את הלשכה הערבית מיסודה של הסתדרות העובדים העברימ הכללית בא״י. נתפרסם כאחד מטובי הסופרים העברים בארץ, שדרך היצירה הספרותית שלו גובל בעולם המזרחי. תכנה, מקומה וגבוריה הם כלם טפוסיים מזרחיים. קנה לו שם של מספר, בעיקר בשני ספוריו הגדולים בלי כוכב, שנדפס לראשונה בירחון ״האדמה״ של י״ח ברנד, ואחריו — אשתו השנואה, שנדפס בהמשכים ב״התקופה״. ההוי של יהודי המזרח מצא בו את גואלו הנאמן. כל העולם המתואר על ידו, הטבע המזרחי והאדם הישראלי ושכנו הקרוב אליו הם פשוטים ומובנים מאליהם, בשבילו. לכן יש בכחו למסור תאור מדברי מצומצם ומגובש, בשורות אחדות ובבהירות יתרה. רח״נ ביאליק ז״ל העריך את כשרונו, וע״פ הצעתו הוזמן להיות עורך ״מאזנים״ שבועונה של אגודת הסופרים בא״י. בין הזמנים היה מזכיר הסתדרות הסופרים ואח״כ מנהל משרד הסניף של הברית העברית העולמית בא״י ועורך בטאונה ״ברית עם״.

 

יהושע בורלא

בנו הצעיר של הרב בכור יהודה בורלא. נולד בירושלים בשנת תדי״ב. בהיותו בן שש התיתם מאביו. למד בת״ת הספרדים ובישיבות וסבל הרבה. אחיו ד׳ יעקב חי בודלא טפל בו בצעירותו, ומחמת דחק הפרנסה מסד את הנער בידי אמן למען ילמדהו מלאכת כריכת םפדיס. שנים אחדות התעסק אח״כ במקצוע זה וממנו מצא לחמו. נשא לאשה את בתו של ד , יעקב תרג׳ומאן מחברון, שהיה ממנהיגי הכוללות שם, ומתומכיו הותיקים של הפקיד ד׳ יוסף שלום. היא נפטרה בשנת תד״ע. כאבותיו גם הוא, המשיך לכהן כגבאי בק״ק איםטמבולים

וכן להיות ממוגה מטעם הכוללות בקבר רחל. ד״פ גרייבםקי כתב עליו:״בבקדכם בקבר רתל תחזינה עיניכם את הזקן העדין הזה יושב בפנה וספד בידו. אינו דורש מכם דבר. הוא עדין ואציל רות. בימי שבת ומועד תמצאוהו יושב וקורא לפני הקהל פרשיות מס, מעם לועז לאדינו, דברי מוסד וכו'.״ אני הכותב ראיתי בידו פנקסי חשבונות של הכנסה והוצאה מבית הכנסת הנ״ל שהוא מראשי גבאיו זה עשרות שנים, ובו תתימות ואשורים של הרבנים חיים נסים אבולעפיה, חיים דוד חזן ;אפרים נבון ואחרים. בנו של ר' יהושע, הוא הסופR הנודע לשם ולתהלה, מד יהודה בורלא.

 

יוסף נםים בורלא

נולד בשגת תקפ״ח. מגדולי רבני ירושלים. בנו של הרב חיים יעקב בורלא. בהקדמה לספר זקנו ״מקור ישראל ונתלת יהודה״ שהוציאו לאור בשנת תרמ״ב, כותב על עצמו: אנכי העבד נין ונכד להדבנים הגאונים המחברים עט״ר מ״ז זלה״ה. הדב המדפ״א בהסכמתו לס׳ הנ״ל יכנהו: הדב המופלא מיקירי ירושלים ורבניה. ונראה כי עוד בשנת תד״י נודע שמו ברבים. זאת תוכיח חתימתו על שטר התנאים של ד , אברהם בכר שמואל הלוי, חתנו

של הרב המובהק חיים אפדימ נבון. רבני זמנו הרבו להללו כי מצאו בו תבר כתפצם. הרב יש״א ברכה בהסכמתו על הספר ״וישב יוסף״ אמד עליו: האי גברא דבא מע, כבוד הרב הגדול מעוז ומגדול דב משדשיא מבני עליה, ראב״ד מקודש שכבר יצא מוגיטין שלו בעולם. מחידושיו נדפסו בם, שעדי רחמים ח״ב לחרב התדי״פ, בם׳ כבוד יעקב, ב״המאםף״ בקובץ תודה מציון תובדת ב / סי , ל״ה — ל״ט ירושלים תדמ״ז וכר. את תשובותיו היה רגיל לחתום במלים אלו: המעתיר לאל נורא עלילה יוסף נסים בודלא, או ה , יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, כ״ד עבדא דלא ידע למללא יוסף נסים בודלא. פעמים אחדות יצא בשליחות מצוד. לערי חו״ל. הוא מזכיר זאת בספרו וישב יוסף ס י , יא. בימי זקנותו נבחר לדאב״ד ומו״צ.חבדי בית דינו בשנת תדנ״ו היו הרבנים אלעזר אליהו מזדחי, שמואל נסים, ובתרנ״ט, נוסף עליהם הרב וידאל חנוך אנג׳יל. אחדים מפיוטיו שחבר, הוכנסו לס׳ ״יגל יעקב״ לבן אחיו ר , יעקב חי בורלא. כמה מעתותיו הקדיש גם לצדכי צבור, ויהי מעסקני עדת הספרדים ומוסדותיה. בין שאד תפקידיו שמלא יצוינו, היותו חבר בועד הכללי לעדה, עזרתו הרבה לד׳ נסים בכר ביסוד ביה״ם ״תורה ומלאכה״ בשנת תדמ״ב, ואשד בכדי לחזק את עמדת המוסד הנ״ל שלח אחדים מבני משפחתו להתחנך בו. כן היה מגבאי התמחוי, יחד עם הרבנים שמואל מיוחם וגבריאל שבתי במשך שנים רבות. וב״חבצלת״, נזכרת השתדלותו בענין מגרש מונטיפיודי. היה בקי בפוסקים ראשונים ואחרונים, מטיף נעלה, חזן ודרשן מצוין. כל ימיו היו שלשלת יםורים בלתי פוסקת, וצעד ועוני ועלבון. נפטר בד״ח םיון שנת תדם״ג, ונםפד בעתון ההשקפה גליון ל״ד, משנת תדם״ג ע״י ב״צ טראגאן.

 

יעקב בורלא.

בכתב שליתות אחד משנת תקפ״ז׳ אשר ניתן ע״י רבני חברון להרב מנחם בורלא בן ד.דב יעקב הנ״ל שיצא בעת ההיא בשליתות עצמו׳ נזכרו מקצת תהלותיו ושבחיו. ושם יכונה אבי השד״ד ״ראשון לכל דבר שבקדושה הרב המובהק וכר״. ראוי להזכיר כי היה גיםו של הרב ישראל אליקים מתבד ספד ״שם יוסף״׳ מתושבי וממנהיגי הכוללות בתבדון. תתום עם רבני וגאוני ירושלים, על הסכמה בענין בטול התזקות משנת תקנ״ז ״שלא יהיה בעיה״ק שום חזקה וזכיה בכל מנוי מצרכי צבור שכל אשר שרת באיזו מצרכי צבור החזיק במעוזו בזרוע לו ולבניו אחריו, וכמה תקלות וקלקולים יצאו מזה״. מגנזי ירושלים חוב. ג. עמ. לה.

 

יעקב חי בורלא

בנו הבכור שלר' יהודה בורלא. יליד ירושלים ואחד מחזניה הצבוריים המפורסמים. החזיק בביתו זמן רב חברת בעלי בתים שנודעה בשם ״חמד בחורים״ וחבריה למדו בקביעות בשבתות ובלילות. שנים אחדות היה מורה ללמודי הדת, בבית הספר של אגודת אחים הלונדוניתבירושלים, בהשתתפות הרב אליהו משה פאניזייל הדפים בשנת תרל״ג ס' בשם מרפא לנפש, והוא לקוטים מס' הזהר   וכו' במגמה ״לזכות את עצמו ואנשי בריתו מאירים ומזהירים חמד בתורים״. את הקדמתו לספר זה מסיים במלים אלו: פי המדבר מועט מן המועט הראוי

לבילה לא ידעתי דבר לישנא קלילא, זעיר שם יעקב חי בורלא. הרב אברהם אשכנזי בהסכמתו לספר הנ״ז יכנה אותו: נטע נעמן ידידי וחביבי חזק במצוות איש אשד כלבבי וכו. 'המחבר שלח כנהוג בימים ההם העתק מספרו לסיד משה מונמיפיורי, והלה הודה לו במכתב נאה בצרוף ״תרומתו המצעדה״. בהסכמת הרבנים מרפ״א ויש״א על ספרו ״יגל יעקב״ יקרא:

החכם השלם והכולל מגזע היחס והמעלה בנן של קדושים תזדן במצוות וכו.״ — נלב״ע בירושלים ביום כ״ט אדר תרנ״ב. חלקת מחוקק שורה ז. סי׳ סט.

 

ישראל יעקב בורלא

מגדולי רבני ירושלים בראשית המאה החמשית לאלף הששי. נשא את שמו של בן זמנו וקרובו הרב ישראל יעקב אלגאזי. היה אב״ד בירושלים בימי מהרי״ט אלגאזי. חתום על הסכמה אתת משנת תקנ״ו, האוסרת לקפח שכרם של הש״ץ ושמשי מקהלות ההולכים להשתטח על קברות הצדיקים וקבר רחל. והוא הראשון לחותמים ועמו יחד הרבנים יצחק קובו, משה מרדכי יוסף בכר מיוחס. עוד תתום בתקנות ירושלים עם מהרי״ט אלגאזי, הרה״ג אפרים נבון בע״ס מחנה אפרים ועוד. כל ימיו היה מגבאי ק״ק איםטמבולים והש״ץ הראשי בו. ספרו אשר חבר בשם ״מקור ישראל״ שו״ת הכולל גם תשובות של בנו הרב יהודה בכור בורלא שקרא ״נחלת יהודה״ נדפס אתר מות האב והבן, ע״י נכד הרב המחבר הראב״ד יוםף נסים בורלא ירושלים תרמ״ב. ובשטר חזקה על תצרו משנת תקצ״ו נזכרים יורשיו: אחיו ר׳ חיים בורלא, בנו יוסף בורלא, היתום אפרים בורלא, מקום החצר בתראת אל שראף, ומחירה אז אלף וחמש מאות אריות. חתומים שם: הרב אג'ן, רפאל חיים הלוי, ור' ש״ם חד״ש פינסו. בהקדמה לספר מקור ישראל, יתואר ע״י נכדו ז״ל בשם:— ״האדם הגדול רכב ישראל ופרשיו קדוש יאמד לו וחסיד בכל מעשיו, אב בחכמה וראשון לכל דבר שבקדושה מר קשישא הרב הגדול וכו', תנא ירושלמאה הגאון האמתי עטרת תפארת כלו בהדרת ח״ק לישראל וכו'.״ נלב״ע בירושלים ביום ד. תשרי התקנ״ט.

 

מנחם ב״ר יעקב בורלא

מתושבי עיה״ק חברון בשנת תק״פ לערך. סמוך לעת ההיא סבלו היהודים הרבה מצד שכניהם הערבים, כפי הנזכר בקורות התקופה. בכתב השליתות שנתנו אז ראשי ומנהיגי כוללות עדת הספרדים לחרב מנחם בן הרה״ג יעקב בורלא זלה״ה שנסע לחו״ל כשליח לעצמו נזכרים המקרים והמאורעות בלשון מליצית מחרידה.

״… קול כאובות מעיר בתי אבות מהעת ועולה, נהי ויללה נעו כל העם בבכיה בבכי תמרורים מי המרים, כי אבד מנוס מן הרועים ואבדה עצה מרבנים ילדי העברים קצף עובר עלינו, עברה וזעם וצרה זקוקין דנורא וביעורין דאשה ארץ רעשה ברוגז וברעש גדול מפרק הרים ומשבר סלעים וספו בתים עד רדת חומותיה… כי בא סוס ורכב מצרים ופרשיו וכל שרי נדודיו עלו עליה למלחמה יום כ״ח תמוז מוט התמוטטה ארץ וכל יושביה כי נהפכו עליה ציריה. מקול זועות ותרועות וצחצוח חרבות ותבקע העיר ובאו בה פריצים וחללוה. וכיון שניתנה רשות למשחית ניתנו למשסה יעקב וישראל לבוזזים, כדינים הנאחזים ויבוזו ויחפרו כ ל טמון בארץ צפון לא השאירו עוללות כסף וזהב ושמלות, לא נשאר בלתי אם גויתנו מוכים ומעונים ערום ועריה … אוי מה היה לנו אף זה מן התוכחות וספדה הארץ משפחות משפחות׳ וכו' החכם השלם והכולל בן הרב הכולל ענותן כהלל כמוהר״ר יעקב בורלא, נין ונכד לשני המאורות הגדולים , ראשון לכל דבר שבקדושה הרב המובהק כמוהר״ר מנחם בורלא זלה״ה ומהאי ניסא הרב המובהק ונוגה לו כברק ח״ק לישראל כמוהר״ר יוסף אליקים הרב המחבר ״שם יוסף״ הוא ההולך קדמת אשור,כי צר לו מאוד בסבת עשויה היותו דר ברחוב הגויים חוץ ללקלעי החצר נלכד בשחיתותם ותבחר מחנק נפשו מראות ביתו ריקם ריקם״.

חתומים על כתב זה מתאריך תקפ״ז הרבנים: יום טוב רחמים הלוי, ברוך תורג'ימאן, יצחק רפאל שאול הדון, ועליו בא אשור רבני ירושלימ: שלמה משה סוזין, חיים אברהם גאגין, יהודה בכמוהר״ר רפאל נבון. כעבור זמן היה בשליחות חברון ת״ו. בית האוצר לר״פ גרייבםקי ב. עמ. ז.

 

שמואל בורלא

מתושבי יאנינא שהתישב בירושלים, בראשית המאה השביעית לאלף זה. מתוך היותו נתין יון ומגבירי עיר מושבו לפנים, נמנה ע״י ממשלתו לקונסול שלה בירושלים. זקני העיר עוד יזכרוהו, בהיותו דר ע״י ק״ק איסטמבולים בעיר. נפטר בירושלים בשנת תדל״ו.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-משפחת בורלא

עמוד 140

DOCUMENT E Révélation inédite!

La catastrophe d" Egoz – compte-rendu d'enquête de l'équipage du "Kabo־de־Gata'

• Témoignage de Benyamin Rotem, alors officier de renseignements à l'état-major à Paris:

Le 14.1.1961, Hertzel Sher a pris contact avec le port de Alméria afin de se renseigner si le bateau de pêche susnommé, qui a repêché les trois membres de l'équipage d'Egoz, était rentré à port. Il s'est avéré que le bateau était revenu à la base avant le lever du jour. Dans la soirée de ce même jour, je suis arrivé à Alméria, et j'ai questionné le capitaine et les membres de l'équipage du bateau.

• Témoignages du capitaine du "Kabo-de-Gata" et de l'équipage du bateau:

Dans la nuit du 10.1.1961 au 11.1.1961, avant le lever du jour, leur bateau pêchait avec d'autres bateaux aux alentours de la baie de Al-Hoceima. Etant donné que la tempête s'amplifiait, le capitaine a décidé de chercher un abri dans la baie. Il se sont approchés du port et ont jeté l'ancre au-delà du brise-lames [signalé par un b sur la carte plus loin]. Entre 05:30 et 06:00, le 11.1.1961, ils ont entendu des appels en provenance d'une barque à rames qui s'approchait de leur bateau. Sur la barque, il y avait trois espagnols. Après qu'ils aient été hissés à bord, ils on: raconté qu'à 10 miles de ce même endroit, en direction de Gibraltar, leur bateau, sur lequel se trouvaient 40 personnes, a fait naufrage.

Le capitaine a démarré aussitôt et navigué vers cet endroit [signalé par un C sur la carte]. Ils sont arrivés sur les lieux après environ une heure, sachant que la vitesse maximum est de 9 nœuds à l'heure. Pendant environ une demi-heure, ils ont tournes dans les parages dans lesquels, selon les rescapés, leur bateau a fait naufrage, mais n'ont aperçu ni bateau ni autres rescapés. A 07:30, le capitaine a décidé de faire un rapport et de demander de l'aide pour effectuer des recherches. Selon ses dires il a retardé l'appel pour la raison que les rescapés lui auraient raconté la nature c; leurs activités et le type de passagers transportés sur le bateau qui a fait naufrage. C'est pourquoi, il avait conçu d'essayer de sauver ces personnes et de les faire passer clandestinement dans un port espagnol. L'absence d'annonce immédiate de la catastrophe provenait de l'espoir qu'il avait, en conformité aux informations reçues par les rescapés, de pouvoir sauver les passagers, mais craignait que les pouvoirs marocains n’empêchent leur transfert vers un port espagnol. Cependant, après des recherches qui ont duré entre une demi-heure à trois-quarts d'heure, et ayant constaté qu'il n'avait réussi à trouver aucun des passagers du bateau, c'est pourquoi il a décidé de lancer un appel à l'aide et de faire un rapport sur la catastrophe et sur les trois rescapés. Ils ont continué à effectuer des recherches et entre-temps se sont joints à eux d'autres bateaux de pêche. Plus tard seulement, avant midi, sont arrivés deux avions de Gibraltar qui ont commencé à indiquer aux différents bateaux l'endroit où se trouvaient les victimes de la catastrophe. Selon les indications des avions il devait retourner en direction sud-est, jusqu'à proximité des îles Penon de Al-Huceima [signalé par un D sur la carte].

Jusqu'à la tombée de la nuit, ils ont trouvé les corps d'une femme et de quatre enfants. Les cinq victimes sont mortes de froid et non de noyade. Toutes portaient des ceintures de sauvetage et leur tête se trouvait au dessus du niveau d'eau. Tout au long de la journée, il y eut des appels radio du propriétaire du bateau à Alméria lui demandant de rentrer à ce port et non à Al-Hoceima. Du fait qu'en raison de la tombée de la nuit les recherches étaient interrompues, il a décidé de naviguer en direction de l'Espagne, le garde-côte de la police marocaine l'a poursuivi et l'a contraint à entrer au port de Al-Hoceima.

A ce moment, un jeune homme espagnol a raconté aux membres de l'équipage avoir vu à 06:00 du matin sur la plage non loin de la ville, une ceinture de sauvetage du même type que celles portées par les victimes.

Aussi le médecin légiste me fit savoir que la femme repêchée par mon bateau était morte de froid deux heures environ avant son repêchement. Le médecin a raconté qu'en effet, l'un des corps trouvé par un autre bateau de pêche était encore chaud lorsqu'il a été retiré de l'eau. Les membres de l'équipage d'Egoz ont été arrêtés par la police. Le capitaine d'Egoz, frappé de stupeur, pleurait, et n'a formulé aucune demande à transmettre à ses proches.

3. Compte-rendu de l'évènement raconté par le capitaine d'Egoz au capitaine de "Kabo-de-Gata'

(Le capitaine d'Egoz sera appelé Francisco):

A trois heures du matin du 11.1.1961, l'Egoz naviguait environ à 10 miles de Al-Hoceima en direction de Gibraltar, à une vitesse de cinq miles à l'heure. En raison du vent et des hautes vagues le capitaine a décidé de réduire sa vitesse, et d'attendre que se calme la tempête. Dans ce but, il a arrêté l'un des trois moteurs, et a fait fonctionner les deux autres à une vitesse de 900 tours minute, c'est-à-dire moins de la moitié maximum (2000 tours minute).

Soudain, l'un des membres de l'équipage s'est aperçu que de l'eau s'engouffrait par le fond du bateau. Francisco a activé les trois moteurs à la vitesse maximum et a dirigé le bateau en direction de la côte. Dans cet état, ils n'ont réussi à naviguer que quelques minutes seulement, alors que l'eau était arrivée à hauteur des moteurs qui ont cessé de fonctionner.

Francisco a alors ordonné aux quatre membres de l'équipage de descendre le canot de sauvetage qui était attaché au toit de la cabine des passagers jusqu'au pont, le radiotélégraphiste et le mécanicien sont descendus lancer des s.o.s et aider les enfants à mettre leurs ceintures de sauvetage. Francisco est retourné à la cabine de pilotage.

Le bateau a commencé à s'enfoncer de plus en plus vite. Deux membres de l'équipage ont eu le temps de descendre le canot en mer et de sauter dedans avant que le bateau ne s'enfonce totalement. Après le naufrage d'Egoz, les deux membres de l'équipage ont continué à appeler le capitaine, le radiotélégraphiste et le mécanicien et à les chercher. Après un certain temps, ils ont trouvé le capitaine [les membres de l'équipage du "Kabo-de-Gata" ont confirmé que Francisco était entièrement mouillé]. Ils ont continué leurs recherches sans trouver d'autres personnes et alors ils ont décidé de ramer en direction des lumières des barques de pêcheurs et demander de l'aide.

• les observations du capitaine du "Kabo-de-Gata'

1. Francisco s'est trompé dans l'indication de l'endroit de la catastrophe. Il est impensable qu'il se trouvait au moment du drame à 10 miles de notre bateau. Si en effet les heures indiquées par les rescapés sont exactes, c'est à dire: à 03:00 contatation du trou au fond du bateau. Ensuite Egoz navigue vers la côte jusqu'à 03:10 ou 03:15, l'heure à laquelle le bateau a coulé, et de 03:15 à 03:30 les recherches de rescapés sont effectuées et à ce moment ils décident de quitter les lieux afin de chercher du secours, donc ils ont réussi à ramer sur une distance de 10 miles dans une mer agitée et un violent vent de face pendant deux heures. Cela ne me parait pas plausible. A mon avis, l'Egoz a fait naufrage à un endroit beaucoup plus près [signalé par un E sur la carte]. Même l'endroit où l'on a trouvé les corps et également l'heure à laquelle le jeune espagnol a vu les ceintures de sauvetage prouvent que la catastrophe s'est produite beaucoup plus près de la côte.
2. Un homme fort, qui sait nager, peut sauver sa propre vie et arriver à la côte par ses propres moyens.

• Existence d'une possibilité de trouver des rescapés qui ont réussi à atteindre la plage:

1. Si la ceinture de sauvetage qui a été vue sur la plage provient d'Egoz, on peut alors émettre l'hypothèse qu'elle est arrivée là-bas par l'un des rescapés. Selon les dires du capitaine, il est difficile de supposer qu'elle soit arrivée à l'aide de courant marin et qu'elle se trouvait déjà sur la plage à 06:00 du matin.
2. Selon Hertzel Sher, l'un des pilotes d'avion qui a participé aux recherches lui a raconté qu'il a vu sur l'un des rochers un homme appeler à l'aide en agitant une chemise jaune. Le pilote a dirigé l'un des bateaux en direction de cet homme. Hertzl interrogera le pilote et vérifiera avec lui ce qu'il a vraiment vu.
3. Le "Kabo-de-Gata" a pris une deuxième fois la mer, le 15.1.1961, pour se rendre à Al-Hoceima

Le bateau reviendra après 10 jours. Le capitaine avait promis qu'il rentrera au port et essaiera d'enquêter le plus possible sur les détails connus dans la ville à propos de la catastrophe. Lorsqu'il reviendra (25.1.1961) il nous fera part de ce qu'il a appris.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites

Page 430