מורשת יהדות מרוקו

יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי

חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

אחרי חורבן קורדובה בשנת 1013 נפוצו תושביה היהודים לכל קצות ספרד. כמה ממשכיליה וסופריה המובהקים תקעו את אהלם בסאראגוסה שבצפון־מזרח המדינה. עיר זו הפכה לבירת אחת הנסיכויות החשובות שקמו על חורבות המדינה המוסלמית האחידה, והמהגרים וילידי המקום כוננו כאן אחד ממרכזי התרבות היהודית במאה הי״א והעשירו את השירה ואת המדע גם יחד. אחד הקשישים בין משכילי סאראגוסה היה אבו עמר יוסף אבן־חסדאי, בן למשפחה רמת־היחם וידיד נעוריו של שמואל הנגיד. יש לשער, שגם יוסף עבר לסאראגוסה מן הדרום. כנראה לא הרבה אבן־חסדאי לחבר שירים, ולא אנו בלבד אלא גם בני הדור שלאחריו לא הכירו אלא מקצת מן המקצת מפרי עטו. בידינו נמצאת כיום המפורסמת שביצירותיו, אשר זכתה לשם מיוחד — ואל יהא הדבר קל בעינינו, שהרי בתקופה הספרדית לא ניתנו שמות לשירים אלא במקרים נדירים מאוד. אותו שם, ״השירה היתומה״, אינו בא להביע רוח בדידות או יתמות, אלא מותאם להוראת המלה ״יתימה״ הערבית, והיא ״יחידה במינה״, שכן בשירתו זאת ראה המחבר את יצירתו העיקרית. היא נועדה לשמואל הנגיד ועל כן עמל לשכללה

ככל האפשר«

אֲרוּסָהּ אַתְּ(-הנגיד)-וְהִיא לָעַד בְּתוּלָה,! וְאִם לָהּ אָב(-המחבר) וְהִנֶּהָ יְתוֹמָה!

(שירה יתומה, 43)

לחיבור ״השירה היתומה״ נתעורר אבן־חסדאי בהשפעת מאורע, שפרטיו אינם ברורים לנו היום. שואה ירדה אז על אחת מקהילות ישראל והחריבה אותה עד היסוד, ובין שרידיה־פליטיה נמצאו שני אחים, אולי קרובי משפחתו של המשורר. הוא החליט לפנות לנגיד ידידו, שיקבלם תחת חסותו והכניס את בקשתו לחלק האחרון של שירתו. כנראה נכתבה יצירה זו בשנת 1045, כי הוא מזכיר בה לשבח את הנער העילוי יהוסף (נולד בשנת 1035) ה״משעשע במשנה״, וקרוב לוודאי שהוא קיים את הכלל של מסכת אבות: ״בן עשר למשנה״. הנגיד השיב לאבן־חסדאי אף הוא בשירה רבת־פאר והידור, ובין השאר הודיע לו שעניינם של שני האחים יהיה בראש דאגותיו.

משכילי התקופה הספרדית החשיבו ביותר את ״השירה היתומה״׳ ומשה אבן עזרא מייחד לה, שלא כמנהגו, שורות מספר בסקירתו על התפתחות השירה העברית. הקורא בן־זמננו אולי יתלהב פחות ממנו משפע ״קישוטי המליצה״ שביצירה זו; אולם גם הוא ידע להעריך את מלאכתו ואומנותו של המחבר המתגלות בכל פרט ופרט, וחושבני שיש ב״שירה היתומה״ לפחות שתי פיסקות הגורמות עונג אסתיטי רב: הפתיחה המתארת את נדודי־הלילה של דמות הצבי המגיע לערשו של המשורר ונראה לו בחלום, ושורת האנטיתיזות (הקבלות־ שבניגוד) השנונות על סגולות עטו של הנגיד.

שירה יתומה

הֲלִצְבֵּי חֵן גְּבוּרַת אוֹן וְעָצְמָה / לְהִתְעַטֵּף רְדִיד אָפֵל כְּשַׂלְמָה

וְלִרְעוֹת כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף וְלִתְעוֹת / בְּעִי מִדְבָּר מְעוֹן פַּחַד וְאֵימָה

וְלָצֵאת מֵחֲדָרִים אֶל חֲרָדָה / וּמֵהֶמְיַת נְבָלִים אֶל מְהוּמָה?-

יצירה זו נתפרסמה אצל יהודי ספרד בשם ״שירה יתומה״ ויתכן שהוא ניתן לה כבר על ידי המחבר (לפי הרמז בבית 43); אלחריזי מביא אותה בתוספת התואר הנ״ל. יש לפרש אותה לפי הוראת המלה הערבית המקבילה (יתימה), ״יחידה במינה״. השירה היתומה נכתבה לכבודו של שמואל הנגיד סמוך לשנת 1045 והנגיד השיב לאבן חסדאי בדברי שיר במשקלה. — משקלה של השירה היתומה: המרובה.

1—11. פתיחה שאין לה כל קשר לעצם הנושא, כמקובל ברבים משירי התהלה הערביים והעבריים. המשורר מתאר בגוף ראשון את חוויתו של חולה אהבה הזוכה ליהנות מחברת חשוקו בחלום לילה. הוא מגיע לענין העיקרי של שירו על ידי מעבר פתאומי ומפתיע (11—12) וגם זה נעשה בהתאמה לטעם אסכולתו הספרותית. 1. הצבי(גם העופר) — כינוי לחשוק בשירת האהבה הספרדית. החשוק מרוחק מחושקו (המשורר) ורק בלילה יוכל להתראות אתו. אז קמה דמות הצבי הישן מערשו ועוברת כל מרחק שהוא בלי מעצור ומבלי לפחד מפני הסכנות; גבורת און ועצמה – תמיהה על הגבורה שמראה היצור החלש והעדין;

להת­עטף — לשקוע באפלת הלילה, כדרך ״עוטה אור כשלמה״ (תה׳ קד, ב). 2. ולרעות — ציור ערבי שמקורו בחייהם של אנשי המדבר, המבלים את הלילות בחוץ ומסתכלים בצבא השמים; הכוכבים מדומים לעדר צאן; בעי מדבר (השווה מיכה א, ו; יר׳ כו, יח) — במקום שמם. 3. חרדה — הדרך המסוכנת;

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי

חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

עמוד 172