אֵל אֱלֹהֹים עֻזֵּנוּ / הַרְנִינוּ כָּבוֹד תֵּנוּ-פיוט לפורים-רבי דוד בן אהרן חסין
פיוט לפורים
נד. אל אלהים עזנו
שבח והודיה על נס הפורים. שיר מרובע בן שמונה עשר טורים.
חריזה: א/א/א/ב ג/ג/ג/ב ד/ד/ד/ב.
משקל: שבע הברות בצלעית.
כתובת: פיוט לפורים. נועם ׳כל עצמותי תאמרנה: ה׳ מי כמוכה׳, ולנועם ׳לדוד שיר ומזמור׳.
סימן: אני דויד בן אהרן חסין חזק.
מקור: א-כו ע״ב; ק־ כא ע״ב.
אֵל אֱלֹהֹים עֻזֵּנוּ / הַרְנִינוּ כָּבוֹד תֵּנוּ
מִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ / זִמְרָה אֵלָיו אֶעֶרְכָה ….כָּל
נִפְלָאוֹת עָשָׂה לָנוּ / בְּאוֹיְבֵינוּ צָרֵינוּ
עַל בָּמוֹתָם דָּרָכְנוּ / כְּמוֹ גַּת הַדְּרוּכָה…. כָּל
יוֹם קָם זָר עוֹבֵד חַמָּן / אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן
לְאַבֵּד עַם לֹא אַלְמָן / תּוֹחַלְתּוֹ מְמֻשָּׁכָה…. כָּל
דַּל וָרָשׁ בָּזוּי הָיָה / מִמִּשְׁפָּחָה בְּזוּיָה
כְּגָדֵר הַדְּחוּיָה / לֹא רִכָּא לֹא בַּר רִכָּא …. כָּל
וְלֹא שֵׁם לוֹ בְּמָתָא / לְבַד בֶּן הַמְּדָתָא
יְהִי שְׁמוֹ בִשְׁמָתָא / בִּקְלָלָה לֹא בְרָכָה …. כָּל
יוֹם כַּבִּיר מָצְאָה יָדוֹ / גָּדַל מְאֹד כְּבוֹדוֹ
חָקַק פָּסַל בְּבִגְדוֹ / וֶאֱלֹהֵי מַסֵּכָה…. כָּל
דְּבַר הַמֶּלֶךְ יָצָא / אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה
יִשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַרְצָה / בִּכְרִיעָה וּבִבְרֵכָה…. כָּל
בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים / כִּכַּר אֶלֶף צְרוּפִים
בְּהוֹצָאָה חֲרִיפִים / קָנָה עֵדָה נְסוּכָה …. כָּל
נוֹעֵץ עָרֵב אֶל לִבּוֹ / בַּאֲדָר יָרִיק חַרְבּוֹ
בִּשְׁלָשָׁה עֶשֶׂר יוֹם בּוֹ / תִּהְיֶה קַשְׁתּוֹ דְּרוּכָה…. כָּל
אָבַד הָאֵל עֲצָתוֹ / וְעַל פָּנָיו שִׁלְיָתוֹ
הָפַךְ וְיִתְלוּ אוֹתוֹ / עֲלֵי קוֹרָה אֲרֻכָּה…. כָּל
הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים / בָּנָיו זֶרַע מְרֵעִים
רָמִי קוֹמָה גְּדוּעִים / עֶרֶב שִׁמְשָׁם וַחֲשֵׁכָה… כָּל
רַבִּים הָיוּ רוֹדְפֵינוּ / דִּמּוּ לְאַבְּדֵנוּ
לוּלֵא שֶׁהָיָה לָנוּ / אֶל אֲדוֹן הַמַּמְלָכָה… כָּל
נֵס וָפֶלֶא נַעֲשָׂה / עַל יְדֵי אִישׁ וְאִשָּׁה
מָרְדְּכַי וַהֲדַסָּה / הִיא אֶסְתֵּר הַבְּרוּכָה…. כָּל
חוֹבָה לִשְׁלֹחַ מָנוֹת / מִבָּשָׂר וּמִגְדָּנוֹת
וּלְאֶבְיוֹנִים מַתָּנוֹת / שָׁעָה לָהֶם צְרִיכָה…. כָּל
סוֹפְרִים רִאשׁוֹנִים קָבְעוּ / יֹאכְלוּ רֵעִים יִשְׂבָּעוּ
יִשְׁכְּרוּ עַד לֹא יֵדְעוּ / בֵּין קְלָלָה לִבְרָכָה…. כָּל
יוֹם יַ"ד וְט"וּ שְׁנֵיהֶם / שֵׁם פּוּרִים קָרְאוּ לָהֶם
מָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם / וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה…. כָּל
נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים / הַיָּמִים יְמֵי נִסִּים
בְּיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים / בְּכָל דּוֹר וּמַמְלָכָה…. כָּל
חִזְקוּ עִמִּי וְגִלּוּ / בָּהּ תִּתְהַלְּלוּ
שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ / ה' מִי כָמוֹכָה…. כָּל
- 1. אל אלהים… הרנינו: על-פי תה׳ פא, ב. 2. משירי… אערכה: על-פי תה׳ כח, ז, מ, ו. 3. עשה לנו: על-פי תפילת ׳על הנסים׳. 4. על במותם דרכנו: על-פי דב׳ לג, כט. גת דרוכה: גת שנרמסו ענביה, על-פי יש׳ סג, ב. 6-5. איש… ממושבה.• על-פי אס׳ ז, ו¡ יר׳ נא, ה; מש׳ יג, יב. 7. דל… בזויה: על־פי המסופר במגילה טז ע״א, המן היה בלן וספר של כפר קרצום. 8. גדר הדחויה: קיר העומד להתמוטט, על-פי תה׳, סב, ד. לא… ריכא: לא מלך ולא בן מלך, חסר ייחוס, על-פי ב״ב ד, ע״א. 9. ולא… המדתא: ׳אין לו שם בעיר׳, אינו חשוב כלל, על-פי מגילה שם, שם. 10. יהי שמו בשמתא: תבוא עליו קללה. שמתא: נידוי, חרם. שמו… שמתא: משחק לשון. 11. יום… ידו: על-פי איוב לא, כה; בר׳ כו, יד, וכנראה כוונתו ליום הכיפור, על-פי אס׳ ג, ז. 12. חקק… מסכה: על-פי אסת״ר ו, ב. ואלהי מסכה: על-פי וי׳ יט, ד. 13. דבר… ואשה: על-פי אס׳ א, יט; ד, יא. 14. בכריעה ובבריכה: על־פי לשון התחנון למוסף יום־הכיפורים. 15. בעשרת… ככר: על-פי אס׳ ג, ט. צרופים: נקיים ומזוקקים. 16. חריפים: מזומנים, עוברים לסוחר, על-פי כתובות ק, ע״ב. עדה נסוכה: כינוי לישראל. 18-17. נועץ… דרוכה: על-פי אס׳ ג, ז; שם, יג. 19. האל עצתו: על-פי תפילת ׳על הנסים׳ לפורים. 20-19. ועל… הפן: על-פי בר׳ א, לב. 20. ויתלו… ארוכה: על-פי אס׳ ז, ט-י. 21. הנה… מרעים: על-פי תה׳ עג, יב¡ יש׳ א, ד. 22. רמי… גדועים: על־פי יש׳ י, לג. ערבה שמשם: על-פי תה׳ א, א, וכאן: הגיעה שעת מפלתם. 23. רבים… רודפנו: על-דרך איכה ד, יט. 24. לולא… לצו: על-פי תה׳ קכד, א, ד. אדון הממלכה: כינוי לה׳, על־פי דה״א כט, יא. 25. נס… נעשה: על־פי תפילת ׳על הנסים׳. 26. אסתר הברוכה: על-פי הקריאות החגיגיות שלאחר ברכת ׳הרב את ריבנו׳ שלאחר קריאת המגילה. 27־28. הוכה… ממנות: ממצוות פורים, על-פי אס׳ ט, כג; מגילה ז, ע״ב. 29. סופרים ראשונים: כינוי לנביאים וכאן למרדכי ובית-דינו ותקנותיהם, על-פי אס׳ ט, יז-כט. 30. ישכרו… לברכה: על-פי מגילה ז, ע״ב. 32-31. יום… ככה: על־פי אס׳ ט, כו. 34-33. נזכרים… וממלכה: על-פי אס׳ ט, כח. 35. חזקו… וגילו: סיומת חגיגית. השווה: ׳חזקו וגילו כי שוד גמר׳ מהפיוט: ׳אחות קטנה׳ של אברהם חזן. 36. שירו… כמוכה: על-פי תה׳ קה, ב. כל… כמוכה: על-פי תה׳ לה, י, והוא פסוק המשולב בתפילת נשמת בקהילות שונות בצפון אפריקה. כאן שילבו את הפיוט ׳מי כמוכה׳ של ריה״ל לשבת זכור, וכנראה ביקש הפייטן להקדים לו פיוט זה והשווה חזן, השירה, עמי 277-276.
Joseph Dadia-les soupes-premiere partie
les soupes
O myrrhe ! Ô Cinname !
Nard cher aux époux !
Victor Hugo
Le nard et le safran sont des plantes botaniques, d’où sont extraites des essences aromatiques.
Dans la Bible hébraïque, seul le Cantique des Cantiques les mentionne : – Le safran, une fois ; – le nard, trois fois, dont une fois au pluriel. Le nard et le safran sont mentionnés dans le Talmud et dans la littérature rabbinique. Dans Michna Kéritut 6, 1 : ils font partie des onze plantes aromatiques pour la combustion des parfums sur l’autel des sacrifices.
Originaire du Népal et des environs de l’Himalaya, le nard est arrivé dans le bassin méditerranéen via l’Inde et la perse. Son nom botanique est Nardostachys jatasna et N. Grandifolia.
Le nard est employé par les femmes pour parfumer la chevelure.
Originaire de l’Asie Centrale, le safran est une épice fort onéreuse, c’est le Crocus Sativus. Sur la Terre d’Israël, poussent sept espèces de safran, en arabe za’âfrane. En Inde, le Curcuma longa, employé comme condiment de base dans les recettes de cuisine, est connu en arabe sous le nom de kherqoum, curcumin.
Quand je pense à mon passé marrakchi, ce sont les soupes qui tiennent une place privilégiée dans mes souvenirs. Il faudrait écrire un jour la légende des soupes.
Ma préférée parmi les soupes est la soupe de pois chiches, parfumée d’un bouquet de qezbor (coriandre), soupe traditionnelle du vendredi soir, servie avec les délicieuses boulettes de viande cuites au céleri branches, en arabe : el-krafs oul kouaré. C’est un mets exquis dont nous gardions l’eau à la bouche durant le shabbat et au-delà. Le jour du shabbat a un goût de paradis, c’est l’antichambre du monde à venir. Ces deux plats étaient servis d’une façon régulière chaque vendredi soir, nous transportant hors du quotidien et nous font oublier, l’espace d’une journée, les tracasseries de la semaine. Merci Yahvé notre Saint Seigneur de noua voir sanctifiés par l’observance de la Reine Shabbat.
Cette soupe aux pois chiches était parfois servie certain soir de la semaine, en hiver, mais elle n’avait pas le goût du vendredi soir. Noblesse oblige ! Certaines familles préparaient pour le premier soir de Roch-Hachana, le Nouvel An juif, une soupe de pois chiches et au potiron.
Au Maroc, la hrira est une soupe nationale : la hrira aux pois chiches, la hrira marrakchia, sans viande, aux fèves sèches et sans peau. La hrira serait la soyeuse, du mot hrir qui veut dire soie en arabe. Durant le Ramadan, le musulman casse le jeûne en buvant cette soupe, accompagnée de dattes et de gâteaux.
La soupe au potiron ne faisait pas partie de mes soupes préférées. Maman le savait bien. Cela ne l’empêchait pas de la servir comme repas certains soirs de rude hiver marrakchi pour nous réchauffer et nous donnait des forces. Pour la rendre plus exquise, maman aromatisait cette soupe d’une poignée de pois chiches écrasés à la cuillère et de quelques petits morceaux de viande. Le goût de cette soupe gagnait en saveur et elle apparaissait plus appétissante à nos yeux et plus savoureuse dans notre délicat palais. Cette soupe, on dirait, faisait partie des repas des personnes nécessiteuses. Et pourtant, le potiron plante potagère de la famille des cucurbitacées, trône fièrement sur notre table les deux soirs de Nouvel An en présence d’autres fruits et légumes à valeur symbolique, de souche noble, comme les raisins, la grenade et les dattes, dont le nom évoque le bonheur d’une année heureuse. Ce même potiron est affectueusement associé à d’autres légumes pour composer, en leur agréable compagnie, la prestigieuse soupe aux sept légumes de Roch Hachana, en arabe sbè’ khdari. Ces ingrédients symbolisent la douceur et la joie de vivre. Dans la famille de maman, Dar Ben Tuizer, la Maison des Tuizer, cette soupe aux sept légumes faisait partie d’une tradition ancestrale qui consistait à coudre par un fil les sept légumes durant leur cuisson. Du côté de mon père, les sept légumes retrouvaient dignement leur place dans le royaume d’un couscous, plat dont les racines sont ancrées solidement dans les traditions culinaires de la famille Dadia.
Le premier jour de la fête du Nouvel An, ma grand-mère maternelle Messaouda nous faisait apporter par un messager spécial un plat de couscous relevé au curcumin. C’était la seule occasion de l’année où je voyais ce type de couscous. La couleur éclatante du curcumin enduisant le couscous m’impressionnait. Ce couscous de ma grand-mère préparé dans les cuisines de Dar-Ben-Tuizer représentait le niveau social aisé de la famille de ma mère. L’enfant Le couscous au curcumin appartenait aux couches élevées, pensait au fond de lui-même l’enfant que j’étais. Je n’ai pas vu cette catégorie de couscous ailleurs. Peut-être que mes cousins Tuizer respectent-ils encore cette admirable recette de cuisine. Je leur poserai la question à la première rencontre entre nous. Cette question me vient à l’esprit au moment où je saisis ce passage sur l’ordinateur. Je n’ai jamais songé à cette question auparavant.
Il y a des images de ce genre qui émergent soudainement du fond de notre mémoire. Je revois alors maman penchée sur ses fourneaux à mon retour de l’office du matin de Roch Hachana, particulièrement long pour les enfants que nous étions, mais fiers d’avoir été à la synagogue avec les parents. Elle était tout occupée à surveiller l’omelette dite mhemmer, faite avec des œufs mélangées à la cuillère, du persil et autres ingrédients selon le goût de chaque famille.
Maman, comme la plupart de ses coreligionnaires, disposait d’un matériel tout à fait rudimentaire pour confectionner cette omelette, que mon épouse Martine appelle omelette marocaine, étant elle-même très experte en ce plat que nous aimons. Maman mettait l’omelette sur un plateau en terre cuite qu’elle posait sur une marmite sans couvercle où cuisait un autre mets de la fête. Ensuite elle couvrait le plateau de l’omelette d’une plaque de fer rectangulaire sur laquelle elle étalait des braises de charbon ardent. C’était astucieux et intelligent à la fois. L’omelette cuisait et prenait des couleurs à petit feu, grâce à la vapeur qui s’exhalait du mets de la marmite et à la chaleur qui se propageait de la plaque. Elle se servait d’une serviette en toile pour suivre la cuisson et déplacer la plaque. Maman éprouvait beaucoup de plaisir à nous préparer tous ces plats qui faisaient notre joie de vivre.
Derrière la maman, il y avait la femme, l’épouse et la ménagère qui, seule, récurait, nettoyait, épluchait et allumait le kanoun, un ustensile de cuisine de taille inférieure à l’omniprésent el mezmer, au pluriel el mzamer, mot difficilement traduisible en français. C’est une espèce de réchaud ou de braséro pour cuire les aliments, fait d’argile séché ou de terre cuite, de couleur cendre, ayant des orifices vers le haut pour permettre de le déplacer, de servir de soupape d’aération au cours de son allumage, et d’y introduire légèrement le soufflet qui avivera la flamme du charbon de bois, communément utilisé comme combustible. La langue arabe, tout comme l’hébreu, est une langue éminemment savoureuse dont les mots sont imprégnés de poésie et de musicalité. Chaque terme utilisé pour désigner les récipients de cuisine a un sens précis en fonction de son usage et de son utilité. Mzmer n’est pas à confondre avec kanoun. Aussi bouzoual, autre terme de cuisson, servait-il pour la lessive.
דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20-פעילותה של חברת כל ישראל חברים
מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני
ד. פעילותה של חברת כל ישראל חברים
חברת כל ישראל חברים נוסדה בפריז ב־17 במאי 1860 על ידי שבעה עשר יהודים במטרה לאגד יהודים ממדינות שונות למען מאבק משותף לקידום ענייניהם. בארצות האסלאם שאפה כי״ח לבטל את מעמד הד׳מי הנחות ולהעניק ליהודים שוויון זכויות עם האוכלוסייה המוסלמית. החברה מיעטה לפעול מול שליטי ארצות האסלאם, ונציגיה פנו בעיקר למעצמות אירופיות בבקשה שיעניקו חסות או אזרחות ליחידים או לקהילות בארצות האסלאם, וכך יוציאום מתחום השיפוט של השלטונות בארצות המוסלמיות. בדרך זו קיוותה אפוא כי״ח לבצע תהליכי אמנציפציה, אקולטורציה ואינטגרציה של יהודים בארצות האסלאם לא בחברת הרוב המקומי הערבי אלא בחברה האירופית. ירון צור הגדיר מהלך זה ״המוטציה הקולוניאלית של הרפורמיזם המערבי״: להבדיל מהרפורמיזם המערבי, שביקש לשלב את יהודי מערב אירופה כלכלית ותרבותית בחברת הרוב, כי״ח שאפה לשלב את יהודי ארצות האסלאם כלכלית בחברת הרוב המקומית אך תרבותית בחברה האירופית הקולוניאלית. כך בדיעבד הרחיקה, חברתית ותרבותית, את היהודים מסביבת מגוריהם.
הערת המחבר: המחקר הראשון המקיף על כי״ח נכתב על ידי נשיא החברה נרסיס לוון במלאת חמישים שנה לפעילותה. הספר תורגם על ידי אברהם אלמאליח; ראו לוון, חמישים. מחקר נוסף כתב אנדרה שוראקי במלאת מאה שנים לפעילות החברה. המחקר נכתב בצרפתית ולא תורגם לעברית. ראו שוראקי, מאה. במלאת מאה וחמישים שנה להקמת החברה יצא לאור ספר עב־כרם בצרפתית בעריכת אנדרה כספי, ובו מאמרים רבים, תעודות וסטטיסטיקות; ראו כספי, כי״ח. לשני מחקרים מקיפים על כי״ח ראו רודריג, חינוך; בר־חן, למען. רודריג כתב מחקר נרחב על פעילותה של כי״ח באימפריה העות׳מאנית; ראו רודריג, תורכיה. למחקר מקיף על כי׳׳ח במרוקו ראו לסקר, כי״ח2, וכן עבודת הדוקטור המפורטת אף יותר מהספר שפורסם בעקבותיה: הנ״ל, כי״ח.
כי״ח חרתה על דגלה גם את שיפור רמתם המוסרית של היהודים בארצות האסלאם על ידי הנחלת נורמות, ערכים והתנהגויות אירופיים. לתכלית זו הקימה החברה רשת בתי ספר שהתפרסה בקהילות צפון אפריקה, המזרח והבלקן. בבתי הספר עוצבה השקפת עולמם של התלמידים והוקנו להם ערכים, שפה ותרבות אירופיים, וליתר דיוק צרפתיים. בית הספר הראשון של כי״ח הוקם בתטואן שבצפון מרוקו בשנת 1862. אחריו נפתחו בתי ספר בדמשק ובבגדאד ב־1864, בוולום (Volos, היום ביוון) ב־1865 ובאדירנה ב־1867. בשנת 1913 ניהלה החברה 183 בתי ספר שבהם התחנכו 43,700 תלמידים. במרבית בתי הספר הוענק חינוך יסודי, אך בנוסף הקימה כי״ח בתי ספר מקצועיים וחקלאיים, ובמקרים ייחודים הקימה תלמודי תורה ואף שני בתי מדרש רבניים, אם כי אלה לא האריכו ימים.
בכל בתי הספר הונהגה מערכת הוראה אחידה בצרפתית שנקבעה על ידי הוועד המרכזי של החברה בפריז. תוכנית הלימודים כללה צרפתית כתובה ומדוברת, חשבון, גאוגרפיה, היסטוריה כללית, יסודות בפיזיקה ובמדעי הטבע, כתיבה תמה בצרפתית, עברית, תולדות עם ישראל בתקופה המקראית והבתר־מקראית ולימודי יהדות. על פי רוב הופקדו לימודי העברית ותולדות עם ישראל בידי רבנים מקומיים ולא בידי מורי כי״ח. בראשית פעילותה של הרשת נשלחו המורים מצרפת, אולם עם התרחבותה החלה החברה לבחור את המצטיינים שבתלמידי בתי הספר במזרח התיכון ובצפון אפריקה והכשירה אותם במשך ארבע שנים בבית המדרש École normale israélite orientale, שהוקם לשם כך בפריז ב־1867. בתום לימודיהם נשלחו המורים לקהילות שונות באגן הים התיכון, הפיצו תוכני לימוד אחידים בצרפתית והיו הלכה למעשה שליחים של כי״ח בקהילותיהם. בקהילות הם זכו ליוקרה רבה ונתפסו כבעלי סמכות. מעבר להיותם מורים ומחנכים הם שימשו כעין עובדים סוציאליים, כבעלי השפעה אפשרית על השלטונות, וכגורם מקשר בין הקהילות לגורמים אירופיים, כמו קונסולים.
בפרק החמישי בספרו ״חינוך, חברה והיסטוריה: ׳כל ישראל חברים׳ ויהודי אגן הים התיכון 1929-1860״ דן אהרן רודריג בסוגיה שאותה הגדיר ״מלחמת השפות״. בראשית הפרק קבע, כי ״למרות דאגתה של כי״ח להרים את קרנם של לימודי היהדות בבתי־ספרה, לימודי העברית היו ונשארו בבחינת בעיה״. בדומה לחינוך המסורתי, באופן רשמי נלמדה העברית בבתי הספר כדי לאפשר לתלמידים לקרוא את כתבי הקודש והתפילות. בימים שכי״ח ייסדה את בתי הספר הראשונים שלה כבר הייתה תנועת ההשכלה העברית בדעיכה והתנועה העברית הלאומית החלה לפרוח, ולמרות זאת לא גילתה החברה עניין בהפצת העברית החדשה. אף שמורי הרשת למדו את השפה העברית ואת מקצועות היהדות בבית המדרש בפריז הם לא הוכשרו ללמד מקצועות אלה. בבתי הספר של כי״ח קיבלה הצרפתית את מרב תשומת הלב, ואילו העברית נדחקה לקרן זווית. בראשית המאה ה־20 התרחבה התנועה העברית החדשה באירופה והתפשטה גם לארצות האסלאם, אם על ידי רבנים או משכילים ואם לעיתים על ידי בוגרי כי״ח עצמם. אז החלה להישמע ביקורת כלפי רשת החינוך על הזנחת השפה העברית והתרבות העברית החדשה. בשנות השלושים נתנה הביקורת את אותותיה וכי״ח ביצעה פעולות לשיפור החינוך העברי, אך עיקר השינוי התרחש רק לאחר מלחמת העולם השנייה.
כאמור, בית הספר הראשון של כי״ח במרוקו הוקם בתטואן בשנת 1862, ובהדרגה נוסדו בתי ספר בקהילות האחרות. בשנת 1912 למדו בבתי הספר של הרשת במרוקו 5,036 תלמידים, ב־1939 למדו 18,612 וב־1954 למדו 31,639 תלמידים. מיכאל לסקר כתב ספר מעמיק על פעילותה הפילנתרופית, הפוליטית והחינוכית של כי״ח במרוקו. במחקרו נגע גם ביחסה לחינוך היהודי וללימוד השפה העברית. הוא הראה כי מנהיגים ורבנים בקהילות פנו כבר בראשית המאה ה־20 למרכז בפריז בבקשה להגדיל את מספר השעות שהוקדשו ללימוד השפה העברית ומקצועות היהדות. מאחר שכי״ח לא נתנה פתרון לבעיית החינוך העברי למדו תלמידים בחלק מהקהילות גם בתלמוד תורה מעבר לשעות הלימודים בבתי הספר של הרשת. לסקר אף דן בבעיית המלמדים במרוקו, אשר מרביתם, כפי שהראה חיים זעפרני, לא היו מוכשרים ללמד עברית. כמו כן הוא סקר את הניסיונות הכושלים של הקהילות ושל כי״ח להכשיר בשנות העשרים והשלושים מורים צעירים לעברית. לאחר מלחמת העולם השנייה הקימה החברה בקזבלנקה בית מדרש למורים לעברית (École normale hébraïque). דיון נרחב מוקדש לו בספר תוך התייחסות לעבודתו של לסקר. למחקר של לסקר על כי״ח בכלל ועל החינוך היהודי בפרט חשיבות רבה, והוא שימש בסים למחקרי. עם זאת הוא עוסק בנושא כחלק מדיון רחב יותר, ועל כן העיסוק בעברית אינו מקיף דיו ומסתמך על מקורות חלקיים בלבד. על אלה אני מוסיף מקורות חדשים שאיתרתי. עוד אני עומד על מקומם המרכזי של בוגרי כי״ח, אינטלקטואלים מתמערבים, פרנקופונים, שהשפיעו ופעלו להפצת השפה והתרבות העברית במרוקו. אני מסביר את המהלכים שהביאו למהפך ביחסה של כי״ח – שהייתה רשת חינוך בעלת תפיסה רפורמיסטית מערבית – לשפה ולתרבות העברית מאמצע שנות השלושים, וכיצד סייע השינוי להגברת התנופה בפעילות בשדה זה.
דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20-פעילותה של חברת כל ישראל חברים.
עמוד 47
La soupe-deuxieme partie-Joseph Dadia
De retour de la synagogue, nous passâmes directement à table pour le repas de la fête, alléchés par tant d’odeurs agréables qui se répandaient de partout, embaumant l’air que nous respirions. Maman savait, pour les fêtes, donner un sens particulier à la maison en couvrant les lits et les divans d’étoffes chatoyantes flambant neuf, dont elle avait le secret et qu’elle ne sortait que le moment venu pour nous émouvoir par d’agréables surprises. Pour chaque fête, maman ornait la table d’une nappe richement coupée et brodée dans les plus belles étoffes.
Mon épouse Martine nous réserve les mêmes surprises. Martine, par bien des côtés, ressemble à mes tantes Fréha et Marie Tuizer. Je retrouve en elle celles que j’ai aimées. La Tora nous l’enseigne à propos de notre patriarche Isaac qui aima Rivqa comme sa mère Sara. J’espère que ces propos, empreints d’affection, ne choqueront pas la fibre européenne de mon épouse.
Quand je me remémore tous ces souvenirs et que je rêve à ces moments merveilleux de mon enfance et que je me revois à la table familiale, je me demande à chaque fois : mais où s’asseyait-elle maman ?
Franchement, je ne la vois pas à table. Nous étions tous assis sur des chaises ou sur un divan et, quant à elle, elle se mettait sur un tabouret bas, el kersi d’el hbal, prenant son repas à proximité de nous sur l’une des minuscules tables basses, lesquelles doivent un nom approprié pour les désigner, et que je ne connais pas. Bien plus tard, je la revois debout allant de convive en convive pour s’assurer que nos invités goûtent à ses mets et les mangent à leur aise. Elle avait l’habitude d’encourager ceux qui partageaient nos repas en leur disant : « Mange, cher ami, ici tu es chez toi. Ne ressens aucune gêne ni aucune honte.
En Israël, elle préférait manger dans sa cuisine, son domaine réservé où elle régnait en tant que maîtresse de maison. Mon infini plaisir était de la voir assise à côté de moi, à l’heure où je savourais un bon verre de thé à la menthe bien chaud tout en dégustant une msemna moelleuse et sucrée, un véritable régal pour un goûter au retour de la baignade, un jour de canicule en Israël, l’été. Cette msemna serait une cousine du kouign-amann breton.
William Lemprière, médecin anglais, séjourna à Marrakech en 1789 dans le quartier des Juifs chez des gens honnêtes, dont leur maison était spacieuse, bien éclairée et dans un quartier retiré. Son périple au Maroc donna naissance à un long carnet de voyage qui a été publié. Il a écrit des pages admirables sur les femmes juives de Marrakech, blondes et fort belles. Il trouve que les femmes juives, une fois mariées, n’ont guère plus de liberté que les femmes des Maures, et les unes et les autres ne mangent jamais avec leur mari, qui veulent être toujours regardés comme des maîtres. Je pense qu’il s’agit là du jugement d’un européen. Si maman ne mangeait pas toujours avec nous à table, c’est parce qu’elle l’a décidé elle-même en toute liberté, par tempérament personnel, discrétion, modestie et humilité, à l’instar de notre matriarche Sarah qui s’est retirée dans sa tente pendant que le patriarche Abraham déjeunait avec ses trois invités à l’ombre d’un arbre, un jour de chaleur.
Je reviens aux soupes. La soupe de Pessah tirait sa notoriété des différents légumes et condiments qui la composaient, en particulier les fèves fraîches sans peau. J’aimais cette fête pour cette soupe qui n’avait ce bouquet qu’à Pessah. Une fois la fête terminée, l’arôme printanier de cette soupe partait avec elle jusqu’à l’année prochaine. Martine a appris sur mes indications, et, grâce à ses compétences dans le domaine culinaire, à me servir cette soupe comme du temps jadis. Il m’arrivait de parler de cette soupe à maman. Elle me disait, à chaque fois, avec son humour et sa sagesse habituelle, que si je voulais de cette soupe, je n’aurais qu’à venir en Israël. Cette soupe représentait pour moi tout ce qu’il y avait de savoureux et d’exaltant dans cette fête de la délivrance et de l’espoir. Son goût et sa couleur traduisent tout le bien que je pense de l’oncle Pessah. Quand je pense à la fête de Pesah, en fait c’est à sa soupe que je dédie le meilleur de ma pensée et de mes émotions. Exquise soupe de mon enfance qui fait revivre ma tendresse infinie pour maman et les beaux jours d’une existence bercée par cette insouciance marrakchie. Pessah, c’était le bonheur sur cette terre, une manière de vivre, de joie et de félicité. Pessah est un long poème d’amour, pour toujours. Cette fête a été célébrée par nos Sages et Maîtres dans le récit de la Hagada de Pessah et chantée par nos plus grands poètes en hébreu, en arabe et en berbère, et en d’autres langues. Quand vint le dernier jour de la fête, la coutume et les traditions familiales ont imaginé mille façons de la prolonger et d’accompagner son voyage par des cérémonies d’allégresse et de chants, où faste et folklore se mêlent intimement. Je fais allusion à la Mimouna. Dans certaines familles, en ce soir de Mimouna il était d’usage chez elles de lire la Hagada de Pessah comme au premier soir de la fête. Face à Derb el Hbas habitait à l’étage d’une maison une famille que je ne connaissais pas qui lisait/relisait la Hagada de Pessah. Je le sais puisque j’ai entendue de la rue que je traversais leur lecture. C’est tout à fait par hasard que je suis passé par là. J’ai gardé cela pour moi ayant pensé que ce fait était connu des Marrakchis.
Les rites religieux ont donné naissance à des pratiques culinaires qui constituent un art de vivre, un rempart contre les tentations de toutes sortes et les sirènes de l’assimilation. L’art de la cuisine et la diversité des mets chez les Juifs répondaient à l’aspiration de rendre plus doux et plus supportable le poids de la vie au quotidien et de permettre à chacun d’oublier la rigueur de l’exil.
La cuisine juive est un formidable hymne à la vie et un bouclier pour conjurer les mauvais sorts de la servitude et de l’adversité. La cuisine fait partie de la culture juive et occupe un espace important dans la vie familiale. Tout comme l’éducation, le sport, la liturgie. C’est un fait important de la civilisation juive, un champ immense de son patrimoine. J’ai vécu de très longs mois au sein de la communauté juive d’Akka dans l’extrême-sud marocain, en tant qu’instituteur chargé de la Direction de l’école de l’Ittihad Maroc alias Alliance Israélite Universelle, et j’ai partagé mes repas avec plusieurs familles. Cette région, malgré son oasis aux palmiers centenaires et une agréable petite vallée où coulait paisiblement un ruisseau, croulait sous une chaleur quasi-saharienne.
Les mets étaient épicés de sauces piquantes mais agréables au palais. Le pain, préparé par chaque famille et cuit dans son four, fondait dans la bouche et se mangeait tout chaud, trempé dans la sauce et le » bouillon des aliments. La nourriture passait malgré le climat torride et la chaleur qui sévissaient à l’extérieur. Tout l’art résidait dans la manière de préparer les repas. Manger dans des conditions climatiques pareilles était un réconfort et une bénédiction pour la vie de tous les jours. Il n’y avait ni réfrigérateur, ni air conditionné. Et les gens mangeaient à leur faim, avec appétit. La cuisine, c’est comme l’étude de la Tora. Elle a permis aux Juifs de traverser le temps d’espérer en l’arrivée de jours meilleurs, de liberté, et de sécurité.
Le calendrier Joseph Bloch, rédigé par le Grand-Rabbin Edmond Schwob, et édité chaque année par l’Alliance Israélite Universelle, cite un texte de Monsieur Patrick Simon et de Monsieur Claude Tapia, qui va dans le sens des idées que je viens de développer. Je cite : « Les pratiques culinaires constituent un lieu de mémoire trop longtemps méprisé. Elles véhiculent l’identité culturelle autant, sinon plus, que des productions plus nobles comme la musique ou la littérature. En situation d’exil, elles tendent à devenir le refuge d’un mode de vie nécessairement altérer au contact du nouvel environnement. La fonction prééminente des pratiques culinaires est renforcée par la dimension familiale des repas. C’est au cours de ces moments privilégiés où la famille est réunie que s’effectue la transmission des rites religieux et des coutumes que se racontent les légendes et les histoires édifiantes fondant l’identité juive populaire. »
Le mot soupe vient du Francisque suppa par le latin populaire suppa, le sens premier étant « Tranche de pain sur laquelle on verse un bouillon ». La soupe, c’était une tranche de pain coupée mince qu’on mettait dans un bouillon. D’où l’expression soupe de pain. Tailler la soupe : couper du pain par tranches pour le mettre dans le potage. La langue française, si riche et colorée en vocabulaire, a trouvé plusieurs termes pour dire soupe : garbure, potée, minestrone, panade, consommé, chaudrée, etc. Le potage est la soupe des bourgeois. A côté de la Légende des soupes, il y a place pour une Anthologie des soupes. Par extension, la soupe, c’est le dîner en général. Le mot est à l’origine de nombreux idiomes : soupe au lait, trempé comme une soupe, soupe populaire, marchand de soupe, dès la soupe, etc. En argot, des expressions comme : par ici la bonne soupe, manger de la soupe à la grimace, etc. Et puis il y a les dialectes, les patois. Le mot soupe à lui tout seul est une mine inépuisable pour décrire la civilisation et le comportement des individus d’un pays donné.
L’Allemagne s’est illustrée par sa soupe à bière.
« Dis-moi quelle soupe tu manges, et je te dirai qui tu es ».
Dans le temps, l’habitude, très répandue, était de manger la soupe dès le matin. Une bretonne m’a raconté que les ouvriers de son bourg et des alentours venaient, dès potron-minet dans son café, avant de se rendre à leur travail, pour manger la soupe.
De nos jours, le petit déjeuner du matin a remplacé la soupe, et les gens boivent en général du café ou du thé ou du chocolat en poudre dans du lait bien chaud, avec des tartines beurrées ou à la confiture, voir aussi des cornflakes.
A Marrakech, la ville où je suis né, certains petits boutiquiers se levaient vers trois ou quatre heures du matin pour préparer dans de grandes marmites une soupe dite lhso d’alli, faite de semoule très fine, smid. Ben-Maliha, un membre de la famille du côté de ma tante Marie Tuizer née Nezri, faisait partie de cette honorable et courageuse corporation de trois ou quatre membres. J’ai vu de mes propres yeux l’échoppe de Ben-Maliha qui dormait la nuit dans sa boutique pour être sur place au moment de son réveil.
Viviane et Nina Moryoussef précisent dans leur livre La cuisine juive marocaine que cette soupe, appréciée au petit déjeuner, se préparait de la même façon que la soupe d’orge, dans laquelle l’ingrédient principal était le fenugrec, halba. Madame Maguy Kakon dans La cuisine juive du Maroc de mère en fille explique : « Alé ou illan, appellation d’origine berbère, jamais traduite. C’est une céréale de la famille des graminées comme l’orge. Elle est utilisée dans les soupes, l’hiver par les Marrakchis, les Meknassis, les Fassis et les Séfriouis. On accompagne la soupe d’alé de dattes, de croûtons ou de pain rassis. On dit qu’elle favorise la consolidation des os. Elle était vendue dans des gobelets tôt le matin dans les échoppes de Marrakech ».
Mes recherches dans des livres spécialisés ne m’ont rien appris de plus sur le fenugrec dont le nom scientifique est Trigonella foenumgraecum et qui correspond bien au holba.
La soupe-deuxieme partie-Joseph Dadia
La soupe-Joseph DADIA-derniere partie
J’aimais bien la soupe faite de fleur de farine que maman me préparait plus particulièrement le samedi soir afin de mieux digérer les repas riches et variés du shabbat. Maman aimait combler mes souhaits, même si parfois ils découlaient des caprices de l’enfant gâté, à qui rien n’a jamais été refusé. Maman se levait de son lit pour me préparer cette soupe, et parfois à une heure avancée de la nuit. Elle appréciait de son côté cette soupe quand elle avait mal à la tête. Cela l’aidait à mettre de l’ordre ait dans ses idées et à récupérer du surmenage. Cette soupe était une vitamine. De nos jours, les gens se gavent de comprimés pour calmer un mal de tête.
La soupe est une nourriture universelle. Chaque civilisation et chaque peuple ont su adapter à leurs besoins des variétés de soupes en fonction des ressources mises à leur disposition. Là où l’homme s’installe, il développe aussitôt une capacité à produire de la farine à partir de ce qu’il sème, en créant une technique de mouture et en construisant un four pour cuire ses aliments, au premier rang desquels il a inventé un liquide à boire et du pain à manger. Les aspirations illimitées de l’être humain ont forgé ses goûts pour répondre à ses envies et à ses appétits. De là le monde des soupes et il faudrait un travail encyclopédique pour le nommer et le dénombrer. L’imagination de l’homme est sans frontières et sans bornes.
La soupe de petits pois cassés nous réchauffait les soirs d’hiver et le poivre lui donnait toute sa valeur gustative et nutritive. Je pense que les gens de ma génération la préféraient à la soupe aux haricots blancs, à ne pas confondre avec le plat dit loubia composé d’haricots blancs avec ou sans œufs.
Un jour à Marrakech, je suis venu voir maman en compagnie de mon ami Isaac Elbhar pour lui demander de nous apprendre quelques recettes de cuisine, faciles à réaliser. J’ai pris un cahier d’écolier dans lequel j’ai noté avec soin les indications de ma mère. A cette époque j’étais scout dans la troupe Oukaïmeden des Eclaireurs de France, et nous devions rejoindre les autres troupes à Ein-Kala du côté d’Aïn Leuh dans le Moyen-Atlas, un endroit assez difficile d’accès dans les espaces escarpés parmi des cèdres centenaires, et fréquentés par des singes et autres animaux sauvages, sans parler des brigands qui rôdaient dans cet environnement.
Avec mon ami Isaac Elbhar nous donnions un coup de main pour la préparation des repas de notre Troupe. Un jour par temps couvert et froid, nous avions prévu pour le repas du soir une soupe de petits pois cassés pour nous remonter le moral à tous. Il n’y a qu’une bonne soupe pour satisfaire tout le monde. La marmite trônait sur un feu de fortune que les astuces scoutes savaient faire. De temps en temps, à tour de rôle, mon ami Isaac ou moi, on passait pour surveiller la cuisson, remuer le bouillon, ajouter un peu de poivre, goûter et rajouter encore une petite pincée de poivre pour donner de la saveur à la soupe, que les camarades épuisés, par une journée de jeux et de randonnées, attendaient pour apaiser leur faim et puiser les forces et le réconfort avant d’aller sous la tente s’allonger sous une couverture et dormir du sommeil du juste. A chaque passage devant la marmite, j’ajoutai dans la soupe du poivre, ignorant qu’Isaac venait de faire de même. A la fin, ce n’était plus une soupe aux pois cassés, mais plutôt une soupe au poivre. Les petits pois gorgés et saturés de tant de poivre ont fini par absorber l’eau et les autres ingrédients, et il ne restait qu’à couper la soupe au couteau comme un gâteau. Nous avons beaucoup ri et nous sommes partis au lit le ventre creux. Le chef de Troupe Lévy n’était pas content. Michel Bénisti, notre chef de patrouille, notre pote à tous, a calmé le jeu.
Ta-Leghsa, la soupe aux fèves sèches décortiquées, accompagnée d’une espèce de crêpes épaisses appelées en patois berbère El-qross, était servie le dernier jour de la fête de Soucoth nommé Hocha’ ana Rabba, la Grande délivrance.
Certains soirs d’hiver, nous buvions avidement par lampées de cette soupe pour affronter le froid « dans la pièce que le kanoun ne parvenait pas à chauffer ; en Afrique du Nord, de mémoire d’homme, oncques ne vit-on un feu qui chauffe » Henry de Montherlant.
La cabane de la Fête de Soucoth me renvoie au 8 rue Latana, au mellah de Marrakech, à Dar Rabbi Azar Halévi où nous avions habité.
Une marrakchie, Madame Hélène Gans née Perez, a écrit, il y quelques années de cela, un livre très attachant qu’elle a intitulé « Marrakech la rouge – Les Juifs de la Médina dans une collection « La cuisine de mes souvenirs ». Elle a su alterner dans son ouvrage les souvenirs d’une adolescence heureuse dans les années 1940 et 1950, avec la présentation de recettes d’une cuisine ancestrale transmise par sa mère.
Je ressens un plaisir de citer des passages de son livre qu’elle m’a gentiment offert par l’intermédiaire de ses parents, des amis marrakchis, tout dévoués à l’Association des Juifs de Marrakech : « Dans cette société juive d’autrefois, préparer la nourriture était l’occupation la plus longue des femmes. Eplucher les légumes, ces infinies variétés de légumes, cardons, bettes, céleris, petits pois, haricots, fèves, topinambours, truffes, petits artichauts, chardons et gros artichauts à tête douce, sans compter les carottes, haricots ou tomates et tous les autres primeurs, plumer les volailles que l’on achetait vivantes avant de les faire égorger par le rabbin du boucher, préparer la viande pour la rendre casher en la lavant et en la salant, puis la hacher pour en faire des boulettes, et trouver encore le temps de préparer des gâteaux où se concentrait tout l’amour maternel. »
Admirable prose, musicale et poétique, qui se déguste comme les petits plats qu’elle nous propose. Elle décrit par le menu les repas quotidiens et ceux des grandes fêtes annuelles, en soulignant au passage ce qu’elle appelle les fêtes sociales : naissances et circoncisions, communions, mariages, ou encore les célébrations attachées au deuil.
Je recommande à tous la lecture de ce petit livre de 131 pages, agréablement bien présentées. Rares sont encore les livres de souvenirs écrits par les juifs sur leur berceau natal. Cet ouvrage est original à plus d’un titre. L’essentiel, c’est qu’il a été écrit par une marrakchie qui a vécu en dehors du mellah dans un immeuble de Ryad Zitoun el-Jdid, Le Nouveau Jardin des Olives, une rue animée de la Médina. Elle avait de la famille au mellah, dont de célèbres rabbins. Elle parle des cadeaux de Noël qu’elle recevait, c’est parce que les enfants français en avaient, et qu’on ne comprendrait pas des chants de Noël que l’on chantait en France et qu’elle avait appris à l’école. Et les Français du Guéliz chantaient « pour l’édification des peuples frustes que nous sommes, nous petits Marocains. Je les entends encore, peuvent-elles se souvenir ? ».
Peter MAYNE, un auteur anglais, nous a laissé un roman publié en 1957, The Alleys of Marrakech, dont le chapitre quatre traite de Ryad ez-zitoun : « Nor is the Olive Garden more than a road of that name, no trees, no fruit, just a busy little road. »
En réalité, il existe deux rues à proximité du mellah qui portent le nom de Ryad Zitoun L’qdim (l’Ancien) et de Ryad Zitoun L’jdid (le Nouveau). C’est dans ce dernier que résidaient Hélène avec sa famille.
Le mellah de Marrakech a été érigé en 1557 par Moulay Abdallah al-Ghalib Billah sur l’emplacement d’anciennes écuries royales dans le voisinage de jardins historiques – bustan – à l’ombre de la Casbah, à proximité du Palais d’où partait une source d’eau, la sâqiya, qui traversait les rahba et les saqâif, faisait le tour de la Mosquée d’El Mansûr, se dirigeait vers l’Est entre les murs et atteignait Bâb es-Salihiya, vers l’angle du mur, près du mellah à proximité de Bâb Aghmat.
As-Saliha était le premier grand jardin almoravide. On y a amené de l’eau de la vieille cité d’Aghmat, en captant plusieurs sources.
Les enfants disaient : « O sauterelle heureuse, où t’en vas-tu paître la nuit ? Dans le jardin d’es-Saliha ?
Le nom de Bâb es-Saliha était antérieur aux Almohades et s’appliquait à une ouverture de l’enceinte almoravide.
Le mellah de Marrakech, au 17ème siècle, était divisé en deux parties :
- Un lieu-dit : as-Saliha sur lequel se trouvaient 200 maisons.
- Un lieu-dit : al-Matàmin comprenant 50 maisons.
Matàmin veut dire un grenier souterrain.
Pour les besoins d’un recensement en 1890/1891, le mellah de Marrakech a été divisé en quatre quartiers distincts :
- Le quartier dit Foundouq el Ousti ;
- Le quartier dit Jamaâ el Kbir ;
- Le quartier dit Dar Youssef el Mlih ;
- Le quartier dit Derb el Meqnine.
Le recensement s’appliquait à dénombrer les maisons où des familles vivaient à l’étroit. Plusieurs membres de la même famille habitaient dans la même pièce, parfois même dans un réduit de chambre, une mesriya. Le nombre des maisons étroites s’élevait à 210 dans las quatre parties du mellah, et le nombre des habitants s’élevait à 5032, les enfants exceptés.
Le terme mellah ne figure pas dans le texte de ce recensement. Il est désigné par une périphrase, « les gens de la dhimma », les protégés de cette bienheureuse ville de Marrakech.
L’appellation mellah est tardive. Le texte hébraïque le plus ancien qui relate clairement le massacre et le pillage de la communauté juive de Fès en 1465 ne mentionne pas le mot mellah.
Pour Marrakech, l’appellation Al-Mellah n’apparaît dans les documents juifs qu’en 1639 et dans un texte arabe datant de la seconde moitié du 17ème siècle.
Auparavant, les auteurs européens appelaient le quartier juif Juderia, Juifverie, Juderie, Juiverie, etc.
Il faut attendre 1767 pour trouver la mention mellah dans les sources françaises, mais le Consul danois Host qui a vécu à Marrakech entre 1760 et 1768 connaissait déjà ce mot.
Gaudefroy-Demombynes a montré qu’al-Mallâh a simplement été un lieu-dit de Fès-Jdid, où les Juifs durent s’installer au début du 15ème siècle, alors qu’ils ont toujours habité Fès Qdim et ce, depuis la fondation de Fès. Il devient un nom commun et passe de Fès dans les autres villes du Maroc pour désigner le quartier assigné aux juifs, nous précise Gaston Deverdun.
Il y a deux cours d’eau au Maroc qui s’appellent Mellah :
- L’oued Mellah entre Casablanca et Boujnika, rivière côtière à 25 km au nord de Casablanca sur la route de Rabat. Sur cet oued se trouve l’unique pont du Maroc construit par les Portugais.
- L’oued Ouarzazate, appelé encore Idermi, provient de la réunion à Tikkirt du Mellah et de l’Imini, descendus de l’Atlas et de l’Irhiri, venu de l’énorme massif volcanique de Siroua.
Emile Laoust signale : « Lmellah, nom de deux lieux dans la vallée du Rdat. L’wad Rdat forme de la branche supérieure du Tansift, celui-ci a sa source à l’extrémité Est des Jebilet. On attribue à un miracle de Sidi Rahal la qualité de fraîcheur de ses eaux. Cf. Edmond Doutté dans son ouvrage En Tribu, page 178. L’Oued Rdat était alors un grand fleuve, brûlant comme du feu, dans un endroit considéré comme une des portes de l’enfer.
J’ai écrit ces pages à la mémoire de maman, il y a plusieurs mois. Je viens d’y apporter quelques modifications de pure forme.
Bourg-la-Reine, le 12 juillet 2001.
Revu à Kervenic-en-Pluvigner
Le vendredi 21 août 2020, correspondant
A la néoménie du mois d’Elloul 5780.
Merq 'Hout
Mot à mot, cela signifie “soupe de poisson ». C’est une marinade composée d’huile, de cumin, kmoun, de piment rouge, d’ail, d’eau et de sel, dans laquelle on macère de la friture de poisson. Ce mélange servait à tremper du pain pour calmer notre fringale. Lorsque maman n’avait rien de prêt à nous proposer à manger au goûter, au retour de l’école, cette marinade la tirait d’affaire et cela nous convenait parfaitement, et nous nous en raffolions. Je pense parfois à ces moments de bonheur simple où de petits riens nous comblaient et nous rassasiaient. De nos jours, nous avons toutes sortes de pâtisseries, de friandises et autres gourmandises pour boucher un petit creux. Certains, jadis, au mellah de Marrakech, se contentaient d’un repas frugal de pain d’orge oint d’huile d’olive et de quelques noires bien salées. Et ils étaient heureux et satisfaits.
Cette image de merq’hout réapparaît des fois devant mes yeux et je songe à maman, à mon père et à mes frères et ma sœur Esther.
Je ne sais pourquoi cette modeste marinade évoque en moi ce que Claude Thouvenot a écrit naguère à propos de l’orange. Ce fruit d’or, au 19ème siècle, était cher à acheter pour les bourses modestes, quatre sous pièce. Un fruit symbole qui était pour certains enfants leur cadeau de Noël, déposé dans un sabot au pied du sapin. Je cite des extraits de son livre, en particulier les pages 149 à 153. Les oranges venaient de Nice et de Menton, puis, après 1850, d’Espagne (les valences), d’Algérie et de Malte Ce n’est que vers les années 1955-60 que l’orange devient un fruit presque banal pour tous.
Dans son livre Le pain d’autrefois, publié à Paris en 1977, il y a des pages magiques relatives aux chroniques alimentaires d’un monde qui s’en va, le pain et la soupe. On mangeait du pain à chaque repas et le pain était partout. Autrefois, chaque maison possédait son four que l’on chauffait que l’on chauffait dès le matin pour cuire le pain.
A la fin du 19ème siècle, la soupe était encore pour beaucoup un plat bioquotidien. La soupe du matin resta longtemps l’élément essentiel d’un véritable repas, avant d’être écartée, vers la fin du 19ème siècle, par le café au lait, d’abord chez les femmes et les enfants.
La soupe-Joseph DADIA-derniere partie
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Le Rocher d’origine, c’est l’histoire, racontée à la première personne, d’un garçon pauvre issu de l’ancien mellah de Meknès.
« Ce sont les rêves qui m’ont porté, qui m’ont poussé, qui m’ont orienté. »
Hadj Brahim, quant à lui, possédait une très grande demeure à El Haboul. C’était un merveilleux riad, véritable joyau caché derrière ses murs, sorte de duplex à la marocaine, entièrement fermé sur l’extérieur et disposé autour d’un patio. Je me rappelle avoir passé là-bas de longs moments, autour de repas copieux préparés par ses femmes. Des personnalités locales étaient souvent invitées. Faisant partie de la famille, j’étais aussi parfois son hôte, pendant les vacances, dans sa maison de villégiature à Ifrane.
Mon patron, comme tous les Arabes, n’arrivait pas à prononcer correctement mon nom. Il m’appelait Hiyim, ce qui me semblait une consonance affectueuse. Mon nom de famille, par contre – Skerane, qui dans sa bouche devenait Skran – était pour lui sujet à plaisanterie, puisque le terme, en arabe, désigne un soûlard. Il m’est plus d’une fois arrivé d’avoir avec lui des discussions théologiques ou politiques, sur le judaïsme, l’islam ou l’État d’Israël qui venait d’être créé. A l’époque, la pensée qu’un jour j’y vivrais ne m’effleurait même pas. Hadj Brahim devait son nom au pèlerinage qu’il avait fait à La Mecque. Mais bien que portant ce titre prestigieux de Hadj, il n’était pas des plus dévots. Comme moi, il vivait ses contradictions avec sérénité. S’il ne priait pas régulièrement cinq fois par jour, comme le voulait sa religion, il fréquentait cependant la mosquée de temps à autre et certes, il s’abstenait de manger du porc ou de boire du vin. Ses femmes ne sortaient que voilées, mais ses filles s’habillaient à l’occidentale et ses enfants – filles et garçons – fréquentaient le lycée français. Tout cela ne posait alors aucun problème existentiel dans la société marocaine en général et convenait très bien à cet homme, traditionnel et libéral. Son respect fondamental de la religion s’étendait aussi à celle des autres, la mienne en l’occurrence. Il avait de la déférence pour ma famille, d’autant qu’il connaissait l’illustre lignée rabbinique des Mrejen. Il s’y intéressait d’ailleurs sincèrement et me demandait souvent des précisions généalogiques, s’enquérant particulièrement de mon cousin, Yossef Mrejen, président de la communauté de Meknès, qu’il rencontrait à l’occasion, à la mairie. Sans doute pensait-il que je manifestais la même respectueuse libéralité un peu impie, moi qui me levais à l’aube pour prier à la synagogue avant d’aller travailler, mais partageais leurs repas et travaillais le jour du chabbat. Hadj Brahim venait aussi assez souvent chez nous, déjeuner dans notre nouvelle maison. Maman avait beaucoup de respect pour lui et les deux tenaient souvent de longues conversations en arabe sur nos ascendants. Il appréciait aussi la cuisine de ma mère, narticulièrement la dafina du chabbat ou les galettes de Pessah. Et à la soirée festive de la mimouna qui marque chez les Juifs marocains la fin de la Pâque, il était le premier à nous apporter de la farine ou du pain, tout juste sorti du four. Une fois, il nous a même fait la surprise de venir avec un groupe de musiciens pour festoyer avec nous. Ce fut une merveilleuse soirée, qui m’a inspiré plus tard pour une scène de mimouna que j’ai filmée à Marrakech.
Mon poste à Minerva m’avait donc élevé dans l'echelle sociale. Je suivais aussi des cours de comptabilité nour assurer une meilleure gestion de l’entreprise. J’étudiais tout particulièrement les dossiers d’adjudications ainsi que le métier de métreur, étant chargé de calculer les surfaces à peindre. J’étais devenu spécialiste des appels d’offres et j’obtenais par ce biais pas mal de travail pour l'entreprise, ce qui me conduisait très souvent à rencontrer bon nombre d’architectes, tous européens à l’époque, au lendemain de l’indépendance du Maroc. Je gagnais bien ma vie, j’avais une voiture de fonction et de plus, Hadj Brahim me considérait comme un fils. J’étais estimé et somme toute, assez heureux, d’autant que je vivais par ailleurs une période très féconde du point de vue culturel.
Hadj Brahim suivait aussi ma carrière théâtrale et naturellement, il était à la représentation d’Antigone à Volubilis, le soir fatidique qui devait mettre un terme à notre collaboration et me propulser à Paris, vers une carrière de comédien. Après le spectacle, je l’avais présenté à toutes les personnalités venues nous féliciter et il participa, avec plusieurs centaines d’autres personnes, à l’immense méchoui qu’avaient organisé les autorités locales.
Je devais quitter le Maroc en juillet 1960 pour partir – dans un premier temps – avec les meilleurs élèves des écoles françaises, sélectionnés pour un voyage en métropole organisé par l’Ambassade de France à Rabat. J’étais le seul Juif du groupe. Ce tour nous a même conduits à Avignon, où le TNP donnait justement Antigone de Sophocle. Après la représentation, nous avons pu parler avec Jean Vilar. Sous le regard réprobateur de notre moniteur, j’ai « osé » – dans ma candeur – critiquer devant ce géant du théâtre sa conception du chœur et lui parler de la mise en scène que j’avais faite, quelques mois plus tôt, oubliant qu’il était le Maître du lieu et de l’art.
Mes dernières semaines chez Hadj Brahim furent très éprouvantes. D’une part, j’étais dans l’euphorie du départ et de l’autre, la séparation, après six ans de vie commune, n’était pas simple. J’étais aussi inquiet pour ma famille, dont j’étais le soutien essentiel. Mais Hadj Brahim avait apaisé ma mère, en lui donnant une grosse somme d’argent, la priant de ne pas se gêner de l’appeler en cas de besoin. Il m’accompagna à l’aéroport de Casablanca. Dans notre étreinte avant le départ, il me glissa une enveloppe que je n’ai vue que dans l’avion.
Quarante ans plus tard, en 2000, je retrouverai Mehdi, jadis responsable de toutes les équipes de travail disséminées dans le pays, poste-clé de l’entreprise. Il avait alors plus de 80 ans et habitait une superbe maison, en ville nouvelle. Dans les années cinquante, quand nous partions ensemble visiter les chantiers, tous les employés vivaient dans la médina, dans de minables masures. J’étais revenu au Maroc avec mon ami Yossef Shetrit, pour faire un film sur les Juifs de l’Atlas. Au bout de quinze jours de tournage, je suis arrivé à Meknès pour y passer une semaine. J’avais cette fois la ferme intention de rencontrer mes anciens contremaîtres, Saïd et Mehdi, ainsi que les enfants de Hadj Brahim. Comme je savais, par mes amis juifs de Meknès, que Saïd travaillait à la grande poste de la ville nouvelle, je suis allé l’attendre à la sortie des bureaux. Il était tout ému et nous nous sommes enlacés très longtemps, comme des frères qui se retrouvent. Saïd avait un poste de chef de service. Il avait abandonné la peinture pour l’administration des postes. Nous avons évoqué le passé. Saïd sourit de toutes ses rides, quand je lui rappelai qu’il était beau garçon et se plaisait à arpenter la ville, toujours accompagné de jolies femmes, souvent voilées. Il me dit qu’il n’avait pas continué longtemps à travailler avec Hadj Brahim, après mon départ. Ce n’était plus pareil, me confia-t-il. Personne ne luttait plus pour les ouvriers et la société avait vite décliné. Il a ajouté que Hadj Brahim ne s’était jamais remis de mon départ et que les vendredis étaient devenus cauchemardesques. L’ancien contremaître semblait heureux dans ses nouvelles fonctions. Il m’a présenté à quelques-uns de ses amis de la poste et curieusement, nous avons beaucoup parlé d’Israël et de la possibilité d’une paix entre nos deux peuples. « Après tout, nous sommes frères, me dirent-ils. C’est comme toi, tu étais et tu restes notre frère. Tu as tout de même grandi dans la culture arabe, avec des Arabes, tu es tout simplement un Juif arabe. » Juif arabe? Pourquoi pas ? Plus tard, en Israël, je revendiquerai ce titre.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Page 45
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין
במרוקו, האופוזיציה בשמאל לא איחרה להשתמש בהזדמנות, ולהתקיף את הממשלה. ״אל תחריר״, הביטאון בשפה הערבית של ״האיחוד הסוציאליסטי של כוחות העם״[USFP] פרסם ב-16 בדצמבר 1961 בעמוד הראשון שלו, תצלומים של יהודים הממתינים להפלגה בנמל קזבלאנקה. העתון האשים את הממשלה ב״בגידה בסולידאריות עם העולם הערבי ובבעיה הפלסטינית.״ ״אוואן גארד״, השבועון של מרכז האיגודים המקצועיים, הרחיק לכת עוד יותר, וכינה את המבצע ״חילופי יהודים מרוקנים תמורת חיטה אמריקנית, בדומה להצעה של אייכמן להחליף יהודים הונגרים במשאיות.״ ברחוב המרוקני החלה להישמע אמירה לאו דווקא מחמיאה, בדיאלקט המקומי, בלשון זו: ״חסן באע ל׳יהוד בזראע״ – חסן מכר את היהודים תמורת חיטה.
הרשויות נתקפו בהלה לנוכח הארסיות של ההתקפות הללו, שמקורן היה בעתונות השמאלנית. המשטרה סגרה את משרדי ההיא״ס במנעולים, והארגון נאלץ להפסיק את פעילותו שאך זה החלה. אחד מן הדוגלים הנלהבים ביותר בהשתלבות במרוקו, מארק סבאח, חבר בקהילה היהודית של קזבלאנקה, טען, במאמר שהופיע ב״קול הקהילות״, שאיננו מבין את פשר מסע הצלב שעורכים חבריו מן השמאל המרוקני:
׳׳מה בעצם קרה כאן? כמה אלפי אנשים חסרי-כול, שלא יכלו לצאת ממעגל הקסמים האכזרי של הדלות, שלא יכלו להסתגל להתנהלות החדשה של הכלכלה, סברו שההגירה היא המזור למצוקתם. הם יצאו מכאן בהסכמתם הרשמית של פקידי הרשות, מצויידים בדרכונים חוקיים. הם נאלצו לעזוב את מרוקו כדי לנסות ולהתחיל חיים חדשים תחת שמיים אחרים… דווקא באשמתם של הללו אשר מותחים כעת ביקורת על הממשלה ועל היהודים בכלל.״
ההתפכחות ב״רחוב היהודי״ תורגמה להפגנה פוליטית ספונטאנית. ב-11 בינואר 1962, בקזבלאנקה, אלפי יהודים שמכרו את כל רכושם כי המתינו ליציאתם הקרובה, צרו על משרדי ועד הקהילה, בעקבות שמועה שטענה לבואם של נציגים מטעם יהדות ארה״ב לחקור ולדרוש לגבי מצבם הנואש. מנהיגי הקהילה, שלא היה להם מה להציע לאנשים, פנו למושל העיר ולשר הפנים, אשר הסכימו, באופן יוצא-מן־הכלל, להרשות את עזיבתם של אלף מהגרים, בלילה, על סיפון ספינה שכורה בשם ״ונצואלה״.
כאלפיים מועמדים אחרים לנסיעה, שהתקדים הזה עודד אותם וסבלנותם פקעה, הרסו, שלושה שבועות לאחר מכן, את משרדי ועד הקהילה. הפעם המשטרה התערבה בכוח, וביצעה עשרות מעצרים. בעקבות ה״מהומות״ הללו, אחד-עשר מפגינים נידונו לשלושה חודשי מאסר.
בניסיון להרגיע את הרוחות, מנהיגי הקהילה שכבר לא הצליחו להתמודד עם המצב, הורו לקרוא בכל בתי-הכנסת הודעה מתריעה מאת המושל, הקולונל דריס בן עומאר. הוא הזהיר מפני הפגנות נוספות מעין אלו, והכריז שננקטו אמצעים על מנת לזרז הענקת דרכונים אישיים. הפיתרון היחיד היה חידוש הנסיעות המאורגנות. הממשלה המרוקנית כמובן שלא התכוונה להסגיר את דבר ההסכם, אולם דרשה ערובה לדיסקרטיות מוגברת. האחראים למבצע ״יכין״ נתנו להם את כל הערובות הנחוצות, וב־27 בפברואר 1962 התחרשו הנסיעות הקבוצתיות.
בז׳נבה הוחלט על מסגרת של 50,000 איש שייצאו במשך שנים אחדות; למספר הזה הגיעו תוך 13 חודשים. אף כי נרשמו 4,108 עזיבות ב-1960, הרי שבשנת 1961 כבר היו 11,478 עזיבות וב-1962 – 35,758. ההגדלה הזאת בהגירה נבעה מהשעייה נוספת, והפעם ממושכת יותר, של העזיבות, דבר שהוכיח, לדעת פעילי ה״מסגרת״, שההפסקה האכזרית של ההגירה הקבוצתית מהווה את התעמולה הטובה ביותר ועודדה אנשים לצאת את הארץ לפני שיהיה מאוחר מדי.
ההשעיה השנייה הזאת לא הייתה קשורה למסע עתונאי. הייתה זו ״ירייה עצמית ברגל״. לנוכח המיתקפה האלימה מצד האופוזיציה נגד המימשל, יו״ר ״איסתיקלאל״, עלאל אל פאסי, שקשה היה לחשוד בו באהדה לציונים ואשר נעשה לשר לענייני האיסלם, הפך לסניגור של הגישה הליברלית הממשלתית. במאמר שהופיע בעתון של מפלגתו בסוף פברואר 1962, הסביר שהוא מתנגד לכל אפליה נגד היהודים, וכי עזיבתם ״איננה כי אם ההחלה הטבעית של חופש התנועה, המובטח לכל האזרחים״. הוא אף העז והפר טאבו בכותבו כך:
״מזה שבועות אחדים, קבוצות של יהודים עוזבות את מרוקו ויוצאות לארצות כגון צרפת, קנדה, ואף לישראל. ההגירה הזאת עטתה אופי קולקטיבי, מאז שהוסרו ההגבלות להענקת דרכונים ליהודים. בעבר, הללו הוענקו אך ורק לאלו שיכלו לספק צידוקים, כדי למנוע מהם לנסוע לפלסטין הכבושה. אולם ההגבלות הללו השיגו את ההפך מן הרצוי. היות שמרוקו הייתה המדינה היחידה שכפתה אותן, סוכניה של ישראל השתמשו בעובדה זו כדי לעודד את היהודים לעזוב את הארץ בכל הדרכים, כולל דרכים בלתי-חוקיות, מה שגרר אחריו פגיעה ביוקרתה של מרוקו בכל רחבי העולם. לכן, מרוקו החליטה להשעות את ההחלטות הקודמות שלה, אך להמשיך ליישם את החלטות הליגה הערבית, בדבר איסור החזרה למרוקו של היהודים שנסעו לישראל.״
הליגה הערבית שנודע לה על התפנית הזאת במדיניות המרוקנית, שלחה במארס 1962 משלחת לרבאט. שר החוץ־לשעבר, אחמד באלאפרג׳, שהועלה לדרגת שר ונציגו האישי של המלך, הרגיע את השליחים, בהסבירו להם שמרוקו כמדינה דמוקרטית, אינה יכולה לנקוט צעדים מפלים נגד אזרחיה היהודים. מרוקו אינה יכולה לסרב להעניק דרכונים לאנשי-עסקים שנקראים לנסוע לצורכי עסקים לאירופה או לארה״ב. באשר לישראל, דבר לא השתנה: ״מרוקו ממשיכה להתנגד להגירה לישראל, ונותרה נאמנה לעמדות הערביות לגבי העניין הפלסטיני.״ במשך אותה תקופה, שטף העזיבות גבר, והגיע למספר שיא של 7,000 איש שיצאו את הארץ במאי 1962, וזאת עד להפסקה מחודשת. היקף העזיבות היווה הפתעה וזעזוע לרשויות המרוקניות, כפי שדיווח אחד מן המנהלים של היא״ס, מנחם גלעד:
״יום אחד זומנתי למשרדו של מושל קזבלאנקה, הקולונל דריס בן עומאר, שהפך מאוחר יותר לגנרל ולשר ההגנה. יחד אתי בא לשם מפקד המשטרה, דריס בלקאסם. הלה אמר לי: ”נתנו להיא״ס אישור לעזור ליהודים עניים לצאת, ובמקום זאת אתם מוציאים מן הארץ יהודים הנחוצים לכלכלת המדינה, כמו למשל פקידי דואר מן המנוסים ביותר. אני כבר לא יכול לשלוח מברקים ללא שגיאות כתיב, ולא יכול להזמין מדים שיתאימו לי, מאז שהחייטים היהודים עזבו.״ העזתי ועניתי לו, שעבורם יש כאן הזדמנות מצויינת למלא את המשרות שהתפנו מן היהודים, על ידי מרוקנים. הקולונל דריס ענה לי אז בגערה, ועד עצם היום הזה אני מתבייש כשאני נזכר בזה: ”אתם, האירופים, יש לכם תפישה מעוותת. היהודים הם מרוקנים בדיוק כמו המוסלמים, ואני מצטער על עזיבתם את הארץ. לא הצטערתי על עזיבתם של הצרפתים, אבל אני כן מצטער מאוד על עזיבת היהודים."
צער מצד אחד, ענייני מדינה מצד שני… לא זה היה המניע שהביא, ב-20 ביוני 1962, את דרים בן עומאר עצמו להורות על סגירת משרדי היא״ס פעם נוספת. ייתכן ששובו של המלך, ימים אחדים קודם לכן, ממיפגש פיסגה ערבי בקהיר, יכול לשמש הסבר לדבר. הסיבה הייתה ארצית יותר. בין יתר אמצעי הזהירות, שיכנו את המשפחות שפונו מהכפרים בדרום מרוקו במלון ״בונאפארט״ בקזבלאנקה, והיה אסור להם לעזוב את כתליו עד לשעת הנסיעה. באחת מן המשפחות הללו, הבת עסקה באופן סדיר בביתה בזנות, תחת השגחת אמה. כדי להרחיקה מן המצב החריג הזה, האב החליט לקחת אותה איתו לישראל. האם הגיעה לקזבלאנקה, ומצאה את בתה סגורה במלון. היא התפרצה, השמיעה זעקות שבר, וצעקה לעוברים־ושבים, כשהיא קוראת לעזרה נגד ״הציונים שרוצים לחטוף את בתה בכוח״. היא גרמה לשערורייה ברחוב, והכריחה את המושל לבוא למקום באופן אישי. אפשר לשער את מבוכתו: להיות מואשם בחטיפה לישראל, בלב קזבלאנקה! לפיכך, החליט להפסיק באופן מיידי את הנסיעות המאורגנות שיצאו מעיר זו.
שערורייה אחרת, חמורה יותר, שהתרחשה זמן קצר אחר-כך, גרמה לו לעמוד בנחישות על דעתו. משטרת קזבלאנקה ״עלתה״ על רשת שעסקה בייצור דרכונים מזוייפים, שבה היו מעורבים כמה וכמה עובדי-ציבור מהנמל, וביניהם קרוב משפחה של המושל. הללו מכרו את הדרכונים ליהודים מרוקנים שבראשם עמדו ה״אסטרולוג״ – ז׳ורז׳ אלהרר, והרב יצחק אוחאנה. זה האחרון התמחה בגיוס נערים צעירים ושליחתם לישיבות החרדיות של תנועת חב״ד בצרפת ובארה״ב.
אף כי להיא״ס לא היה שום קשר לפרשה הזאת, הקולונל דריס בן עומאר אטם את אוזניו לכל ההסברים של מנהליה. הוא היה נחוש בדעתו להילחם נגד השחיתות, ועוד יותר להפגין שהוא עושה הכול, כדי להעניק ללא בעיות כלשהן, דרכונים לכל אלו שהגישו בקשה לקבלם. על אף התערבות מצד חברי ממשלה מסויימים, ובקשתו של ידידו האישי, שר הפנים, אחמד רדה גרירה, המושל התעקש לסרב, והרחיק לכת עד כדי כך שאילץ את היא״ס לסגור את משרדיו למשך חודשיים.
אולם כדי להוכיח שאין לו התנגדות עקרונית להגירה יהודית חוקית, המושל התיר לעובדים של היא״ס לארגן נסיעות של המחזיקים בדרכונים אישיים, שהכפופים לו חילקו בנדיבות. הנסיעות תוך שימוש בדרכונים קבוצתיים התחדשו באוגוסט 1963, תחת מעטה כבד של אמצעי זהירות, כדי שלא ליפול לידיהם של המבקרים מן האופוזיציה.
בשנת 1963, סך כל הנסיעות לישראל עלה על כל השיאים. מספר המהגרים, 37,078, עלה אפילו על מספרם בשנה האחרונה של הפרוטקטוראט, 36,301. עם תום השנה הזרם נחלש , ומספר הנוסעים ירד ל־ 15,843 בשנת 1964. אז הסתיים מבצע ״יכין״. מגמה אוהדת מצד הרשויות הייתה מובטחת, וכך גם זכות היציאה, ולא היה יותר צורך במבצע בהיקף גדול. כל אלו שרצו לנסוע יכלו לעשות זאת, ואלו שהתכוונו לנסוע ביום מן הימים לישראל או לכל מדינה אחרת, כבר לא היו צריכים להזדרז.
על אף המספרים העצומים, לא היה מדובר בתנועה קבוצתית מאורגנת כי אם בצירוף החלטות אישיות. ההנהגה הרשמית של הקהילה מעולם לא המליצה על תנועה זו שלא היתה בשליטה, ומעולם לא נטלה עליה אחריות או ארגנה אותה. מאחוריה לא עמדה שום אידיאולוגיה, ועוד פחות מכך – הכרח לצאת מן הארץ, כפי שהיה במקרה של הקהילות היהודיות במזרח- אירופה במאה התשע-עשרה, אשר בחרו לעלות לארץ ישראל בהתאם לסיסמת אגודת ביל״ו: ״בית ישראל לכו ונלכה!״ יהודי מרוקו החליטו ביניהם לבין עצמם, כפרטים, האם לעזוב או להישאר, ולא הלכו שבי אחר קריאה המונית.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין
עמוד 108
תולדות חבד במרוקו…כיצד התפתחה שליחות שכזו?
המנהל
״מצוה דיליה"
השליח השני, הרב שלמה מטוסוב, ניהל את מוסדות חב״ד במרוקו בהכוונת ועידוד הרבי שראה בו איש נאמן, כישרוני ומצליח, הראוי לעמוד בראש מוסדות חב״ד במרוקו. הנה התבטאות נדירה בכתב יד קודשו של הרבי, בה מציין כי תפקידו כמנהל היא המצווה שעליו להקפיד עליה יותר מכל המצוות. הרבי מוסיף כי הרב מטוסוב זכה בתפקיד והוא ממלא את תפקידו כמנהל במסירה ונתינה:
ובמצוה דיליה דצריך להיות זהיר בה טפי – מוסדות בעל הגאולה, שזכה והצליח ובהשגחה פרטית נתמנה ומנהל אותם במסירה ונתינה.
ההחלטה
הרב מטוסוב התגלה כמהפכן גדול. תוך זמן קצר הצליח להקים ישיבות ועשרות תלמודי תורה במרוקו, וכך השיב אלפי ילדים ובני נוער בערים ובכפרים ללימוד התורה וקיום המצוות.
אחת המעלות הגדולות של הרב מטוסוב היתה היותו בעל ניסיון בניהול מוסדות חינוך. בימי מלחמת העולם השנייה כיהן כיד ימינו של הרב ניסן נמנוב, ממנהלי ישיבות ״תומכי תמימים״ ליובאוויסש בערים טשקנט וסמרקנד שבבוכרה אליהן נמלטו אלפי חסידי חב״ד. בתום המלחמה, כאשר חסידים רבים יצאו ושהו במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה, המשיך בתפקיד כסגנו של הרב נמנוב שניהל את ישיבת "תומכי תמימים" המקומית. בשלב הבא, כאשר הגיע לצרפת במטרה להגיע לארך הקודש, התבקש על ידי הרב בנימין גורודצקי לעבוד "רק חודשיים״ בהפצת התורה בין יהודי מצרים, מרוקו, תוניס ואלגייר ששהו במחנות מעבר במרסיי לפני עלייתם לארץ. הרב גורודצקי הסביר שמדובר בהקמת תלמודי תורה עבור ילדיהם על כל הכרוך בכך – שיחות עם ההורים, גיוס מורים, ניהול כספי ותיאום עם הנהלת המחנות.
כיוון שהרב גורודצקי ביקש את עזרתו רק לחודשיים הסכים הרב מטוסוב, אך התנה זאת כי לאחר תקופת הייסוד של תלמודי התורה יסיים את תפקידו ואדם אחר יחליפו. היה זה בחודש טבת תש״י כאשר הרב מטוסוב לקח את העניינים לידיו וזכה להצלחה מופלאה. במחנות אלו שהו יהודים שהיו בדרכם לעלות לארץ ישראל, רובם יהודים חמים ומסורתיים שאמנם לא הקפידו על קלה כחמורה אך שמרו מצוות. הללו קיבלו את הרב הצעיר בשמחה והשתדלו לעזור לו. תוך תקופה קצרה הקים הרב מטוסוב, בסיוע יושבי המחנות, תלמודי תורה בכל המחנות בסביבה ומאות ילדים החלו ללמוד תורה.
לאחר חודשיים עזב את תפקידו ולמקום נשלחו צעירים חב״דיים אחרים. בינתיים הסתלק אדמו״ר הריי״צ ולאחר שפרטי הפעילות במחנות נודעו לרבי, הוא קבע באופן חד משמעי כי אם הרב מטוסוב בברכת אדמו״ר הריי״צ השקיע בפעילות במחנות, עליו להמשיך בזאת.
בתקופה ההיא השתדך הרב מטוסוב עם זוגתו, מרת פעסיא, בתו של הרב לייב קרסיק (הרב יהודה לייב קרסיק, מה״חוזרים״ של אדמו״ר הריי”צ, משפיע במוסקבה ובנעוול. נפטר ברעב בימי מלחמת העולם השנייה. בתו מרת פעסיא שרדה את המלחמה והגיעה למחנה העקורים פוקינג, ובהוראת אדמו״ר הריי״צ הגיעו היא ואחיותיה לצרפת כדי להשתדך שם).
בינתיים התקבלו מכתבים נוספים מהרבי בו מבקשו להישאר בפעילות בצרפת, הרב מטוסוב עשה כך ובתקופה שלאחר שידוכיו הגיע למרסיי לפעילות, אך זו היתה רק ההתחלה. בעיצומה של הפעילות במרסיי הגיעה בקשתו של הרבי לנסוע למרוקו עם רעייתו המיועדת. כך נכתב באגרת מכ״ו מנחם אב תש״י:
שני מכתביו מר׳׳ח וח׳ תמוז קיבלתי, ואחרי הרצאת הרה״ח והרה״ג וכו׳ מהורב׳׳ג שי׳ אודות הענינים באפריקא, הנה לפי דעתי, נכון הדבר אשר יקבל עליו העבודה בשדה החינוך במוסדותינו שם, ואף כי קשה עדיין לקבוע פרטי העבודה שם, כי הרי זה דבר חדש, בכל זה יש לקוות לכר נרחב במקצוע החזקת התורה והיהדות, ובמילא להצלחה מופלגת בכוחות נשיאנו הוא כ״ק מו׳׳ח אדמו״ר הכ״מ. ואשרי חלקם של כל אלו וואס וועלן זיין אפ זיין וואגען [=שיהיו על הקרון שלו]. ומובן מעצמו, אשר כוונתי שנכון הדבר הוא גם לטובתו וטובת ב״ג תי׳ ולהסתדרות בחיים מאושרים.
[…] בפרטי עבודתו, ובטח תשתתף גם בת גילו תי׳ במשך הזמן בזה, עוד נתדבר כשיהיה קרוב יותר להנסיעה צלחה, אלא שכיון שהשגת הניירות לוקח זמן מסויים, טוב אשר יגישו הבקשה על זה בהקדם ובטח יש אופנים ונוסחאות המקצרים את הזמן והחקירה והדרישה עד שמשיגים הניירות ויתוודע אודות זה על נכון.
הרב מטוסוב נענה לבקשה, כיוון שכבר קיבל על עצמו את נשיאות הרבי. במכתביו מאותם ימים הוא כותב לרבי בתארים המתאימים לרבי בלבד, כמו כ"ק.
השגת הוויזה ארכה זמן, ובינתיים כיהן הרב מטוסוב כמשגיח בישיבת ”תומכי תמימים'׳ בברינואה. בתקופה זו דיווח לרבי כל העת על נושא הנסיעה למרוקו בכלל ובעיית הוויזה בפרט. על מכתביו קיבל תשובות ובהן הוראות מעשיות לצד דברי עידוד. הנה קטע קצר מדברי הרב מטוסוב לרבי, לאחר שמבהיר כי מתקשה להשיג ויזה:
אין זאת אומרת כי הנני מהסס חלילה בענין מאראקא וכאילו תוהה על ההתחלה, אבל מבלי שנשקף מזה תוצאה חיובית לפי מראית העין, העליתי על הכתב שאלתי זו, וכבר הגדתי מראש כי כאשר כ״ק יגזור אומר כן יקום והנני לשמור ולעשות ולקיים.
בקזבלנקה ובכפרים
בחודש אלול תש״י התחתן הרב מטוסוב ובתחילת חודש אדר ראשון תשי״א קיבל וויזה לו ולרעייתו. כעבור שבועות ספורים, בשלהי אדר ראשון, יצא מצרפת למרוקו כאשר היעד הוא העיר קזבלנקה בה התגוררו באותה עת כמאה אלף יהודים והיא שימשה מרכז לכל יהדות מרוקו. קזבלנקה שוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי, היא העיר הגדולה במרוקו בה גם שוכן הנמל הגדול במדינה, והיא נחשבת למרכז הכלכלי של המדינה(לעומתה העיר ראבאט היא עיר הבירה של המדינה, בה שוכנים ארמונות המלוכה).
ההתחלה היתה רצופת אתגרים. לצד המטרה להטבת מצבם של כלל יהודי המדינה בגשם וברוח, החל הרב מטוסוב בארגון פעילות חינוכית חב׳׳דית, שראשיתה היה עם הצעירים. הרב מטוסוב אירגן שיעורי תורה לצעירים בקזבלנקה, ובמקביל פעל למען הקמת מוסדות חינוך בעיירות וכפרים ברחבי מרוקו.
היו כפרים אליהם הגיע הרב מטוסוב שבהם היה כבר בית ספר יהודי, ומפאת מיעוט התלמידים או סיבות אחרות לא היה ניתן להקים בהם תלמוד תורה. במצב כזה הרב מטוסוב שכנע, ולעיתים נאבק בדרכים שונות, כדי שהתלמידים היהודים לא ילמדו בשבתות.
הנה ציטוט מדיווח שכתב לרבי כחודש לאחר שהגיע למרוקו:
בשבוע הקודם ביקרתי שלושה כפרים, האחד שמו גרסיף, שמה כתשעים תלמידים, חמישים נערים וארבעים נערות, לומדים בבית הספר צרפתי גם בשבת, אחרי דין ודברים בינותינו גמרו אומר לדרוש שתי דרישות: א) ביטול חילול השבת ויו״ט ב) רק חצי היום לימוד בבית הספר, ובאם לאו [ההורים] יקחום לגמרי מבית הספר [וכך יוכל להקים מסגרת לימודים תורניים לשעות אחר הצהרים], מושל העיר הצרפתי הסכים על זה. ודרוש אם כן הסכמת מנהל בית הספר ולא היה במקום, ויהיה בשבוע הזה ואם כן יתברר בשבוע הזה. יהא רעוא מן שמיא שיצא לפועל, האופן השני הרצוי לטוב. אבל הוכרחתי להסכים גם לאופן הראשון כי גם אנשי העיר מעוניינים בלימוד הצרפתי, והשעה דחוקה והעמדתי על דעתי [לא היה באפשרותו לשאול את הרבי ולקבל תשובה מפני קוצר השהות במקום, לכן החליט לבדו וכעת מבקש הוראה כללית איך לנהוג במקרים דומים:] ואעפ״כ על כ״ק שליט׳׳א להורות לי איך להתנהג במקרים כאלו לימים יבואו וגם במקום שאין חילול שבת.
הכפר השני שמו דובדן, כשבעים תלמידים, עדיין דרוש רישיון רישמי בכתב מאיזשהו מושל גבוה… ולעת כזאת אושיב שם למלמד מאלו שהיו כבר אצל הרב מיכאל ליפסקר.
תולדות חבד במרוקו…כיצד התפתחה שליחות שכזו?
עמוד 28
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
התעניינתי במה שקורה במדינה, שכן עם קבוצת הבחורים האלה לא הייתה לי שפה משותפת. חיינו בעולם תרבותי ויהודי שונה בתכלית. הם היו מבלים את זמנם בסיפורי סרק, בדיחות גסות, הוללות ורוע. כל שעניין אותם היה בילוי ורדיפה אחר בנות. עולמם הרוחני היה ריק מתוכן. לא היה טעם שאתלונן במשרד. בפעם האחרונה שהייתי במשרד וסיפרתי להם על חיי הבחורים האלה שהם בחסותם, אחזה המנהלת בידי, הוציאה אותי בגסות ואמרה לי: ״אם לא טוב לך פה, תחזור למרוקו שלך!״ יצאתי נעלב, ומאז חזרתי למשרד רק בימי שישי לעזור למזכירה. לא העזתי יותר להעיר.
כאשר המצור על ירושלים התעצם, סגרו את בית הספר. מחוסר מעש התגייסתי לצבא. הם דחו אותי בטענה שאני עדיין צעיר, אבל אפשרו לי להתנדב לשמירה, אם אני רוצה. הסכמתי ופניתי לכתובת בבית-וגן. איש ההגנה קיבל את פניי, ואיתו קבוצה של צעירים. עברנו קורס מזורז בשימוש בנשק היחיד שהיה, רובה שנקרא ליאינפילד. למדנו לפרק ולטעון, לנקות ולירות למטרה. מקץ שבוע התחלתי בשמירה בהרים בגבול השכונה. בבוקר הייתי שב הביתה לישון. כך זה נמשך כמה שבועות.
באחד הימים, בשובי מהשמירה הביתה, הופתעתי לגלות את כל חפציי מוטלים בחוץ. לא הבנתי לפשר הדבר. בעלת הבית אמרה לי שקיבלה הוראה מעליית הנוער לפנות אותי. אין מילים לתאר את גודל התדהמה בה הייתי שרוי. נותרתי בלא מילים. לא הבנתי! ובכן, לאן אלך? בעלת הבית אמרה לי שהיא מצטערת ואולם אין זה תלוי בה. פניתי למשרד בבהלה. נכנסתי ושאלתי ״מה זה? מה קורה? אתם זורקים אותי לרחוב?״ והמנהלת ענתה: ״היכן שאתה מבלה בלילות, לשם תלך״. אמרתי שבלילות אני נמצא בשמירה בהרי ירושלים מטעם ההגנה. היא צחקה והוסיפה שאני די גדול עכשיו ושאסתדר לבד. ״איך זה אני די גדול? מה עם הבחורים שנמצאים אתי שהם בני 19 ועשרים ? אותם אתם לא זורקים?״ היא אחזה בידי והוציאה אותי מהמשרד. יצאתי בבכי של ממש, מפאת העלבון הזה. הלכתי לבית ההגנה ב״בית וגן״ וסיפרתי להם מה קרה. אמרו לי שאני יכול לישון בבית זה שהיה ריק ושימש כעמדה. סידרו לי מיטה בחדר אחד והלכתי להביא את החפצים שלי. הפעם מצאתי את הדברים שלי זרוקים ברחוב ליד הבית. ברגע שהגעתי, כל הבחורים יצאו למרפסת ועשו ממני צחוק. צעקו והעליבו. הסתכלתי עליהם בבוז מהול ברחמנות, אספתי את הדברים שלי והלכתי. שמתי את הדברים שלי ב״בית וגן״ והלכתי העירה לחפש עבודה, שאוכל לכלכל את עצמי. הייתי רעב ולא היה לי כסף. התביישתי לפנות לבן דודי ולספר לו על ההתעללות הזו. חיפושיי בעיר הניבו פרי ומצאתי עבודה במסעדת ״טרבלוס״. תפקידי היה לשטוף כלים במטבח ולנקות את הרצפה. התחלתי בעבודה עוד באותו היום. עבדתי קשה ובערב נסעתי ל״בית וגן״ לשמירה. כך זה נמשך זמן מה, ואולם נצטברה בי עייפות ותחושת תסכול כתוצאה מיחס מזלזל ופוגעני שקיבלתי ממעסיקי שהיה רע לב. בערב, המסעדה נמלאה אנשים ולא הספקתי לשטוף את הכלים שהביאו המלצרים. מעסיקי החרה אחריי כל העת, כשהוא מאיץ בי להחריד. באחת הפעמים מיהרתי עם הצלחות, החלקתי, נפלתי על הרצפה הרטובה ושברתי כמה צלחות. מעסיקי בא ובמקום לעזור לי לקום, סטר לי על פניי בכל הכוח. נותרתי המום, מביט בו ועיניי דומעות. אספתי את השברים והמשכתי לעבוד. בערב הלכתי ל״בית וגן״ כשאני בוכה בכי מר. המפקד התעניין באשר למה שאירע ואני סיפרתי לו שלא נותר בי כוח – שמירה בלילה ועבודה ביום. אני פשוט עייף. הוא אמר לי לעזוב את העבודה וכי הוא יסדר לי ארוחות אצל משפחה, כך שלא אצטרך לעבוד. סוף סוף פגשתי אדם טוב ויהודי בעל לב. כעת, משחזרתי לשגרה של שמירה בלילה ושינה ביום, כוחותיי שבו אליי. אחרי שבוע הלכתי לבעל המסעדה לקבל את התשלום, ולתדהמתי הרבה הוא ניכה מהתשלום הזעום את דמי הצלחות ששברתי. לאחר כמה חודשים במקום שלחו אותנו לעזור בעמדות שמירה בעיר העתיקה. הייתי שמח, שכן שם יכולתי לבקר את בני משפחתי. ביליתי שם בשמירה כמה שבועות. היינו נחים בבית חולים ״משגב לדך״. הנשק היה מועט והתושבים היו מודאגים מאוד. נשארנו שם עד אשר קיבלנו הוראה להתקפל ולחזור לעיר כל עוד אפשר. נפרדתי לשלום מדודי וממשפחתו ויצאתי עם החברים במשאית של מאפיית אנג׳ל. האנגלים, לפי ההסכם, היו צריכים לספק לנו ליווי, אבל כשהגענו למחנה ״קישלי״, לפני ״שער יפו״ – עזבו אותנו ולא אוו לצאת אתנו עד מבואות העיר החדשה. הערבים היו מסתכלים מעל לחומה, ועושים סימנים ביד על הצוואר, כאומרים להרגנו. לבסוף החלטנו לצאת לפני החשכה בכוחות עצמנו, מאחר והבנו שחיינו בסכנה. נכנסו למשאית, יצאנו משער יפו והתחלנו לנסוע לכיוון העיר. הנהג לחץ ביתר שאת על דוושת הגז, והמנוע דמם. מאחור, ערבים רצו לכיווננו ובידם סכינים, ואילו לנו לא היה כל נשק להגן באמצעותו על עצמנו. לא יצאנו עם נשק מלכתחילה, שהרי האנגלים החרימו נשק שהיה בידי היהודים, בזמן שלערבים נתנו יד חופשית. הנהג שלנו ירד מהאוטו, נשף לצינור הבנזין כדי לשחרר אותו, חיבר אותו חזרה ונכנס לאוטו. למרבה המזל, הוא הצליח להתניע ונסע הלאה. השארנו את הערבים כ-100 מטרים אחרינו. חזרתי ל״בית וגן״ ולשמירה בהרים הגובלים בכפרי הערבים. ב-14 במאי הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה, נגד דעתם של כמה מעמיתיו בוועד הלאומי ונגד עצתם של ידידים רבים בארץ ובעולם, שחשבו שאין לנו סיכוי לעמוד מול כל צבאות ערב שאיימו לזרוק אותנו לים. הבריטים עזרו לערבים וחיבלו במאמצינו להגן על עצמנו בפני ההתקפות של הערבים, ואולם בן־גוריון עמד על שלו ובעצם כך קנה לו מקום בהיסטוריה היהודית. טוב הדבר שלא דחה את הקמתה של המדינה, שאחרת זו לא הייתה קמה אף פעם. בן־גוריון היה שם בזמן הנכון להגשים את חזון העם היהודי המחודש והמתחדש בארצו. קוממיות העם היהודי שבה לחיים ועצמאותנו המדינית בארצנו היא בבחינת חזון העצמות היבשות שקמו לתחייה. חזון הדורות מתממש הודות לאנשים בעלי חזון, אומץ ומעוף. רבים ישלמו בחייהם כדי שחזון הקמת המדינה היהודית החדשה יתגשם, ויקרום עור וגידים.
המצור על ירושלים נמשך חודשים רבים. כל הניסיונות לכבוש את לטרון, את המשטרה ואת המנזר שליד, נכשלו. הדרך לשער הגיא נחסמה ואי אפשר היה לספק מזון ומים לעיר. מצוקת המים הייתה קשה. מישהו גילה שיש בארות מים תחת כל בניין עתיק בעיר בשכונות ירושלים. הגיעו אנשים מטעם מושל העיר דב יוסף ושמו דלתות ומנעולים למנוע גישה לבארות אלה, מהם שאבו מים והיו מחלקים בקיצוב. באחת הפעמים, פגזים נפלו מהעיר העתיקה. הלגיון הערבי של הירדנים הוא שירה. הם הפגיזו את העיר וזרעו בהלה בין התושבים. חזיתי בעיניי כיצד פגז ירדני נפל על הגג של הכנסייה דורמיציון ליד הר הבית. ראיתי תורים סביב משאית מים ברחוב שטראוס ופגז נופל ופוצע קשה כמה אנשים. ראיתי אדם שהרגל שלו נקטעה ועצמותיו נותרו בחוץ. לעיתים היו יורים סתם. בכל פעם ששמעתי שריקה, הייתי משתטח. לבסוף פשוט נמאס, והמשכתי ללכת. צלפים ירדנים ירו ורבים נפגעו ונהרגו. מזון ומים ניתנו בצמצום רב. אכלנו בעיקר ירקות. לא היו חלב, ביצים, פירות או בשר. הייתי מקבל פרוסה או שתיים של לחם ולפעמים עגבנייה ומעט ירקות מבושלים. מקץ כמה חודשים ירדתי הרבה במשקל. המצב הוקל כשפתחו את ״דרך בורמה״ ובמשך הזמן מצב אספקת המזון השתפר. שיירות התחילו להגיע מתל-אביב לירושלים וזה מה שהציל את התושבים מרעב. האחראי עלינו ב״בית וגן״ היה אדם טוב. הוא דאג לנו כמו אב הדואג לילדיו. במשך חודשי המצור רזינו מאוד. הפכנו חיוורים וכחושים. הוא סייע בידינו לצאת מירושלים, והשיג לנו היתרים שבלעדיהם איש לא יכול היה לעזוב את העיר. לא הייתה תחבורה ציבורית ולכן יצאנו עם משאית של ההגנה.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
עמוד 262
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Elmaleh-Alkharsani
(Alkhorasani) Elkhorasani (אלכרסני)
Alkharsani, Eljorasani
Ethnique arabe du Khorasan, une des cinq divisions de la Perse, souvent orthographié : אל כרסאני
Ce nom se retrouve déjà à l’époque talmudique sous sa forme araméenne de -כרסנא- et au Moyen Age, en Espagne, sous la graphie de Alcarçan.
Simeon bar Korsana (כרסנא), «Amora» palestinien de la première génération au IIIe s
Yehudah bar Rabbi Yosef Alkhorsani, rabbin astrologue venu du Khorasan à Fès vers 1365, membre de l’Académie talmudique de cette ville sous la présidence de Rabbi Joseph Ha-Cohen Ha-Dayan Ibn Susan, Auteur de Aron Ha-Edut, commentaire sur la Genèse, la Vision d’Ezéchiel et les prophéties, et d’un opuscule sur l’Astrologie
Jento Alcarçan est inscrit comme propriétaire d’une maison de l’«Aljama» de Pamplona, dans les comptes des impôts et revenus du Trésorier Royal de Navarre, en 1367
Abraham Alkhorasani, figure comme ayant prêté témoignage au «Beth Din» de Fès, en 1733, au sujet de Jacob Ben Kamoun qui avait été assassiné
Samuel ben Abraham Alkhorasani, figure comme témoin au «Beth Din» de Fès en 1733
Ben Alkhorasani
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation.
(Almalih) Elmaleh-Elmale –אלמאליח–
Nom arabe: «Le Bon».
Ce nom se retrouve dans les anciens documents espagnols sous les graphies de Almali, Almale et Maleh. Le nom féminin correspondant de (מליחא), Maliha, existe comme prénom.
La qualité de «bonté» est également exprimée par d’autres noms de famille de structure différente, voir: Tayyeb (No. 563), Bono (No. 318), JBueno (No. 292), Buenos-Hombres (No. 293), Tob’elem (No. 560)
Une branche de la famille Elmaleh établie au Brésil au début du XXe s., voulant adapter son nom à la langue portugaise et pensant que sa signification en arabe était celle de «salé», l’a mal traduit par Salgado
Nathaneel ben Joseph El-Maleh, médecin en Espagne au XlIIe s
Don Yucef Almali, médecin et membre du Conseil de l'«Aljama» de Saragossé, figure parmi les signataires de la Taqqanah du 14 Nissan 5157 (14 Avril 1397), ordonnant les taxes sur le vin et la viande, ainsi que d’autres contributions devant servir au soutien de la Communauté de cette ville
Abraham Maleh, orfèvre de Tolède, est mentionné comme témoin dans un acte de vente d’une maison, en date du 25 novembre 1466
Don Frayme Almale, fermier des impôts à Villarejo de Fuentes en 1481
Sentó Almale, de Medellin, fermier des revenus des «Alcazabas» pour la «Maestranza» d’Alcántara, en 1488. Il fit l’objet d’un procès au mois de Juillet 1486
Raby Santo Almale, fermier des revenus de la «Moneda forera)׳ dans le Maestrazgo d’Alcántara en 1488
Mokhluf Elmaleh, rabbin à Salé, XVIIe s
’Ayush Elmaleh, rabbin à Salé, XVIIIe s
Joseph Elmaleh, fils de 'Ayush (8), Grand Rabbin de Rabat- ׳Salé. de 1788 jusqu’à sa mort en 1823. Auteur de Toqfo׳ Shcl Yocef «La Puissance de Joseph», consultations juridiques, 2 vols. (Livourne;. 1823-1855)
Joseph Elmaleh, rabbin à Demnat au XVIIIe s
Hayim Elmaleh, rabbin à Mogador, XVIIIe-XIXe s. MR
Jacob ben Joseph Elmaleh, rabbin à Mogador, XVIIe-XIXe s.,, auteur d’une élégie sur les persécutions de l’année 1700, publiée par le professeur David Kaufmann
Aharon bar Eliézer Elmaleh, Grand Rabbin à Mogador et à Rabat, XVIIIe-XIXe s
Salomon Elmaleh, fils d’Aharon, rabbin de la Communauté marocaine de Jérusalem, mort en 1880
Eliyahu ben Reuben Elmaleh, rabbin à Mog-ador, XVIIIe- XIXe s
Yehudah Elmaleh, fils de Mordekhay, rabbin à Tétouan vers- 1830
Eliyahu ben Mordekhay Elmaleh, rabbin à Tétouan, XVTTTe- XIXe s
Moshé Elmaleh, rabbin au Maroc, XVIIIe-XIXe s
Joseph ben Aharon Elmaleh, né à Rabat en 1800, mort à Londres en 1880. Grand Rabbin de Mogador depuis 1840. Vice-consul d’Autriche, à sa visite à Vienne en 1873, il fut décoré par l’Empereur d’Autriche de l’Ordre de François-Joseph. Correspondant de l’Anglo-Jewish״ Association, il contribua beaucoup à l’établissement d’une école de filles à Mogador. A Gibraltar, il introduisit la «Imposta Nacional», taxe annuelle payée par les juifs pour les pauvres et perçue dans le commerce juif au taux de 1 %
Joseph ben Jacob Elmaleh, surnommé «Joseph Alkbir», Grand' Rabbin de Mogador, mort à Jérusalem en 1873
Jacob Elmaleh, rabbin très pieux de Mogador, établi à Tanger au XIXe s
Mordekhay Elmaleh et ses frères, figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebahim Shelemim d’Abraham־ Anqawa (Livourne. 18371
Judah Elmaleh, rabbin de Saïda, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebahim Shelemim d’Abraham״ Anqawa (Livourne, 1837)
Jacob Elmaleh, fils de Judah (23), figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebahim Shelemim d’Abraham' Anqawa (Livourne, 1837)
Joseph Elmaleh, fils de Judah (23), figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebahim Shelemiwi d’Abraham Anqawa (Livourne, 1837)
Ayush Elmaleh, fils de Judah (23), figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebahim Shclemim d’Abraham Anqawa (Livourne, 1837)
Jacob Elmaleh, rabbin à Demnat au XIXe s
Jacob Elmaleh, rabbin à Taroudant au XIXe s
Reuben Elmaleh, de Mogador, figure parmi ceux qui ont souscrit à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)
Reuben ben Makhlouf Elmaleh, un des dirigeants de la Communauté de Demnat ayant souscrit le «Dahir» de 1304 (1887)׳ du Sultan Moulay El Hassan, acceptant la cession du nouveau Mellah en échange de l’ancien
Salomon ben Joseph Elmaleh, rabbin au Maroc, XlXe- XXe s
Eliyahu Elmaleh, rabbin à Tanger, mort en 1908. Originaire de- Mogador, il émigra jeune à Livourne pour assister son oncle, le célèbre rabbin éditeur Elie Benamozegh, comme compositeur et correcteur de nombreux ouvrages rituéliqties. Rentré au Maroc, il s’établit à Tanger où il fonda une famille et consacra une grande partie de sa vie à l’enseignement rabbinique. Notaire distingué, membre du Tribunal Rabbinique– et de la Yeshibah de Tanger, il fut l’un des rabbins les plus savants de notre époque. Auteur de Beqa' la-Gulgolet, Nouvelles sur la Torah et les Dinim (Jérusalem, 5671)
Joseph Elmaleh, fils d’Aharon (13), Grand Rabbin de Mogador vers 1867
Hayim Elmaleh, Grand Rabbin de Casablanca, mort en 1857
Samuel Elmaleh, fils d’Eliyahu (31), officiant à la synagogue «Ez Hayim» et membre du Comité de «Hakhnasat Orahim» à Tanger au XXe s
Amram Elmaleh, fils d’Eliyahu (31), mort en 1939. Lui et s׳ femme dirigèrent les Ecoles de l’Alliance Israélite Universelle à Mazagan en 1906
Joseph Elmaleh, à Gibraltar, XXe .s. Auteur d’un ouvrage sur la Shehitah et d’une traduction de Dat Y elutdit en espagnol
Abraham Elmaleh, rabbin à Mogador, auteur de chants liturgiques dont plusieurs furent édités dans Sepher Sobla' Semahot (Livourne, 5615)
Salomon Elmaleh, rabbin à Gibraltar au XIXe s.
Joseph Elmaleh, né à Rabat en 1852, émigra à Jérusalem où il participa à la direction de plusieurs institutions marocaines de cette ville
Abraham Elmaleh, fils de Joseph (39), éducateur, polyglotte, philologue, historien et journaliste politique, né à Jérusalem en 1885. Fut pendant plusieurs années professeur à l'École de l’Alliance Israélite à Jérusalem. En 1910, il accompagna le «Hakham Bachi» de Turquie, Rabbî Hayim Naham, en qualité de secrétaire particulier, à Damas, Beyrouth, Smyrne et Constantinople. Dans la capitale turque, il dirigea l’École israélite de Galata. Revenu à Damas pour y remplir les fonctions de Secrétaire de la Communauté et directeur des Écoles, il y fonda des Jardins d’enfants, des Foyers pour la jeunesse et des cours du soir pour l’enseignement et la vulgarisation de la langue hébraïque. Après avoir dirigé les Écoles de Jérusalem, il traduisit en 1919 à Beyrouth le Kalila va-Demnah en hébreu. De nouveau à Jérusalem, il se consacra au journalisme et fonda de nombreux périodiques. Il déploya une grande activité sioniste à Londres. En 1923, il se rendit en Afrique du Nord où il séjourna une année pendant laquelle il recueillit des matériaux servant à l’histoire des juifs nord-africains. Abraham Elmaleh a rempli d’innombrables fonctions communautaires et pédagogiques dans de nombreuses villes. Il fut membre du Va'ad Leumy. Auteur de nombreuses publications, il a largement contribué à l’enseignement et à la vulgarisation de la langue hébraïque, grâce aux dictionnaires et encyclopédies hébraïques, hébreu-français, hébreu-arabe, et autres, dont il est l’auteur. D’une vaste érudition et d’une incroyable richesse de production, il publia des ouvrages dont la liste, dressée par M. R. Gaon dans son Yehude Misrah Be-Eres, est imposante. Parmi eux, figurent des études sur les juifs de Damas, Jérusalem, Salonique, du nord de l’Afrique, d’Egypte, de Tripolitaine, de Tunisie, d’Algérie, du Maroc
- Elmaleh, auteur de: Note sur l'antichrese en droit mosaïque (Revue Marocaine de Législation, Doctrine et Jurisprudence, 1937, 5, 5)
Yudah Elmaleh, rabbin à Oran au׳ XXe s
Isaac Elmaleh, rabbin à Nemours au XXe
Nissim Elmaleh, industriel, aide par tous ses moyens avec amour et enthousiasme à l'enseignement religieux à Tanger.
Aharon Elmaleh, rabbin de Salé en 1948.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Elmaleh-Alkharsani
Page 293
עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה – אפרים חזן
עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה – אפרים חזן
אפרים חזן הוא פרופ' אמריטוס, המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר-אילן.
הכוזרי שואל במאמר השני (סעיף סז): "וכי יש לעברית יתרון על (יתר) הלשונות? הרי הן שלמות יותר ונרחבות יותר", והוא מוכיח את יתרונה של הלשון העברית בהוכחות שונות. באחת מהן הוא טוען:
הראית כיצד מתארת את 'המשכן', את 'האפוד' את 'החושן' וזולתם? היא נזקקה לביטויים מופלאים. מה יפים הביטויים שהיא מצאה, ומה שלם סדר התיאור!
אמירה זו של ר' יהודה הלוי קושרת את סיום חומש שמות בתחילתו. שכן, כבר בראשיתו של השעבוד, בפרשת "שמות", הודגש במקומות שונים בדברי חז"ל (כגון: וי"ר לב, ה; מדרש שוחר טוב קיד), כי בזכות שלושה דברים נגאלו ישראל ממצרים, ובניסוחו המיוחד של הפייטן הקדום ר' יניי:
אוּם שְׁלִישִׁיָּה / בְּנֵי אָבוֹת שְׁלוֹשָׁה
עַל שָׁלוֹשׁ מִצְווֹת / נִפְדּוּ בְּזֶה חַג הַמַּצּוֹת
בֵּאוּר שְׁמָם לֹא שִׁינוּ / וּלְשׁוֹנָם לֹא שִׁינּוּ
וְסוֹדָם לֹא גִּלּוּ / עֲבוּר כֵּן נִגְאֲלוּ
שבחים רבים העתירו חכמינו זיכרונם לברכה על הלשון העברית עד שאמרו בשם רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הקשר בין עניין ארץ ישראל ולשון הקודש נראה פשוט ומובן, אך השואל עשוי לשאול מה עניין לשון הקודש לקריאת שמע? מתברר, שר' מאיר ראה בדיבור בלשון הקודש הכרזה והצהרה של אמונה מוחלטת ותמידית בקב"ה, השקולה כנגד אמירת קריאת שמע בוקר וערב. יתר על כן, הצעד הראשון בחינוך "כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה". ודוק, לשון הקודש קדמה לתורה, והיא התנאי ללימוד תורה.
מדהימה בחריפותה התייחסות חז"ל למי שאינו עושה כך: "ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו", עד כדי כך!!! חכמים הבינו יפה כי יכולת ההתחברות של היחיד אל העם היא במטען התרבותי המשותף, ברגשות העולים מזיכרון משותף, ובעיקר באמצעות טקסט משותף, שהכול בקיאים בו, מצלילים משותפים המתנגנים להם במוחו של אדם – לכל אלה דרושה לשון משותפת, שהיא הקוד לקשר בין אדם לאדם, ובלעדיה כל המטען המשותף לא יחבר ולא יקשר, וכמוהו כאוצר המונח בקופסה ואין מי שייהנה ממנו. זו אולי הסיבה, שבסופו של דבר נקבעו, פחות או יותר, נוסחי תפילה קבועים, החוזרים בפינו שוב ושוב, ולא תפילה ספונטנית ומתחדשת, משאת נפשם של בעלי רגש, ובעלי דבקות וכיסופים. ומעניין הדבר, הקביעות והסדר הם גם מעיקרי מרכיביו של המשכן.
הקישור הנפלא שמקשר יהודה הלוי בין עליונותה של הלשון העברית למעשה המשכן יש בו, אולי, משום הסבר לחזרות המרובות ולפרטי הפרטים המובאים בו. כביכול ביקשה התורה להציג בתערוכה רבת רושם את יכולתה של הלשון העברית, ואולי אף לקשור בין השראת השכינה במשכן להשראתה בפי נביאי ישראל באמצעות ניב שפתיים ולשון לימודים. ההקפדה ההלכתית על תקינות הלשון בתפילה ובקריאת התורה היא חלק בלתי נפרד מעניין זה.
כמו גאולת מצרים כך גם 'שיבת ציון' התאפיינה במלחמתו הנמרצת של נחמיה כנגד אלה, אשר בניהם: " חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית" (נחמ' יג:כד). מאז ובמשך כל הדורות הדגישו מנהיגי ישראל וגדוליו את קדושתה של הלשון העברית ואת חשיבותה, כפי שראינו מדברי חז"ל שהעלינו כבר.
פייטנים ראשונים העלו על נס את הלשון העברית ושרו את תהילתה. כך רבי סעדיה גאון בהקדמתו לספר "האגרון", הוא המילון העברי הראשון.
סֵפֶר הָאֶגְרוֹן לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ אֱ-לֹהֵינוּ
מִנִּי עַד וּמַלְאֲכֵי קָדְשֵׁהוּ בּוֹ יְזַמְּרוּהוּ סֶלָה
וּבוֹ יַעֲרִיצוּהוּ כָּל בְּנֵי עֶלְיוֹן, שָׂפָה אַחַת
וּמִלִּים אֲחָדִים הָיָה בְּכָל הָאָרֶץ לְמִיּוֹם בָּרָא
אֱ-לַוֹהֹם אָדָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
הנה כי כן, הלשון העברית היא הלשון שבה נברא העולם, היא לשונם של המלאכים ובה הם מקדישים ומעריצים את הא-ל. זו גם שפתם של בני האדם כולם מבריאת העולם ועד דור הפלגה, שבו בלל ה' את לשון בני האדם והם נפוצו לגוייהם וללשונותיהם. מאז נתקיימה לשון הקודש בפי בני עבר בלבד, ונעשתה לשונם של בני ישראל. רס"ג ממשיך ומספר את תולדות הלשון העברית ושמירתה בפי העם עד לפועלו הגדול של הכותב, הלוא הוא ספר "האגרון", המילון ללשון הקודש, שבא לסייע לדוברי העברית ולכותבים בה.
הלשון העברית היא מעצם מהותה וייסודה של האומה, כבר בראשית דרכו של אברהם אבינו "שהוא מעבר הנהר והוא משיח בלשון עברי" )בר"ר מב:יג(. כך לאורך הדורות וכך גם בימינו. מלחמת השפות והמאבק בלשונות הזרות היו חלק מהותי בתקומת ישראל, לקראת ראשית צמיחת גאולתנו, וגדולי ישראל ראו בנס התחדשות הדיבור העברי אחד מניצוצי הגאולה הברורים והבהירים ביותר, כדברי רבי משה כלפון הכהן, מגדולי התורה של קהילת ג'רבה המהוללה )י"ב שבט תרל"ד – ח"י טבת תש"י(:
שפתנו העבריה אשר כמעט מיום שגלינו ועד עתה היתה שכוחה ועזובה… ועתה הנה היא שפה חיה מדוברת כמעט בכל ארץ ישראל לגבולותיה.
החזרה אל הדיבור העברי היא בעיניו אחת ההוכחות הגלויות לפעמי הגאולה. ואכן, תקופת זו מתאפיינת בהתחדשות הדיבור העברי ובלימוד הלשון העברית בתפוצות ישראל. בקהילות שונות קמו אגודות המעודדות את הדיבור העברי ואת לימוד העברית, ודאגו להנחיל את העברית לדור הצעיר. לעניין זה נציג משהו משירתו של רבי דוד אלקיים, שחי במוגדור, מרוקו, בראשית המאה העשרים. רבי דוד היה בקשר עם תנועת ההשכלה העברית באירופה, ואף פרסם כתבות בעיתונות העברית שם, כגון 'הצפירה' ו'היהודי.
שני שירי הלל ללשון העברית כתב רבי דוד, והם כוללים קריאה להתחדשות הלשון ולתקומתה:
שָׂפָה יָפָה, כִּפְרַח גִּנָּה בְּיָפְיֵךְ, / כְנִצַּנִים, כְּשׁוֹשַׁנִּים מַחֲמַדִּים.
בָּאֵל יוֹצְרֵךְ בִּטְחִי וַעֲדֵה(!) עֶדְיֵךְ, / יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים.
וּבְטֹה שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָהָב בְּלִחְיִךְ, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵךְ כְּבֵדִים.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפָּרַיִךְ, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים, כִּצְמוּדִים
5-עֵזֶר נְדִיבִים, מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְּחָה לַיִּהוּדִים.
וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יְשַׁלֵּם נִשְׁיֵךְ, / עֲדִי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים.
1 שפה יפה: פנייה ספרותית אל השפה עצמה. כפרח… מחמדים: על דרך 'כורד נתון בגנת חמד' בפיוטי 'מה נהדר מראה כהן גדול'. 2 .ועדי עדיך: יופייך ותכשיטיך שהיו לך בעבר. כלשון לימודים: היא לשון הנבואה, על פי יש' נ:ד. 3 .ובטי: בטאי והביעי. בלשון זהב: בלשון מובחרת וצחה, הצירוף על פי יה' ז:כא. ואל … כבדים: הכתיבה תהיה קולחת ושוטפת, על פי שמ' יז:יב. 4 . ובנות… כצמידים: הלשון העברית תהיה רהוטה וגמישה ונוחה לכתיבת שירה, עד כי ידמה, כביכול, שההשראה עומדת מאחורי הכותב בכל הודה ויופייה. 5 .נדיבים: הם אוהבי הלשון העברית העוסקים בה ומשתדלים להחיותה. משכיחי ענייך: בפעולתם למענך. כימי… ליהודים: על פי אס' ח:טז, כבימי מרדכי ואסתר, שנאמר בהם "ואל היהודים ככתבם וכלשונם" (אס' ח:. 6 (.ודעי… עבדים: הקב"ה יפצה את העברית על ימי עוניה וסבלותיה, עד כי תחזור לשיא תפארתה ויופייה כימי יציאת מצרים ומתן תורה.
הכתובת המקדימה שיר זה מעניינת במיוחד: "פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים בשירים וכלי זמר, והוא על יקרת השפה." מלבד מה שמלמדת כותרת זו על החינוך ועל דרכי החינוך במוגדור באותם ימים, היא מלמדת על המחבר המבקש להנחיל את אהבת הלשון העברית ולימודה לדורות הבאים. הפנייה אל השפה עצמה יוצרת קשר בין הקורא לנמענת, קשר זה מתחזק עם החרוז, כינוי קניין לנוכחת, העובר לאורך סופי הדלתות.
אכן, השיר בנוי על דרך פיוטי הגאולה המבקשים על עתיד טוב יותר ומתבססים על הבטחות הגאולה בפי הנביאים. הדימוי 'כפרח גנה' והדימויים המצטרפים יוצרים תחושה של התרעננות והתחדשות. גם בשירו השני הפייטן פונה אל 'שפת עבר' וקורא לה לשוב לימי קדמותה ותפארתה, כפי שעולה משני בתי השיר הראשונים:
עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְּרוּרָה, / שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?
שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, לְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.
תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּתְךָ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשִׁירָה,/ כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.
יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה, / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יְקָרַת כַּמְּנוֹרָה, / בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת.
יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.
הפנייה אל השפה בשני הפיוטים מעמידה את הלשון במרכז האמירה השירית. שני השירים משתמשים בסגנון שירי הגאולה וברמזי מקראות המתייחסים לגאולה, ושניהם רואים בחזונם שפה חיה, רהוטה, המתנגנת בפי משוררים ונביאים ונותנת השראה ליוצרים.
מכל מקום, אווירה של התחדשות היישוב והמאמצים לתחיית הלשון נושבת בשירים אלה, כמו בשירים אחרים של רבי דוד. הקשר הזה בין הגאולה ובין הלשון העברית, בין קוממיות ישראל לתקומת לשונו, מחייב אותנו לתת את הדעת על היחס המזלזל בלשון שבה נברא העולם, על הפגיעה הרעה בדיבור העברי שבפינו, על חטא שחטאנו בביטוי שפתיים, בהתכחשות ובלעג למבטא המזרחי, השומר על ההבחנה בין אותיות הקודש, ולחזור ולתת ללשון העברית את מקומה הראוי לה בחינוך ובהוראה ובציבוריות הישראלית בכלל.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
La réaction des Musulmans
C’est dans l’admiration ou, au contraire, la détestation d’Hitler, que se voyait le plus nettement le nouveau fossé entre Juifs et Musulmans marocains. La grande popularité dont jouissait le dictateur nazi, en se présentant comme l’allié naturel des peuples arabes dans leur lutte contre le colonialisme anglo-français, ne provoqua jamais de dérapages parmi les Musulmans marocains peu enclins à partager totalement sa haine pathologique des Juifs. Malgré les succès de la propagande nazie, même relayée par les extrémistes de Vichy, les relations entre les deux communautés n’atteignirent jamais le point de rupture. Le général Noguès lui-même estimait que la propagande allemande n’avait pas encore réussi à contaminer les nationalistes de la zone française, même si la France avait perdu en prestige et en crédit auprès des Musulmans, suite à la défaite ? «
Leurs contacts avec le chef de la délégation d’armistice Auer ne traduisent aucun sentiment profond de germanophilie. Eux-mêmes redoutent les méfaits de l’Allemagne en Afrique du Nord, en cas de rupture de l’armistice » (12 avril 1941)
. Pour un observateur de l’époque :
« La Résidence sait bien que la propagande allemande est demeurée sans écho au
Maroc. Même en se posant en champions de l’islam, en ennemis des Juifs, en ralliant à leur cause le grand Mufti de Jérusalem, les nazis n’ont obtenu aucun résultat tangible parmi les Marocains… »
Certes, dans les élites et le petit peuple, on ne cachait pas la joie de voir les Français " remettre les Juifs à leur place " et leur faire perdre cette arrogance que leur avait donnée leur avance sur le plan de l’éducation, sans pour autant " passer à l’action pour régler les comptes avec les Juifs ", comme les y invitaient les antisémites français. Il était difficile de transposer de France au Maroc la propagande présentant les Juifs comme les accapareurs, de convaincre les masses confrontées à la pénurie et au rationnement que tous leurs malheurs venaient des Juifs — aussi maltraités qu’eux alors que les Européens étaient favorisés. Les Juifs avaient toujours fait partie du paysage, on pouvait ne pas les aimer et ne pas les respecter, mais ils n’étaient jamais apparus comme nuisibles ou présentant le moindre danger.
Tout au plus, certains dans la société musulmane, les nostalgiques du Vieux Maroc, voulaient aller plus loin, c’est-à-dire revenir en arrière, en obligeant les Juifs à abandonner l’habit européen et à retrouver leur accoutrement traditionnel de calottes, djellabas, babouches noires et foulards à pois. Ce fantasme, le pacha de Marrakech, le Glaoui, le réalisa un moment, en ordonnant aux notables de la communauté de se présenter devant lui, ainsi accoutrés.
" Ce fut un moment de franche gaieté", raconte le Vice-président de la communauté de l’époque, David Maimrane, « quand nous nous vîmes ainsi déguisés et étrangers à notre image habituelle, nous éclatâmes en même temps d’un fou rire qui fut long à maîtriser… »
A Safi, des militants d’extrême-droite française, qui voulaient remettre les Juifs à leur place, forcèrent un moment les notables à se débarrasser de leur costume européen pour revenir à la djellaba noire.
Il y eut, par contre, de la part de Musulmans, à titre individuel, des exemples isolés de connivence pour détourner certaines clauses du Statut dans le domaine économique.
Les incidents de rue, si on tient compte des difficultés économiques de l’époque et de la tension politique, furent infiniment moins nombreux et moins virulents qu’au cours de la décennie précédente. Au niveau du Makhzen, on affirmait que rien n’était changé dans les relations traditionnelles, sous l’agissante bienveillance de la dynastie Alouite, depuis Moulay Hassan. Même la seule initiative humiliante — l’interdiction des domestiques — s’appuyait sur des considérations religieuses et en aucun cas, raciales. Sous l’influence du Palais, les gouverneurs locaux n’alourdirent pas en général leur main sur les populations juives. D’autres agents, au contraire, en profitèrent pour maltraiter et racketter leurs administrés juifs — avec la complicité de Contrôleurs Civils corrompus ou pour complaire à bon compte à leurs administrés musulmans.
A Meknès, profitant des circonstances, les commerçants musulmans du grand marché aux tissus, elkessarya, avaient exigé d’en chasser sans délai leurs concurrents juifs. Malgré leurs menaces de procéder eux-mêmes par la force, le pacha ne céda pas, ne serait-ce que pour éviter une hausse des prix, en cas de disparition de la concurrence.
Le Grand Rabbin de Séfrou, la seule ville où la population juive était aussi nombreuse que la population musulmane, rabbi David Obadia, relate les excellentes relations qu’il entretint, pendant la guerre, avec le pacha El Bekkaï, futur chef du premier gouvernement marocain de l’Indépendance
« Avec l’armistice entre la France et l’Allemagne et l’instauration du régime de Vichy, un vent nouveau a soufflé sur le Maroc. Des fonctionnaires antisémites et pronazis ont été dépêchés au Maroc. Sous leur influence et avec leurs encouragements, une partie des habitants arabes ont commencé à s’en prendre aux Juifs, en disant qu’ils allaient les exterminer. Sans l’intervention du sultan Mohammed V, de ses ministres et de son entourage, qui ontprévenu ces atteintes, qui sait ce qu’aurait été notre sort ? Le roi a repoussé toutes les pressions qui étaient exercées sur lui par le gouvernement de Vichy et grâce à lui, la situation n’a pas fondamentalement changé…
Durant la guerre, le pacha de notre ville était Mbark El Bekkai avec lequel j’ai collaboré dans nombre de domaines. Des bonnes relations, presque amicales, entre nous, m’ont beaucoup aidé dans ma fonction. Il lui arrivait souvent de me consulter sur telle ou telle question. De lien entre nous était toujours proche et efficace. Nous étions voisins et entretenions de bonnes relations de voisinage. Plus d’une fois, quand ils manquaient d’huile, d’oignons ou de tout autre produit pour honorer des hôtes, ils venaient en emprunter chez nous. Je souligne cela pour montrer à quelpoint arrivait parfois notre cohabitation pacifique et plus encore.
En ces jours de pénurie, fleurissait le marché noir et nombre de nos coreligionnaires ont été appréhendés et jetés en prison où ils étaient soumis à des travaux forcés, même les jours de shabbat et de fêtes. Sur ma requête, ils en furent désormais dispensés. De jour de Kippour, il y avait en prison plusieurs Juifs, dont des notables. La veille du jour de jeûne, je suis intervenu auprès du Contrôleur Civil pour qu’ils puissent prier avec nous dans les synagogues. Il a accepté si je me portais garant de leur retour et c’est ainsi qu’ils passèrent la fête en famille et le lendemain, revinrent en prison. A. Hanouca, j’ai sollicité et obtenu du pacha l’allocation d’une ration supplémentaire d’huile, au-delà de la ration mensuelle, pour nous permettre l’accomplissement du devoir religieux d’allumage des hanoukiot… »
Les difficultés de l’approvisionnement
Plus, en effet, que tout le reste de la population, l’insuffisance du ravitaillement était devenu la hantise quotidienne de l’immense majorité des Juifs du Maroc. La rupture des relations commerciales régulières avec la métropole, en raison du blocus anglais, avait entraîné une hausse vertigineuse des prix et une pénurie générale, même des produits de base, sans parler des produits de luxe. La pénurie était telle que les rabbins, tenant compte de la gravité de la situation, avaient dû se résoudre à une interprétation moins sévère des interdits de Pessah :
« Quant à l’utilisation à Pessah des ustensiles en porcelaine des jours ordinaires, nous l’avons autorisée, seulement pendant la guerre, faute de pouvoir s’en procurer de neufs, état de pénurie oblige. Nous avons prescrit de les cachériser au préalable à l’eau chaude, à trois reprises. Mais nous avons remis en vigueur l’interdiction après la guerre et tous ont repris l’habitude de ne se servir que d’ustensiles neufs à Pessah. » (OtsarNamikhtabim, 6-65)
Cette pénurie aurait tourné à la catastrophe sans l’aide américaine.
Malgré l’immense soutien qu’ils apportaient à l’Angleterre désormais seule en guerre face à l’Allemagne, les Etats-Unis conservaient leur neutralité et entretenaient des relations étroites avec le régime de Vichy — la France restant le seul pays occupé, en Europe, à maintenir des relations diplomatiques et économiques avec les Etats-Unis. Washington ne désespérait pas d’amener un jour la France — ou au moins son Empire africain – à reprendre la lutte, aux côtés de l’Angleterre. C’est dans cette perspective que le Président Roosevelt, conscient du potentiel de l’Afrique du Nord, avait dépêché à Alger, dès décembre 1940, un délégué personnel avec le titre de consul général, Robert Murphy. Il devait facilement trouver langue commune avec le général Weygand, que Pétain avait nommé en octobre comme son délégué en Afrique, et dont les sentiments anti allemands n’étaient pas un secret. Le général Weygand réussit à convaincre son interlocuteur de l’urgence d’une aide économique américaine aux populations d’Afrique du Nord, au bord de la famine, pour prévenir un soulèvement qui favoriserait une intervention allemande, à partir de l’Espagne.
De son côté, le général Noguès mettait également en garde contre la pénurie qui pourrait " provoquer, parmi les Arabes, des troubles susceptibles de faciliter le passage du Maroc entre des mains hostiles En dépit des réticences du Département d’Etat et de Londres à alléger le blocus, l’accord Weygand-Murphy fut ratifié par Vichy, le 10 mars 1941. Il prévoyait la possibilité pour les Français d’acheter en quantités limitées, des produits non stratégiques – principalement du sucre, thé, coton – avec les fonds français, jusque-là gelés dans les banques américaines. Malgré ses difficultés d’application et son caractère limité, cet accord joua un grand rôle dans l’approvisionnement de l’Afrique du Nord. Il resta en vigueur, même après l’alerte qu’avait constituée le rappel en France du général Weygand, en novembre 1941, sous la pression des Allemands, comme le rapporte Robert Murphy dans ses mémoires :
« Pendant un an, notre ambassadeur à Vichy, Leaby et moi partageâmes la même anxiété au sujet du général Weygand. Les nazis, parfaitement conscients qu’il n’était pas de leurs amis, s’acharnaient à le faire rappeler d’Afrique… Enfin, le 18 novembre 1941, Pétain informa notre ambassadeur LeaBy que les Allemands avaient menacé d’occuper toute la France, de laisser mourir de faim la population pendant que l’armée allemande vivrait sur le pays, si le maréchal laissait Weygand en Afrique… Mais ce qui sauva notre accord après la disparition de Weygand, ce nefut pas tant nos arguments raisonnés que l’attaque japonaise sur Pearl Harbour, trois semaines plus tard… »
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Page 117
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-תעודות-כרך א'
תעודה מספר 36
התע"ב – 1712
בהיות כי ראה ראינו כמה חורבות ומריבות וקטטות נפקי מהמודעות וקב"ע שכותבין אותם על אחד מהסופרים שאינם יודעים לבדוק דברי העדים ודברי המוסר מודעה אם דבריו נכונים אם לאו אנחנו החתומים מכח ומסיבות כל הנזכר.
ומכח כמה הכרחיות אחרות נכונים אם לאו לכן אנחנו החותמים הזה והלאה ששום מושעה ושום קב"ע שתמצא חתומה בכתב שום סופר אחד מבני ארצנו שתכתב בכאן ולא תהיה חתימת יד אחד מדיינינו שהם כבוד הרב שמואל בן חותא והרב ישועה בן חמו, שהקבלת עדות ההיא והמודעה ההיא מעכשיו הם בטלים והרי הם כחרסשביר ולא ידון מהם הדין.
ולראית האמת חתמנו פה היום יום שישי לטבת שנת בעת"ה ליצירה וקיים פה צפרו יע"א וחזרנו לברר הדבר שכל הכתוב קיים אבל צריך להיות המודעה והקבלת עדות בפני הדיינים הנזכרים ובפני כבוד הרב מאיר דאבילה ובפני כבוד הרב מסעוד בן רבוח ושנים מהם שהוא אחד מהדיינים הנזכרים ואחד מהחכמים הנזכרים חתומים בהם וקיים שנית
יחידי הקהל :
והנגיד, יהודה בן נסים בן הרוש, יחייא בן מימון באנון, יום טוב בן הרוש, יוסף אצראף, יחייא בן דוד אזולאי, מרדכי בן מכלוף אצראף, מאיר בן יוסף בן הרוש.