קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

פרק ו

האיש על העדה

תקיפות בדין לצד אהבה לכל יהודי

בן ארבעים בלבד היה רבינו, עת נמסר לידיו שרביט ההנהגה כצוואת אביו. בשנת תרצ״ב (1932), ככלות ימי בכי אבלו של האב הגדול, התמנה רבינו לדיין שלישי בבית הדין של מקנס. באותה השעה הלבישוהו בגלימת דיינים שחורה היורדת על פי מידותיו ולראשו חבשו את עטרת הדיינות: מצנפת הדורה בצבע אדום ובחלקה התחתון סרט שחור זכר לחורבן, כמנהגם של חכמי קסטיליה מימים ימימה.

מראהו של רבינו המעוטף בגלימה ובמצנפת לראשו, עורר יראה ורטט בלב כל רואיו עד שנתקיימו בו דברי הפסוק (דברים כח י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.

בתקופה הראשונה לכהונתו שימש רבינו כדיין שלישי בבית הדין, כאשר רבי יהושע בירדוגו, זקן הדיינים, מכהן כראב״ד. בחלוף מספר שנים, עם פטירתו של הדיין הנוסף בבית הדין, התמנה רבינו לדיין שני, משנה לראב״ד. רק בשנת תש״א (1941), עבר רבי יהושע בירדוגו לכהן כדיין בבית הדין הגבוה שבעיר רבאט ולרבינו הוצעה ראשות בית הדין.

ההצעה עוררה אצלו התלבטות. מחד, היה רבינו בורח מהכבוד וסבור היה כי בין חכמי מקנס מצויים תלמידי חכמים הראויים ממנו לתפקיד. מאידך, רב היה חששו מההשפעה המזיקה של התרבות הצרפתית. הוא ידע כי העמידה בראשות בית הדין בזמנים כאלו, תצריך מידה גדושה של תקיפות ואומץ לב ציבורי. בתור רב העיר יהיה ביכולתו להשפיע לטובה, ועל כן סבר שההשגחה זימנה אותו לנווט את דרכה של הקהילה בתקופה הסוערת הצפויה לה.

שיקול זה הוא שהכריע את הכף. לימים, בעת ביקורו אצל רבי יצחק ועקנין בעיר טנג׳יר, סיפר רבינו על לבטי הנפש שליוו אותו בתקופה זו: ״החשבתי את עצמי כפחות גדול בתורה מחכמים אחרים שחיו ופעלו במקנס באותה תקופה, אבל הרגשתי שעלי לקבל את התפקיד, כדי לעמוד בתקיפות בפרץ ולהוביל את המערכה על שמירת צביון התורה בעיר מקנס!״

מינויו של רבינו לראב״ד מקנס היה בעל משמעות רחבה, שכן במרוקו לא התקיימה חלוקת תפקידים בין משרת ה׳רב׳ למשרת ה׳דיין׳. משהתמנה רבינו לראב״ד מקנס התמנה מיניה וביה גם לרבה של מקנס והגלילות, כאשר מתפקידו לפקח על כל ענייניה הרוחניים של העיר ובידו גם סמכויות אכיפה חוקיות.

מוכיח בשער

בשבתו על כס הדין נהג רבינו נשיאותו ברמה, מבלי מורא ומבלי חת. חרף ענוותנותו הגדולה, הייתה לו עמדה חסרת פשרות בשמירה על גדרי הדת ולכבוד שמים. הוא לא נשא פני איש ומרותו הייתה מוטלת על כל יהודי העיר, מגדול ועד קטן, מדל ועד שוע. בתפקידו כראב״ד ניתנו לרבינו סמכויות נרחבות, לרבות הסמכות לענוש פורצי גדר ולהטיל קנסות. בשעת הצורך לא היסס לעשות שימוש בסמכויות אלו. היו מקרים בהם שילם רבינו מחיר אישי וציבורי על דברים שהשמיע באוזני בני שיחו, ובכל זאת סירב לנהוג אחרת.

סגנונו חסר הפשרות של רבינו, עשוי להתמיה את הקורא בן זמננו המורגל לכך שאת האחים הטועים יש לקרב בדרכי נועם ובעבותות אהבה. אולם, זאת יש לדעת כי צביון הקהילה במקנס שונה היה ממסגרות החיים המוכרות לנו כיום, ואף ממבנה הקהילות החרדיות בארצות פולין ורוסיה. עצם העובדה, שאת תוכחותיו כלפי מחללי שבת ופורצי גדר יכול היה רבינו להטיח בהם בעת בואם לבית הכנסת בשבת מעידה על שוני זה. באיזו קהילה בארצות אחרות היו מחללי השבת פוגשים את הרב בבית הכנסת בשבת? ובאיזו קהילה מארצות אחרות היו פורצי הגדר מתפעלים בכלל מדברי הכיבושין של הרב?

בקהילות יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מקנס בפרט, גם פורצי הגדר ראו עצמם חלק מהקהילה. גם הם הגיעו לתפילות בשבת בבית הכנסת ונפגעו עמוקות מכך שהרב לא העניק להם את הכבוד הראוי בעיניהם. את העובדה הזאת ניצל רבינו כדי להוכיחם עד שיחזרו בתשובה.

גבורת הארי

כאשר חש רבינו כי דבריו אינם נשמעים במילי דשמיא, תלה את האשם בעצמו. מספר אחד ממקורביו:

באחד הימים התעורר רבינו משנתו כשהוא סר וזעף. לשאלתי מה אירע, סיפר כי בחלומו ראה והנה אריה גדול קם עליו ומאיים לבלעו.כמעט שעלה בידו הדבר, אלמלא עמד אביו, רבי יעקב, והצילו ממלתעות האריה תוך שהוא מבטיח כי יתקן את הדרוש תיקון.

"אני יודע במה מדובר״, סח רבינו בכאב לב. ״אתמול היה לי ויכוח בנושא מסוים עם וועד הקהילה ולא התגברתי מספיק כארי. משום כך עמד עלי האריה לבלעני ולא הרפה עד שהבטיח לו אבי כי הענין יתוקן… ואכן, בכוונתי לתקן את הדרוש תיקון תיכף ומיד!"

עומד בפרץ

אהבה עצומה פעמה בליבו של רבינו לכל יהודי באשר הוא. נכון היה לסייע לכל נצרך בכל מה שיידרש. אולם הדבר לא מנע בעדו מלנקוט באמצעים נמרצים כאשר חש בסכנה רוחנית המאיימת על קהילתו. לכשתמצי לומר, הרי שתקיפות זו ינקה מכוח האהבה המופלגת שרחש כלפי כל יהודי.

כך היה בדוגמה הבאה:

בימי חודש אדר שמרבים בהם בשמחה, נתקל רבינו בכמה יושבי קרנות שערכו משחקי קלפים פומביים. בקרב בני הנוער היו שנסחפו אחר אווירת ההוללות, ובכל הפסקה בלימודים באו להביט במחזה. רבינו ראה בכך פרצה בגדרי הקהילה, והחליט לשים לה סוף.

על פי החוק המרוקאי נאסרו משחקי מזל, ואף ניתנה לפקחים הממשלתיים סמכות להחרים את סחורתו של מי שנתפס בשעת מעשה. רבינו הפעיל סמכות זו והנחה את הפקחים לפעול נגד המעורבים בעיסוקים אלה. הוא לא נרתע ממחאות ואיומי הסוחרים, עד שהביא למיגור התופעה.

״אל תאמר קדיש!״

בגודל תבונתו, השכיל רבינו לנצל רגעים קשים שבהם הלבבות פתוחים לשמוע דברי כיבושין כדי לתקן קלקולים שונים.

כך היה במקרה הבא:

ספר היה במקנס אשר במפגיע השאיר את מספרתו פתוחה גם לאחר שעת כניסת השבת. חילולי שבת היו תופעה שיהודי קהילת מקנס כמעט ולא הכירו. מעשהו של הספר יצר תקדים חמור עבור כל בעלי העסקים בעיר, שהרי כך דרכו של יצר הרע – היום הוא מתמהמה בסגירת החנות בעת כניסת השבת ולמחר כבר יסית אותו לפתוח את חנותו בעיצומו של יום. מדי ערב שבת היה רבינו מגיע למספרה ודורש מהספר להזדרז ולסגור את חנותו – אך הלה בשלו. כל נסיונותיו של רבינו לבלום את הפרצה, בין בדרכי נועם ובין באמצעות קנסות ועונשים, לא נשאו פרי.

חלפו מספר שנים ואמו של הספר נפטרה. בין המשתתפים בהלווייתה היה גם רבינו. כאשר נסתם הגולל והבן ביקש לפתוח באמירת ה׳קדיש', נעמד רבינו ולחש לאוזנו של היתום: ״אסור לך לומר קדיש!״

הספר לא ידע את נפשו, אך רבינו המשיך והסביר לו: ״כל מהות ה׳קדיש׳ היא לעשות נחת רוח לנפטר. איך תעשה נחת רוח לאמך בשעה שאתה פוגע בריבונו של עולם? כלום סבור הנך שאמך הנמצאת בעולם האמת רווה נחת ממעשיך?״

חדרו הדברים לליבו של האיש ובו במקום – עוד בטרם פתח באמירת קדיש – קיבל על עצמו שמירת שבת כדת וכדין.

לימים סיפר האיש, כי גדול היה הצער שחש באותם רגעים, אבל זה הדבר שגרם לו לחזור בתשובה שלמה. הוא נעשה שומר תורה ומצוות המדקדק בקלה כבחמורה ובדרך זו חינך את ילדיו, והכל מכוח התוכחה הנוקבת שנאמרה בעיתוי הנכון.

בני קהילתו של רבינו ידעו שליבו רוחש אהבת אין קץ כלפיהם. גם אלו שספגו את שבט לשונו לא נפגעו ממנו. משום כך, גם תוכחה נוקבת שנאמרה בשעה כה קשה יכולה הייתה להתקבל ולחדור אל הלב.

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 112