מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם בן מיגאש

מגולי ספרד שהתיישב בטורקיה בזמנו של מרן רבי יוסף קארו. ב״אבקת רוכל״ סימן רז מובאת שאלה ששאל את בעל ״בית יוסף״ ותשובת מרן.

אלו הם חיבוריו:

א]. ״עבודת הלוי״ א]. ״עמק שדות״ ג]. ״כבוד אלקים״.

רבי אברהם בן מלול

מורה צדק באספי שבמרוקו. הוא חתום בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ חלק ב׳ סימן נד בצירוף עם כמה רבנים.

רבי אברהם בן מצח

דיין בטוליטולה שבספרד. שמו נזכר בשו״ת ״זכרון יהודה״ סימן נט עמוד לד הנדמ״ח תשס״ה לר״י בן הרא״ש.

רבי אברהם בן משה

נולד לאביו הרמב״ם בחודש סיון בשנת ד׳ אלפים תתקמ״ו בהיות אביו בשנת נ״א לחייו. היה זה ארבע שנים לאחר שהשלים את חיבורו הגדול ״משנה תורה״. ואז, בהיות הרמב״ם ברום הפסגה מוכר כעמוד ההלכה וכגדול הדור, והיה נגיד מצרים ורופא המלך ברכו הקב״ה בבנו יחידו זה.

אביו, הרמב״ם תלה בו תקוות גדולות. את רחשי לבו שהביע בנדון אנו מגלים במכתב שכתב לגדול תלמידיו הלא הוא רבי יוסף אבן עקנין: ״שזה בני אברהם, השם ית׳ נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא שמו עליו ומי שהאמין בשמו והאמין באמונתו, הוא יאמץ ויתמיד ויאריך חייו ושנותיו, כי הוא עניו ושפל שבאנשים, מצורף אל טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בע״ה שם בגדולים בלא ספק, ואשאל מהש״י שישגיח עליו וישלים עליו חסדיו [אגרות הרמב״ם בדיו עמוד כוו].

רבי אברהם למד תורה מפי אביו. בראשו הגאוני קלט את התורה כולה בנערותו. אביו, הרמב״ם, התייחס אליו כאל תלמיד חבר. אביו לימדו גם את חכמת הרפואה.

כאמור, הדריכו אביו הרמב״ם בכל אורחות החיים. שרדה בידינו אגרת ארוכה הנקראת ״מוסר נאה מאוד מהרמב״ם להרב החכם ר׳ אברהם בנו״, בו מדריך הוא את בנו החביב בעניינים רבים. ביניהם מצאנו הערה מעניינת לגבי לימוד התורה שבכתב: ״והאמת והנכון הוא מה שבאר בו החכם רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל. נאמר לי עליו שהוא חבר בפירוש התורה וגלה בו סודות עמוקות ועצומות, לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו והם השרידים אשר ה׳ קורא… ואתה, בני הנאמן לי, אני מצוה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים אלא בפירושיו ובחבוריו וספריו, כי הם טובים מאוד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה, בשכל זך ובעיון דק. ושהם אינם כשאר החיבורים, כי הוא היה כמו אברהם אבינו ברוח… נתוכן כל האגרת נדפס באגרות הרמב״ם עמוד לח ואילך, יש שפקפקו במהימנותה, ועיין בהקדמת יש״ש].

מנהיג העם בגיל 19

בעודו נער שימש כיד ימינו של אביו בכל תפקידיו הרבים. באותו זמן קמו חולקים על חיבורי אביו הרמב״ם. התנגדות זו גרמה לרמב״ם עגמת נפש מרובה עד כי נפל למשכב, במשך שנה שלימה היו חייו בסכנה, וגם אחרי שיצא מכלל סכנה עדיין שהה רוב היום במיטתו. רבי אברהם הצעיר נסער עד עמקי נשמתו מן ההתקפה על ספרי אביו. הוא לא יכול היה למחול לקוראי התיגר על תורת אביו, מעניינת הפתיחה של איגרת אותה שיגר הרמב״ם לתלמידו, רבי יוסף אבן עקנין. בו הוא מפרט את דעתו על החולקים עליו. בדבריו מזכיר הרמב״ם את הניגוד הקיים בינו לבין בנו בגישה למתנגדיו: ״אמר ממה שתדעהו שאיני מסופק בעין מן העניינים שכך חשבתי שיהיה ויתאמת אצלי שאותם הדברים כך אירעו בלי ספק, אבל מידותי עתה אינם כמידות הבן הנחמד השם יחייהו, וזה כי אני היום, שבח לאל יתעלה, כבר הכניעוני השנים והמקרים, מצורף אל זה מה שיחייבהו הענין השכלי והחכמות האמיתיות, ועוד כי אני מוחל על כבודתי ומוותר על עלבוני הרבה, והבן, השם יחייהו, לא יוכל על זה ולא יסבול כל אותם היגונות לפי רתיחת מזג המיית הבחרות… ואני לא נצח לעצמי. כי כבוד נפשי ומעלת מידותי אצלי יותר כבוד משאנצח הכסילים בלשוני ובדבורי. והאי צורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה. אבל הבן, השם יחייהו, הדין עימו שיתקנא בזה שאני אביו ורבו, ואינו יכול לסבול העלבון״.

ביום כ׳ טבת שנת תתקס״ה, נסתלק הרמב״ם לבית עולמו. רבי אברהם בנו היה אז רק בן תשע עשרה. העובדה שיהודי מצרים מינוהו אלוף לראשם, כממלא מקום אביו, מלמדת על רום מעלתו וגדלותו בתורה. אפילו המלך השולטן אלכמאל, מינה אותו לרופאו האישי.

פלא דודו

אכן, הוא נחשב לפלא בעיני בני דורו. כבר שנים מספר אחרי עלותו על כסא אביו כבש לו הצעיר הזה מעמד, על עד כי גדולי האומה שהכירוהו שירו לו הלל. המשורר הגדול, רבי יהודה אלחריזי, שביקר במצרים, התרשם ממנו עד למאוד. את התפעלותו הביע במלים נרגשות: ״ושם הבדולח ואבן השוהם, הוא החכם רבי אברהם בן רבינו משה בן מימון זצ״ל, קטון בשניו, וגדול בענייניו, צעיר לימים מסכל חכמים״. גם לאחר זמן כששהה בירושלים התפייט עליו אלחריזי. כה עמוק היה הרושם שהותיר עליו היורש הצעיר של הרמב״ם הגדול.

בשנת תתקע״א, בהיותו כבן עשרים וחמש שנה, עלו רבים מחכמי התוספות שבצרפת לארץ ישראל. אך בדרכם לארץ ראו צורך לבוא מצרימה בכדי לפגוש את המאור הגדול שזרח שם. גם הרמב״ן העריכו עד מאוד וראה בו: ״יסוד המעלה, בנן של קדושים, הארז האדיר אשר בין העבותים צמרתו, זרע קודש מחצבתו״.

ואילו רבי דניאל הבבלי, אשר חיבר השגות על הרמב״ם והיה בר פלוגתא שלו, גם מכנה את רבי אברהם כמה פעמים בשם: ״יחיד הדור ופלאו״, ואף בתארים נוספים: ״מורנו ורבנו פרשנו ורכבנו

קדוש יוצרנו עטרת לכמי גלותנו״. וכן: "החכם האדיר דגל הרבנים״. וכן: ״הרב המבוהק, הפטיש החזק, נגיד עם ה׳ צבקות, יחיד הדור ופלאו״.

כמו אביו הגדול, היה גם הוא אפוף טרדות רבות מכל צד. הוא שימש כרופא המלך, כנגיד יהודי מצרים, ובתוך כל אלו היה מנצל כל רגע פנוי לכתיבת חיבוריו. וכמו אביו, גם הוא התלונן של חוסר הזמן ממנו סבל: ״ואומר, אהה אדוני, הכלה אתה עושה את שארית זמני, הלא מקצתו לקוח לעבודת גויי הארצות, ומקצתו משועבד לניהול כרם ה', ומעט ממנו נשאר לספרים אשר נתתי ידי בחיבורם, ולפירושים אשר התחלתי בביאורם, ואם לזה הענין אתה נותן אותי מתי אעשה גם אנכי לביתי [ברכת אברהם במכתב לרבי דניאל הבבלי].

רבי אברהם היה ראש לחסידי דורו. ברבות מן השאלות שהופנו אליו הוא מוכתר בתואר ״החסיד״ או ״ראש לכל החסידים״. מצד אמו היה בן למשפחה שבמשך כמה דורות נתלווה לשמה הכינוי ״חסיד״ בצירופים שונים. יחד עם חברו, רבי אברהם בצירופים שונים. יחד עם חברו, רבי אברהם החסיד, אותו הוא מזכיר פעמים רבות בספריו:״המספיק לעובדי ה׳״ ובפירוש על התורה, ניהל עדה מיוחדה הנקראת ״עדת החסידים״. הם התפללו בבית כנסת מיוחד בו נהגו במנהגים מיוחדים בדרך התפילה אותם פרט בהרחבה בספר ״המספיק לעובדי ה׳״ בענייני תפילה.

התנהגות חריגה זו והשינוי במנהגים, עוררו עליו מקטרגים מבני עירו. הללו אף הלשינו עליו למלכות על ששינה מסדרי התפילה המקובלים אצל כל היהודים. רבי אברהם ערך כתב הגנה מיוחד בו הדף את טענות מתנגדיו. כתב זה נשתמר עד ימינו [ראה תרביץ בשנת 64 במאמרו של גויטיין, ומבואו של ניסים דנה, שדנו בפרשה בארוכה],

המערכה העזה על כבוד אביו

רבי אברהם היה בן 27 שנים בעודו עסוק בעריכות חיבוריו הגדולים והמקיפים. בתקופה זו הגיעו לידיו השגות על ספרי אביו הרמב״ם הן על ״משנה תורה״, והן על"ספר המצוות״, ששלח לו רבי דניאל הבבלי.

רבי דניאל הבבלי זה, היה תלמידו של רבי שמואל בן עלי הגאון מישיבת בגדד, מגדולי אותו הדור. אף הוא השיג על ספר הרמב״ם עוד בחייו, והרמב״ם חיוה דעתו על כל העניין באיגרת מיוחדת. תלמידו, רבי דניאל הבבלי, עליו העידו מכריו שהוא: ״כמעיין המתגבר, ובחכמתו אחים משבר" [רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני], השיג על הרמב״ם ארבעים ושבע השגות בגופי הלכות, במגמה לערער סמכות החיבור.

כשהגיעו ההשגות לידי רבי אברהם, נחרד מאוד. הוא התפנה מכל עסקיו וחיבוריו, וערך את תשובתו הארוכה אליו, בו יישב אחת לאחת את כל ההשגות והקושיות. בחלק מההשגות הוכיח לו שהגירסה שבספרו אינה כגירסה שבידו, חלק מההשגות היא מחמת נוסח מוטעה ב״משנה תורה״, וחלק תיקן אביו עוד בחייו. יש מן המקומות בהם הוא מוכיח לו שלא ידע לעומק סברת הרמב״ם. ועל אחת מן ההשגות כותב לו, שהקושיא היא על הגמרא ולא על הרמב״ם, ואף את הקושיא הזהו מיישב הוא בטוב טעם ודעת. על אחת מן ההשגות כתב לו שהוא עצמו שאל את אביו בנדון, ואביו פירש לו את טעם הדבר, ורק לאחר פטירתו של הרמב״ם נתגלו לו ראיות לאותו טעם. על אחת מן ההשגות כתב לו שתיקן לאחר פטירת אביו בחיבורו כפי צוואת אביו. על ההשגה אחרת הוא כתב לו: ״ואפרש מה שפירש והאיר עינינו אבא מארי זצ״ל, כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ״ל כמה פעמים״ [תשובה לט].

גם את השגותיו של רבי דניאל על ״ספר המצוות״ יישב אחת לאחת, ואף העיר לו: ״עיונו הוא למעלה מעיון כזה וכי איננו האיש שיעלם ממנו״.

תשובותיו אלו רוכזו בשני הספרים: ״ברכת אברהם״ ו״מעשה ניסים״. הספר ״ברכת אברהם״ הוא על ההשגות על ״משנה תורה ו״מעשה ניסים״ הוא על השגות רבי דניאל על ספר המצוות.

באחת ממהדורות הרמב״ם אף סודרו תשובות אלו לפי סדר הלכות הרמב״ם על ידי א. ח. פריימן הי״ד. וגם במהדורת ״שבתי פרנקל״ הוא מציין בפתח ״ספר זמנים, שבדעתו להוציא כרך מיוחד אשר יכלול את תשובות הרמב״ם ואיגרותיו, ואת תשובות רבי אברהם בנו הכלולות בספר ״ברכת אברהם״ ו״מעשה ניסים״.

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן משה

עמוד 94

51 – אל נטע טוב ורענן

קפח. אל נטע טיוב רענן

לנדיבי עם. שיר שבח למרדכי שריקי (ראה עליו: נר המערב, עמ׳ רלד, רלו). שיר מעין אזור כולל מדריך דו-טורי דו-צלעי ואחת עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור אזור דו-צלעי. כל מחרוזת פותחת במילות קבע ׳מור דרור׳. חריזה: א/ב א/ב גגגג/ב דדדד/ב וכו׳.

משקל: שמונה הברות בטורי הענף, ובטורי האזור עשר הברות בצלע א וחמש הברות בצלע ב.

כתובת: פיוט יסדתיו לכבוד גביר חכם וקרוב למלכות ושמו מרדכי שריקי. נועם ׳אור עיני בית המקדש׳. סימן: דויד בן חסין.

רבי שלום די לאמאר, ורבי מרדכי די לאמאר, כנראה אב ובנו, פעולתם בין תק״ל—ק״ן בערך, האחרון ישב בעיר מאזאגן, וינהל יחד עם שני אחיו שישבו אתו שם ועם עוד אח רביעי שישב במוגאדור, מסחר גדול ובית־באנק, שבו עבדו מספר מםוים של יהודים וצרפתים. וימלא גם תפקיד של סוכן אוצר הממשלה שמה(יב), שניהם רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר, היו עוד נדיבים וחכמי לב, הם נחשבו מגדולי יועציו ומנהיגיו של מו׳ מחמד, ופעם כפעם לוו אותו עוד במסעו בערי המדינה, אחד הפייטנים בן־הדור ההוא בפיוט שפייט לכבוד ר׳ שלום די לאמאר, יאמר

״אחרי עצתו דברי מלכות הן נחתכות… ועל ראשו קשורים כתר תורה וכתר מלכות… לפני מלכים יתיצב ימצא סעד וסמיכות…יחזו אויביו יבלמו, בחרבו ישכלמו, וגם ידרוך על במותימו…״ (יג).

אך עוד יותר מרבי שלום ור׳ מרדכי די לאמאר, התנוססו עוד בגדולתם ובישרתם חבריהם שישבו במכנאם, מרדכי אשריקי או ״לחזן בבא״, ומסעוד בן זכרי, אלה בהיותם קרובים למלכות, בני העיר מכנאם נקודת הכובד של הממשלה אז, יכלו הרבה למלא תפקיד יותר גדול וחשוב אצל מו׳ מחמד, ושניהם שהיו גם ראשי העדה ועסקני הצבור, נחשבו עוד מראשי הממשלה ויהיו לידידיו ואנשי־סודו של מו׳ מחמד, ביהוד הצליח הראשון מרדכי אשריקי, לתפוש את לב המלך ההוא ולהטותו לכל אשר יחפוץ, ובתור יועצו הפרטי נמסרו לידו דברים השובים בהנהגת הממלכה, הוא ידע גם להכיר את עצמו ולהכבד על פני העם המושלמי־הקנאי, תמיד התראה ברחוב לעיני ההמון מעוטר בהוד שר ממלכי, רוכב על מום בגאון וגובה, ובפיו מעלה עשן, ובכ״ז היה ההמון הקנאי נאלץ להבליג על רגשי השנאה, והכל התחשבו אתו כאחד משרי הממשלה המושלמים(טו). מרדכי אשריקי בכל גדולתו לא שכח גם את אחיו ועמו, הוא דאג תמיד להטבת מצבם וישגיח עליהם בעין פקוחה, וכאשר חפץ בן המלך מולאי אליאדיז העריץ, להרים ראש ולהשתרר על העם עוד בימי אביו, ראה הוא, מרדכי אשריקי, כי בזה יבולע ליהודים, וכי העריץ ההוא יפריע את מנוחתם, ויחשוב לסכל את עצתו, ובהשפעתו גורש מולאי אליאזיד מעל פני אביו בתור ״מורד״(יו), פיטן־ הדור ההואבן עירו של מרדכי אשריקי, בפיוט אשר כתב לכבודו(יז), יתנה את שבחיו בדברים כאלה, ויאמר:

״אשר בו כה וגבורה, לעמוד לפני השררה, בחכמה ודעת וסברא ועל ראשו לא יעלה מורא(יה)… על עושק רש עין יפקח… דבריו למלכות נשמעים כמו מסמרות נטועים… לפניו גדולים רבים נכנעים … הקים נשיא בתוכנו, עומד בעת צרה לנו״.

קרוב־למלכות, אך לא במדרגות אלה, היה גם רבי שלמה די אבילא(יט), הוא חי לראשונה בתיטוואן ואח״ב גם בראבאט, בתור סוחר גדול בעל נכסים, וחכם מצוין, התודע לרשות ויהי חשוב בעיני הממשלה, אח״ב נמצאו אנשים אשר מקנאתם בו הפיחו כזבים ועלילות להבאישו בעיני המלך, וזה, שעוד מכבר לטש את עינו על הון ר״ש די אבילא, התנכר אליו וימצא תואנה לקחת מאתו אנית סחורה מלאה פשתים, ומאז חדל ר״ש די אבילא מהתקרב עוד אל קרובי המלכות ויבחר לו יותר

ובעוד שהאנשים ההם, משה בן מאמאן, רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר מרדכי אשריקי, ומסעוד בן זכרי, ור״ש די אבילא, כלם יחד עם קרבתם למלכות וגדולתם היו גם טובי־לב ודורשי טובת עמם, הנה היו אותם קרובי־המלכות האחרים, שזכרנו אליהו לוי, ושני האחים ממשפחת קרדוזו, יעקב עתאלי ואחיו, אנשים צרי־עין שיכלו להשתמש בהשפעתם רק לטובת עצמם, ולהצר צעדי יתר חבריהם ידידי המלך, אליהו לוי חי במכנאם ויהי בעל נכסים רבים, והוא ושני האחים קרדוזו נחשבו מגדולי ידידיו של המלך מו׳ מחמד, ויהיו ״מהיושבים ראשונה במלכות״, ביחוד הצליח אליהו לוי להתגדל בעיני המלך ויהי כמעט למשנהו ולמפקד- עליון בהנהגת הממלכה, ואך כי פעמים אחדות הסב עליו את קנאת ההמון כ״ב, ופעם הצליחו שונאיו להורידו ממשרתו, בכ״ז ידע הוא אליהו לוי איך לרכוש לו אח״כ את לב המלך, וכן עמד במשרתו זאת הגדולה עד יום מותו, ותמיד יכול להפיל את חתתו על שוטניו ומשנאיו, גם בינו ובין קרדוזו עברה אח״כ רוח מדנים, והאחד חשב להפיל את השני ממעמדו, ופוך היה כי קרדוזו השר נהרג בתגרת־יד אליהו לוי, וגם קרדוזו האח השני הושם במאמר בטאנגיר(כא), וכמו אליהו לוי ושני האחים קרדוזו, היו גם יעקב עתאלי ואחיו, הם היו ילידי תוניס, ובמארוקו התישבו ויעשו להם יד ושם בממשלה, אך הם השתמשו בזה רק לבצעם, ולהתגרות בזולתם.

Surnommé Hazan Baka, rabbi Baka (Baka étant le dimuntif berbère de Mordekhay et non un titre de dérision – Beka, la punaise) comme l'ont cru certains chroniqueurs européens). Grand commerçant né à Safi et installé à Meknes.Proche du souverain Sidi Mohamed Ben Abdallah, il mena un train de vie somptueux, ignorant la réserve habituelle du dhimmi, montant à cheval, s'habillant d'habits écarlates, fumant le cigare. Il resta toutefois très proche de la communauté qu'il couvrit de sa protection et qui en a conservé un pieux souvenir. Lorsque le fils préféré du vieux souverain, le prince Moulay Lyazid, impatient de régner, monta quelques complots pour destituer son père, Mordekhay conseilla à Sidi Mohamed de l'éloigner et il l'envoya effectivement en exil, en pèlerinage à la Mecque. Malgré cela quand Moulay Lyazid monta sur le trône et qu'il adopta une politique de spoliation systématique des Juifs de son royaume, il lui offrit la vie sauve et de grands honneurs s'il acceptait de se convertir à l'islam. Avec un grand courage, il rejeta avec mérpris la propo­sition, prédisant publiquement au sultan une fin digne de ses méfaits. Condamné à être brûlé vif dans le four à chaux, il alla au martyr, dit la chronique, "la joie au coeur et en récitant des poèmes à la gloire de l’Etemel". Avertis à temps, sa femme et ses enfants avaient réussi à fuir et à cacher son trésor. Moulay Lyazid accusa les notables de Fès de l'avoir aidée et exigea d'eux de lui verser une somme égale au montant présumé du trésor qu'il comptait leur extorquer. Le grand poète de Meknès, rabbi David Hassine, pleura sa mort tragique et chanta ses vertus dans un de ses poèmes paru dans le recueil "Téhila ledavid": En lui cohabitaient la force, le courage et la sagesse, Devant lui tous les grands de la terre pliaient, Ses conseils dans les oreilles comme des clous s'enfonçaient, Béni soit l'Eternel qui un tel chef nous a envoyé, Un tel soutien à notre heure de détresse.

אֶל נֶטַע טוֹב רַעֲנָן / מָר דְּרוֹר רֵישׁ בֻּסְמַיָּא

וּמְתַרְגְּמִינַן אֲנַן / מֵירָא דִַכְיֵָא

מָר דְּרוֹר

דִּבְרֵי שִׁיר אָשִׁיר לִכְבוֹדוֹ

שְׁבָחָיו בּוֹ יִצָּמְדוּ

5-יַפְטִירוּ שְׂפָתַי יַגִּידוּ

תִּפְאַרְתּוֹ וַהֲדָרוֹ וְהוֹדוֹ / שְׁפַר קֳדָמָי לְהַחֲוָיָא

מָר דְְּרוֹר

וַאֲשֶׁר בּוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה

לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשְּׂרָרָה

בְּחָכְמָה דַּעַת וּסְבָרָא

10-וְעַל רֹאשׁוֹ לֹא יַעֲלֶה מוֹרָא/ בָה' נַפְשׁוֹ חָסָיָה

מָר דְּרוֹר

יִשְׁמַע חָכָם יוֹסִיף לֶקַח

כִּקְטֹרֶת מִרְקַחַת רֹקַח

עַל עֹשֶׁק רָשׁ עַיִן תִּפְקַח

שָׂכָר גָּדוֹל וְרַב תִּטֹּל תִּקַּח / מֵאֶל גְּדוֹל עֵצָה רַב הָעֲלִילִיָּה

מָר דְּרוֹר

15-דְּבָרָיו לְמַלְכוּת נִשְׁמָעִים

כְּמוֹ מַסְמְרוֹת נְטוּעִים

בְּתוֹךְ הַלֵּב תְּקוּעִים

לְפָנָיו גְּדוֹלִים רַבִּים נִכְנָעִים / כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר בִּדְחוּיָה

מָר דְּרוֹר

בְּכָבוֹד לוֹמְדֵי דָּת נְקִיָּה

20-חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא

הִזָּהֵר בִּדְבַר דָּר עֲלִיָּה

דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ : אִלְמָלֵא עָלַיָּא / לֹא מִתְקַיְּמֵי אֶתְכָּלַיָּא

מָר דְּרוֹר

נְהַלֵּל אֵל לֹא מָאַסְנוּ

הֵקִים נָשִׂיא בְּתוֹכֵנוּ

25-עוֹמֵד בְּעֵת צָרָה לָנוּ

בִּהְיוֹתֵנוּ בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵנוּ / עִם סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא

מָר דְּרוֹר

חָכָם לֵבָב אִישׁ תְּבוּנָה

לִפְנֵי אֶל יָדַי אֱמוּנָה

תָּצִיץ תִּפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה

30-נָוֶה שַׁאֲנָן עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה / יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה

מָר דְּרוֹר

סוֹפֵר מָהִיר – יִכָּתְבוּן

מִלָּיו בַּצּוּר יֵחָצְבוּן

עֵינָיו בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן

דִּבְרֵי אֱמֶת בְּפִיו רֵיקָם לֹא יְשׁוּבוּן / לְעָלַם וּלְעַלְמֵי עָלְמַיָּא

35-מָר דְּרוֹר

יוֹם נוֹסְסָה בִּי אַהֲבָה

שֻׁרְיָקִי עֵינָא וְלִבָּא

בּוֹעֶרֶת כְּאֵשׁ לֶהָבָה

עַל סֵפֶר חֻקָּה הֲלֹא הִיא כְּתוּבָה / לְעֵין כֹּל מְפֻרְסֶמֶת הִיא גְּלוּיָה

מָר דְּרוֹר

נַפְשִׁי בַּלַּיְלָה אִוַתְךָ

40-מְאֹד כָּבֵד אֲכַבֵּדְךָ

 אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ

אֶל בֵּית אִמִּי מֵיְן רֶקַח אַשְׁקְךָ / חַמְרָא דְּיַתֵּיב עַל דֻּרְדְּיָּא

מָר דְּרוֹר

יָהּ מוֹשִׁיעִ וּמָגִנִּי

אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי

45-זְכוּת צַדִּיק הֵרִים קַרְנִי

שְׁמוֹ מָרְדְּכַי בֶּן יָאִיר אִישׁ יְמִינִי / אִישׁ יְהוּדִי בְּעִיר שׁוּשָׁן הָיָה

1. 1. אל… רענן: ציור של חיבה למהולל. מור דרור: מבשמי הקטורת (שמ׳ ל, כג), ונדרש (חולין קלט ע״ב) על מרדכי. ריש בוטמיא: בשמים ראש(שמ׳_׳ שם) ודרשו(מגילה, י ע״ב) מרדכי נקרא ראש לכל בשמים. 2. ומתרגמינן.. דכיא: ואנחנו מתרגמים (בתרגום הארמי של ׳מור דרור׳) מירא דכיא, על-פי חולין, שם. 4. בו: בשיר שאכתוב. 5. יפטירו שפתי: על-פי תה׳ כב, ח: ׳אפתח שפתי׳. 6. שפר קדמי להחויא: מוטל עליי לאמר דברי שבח, על־פי דג׳ ג, לב, והשווה ׳יה רבון עלם׳ לר״י נג׳ארה. 7. ואשר… השררה: על-פי דס א, ד: ׳ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך׳. 10. ועל… מורא: משחק לשון על־פי שופ׳ יג, ה, שיוכל הוא לעמוד איתן לפני המלך. בה׳ נפשו הטיה: על-פי תה׳ נז, ב. 11. ישמע… לקחי: על-פי מש׳ א, ה. 12. כקטורת מרקחת רוקח: דימוי של שבח למהולל וראה טורים 2-1. על… תפקח: שמגן הוא על החלשים. גדול… עליליה: על-פי יר׳ לה, יט. 16-15. מור… נטועים: שמכובד הוא על המלכות והם מקבלים דבריו כדברים ראויים וקבועים. 18. לפניו… נכנעים: המקבלים את מרותו. כקיר… הדחויה: על-פי תה׳ סב, ד. 19. דת נקייה: כינוי לתורה. 20. חכימייא וטפרייא: חכמים וסופרים העוסקים בתורה. 21. דר עלייה: כינוי לקב״ה. 22. אלמלא… אתכליא: אם לא העלים, הפירות אינם מתקיימים, על-פי חולין צה ע״ב, והפירות הם תלמידי החכמים וכלל ישראל מצווים לשמור עליהם. 24. נשיא: הוא מרדכי שריקי המקורב למלכות. 26. סרכייא ואחשדפניא: דד ו, ד שרים ופקידים גבוהים, והוא עומד כנגדם לטובת ישראל. 28. ידיי אמונה: ידיי פרושות בתפילה על-פי שמי יז, יב. 30-29. תציץ… הבנויה: זו תפילתו של המשורר עבור המהולל, כי יצליח וכי יזכה לגאולה. 32-31. מור… יחצבון: משבח כתיבתו ודבריו של המהולל, על-פי איוב יט, כד. 33. עיניו בריכות בחשבון: על-פי שה״ש ז, ה. 34. לעלם ולעלמיה עלמיא: לעולמים, על־פי תפילת הקדיש. 36.שורייקי: גידים וחוטים, על-פי ברכות ז ע״א. וראה, סנהדרין קה ע״ב; עבודה זרה, ד ע״ב. שורייקי עינא ולבא: אהבתך כלולה בגופי, בלבי ובעיניי ורמז לשם משפחתו של המהולל. 38. על… גלויה: שכן כתובה היא בדברי השיר. 39. נפשי… אוותן: על-פי יש׳ כו, ט. 42-41. אנהגך… אשקן: על-פי שה״ש ח, ב. חמרא… דורדיא: יין השוקט על שמריו, והוא משובח. 44. אלהים יחנך בני: על-פי בר׳ מג, כט. 45. זכות צדיק: תצליח בזכות הצדיק ששמו כשמך. 46. שמו… היה: על-פי אס׳ ב, ה.

"פרשת ויחי , תשע"ז ,

כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם (בר' מט, כח)

ברך אותם – לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם.

מברכת יעקב ואילך הפכו הדימויים שניתנו לבני יעקב לסמלים המייצגים את שבטי ישראל. אלה שלא קיבלו דימוי מוגדר, בברכת יעקב או בברכת משה, זכו במשך הדורות להשלמת הדימוי, ולפעמים לכמה דימויים. כגון, חושן ללוי, חומה לשמעון ודודאים או מים לראובן. מלבד דימוי החמור, המציין, על פי המדרש והפרשנות המסורתית, התמדה ונשיאה בעולה של תורה, יששכר זוכה לדימוי נוסף שאינו בברכות – דמות שמש וירח , על פי הפסוק: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת, מַה-יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל–רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם, וְכָל-אֲחֵיהֶם עַל-פִּיהֶם." (דבהי"א יב:לג). כתוב זה מתאר את בני יששכר כבקיאים בקביעת הלוח העברי, המתנהל הן על פי השמש והן על פי הירח.

הדימויים השונים נזדהו הזדהות כמעט מוחלטת עם שמות השבטים עד כדי כך, שבקהילות רבות ניתנו לילדים צמדי שמות הכוללים שם משמות השבטים ולצדו שם בעל החיים המסמל אותו, כך : יהודה אריה, נפתלי צבי ובנימין זאב. לעתים ניתנו שמות בעלי החיים ביידיש : יהודה לייב, נפתלי הירש או בנימין וולף. יוצאים מכלל זה, מטעמים מובנים, דן ויששכר. בקשר ליששכר מצוי הצירוף "יששכר דוב", כביכול ביקשו לשמור על הקשר עם הברכה, אך לא עם הסמל כפי שהוא.

לצד הדימויים שבברכות, נצטרפו אבני החושן, כפי שהציג זאת רש"י: באחת – כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו.

הסיכום "כָל אֵלֶּה שִבְטֵי יִשְרָאֵל שְנֵים עָשָׂר" מחבר אל שנים עשר השבטים סדרות אחרות בנות שנים עשר איברים: חודשי השנה והמזלות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפורש במסורת פיוטי הטל והגשם. כגון, הטל "אלים ביום מחוסן" שבו כל חודש זוכה לשתי מחרוזות המבקשות על הטל. בתוך כך נזכרים מזלו של החודש ורמז לאחד משבטי ישראל. כך, למשל, הפיוט קושר בין חודש תמוז שמזלו סרטן, בעל חיים הקשור למים, לשבט זבולון אשר "חוף יַמִים בְצַיְנו / מֵרְאִיַת טַ ְלֵי נִצָנו ". כלומר, נחלתו מיוחדת ומצוינת בזכות הטל אשר ירד על הצמחים וניצניהם. שילוב מעניין בין שמות שנים עשר השבטים לבין חודשי השנה והמזלות בונה רבי אברהם אבן עזרא בפיוט הבא:

שִׁיר אֶעֱנֶה / כִּי הִנֵּה / מְבַשֵּׂר טוֹב חִישׁ יִצְעַד

אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד

אֵל חֵילִי, / בְּךָ גִילִי / בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה:

יוֹם רִאשׁוֹן – / כְּבַת אִישׁוֹן / בְּצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחֱסֶה

5-בְּכָל עִנְיָן / וְכָל קִנְיָן, / וְכֵן בַּשֵּׁנִי אֶעֱשֶה;

וּבַשְּׁלִישִׁי / אֶת רֹאשִׁי / בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה אֶנְסֶה,

וּבָרְבִיעִי / הֱיֵה יִשְׁעִי – / לֹא אָגוּר מִשּׁוֹסֶה;

וּבַחֲמִישִׁי / וּבַשִּׁשִּׁי / בְּמֵי גִיל יָגוֹן תַּמְסֶה,

וְנִכּוֹנֵן / בְּרֹב רַנֵּן / וְגַם דָּת זָכוֹר נַעֲשֶׂה –

10-וְהַבָּשָׂר / בַּל יֶחְסַר / וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.

בְּכָל חֹדֶשׁ / גִּיל חַדֵּשׁ – / וְתִשְׁרֵי יָבוֹא בְשִׂמְחָה,

מִמַּרְחֶשְׁוָן / עַד סִיוָן / אֱהִי בְהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה,

וּבְכִסְלֵו / אֱהִי שָׁלֵו, / טֵבֵת, שְׁבָט אַצְלִיחָה;

בְּחֹדֶשׁ אֲדָר / הַנֶּאְדָּר / גְּבוּרַת אֵל אָשִׂיחָה,

15-וְנִיסָן בָּא / בְּנֵס אַהֲבָה / וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה,

וְאִיָּר הוּא / כָמֹהוּ / וְסִיוָן וְתַמּוּז בִּרְוָחָה;

וְלֹא אֶדְאַב / בְּחֹדֶשׁ אַָב / וּבֶאֱלוּל אֵין צְוָחָה –

וְכָל שָׁנַי / בַּאֲדֹנָי / בָּטַחְתִּי, לֹא אֶמְעָד.

רְאֵה, מַלְכִּי, / לְעוֹלָם כִּי / בְךָ שָׂם עַמְּךָ כִּסְלוֹ.

20-שְׁנַת תְּהִלָּה / וּגְאֻלָּה / כִּדְבָרְךָ קְרָא נָא לוֹ,

וְקָם רְאוּבֵן, / הוּא הַבֵּן / הָרִאשׁוֹן, לְגוֹרָלוֹ,

בְּהִתְאַסֵּף / בֵּית יוֹסֵף – / וְשָׁב שִׁמְעוֹן לִגְבוּלוֹ;

וִיהוּדָה / בְּקוֹל תּוֹדָה / וְלֵוִי יִשָּׂא קוֹלוֹ,

וְגָד וְאָשֵׁר / וְדָן – בְּיֹשֶׁר, / וְנַפְתָּלִי – בְהֵיכָלוֹ;

25-וְיֵשׁ שָׂכָר / לְיִשָּׂשׂכָר / וּזְבֻלוּן בִּזְבוּלוֹ,

וּבִנְיָמִין, / לְקֵץ יָמִין, / בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד.

מְלֹךְ עַל עַם, / אֲשֶׁר נִדְהַם / מִגּוֹי מִתְקוֹמֲמֶךָ,

הֱיֵה עִמּוֹ / וְצַו שְׁלוֹמוֹ / מִכּוֹכְבֵי מְרוֹמֶיךָ!

וְהוֹד טָלֶה / אַל יִכְלֶה / וַהֲדַר שׁוֹר תְּמִימֶיךָ,

30-בְּעֵת תְּאוֹמִים / הַתְּמִימִים / יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ;

וּבְסַרְטָן / אֵין שָׂטָן – / אֲבָל רֻבֵּי שְׁלוֹמֶיךָ,

וּמֵאַרְיֵה / בִּנְךָ חַיֵּה / וְשִׁית בְּלִבּוֹ אֵימֶיךָ;

וְהַבְּתוּלָה / תְּהִי בְעוּלָה, / כְּחֶזְיוֹנְךָ וְנָאֳמֶךָ,

לְמֹאזְנַיִם / פִּי שְׁנַיִם / תֵּן מִטּוּב נָעֳמֶךָ;

35-וְשִׁית עַקְרָב / נְגִיד הוֹן רַב, / לְמַלֹּאת אֶת אֲסָמֶיךָ,

וְחֵץ קֶשֶׁת / בְּאַף תָּשֶׁת / בְּלֵב אוֹיְבִים קָמֶיךָ;

גְּדִי וּדְלִי, / עֲדִי וַחֲלִי, / יֶהֱמוּ עַל רְחוּמֶיךָ –

כְּמוֹ דָגִים / בְּכָל פְּלָגִים / יִדְגּוּ לָרֹב וְלָעַד.

ביאור הפיוט

1 .אענה : אשיר, על פי במ' כא: יז. מבשר טוב : אליהו הנביא, על פי מלאכי ג: כג. חיש יצעד : יגיע במהרה. 2 .אליהו … גלעד : על פי מל"א יז: א. 3 .אל חילי : הקב"ה שהוא כחומה סביבי , על פי חב' ג: יט. בך גילי : על פי תה' מג: ד. ימי המעשה : ימי החול, על פי יח' מו: א. 4 .כבת אישון : על פי תה' יז : ח. בצל … אחסה : כל מעשיי יהיו מתוך ביטחון בך, על פי תה' נז: ב. 5 . קנין : עסקיי בימי החול. 6 .אנסה : אשא כנס וכדגל, על פי תה' ד: ז. 7 .שוסה : אויבי י הבוזזים אותי . 8 .במי … תמסה : תשטוף את יגוני בשמחת השבת. תמסה : תמוסס, על פי תה' ו: ז. 9 .ונכונן : נכין עצמנו לקראת שבת. דת זכור : מצוות שבת הכלולה בעשרת הדיברות (שמ' כ: ח). 10 .והבשר בל יחסר : בסעודות השבת. ולחם … יסעד : על פי תה' קד: טו, וכיוון ללחם משנה. 11 .בכל… חדש : הדובר מציין את בי טחונו בה' בחודשי השנה. 12 .אהי … ובבטחה : שיֵ רדו הגשמים לברכה. בהשקט ובבטחה : על פי יש' ל: טו. 14 .הנאדר … אשיחה : חודש אדר, חודש השמחה והמזל לישראל, ובו מסופרים נסי הפורים. 15 .בנס אהבה : על דרך "ודגלו עלי אהבה" )שי ה"ש ב: ד). ונס … ואנחה : על פי יש' לה: י . 16 .כמהו : אייר ממשיך את ניסן. 17 .ו לא אדאב : גם בחודש אב, חודש החורבן , לא אדאג, כי הגאולה בפתח. באדני … אמעד : על פי תה' כו: א. 19 .כסלו : ביטחונו, על פי איוב ח: יד. 20 .כדבר ך : כפי שהבטחת בפי נביאיך. קרא : הכרז על גאולתו. 21 .לגורלו : לנחלתו. 22 .בית יוסף : על שלוש נחלותיו: אפרים ושני חצאי המנשה (יה' יז:יז). לגבולו : על דרך "ושבו בנים לגבולם" (יר' לא: טז). 23 . ויהודה : ייגאל וישוב לנחלתו. בקול תודה : בשיר של תודה על הגאולה, ישא קולו : בשיר בבית המקדש. 24 . בישר : על פי "אודך בישר לבב", תה' קיט: ז. בהיכלו : יודה בבית המקדש. 25 .ויש שכר : על פי בר' כט: יח; יר' לא: טו. בזבולו : כינוי לבית המקדש, על פי מל"א ח: יג. 26 .לקץ ימין: לעת הגאולה, על פי דנ' יב: יג. בבקר … עד : כברכת יעקב, על פי בר' מט: כז. עד : שלל אויביו. 27-28 .מלך : לעת הגאולה תתגלה מלכותך, על פי יש' נב: ז. מכוכבי מרומיך : ממרום שמיך, וכיוון אל המזלות המפורטים בהמשך . 29 .והדר שור : על פי דב' לג: יז. תמימיך : ישראל יזכו להוד ולהדר, כחודשי ניסן ואייר, חודשי האביב והפריחה. 30 .בעת תאומים : בחודש סיוון . 31 .ובסרטן : בחודש תמוז. אין שטן : על פי מל"א ה:יח, ורמז לצום י"ז בתמוז, המציין את נפילת חומות ירושלים. רבי שלומיך : שלומך הרב. 32 . ומאריה : מן האויב הפוגע, ורמז למזל חודש אב ולחורבן הבית בידי נבוכדנצר המכונה אריה, על פי יר' ד: ז. חיה : קיים. ושית בלבו אימיך : שים בלב עמך יראתך ולא אימת האויב. 33 .והבתולה : כינוי לכנסת ישראל, על פי יר' לא: ג. ורמז למזל חודש אלול. בעולה : לכשתיגאל ותשוב לאישּה, על פי יש' סב : ד. 34 .למאזנים : לעת חודש תשרי . פי שנים : מן השמחה החלה עתה בחגי תשרי . נעמך : על פי תה' כז: ד, מזמור הנדרש על חגי תשרי (ויק"ר כא, ד, ועוד). 35 . ושית … אסמיך : חודש מרחשוון שבו מבקשים על הגשמים יהיה ממונה על ברכת התבואה. 36 .קשת … קמיך : תצא למלחמה באויביך ותפגע בהם בחצי הקשת. 37 .גדי ודלי : מזלות חודשי טבת ושבט. עדי וחלי : יהיו נעימים ומבורכים כקישוטים ע ל עם אהוביך. 38 .דגים … ולעד : רחומיך יזכו לפרות ולרבות כדגים על פני הנחל, על פי בר' מח: טז, ורמז למזלו של חודש אדר.

כאמור, רבי אברהם אבן עזרא משלב את שמות שנים עשר השבטים בין רשימת החודשים לרשימת שנים עשר המזלות. שילוב זה בא בפיוט הבדלה למוצאי שבת, הפותח בהבעת ביטחון בה' לקראת ששת ימי המעשה, והדובר מפרט כל יום מימי השבוע וביטחונו עמו. על פי אותו עיקרון הוא מונה את חודשי השנה במחרוזת השנייה, ואף כאן כל חודש וחודש מביא עמו שמחה, הצלחה וביטחון מלא בה'. אפילו על חודש אב המשורר מכריז: "לא אדאב". הצהרה זו מתבהרת במחרוזת השלישית המתפללת על הגאולה ומפרטת ביחס לכל שבט ושבט את מקומו ואת תפקידו לעת הגאולה. תחושת הגאולה הקרובה, הנראית בהישג יד, עולה מן השורות הפותחות במעין בשורה על אליהו "מבשר טוב", הצועד ובא לקראת הגאולה. המחרוזת הרביעית משקפת את הגאולה ביקום כולו, ומפרטת את ישועת ישראל באמצעות פירוט שנים עשר המזלות, סמליהם וצלילי שמותיהם, תוך כדי משחקי מילים מרתקים ושימוש בדו-משמעות. אכן, פיוט הבדלה הבא להשרות ביטחון ואמונה לקראת ששת ימי המעשה.

בקשתו של מונטיפיורי לבקר בארמון המלכות

ב־15 בדצמבר, כתב דרומונד האי ללורד ראסל, ואישר במכתבו שקיבל ממנו את מכתבו של משה מונטיפיורי מ־12 בדצמבר, שנשלח לראסל מקאדיס ב־ 11 בדצמבר. במכתב כתוב שמונטיפיורי קרא לשגריר ספרד בטנג׳יר, מר מרי, וקיבל ממנו מכתב לוזיר המאורי, ובו הבטחה שממשלת ספרד חוזרת בה מתביעתה נגד שני היהודים [מכלוף וצאידו] האסורים בסאפי, שהואשמו בהריגתו של אזרח ספרד. על כן היא תבקש מן הסלטאן שיצווה לשחררם. עוד כתוב שלאחר שפנה מונטיפיורי לוזיר סיד מחמד ברגאש שיעביר את בקשתו בעל פה ובכתב לסלטאן, הבטיח הוזיר להאי שהוא בטוח שהסלטאן יצווה לשחרר את האסירים, עתה כשממשלת ספרד חזרה בה מהמשך ההליך. מונטיפיורי הביע במכתב את כוונתו לבוא לסאפי ומשם לחצר המלכות במראכש כדי להביע את תודתו לסלטאן. דרומונד האי עוד כתב במכתב שהוא כתב לוזיר הראשי, וביקש ממנו שיואיל לארגן קבלת פנים מכובדת לסר משה מונטיפיורי. הוא מסר לידי מונטיפיורי מכתבי המלצה לסגני הקונסולים של בריטניה ולנציגי הממשל המאורי בחוף המערבי של מרוקו, שהוא אמור לבקר בו. סר משה השיג את שחרורם של שני יהודים, שהולקו ונאסרו בטנג׳יר לפי דרישתו של שגריר ספרד במרוקו(תעודה מס׳ 49).

ב־16 בדצמבר ביקר מונטיפיורי אצל רבה הראשי של טנג׳יר, מרדכי בן ג׳ו (1917-1825). הוא החל בתפקיד הזה בשנת 1855, וכיהן בו עד שנפטר. באותו היום הציג דרומונד האי את מונטיפיורי לפני שגריר צרפת, שגריר ספרד, שגריר ארה״ב, שגריר איטליה ושגריר פורטוגל. בידי מונטיפיורי היו מכתבי המלצה לתת לרובם. הם הבטיחו לסייע לו. כשחזר מונטיפיורי למלונו, חיכו לו כחמישים מוסלמים עם מנהיגיהם, שבאו מרחוק. הם ביקשו ממנו שיפעל למען שחרורו של בן השבט שלהם, שנאסר לפני שנתיים וחצי בגין הריגת שני יהודים, בלי שהועמד למשפט. מונטיפיורי ביקש לחקור את העניין, והתברר שאשמתו אכן לא הוכחה. לכן פנה אל השלטונות כדי שישחררו אותו. כעבור שעות אחדות הוסרו כבליו, והופיע עם זקני שבטו להודות לאציל היהודי. על פי התרשמותו של גדליה, לא נראה שסבל במאסר. מונטיפיורי ניצל פגישה זו כדי לבקשם שיעניקו הגנה ליהודים. הם הבטיחו שחייהם של כל היהודים שיעברו בשטחם יהיו בטוחים. פעולתו הזאת של מונטיפיורי נזכרת גם בשיר תהילה לכבודו. כמרים קתולים באו לברכו, והבטיחו שיעמדו לצד היהודים לבל יאונה להם כל רע. ב־17 בדצמבר נאם ד״ר הודג׳קין על חכמה ומדע לפני הנאספים לכבוד האורח.

בקשתו של מונטיפיורי שהקונסול תומאס ריד ילווה אותו

ב־17 בדצמבר 1863 כתב מונטיפיורי לדרומונד האי שבכוונתו להוציא לפועל את תכניתו לבקר אצל הסלטאן, כדי להודות לו על שחרור האסירים מסאפי וכדי לבקשו שימשיך וייתן הגנה הומניטרית לנתיניו היהודים. במכתבו כתב לו שהוא יהיה אסיר תודה, אם יתאפשר לקונסול ריד ללוותו, הואיל ולא רק שיוכל ליהנות מחברתו של ידיד ותיק כה אינטליגנטי, אלא גם תוכל השפעתו בארץ הזאת להיות לו לתועלת. בסוף המכתב הוא מודה לו על הסיוע היעיל שלו ועל תשומת הלב שהוא תמיד מעניק לו(תעודה מס׳ 51).

הצלחת השליחות למען שחרור אסירי סאפי

ב־17 בדצמבר 1863 כתב דרומונד האי לשר החוץ ראסל, ואישר שקיבל את מכתבו מ־9 בדצמבר, ואף צירף דו״ח מתורגם מן הקהילה היהודית בטנג׳יר עם העתק של מכתב אנשי הקהילה לשר הצרפתי על היחס ליהודים במדינה הזאת. הוא אף כתב שממכתבו מ־15 בדצמבר אפשר להסיק שסר משה מונטיפיורי הצליח בשליחותו, שכן ממשלת ספרד נענתה לבקשתו לשחרר את בני דתו חסרי המזל, ולא יועלו עוד שאלות בקשר לעבר. באשר לדו״ח של הקהילה היהודית, הרי הכותב סבור שהוא אינו מדויק, ושיש בו נתונים מופרזים, אבל הדבר אינו מפתיע, אם לוקחים בחשבון את ההתרגשות שאחזה בקהילה בעת שבוצעו העבירות כלפי אחיהם (תעודה מס׳ 52).

ב־18 בדצמבר כתב מונטיפיורי לבן אחותו י״מ מונטיפיורי, נשיא ועד שלוחי הקהילות, ודיווח לו על נסיעתו. תיאר את מהלך שליחותו מאז עזב את לונדון. הזכיר את מכתבו ממדריד, שכתב ב־30 בנובמבר 1863, ואת המכתב מסאפי, שכתב ב־7 בדצמבר. הוא אף הזכיר שבכל מקום הוא מסב אושר ליהודים, ושהצליח לשחרר את האסירים בזכות פנייתו לממשלת בריטניה ולממשלת ספרד. באותו היום כתב י״מ מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה, והודיע לו שקיבל מברק ממשה מונטיפיורי ב־15 בדצמבר מטנג׳יר, ובו הודיע לו שהצליח לשחרר את שני האסירים, שנאסרו על לא עוול בכפם. הוא אף כותב שסר משה דיווח לו שממשלת ספרד הביעה את רצונה שכל הצעדים כלפי שני האסירים בסאפי יוצרו, והוזיר המאורי הבטיח שמגמה זו תימשך. הוא מעוניין אף למסור לשר בשם סר מונטיפיורי את תודתו על הסיוע החשוב שהעניק להצלחת השליחות (תעודה מס׳ 53).

19 בדצמבר 1863 – אישור בקשתו של מונטיפיורי שריד ילווה אותו בביקורו בארמון המלכות

דרומונד האי העביר לשר החוץ מכתב שכתב אליו סר משה מונטיפיורי, ובו בקשה שמר ריר ילווה אותו לביקורו אצל הסלטאן. האי אישר למר ריד ללוותו, הואיל והוא יודע שממשלת הוד מלכותה רואה בעין יפה את השליחות הפילנטרופית של מונטיפיורי, ושמטרת הביקור היא רק להודות לסלטאן על שחרור האסירים בסאפי ולבקש ממנו שינהג בעתיד בחסד ובצדק כלפי נתיניו היהודים. האישור ניתן אף על פי שידוע שמר ריר מצטרף בתור חבר יותר משהוא בעל תפקיד רשמי. דרומונד האי ייתן הוראות למר ריר באיזה סגנון להשתמש, אם יערער החצר בעניין שחרור היהודים (תעודה מס׳ 54). בשל כך כתב ב־21 בדצמבר דרומונד האי לשר החוץ, והודיעו שהיות ומר ריד ילווה את מונטיפיורי לחצר הסלטאן, נתן הוראה למר גרין, שהיה סגן הקונסול בתיטואן, לעבור לטנג׳יר, ואת מקומו יחליף מר שלמה נהון. דרומונד הביע את תקוותו שהמינוי יאושר (תעודה מס׳ 55).

שינוי בעמדת ספרד לטובת היהודים

לאחר שבא מונטיפיורי לטנג׳יר, קיבל שגריר ספרד, מר מרי, הוראות מממשלתו, ובעקבותיהן שינה את התנהגותו הן כלפי היהודים שבמאסר והן כלפי שגריר בריטניה. כך כתב דרומונד האי ב־2 בינואר 1864 לשר החוץ במכתב. הוא מוסיף במכתבו שהיו לו חילוקי דעות עם מר מרי, וחזר ואמר שהתפייסו בזכות סר משה מונטיפיורי. דרומונד ומר ריר נמלאו חמה בשל התנהגותו של שגריר ספרד בפרשת היהודים בסאפי, ובשל היחס אליהם כשהובאו לפני בית משפט מוסלמי. הדבר התפרסם בעיתונים האנגליים וב׳גיברלטר כרוניקל׳, והספרדי חשב שידו של האי הייתה בפרסומים נגד הדיפלומט הספרדי(תעודה מס׳ 57).

ב־20 בדצמבר שלח מר מרי למונטיפיורי את העתקי ההוראות, שנתן לסגני הקונסולים בערי מרוקו שכפופים לו. הוא ביקש שאחרי שיסיים לקרוא, יחזירם אליו. במכתב כתוב:

ממשלת המלכה ראתה בדאגה את העלילות שפורסמו נגד ספרד, שהקונסולים של ספרד במרוקו פתחו במסע צלב נגד היהודים באימפריה הזאת. אין להתחשב בעלילות האלה, והן אינן צריכות להשפיע על רגשותינו. לא יחול כל שינוי ביחסם של סוכני ספרד כלפי היהודים באשר לסיוע להם ולהגנה עליהם.

להפך, הטוב ביותר להילחם בעלילות האלה הוא להרחיב את הדאגה לגזע הזה בארץ הזאת. עליכם לעשות הכול כדי למנוע מעשי אכזריות של הממשל המאורי נגד יהודים. ובמקרים של עוול, כאשר הם צפויים להיענש במלקות כדי להוציא מהם וידויים, עליכם להתערב ולהשפיע על הממשל המקומי כדי למנוע מעשים ברבריים כאלה.

מונטיפיורי ענה מיד למרי, ובמכתבו אליו הביע את תודתו ואת שמחתו נוכח הצעד ההומניטרי הזה כלפי בני דתו שבאימפריה. הוא ביקש ממנו להשאיר אצלו את החוזר כדי להפיצו. מרי ענה לו בו ביום שמותר לו לשמור את המכתב אצלו. הוא הוסיף שבמכתב הזה באות לידי ביטוי הרגשות של ממשלת ספרד. בעקבות כך הופץ תרגום המכתב, והודפס בעיתונות לפי בקשתו של י״מ מונטיפיורי. במאמר מערכת ב-JC, שפורסם ב־15 בינואר 1864 בעמוד 4, נכתב שבאמצעות המכתב החוזר ספרד מגלה לראשונה סימפתיה כלפי יהודים, ומכירה ברעה שעשתה ליהודים.

השגריר הזה חתום גם על פקודה שנייה, ששלחה ממשלת ספרד לנציגיה במרוקו, ש׳חרפת ממשלתנו גדלה מנשוא, ועליכם לגול מעליה חרפת חינם, עליכם להראות לעין כול שידינו לא שפכו את הדם, וחפים אנחנו מפשע, והמלכה וכסאה נקי׳(׳שער הישועה׳, תרכ״ח, עמ׳ 16).

ב־21 בדצמבר 1863 שלח נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון, י״מ מונטיפיורי,

את חליפת המכתבים בינו ובין שגריר ספרד במרוקו ואת העתק מכתבו של שגריר ספרד בטנג׳יר לקונסולים בערי מרוקו שתחת פיקוחו. לפי המכתב, המלכה הצטערה לשמוע שקונסולים ספרדים הואשמו ביחס מביש כלפי יהודים. ברצונה שהקונסולים יעזרו ליהודים ויגנו עליהם וינקטו צעדים כדי למנוע אכזריות של השלטונות ועינויים להוצאת וידויים. לדעת מונטיפיורי, רצוי לפרסם את הדברים, שכן לא רק כבוד ממלכת ספרד יגדל, אלא יסור חששם של יהודי אירופה שמא יורע לאחיהם במרוקו.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'74

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב

״האם יש ברצוננו וביכולתנו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת״

(אלפרד ללוש, שליח לצפון אפריקה)

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב ניכרה בהיבטים נוספים הקשורים להכשרה, להקצאת השליחים ולמאבקים פוליטיים בין תנועות ארץ ישראליות ששליחיהן פעלו במגרב. הכשרה חלוצית הייתה ליבת הציונות, וחסרונה במגרב השפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה. האידיאולוגיה הציונית קידמה שלושה עיקרים: השפה העברית, ההכשרה הפיזית והגשמה בעלייה. ללא שליחים, ההכשרות בצפון אפריקה היו עיוניות יותר משעסקו בעבודת כפיים. כך נוצר מלכוד: אם אין שליחים אין הכשרה רלוונטית לפי עיקרי הציונות, ואם אין הכשרה לא תיתכן עלייה. המלכוד הזה היווה מכשול מבני שהקשה על פעילות התנועות המקומיות במגרב. נוסף על כך, תנועות הנוער הציוניות במגרב נסחפו למערבולת הפוליטית שאפיינה את פעילות שליחי התנועות הארץ־ישראליות במגרב ובלוב.

גרעיני ההכשרה שהופעלו ביוזמת הקהילה המקומית היו מקור גאווה לקהילות. עם זאת, הם לא היו הכשרות לפי התקן הציוני, ובעיקר נעדר מהם המרכיב החקלאי האינטנסיבי. נוסף על קשייה של הקהילה המקומית בקיום פעילות הכשרה ובהתמודדות עם הכשרות שלא תמיד פעלו על פי הנורמות המסורתיות־דתיות שלה, היה עליה להתמודד עם מחסור במשאבים מתאימים ומספיקים. גרעיני הכשרה הוקמו ביוזמה מקומית ובסיוע שליחי הקיבוץ המאוחד כדוגמת הגרעין הצפון־אפריקאי שנקלט בקיבוץ בית השיטה/בית אורן. גרעינים הוקמו גם בסיוע שליחי תנועות הפועל המזרחי, תורה ועבודה ובח״ד, לקיבוצים שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה שעלו לפלשתינה־א״י לפני תחילת ההעפלה הממוסדת מצפון אפריקה.

בטריפולי יזמה קבוצת בן יהודה הכשרה שפעלה כשלוש שנים והשתדלה לנהל אורח חיים דתי וציוני. אחת ההכשרות שפעלה למעלה משבע שנים התקיימה בג׳רבה ביוזמת הרב משה פרג׳ון, בראשות הרב וזיפה הכהן ובתו מרים, ובתמיכת מרדכי כהן וח׳טב יוסף. הכשרה זו עברה ממקום למקום, ובמשך השנים השתתפו בה כ־200 גברים. ההכשרה פעלה לפי תקנון וסדר יום, ודיברו בה בעיקר עברית. הדרת הנשים ממנה נבעה מהנורמות המסורתיות של הקהילה הטריפוליטאית, שחייבו הפרדה בין צעירים לצעירות.

מדיווחו של השליח אפרים פרידמן ניתן להתרשם שהקהילה היהודית ניסתה להכשיל, גם כן מסיבות דומות, הכשרה עירונית בעיר תוניס, מכיוון ש״אינה בהתאם למסורת המקובלת במקום, היא עשויה לחנך לקראת חופשיות ופריקת הדת״.

יוסף גויטע ואליהו עזריה פרשו מהתנועה המסורתית־דתית בן יהודה שפעלה באותה עת בהנחיית נפתלי בר־גיורא, השליח משדה אליהו מטעם הקיבוץ הדתי. בהשפעת תנועת צעירי ציון בחסות הקיבוץ המאוחד הם ארגנו בתוניס הכשרה עירונית כגרעין חילוני, כדי להצטרף לקיבוץ שדה נחום. המאמר ״בהכשרה״, שפורסם בטריפולי בירחון חיינו, תיאר את ההכשרה הראשונה של 11 בני נוער מהחלוץ כצעד ראשון לקראת הגשמת חיי עבודה ובניין ארץ ישראל בזו הלשון:

החברים עובדים במרץ ובהתלהבות יוצאת מהכלל, ובכל רגע נזכרים בארץ ישראל ומשוחחים על זה שעות רבות. הם מצפצפים על כל המכשולים, לחום השמש לא שמים לב, לכאבי הידיים והגב לא רואים בכלל, זולתי אחדים שכוחם לא די לעבודה, ואקווה שבמשך הזמן יתרגלו לעבודה ויצפצפו על כל המכשולים.

תנועת הפועל המזרחי הפעילה הכשרות במסגרת המדור הדתי במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. ידיעה על הכשרות בח״ד בצרפת פורסמה בעלונה הפנימי ידיעות המזכירות, ואף דווח על כך שכל הסידורים הפורמליים להעברת עשרות חברים מתונים, ג׳רבה ומרוקו להכשרה בצרפת בוצעו. במכתב לתנועת בח״ד במרוקו דווח על הצלחה בהעברת מעפילים מקיבוץ בית השיטה [קיבוץ של תנועת העבודה] לבארות יצחק [קיבוץ של התנועה הדתית], לאחר שהצטרפו לגרעין חדש שהגיע להכשרה בצרפת. באפריל 1947 ״נפתחה נקודת הכשרה בבבאס־אלפאס, כ־130 ק״מ ממארסיל עם 10 חברים מתוניס״, מקצתם היו מיועדים לגרעין השחר. קבוצה נוספת של 20 ממעפילי לנגב והמעפיל האלמוני ממרוקו ומתוניס השתתפה בהכשרת בח״ד בקומם דה פיז׳ול בדרום צרפת. ניתן להניח שההכשרה בצרפת איפשרה שליטה מלאה על חינוכם מחדש של הצפון־אפריקאים. אף על פי שהם היו חלוצים, הם לא הוצגו כך ולא זכו לתואר הנכסף. בישיבת מזכירות בח״ד נמסר שהכשרה חדשה נפתחה ליד פריז בהשתתפות 35 חברים מתוניס, ובהכשרה ליד מרסיי השתתפו 30 חברים, רובם ממרוקו. פעילות זו התבצעה בה בעת עם ניסיונות העפלה מצפון אפריקה בחסות המוסד לעלייה ב׳, ולא ברור אם היה תיאום בין המדור הדתי בסוכנות היהודית לשליחי המוסד לעלייה ב׳ שפעלו בצפון אפריקה באותה תקופה. אפשר לשער שבין שני הגופים בסוכנות היהודית, המדור הדתי ומחלקת העלייה, הייתה תחרות סמויה שלא תרמה להבנה ולתקשורת שוטפת ביניהן.

בעלון ידיעות יבנה ניתח משה תשבי את יעילות ההכשרה בבח״ד על בסיס ארבע שנות ניסיון שהצטברו בהכשרות בדרום צרפת, אשר להערכתו השתתפו בהן מאות צפון־אפריקאים, אך רק מעטים מהם נקלטו ונשארו בקיבוצים הדתיים. בין הגורמים לכישלון זה היו חסרונה של תנועת נוער בארצות המוצא ומחסור בשליחים בארצות צפון אפריקה. מבחינה תרבותית, דתית וחברתית, יוצאי צפון אפריקה לא התאימו לדגם החלוץ הדתי.

תקצוב ההכשרות היה קריטי להכנת העולים לצורכי התיישבות בפלשתינה־א״י. יכולת הניטור של הסוכנות היהודית ״בשלט רחוק״ – מארץ ישראל לתוניס ־ הייתה מורכבת, מוגבלת ומסורבלת. משה יונג הודיע למדור הדתי שתקציב להכשרה בג׳רבה לא הגיע ליעדו מכיוון שד״ר ליאופולד ברטוואס, האחראי למשרד הארץ־ישראלי בתוניס, ״מסרב לתמוך בחוות ההכשרה בג׳רבה״. עם קבלת תלונתו של יונג דרש אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, לקבל הסבר מד״ר ברווטאס מדוע לא קיבלה ההכשרה בג׳רבה את התמיכה הכספית. ד״ר ברטוואס השיב: ״לאחר חקירה שערכתי לא יכולתי לקבוע את קיומה של קבוצת הכשרה. למעשה, קבוצה של צעירים הגיעה לחווה להשתעשע מדי יום ראשון ולאחר מספר שעות פרשו״. ד״ר ברטוואס לא ביקר בחווה, אלא הסתמך על דיווח שקיבל מיד שנייה. ייתכן שסירובו נבע מכך שזו הייתה חווה של רוויזיוניסטים. במקרה אחר, יוסף סרוסי, מראשי קהילת טריפולי, התלונן שחוות ההכשרה שלהם הותקפה ונשדדה, ולכן לא הצליחו להמשיך בפעילות, אך הם התכוננו ״להקים חוות הכשרה ליד הים, שתעסוק גם בדייג ותוכל להכיל 500 חלוצים״. לא ברור אם סרוסי קיבל סיוע מהמדור הדתי. גם הגרעין של תנועת צעירי ציון, שהוכשר בריווט, אלג׳יר, לא זכה בתקציבים, אבל הסוכנות היהודית בכל זאת דרשה מהגרעין להעביר דיווח מפורט על פעילות ההכשרה למחלקות העלייה והארגון שלה.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב–דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 56

הרה״ג רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרע״ו—תרפ״א).

רבי יוסף חיים זצ״ל, ב״ר יהודה ושמחה כהן ז״ל. נולד בשנת תרי״א בעיר מוגאדור שבמארוקו. ובשנת תרכ״ו עלה לשכון כבוד בעיה׳׳ק ירושלים. את עירו מזכיר בהקדמת ספרו מנחת כהן: ׳׳עיר מולדתי מוגאדור יע״א מהעיירות המצויינות שבערי מארוקו ונתגדלתי פעיה״ק״. עודו צעיר לימים נחשב בין טובי הלמדנים בירושלים, ולימים לאחד מגדולי חכמיה. עמד בראש ישיבת ״טובי ישבעו״ שע״ש המקדיש הגביר פליכס טובי מנא אמון. תלמידים רבים נהרו לישיבה זו, כדי לשמוע לקח מפיו. בין תלמידיו המובהקים יצוינו, הרה״ג יוסף שלוש זצ״ל, והרה״ג עמרם אבורביע זצ״ל. זה האחרון לקח את בתו רבקה לאשה.

שמו של הרי״ח הכהן זצ״ל, נודע לש״ט ולתהלה אצל חכמי ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד, כולם גמרו עליו את ההלל ושבחו את בקיאותו וחריפותו הגדולה והמעמיקה בים התלמוד ובמפרשיו. חתנו המופלג ר׳ עמרם אבורביע זצ״ל אשר יצק מים על ידו, והיה מתאבק בעפר רגליו של חמיו הגדול. כותב אודותיו בהקדמתו לספרו ״נתיבי עם״ חלק שני: ״שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בניתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב. ובזכרוננו חי פלפולו וחידודו חשקנותו ושקידתו שהיה למופת לכל רבני הדור, וכבר יצא לו מוניטין בעולם בספרו הבהיר ״מנחת כהן״ ב״ח על כללי הש״ס…״.

אכן, חיבורו ״מנחת כהן״ חלק ראשון, שיצא לאור בשנת תרס״ב. הקנה לרבי יוסף חיים שם עולם אצל כל גדולי הדור, אשר התפעלו מעומק עיונו הזך והבהיר. ומעוצם בקיאותו בש״ס ופוסקים.

רבי יוסף חיים זצ״ל, נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור, ורבים מהם שחרו לפתחו לקבל חוות דעתו הרחבה והמעמיקה.

בין הרבנים הגדולים, שאתם עמד בקשרי ידידות מיוחדת. הוא ניהו הגאון הישיש הסבא קדישא, מופת הדור רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצוק׳׳ל, אשר העריך במאד את רבי יוסף, ואף כתב לו תוארים גדולים המנוגדים לאופיו. וכך כותב לו באחד מתשובותיו: ״הגדתי היום כי בהיותי מתגורר פה עיה״ק ירושת״ו, מסר בידי האי פסקא דדינא מה ששרטט וכי ידידי רב יוסף סיני אישי כהן גדול שליט״א… ובכן בקש ממני מרוב ענותנותו, אך כי לא למודעי הוא צריך לחוות דעתי הק׳ בזה…״. (ראה בס׳ ״ויכלכל יוסף״ הנספח בס׳ נתיבי עם ח״ב דף נ״א, ובשו״ת הסבא קדישא ח״ג סי׳ ל״ח). הגאון המפורסם רבי אביש אייזן הלוי זצ״ל, מגדולי רבני האשכנזים בירושלים, (היה מחותנו של הגאון מהרש״ם זצוק״ל. ויש תשובות ממנו בשו״ת ״ישכיל עבדי״ ח״ב.) כותב לו: ״שלמא רבא, לרישא דדהבא, רב חנא ורב חסדא ורב כהנה, בהני תלתא קאמינא, ה״ה ידידי אהובי, יושב בסתר לבבי, נר המערבי, המאור הגדול, מעוז ומגדול, יוסף הוא השליט על הארש׳ ארש׳ החיים סלה. נודע ביהודה לתורה ותעודה ורב חיליה לאורייתא, כד נפיק לקרייתא, ענוותן כהלל, אין לגמור עליו את ההלל, רי״ח לו כלבנון לפני שמש ינון, כמוהר״ר יוסף חיים שליט״א, כהן הגדול, מרבן שמו הראב״ד לעדת המערבים היושבים לפני השם בהר הקודש בירושלים העי״א… הנה עתה באתי לשמור הבטחתי במגילת ספר כתוב אודות השיחה שהיתה לו אתי ולחכם יספיק הקיצור, ולבי נכון כי ה׳ יפתח בחוכמה את שער תשובתו הרמתה, לבאר באר רחובות ההלכה למעשה ומשנה ברורה, ה׳וד ידו תהיה נטויה להעתיק את דברי הראשונים וגדולת האחרונים, מי ומי המה גבורים אשר עליהם בית ישראל נשענים, כהנים זריזים הם להשיבני דבר בעטו׳ …הנני ידידו מוקירו ומכבדו רוצה בתשובה. הק׳ אביש אייזן הלוי, (ויכלכל יוסף שם דף נ״ד). ובתשובה אחרת כותב הרי״ח הכהן זצ״ל: ״נתבקשתי לחוות דעתי על האי פסקא דדינא שסדר הרה״ג מר דיינא מאחינו עדת האשכנזים המפו׳ ובקי׳ בחדרי תורה כקש״ת מוהר״ר אברהם דב כץ שליט״א…״ (שם דף פ״ב). ובתשובה אחרת, השיב על הערותיו שהשיג עליו הגאון המפורסם רבי יוסף חיים זאננפלעד זצ״ל גאב״ד לקהלות האשכנזים בירושלים. (עיין שם דף ק״ט).

במוחו הגאוני, צלל רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל. לתוך ים התלמוד ודלה מתוכו פנינים. בחריפותו ובבקיאותו הגדולה והרחבה, בירר וליבן את הסוגיא בה דן, בבהירות מופלאה וניתח אותה לנתחיה על כל פרטיה ודיקדוקיה, לצורותיה ושיטותיה השונות. בו התמזגו גם יחד הבקיאות והבהירות הספרדית. עם החריפות והחידוד האשכנזי. בהגיונו הבריא והחד קשר סוגיא אחת לרעותה ודימה מילתא למילתא, עד שהאיר את הדרך המובילה אל המסקנה ההילכתית. כרוב ידיעתו המעמיקה ובקיאותו הגדולה בספרי חכמי הספרדים ראשונים כאחרונים. כך מגלים אנו במשנתו, בקיאות מופלגת בספרי חכמי אשכנז, ובהיקף רחב.

כאמור הוא אהב את החידוד והפילפול, ועל כן לא אחת היה לו משא ומתן עם רבני הדור האשכנזים, אשר חיבבוהו והוקירו את שכלו הזך והבריא, מלבד משאו ומתנו אתם בתורה שבכתב בחילופי מכתבים, גם היה מתפלפל עמהם בתורה שבעל פה. וכפי שהוא ז״ל כותב בספרו ’׳מנחת כהו״. (מערכת א׳ כלל א׳ סימן בי, דף ז׳ עמו. ד׳) ״…ושוב נתווכחתי בזה עם רב אחד גדול מרבני אשכנז הנמצא בשכונתי הנקראת בשם מחנה יהודה, זה שמו הרה״ג וכו׳ כמוהר״ר נתנאל פאפע הי״ו והודה לדברי…״(הגאון רבי נתנאל פאפע זצ״ל, יליד באנטיפאליע הסמוכה לבריסק שבליט״א. היה מצאצאי הב״ח מצד אביו, ומצאצאי הרמ״א מצד אמו. חיבר ״דבר ישועה״ פי׳ על מגילת אסתר(ירושלים תרנ״ב). ״תפילת ישרים״ ביאור על התפילה ו״מגיד מישרים״ פירוש על ההגדה של פסח (ירושלים תר׳׳ס). היה ידוע כמעמיק ובעל שכל חריף ושנון, נפטר בירושלים כ״ח כסליו תרס״ו).

שנות עמל ויסורים ידע בחייו רבי יוסף חיים. מלבד דוחק הפרנסה, חולשת הגוף, ודאגת המחייה לתלמידיו ולמשפחותיהם. הוא לא זכה להתברך בפרי בטן מאשת נעוריו הרבנית פריחה, שהיתה ידועה כצדקנית גדולה ובעלת חסד. במסירות נפש עמדה צדקת זו לימין בעלה ודאגה שיתמסר ללימודיו ובלימוד התלמידים. על גדול צידקותה תעיד העובדה הבאה כפי שתיאר אותה הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל, בדרוש שדרש בפטירתה, בשבת של השבעה בשנת תר״ף. (נתיבי עם ח״ב דף רל״ט). ״והנה הצדקת הרבנית שאנו עסוקים בהספדה, ידוע לכולם, שבראותה שלא זכה לה ה׳ בזרע של קיימא. השתדלה להשיא לבעלה רבנו הגדול שיחיה אשה אחרת, וכתתה את רגליה ממקום למקום למצוא לו אשה הוגנת, לפי כבודו בכדי שיזכה לבנים, ותגדלם היא על ברכיה. וב״ה אשר לא עזב חסדו מיראיו וחושבי שמו, שזכהו ה׳ לזרע של קיימא מאשתו השניה, והיא גדלתם על ברכיה ממש וכאשר זכתה להכניס בתה (שגדלתה) לחופה, היא נו״ב ת״מ(הכוונה לנות בתו של רבי עמרם, הרבנית רבקה, ד״ש). אין בפי די מלים לתאר עד כמה שמחה האשה הרבנית הזו. וזו היתה עבודתה היום יומית, משכימה לפתחנו לשאול בשלום נו״ב ת״מ ולעזור לה בסדור הבית וכו׳, ולהזמינה לבוא אליהם הביתה, ולטעום מהמגדנות שהכינה לה, וכאלה רבות עצמו מספר, ובפרט השעשוע שהיה להם עם דוד, הוא הקטן להוליכו במו ידיה לביהי׳ס אקרויי בנייהו לבי כנישתא, ולא צריכא למימר מנטרן גברייהו, שזהו חק קבוע יום יום…׳׳. ע׳׳כ.

עם פטירתו של הגאון רבי נחמן בסיסו זצ׳׳ל, באלול תרע׳׳ה, נבחר מהרי"ח הכהן, לעמוד בראש בית הדין של עדת המערבים בירושלים, פרסומו הרב בקרב כל גדולי ירושלים ספרדים כאשכנזים, כענק בכל מכמני התורה, הרימה את קרנה של העדה כולה, ושל בית דין זה בפרט, ומוניטין רבים יצאו לבית הדין שרבי יוסף חיים עמד בראשו, רבים היו הפונים אליו בכתב ובעל פה, מכל החוגים ומכל השדרות, לשאול את דבר ה׳ זו הלכה.

בגאון ובעוז, ויחד עם זאת בענוה יתירה ובאורך רוח, הנהיג מהרי״ח הכהן, את בני עדתו ואת צאן מרעיתו, ובשל מידותיו והנהגותיו האציליות, החזירו לו אהבה על אהבתו והעריצוהו והלכו לאורו, ולא מרו את דברו, ונתקיים בו ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״.

שש שנים רצופות שרת את צאן מרעיתו בנאמנות, במסירות ובלי ליאות, וביום א׳ כ״ב לחודש אלול תרפ״א נתבקש מהרי״ח הכהן, לישיבה של מעלה, והיתה מנוחתו כבוד במרומי הר הזיתים בירושלים

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל

עמוד 296

דניאל יוסף בורלא

מגבירי קושטאנדינא ואח״כ תושב אזמיר. הובא זכרו בהקדמה לספר בעי חיי, ושם יתואר בשם ״ראשון לכל דבר שבקדושה הגביר החכם המרומם שר וגדול ליהודים אהוב לשמים ולבריות כמהר״ר וכו". הפריש מממונו נדבה הגונה לצרך הדפסת הספר כדי לזכות את הרבים״. דברים אלת נרשמו בשנת כל הכתוב לחיים (תקפ״א) לפ״ק, שאז לא היה כבר בחיים.

חיים יעקב בורלא

בנו הבכור של הראב״ד יוסף נסים בורלא. נולד בשנת תר״ז בירושלים. אביו מזכירו בהקדמה לספר ״מקור ישראל״ כעוזרו בעבודת ההגהה וסדור המפתחות לחבור הנ״ז. פעמים אחדות נסע בשליחות מצוה לחו״ל, לתורכיה וערי המערב. ובפעם האחרונה לטריפולי בשנת תרע"ד, בשם עדת הספרדים. היה בין הלומדים הקבועים בישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים. נפטר בשיבה טובה ביום י״ז מנ״א תרפ״ט. זמן פטירתו חל בימי מאורעות הדמים בירושלים. נקבר מתוך משמר צבא מחמת רבוי היריות שהיו אז מכל עבר. וב״קרית ספר" נזכר, כי משפחת מר רפאל בן יוסף מיוחס מירושלים, נדבה י״ב כתבי יד של דרושי הרב חיים יעקב בורלא ז״ל.

יהודה בכור בורלא

בנו של הרב ישראל יעקב בורלא. תשובותיו נמצאות בס׳ ״מקור ישראל״ לאביו ז״ל, בשם ״נחלת יהודה״. מדברי המו״ל הרב יוםף נסים בורלא בסוף כמה תשובות מהספר הנ״ל ניתן להבין שהוא היה נכד המחבר, וכה יאמר שם: אמר יוסף נכדו ס״ט. ע״כ נמצא מעט״ר מ״ז הרב יהודה בורלא. באתת התשובות שלו בס׳ מקור ישראל לאביו סי׳ ל״ז עמ, ם״א, יש עליה הסכמתו ואשורו של הרב יום טוב אלגאזי התותם שם: כה דברי המברך בשמו לאל צור עוזי, הצעיר יום טוב אלגאזי. חתום על הסכמה בענין החזקות משנת תקנ״ז יחד עם

רבני זמנו ובראשם מהרי״ט אלגאזי ז״ל. וכן על שטר שליחותם לפדיון שבויים של הרב יונה משה נבון והרב יונה סעדיה נבון משנת תקנ״ט. עוד חתום על תקנה משנת תק״ע, בענין חלק הכולל מעזבונות הנעדרים וכו". נפטר בירושלים, ביום כ״א תשרי תקע״ד.

יהודה בורלא

בנו של ח״ר יהושע בורלא. נולד בירושלים, ביום י״ח אלול תרמ״ו. כפי שיודעים הקרובים אליו, את כשרונו הספרותי ותוי אישיותו הרוחניים נחל מאמו סולטאנה שהיתה בעלת מדות תרומיות, והצטינה כמספרת אגדות ברוב טעם. חונך בתה״ת של עדת הספרדים. אח״כ למד תלמוד ופוסקים בישיבת ״תפארת ירושלים״ מפי רבנים מובהקים. בן י״ח נכנס אל בית המדרש למורים של חברת העזרה וילמד שם שש שנים תמימות. ידיעותיו בעברית רכש ביחוד מר׳ דוד ילין. את השכלתו קנה בשפה הגרמנית ועל ידה הכיר את הספרות הכללית. עוד בצעירותו נמשך אחרי עבודה ספרותית. בין הזמנים השתתף בפרי עטו בעתוני ירושלים, החרות, ו״האחדות״ למפלגת פועלי ציון, לרוב נגע בשאלות העדה הספרדית, עניני חנוך, וכו'. בעזרת אחדים מחבריו עלה בידו להשפיע על הרבנים מבני העדה הנ״ל, להכניס תקונים יסודיים בתה״ת של העדה. בימי מלתמת השפות הובלטה פעולתו בע״פ ובכתב, ויהי מן העומדים בחזית נגד דוחה של חברת ״העזרה״ ושיטת חנוכה בא״י. את עבודתו בהוראה החל בביה״ס לבנות של העזרה, והמשיך לכהן בו גם לאתר עברו לרשות ההסתדרות הציונית. מקץ שנתים הוזמן לנהל את תה״ת לעדת הספרדים בירושלים. אח״כ נשלח להיות מנהל ביה״ס  לבנים בדמשק אשר נפתת שם בסוף מלתמת העולם עבוד בני הגולים מיפו ותל אביב, ובני המקום עצמו. בעבודתו המאומצת והמסורה, ובעזרת חבר מורים בעלי מרץ התפתחה שם תנועת התרבות והחנוך במדה רבה כששב מדמשק מחמת סגירת בתיה״ס לרגל הצמצומים שהונהגו ברשת החנוך, עבד למושבה זכרון יעקב. אח״כ הורה בראשון לציון ובחיפה, זמן מה נהל את הלשכה הערבית מיסודה של הסתדרות העובדים העברימ הכללית בא״י. נתפרסם כאחד מטובי הסופרים העברים בארץ, שדרך היצירה הספרותית שלו גובל בעולם המזרחי. תכנה, מקומה וגבוריה הם כלם טפוסיים מזרחיים. קנה לו שם של מספר, בעיקר בשני ספוריו הגדולים בלי כוכב, שנדפס לראשונה בירחון ״האדמה״ של י״ח ברנד, ואחריו — אשתו השנואה, שנדפס בהמשכים ב״התקופה״. ההוי של יהודי המזרח מצא בו את גואלו הנאמן. כל העולם המתואר על ידו, הטבע המזרחי והאדם הישראלי ושכנו הקרוב אליו הם פשוטים ומובנים מאליהם, בשבילו. לכן יש בכחו למסור תאור מדברי מצומצם ומגובש, בשורות אחדות ובבהירות יתרה. רח״נ ביאליק ז״ל העריך את כשרונו, וע״פ הצעתו הוזמן להיות עורך ״מאזנים״ שבועונה של אגודת הסופרים בא״י. בין הזמנים היה מזכיר הסתדרות הסופרים ואח״כ מנהל משרד הסניף של הברית העברית העולמית בא״י ועורך בטאונה ״ברית עם״.

יהושע בורלא

בנו הצעיר של הרב בכור יהודה בורלא. נולד בירושלים בשנת תדי״ב. בהיותו בן שש התיתם מאביו. למד בת״ת הספרדים ובישיבות וסבל הרבה. אחיו ד׳ יעקב חי בודלא טפל בו בצעירותו, ומחמת דחק הפרנסה מסד את הנער בידי אמן למען ילמדהו מלאכת כריכת םפדיס. שנים אחדות התעסק אח״כ במקצוע זה וממנו מצא לחמו. נשא לאשה את בתו של ד , יעקב תרג׳ומאן מחברון, שהיה ממנהיגי הכוללות שם, ומתומכיו הותיקים של הפקיד ד׳ יוסף שלום. היא נפטרה בשנת תד״ע. כאבותיו גם הוא, המשיך לכהן כגבאי בק״ק איםטמבולים

וכן להיות ממוגה מטעם הכוללות בקבר רחל. ד״פ גרייבםקי כתב עליו:״בבקדכם בקבר רתל תחזינה עיניכם את הזקן העדין הזה יושב בפנה וספד בידו. אינו דורש מכם דבר. הוא עדין ואציל רות. בימי שבת ומועד תמצאוהו יושב וקורא לפני הקהל פרשיות מס, מעם לועז לאדינו, דברי מוסד וכו'.״ אני הכותב ראיתי בידו פנקסי חשבונות של הכנסה והוצאה מבית הכנסת הנ״ל שהוא מראשי גבאיו זה עשרות שנים, ובו תתימות ואשורים של הרבנים חיים נסים אבולעפיה, חיים דוד חזן ;אפרים נבון ואחרים. בנו של ר' יהושע, הוא הסופR הנודע לשם ולתהלה, מד יהודה בורלא.

יוסף נםים בורלא

נולד בשגת תקפ״ח. מגדולי רבני ירושלים. בנו של הרב חיים יעקב בורלא. בהקדמה לספר זקנו ״מקור ישראל ונתלת יהודה״ שהוציאו לאור בשנת תרמ״ב, כותב על עצמו: אנכי העבד נין ונכד להדבנים הגאונים המחברים עט״ר מ״ז זלה״ה. הדב המדפ״א בהסכמתו לס׳ הנ״ל יכנהו: הדב המופלא מיקירי ירושלים ורבניה. ונראה כי עוד בשנת תד״י נודע שמו ברבים. זאת תוכיח חתימתו על שטר התנאים של ד , אברהם בכר שמואל הלוי, חתנו

של הרב המובהק חיים אפדימ נבון. רבני זמנו הרבו להללו כי מצאו בו תבר כתפצם. הרב יש״א ברכה בהסכמתו על הספר ״וישב יוסף״ אמד עליו: האי גברא דבא מע, כבוד הרב הגדול מעוז ומגדול דב משדשיא מבני עליה, ראב״ד מקודש שכבר יצא מוגיטין שלו בעולם. מחידושיו נדפסו בם, שעדי רחמים ח״ב לחרב התדי״פ, בם׳ כבוד יעקב, ב״המאםף״ בקובץ תודה מציון תובדת ב / סי , ל״ה — ל״ט ירושלים תדמ״ז וכר. את תשובותיו היה רגיל לחתום במלים אלו: המעתיר לאל נורא עלילה יוסף נסים בודלא, או ה , יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, כ״ד עבדא דלא ידע למללא יוסף נסים בודלא. פעמים אחדות יצא בשליחות מצוד. לערי חו״ל. הוא מזכיר זאת בספרו וישב יוסף ס י , יא. בימי זקנותו נבחר לדאב״ד ומו״צ.חבדי בית דינו בשנת תדנ״ו היו הרבנים אלעזר אליהו מזדחי, שמואל נסים, ובתרנ״ט, נוסף עליהם הרב וידאל חנוך אנג׳יל. אחדים מפיוטיו שחבר, הוכנסו לס׳ ״יגל יעקב״ לבן אחיו ר , יעקב חי בורלא. כמה מעתותיו הקדיש גם לצדכי צבור, ויהי מעסקני עדת הספרדים ומוסדותיה. בין שאד תפקידיו שמלא יצוינו, היותו חבר בועד הכללי לעדה, עזרתו הרבה לד׳ נסים בכר ביסוד ביה״ם ״תורה ומלאכה״ בשנת תדמ״ב, ואשד בכדי לחזק את עמדת המוסד הנ״ל שלח אחדים מבני משפחתו להתחנך בו. כן היה מגבאי התמחוי, יחד עם הרבנים שמואל מיוחם וגבריאל שבתי במשך שנים רבות. וב״חבצלת״, נזכרת השתדלותו בענין מגרש מונטיפיודי. היה בקי בפוסקים ראשונים ואחרונים, מטיף נעלה, חזן ודרשן מצוין. כל ימיו היו שלשלת יםורים בלתי פוסקת, וצעד ועוני ועלבון. נפטר בד״ח םיון שנת תדם״ג, ונםפד בעתון ההשקפה גליון ל״ד, משנת תדם״ג ע״י ב״צ טראגאן.

יעקב בורלא.

בכתב שליתות אחד משנת תקפ״ז׳ אשר ניתן ע״י רבני חברון להרב מנחם בורלא בן ד.דב יעקב הנ״ל שיצא בעת ההיא בשליתות עצמו׳ נזכרו מקצת תהלותיו ושבחיו. ושם יכונה אבי השד״ד ״ראשון לכל דבר שבקדושה הרב המובהק וכר״. ראוי להזכיר כי היה גיםו של הרב ישראל אליקים מתבד ספד ״שם יוסף״׳ מתושבי וממנהיגי הכוללות בתבדון. תתום עם רבני וגאוני ירושלים, על הסכמה בענין בטול התזקות משנת תקנ״ז ״שלא יהיה בעיה״ק שום חזקה וזכיה בכל מנוי מצרכי צבור שכל אשר שרת באיזו מצרכי צבור החזיק במעוזו בזרוע לו ולבניו אחריו, וכמה תקלות וקלקולים יצאו מזה״. מגנזי ירושלים חוב. ג. עמ. לה.

יעקב חי בורלא

בנו הבכור שלר' יהודה בורלא. יליד ירושלים ואחד מחזניה הצבוריים המפורסמים. החזיק בביתו זמן רב חברת בעלי בתים שנודעה בשם ״חמד בחורים״ וחבריה למדו בקביעות בשבתות ובלילות. שנים אחדות היה מורה ללמודי הדת, בבית הספר של אגודת אחים הלונדוניתבירושלים, בהשתתפות הרב אליהו משה פאניזייל הדפים בשנת תרל״ג ס' בשם מרפא לנפש, והוא לקוטים מס' הזהר   וכו' במגמה ״לזכות את עצמו ואנשי בריתו מאירים ומזהירים חמד בתורים״. את הקדמתו לספר זה מסיים במלים אלו: פי המדבר מועט מן המועט הראוי

לבילה לא ידעתי דבר לישנא קלילא, זעיר שם יעקב חי בורלא. הרב אברהם אשכנזי בהסכמתו לספר הנ״ז יכנה אותו: נטע נעמן ידידי וחביבי חזק במצוות איש אשד כלבבי וכו. 'המחבר שלח כנהוג בימים ההם העתק מספרו לסיד משה מונמיפיורי, והלה הודה לו במכתב נאה בצרוף ״תרומתו המצעדה״. בהסכמת הרבנים מרפ״א ויש״א על ספרו ״יגל יעקב״ יקרא:

החכם השלם והכולל מגזע היחס והמעלה בנן של קדושים תזדן במצוות וכו.״ — נלב״ע בירושלים ביום כ״ט אדר תרנ״ב. חלקת מחוקק שורה ז. סי׳ סט.

ישראל יעקב בורלא

מגדולי רבני ירושלים בראשית המאה החמשית לאלף הששי. נשא את שמו של בן זמנו וקרובו הרב ישראל יעקב אלגאזי. היה אב״ד בירושלים בימי מהרי״ט אלגאזי. חתום על הסכמה אתת משנת תקנ״ו, האוסרת לקפח שכרם של הש״ץ ושמשי מקהלות ההולכים להשתטח על קברות הצדיקים וקבר רחל. והוא הראשון לחותמים ועמו יחד הרבנים יצחק קובו, משה מרדכי יוסף בכר מיוחס. עוד תתום בתקנות ירושלים עם מהרי״ט אלגאזי, הרה״ג אפרים נבון בע״ס מחנה אפרים ועוד. כל ימיו היה מגבאי ק״ק איםטמבולים והש״ץ הראשי בו. ספרו אשר חבר בשם ״מקור ישראל״ שו״ת הכולל גם תשובות של בנו הרב יהודה בכור בורלא שקרא ״נחלת יהודה״ נדפס אתר מות האב והבן, ע״י נכד הרב המחבר הראב״ד יוםף נסים בורלא ירושלים תרמ״ב. ובשטר חזקה על תצרו משנת תקצ״ו נזכרים יורשיו: אחיו ר׳ חיים בורלא, בנו יוסף בורלא, היתום אפרים בורלא, מקום החצר בתראת אל שראף, ומחירה אז אלף וחמש מאות אריות. חתומים שם: הרב אג'ן, רפאל חיים הלוי, ור' ש״ם חד״ש פינסו. בהקדמה לספר מקור ישראל, יתואר ע״י נכדו ז״ל בשם:— ״האדם הגדול רכב ישראל ופרשיו קדוש יאמד לו וחסיד בכל מעשיו, אב בחכמה וראשון לכל דבר שבקדושה מר קשישא הרב הגדול וכו', תנא ירושלמאה הגאון האמתי עטרת תפארת כלו בהדרת ח״ק לישראל וכו'.״ נלב״ע בירושלים ביום ד. תשרי התקנ״ט.

מנחם ב״ר יעקב בורלא

מתושבי עיה״ק חברון בשנת תק״פ לערך. סמוך לעת ההיא סבלו היהודים הרבה מצד שכניהם הערבים, כפי הנזכר בקורות התקופה. בכתב השליתות שנתנו אז ראשי ומנהיגי כוללות עדת הספרדים לחרב מנחם בן הרה״ג יעקב בורלא זלה״ה שנסע לחו״ל כשליח לעצמו נזכרים המקרים והמאורעות בלשון מליצית מחרידה.

״… קול כאובות מעיר בתי אבות מהעת ועולה, נהי ויללה נעו כל העם בבכיה בבכי תמרורים מי המרים, כי אבד מנוס מן הרועים ואבדה עצה מרבנים ילדי העברים קצף עובר עלינו, עברה וזעם וצרה זקוקין דנורא וביעורין דאשה ארץ רעשה ברוגז וברעש גדול מפרק הרים ומשבר סלעים וספו בתים עד רדת חומותיה… כי בא סוס ורכב מצרים ופרשיו וכל שרי נדודיו עלו עליה למלחמה יום כ״ח תמוז מוט התמוטטה ארץ וכל יושביה כי נהפכו עליה ציריה. מקול זועות ותרועות וצחצוח חרבות ותבקע העיר ובאו בה פריצים וחללוה. וכיון שניתנה רשות למשחית ניתנו למשסה יעקב וישראל לבוזזים, כדינים הנאחזים ויבוזו ויחפרו כ ל טמון בארץ צפון לא השאירו עוללות כסף וזהב ושמלות, לא נשאר בלתי אם גויתנו מוכים ומעונים ערום ועריה … אוי מה היה לנו אף זה מן התוכחות וספדה הארץ משפחות משפחות׳ וכו' החכם השלם והכולל בן הרב הכולל ענותן כהלל כמוהר״ר יעקב בורלא, נין ונכד לשני המאורות הגדולים , ראשון לכל דבר שבקדושה הרב המובהק כמוהר״ר מנחם בורלא זלה״ה ומהאי ניסא הרב המובהק ונוגה לו כברק ח״ק לישראל כמוהר״ר יוסף אליקים הרב המחבר ״שם יוסף״ הוא ההולך קדמת אשור,כי צר לו מאוד בסבת עשויה היותו דר ברחוב הגויים חוץ ללקלעי החצר נלכד בשחיתותם ותבחר מחנק נפשו מראות ביתו ריקם ריקם״.

חתומים על כתב זה מתאריך תקפ״ז הרבנים: יום טוב רחמים הלוי, ברוך תורג'ימאן, יצחק רפאל שאול הדון, ועליו בא אשור רבני ירושלימ: שלמה משה סוזין, חיים אברהם גאגין, יהודה בכמוהר״ר רפאל נבון. כעבור זמן היה בשליחות חברון ת״ו. בית האוצר לר״פ גרייבםקי ב. עמ. ז.

שמואל בורלא

מתושבי יאנינא שהתישב בירושלים, בראשית המאה השביעית לאלף זה. מתוך היותו נתין יון ומגבירי עיר מושבו לפנים, נמנה ע״י ממשלתו לקונסול שלה בירושלים. זקני העיר עוד יזכרוהו, בהיותו דר ע״י ק״ק איסטמבולים בעיר. נפטר בירושלים בשנת תרל״ו.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-משפחת בורלא

עמוד 140

DOCUMENT E Révélation inédite!

La catastrophe d" Egoz – compte-rendu d'enquête de l'équipage du "Kabo־de־Gata'

• Témoignage de Benyamin Rotem, alors officier de renseignements à l'état-major à Paris:

Le 14.1.1961, Hertzel Sher a pris contact avec le port de Alméria afin de se renseigner si le bateau de pêche susnommé, qui a repêché les trois membres de l'équipage d'Egoz, était rentré à port. Il s'est avéré que le bateau était revenu à la base avant le lever du jour. Dans la soirée de ce même jour, je suis arrivé à Alméria, et j'ai questionné le capitaine et les membres de l'équipage du bateau.

• Témoignages du capitaine du "Kabo-de-Gata" et de l'équipage du bateau:

Dans la nuit du 10.1.1961 au 11.1.1961, avant le lever du jour, leur bateau pêchait avec d'autres bateaux aux alentours de la baie de Al-Hoceima. Etant donné que la tempête s'amplifiait, le capitaine a décidé de chercher un abri dans la baie. Il se sont approchés du port et ont jeté l'ancre au-delà du brise-lames [signalé par un b sur la carte plus loin]. Entre 05:30 et 06:00, le 11.1.1961, ils ont entendu des appels en provenance d'une barque à rames qui s'approchait de leur bateau. Sur la barque, il y avait trois espagnols. Après qu'ils aient été hissés à bord, ils on: raconté qu'à 10 miles de ce même endroit, en direction de Gibraltar, leur bateau, sur lequel se trouvaient 40 personnes, a fait naufrage.

Le capitaine a démarré aussitôt et navigué vers cet endroit [signalé par un C sur la carte]. Ils sont arrivés sur les lieux après environ une heure, sachant que la vitesse maximum est de 9 nœuds à l'heure. Pendant environ une demi-heure, ils ont tournes dans les parages dans lesquels, selon les rescapés, leur bateau a fait naufrage, mais n'ont aperçu ni bateau ni autres rescapés. A 07:30, le capitaine a décidé de faire un rapport et de demander de l'aide pour effectuer des recherches. Selon ses dires il a retardé l'appel pour la raison que les rescapés lui auraient raconté la nature c; leurs activités et le type de passagers transportés sur le bateau qui a fait naufrage. C'est pourquoi, il avait conçu d'essayer de sauver ces personnes et de les faire passer clandestinement dans un port espagnol. L'absence d'annonce immédiate de la catastrophe provenait de l'espoir qu'il avait, en conformité aux informations reçues par les rescapés, de pouvoir sauver les passagers, mais craignait que les pouvoirs marocains n’empêchent leur transfert vers un port espagnol. Cependant, après des recherches qui ont duré entre une demi-heure à trois-quarts d'heure, et ayant constaté qu'il n'avait réussi à trouver aucun des passagers du bateau, c'est pourquoi il a décidé de lancer un appel à l'aide et de faire un rapport sur la catastrophe et sur les trois rescapés. Ils ont continué à effectuer des recherches et entre-temps se sont joints à eux d'autres bateaux de pêche. Plus tard seulement, avant midi, sont arrivés deux avions de Gibraltar qui ont commencé à indiquer aux différents bateaux l'endroit où se trouvaient les victimes de la catastrophe. Selon les indications des avions il devait retourner en direction sud-est, jusqu'à proximité des îles Penon de Al-Huceima [signalé par un D sur la carte].

Jusqu'à la tombée de la nuit, ils ont trouvé les corps d'une femme et de quatre enfants. Les cinq victimes sont mortes de froid et non de noyade. Toutes portaient des ceintures de sauvetage et leur tête se trouvait au dessus du niveau d'eau. Tout au long de la journée, il y eut des appels radio du propriétaire du bateau à Alméria lui demandant de rentrer à ce port et non à Al-Hoceima. Du fait qu'en raison de la tombée de la nuit les recherches étaient interrompues, il a décidé de naviguer en direction de l'Espagne, le garde-côte de la police marocaine l'a poursuivi et l'a contraint à entrer au port de Al-Hoceima.

A ce moment, un jeune homme espagnol a raconté aux membres de l'équipage avoir vu à 06:00 du matin sur la plage non loin de la ville, une ceinture de sauvetage du même type que celles portées par les victimes.

Aussi le médecin légiste me fit savoir que la femme repêchée par mon bateau était morte de froid deux heures environ avant son repêchement. Le médecin a raconté qu'en effet, l'un des corps trouvé par un autre bateau de pêche était encore chaud lorsqu'il a été retiré de l'eau. Les membres de l'équipage d'Egoz ont été arrêtés par la police. Le capitaine d'Egoz, frappé de stupeur, pleurait, et n'a formulé aucune demande à transmettre à ses proches.

3. Compte-rendu de l'évènement raconté par le capitaine d'Egoz au capitaine de "Kabo-de-Gata'

(Le capitaine d'Egoz sera appelé Francisco):

A trois heures du matin du 11.1.1961, l'Egoz naviguait environ à 10 miles de Al-Hoceima en direction de Gibraltar, à une vitesse de cinq miles à l'heure. En raison du vent et des hautes vagues le capitaine a décidé de réduire sa vitesse, et d'attendre que se calme la tempête. Dans ce but, il a arrêté l'un des trois moteurs, et a fait fonctionner les deux autres à une vitesse de 900 tours minute, c'est-à-dire moins de la moitié maximum (2000 tours minute).

Soudain, l'un des membres de l'équipage s'est aperçu que de l'eau s'engouffrait par le fond du bateau. Francisco a activé les trois moteurs à la vitesse maximum et a dirigé le bateau en direction de la côte. Dans cet état, ils n'ont réussi à naviguer que quelques minutes seulement, alors que l'eau était arrivée à hauteur des moteurs qui ont cessé de fonctionner.

Francisco a alors ordonné aux quatre membres de l'équipage de descendre le canot de sauvetage qui était attaché au toit de la cabine des passagers jusqu'au pont, le radiotélégraphiste et le mécanicien sont descendus lancer des s.o.s et aider les enfants à mettre leurs ceintures de sauvetage. Francisco est retourné à la cabine de pilotage.

Le bateau a commencé à s'enfoncer de plus en plus vite. Deux membres de l'équipage ont eu le temps de descendre le canot en mer et de sauter dedans avant que le bateau ne s'enfonce totalement. Après le naufrage d'Egoz, les deux membres de l'équipage ont continué à appeler le capitaine, le radiotélégraphiste et le mécanicien et à les chercher. Après un certain temps, ils ont trouvé le capitaine [les membres de l'équipage du "Kabo-de-Gata" ont confirmé que Francisco était entièrement mouillé]. Ils ont continué leurs recherches sans trouver d'autres personnes et alors ils ont décidé de ramer en direction des lumières des barques de pêcheurs et demander de l'aide.

• les observations du capitaine du "Kabo-de-Gata'

1. Francisco s'est trompé dans l'indication de l'endroit de la catastrophe. Il est impensable qu'il se trouvait au moment du drame à 10 miles de notre bateau. Si en effet les heures indiquées par les rescapés sont exactes, c'est à dire: à 03:00 contatation du trou au fond du bateau. Ensuite Egoz navigue vers la côte jusqu'à 03:10 ou 03:15, l'heure à laquelle le bateau a coulé, et de 03:15 à 03:30 les recherches de rescapés sont effectuées et à ce moment ils décident de quitter les lieux afin de chercher du secours, donc ils ont réussi à ramer sur une distance de 10 miles dans une mer agitée et un violent vent de face pendant deux heures. Cela ne me parait pas plausible. A mon avis, l'Egoz a fait naufrage à un endroit beaucoup plus près [signalé par un E sur la carte]. Même l'endroit où l'on a trouvé les corps et également l'heure à laquelle le jeune espagnol a vu les ceintures de sauvetage prouvent que la catastrophe s'est produite beaucoup plus près de la côte.
2. Un homme fort, qui sait nager, peut sauver sa propre vie et arriver à la côte par ses propres moyens.

• Existence d'une possibilité de trouver des rescapés qui ont réussi à atteindre la plage:

1. Si la ceinture de sauvetage qui a été vue sur la plage provient d'Egoz, on peut alors émettre l'hypothèse qu'elle est arrivée là-bas par l'un des rescapés. Selon les dires du capitaine, il est difficile de supposer qu'elle soit arrivée à l'aide de courant marin et qu'elle se trouvait déjà sur la plage à 06:00 du matin.
2. Selon Hertzel Sher, l'un des pilotes d'avion qui a participé aux recherches lui a raconté qu'il a vu sur l'un des rochers un homme appeler à l'aide en agitant une chemise jaune. Le pilote a dirigé l'un des bateaux en direction de cet homme. Hertzl interrogera le pilote et vérifiera avec lui ce qu'il a vraiment vu.
3. Le "Kabo-de-Gata" a pris une deuxième fois la mer, le 15.1.1961, pour se rendre à Al-Hoceima

Le bateau reviendra après 10 jours. Le capitaine avait promis qu'il rentrera au port et essaiera d'enquêter le plus possible sur les détails connus dans la ville à propos de la catastrophe. Lorsqu'il reviendra (25.1.1961) il nous fera part de ce qu'il a appris.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites

Page 430

יהודה אדרעי אחי ר׳ שלם, מחכמי פאס במאה החמישית.

משה דרעי הי במאה הי״ב לספירת הנוצרים. נולד כנראה בדרעא ונקרא דרעי על שם מקום הולדתו. למד תורה בלוסינה שבספרד אצל ר׳ יוסף בן מיגאש, חזר למארוקו התיישב בפאם והתפרסם לחסיד ובעל מעשים. ידיעותינו עליו לקוחות ברובן מעדותו של הרמב״ם שנזכיר להלן. חזה את הגאולה כקרובה והודיע על כך לציבור שנטה אחריו מתוך אמונה שלימה, לפני הפסח הודיע להם שבניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להגאל, וכמו שאבותינו נשלו את המצרים, כך עלינו לעשות בגאולה הקרובה. ומאחר שבפסח זה אנו נגאלים, לכן על כל אחד לקנות מהגויים כלי כסף וכלי זהב בהקפה, אפילו במחירים מופרזים ולהתחייב על התשלום לאחר הפסח, ובין כה אחר הפסח לא יהיה לגויים ממי לגבות. העם שנטה אחריו, מילא אחרי הוראותיו, למרות אזהרותיו של ר' מימון אבי הרמב״ם. התוצאה פסח הגיע, הגאולה לא באה והיהודים נאלצו לשאת בעול החובות הכבדים שהתחייבו לגויים, דבר שרושש את כל עשירי הקהילה, ור׳ משה דרעי עצמו ברח ועלה לארץ ישראל. וזה תיאור המעשה ב״אגרת תימן״ להרמב״ם״… כי לפני המשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעא אל ארץ אלאנדלס ללמוד תורה מפי ר יוסף הלוי ז״ל בן מיגש, אשר שעמתם את שמעו. אחרי כן בא אל בירת ארץ המערב, כלומר פאס, ונקהלו אליו אנשי המקום, כי חסיד ומעולה וחכם הוא אמר להם: הנה משיח קרב ובא… ונמשך העם אחריו והאמינו בדבריו. והיה אבי מורי זצ״ל(:=רבי מימון) מסיר את לב העם מאחריו…

הוא ניבא נבואות ונתקיימו כל אשר אמר… אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל פסח, וצוה אותם למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השוה דינר בעשרה דינרים… ועשו כן. וכשבא הפסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער והחובות רבו על העם… ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל…״. הרמב״ם בתשובותיו מזכיר את ישיבת ר׳ משה דרעי בארץ ישראל ומסתייע ממנו לדבר הלכה, קיימת סברה שנולד בפאס וממנה הלך לדרעא, אבותיו באו מספרד לפאס. וכי הוא חי במאה התשיעית והיה מורו של סלמון בן ירוחם הקראי. אולם מתקבלים יותר הדברים שהובאו באגרת תימן עליו ועל זמן פעולתו.      

ב י ב ל ׳: א. הלקין, ״אגרת תימן״ נויורק, תשי״ב, ענד 99 101—103; א. ח.     

פריימן ״תשובות הרמב״ם״ (ירושלים תרצ״ד) עט׳ 9 סי׳ ז; ח.ז.הירשברג ״תולדות היהודים באפריקה הצפונית״, ח״ב עט׳ 86—89. ״מלכי רבנן״ בערכו;״נר המערב״ עט׳ 26.

שלום אדרעי חי במאה הה׳ נחשב בין גדולי הרבנים בתקופה. כנראה שכיהן בהתחלה כסופר שטרות ויש לנו ממנו הרבה העתקות וקיומי חתימות.

אחרי כן התמנה לדיין בבית דינו של ר׳ יהודה בן עטר (יתכן שהיה תלמידו) עם הרבנים יעקב אבן צור, יעקב אבן מלכא, אברהם בן עלאל, שמואל אלבאז ועוד. הוא חתום על הרבה פס״ד שחלקם נדפסו בספרי שו״ת של חכמי התקופה בעיקר ב״משפט וצדקה ביעקב״ וחלקם עודם בכתובים. חיבר דרשות כת״י, חידושי ש״ס שמהם נמצאים כיום בבית מדרש לרבנים בנויורק, קובץ על מסכתות ברכות ותענית ומכיל כמאתים דפים. הוא חתום על כמה תקנות שנתקנו בין השנים התפ״ט—התק״א/ 1741—1729 עם חכמי פאס. הוא אחי ר׳ יהודה הנ״ל.

ב י ב ל ׳: כרם חמר, תקנות, קד—קח, קנא—קנה, קס, קסה—ו, קסט, קע; נר המערב, עט׳ 142; מלכי רבנן, דף קיב—ד).

אברהם אזולאי [א] מדור המגורשים. היה גדול בתורה ומתואר על ידי נכדו ר׳ אברהם בהקדמתו לספרו ״חסד לאברהם״: ״…החסיד העניו נעים זמירות החכם וכו'״ מבני דורו היו הרבנים שלמה בן מלך ושמעון בן לביא.

אברהם אזולאי [ב] ב״ר מרדכי. נולד בפאס בערך בשנת הש״ל ונפטר בחברון בשנת הת״ג/1643—1570. בפאס רכש את ידיעותיו המפליגות בתלמוד, בפילוסופיה וקבלה. בשיטתו הקבלית הושפע הרבה מהספר ״פרדס דמונים״ של ר׳ משה קורדובידו. אחר התלבטות נפשית בין הפילוסופיה לקבלה החליט לבחור בחכמת הקבלה אשר לה הקדיש כל כוחותיו. כנראה בהשפעת הקבלה וקושי הגלות החליט לעזוב הגולה ולעלות לארץ ישראל. הוא עלה ביחד עם קבוצת עולים מפאס. התיישב בחברון אחר כך עבר לירושלים ובמגיפה שהיתה בירושלים, חזר לחברון.

הוא שהה תקופה מסויימת גם בעיר עזה. בחר לשבת בחברון מאחר שהיתה באותה התקופה מרכז חשוב של מקובלים, בחברון התיידד עם ר׳ אלעזר בן ארחא. על יציאתו מפאס, עלייתו וקשיי הקליטה בהם נתקל הוא כותב בהקדמת ספרו ״חסד לאברהם״: ״… זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי בחלד, עיר מולדתי פאס, עיר גדולה במעלה ותהלה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים… להתחמם כנגד גחלתן… ויהי כי הקיפו עלי הימים רוש ולענה… ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו עיר קברות אבותי ע״ה עיר פאס המהוללה… ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק, ודלתי ביתי נקי מנכסי, וחמדתי לגור בארץ ישראל… היא חברון, ויהי היום בשנת השע״ט… ואמלטה אני וביתי לעיה״ק ירושלים וגם שם היה חרון אף ה׳ ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות… אשר נמלטו בציון עה״ק מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככולם באו בחדרי שערי מות… ואני ובני ביתי אל סביבות חברון…״. מדבריו אנו לומדים שעזיבתו את פאס היתה לרגל פורענות שהיתה בה, וכי עזבו עמו הרבה מיהודי פאס, וכי מרבית העולים התיישבו בירושלים ורובם נספו במגיפה של שנת השע״ט. ר׳ אברהם חיבר הרבה ספרים, אך נדפסו רק לאחר מותו. חיבוריו שחיבר בהיותו בפאס נאבדו בדרך עלייתו לארץ. ובשבתו בארץ חיבר אחרים. מחיבוריו נזכיר ״אור הלבנה״ שנדפס לראשונה בתרנ״ט/1899, ״אור החמה״ שהשלים את חיבורו בשנת השע״ט/1619 ונדפס בתרנ״ו—ח/ 8—1896, ״אור הגנוז״ שנשאר בכת״י לארבעת חיבוריו הנ״ל קרא ״קרית ארבע״, ״זהרי חמה״ שהשלים את חיבוריו בשנת השפ״ב/1622 הוא קיצור לספר ״ירק יקר״ מר׳ אברהם גאלאנטי — תלמיד הרמ״ק והוא פירוש לזוהר. נדפס בשנת התרמ״ב/1882. ״הסד לאברהם״ נדפס בשנת התמ״ה/1685. דן בעקרונות הקבלה לפי שיטת הרמ״ק עם הארות והערות משיטת האר״י ז״ל. ״כנף רננים״ ו״מעשה חושב״, שניהם בכת״י והם נשענים על ״ספר הכוונות״, ״בעלי ברית אברהם״ פירוש קבלי על התנ״ך נדפס בתרל״ג/1873. ״אהבה בתענוגים״ פירושים למשנה אשר נדפס ממנו רק על מסכת אבות ועדויות.

מצאצאיו היו גדולי המקובלים והחכמים בדורות הבאים וביניהם החיד״א. (ראה הטבלה המצורפת).

ר׳ מרדכי אזולאי

ר׳ אברהם אזולאי

בן בתו

ר׳ דוד יצחקי

בן בתו חנה

ר׳ בנימין זאקי- נפטר בת״ע/1710

ר׳ יצחק אזולאי

נולד בחברון בשנת שע״ט/1619 נפטר בת"ע 1710

ר׳ ישעיה אזולאי נפטר בשנת תצ״ב/1732

ר׳ ישראל זאבי

ר' יצחק זרחיה אזולאי

נולד בשנת תס"ב-1702 נפטר בירושלים בשנת תקכ"ה 1765

ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי נולד בירושלים בשנת תפ״ד/1724

            נפטר בירושלים בשנת תקב״ה/1765 נפטר בליוורנו בשנת תקס״ו/1806

ראה טבלת שושלת יוחסין באנציקלופדיה יודאיקה (באנגלית), 1970, כרך ד׳, עמ^׳

1017. 1017.

רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה

עמוד 254

לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

מַקורדוברה, חי שם ובטורטוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

פייטן זה, הנזכר אצל משה אבן־עזרא, היה, כנראה, בנו של יצחק אבן־מר־שאול. המדקדק והמשורר המהולל מלוסינה ״עיר היהודים״. מסתבר שלוי חיבר את הפיוט הנאה ״לבבתיני אחותי״; בראש־בתיו חתום השם ״לוי בן יצהק״ ובכתב־ יד קדום, מן הגניזה המצרית, הכולל העתקת הפיוט הנ״ל, רשום ״לר׳ לוי בן מר שאול״.

המשורר שר כאן את אהבת שני החושקים הנצחיים, כנסת ישראל והקב״ה, ובשבילנו זוהי אחת הדוגמאות הראשונות לשימוש האליגורי ב״שיר השירים״ בתקופה הספרדית. לוי אבן־מר־שאול חיבר, כנראה, גם את ״יום לריב תעמוד״, אחת הסליחות הידועות ביותר שבמחזורי צפון אפריקה. וכאן הצליח לתת ביטוי נמרץ לאימה התוקפת את האדם אחרי מותו, בתתו את הדין לשופט העליון.

[53]

אהבה(?)

"לִבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי / אֲשֶׁר פְּנֵי דַּמֶּשֶׂק צוֹפָה,

בְּחַד עֵינַיִךְ בִּהְיוֹתִי / וְנַפְשִׁי מְאֹד לָךְ נִכְסָפָה

יוֹם קָרָאתִי, בִּרְאוֹתִי / כְּחוּט הַשָּׁנִי הַשָּׂפָה:

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָהּ / כְּמוֹ שַׁחַר יָפָה?"

5 "בְּלֶכְתִּי כַּאֲשֶׁר נִפְרַדְתִּי- / וְעֵינַי כְּחוּלוֹת בְּלִי כַּחַל-

רַצְתִּי וְחַשְׁתִּי וְחָרַדְתִּי / בְּשִׁמְעִי אֶת קוֹל הַשַּׁחַל.                

עֲנִיתִיהוּ וְלֹא מָרַדְתִּי / וַיְהִי בְּלִבִּי כְּמוֹ גַּחַל:

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי / לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנַּחַל.

יוֹם עָמַדְתִּי וָאֵפֶן / בְּבֵיתִי בְּעַד הַחַלּוֹנִים,

10 צָפַנְתִּי לַף דּוֹדַי, פֵּן / יִרְאוּנִי עֵינֵי יוֹנִים,

חוֹשְׁקָם צָפוּן וְצוֹפֵן / מִבֵּין הֲדַסִּים רַעֲנַנִּים –

לֵאוּת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן / הֵנֵצוּ הֲָרִַמּוֹנִים". [53]

פיוט המיוסד כולו על רעיונות מ״שיר השי­רים״ בפירוש אליגורי. החושק, והוא הקב״ה, פונה לכנסת ישראל חשוקתו (1־4) המשיבה לו (5־12). — חתימת השם: לוי בר יצחק (לבבתיני, ונפשי, יום, בלכתי, רצתי׳ יום, צפנתי, חושקם).

1. 1. לבבתיני — שה״ש ד, ם; צופה — שם ז, ה. 3. יום — ביום שראיתי את שפתיך הנהדרות(שם ד, ג) וקראתי. 4. מי זאת — שם ו, י. נפרדתי — בגלות; כחולות — אפלות מצער. השחל — האויב. 7. עניתיהו — את חושקי. 8. אל גנת (שם ו, יא) — לראות אם הקץ קרוב. 10. צפנתי (שם ז, יד) — הסתרתי; יונים — אויבים. 11. חושקם — הקב״ה; וצופן — וצופה (עיין ן׳ עזרא לתה׳ י, ח); מבין הד­סים — זב׳ א, ח. 12. לראות — שר,״ש ו, יא.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן– לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

עמוד 170