רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– שנות החניכות
שנות החניכות
לפי שעה התברר שהסולטן החדש נלקח מן ארמונות הנכאים של מכנאס ופאס אך כנגד זה נכלא בכלוב של זהב. הוא יזכה אפוא בבתים יפים ובסוסים יפים. לצרפתים יהיה השלטון המעשי על מארוקו ה״כדאית״! ליאוטיי, שהיה מלוכני בנשמתו, ודאי שראה עצמו בבחינת ״משרתו הראשון של סידנא (אדוננו)״, כביטויו של שארל־אנדרה ז׳וליין. אף־על־פי־כן הקים מערכת שבודדה את הסולטן מהשפעות־חוץ. הבאים אחריו מ־1925 עד 1936 – תיאודור סטג, לוסיין סן, אנרי פונסו ומרסל פיירוטון – עתידים היו להקים מערכת של ממשל בלתי־אמצעי, בניגוד גמור להסכמי־הפרוטקטורט.
נוגס, שלימים, ב־1936, התמנה על־ידי ליאון בלום, ועטור היה הילת עברו ה״מארוקאי״ במחיצתו של ליאוטיי, לא היה חסר מאומה כדי לצודד את נפשו של סידי מוחמר. בין שני הגברים האלה היתה זו אהבה ממבט ראשון. ידידותם, שניזונה מקרבה גדולה בחשיבה וברגש, עתידה היתה להתגבר על כל המבחנים. בצדק קרא העתונאי וההיסטוריון הצרפתי דן לאקוטיר את שנותיו של נוגס, עד למפלתה של צרפת ב־1940, בשם ״תור־הזהב״ של הפרוטקטורט.
בראשית מלכותו ידע הסולטן הצעיר שנים של בדידות מדינית גדולה. נהגו בו כבוד אך עם זאת הרחיקו אותו מרשות־הרבים, ורק בכוח־רצונו ובתבונתו הצליח להתחנך ולדעת על המתרחש. העוזר היחיד שהורשה לו לבחור כפי רצונו היה סי מאמרי, מחנכו האהוב, שנתמנה ראש הלשכה המלכותית.
הווזיר הגדול – שווה־ערך לראש־ממשלה – אל־מוכרי, האלג׳ירי במוצאו, נכפה עליו הר כגיגית. הלז החל בדרכו בימי מלכותו של מולאי חסן, סבו של סידי מוחמר, וכבר 25 שנה שימש בכהונתו. בתוך השאר, פגש והכיר לדעת את נפוליאון השלישי, את אלפונסו הי״ג מלך ספרד, את תייר (Thiers), נשיא הרפובליקה הצרפתית, את המרשל מק־מאהון, את הקאנצלר ביסמארק… רק בשנת 1955 נאלץ לפרוש. סוכן זה של הנציבות־הכללית, תאב־בצע, איש־תככים וצמא שלטון, לא אהב ביותר את סידי מוחמר.
בניגוד למה שעשוי להשתמע מן התואר, היה ״יועץ הממשלה השריפית״ צרפתי. הוא ייצג את משרד־החוץ של צרפת, ושימש איש־ביניים עם הנציבות הכללית. תפקידו התבטא בעיקר במשחקי טניס עם הסולטן סידי מוחמד, שרשאי היה לקבל אישים רשמיים מחוץ־לארץ שהוצגו לפניו על־ידי האפוטרופוס הצרפתי רק בנוכחותו של יועץ זה – ועד 1951 לא השתחרר מן האילוץ הזה.
תפקידו העיקרי של סידי מוחמד היה לחתום על צווים שהובאו לפניו, ואשר בלי חותם המלכות לא יכלו לקבל תוקף של חוק. שום איש, ופחות מכל אל־מוכרי, לא טרח להסביר לסולטן את הכתוב בצווים האלה. לא נקבע שום נוהל שיאלץ את השליט לחתום, וכאשר הגיע לפרקו בפוליטיקה והשבית את חותמו עתיד היה סידי מוחמד לחולל משבר תחוקתי ממדרגה ראשונה.
על־כל־פנים, מעט הכוח המדיני שנותר בידו להלכה באשר למחז׳ן נתון היה למעשה בידי אל־מוכרי, ובאורח בלתי־חוקי לגמרי הועמד המח׳זן תחת מרות היועץ השריפי של הנציבות־הכללית. רק הקאידים הגדולים מהרי האטלס, שמסורים היו לצרפת, קיימו בידם מידה של אוטונומיה.
הנה כך הקדיש סידי מוחמד את עיקר זמנו אך ורק לפעילות שבה יכול היה לעסוק באין מפריע: ניהול ארמנות המלוכה ואחוזת־ממלכתו. זאת עשה בכשרון רב. הנציבות־הכללית שקדה לעודדו לקרב אליו צרפתים בכל התחומים – סייסים, מכונאים, טבחים או מדריכי־ספורט – שגם אם לא היו אינטלקטואלים הרי הביאו אותו בסוד החיים המודרניים.
לאחר שזוגתו הראשונה לא הביאה לו ילדים, נשא לו ב־1926 אשה שניה שב־9 ביולי 1929 ילדה לו בן בכור. בחירה השם חסן, שמו של סבו, נתקבלה כאות מצוין לעתיד־לבוא בשורות היהודים, שהוקירו את זכרו של הלז.
סידי מוחמר גילה עניין במדע והרבה להתעניין במתרחש בחוץ־לארץ, שכן גם אם נשאר איש ירא־שמיים עד עומק נשמתו וקשור למסורת, בכל־זאת סקרן היה להכיר את העולם המודרני. צד זה באישיותו אין ספק שעזר לו לרכוש אהדה בחוגי היהודים.
ב־1928 יצא לראשונה לביקור רשמי בצרפת, ולא שכח ללכת ולדרוש בשלומו של המרשל ליאוטיי הזקן. רק למראית־עין צייתן היה השליט החדש. אם שתק לא היה זה כלל מפחד אלא מתוך זהירות. הוא הקשיב, למד, ועל־פי דרכו האופיינית מאוד, השתדל להשיב לו בחשאי את שיורי שלטונו שהתרסקו בין הווזיר־הגדול, הקאידים, הנציבות־הכללית והיועץ השריפי. בניגוד ללאומנים, אנוס היה הסולטן להתבטא בזהירות ברשות־הרבים.
סימן ראשון לפיקחותו הפוליטית היה זה שהתקרב אל הפאשה אדיר־הכוח של מראקש, ה״גלאוי״, וזאת כדי ללמד לקח לווזיר־הגדול אל־מוכרי. לאחר שביסס את שלטונו ברבאט, עתיד היה לצאת כעבור זמן נגד הפיאודל הגדול מן האטלס, שחתר תחת אחדותה של הארץ: ההתמודדות חסרת־הרחמים בין הסולטן לבין הפאשה היתה עילת הדחתו ב־1953.
אמנם קיבל את הדין כאשר יצא הצו הברברי המפורסם, שעליו החתים אותו אל־מוכרי הבוגדני ב־16 במאי 1930, בלי שיטרח להסביר לו במה דברים אמורים. לא פלא הוא שהסולטן הצעיר בן העשרים לא העריך אל־נכון את משמעותו של צו זה, שהוציא את שבטי הברברים מתחום סמכותה של השריעה (החוק המוסלמי) כמו גם משיפוטו של המח׳זן, והכפיף אותם לשיפוט הצרפתי. היסטוריונים עתידים היו לראות בנסיגה הזאת את לידתה של הלאומנות המארוקאית.
רק ב־1934 נרקמו היחסים הראשונים בין המלך והתנועה הלאומית, מה שגרם להתנגשות הגדולה הראשונה שלו עם צרפת. אותה שנה הוגלה מורה צעיר מן המדרשה הקירואנית של פאס, עלאל אל־פאסי, תלמידו של חכם־ההלכה הגדול מוחמר אל־ערבי אל־עלאוי, בשל הסתה לאומנית. קודם צאתו נתקבל אצל סידי מוחמר, שברמזו על החתימה על הצו הברברי אמר לו: ״לא אוותר עוד על שום זכות מזכויותיה של מולדתנו״. עוד נשוב לעניין זה, אך אין ספק שנדר זה פיעם ברבבות המפגינים שקיבלו את פני הסולטן בפאס, במאי 1934, בקריאות ״יחי המלך!״ ביקור זה, שמעיקרו לא היה אלא עניין שברשמיות בלבד, עשה רושם גדול על סידי מוחמר, שתיבת ״מלך״, המודרנית יותר מן התיבה סולטן, הוכיחה לו כי העם ייחד לו את המקום של מנהיג הלאומנות.
באותה השנה עצמה באה לעולם גם המפלגה המודרנית הראשונה במארוקו, ״מטה־הפעולה המארוקאי״ (cam) של עלאל אל־פאסי, שב־1 בדצמבר הגיש למלך ולנציבות־הכללית כאחד תוכנית לתיקונים שמטרתם לשים קץ לניהול הישיר ולהשיב את חוזה הפרוטקטורט על כנו כרוחו וכלשונו המקוריות. תביעה זו מצאה לה אוזניים קשובות אצל איש שמאז והלאה שקד לחדש את ריבונותה של ארצו. כאשר סירבו השלטונות הצרפתיים להגיב על תוכנית זו, שבסך־הכל מתונה היתה, ראה בכך הסולטן עלבון אישי.
בסיועו של המשבר הכלכלי התחילה עתה תקופה ארוכה של תסיסה, שהגיעה לשיאה בהתפרצויות האלימות של שנת 1937 הנוראה. הדיכוי היה אכזרי, מטה־הפעולה המארוקאי פורק, עלאל אל־פאסי הוגלה לגאבון, שממנה לא שב אלא ב־1946.
הסולטן, שהמפנה האלים שחל במאורעות היה למורת־רוחו, לא יצא מגדר שתיקתו כדי לגנות את המאסרים, את פיזור המפלגות ואת סגירת עתוניהן. הגנרל נוגס מצדו, כפוליטיקאי ממולח, הקפיד ללוות את הדיכוי במחוות של רצון טוב כלפי האוכלוסיה ובהתחשבות מוגברת בסידי מוחמר. כך הושב השקט על כנו: ערב פרוץ המלחמה שקטו הרוחות בארץ כולה. היחידים שיצאו מכלל זה היו דווקא היהודים: המהומות שפרצו במכנאס ב־1937, ושבמהלכן הסתערו המפגינים המוסלמים הזועמים על צרפת דווקא על אחיהם היהודים, שימשו אזהרה קשה על המציאות העתידה. הידיעות המבהילות על אחיהם באירופה אך הוסיפו על חרדתם.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– שנות החניכות
עמוד 90