ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד–
– לחינוך הילד להסתכלות ולציור נודע ערך כפול: ע״י ההסתכלות המדוייקת עוטים העצמים אינדיבידואליות, תכונותיהם מובלטות והדרך פתוחה עתה לעיצוב מושגים ולהפשטה. דבר זה מצריך, כמובן, את התערבות הלשון ולפיכך אנו מחזירים את הקורא לפרק המוקדש לפיתות פונקציה זו.
ההסתכלות מהווה כמו כן את התנאי העיקרי ללימוד מדעי־הטבע. עם ילדים פרימיטיביים אלה, יותר מאשר עם כל ילד אחר, יש להתחיל בהסתכלות בתהליכים המתרחשים בטבע, דבר שניתן להגשימו בקלות בסביבת מוסד או קיבוץ. התפתחות הצמח והתנהגות בעל החי ישמשו, בהכוונת המדריך, כנקודת מוצא להשוואות ואחר כך למיון.
הכלל הנקוט בידינו — יש לשמור תמיד על קיום המוחשי, אך יש לספק לילד את הכלים הנחוצים, דהיינו את הכלים המילוליים, על מנת להסדיר ולארגן את ידיעותיו. רק בדרך זאת אפשר להפוך את הפעילות ההסתכלותית במוחשי לנקודת מוצא לפעילות מופשטת. זוהי פעילות תפיסתית למחצה ורכישה לשונית למחצה. ברמה התפיסתית ישמשו משחקי פסיפס מסובכים יותר ויותר הזדמנות להפעלת אספקטים רבים של התפיסה החזותית. לפעמים נוטים לראות את המשחקים הללו כילדותיים מדי בשביל מתבגרים, אך אין לשכוח כי לצעירים הצפון־אפריקאיים לא ניתנה, בהיותם רכים בשנים, ההזדמנות לשחק בכל מיני משחקים המסייעים לפיתוח הפונקציות השכליות. בכדי לפתור פסיפס צריך הילד לקרב זו לזו שתי צורות הגזורות באופן שרירותי, וזוהי כבר פעילות מורכבת של ניתוח צורות, ובעזרת צבעים או ציורים עליו להכיר אחר כך כמה קטעים כשייכים לשלמות אחת (נתקלנו כזכור בקשיים בפעילות דומה במקצת — זיהוי ציורים בלתי שלמים).
יש להתחיל בפסיפסים פשוטים, בעלי צבעים עזים וציורים ברורים וגזורים לצורות סדירות, ואחר כך לעבור לציורים גיאומטריים מסובכים, הגזורים לקטעים בעלי צורות פחות סימטריות.
שיטת הפסיפס תאפשר לקבוע את התפיסה של צורות גיאומטריות פשוטות, וכן להעניק לה גמישות. יש לציין, כי ילדים רבים (מעל לגיל 12) אינם מבחינים בקלות בשרטוט של מלבן בציור דלהלן:
אם נרגיל את הילד לפרק את הצורה בכל הדרכים האפשריות, נוכל אחר כך להתחיל בניתוח התכונות הגיאומטריות. למשל, נבקש את הילד לבנות צורה סדירה מתוך היסודות הבאים, המוצגים בערבוביה (בתחילה מציגים לפניו את המודל המוגמר — מעגל).
את החינוך לציור יש להתחיל מראשית. מטרתנו הראשונה היא שחרור הילד מכל המעצורים הנובעים הן מהרגלי סביבתו והן מהרגשת אוזלת ידו. יש להניח לו להתבטא כרצונו בציור חופשי ולגוון את מכשירי העבודה, שכן ילדים מסויימים מתבטאים ביתר קלות במכחול ובצבע מאשר בעיפרון. יתר על כן, שלב ראשון זה עשוי לסייע בפתרון כמה קשיים ריגושיים.
השימוש בציור החופשי לשם מטרה זו צריך להימסר לידי מומחה, אך כל מחנך חייב להכיר בתפקיד זה של הפעילות הגראפית. בגלל הנאמר יש להימנע מלחרוץ משפט — העלול להתפרש על ידי הילד כשלילי — על ציור בו ניתן לו חופש פעולה מלא. שלב זה של ציור חופשי יביא את הילד לידי שימוש במכשיר כבכלי מוכר. בשלב הבא יש לכוון את פעילותו המוטורית ע״י הפנייתו להעתקת ציורים (דרך נייר שקוף) ואחרי כן להעתקה של דוגמאות בעלות קווים פשוטים מאד. רק לאחר מכן אפשר להתחיל בציור עפ״י דוגמה, וכאן יש להקפיד — לגבי ילידם שאינם מגלים כשרונות אמנותיים, ואלה הם הרוב — על דיוק, ייצוג הפרטים ושמירה על הפרופורציות, יותר מאשר על הערך האסתיטי (לילדים בעלי כישרון אמנותי יש כמובן לתת חופש לצייר כרצונם).
רק לאחר שההסתכלות תהיה משביעת־רצון אפשר לתת מקום לאספקטים האסתיטיים. באשר לציור הגיאומטרי, ישמשו תרגילי העתקה בעזרת מכשירים מדוייקים (סרגל, מד־זוית, מחוגה) השלמה מועילה לתרגילי הפסיפס. יש להרגיל :את הילד לצייר בדייקנות ציורים גיאומטריים, תחילה על בסים דו־מימדי ואחר כך בפרספקטיבה תלת־מימדית. דבר זה מהווה לא רק תרגיל מצויין לפיתוח הכושר לעיצוב המרחב ולהסתכלות, כי אם גם הכנה להעתקה ולקריאה של תוכניות (במכניקה, בנגרות, בתפירה וכד׳).
- 4. מן הפעולה אל המחשבה: ההפשטה והלשון
האדם נבדל משאר בעלי החיים בחשיבות הנודעת אצלו לדימוי הפנימי (הרפרזנטאציה) של העולם הסובב אותו ושל מעשיו. אם ראה פעם אילן, יוכל, גם בעבור זמן, להעלות את תמונתו בדמיונו מבלי לראותו שנית; יוכל לתת לו שם, ומעתה דיו שיעלה שם זה במחשבה ומייד תתקשר אליו דמות העץ ; יוכל לחשוב כיצד לטפס עליו, ולדמות כל תנועה, בלי לבצע פעולות אלה ממש ; יוכל להשתמש במלים המובנות גם לזולת, ולמסור לאחרים על פעולת הטיפוס לפרטיה, בלי שיצטרך לבצע את הפעולה או לתארה לפניהם בתנועות; יתר עלי כן יוכל למסור כל אלה לבן שיח שאינו רואה אותו גם אם הוא עוור או נמצא מעבר למחיצה או בקצה קו טלפון, כיוון שהמלים שהוא משמיע מעוררות אצלו מייד שורת משמעויות.
המלים, שאנו משתמשים בהן כדי לציין דברים, נקראות סמלים או סימנים, הסימן מעורר דימויים במחשבה. השימוש בסימנים כה רגיל ומוכר לנו עד כי נראה מיותר לדבר עליו. אך לאמיתו של דבר, זוהי תופעה מיוחדת במינה. ראשית, משום שכאמור נבדל בה האדם משאר החי; שגית, משום שהיא קשורה בהתפתחות חשיבה שחלה בחלקים מסוימים של מערכת העצבים (קליפת המוח הגדול); שלישית, בהיותה יסוד להתקדמותה של התרבות האנושית כולה; ולאחרונה — היות ואינה מצויה אצל התינוק משעת לידתו אלא מתפתחת עם הזמן.
לא נתעכב על הבעיות המורכבות שנידונו בתורות פסיכולוגיות שונות ביחס לתפקידי הדימוי, וננסה לסכם בקצרה את הנקודות המקובלות על הכל.
התנהגות אנושית מורכבת בחלקה מתגובות מיידיות שניתן להשוותן לרפלכסים. כך, למשל, כאשר דוקרים אדם בכף ידו, האורגניזם שלו מגיב ומפעיל את היד מבלי שיזדקק למחשבה; זהו רפלכס פיסיולוגי פשוט. תופעה דומה קיימת גם בהתנהגות מורכבת יותר: אם יעבור אדם רעב ע״י מאפיה וייכנס לקנות לחם בלי לחשוב אם יוותר בכיסו הסכום הדרוש לדמי נסיעה הביתה, הרי פעולתו זאת היא בחזקת תגובה מיידית.
ככל שהילד רך יותר בשנים כן שולטות יותר התגובות המיידיות בהתנהגותו. אם יבקשו מילד צעיר לפתור בעיה שלמעלה מכוחו הוא יגש אליה בצורה בלתי־מאורגנת הנידונה לכשלון. אם יבקשו ממנו להשיג חפץ תוך התגברות על מכשולים — יהיה מסוגל לבצע את המשימה אלא שלא יהיה מסוגל לתאר את כל מה שעשה על מנת להצליח: הוא יכול לפעול, אך אינו מסוגל עדיין לחשוב — לדמות בנפשו את פעולתו — לא אחרי ביצועה ועל אחת כמה וכמה לא לפני כן.
כדי להשתחרר מתגובותיו המיידיות דרושה לאדם היכולת להפנים את פעולותיו, היינו להעלותן בדעתו מבלי לעשותן. צריך שפעילות פנימית תבוא במקום הפעילות החיצונית על מנת להשהותה, לתקנה או לבטלה.
הפעילות הפנימית אפשרית רק הודות למערכת סמלים וסימנים. הלשון היא מערכת הסימנים המשוכללת ביותר, משום שהיא נותנת ביטוי למספר הגדול ביותר של גוונים ודקדוקים ובעיקר — משום שאפשרית בה חליפת דימויים ומחשבות בין בני אדם. לגבי הלשון מוטב לומר ״סימנים״ מאשר ״סמלים״ כי המונח ״סמל׳׳ מיוחד לנתון המעלה על הדעת נתון אחר, כגון, היונה — סמל השלום, צבע שחור — סמל לאבל.
מעבר למערכת התגובות המיידיות קיימת איפוא מערכת שנייה, זו של המוצגים הסמליים, בה שלטת הלשון. חשיבותה של מערכת זו בולטת בהתנהגות. אחד מתפקידיה הראשונים הוא ארגון הפעולה תוך כדי מעשה. לדוגמא, יובא ניסוי: אנשים אחדים שעיניהם נקשרו, למדו להכיר את פיתוליו של מבוך בעזרת מקל שניתן להם; כולם נזקקו למספר נסיונות עד שיכלו לעבור במבוך ללא תעיה. התברר כי האנשים שניסחו לעצמם את פרטי הדרך בעזרת הלשון (״ישר, פעמיים ימינה, שמאלה״ וכו') נזקקו למספר נסיונות ממוצע קטן פי 4 מהאנשים שלמדוה רק באורח מוטורי — 30 נסיונות לעומת 123 ; אלה שנעזרו בדימוי חזותי נזקקו ל־68 נסיונות. אלה שהסתייעו במערכת הסימנים המשוכללת ביותר — היא הלשון — זכו איפוא להצלחה הגדולה ביותר.
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד–
עמוד 119
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Saïd Sayagh
L’autre Juive
Roman
Elle était très belle, Sol, Zoulikha en arabe, la jeune fille juive tangéroise.
Elle s’était liée d’amitié avec une voisine musulmane, Tahra, chez qui elle se rendait quand elle n’en pouvait plus des remarques de sa mère.
Un jour, Tahra informa le pacha que la petite Sol voulait se convertir à 1 Islam. Devant le pacha, Sol nia toute intention de laisser la foi de ses ancêtres. Elle fut condamnée à mort pour apostasie.
Elle devait avoir entre quatorze et seize ans. Sa famille, ainsi que la communauté j uive de Tanger, souhaitant la sauver, lui conseillèrent de se convertir en apparence et portèrent l’affaire devant le sultan.
Moulay Abderrahmane, le sultan du Maroc, à l’heure où la France conquit l’Algérie, plia sous la pression des faquihs musulmans et confirma la condamnation à mort.
Le courage de la jeune fille marqua les esprits de l’époque, musulmans compris. Ce roman s’inspire d’un fait historique : le martyre d’une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
L’auteur est né à Meknès dans une famille aux origines complexes, descendants de juifs convertis à l’Islam, chez qui se mêlent les héritages de Fès, de Mogador, de Tétouan, de Tanger, d’al Andalous et de l’Atlas.
Historien, il a soutenu une thèse publiée aux éditions du CNRS en 1986. Agrégé d’arabe, il enseigne cette discipline à Montpellier.
Suite de la page 63
Dans les confins de l’Est, les escarmouches ne s’arrêtèrent pas. Le gouverneur Houmman el-Jirari envoya lettre sur lettre au sultan pour l’avertir de la colère et de l’impatience des tribus Angad, Hamian, Ait Iznassen, Doui Mnia et autres Oulad Jrir. Il lança des appels à secourir les musulmans et libérer la terre de l’Islam souillée par les chrétiens. Toutes les provinces furent atteintes par ce mouvement. La Siba, dissidence, gagna du terrain. Les tribus Oudayas qui soutenaient le Makhzen se révoltèrent, suivies par d’autres tribus. Même les esclaves Boukharis qui n’avaient pas reçu leur solde entrèrent en dissidence, vendirent leurs chevaux et se vengèrent des violences et déplacements forcés dont ils avaient souffert.
Le trésor du Makhzen commença à se vider; les impôts ne rentraient plus et les difficultés s’accumulaient pour le grand palefrenier, ministre de la Guerre. Le syndic des Oumana, trésoriers, qui faisait office de ministre des Finances reporta, pour l’exemple et pour le maintien de la tradition, sur les ports et les juifs toute la charge fiscale. De leur côté, les Tangérois commencèrent à ne plus supporter ni les commerçants chrétiens dont le nombre augmentait, ni les missions européennes dès lors que le sultan avait signé, avec les Anglais, un pacte qui obligeait chaque État à assurer la sécurité des ressortissants de l’autre État résidant sur ses terres.
Les habitants de Tanger considérèrent cela comme une souillure de la terre musulmane. Ils assimilèrent les contacts des juifs avec les étrangers à une rupture du pacte de la Dhimma qui interdit l’alliance avec les ennemis de l’Islam. Leur colère augmenta d’autant plus qu’ils pensèrent qu’un certain nombre de commerçants juifs devenaient de plus en plus puissants et exerçaient une influence grandissante sur le pacha, chargé par le sultan des relations avec les nations chrétiennes.
Pire que cela, certains juifs ne respectaient plus la règle de la Dhimma, s’habillaient comme les chrétiens, ne mettaient plus la chéchia et la djellaba noire. Il y en a
meme qui ne quittaient pas leurs babouches en présence du pacha
Et, parmi les dernières nouvelles en provenance de Fès, on apprenait que deux adeptes de la zaouïa Derqaouïa avaient été tués à Oran, alors qu’ils haranguaient la foule pour 1e Jihad contre les Français.
Un jour radieux comme le sont les jours du printemps, lssachar revint, haletant, à la maison.
Quest-ce qui t’arrive? lui demanda Sol
-J’ai vu des mokhaznis qui frappaient Saadia Benattar le cordonnier, sur le dos.
־ Malheur, Pourquoi ? Qu’est-ce qu’il a fait, le pauvre ?
- Ils lui ont infligé huit cents coups. Il n’avait plus de peau. Il hurlait, hurlait… et s’est évanoui.
- Mais pourquoi ? Dis-moi pourquoi ?
- Un espagnol a été attaqué par des coupeurs de routes qui lui ont dérobé son argent.
- Saadia, qu'est-ce qu’il a à voir avec cette histoire ?
- Les mokhaznis ont trouvé, à l’endroit où l’espagnol a été attaque, une babouche que Saadia avait fabriquée…
- C est son travail. Il est cordonnier.
- Ils lont frappé pour qu’il leur dise à qui il avait vendu la babouche. Mais lui ne savait plus.
- Et après ?
- Les juifs sont arrivés et l’ont ramassé. Il était comme mort, ses jambes et ses côtes cassées.
- Le pauvre ! Comment va-t-il faire ? Comment va-t-il faire pour nourrir ses enfants ? C’est l’arbitraire !
- Tous les jours, il y a des affaires comme celle-ci. Nous n’y pouvons rien.
- Et ils se turent…
- Les actes arbitraires étaient innombrables.
- Shamoun s’était querellé avec un musulman. La foule l’avait lynché, lui avait arraché la langue et laissé dans une mare de sang. Le prétexte invoqué était qu’il avait injurié l’Islam.
- Shlomo qui avait nommé un tuteur musulman pour une transaction commerciale avait perdu son capital et les bénéfices. Le tuteur avait nié son engagement.
- Sans parler des bandes qui kidnappaient les enfants et réclamaient des rançons. Beaucoup d’enfants étaient violés, comme le voulait l’usage avec les prisonniers chrétiens en attente de rachat. Des fois, certains notables s’en chargeaient et les élevaient dans la foi musulmane
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
- Page 66