מורשת יהדות מרוקו

פיוט לפורים

נד. אל אלהים עזנו

שבח והודיה על נס הפורים. שיר מרובע בן שמונה עשר טורים.

חריזה: א/א/א/ב ג/ג/ג/ב ד/ד/ד/ב.

משקל: שבע הברות בצלעית.

כתובת: פיוט לפורים. נועם ׳כל עצמותי תאמרנה: ה׳ מי כמוכה׳, ולנועם ׳לדוד שיר ומזמור׳.

סימן: אני דויד בן אהרן חסין חזק.

מקור: א-כו ע״ב; ק־ כא ע״ב.

אֵל אֱלֹהֹים עֻזֵּנוּ / הַרְנִינוּ כָּבוֹד תֵּנוּ

מִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ / זִמְרָה אֵלָיו אֶעֶרְכָה ….כָּל

נִפְלָאוֹת עָשָׂה לָנוּ / בְּאוֹיְבֵינוּ צָרֵינוּ

עַל בָּמוֹתָם דָּרָכְנוּ / כְּמוֹ גַּת הַדְּרוּכָה…. כָּל

יוֹם קָם זָר עוֹבֵד חַמָּן / אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן

לְאַבֵּד עַם לֹא אַלְמָן / תּוֹחַלְתּוֹ מְמֻשָּׁכָה…. כָּל

דַּל וָרָשׁ בָּזוּי הָיָה / מִמִּשְׁפָּחָה בְּזוּיָה

כְּגָדֵר הַדְּחוּיָה / לֹא רִכָּא לֹא בַּר רִכָּא …. כָּל

וְלֹא שֵׁם לוֹ בְּמָתָא / לְבַד בֶּן הַמְּדָתָא

יְהִי שְׁמוֹ בִשְׁמָתָא / בִּקְלָלָה לֹא בְרָכָה …. כָּל

יוֹם כַּבִּיר מָצְאָה יָדוֹ / גָּדַל מְאֹד כְּבוֹדוֹ

חָקַק פָּסַל בְּבִגְדוֹ / וֶאֱלֹהֵי מַסֵּכָה…. כָּל

דְּבַר הַמֶּלֶךְ יָצָא / אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה

יִשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַרְצָה / בִּכְרִיעָה וּבִבְרֵכָה…. כָּל

בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים / כִּכַּר אֶלֶף צְרוּפִים

בְּהוֹצָאָה חֲרִיפִים / קָנָה עֵדָה נְסוּכָה …. כָּל

נוֹעֵץ עָרֵב אֶל לִבּוֹ / בַּאֲדָר יָרִיק חַרְבּוֹ

בִּשְׁלָשָׁה עֶשֶׂר יוֹם בּוֹ / תִּהְיֶה קַשְׁתּוֹ דְּרוּכָה…. כָּל

אָבַד הָאֵל עֲצָתוֹ / וְעַל פָּנָיו שִׁלְיָתוֹ

הָפַךְ וְיִתְלוּ אוֹתוֹ / עֲלֵי קוֹרָה אֲרֻכָּה…. כָּל

הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים / בָּנָיו זֶרַע מְרֵעִים

רָמִי קוֹמָה גְּדוּעִים / עֶרֶב שִׁמְשָׁם וַחֲשֵׁכָה… כָּל

רַבִּים הָיוּ רוֹדְפֵינוּ / דִּמּוּ לְאַבְּדֵנוּ

לוּלֵא שֶׁהָיָה לָנוּ / אֶל אֲדוֹן הַמַּמְלָכָה… כָּל

נֵס וָפֶלֶא נַעֲשָׂה / עַל יְדֵי אִישׁ וְאִשָּׁה

מָרְדְּכַי וַהֲדַסָּה / הִיא אֶסְתֵּר הַבְּרוּכָה…. כָּל

חוֹבָה לִשְׁלֹחַ מָנוֹת / מִבָּשָׂר וּמִגְדָּנוֹת

וּלְאֶבְיוֹנִים מַתָּנוֹת / שָׁעָה לָהֶם צְרִיכָה…. כָּל

סוֹפְרִים רִאשׁוֹנִים קָבְעוּ / יֹאכְלוּ רֵעִים יִשְׂבָּעוּ

יִשְׁכְּרוּ עַד לֹא יֵדְעוּ / בֵּין קְלָלָה לִבְרָכָה…. כָּל

יוֹם יַ"ד וְט"וּ שְׁנֵיהֶם / שֵׁם פּוּרִים קָרְאוּ לָהֶם

מָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם / וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה…. כָּל

נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים / הַיָּמִים יְמֵי נִסִּים

בְּיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים / בְּכָל דּוֹר וּמַמְלָכָה…. כָּל

חִזְקוּ עִמִּי וְגִלּוּ / בָּהּ תִּתְהַלְּלוּ

שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ / ה' מִי כָמוֹכָה…. כָּל

1. 1. אל אלהים… הרנינו: על-פי תה׳ פא, ב. 2. משירי… אערכה: על-פי תה׳ כח, ז, מ, ו. 3. עשה לנו: על-פי תפילת ׳על הנסים׳. 4. על במותם דרכנו: על-פי דב׳ לג, כט. גת דרוכה: גת שנרמסו ענביה, על-פי יש׳ סג, ב. 6-5. איש… ממושבה.• על-פי אס׳ ז, ו¡ יר׳ נא, ה; מש׳ יג, יב. 7. דל… בזויה: על־פי המסופר במגילה טז ע״א, המן היה בלן וספר של כפר קרצום. 8. גדר הדחויה: קיר העומד להתמוטט, על-פי תה׳, סב, ד. לא… ריכא: לא מלך ולא בן מלך, חסר ייחוס, על-פי ב״ב ד, ע״א. 9. ולא… המדתא: ׳אין לו שם בעיר׳, אינו חשוב כלל, על-פי מגילה שם, שם. 10. יהי שמו בשמתא: תבוא עליו קללה. שמתא: נידוי, חרם. שמו… שמתא: משחק לשון. 11. יום… ידו: על-פי איוב לא, כה; בר׳ כו, יד, וכנראה כוונתו ליום הכיפור, על-פי אס׳ ג, ז. 12. חקק… מסכה: על-פי אסת״ר ו, ב. ואלהי מסכה: על-פי וי׳ יט, ד. 13. דבר… ואשה: על-פי אס׳ א, יט; ד, יא. 14. בכריעה ובבריכה: על־פי לשון התחנון למוסף יום־הכיפורים. 15. בעשרת… ככר: על-פי אס׳ ג, ט. צרופים: נקיים ומזוקקים. 16. חריפים: מזומנים, עוברים לסוחר, על-פי כתובות ק, ע״ב. עדה נסוכה: כינוי לישראל. 18-17. נועץ… דרוכה: על-פי אס׳ ג, ז; שם, יג. 19. האל עצתו: על-פי תפילת ׳על הנסים׳ לפורים. 20-19. ועל… הפן: על-פי בר׳ א, לב. 20. ויתלו… ארוכה: על-פי אס׳ ז, ט-י. 21. הנה… מרעים: על-פי תה׳ עג, יב¡ יש׳ א, ד. 22. רמי… גדועים: על־פי יש׳ י, לג. ערבה שמשם: על-פי תה׳ א, א, וכאן: הגיעה שעת מפלתם. 23. רבים… רודפנו: על-דרך איכה ד, יט. 24. לולא… לצו: על-פי תה׳ קכד, א, ד. אדון הממלכה: כינוי לה׳, על־פי דה״א כט, יא. 25. נס… נעשה: על־פי תפילת ׳על הנסים׳. 26. אסתר הברוכה: על-פי הקריאות החגיגיות שלאחר ברכת ׳הרב את ריבנו׳ שלאחר קריאת המגילה. 27־28. הוכה… ממנות: ממצוות פורים, על-פי אס׳ ט, כג; מגילה ז, ע״ב. 29. סופרים ראשונים: כינוי לנביאים וכאן למרדכי ובית-דינו ותקנותיהם, על-פי אס׳ ט, יז-כט. 30. ישכרו… לברכה: על-פי מגילה ז, ע״ב. 32-31. יום… ככה: על־פי אס׳ ט, כו. 34-33. נזכרים… וממלכה: על-פי אס׳ ט, כח. 35. חזקו… וגילו: סיומת חגיגית. השווה: ׳חזקו וגילו כי שוד גמר׳ מהפיוט: ׳אחות קטנה׳ של אברהם חזן. 36. שירו… כמוכה: על-פי תה׳ קה, ב. כל… כמוכה: על-פי תה׳ לה, י, והוא פסוק המשולב בתפילת נשמת בקהילות שונות בצפון אפריקה. כאן שילבו את הפיוט ׳מי כמוכה׳ של ריה״ל לשבת זכור, וכנראה ביקש הפייטן להקדים לו פיוט זה והשווה חזן, השירה, עמי 277-276.

" ואתה תצוה את בני ישראל,
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,
( שמות כז, כ).
להעלות – נר תמיד"
נ-ר ת- מ-י -ד – אותו נדליק ל-ת-מ-י-ד בבית המקדש השלישי.
ת – צ – ו – ה }נוטריקון{: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.
עלינו לזעוק לאבינו שבשמים ש יגאלנו, ויקים מקדשנו.
"ואתה תצוה . משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון" (רבנו-אור-החיים -הק'. מט י)
מ – ש – ה = "מ' ה ש' היה ה'וא ש 'יהיה" ) רבנו-אור- החיים-הק'. קהלת א' ט').
מאת: הרב משה אסולין שמיר
בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:
תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמ' כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון }ובניו{ לכבוד
ולתפארת" )שמ' כח, ב(, הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמ' כח, מא) , וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת"
)שמ' ל, א(. דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומ ה" עם שלחן לחם הפנים
ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה".
כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה,
יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרש ה הקודמת "תרומה".
רבנו-אור-החיים -הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:
"למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".
"עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).
"עוד, למה אמר לשון ציווי? }הרי{ בפרשת תרומה, התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".
לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו
נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא
יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא ש מן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.
כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן
שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדש ו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.
לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה
את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן, לצד
התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.
כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה
תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".
גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".
רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה", ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על
ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה
למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש':
ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב:
"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמ' עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במילה "תצוה".
מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עש יתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל
שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמ', ו' יג'): "ויצוום
אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.
רבנו-אור-החיים -הק':
הביטוי "ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה. בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות
"לכל תלמיד חכם,
יש ניצוץ מנשמת משה רבנו"

מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני

ד. פעילותה של חברת כל ישראל חברים

חברת כל ישראל חברים נוסדה בפריז ב־17 במאי 1860 על ידי שבעה עשר יהודים במטרה לאגד יהודים ממדינות שונות למען מאבק משותף לקידום ענייניהם. בארצות האסלאם שאפה כי״ח לבטל את מעמד הד׳מי הנחות ולהעניק ליהודים שוויון זכויות עם האוכלוסייה המוסלמית. החברה מיעטה לפעול מול שליטי ארצות האסלאם, ונציגיה פנו בעיקר למעצמות אירופיות בבקשה שיעניקו חסות או אזרחות ליחידים או לקהילות בארצות האסלאם, וכך יוציאום מתחום השיפוט של השלטונות בארצות המוסלמיות. בדרך זו קיוותה אפוא כי״ח לבצע תהליכי אמנציפציה, אקולטורציה ואינטגרציה של יהודים בארצות האסלאם לא בחברת הרוב המקומי הערבי אלא בחברה האירופית. ירון צור הגדיר מהלך זה ״המוטציה הקולוניאלית של הרפורמיזם המערבי״: להבדיל מהרפורמיזם המערבי, שביקש לשלב את יהודי מערב אירופה כלכלית ותרבותית בחברת הרוב, כי״ח שאפה לשלב את יהודי ארצות האסלאם כלכלית בחברת הרוב המקומית אך תרבותית בחברה האירופית הקולוניאלית. כך בדיעבד הרחיקה, חברתית ותרבותית, את היהודים מסביבת מגוריהם.

הערת המחבר: המחקר הראשון המקיף על כי״ח נכתב על ידי נשיא החברה נרסיס לוון במלאת חמישים שנה לפעילותה. הספר תורגם על ידי אברהם אלמאליח; ראו לוון, חמישים. מחקר נוסף כתב אנדרה שוראקי במלאת מאה שנים לפעילות החברה. המחקר נכתב בצרפתית ולא תורגם לעברית. ראו שוראקי, מאה. במלאת מאה וחמישים שנה להקמת החברה יצא לאור ספר עב־כרם בצרפתית בעריכת אנדרה כספי, ובו מאמרים רבים, תעודות וסטטיסטיקות; ראו כספי, כי״ח. לשני מחקרים מקיפים על כי״ח ראו רודריג, חינוך; בר־חן, למען. רודריג כתב מחקר נרחב על פעילותה של כי״ח באימפריה העות׳מאנית; ראו רודריג, תורכיה. למחקר מקיף על כי׳׳ח במרוקו ראו לסקר, כי״ח2, וכן עבודת הדוקטור המפורטת אף יותר מהספר שפורסם בעקבותיה: הנ״ל, כי״ח.

כי״ח חרתה על דגלה גם את שיפור רמתם המוסרית של היהודים בארצות האסלאם על ידי הנחלת נורמות, ערכים והתנהגויות אירופיים. לתכלית זו הקימה החברה רשת בתי ספר שהתפרסה בקהילות צפון אפריקה, המזרח והבלקן. בבתי הספר עוצבה השקפת עולמם של התלמידים והוקנו להם ערכים, שפה ותרבות אירופיים, וליתר דיוק צרפתיים. בית הספר הראשון של כי״ח הוקם בתטואן שבצפון מרוקו בשנת 1862. אחריו נפתחו בתי ספר בדמשק ובבגדאד ב־1864, בוולום (Volos, היום ביוון) ב־1865 ובאדירנה ב־1867. בשנת 1913 ניהלה החברה 183 בתי ספר שבהם התחנכו 43,700 תלמידים. במרבית בתי הספר הוענק חינוך יסודי, אך בנוסף הקימה כי״ח בתי ספר מקצועיים וחקלאיים, ובמקרים ייחודים הקימה תלמודי תורה ואף שני בתי מדרש רבניים, אם כי אלה לא האריכו ימים.

בכל בתי הספר הונהגה מערכת הוראה אחידה בצרפתית שנקבעה על ידי הוועד המרכזי של החברה בפריז. תוכנית הלימודים כללה צרפתית כתובה ומדוברת, חשבון, גאוגרפיה, היסטוריה כללית, יסודות בפיזיקה ובמדעי הטבע, כתיבה תמה בצרפתית, עברית, תולדות עם ישראל בתקופה המקראית והבתר־מקראית ולימודי יהדות. על פי רוב הופקדו לימודי העברית ותולדות עם ישראל בידי רבנים מקומיים ולא בידי מורי כי״ח. בראשית פעילותה של הרשת נשלחו המורים מצרפת, אולם עם התרחבותה החלה החברה לבחור את המצטיינים שבתלמידי בתי הספר במזרח התיכון ובצפון אפריקה והכשירה אותם במשך ארבע שנים בבית המדרש École normale israélite orientale, שהוקם לשם כך בפריז ב־1867. בתום לימודיהם נשלחו המורים לקהילות שונות באגן הים התיכון, הפיצו תוכני לימוד אחידים בצרפתית והיו הלכה למעשה שליחים של כי״ח בקהילותיהם. בקהילות הם זכו ליוקרה רבה ונתפסו כבעלי סמכות. מעבר להיותם מורים ומחנכים הם שימשו כעין עובדים סוציאליים, כבעלי השפעה אפשרית על השלטונות, וכגורם מקשר בין הקהילות לגורמים אירופיים, כמו קונסולים.

בפרק החמישי בספרו ״חינוך, חברה והיסטוריה: ׳כל ישראל חברים׳ ויהודי אגן הים התיכון 1929-1860״ דן אהרן רודריג בסוגיה שאותה הגדיר ״מלחמת השפות״. בראשית הפרק קבע, כי ״למרות דאגתה של כי״ח להרים את קרנם של לימודי היהדות בבתי־ספרה, לימודי העברית היו ונשארו בבחינת בעיה״. בדומה לחינוך המסורתי, באופן רשמי נלמדה העברית בבתי הספר כדי לאפשר לתלמידים לקרוא את כתבי הקודש והתפילות. בימים שכי״ח ייסדה את בתי הספר הראשונים שלה כבר הייתה תנועת ההשכלה העברית בדעיכה והתנועה העברית הלאומית החלה לפרוח, ולמרות זאת לא גילתה החברה עניין בהפצת העברית החדשה. אף שמורי הרשת למדו את השפה העברית ואת מקצועות היהדות בבית המדרש בפריז הם לא הוכשרו ללמד מקצועות אלה. בבתי הספר של כי״ח קיבלה הצרפתית את מרב תשומת הלב, ואילו העברית נדחקה לקרן זווית. בראשית המאה ה־20 התרחבה התנועה העברית החדשה באירופה והתפשטה גם לארצות האסלאם, אם על ידי רבנים או משכילים ואם לעיתים על ידי בוגרי כי״ח עצמם. אז החלה להישמע ביקורת כלפי רשת החינוך על הזנחת השפה העברית והתרבות העברית החדשה. בשנות השלושים נתנה הביקורת את אותותיה וכי״ח ביצעה פעולות לשיפור החינוך העברי, אך עיקר השינוי התרחש רק לאחר מלחמת העולם השנייה.

כאמור, בית הספר הראשון של כי״ח במרוקו הוקם בתטואן בשנת 1862, ובהדרגה נוסדו בתי ספר בקהילות האחרות. בשנת 1912 למדו בבתי הספר של הרשת במרוקו 5,036 תלמידים, ב־1939 למדו 18,612 וב־1954 למדו 31,639 תלמידים. מיכאל לסקר כתב ספר מעמיק על פעילותה הפילנתרופית, הפוליטית והחינוכית של כי״ח במרוקו. במחקרו נגע גם ביחסה לחינוך היהודי וללימוד השפה העברית. הוא הראה כי מנהיגים ורבנים בקהילות פנו כבר בראשית המאה ה־20 למרכז בפריז בבקשה להגדיל את מספר השעות שהוקדשו ללימוד השפה העברית ומקצועות היהדות. מאחר שכי״ח לא נתנה פתרון לבעיית החינוך העברי למדו תלמידים בחלק מהקהילות גם בתלמוד תורה מעבר לשעות הלימודים בבתי הספר של הרשת. לסקר אף דן בבעיית המלמדים במרוקו, אשר מרביתם, כפי שהראה חיים זעפרני, לא היו מוכשרים ללמד עברית. כמו כן הוא סקר את הניסיונות הכושלים של הקהילות ושל כי״ח להכשיר בשנות העשרים והשלושים מורים צעירים לעברית. לאחר מלחמת העולם השנייה הקימה החברה בקזבלנקה בית מדרש למורים לעברית (École normale hébraïque). דיון נרחב מוקדש לו בספר תוך התייחסות לעבודתו של לסקר. למחקר של לסקר על כי״ח בכלל ועל החינוך היהודי בפרט חשיבות רבה, והוא שימש בסים למחקרי. עם זאת הוא עוסק בנושא כחלק מדיון רחב יותר, ועל כן העיסוק בעברית אינו מקיף דיו ומסתמך על מקורות חלקיים בלבד. על אלה אני מוסיף מקורות חדשים שאיתרתי. עוד אני עומד על מקומם המרכזי של בוגרי כי״ח, אינטלקטואלים מתמערבים, פרנקופונים, שהשפיעו ופעלו להפצת השפה והתרבות העברית במרוקו. אני מסביר את המהלכים שהביאו למהפך ביחסה של כי״ח – שהייתה רשת חינוך בעלת תפיסה רפורמיסטית מערבית – לשפה ולתרבות העברית מאמצע שנות השלושים, וכיצד סייע השינוי להגברת התנופה בפעילות בשדה זה.

דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20-פעילותה של חברת כל ישראל חברים.

עמוד 47

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,
כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:
קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" )שמות לב א -לה (.
בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",
כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"
)רבנו-אור- החיים-הק'. שמ' לב, א(.)זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי(.
"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" )שמות לב כב(. ב- ר – ע }נוטריקון{ ערב רב )רבנו אברהם אבן עזרא(.
רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.
דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את
חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות
בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש,
ואליו צריכים לפנות.
ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה'
יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

הברית שנכתבו באצבע אלוקים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת
בראשית הפרשה בביטוי " כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני
ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות
ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת
ראש והרמת המהות והאיכות" )שמ' ל, יג(.
את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך "נתנו" מחצית השקל
הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו
לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' )בר' י, יג(. שהוא לשון
מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו,
לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".
לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים,
אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ
מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלה יך ישראל" )שמ' לב ז-י(.
הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" )שמ' לב י(.
במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה
אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך
בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" )שמ' לב יד(.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת
שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… }כמו{ אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים,
אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל אלה שעבדו את העגל – ינגפו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו".
כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.
רבנו מציין שתי סיבות:

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע
כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.
סיבה שניה: היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה:
"לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל )זוהר. בר' כו ע"א( שאמרו:
שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך –
אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל )רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב(: אין מקבלים גרים
לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".
הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר
במה שחב" )תיקוני הזוהר עמ' רלה(.
הגמרא )שבת פח ע"ב( מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר )שמ' לג לה( "שאין פורענות
באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר
הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או " מוחשי " לקשר
בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
משה רבנו מבקש מהקב"ה: " הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?
בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו
לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי" . האדם לא יכול להבין איך הקב"ה
מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות",
"מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה.
אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר
לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.
רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל
ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות.
והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם –
ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו )שמו"ר מב, ו( שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח
לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם
לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח
שמישראל נפלו }מאותם שלושת אלפי איש{, כמובן מאומרו )פסוק כז( 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' }ולא רק הערב רב{.
אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה ".
על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו,
לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה
הראשונה, }בקב"ה{, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה
אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות
שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".
לפי דברי רבנו-אוה"ח- הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח
ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.
מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר }ויקרה{ להם
מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.
רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך : "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל".
בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל
אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".
בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל
לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה
התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד
השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו
שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת
מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". " ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא".
בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה
אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק
שלושת אלפים".
גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא, רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'.
רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו ל"חטא ישראל".
רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" )שמ' כ, כ(: "וטעם
שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו
ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם }המילה{ אתי בפסוק
הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו }בפסוק כא{ "אבוא אליך וברכתיך".
כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי )מאמר ראשון, צז( אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד
נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

במרוקו, האופוזיציה בשמאל לא איחרה להשתמש בהזדמנות, ולהתקיף את הממשלה. ״אל תחריר״, הביטאון בשפה הערבית של ״האיחוד הסוציאליסטי של כוחות העם״[USFP] פרסם ב-16 בדצמבר 1961 בעמוד הראשון שלו, תצלומים של יהודים הממתינים להפלגה בנמל קזבלאנקה. העתון האשים את הממשלה ב״בגידה בסולידאריות עם העולם הערבי ובבעיה הפלסטינית.״ ״אוואן גארד״, השבועון של מרכז האיגודים המקצועיים, הרחיק לכת עוד יותר, וכינה את המבצע ״חילופי יהודים מרוקנים תמורת חיטה אמריקנית, בדומה להצעה של אייכמן להחליף יהודים הונגרים במשאיות.״ ברחוב המרוקני החלה להישמע אמירה לאו דווקא מחמיאה, בדיאלקט המקומי, בלשון זו: ״חסן באע ל׳יהוד בזראע״ – חסן מכר את היהודים תמורת חיטה.

הרשויות נתקפו בהלה לנוכח הארסיות של ההתקפות הללו, שמקורן היה בעתונות השמאלנית. המשטרה סגרה את משרדי ההיא״ס במנעולים, והארגון נאלץ להפסיק את פעילותו שאך זה החלה. אחד מן הדוגלים הנלהבים ביותר בהשתלבות במרוקו, מארק סבאח, חבר בקהילה היהודית של קזבלאנקה, טען, במאמר שהופיע ב״קול הקהילות״, שאיננו מבין את פשר מסע הצלב שעורכים חבריו מן השמאל המרוקני:

׳׳מה בעצם קרה כאן? כמה אלפי אנשים חסרי-כול, שלא יכלו לצאת ממעגל הקסמים האכזרי של הדלות, שלא יכלו להסתגל להתנהלות החדשה של הכלכלה, סברו שההגירה היא המזור למצוקתם. הם יצאו מכאן בהסכמתם הרשמית של פקידי הרשות, מצויידים בדרכונים חוקיים. הם נאלצו לעזוב את מרוקו כדי לנסות ולהתחיל חיים חדשים תחת שמיים אחרים… דווקא באשמתם של הללו אשר מותחים כעת ביקורת על הממשלה ועל היהודים בכלל.״

ההתפכחות ב״רחוב היהודי״ תורגמה להפגנה פוליטית ספונטאנית. ב-11 בינואר 1962, בקזבלאנקה, אלפי יהודים שמכרו את כל רכושם כי המתינו ליציאתם הקרובה, צרו על משרדי ועד הקהילה, בעקבות שמועה שטענה לבואם של נציגים מטעם יהדות ארה״ב לחקור ולדרוש לגבי מצבם הנואש. מנהיגי הקהילה, שלא היה להם מה להציע לאנשים, פנו למושל העיר ולשר הפנים, אשר הסכימו, באופן יוצא-מן־הכלל, להרשות את עזיבתם של אלף מהגרים, בלילה, על סיפון ספינה שכורה בשם ״ונצואלה״.

כאלפיים מועמדים אחרים לנסיעה, שהתקדים הזה עודד אותם וסבלנותם פקעה, הרסו, שלושה שבועות לאחר מכן, את משרדי ועד הקהילה. הפעם המשטרה התערבה בכוח, וביצעה עשרות מעצרים. בעקבות ה״מהומות״ הללו, אחד-עשר מפגינים נידונו לשלושה חודשי מאסר.

בניסיון להרגיע את הרוחות, מנהיגי הקהילה שכבר לא הצליחו להתמודד עם המצב, הורו לקרוא בכל בתי-הכנסת הודעה מתריעה מאת המושל, הקולונל דריס בן עומאר. הוא הזהיר מפני הפגנות נוספות מעין אלו, והכריז שננקטו אמצעים על מנת לזרז הענקת דרכונים אישיים. הפיתרון היחיד היה חידוש הנסיעות המאורגנות. הממשלה המרוקנית כמובן שלא התכוונה להסגיר את דבר ההסכם, אולם דרשה ערובה לדיסקרטיות מוגברת. האחראים למבצע ״יכין״ נתנו להם את כל הערובות הנחוצות, וב־27 בפברואר 1962 התחרשו הנסיעות הקבוצתיות.

בז׳נבה הוחלט על מסגרת של 50,000 איש שייצאו במשך שנים אחדות; למספר הזה הגיעו תוך 13 חודשים. אף כי נרשמו 4,108 עזיבות ב-1960, הרי שבשנת 1961 כבר היו 11,478 עזיבות וב-1962 – 35,758. ההגדלה הזאת בהגירה נבעה מהשעייה נוספת, והפעם ממושכת יותר, של העזיבות, דבר שהוכיח, לדעת פעילי ה״מסגרת״, שההפסקה האכזרית של ההגירה הקבוצתית מהווה את התעמולה הטובה ביותר ועודדה אנשים לצאת את הארץ לפני שיהיה מאוחר מדי.

ההשעיה השנייה הזאת לא הייתה קשורה למסע עתונאי. הייתה זו ״ירייה עצמית ברגל״. לנוכח המיתקפה האלימה מצד האופוזיציה נגד המימשל, יו״ר ״איסתיקלאל״, עלאל אל פאסי, שקשה היה לחשוד בו באהדה לציונים ואשר נעשה לשר לענייני האיסלם, הפך לסניגור של הגישה הליברלית הממשלתית. במאמר שהופיע בעתון של מפלגתו בסוף פברואר 1962, הסביר שהוא מתנגד לכל אפליה נגד היהודים, וכי עזיבתם ״איננה כי אם ההחלה הטבעית של חופש התנועה, המובטח לכל האזרחים״. הוא אף העז והפר טאבו בכותבו כך:

״מזה שבועות אחדים, קבוצות של יהודים עוזבות את מרוקו ויוצאות לארצות כגון צרפת, קנדה, ואף לישראל. ההגירה הזאת עטתה אופי קולקטיבי, מאז שהוסרו ההגבלות להענקת דרכונים ליהודים. בעבר, הללו הוענקו אך ורק לאלו שיכלו לספק צידוקים, כדי למנוע מהם לנסוע לפלסטין הכבושה. אולם ההגבלות הללו השיגו את ההפך מן הרצוי. היות שמרוקו הייתה המדינה היחידה שכפתה אותן, סוכניה של ישראל השתמשו בעובדה זו כדי לעודד את היהודים לעזוב את הארץ בכל הדרכים, כולל דרכים בלתי-חוקיות, מה שגרר אחריו פגיעה ביוקרתה של מרוקו בכל רחבי העולם. לכן, מרוקו החליטה להשעות את ההחלטות הקודמות שלה, אך להמשיך ליישם את החלטות הליגה הערבית, בדבר איסור החזרה למרוקו של היהודים שנסעו לישראל.״

הליגה הערבית שנודע לה על התפנית הזאת במדיניות המרוקנית, שלחה במארס 1962 משלחת לרבאט. שר החוץ־לשעבר, אחמד באלאפרג׳, שהועלה לדרגת שר ונציגו האישי של המלך, הרגיע את השליחים, בהסבירו להם שמרוקו כמדינה דמוקרטית, אינה יכולה לנקוט צעדים מפלים נגד אזרחיה היהודים. מרוקו אינה יכולה לסרב להעניק דרכונים לאנשי-עסקים שנקראים לנסוע לצורכי עסקים לאירופה או לארה״ב. באשר לישראל, דבר לא השתנה: ״מרוקו ממשיכה להתנגד להגירה לישראל, ונותרה נאמנה לעמדות הערביות לגבי העניין הפלסטיני.״ במשך אותה תקופה, שטף העזיבות גבר, והגיע למספר שיא של 7,000 איש שיצאו את הארץ במאי 1962, וזאת עד להפסקה מחודשת. היקף העזיבות היווה הפתעה וזעזוע לרשויות המרוקניות, כפי שדיווח אחד מן המנהלים של היא״ס, מנחם גלעד:

״יום אחד זומנתי למשרדו של מושל קזבלאנקה, הקולונל דריס בן עומאר, שהפך מאוחר יותר לגנרל ולשר ההגנה. יחד אתי בא לשם מפקד המשטרה, דריס בלקאסם. הלה אמר לי: ”נתנו להיא״ס אישור לעזור ליהודים עניים לצאת, ובמקום זאת אתם מוציאים מן הארץ יהודים הנחוצים לכלכלת המדינה, כמו למשל פקידי דואר מן המנוסים ביותר. אני כבר לא יכול לשלוח מברקים ללא שגיאות כתיב, ולא יכול להזמין מדים שיתאימו לי, מאז שהחייטים היהודים עזבו.״ העזתי ועניתי לו, שעבורם יש כאן הזדמנות מצויינת למלא את המשרות שהתפנו מן היהודים, על ידי מרוקנים. הקולונל דריס ענה לי אז בגערה, ועד עצם היום הזה אני מתבייש כשאני נזכר בזה: ”אתם, האירופים, יש לכם תפישה מעוותת. היהודים הם מרוקנים בדיוק כמו המוסלמים, ואני מצטער על עזיבתם את הארץ. לא הצטערתי על עזיבתם של הצרפתים, אבל אני כן מצטער מאוד על עזיבת היהודים."

צער מצד אחד, ענייני מדינה מצד שני… לא זה היה המניע שהביא, ב-20 ביוני 1962, את דרים בן עומאר עצמו להורות על סגירת משרדי היא״ס פעם נוספת. ייתכן ששובו של המלך, ימים אחדים קודם לכן, ממיפגש פיסגה ערבי בקהיר, יכול לשמש הסבר לדבר. הסיבה הייתה ארצית יותר. בין יתר אמצעי הזהירות, שיכנו את המשפחות שפונו מהכפרים בדרום מרוקו במלון ״בונאפארט״ בקזבלאנקה, והיה אסור להם לעזוב את כתליו עד לשעת הנסיעה. באחת מן המשפחות הללו, הבת עסקה באופן סדיר בביתה בזנות, תחת השגחת אמה. כדי להרחיקה מן המצב החריג הזה, האב החליט לקחת אותה איתו לישראל. האם הגיעה לקזבלאנקה, ומצאה את בתה סגורה במלון. היא התפרצה, השמיעה זעקות שבר, וצעקה לעוברים־ושבים, כשהיא קוראת לעזרה נגד ״הציונים שרוצים לחטוף את בתה בכוח״. היא גרמה לשערורייה ברחוב, והכריחה את המושל לבוא למקום באופן אישי. אפשר לשער את מבוכתו: להיות מואשם בחטיפה לישראל, בלב קזבלאנקה! לפיכך, החליט להפסיק באופן מיידי את הנסיעות המאורגנות שיצאו מעיר זו.

שערורייה אחרת, חמורה יותר, שהתרחשה זמן קצר אחר-כך, גרמה לו לעמוד בנחישות על דעתו. משטרת קזבלאנקה ״עלתה״ על רשת שעסקה בייצור דרכונים מזוייפים, שבה היו מעורבים כמה וכמה עובדי-ציבור מהנמל, וביניהם קרוב משפחה של המושל. הללו מכרו את הדרכונים ליהודים מרוקנים שבראשם עמדו ה״אסטרולוג״ – ז׳ורז׳ אלהרר, והרב יצחק אוחאנה. זה האחרון התמחה בגיוס נערים צעירים ושליחתם לישיבות החרדיות של תנועת חב״ד בצרפת ובארה״ב.

אף כי להיא״ס לא היה שום קשר לפרשה הזאת, הקולונל דריס בן עומאר אטם את אוזניו לכל ההסברים של מנהליה. הוא היה נחוש בדעתו להילחם נגד השחיתות, ועוד יותר להפגין שהוא עושה הכול, כדי להעניק ללא בעיות כלשהן, דרכונים לכל אלו שהגישו בקשה לקבלם. על אף התערבות מצד חברי ממשלה מסויימים, ובקשתו של ידידו האישי, שר הפנים, אחמד רדה גרירה, המושל התעקש לסרב, והרחיק לכת עד כדי כך שאילץ את היא״ס לסגור את משרדיו למשך חודשיים.

אולם כדי להוכיח שאין לו התנגדות עקרונית להגירה יהודית חוקית, המושל התיר לעובדים של היא״ס לארגן נסיעות של המחזיקים בדרכונים אישיים, שהכפופים לו חילקו בנדיבות. הנסיעות תוך שימוש בדרכונים קבוצתיים התחדשו באוגוסט 1963, תחת מעטה כבד של אמצעי זהירות, כדי שלא ליפול לידיהם של המבקרים מן האופוזיציה.

בשנת 1963, סך כל הנסיעות לישראל עלה על כל השיאים. מספר המהגרים, 37,078, עלה אפילו על מספרם בשנה האחרונה של הפרוטקטוראט, 36,301. עם תום השנה הזרם נחלש , ומספר הנוסעים ירד ל־ 15,843 בשנת 1964. אז הסתיים מבצע ״יכין״. מגמה אוהדת מצד הרשויות הייתה מובטחת, וכך גם זכות היציאה, ולא היה יותר צורך במבצע בהיקף גדול. כל אלו שרצו לנסוע יכלו לעשות זאת, ואלו שהתכוונו לנסוע ביום מן הימים לישראל או לכל מדינה אחרת, כבר לא היו צריכים להזדרז.

על אף המספרים העצומים, לא היה מדובר בתנועה קבוצתית מאורגנת כי אם בצירוף החלטות אישיות. ההנהגה הרשמית של הקהילה מעולם לא המליצה על תנועה זו שלא היתה בשליטה, ומעולם לא נטלה עליה אחריות או ארגנה אותה. מאחוריה לא עמדה שום אידיאולוגיה, ועוד פחות מכך – הכרח לצאת מן הארץ, כפי שהיה במקרה של הקהילות היהודיות במזרח- אירופה במאה התשע-עשרה, אשר בחרו לעלות לארץ ישראל בהתאם לסיסמת אגודת ביל״ו: ״בית ישראל לכו ונלכה!״ יהודי מרוקו החליטו ביניהם לבין עצמם, כפרטים, האם לעזוב או להישאר, ולא הלכו שבי אחר קריאה המונית.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין

עמוד 108

^המנהל

^{״מצוה דיליה"}

^{השליח השני, הרב שלמה מטוסוב, ניהל את מוסדות חב״ד במרוקו בהכוונת ועידוד הרבי שראה בו איש נאמן, כישרוני ומצליח, הראוי לעמוד בראש מוסדות חב״ד במרוקו. הנה התבטאות נדירה בכתב יד קודשו של הרבי, בה מציין כי תפקידו כמנהל היא המצווה שעליו להקפיד עליה יותר מכל המצוות. הרבי מוסיף כי הרב מטוסוב זכה בתפקיד והוא ממלא את תפקידו כמנהל במסירה ונתינה:}

^{ובמצוה דיליה דצריך להיות זהיר בה טפי – מוסדות בעל הגאולה, שזכה והצליח ובהשגחה פרטית נתמנה ומנהל אותם במסירה ונתינה.}

^ההחלטה

^{הרב מטוסוב התגלה כמהפכן גדול. תוך זמן קצר הצליח להקים ישיבות ועשרות תלמודי תורה במרוקו, וכך השיב אלפי ילדים ובני נוער בערים ובכפרים ללימוד התורה וקיום המצוות.}

^{אחת המעלות הגדולות של הרב מטוסוב היתה היותו בעל ניסיון בניהול מוסדות חינוך. בימי מלחמת העולם השנייה כיהן כיד ימינו של הרב ניסן נמנוב, ממנהלי ישיבות ״תומכי תמימים״ ליובאוויסש בערים טשקנט וסמרקנד שבבוכרה אליהן נמלטו אלפי חסידי חב״ד. בתום המלחמה, כאשר חסידים רבים יצאו ושהו במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה, המשיך בתפקיד כסגנו של הרב נמנוב שניהל את ישיבת "תומכי תמימים" המקומית. בשלב הבא, כאשר הגיע לצרפת במטרה להגיע לארך הקודש, התבקש על ידי הרב בנימין גורודצקי לעבוד "רק חודשיים״ בהפצת התורה בין יהודי מצרים, מרוקו, תוניס ואלגייר ששהו במחנות מעבר במרסיי לפני עלייתם לארץ. הרב גורודצקי הסביר שמדובר בהקמת תלמודי תורה עבור ילדיהם על כל הכרוך בכך – שיחות עם ההורים, גיוס מורים, ניהול כספי ותיאום עם הנהלת המחנות.}

^{כיוון שהרב גורודצקי ביקש את עזרתו רק לחודשיים הסכים הרב מטוסוב, אך התנה זאת כי לאחר תקופת הייסוד של תלמודי התורה יסיים את תפקידו ואדם אחר יחליפו. היה זה בחודש טבת תש״י כאשר הרב מטוסוב לקח את העניינים לידיו וזכה להצלחה מופלאה. במחנות אלו שהו יהודים שהיו בדרכם לעלות לארץ ישראל, רובם יהודים חמים ומסורתיים שאמנם לא הקפידו על קלה כחמורה אך שמרו מצוות. הללו קיבלו את הרב הצעיר בשמחה והשתדלו לעזור לו. תוך תקופה קצרה הקים הרב מטוסוב, בסיוע יושבי המחנות, תלמודי תורה בכל המחנות בסביבה ומאות ילדים החלו ללמוד תורה.}

^{לאחר חודשיים עזב את תפקידו ולמקום נשלחו צעירים חב״דיים אחרים. בינתיים הסתלק אדמו״ר הריי״צ ולאחר שפרטי הפעילות במחנות נודעו לרבי, הוא קבע באופן חד משמעי כי אם הרב מטוסוב בברכת אדמו״ר הריי״צ השקיע בפעילות במחנות, עליו להמשיך בזאת.}

^{בתקופה ההיא השתדך הרב מטוסוב עם זוגתו, מרת פעסיא, בתו של הרב לייב קרסיק (הרב יהודה לייב קרסיק, מה״חוזרים״ של אדמו״ר הריי”צ, משפיע במוסקבה ובנעוול. נפטר ברעב בימי מלחמת העולם השנייה. בתו מרת פעסיא שרדה את המלחמה והגיעה למחנה העקורים פוקינג, ובהוראת אדמו״ר הריי״צ הגיעו היא ואחיותיה לצרפת כדי להשתדך שם).}

^{בינתיים התקבלו מכתבים נוספים מהרבי בו מבקשו להישאר בפעילות בצרפת, הרב מטוסוב עשה כך ובתקופה שלאחר שידוכיו הגיע למרסיי לפעילות, אך זו היתה רק ההתחלה. בעיצומה של הפעילות במרסיי הגיעה בקשתו של הרבי לנסוע למרוקו עם רעייתו המיועדת. כך נכתב באגרת מכ״ו מנחם אב תש״י:}

^{שני מכתביו מר׳׳ח וח׳ תמוז קיבלתי, ואחרי הרצאת הרה״ח והרה״ג וכו׳ מהורב׳׳ג שי׳ אודות הענינים באפריקא, הנה לפי דעתי, נכון הדבר אשר יקבל עליו העבודה בשדה החינוך במוסדותינו שם, ואף כי קשה עדיין לקבוע פרטי העבודה שם, כי הרי זה דבר חדש, בכל זה יש לקוות לכר נרחב במקצוע החזקת התורה והיהדות, ובמילא להצלחה מופלגת בכוחות נשיאנו הוא כ״ק מו׳׳ח אדמו״ר הכ״מ. ואשרי חלקם של כל אלו וואס וועלן זיין אפ זיין וואגען [=שיהיו על הקרון שלו]. ומובן מעצמו, אשר כוונתי שנכון הדבר הוא גם לטובתו וטובת ב״ג תי׳ ולהסתדרות בחיים מאושרים.}

^{[…] בפרטי עבודתו, ובטח תשתתף גם בת גילו תי׳ במשך הזמן בזה, עוד נתדבר כשיהיה קרוב יותר להנסיעה צלחה, אלא שכיון שהשגת הניירות לוקח זמן מסויים, טוב אשר יגישו הבקשה על זה בהקדם ובטח יש אופנים ונוסחאות המקצרים את הזמן והחקירה והדרישה עד שמשיגים הניירות ויתוודע אודות זה על נכון.}

^{הרב מטוסוב נענה לבקשה, כיוון שכבר קיבל על עצמו את נשיאות הרבי. במכתביו מאותם ימים הוא כותב לרבי בתארים המתאימים לרבי בלבד, כמו כ"ק.}

^{השגת הוויזה ארכה זמן, ובינתיים כיהן הרב מטוסוב כמשגיח בישיבת ”תומכי תמימים'׳ בברינואה. בתקופה זו דיווח לרבי כל העת על נושא הנסיעה למרוקו בכלל ובעיית הוויזה בפרט. על מכתביו קיבל תשובות ובהן הוראות מעשיות לצד דברי עידוד. הנה קטע קצר מדברי הרב מטוסוב לרבי, לאחר שמבהיר כי מתקשה להשיג ויזה:}

^{אין זאת אומרת כי הנני מהסס חלילה בענין מאראקא וכאילו תוהה על ההתחלה, אבל מבלי שנשקף מזה תוצאה חיובית לפי מראית העין, העליתי על הכתב שאלתי זו, וכבר הגדתי מראש כי כאשר כ״ק יגזור אומר כן יקום והנני לשמור ולעשות ולקיים.}

^{בקזבלנקה ובכפרים}

^{בחודש אלול תש״י התחתן הרב מטוסוב ובתחילת חודש אדר ראשון תשי״א קיבל וויזה לו ולרעייתו. כעבור שבועות ספורים, בשלהי אדר ראשון, יצא מצרפת למרוקו כאשר היעד הוא העיר קזבלנקה בה התגוררו באותה עת כמאה אלף יהודים והיא שימשה מרכז לכל יהדות מרוקו. קזבלנקה שוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי, היא העיר הגדולה במרוקו בה גם שוכן הנמל הגדול במדינה, והיא נחשבת למרכז הכלכלי של המדינה(לעומתה העיר ראבאט היא עיר הבירה של המדינה, בה שוכנים ארמונות המלוכה).}

^{ההתחלה היתה רצופת אתגרים. לצד המטרה להטבת מצבם של כלל יהודי המדינה בגשם וברוח, החל הרב מטוסוב בארגון פעילות חינוכית חב׳׳דית, שראשיתה היה עם הצעירים. הרב מטוסוב אירגן שיעורי תורה לצעירים בקזבלנקה, ובמקביל פעל למען הקמת מוסדות חינוך בעיירות וכפרים ברחבי מרוקו.}

^{היו כפרים אליהם הגיע הרב מטוסוב שבהם היה כבר בית ספר יהודי, ומפאת מיעוט התלמידים או סיבות אחרות לא היה ניתן להקים בהם תלמוד תורה. במצב כזה הרב מטוסוב שכנע, ולעיתים נאבק בדרכים שונות, כדי שהתלמידים היהודים לא ילמדו בשבתות.}

^{הנה ציטוט מדיווח שכתב לרבי כחודש לאחר שהגיע למרוקו:}

^{בשבוע הקודם ביקרתי שלושה כפרים, האחד שמו גרסיף, שמה כתשעים תלמידים, חמישים נערים וארבעים נערות, לומדים בבית הספר צרפתי גם בשבת, אחרי דין ודברים בינותינו גמרו אומר לדרוש שתי דרישות: א) ביטול חילול השבת ויו״ט ב) רק חצי היום לימוד בבית הספר, ובאם לאו [ההורים] יקחום לגמרי מבית הספר [וכך יוכל להקים מסגרת לימודים תורניים לשעות אחר הצהרים], מושל העיר הצרפתי הסכים על זה. ודרוש אם כן הסכמת מנהל בית הספר ולא היה במקום, ויהיה בשבוע הזה ואם כן יתברר בשבוע הזה. יהא רעוא מן שמיא שיצא לפועל, האופן השני הרצוי לטוב. אבל הוכרחתי להסכים גם לאופן הראשון כי גם אנשי העיר מעוניינים בלימוד הצרפתי, והשעה דחוקה והעמדתי על דעתי [לא היה באפשרותו לשאול את הרבי ולקבל תשובה מפני קוצר השהות במקום, לכן החליט לבדו וכעת מבקש הוראה כללית איך לנהוג במקרים דומים:] ואעפ״כ על כ״ק שליט׳׳א להורות לי איך להתנהג במקרים כאלו לימים יבואו וגם במקום שאין חילול שבת.}

^{הכפר השני שמו דובדן, כשבעים תלמידים, עדיין דרוש רישיון רישמי בכתב מאיזשהו מושל גבוה… ולעת כזאת אושיב שם למלמד מאלו שהיו כבר אצל הרב מיכאל ליפסקר.}

^{תולדות חבד במרוקו…כיצד התפתחה שליחות שכזו?}

^{עמוד 28}

התעניינתי במה שקורה במדינה, שכן עם קבוצת הבחורים האלה לא הייתה לי שפה משותפת. חיינו בעולם תרבותי ויהודי שונה בתכלית. הם היו מבלים את זמנם בסיפורי סרק, בדיחות גסות, הוללות ורוע. כל שעניין אותם היה בילוי ורדיפה אחר בנות. עולמם הרוחני היה ריק מתוכן. לא היה טעם שאתלונן במשרד. בפעם האחרונה שהייתי במשרד וסיפרתי להם על חיי הבחורים האלה שהם בחסותם, אחזה המנהלת בידי, הוציאה אותי בגסות ואמרה לי: ״אם לא טוב לך פה, תחזור למרוקו שלך!״ יצאתי נעלב, ומאז חזרתי למשרד רק בימי שישי לעזור למזכירה. לא העזתי יותר להעיר.

כאשר המצור על ירושלים התעצם, סגרו את בית הספר. מחוסר מעש התגייסתי לצבא. הם דחו אותי בטענה שאני עדיין צעיר, אבל אפשרו לי להתנדב לשמירה, אם אני רוצה. הסכמתי ופניתי לכתובת בבית-וגן. איש ההגנה קיבל את פניי, ואיתו קבוצה של צעירים. עברנו קורס מזורז בשימוש בנשק היחיד שהיה, רובה שנקרא ליאינפילד. למדנו לפרק ולטעון, לנקות ולירות למטרה. מקץ שבוע התחלתי בשמירה בהרים בגבול השכונה. בבוקר הייתי שב הביתה לישון. כך זה נמשך כמה שבועות.

באחד הימים, בשובי מהשמירה הביתה, הופתעתי לגלות את כל חפציי מוטלים בחוץ. לא הבנתי לפשר הדבר. בעלת הבית אמרה לי שקיבלה הוראה מעליית הנוער לפנות אותי. אין מילים לתאר את גודל התדהמה בה הייתי שרוי. נותרתי בלא מילים. לא הבנתי! ובכן, לאן אלך? בעלת הבית אמרה לי שהיא מצטערת ואולם אין זה תלוי בה. פניתי למשרד בבהלה. נכנסתי ושאלתי ״מה זה? מה קורה? אתם זורקים אותי לרחוב?״ והמנהלת ענתה: ״היכן שאתה מבלה בלילות, לשם תלך״. אמרתי שבלילות אני נמצא בשמירה בהרי ירושלים מטעם ההגנה. היא צחקה והוסיפה שאני די גדול עכשיו ושאסתדר לבד. ״איך זה אני די גדול? מה עם הבחורים שנמצאים אתי שהם בני 19 ועשרים ? אותם אתם לא זורקים?״ היא אחזה בידי והוציאה אותי מהמשרד. יצאתי בבכי של ממש, מפאת העלבון הזה. הלכתי לבית ההגנה ב״בית וגן״ וסיפרתי להם מה קרה. אמרו לי שאני יכול לישון בבית זה שהיה ריק ושימש כעמדה. סידרו לי מיטה בחדר אחד והלכתי להביא את החפצים שלי. הפעם מצאתי את הדברים שלי זרוקים ברחוב ליד הבית. ברגע שהגעתי, כל הבחורים יצאו למרפסת ועשו ממני צחוק. צעקו והעליבו. הסתכלתי עליהם בבוז מהול ברחמנות, אספתי את הדברים שלי והלכתי. שמתי את הדברים שלי ב״בית וגן״ והלכתי העירה לחפש עבודה, שאוכל לכלכל את עצמי. הייתי רעב ולא היה לי כסף. התביישתי לפנות לבן דודי ולספר לו על ההתעללות הזו. חיפושיי בעיר הניבו פרי ומצאתי עבודה במסעדת ״טרבלוס״. תפקידי היה לשטוף כלים במטבח ולנקות את הרצפה. התחלתי בעבודה עוד באותו היום. עבדתי קשה ובערב נסעתי ל״בית וגן״ לשמירה. כך זה נמשך זמן מה, ואולם נצטברה בי עייפות ותחושת תסכול כתוצאה מיחס מזלזל ופוגעני שקיבלתי ממעסיקי שהיה רע לב. בערב, המסעדה נמלאה אנשים ולא הספקתי לשטוף את הכלים שהביאו המלצרים. מעסיקי החרה אחריי כל העת, כשהוא מאיץ בי להחריד. באחת הפעמים מיהרתי עם הצלחות, החלקתי, נפלתי על הרצפה הרטובה ושברתי כמה צלחות. מעסיקי בא ובמקום לעזור לי לקום, סטר לי על פניי בכל הכוח. נותרתי המום, מביט בו ועיניי דומעות. אספתי את השברים והמשכתי לעבוד. בערב הלכתי ל״בית וגן״ כשאני בוכה בכי מר. המפקד התעניין באשר למה שאירע ואני סיפרתי לו שלא נותר בי כוח – שמירה בלילה ועבודה ביום. אני פשוט עייף. הוא אמר לי לעזוב את העבודה וכי הוא יסדר לי ארוחות אצל משפחה, כך שלא אצטרך לעבוד. סוף סוף פגשתי אדם טוב ויהודי בעל לב. כעת, משחזרתי לשגרה של שמירה בלילה ושינה ביום, כוחותיי שבו אליי. אחרי שבוע הלכתי לבעל המסעדה לקבל את התשלום, ולתדהמתי הרבה הוא ניכה מהתשלום הזעום את דמי הצלחות ששברתי. לאחר כמה חודשים במקום שלחו אותנו לעזור בעמדות שמירה בעיר העתיקה. הייתי שמח, שכן שם יכולתי לבקר את בני משפחתי. ביליתי שם בשמירה כמה שבועות. היינו נחים בבית חולים ״משגב לדך״. הנשק היה מועט והתושבים היו מודאגים מאוד. נשארנו שם עד אשר קיבלנו הוראה להתקפל ולחזור לעיר כל עוד אפשר. נפרדתי לשלום מדודי וממשפחתו ויצאתי עם החברים במשאית של מאפיית אנג׳ל. האנגלים, לפי ההסכם, היו צריכים לספק לנו ליווי, אבל כשהגענו למחנה ״קישלי״, לפני ״שער יפו״ – עזבו אותנו ולא אוו לצאת אתנו עד מבואות העיר החדשה. הערבים היו מסתכלים מעל לחומה, ועושים סימנים ביד על הצוואר, כאומרים להרגנו. לבסוף החלטנו לצאת לפני החשכה בכוחות עצמנו, מאחר והבנו שחיינו בסכנה. נכנסו למשאית, יצאנו משער יפו והתחלנו לנסוע לכיוון העיר. הנהג לחץ ביתר שאת על דוושת הגז, והמנוע דמם. מאחור, ערבים רצו לכיווננו ובידם סכינים, ואילו לנו לא היה כל נשק להגן באמצעותו על עצמנו. לא יצאנו עם נשק מלכתחילה, שהרי האנגלים החרימו נשק שהיה בידי היהודים, בזמן שלערבים נתנו יד חופשית. הנהג שלנו ירד מהאוטו, נשף לצינור הבנזין כדי לשחרר אותו, חיבר אותו חזרה ונכנס לאוטו. למרבה המזל, הוא הצליח להתניע ונסע הלאה. השארנו את הערבים כ-100 מטרים אחרינו. חזרתי ל״בית וגן״ ולשמירה בהרים הגובלים בכפרי הערבים. ב-14 במאי הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה, נגד דעתם של כמה מעמיתיו בוועד הלאומי ונגד עצתם של ידידים רבים בארץ ובעולם, שחשבו שאין לנו סיכוי לעמוד מול כל צבאות ערב שאיימו לזרוק אותנו לים. הבריטים עזרו לערבים וחיבלו במאמצינו להגן על עצמנו בפני ההתקפות של הערבים, ואולם בן־גוריון עמד על שלו ובעצם כך קנה לו מקום בהיסטוריה היהודית. טוב הדבר שלא דחה את הקמתה של המדינה, שאחרת זו לא הייתה קמה אף פעם. בן־גוריון היה שם בזמן הנכון להגשים את חזון העם היהודי המחודש והמתחדש בארצו. קוממיות העם היהודי שבה לחיים ועצמאותנו המדינית בארצנו היא בבחינת חזון העצמות היבשות שקמו לתחייה. חזון הדורות מתממש הודות לאנשים בעלי חזון, אומץ ומעוף. רבים ישלמו בחייהם כדי שחזון הקמת המדינה היהודית החדשה יתגשם, ויקרום עור וגידים.

המצור על ירושלים נמשך חודשים רבים. כל הניסיונות לכבוש את לטרון, את המשטרה ואת המנזר שליד, נכשלו. הדרך לשער הגיא נחסמה ואי אפשר היה לספק מזון ומים לעיר. מצוקת המים הייתה קשה. מישהו גילה שיש בארות מים תחת כל בניין עתיק בעיר בשכונות ירושלים. הגיעו אנשים מטעם מושל העיר דב יוסף ושמו דלתות ומנעולים למנוע גישה לבארות אלה, מהם שאבו מים והיו מחלקים בקיצוב. באחת הפעמים, פגזים נפלו מהעיר העתיקה. הלגיון הערבי של הירדנים הוא שירה. הם הפגיזו את העיר וזרעו בהלה בין התושבים. חזיתי בעיניי כיצד פגז ירדני נפל על הגג של הכנסייה דורמיציון ליד הר הבית. ראיתי תורים סביב משאית מים ברחוב שטראוס ופגז נופל ופוצע קשה כמה אנשים. ראיתי אדם שהרגל שלו נקטעה ועצמותיו נותרו בחוץ. לעיתים היו יורים סתם. בכל פעם ששמעתי שריקה, הייתי משתטח. לבסוף פשוט נמאס, והמשכתי ללכת. צלפים ירדנים ירו ורבים נפגעו ונהרגו. מזון ומים ניתנו בצמצום רב. אכלנו בעיקר ירקות. לא היו חלב, ביצים, פירות או בשר. הייתי מקבל פרוסה או שתיים של לחם ולפעמים עגבנייה ומעט ירקות מבושלים. מקץ כמה חודשים ירדתי הרבה במשקל. המצב הוקל כשפתחו את ״דרך בורמה״ ובמשך הזמן מצב אספקת המזון השתפר. שיירות התחילו להגיע מתל-אביב לירושלים וזה מה שהציל את התושבים מרעב. האחראי עלינו ב״בית וגן״ היה אדם טוב. הוא דאג לנו כמו אב הדואג לילדיו. במשך חודשי המצור רזינו מאוד. הפכנו חיוורים וכחושים. הוא סייע בידינו לצאת מירושלים, והשיג לנו היתרים שבלעדיהם איש לא יכול היה לעזוב את העיר. לא הייתה תחבורה ציבורית ולכן יצאנו עם משאית של ההגנה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 262

בס"ד

ליקוטים לפרשת ויקהל מאת יצחק פריאנטה

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל  [ לה/א] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי חיא : מה מאמר לעיל " מאת כל איש אשר ינדבנו ליבו" לכלול את כולם להבאת התרומה, לרבות ערב רב. לפי שרצה הקב"ה שיעשה מעשה המשכן מכל הצדדים. ממח [ישראל] וקליפה [ ערב רב]. ולפי שהיו ערב רב בתוכם, נאמר " מאת כל איש אשר ידבנו ליבו"- להכלילם בישראל, שהם בבחינת [מח], וכולם נצטווו, לאחר שהלך מין אצל מינו [ הקליפה לקליפות], ובאו ערב רב ועשו את העגל, ונטו אחריהם אותם מישראל שמתו, וגרמו לישראל מות והרג, אמר הקב"ה:                                                       מכאן ולהבא לא יהא נעשה מעשה המשכן אלא מצד ישראל לבד. מיד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ונאמר אחריו ייקחו מאתכם תרומה לה"- מאתכם ממש ולא כמקודם שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. ויקהל משה: מהיכן בהקהילם ? – אלא לפי שהיו ערב רב מעורבים ביניהם, נזקק משה להקהיל את ישראל ולייחדם מבניהם. במעשה העגל נאמר : וייפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפים איש, כל אלה מערב רב היו. ולהראות שלא היו מבני ישראל, נאמר אחר כך " ויקהל  משה את כל עדת בני ישראל , קחו מאתכם תרומה[ הקהל רק את בני ישראל וציווה להרים תרומה רק מבני ישראל] בוא וראה: בתחילה נאמר מאת כל איש אשר ידבנו ליבו- כולם בכלל, כיוון שעשו ערב רב את העגל, ומתו מהם אותם שמתו, רצה הקב"ה להתפייס עם ישראל. אמר להם: הבדלו כולכם לצד אחד. זהו שאמר הכתוב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל לבדם אמר להם : בני , בכם אני רוצה לשכון, עמכם אדור. ועל כן קחו מאתכם תרומה, מאתכם- ולא מאחר, אינני רוצה שתהיה שותפות לאחרים עמי ולא עמכם .

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צווה ה" לעשות אותם [לה/א] אומר ילקוט שמעון התורה כתבה עדת ולא כתוב ישראל, אלא עדת לשון עדות, עדי עדיים שבמעמד הר סיני אמרו ישראל נעשה ונשמע, וזו למעשה דרגה של מלאכים לעשות לפני ששומעים, כך ישראל אמרו נעשה ונשמע, באו מלאכים והניחו שני כתרים על ראש כל אחד מבני ישראל, אך כאשר עשו את העגל אמר הקב"ה למשה, רד כי שחת עמך, והחליפו את ה-דלת של אחד ב-ראש, כלומר שמע ישראל ה" אלוקינו ה" אחד, הפכו אותו לאחר. עוד פירוש : רד בגימטרייה [צדיק]- אין צדיק בארץ, כי הרגו את חור בן מרים כיוון שהתנגד למעשה העגל, ואהרון שפחד שמא יהרגוהו , אמר להם פרקו את נזמי הזהב כדי לעכבם, ולכן באו מלאכי חבלה ולקחו להם את הכתרים , וכאשר ירד משה מן ההר ראה את המלאכים וכתריהם בידיהם ועשה איתם מלחמה, והמה פחדו וברחו- לקח משה את הכתרים ואמר לקב"ה ריבונו של עולם של מי הכתרים האלה? אמר לו הקב"ה שלך הם וקח אותם, וזה מה שכתוב: על משה " ישמח משה במתנת חלקו", שם אותם על ראשו ואז צמח לו קרני הוד ובגלל זה, " וייראו מגשת אליו " , ובזכות וייסתר משה פניו זכה לקרני הוד, וזה מה שכתוב " ותחסרהו מעט מאלוקים " לכן בפרשת ויקרא כתוב אות [א ] זעירא.

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה" כול העושה מלאכה יומת [לה/ב] לא תבערו אש בכול מושבותיכם ביום השבת [לה/ג] אומר אור החמה ראיתי כתוב, תבערו אש בכול מושבותיכם סופי תיבות [ שלום] ויש לפרש על פי מה שאמרו המפרשים הטעם שאומרים בשבת קודש [שבת שלום] יען שבשאר ימות החול הנשמה והגוף מתנגדים זה לזה, כי הגוף חפץ לאכול ולהתענג, והנשמה מתנגדת לזה. אך בשבת שהמאכל והתענוג הוא מצווה, הנשמה גם כן מסכמת ויש שלום בניהם, ולכן אומרים [שבת שלום]. והנה ודאי פשוט שהתענוג ביום שבת שאמרו שהנשמה חפצה בו, הוא רק אם יהיה לשם שמים, אולם מי שאוכל ומתענג ביום שבת רק למלא בטנו בלי יראת ה" ומבלי שיחשוב את מצוות השבת לנגד עיניו הנשמה ודאי תתנגד וחזרה אש המחלוקת ביניהם של ימי החול, וזהו שאמר:" וביום השביעי יהיה לכם קודש רוצה לומר ביום השבת גם דבר שהוא לכם כלומר המאכל והתענוג יהיה קודש לשם שמים למצוות עונג שבת דווקא. ועל ידי זה לא תבערו אש בכול מושבותיכם סופי תיבות [שלום] רוצה לומר לא בבערו אש המחלוקת בין הגוף לנשמה ויהיה רק שלום ושלווה ביניהם .

קחו מאתכם תרומה לה" כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה" זהב וכסף ונחושת [לה/ה] אומר הזוהר הנגלה רבי יהודה פתח " הלא פרוס לרעב לחמך" בוא וראה אשרי חלקו של אדם כשמזדמן לו עני, כי אותו עני הוא מתנה שהקב"ה שלח לו. מי שמקבל מתנה זו בסבר פנים יפות, אשר חלקו. בוא וראה : מי שחס על העני ומשיב את נפשו, מעלה עליו הקב"ה כאילו ברא את נפשו. ולכן אברהם, שהיה חס על כל בני העולם, העלה עליו הקב"ה כאילו הוא בראם, שנאמר :ואת הנפש אשר עשו בחרן , הלוא פרוס, מהו פרוס ? לפרוס לו מפה [דרך כבוד], עם לחם ומזון לאכול, דבר אחר : הלוא פרוס, כמו שנאמר : פרוס פריסת שצריך לפרוס פרוסת לחם לפניו, כדי שלא יתבייש [לפרוס בעצמו]. ויפרוס לפניו בעין טובה. לחמך, לחם לא נאמר אלא לחמך- שלך מממונך , ולא גזל ולא של עושק ולא של גנבה.

כל איש ואשה אשר נדב לכם להביא לכל המלאכה אשר צווה ה" לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה" [ לה/כט] אומר אור החמה אפשר לפרש מה שאמרו חז"ל בגמרא [ קידושין מ ] כי מחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה. ואם כן , בנדבת המשכן ודאי שיש מי שהוא עני וברצונו הטוב רוצה להתנדב, אך אין ידו משגת, ולכאורה יאמר האמור, שאין לו חלק בזכות המשכן, ולכן אומר הכתוב : כל איש ואשה אשר נדב [ לבם]- אפילו מי שהוא מתנדב בליבו- לב טהור, ואין לו אפשרות לבצע מחשבתו הטובה, אף על פי כן נחשב לו: " להביא לכל מלאכה " כמו שהביאו בני ישראל נדבה לה" וזה מה שאמר הכתוב אחר כך ולחשוב מחשבות לעשות. ורוצה לומר אפילו מי שרק חושב מחשבות להתנדב, והוא עני שאין ביכולתו להביא, אז מעלה עליו הכתוב כאילו " לעשות " בפועל.

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה" בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה [לה/ל] אומר מדרש תנחומה זה שאמר הכתוב: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם [משלי ג/ד] מהו חן. בשעה שאמר הקב"ה למשה בהר על מלאכת המשכן, הראהו כל כלי וכלי איך לעשות, שנאמר : וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה [שמות כה/מ] והיה משה סבור שהוא יעשה את המשכן שנאמר לו : ועשית את הקרשים, ועשית שולחן, ועשית מזבח, ועשית פרוכת, ועשית כיור, כך כול מלאכת המשכן. כוון שסידר לו כל דבר ודבר , אמר משה, ריבונו של עולם , מי יעשה כל זאת. אמר לו: ראה קראתי בשם בצלאל, כשירד משה אמר להם לישראל, כך אמר לי הקב"ה , לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושולחן. אמרו לו : ומי יעשה כל זאת אמר להם : בצלאל. התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו :לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל. אלא משה מעצמו ממנה אותו, על שהוא קרובו, משה מלך, ואהרון אחיו כהן גדול, בניו סגן כהונה , אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלכת המשכן, כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון, אמר להם משה, אני לא עשיתי כלום מדעתי אלא הקב"ה אמר. והוא מראה להם, ראו קרא ה" בשם בצלאל, לקים מה שנאמר: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם הוי, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים זה בצלאל, שאמר הקב"ה ראו קרא ה" בשם. ואדם אלו ישראל, שנאמר : ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם [יחזקאל לד/לא]. ולמה נקרא שמו בצלאל. שעשה צל לאל, שנאמר : יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן [תהילים צא/א].