יהודי מרוקו מסייעים לפליטים יהודיים שנמלטו מאירופה-יגאל בן נון
יהודי מרוקו מסייעים לפליטים יהודיים שנמלטו מאירופה
פליטי השואה במרוקו
דר יגאל בן-נון חוקר יהדות מרוקו ומקרא. כתב עבודת דוקטור בנושא ההגירה היהודית החשאית ממרוקו באוניברסיטת פריז ,8 ועבודת דוקטור בנושא ההיסטוריוגרפיה במקרא במכון ללימודים גבוהים בפריז. חיבר ספרים ומאמרים.
קישור למאמר המקורי מתוך כתב עת סגולה מספר 128 , בתחתית הדף
לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית נכנס משטר וישי ששיתף פעולה עם הגרמנים לנעליה של צרפת במושבותיה בעולם. הצרפתים שלטו באותם ימים בהגדרות משפטיות שונות על כשליש מאפריקה, על סוריה ולבנון, על וייטנאם וקמבודיה, ועל נקודות אסטרטגיות באוקיינוסים. מרוקו הייתה מדינת חסות צרפתית מאז 1912 והיא נותרה במעמד זה במשך 44 שנה, עד 1956
בסבך זהויות הקהילה היהודית ניצלה את הנוכחות הצרפתית להאצת התפתחותה החברתית והתרבותית, והיהודים ינקו בחדווה מהתרבות ומהחינוך הצרפתיים. קידומם החברתי של היהודים, תהליך המודרניזציה שעברו וניסיונותיהם להפוך לצרפתים לא מצאו חן בעיני המתיישבים הצרפתים במדינת החסות. רבים מנציגי המעצמה הקולוניאלית שהגיעו למרוקו ולאלג'יריה היו תומכי הימין הקיצוני והגזעני, והם התייחסו בזלזול ליהודים וגרמו לא אחת לעיכוב בתהליך התפתחותם. ולכן, למרות שהיהודים קיבלו באהדה את התרבות הצרפתית, יחסם למהגרים מצרפת היה שלילי.
במקום לעודד ולטפח את האוכלוסייה שהטמיעה לתוכה את השפה הצרפתית ואת תרבותה, השתדלו נציגיה הרשמיים של צרפת לשמור על איזון תאורטי בין יהודים למוסלמים כדי למנוע פגיעה בסטטוס קוו ובמדיניות שקבע הנציב הראשון המרשל ליוטה. כתוצאה מכך לא אישרו שלטונות החסות ליהודים לפתוח בתי ספר, תנועות נוער ובתי חולים כל עוד לא נפתחו מוסדות מוסלמיים מקבילים. אולם הצרפתים גם לא עודדו את התפתחותם של המוסלמים במרוקו, שכן כל סממן של קִ דמה השכלתית בקרבם נתפס אצל פקידי הנציבות כאיום פוטנציאלי על המשך אחיזתם בצפון אפריקה.
ההשכלה הצרפתית שרכשו היהודים בבתי הספר של חברת כי״ח – כל ישראל חברים – וההיטמעות המהירה בחיים המודרניים יצרו פער גדול בינם לבין רוב המוסלמים. למרות חששם של הצרפתים לא ניצלו היהודים את השכלתם נגד השליט הזר, אך גם לא כיוונו אותה במופגן לטובתו. אין ספק כי המודרניזציה שינתה את מארג היחסים בין היהודים למוסלמים והעניקה ליהודים יתרון שבלט ביתר שאת לאחר שמרוקו זכתה לעצמאות.
בתקופת שלטון החסות היהודים לא היו מעוניינים בשוויון זכויות אלא שאפו לקבל את זכויות היתר שניתנו למתיישבים הצרפתים על פי התקדים של צו כְּרֶמִיֶה מאוקטובר 1870 שהעניק ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית, אך תוחלתם נכזבה. חדירת התרבות הצרפתית למרוקו הפכה את הזהות היהודית מורכבת יותר ויצרה מוקדים חדשים של אהדה והזדהות. יהודי מרוקו יכלו לבחור על פי נטיות לבם להזדהות עם צרפת, עם הלאומיות המרוקאית או עם הלאומיות היהודית שהלכה והתהוותה בארץ ישראל. בחלוף השנים התברר כי העילית היהודית שמרה על נאמנות כפולה, ולעתים גם משולשת.
תלמידים יהודים שלמדו בבתי ספר צרפתיים הרגישו מופלים לרעה ביחס לבני כיתתם הצרפתים והעדיפו את חברת המרוקנים. האוכלוסייה הצרפתית הייתה מורכבת מפקידים זוטרים בעלי דעות גזעניות וממתיישבים עשירים שהתייחסו בבוז מופגן כלפי הילידים, יהודים ומוסלמים כאחד. האכזבה מצרפת אף החריפה עם החלתם של חוקי האפליה שהנהיג משטר וישי בצרפת. אלה אומצו מרצון בנציבות במרוקו, ופגעו בעיקר במעמדם של היהודים שהייתה להם אזרחות צרפתית או אזרחות זרה אחרת.
שלטון וישי במרוקו
בהוראת ממשלת וישי החיל הגנרל שארל נוגֵס, המושל הצרפתי של מרוקו, על היהודים את חוקי האפליה שיזם ראש הממשלה פייר לוואל. בחוקים אלה נקבע כי היהודים יוגדרו לא על פי דתם אלא על פי גזעם, והם הוחלו במרוקו בהדרגה בשלושה צווים שונים. הצו הראשון, שפורסם ב־31 באוקטובר ,1940 פגע בעיקר בשכבה הבורגנית המשכילה ובתלמידים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. מספר היהודים בכל מוסדות החינוך הצרפתיים הוגבל, והדבר גרם להפסקת לימודיהם של צעירים רבים; פקידים בכירים בחברות ציבוריות וממשלתיות פוטרו מעבודתם; הופסקה עבודתם של בעלי מקצועות חופשיים שונים – ובהם מנהלים, רופאים, עורכי דין, מורים, מהנדסים, עיתונאים – למעט אלה שעבדו עם יהודים בלבד. כתוצאה מכך גורשו שלושים עורכי דין מלשכת עורכי הדין בקזבלנקה ועל רובם נאסר להמשיך לעסוק במקצוע. מתוך 16 רופאים יהודים נאסר על 13 לעסוק במקצועם. בין המפוטרים היה גם הרופא הבכיר ד״ר לאון בן זקן שמונה כעבור שנים לשר בממשלת מרוקו העצמאית (ראו יגאל בן־נון, ״מי יהיה השר היהודי״, גיליון 115(.
הצו השני פורסם בשניים ביוני 1941 על ידי קְסַבְיֶה וָלָה, הממונה על ענייני היהודים, ובו נדרשו היהודים להירשם בתחנות המשטרה, צעד שלא בישר טובות והקל בהמשך על גירוש היהודים. עוד נדרשו היהודים להגיש למושלי המחוזות רשימות של רכושם לקראת החרמתו. בחמישה באוגוסט פורסם הצו השלישי שאסר על רופאים יהודים לטפל אפילו ביהודים, וב־22 באוגוסט פורסם הצו הרביעי שקבע כי כל היהודים שעברו להתגורר ברבעים אירופיים לאחר אחד בספטמבר 1939 יחויבו לעזוב את בתיהם ולחזור לשכונות היהודיות. בקזבלנקה חל הצו הזה על כעשרת אלפים יהודים מתוך חמישים אלף היהודים שהתגוררו בעיר כולה. הסולטן מוחמד בן יוסף, שאולץ לחתום על צווים שהגבילו את סמכויותיו שלו, נאלץ לאשר בחתימתו גם את ארבעת הצווים נגד היהודים. ארכיונים שפורסמו לא מזמן מעידים על מתיחות רבה ששררה בינו לבין המושל הצרפתי סביב חוקי האפליה נגד היהודים. על פי עדות שהגיעה אליי באופן אישי קיבל הסולטן בחודשים מאי, יוני ואוגוסט 1942 שלוש משלחות של יהודים ועודד את רוחם. בפגישה השלישית השתתפו שלושה נכבדים יהודים מפאס – אלי דנן, יצחק כהן ויצחק אלאלוף – ובמהלכה נערך טקס הדובחה, מעין זבח המסמל את הבטחת הסולטן להגן על היהודים ככל יכולתו.
לארח אחים נרדפים
תנועת הנוער 'שרל נטר', שנוסדה בקזבלנקה ב־,1929 ראתה את הנולד והקימה כבר ב־1936 קרן למען פליטים יהודים שהגיעו למרוקו מאירופה בשל רדיפות הנאצים. ערב המלחמה הצליחו ראשי התנועה, ובראשם אלפונסו סבח, לגייס כ־1,300 צעירים יהודים מקזבלנקה כמתנדבים לצבא צרפת, אך גיוסם נדחה על ידי השלטונות. לאחר שפרצה המלחמה, ולפני כניעת צרפת, ביקשו כ־8,000 צעירים יהודים ממרוקו להתנדב לצבא צרפת החופשית בלונדון ולהילחם בנאצים, אך גם הם נדחו מחשש שגיוסם יוביל לתביעת אזרחות צרפתית שתפר את האיזון בין מוסלמים ליהודים. במהלך המלחמה פעלה תנועת הנוער במחתרת, וגם אחריה נזהרה מפעילות מופגנת וביטלה את השתתפותה בצעדה שנערכה לרגל סוף המלחמה.
כאלפיים יהודים שנמלטו למרוקו, רובם ממזרח אירופה, רוכזו לפי הוראתו של המושלּ הצרפתי במחנות שמורים בבוַעָרפה, בבודניב ובאגדז שבפאתי מדבר הסהרה. במחנות אלה נכלאו בתנאים קשים אלפי יהודים ולא יהודים מאירופה אשר לא זכו לאשרות שהייה במרוקו והוגדרו כלא רצויים. יהודים ממרוקו לא הובאו למחנות אלה, אך נכלאו בהם מאות מתנדבים זרים שהתגייסו לצבא צרפת, ואלה סבלו התעללויות מצד חיילי לגיון הזרים ממוצא גרמני ששמרו על המחנות. בניגוד לגרמנים, השומרים הבֶּרבֶּרים גילו יחס אנושי יותר לכלואים. בחמישה ביולי ,1940 לאחר שצרפת נכבשה על ידי הצבא הגרמני, ייסדה עו״ד הלן קאזֶס בן עטר, ילידת טנג'יר שמשפחתה עברה לקזבלנקה, את 'הוועד לסיוע לפליטים זרים' Comité d'Assistance aux Réfugiés Étrangers כשבועיים קודם לכן היא הפקידה בקונסוליה הבריטית בקזבלנקה כתב התחייבות שבו הצהירה כי תעמוד לרשות אנגליה ללא תנאי במלחמתה נגד גרמניה, גם במקרה שצרפת תחתום על הסכם כניעה נפרד.
באותו חודש עגנו בנמל קזבלנקה כשלושים אניות כשעל סיפונן פליטים שברחו מהמדינות הכבושות, ובהם גם יהודים רבים, אך השלטונות לא ידעו איך לטפל בהם. אחד הנוסעים העביר לקאזס בן עטר קריאה נואשת להצלתה של קבוצת פליטים העומדים למות מרעב ומצמא. היא פנתה לראש העיר, וזה הסכים כי יֵרדו מהאנייה בתנאי שקליטתם בעיר תהיה על אחריותה האישית. הוא אף העניק לה תקציב קטן לצורך העניין. כ־300 צעירים מקזבלנקה התנדבו מיד לעזור ליהודים שברחו מצרפת ומבלגיה בדרכם לארצות הברית, והרופא לאון בן זקן העניק לפליטים טיפולי חירום. לוועד שהקימה קאזס בן עטר הצטרפו אישים בולטים בקהילה, ובהם שמואל דניאל לוי שהקים מוסדות הומניטריים למען יהודי מרוקו, הפעיל הציוני פול קלמרו, הנדבנית סליה בנג'יו שהקימה בית יתומים יהודי בקזבלנקה והאספן זֶדֶה שולמן שהיה חבר הפדרציה הציונית ונציג הקונגרס היהודי העולמי. הוועד סייע לפליטים באספקת מזון וקורת גג, חיפש עבורם עבודה ודאג להשיג להם אישורי תנועה ומסמכים שיסדירו את מעמדם הרשמי במרוקו. ללא עזרה זו רבים מהפליטים היו נשלחים למחנות כליאה. העירייה העמידה לרשות הוועד מבנה נטוש ששופץ על ידי צעירים מתנועות הנוער שגם אספו מצרכי מזון, מזרנים ושמיכות. בהמשך שוכנו הפליטים ללא תמורה בבתיהן של מאות משפחות יהודיות בקזבלנקה, במראכש, בפאס, במזגאן ובסאפי. קאזס בן עטר גייסה ועדי קהילות וארגונים מקומיים לעזרת הפליטים, אך באוקטובר 1941 נאלצה לפנות גם לארגוני סיוע בינלאומיים – לג׳וינט, ובעיקר להיא HIAS -שאת פעילותו ריכז רפאל סְפַנְיָאן מליסבון – בבקשה שיממנו טיפול רפואי, שכר לימוד, תלושי דלק והלוואות. הוועד גם ארגן ביקורים של פליטים שהושמו במחנות הסגר.
פעולות הוועד זכו אמנם לסיוע של פקידי ממשל אחדים, אך עוררו את זעמם של פעילי הימין הקיצוני הצרפתי. ב־27 באוגוסט 1940 עקפו פעילי הימין את מושל מרוקו שארל נוגס ופנו ישירות לראש ממשלת וישי המרשל פטן שישב בפריז בדרישה כי ישים קץ לפעולות ועד ההצלה. הוועד לא הפסיק את פעולתו ואף הקים מחנה נוסף על החוף כדי להבריח דרכו פליטים אל מעבר לים. האנייה הראשונה שנחכרה על ידי היא״ס הפליגה לדרום אמריקה ביולי 1941 כשעל סיפונה מאות פליטים. באוקטובר 1941 הצליחו מתנגדי הוועד להוציא את פעילותו אל מחוץ לחוק. המשרד נסגר, והודיעו לקאזס בן עטר כי היא תישלח למחנה הסגר בבודניב. המושל נוגס לא אִפשר את המשך פעילות הוועד, אך קאזס בן עטר הורשתה להמשיך לפעול למען הפליטים באופן אישי ולא ציבורי. איש העסקים רפאל בן אזרף העמיד לרשותה משרדים להמשך הפעילות.
ספר אורחים
הפליטים שוכנו תחילה במועדון הבוגרים של בית הספר כי״ח ובחוות שהוכשרו ללינה זמנית מחוץ לעיר, ובהמשך בבתיהם של מאות משפחות יהודיות. בסך הכל זכו למעלה מעשרים אלף פליטים מאירופה לסיוע במרוקו, ורובם היגרו משם לארצות הברית ולדרום אמריקה. אלפי המשפחות היהודיות שאירחו את הפליטים היו טרודות בצרות שפקדו אותן ולכן לא טרחו לספר על התנדבותן בימי המלחמה, והסיפור גם לא היה מוכר לציבור מזיכרונותיהם של הפליטים. רק לאחרונה פורסמו שני חיבורים אוטוביוגרפיים העוסקים בנושא. ב־2007 פורסם ספרה המרגש של סופי פרויד, נכדתו של זיגמונד פרויד
Living in the Shadow of the Freud Family פרויד זיגמונד של משפחת בצל חיים . פרויד מתארת בספר כיצד הגיעה עם אמה לקזבלנקה ושוכנה בבית משפחת קוריאט. ב־2016 יצא לאור ספרו של אשר כנפו מאשדוד 'הכינור ואני – וריאציות לכינור ולביוגרפיה' המתאר את הצד של המשפחות הקולטות. בבית הוריו במוגדור שוכנו משפחות פליטים ממוצא פולני שהגיעו מבלגיה. בין הפליטים שמצאו מקלט בקזבלנקה היו גם אחיו של חיים ויצמן ובנו של אלפרד דרייפוס, ששניהם שוכנו בביתו של זדה שולמן. סופי פרויד, שהייתה אז בת ה־,18 תיארה את חייה בבית משפחת קוֹריאָט – מסיבות, פיקניקים בחוף הים, מדורות בדיונות חול, רכיבה בחוות סוסים ומשחקי בנים ובנות בחברת פלור, הבת הצעירה של משפחת קוריאט. למרות המלחמה השלימה פרויד את לימודי הבגרות שלה, ואף ניגשה יחד עם פלור למבחנים. סופי חשה כבת מאומצת במשפחה והצטערה על כך שלא הזדמן לה להודות על כך כראוי. בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים בקזבלנקה, ובכל הארוחות סעדו סביב שולחנה יותר מעשרה אורחים. עוד סיפרה סופי כי רופאים יהודים הקימו מרפאה והעניקו בה טיפולים דחופים לחסרי אמצעים.
רווח והצלה
ב־16 בנובמבר 1942 קיבלו היהודים באהדה מופגנת את כוחות הצבא האמריקני שנחתו בקזבלנקה במבצע לפיד. למבצע סייעה גם המחתרת היהודית האנטי נאצית באלג׳יריה שבראשה עמדו ז׳וזֶה אַבולקר ורוז׳ה קרקסון )ראו יהודה מורלי, ״ליל תחפושת וקרב״, גיליון 101 בעקבות המבצע הופסק רישום הרכוש היהודי במרוקו והרשימות הושמדו. היהודים חיברו שירים שבהם הביעו את סלידתם מצרפת והיללו את המושיע האמריקני שחייליו הצילו את צפון אפריקה מהנאצים. בעלי בריתם של הנאצים לא הספיקו לכלול את יהודי מרוקו בפתרון הסופי, אבל יהודים רבים ממרוקו ששהו בצרפת בזמן המלחמה נשלחו למחנות השמדה, ורק מעטים מהם ניצלו. מאות יהודים ניצלו בפריז בסיועו של מייסד המסגד הגדול של פריז סי קדור בן גבריט, שהיה מעורב בהפיכתה של מרוקו לבת חסות צרפתית. הוא סיפק להם מחסה במסגד והעניק להם תעודות לידה מוסלמיות מזויפות שהגנו עליהם ממעצר ומגירוש, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.