אפרים חזן-פרשת בא

ראשון הוא לכם /לחדשי השנה

אפרים חזן

אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ובמחלקה ללשון העברית, וחבר האקדמיה ללשון העברית.

פרשתנו פותחת בתיאור שתי המכות האחרונות. לקראת המכה המכרעת, מכת בכורות, באה מצוות קידוש החודש בלוויית הקביעה "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה." זו המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם לקראת הגאולה, ובניסוחו המפורסם של רש״י בפתח פירושו לתורה (בר' א:א): ״אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ׳החודש הזה לכם' (שמ' יב:ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל״.

בתקופת המקרא, לראש החודש היה מעמד של חג, כפי שעולה מהפטרת ״מחר חודש״ (שמו״א כ:יח-מב), ומן הפסוק וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אתי הלכתי [אַתְּ הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת

(מל״ב ד:כג). מכאן למדו חכמים מצוות י הקבלת פני רבו ברגל. גם בימינו נשתמרו בקהילות שונות כמה מנהגי חג, וראש חודש עצמו זוכה גם לחגיגיות ולייחוד מסוימים, מלבד התפילה המיוחדת לו. כך נהגו נשים בקהילות שונות להדליק נר ראש חודש ולא לעשות מלאכה ביום זה.

מיוחד הוא ראש חודש ניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים, הנקרא בלשון הקדמונים ״ראש ראשי חודשים״. מנהגים ותפילות מיוחדים מלווים אותו. משהו מן המנהגים הקדומים שייחדו את ראש חודש ניסן משתקף במנהגי יהדות תוניסיה. בתוניס הכינו עוגות דבש מיוחדות לר״ח ניסן כסימן לשנה מתוקה. הקנדיל, נר השמן לראש חודש, זוכה בניסן למעמד מיוחד: כל אחד מבני הבית משקע בו תכשיט זהב כלשהו זכר לתרומת- המשכן, שנחנך בא' בניסן. בקהילות שונות, ובמיוחד בג'רבה, מסבים בני המשפחה סביב קערת ה״בסיסה״, העשויה מקמח חיטים, שעורה ודוחן קלויים. כל אחד מבני הבית זוקף זרת ימין מעל הקערה, ואבי המשפחה יוצק עליה שמן זית, תוך אמירת דברי איחולים ותפילה לא-ל הפותח את ידו ומעשיר. בהמשך בוחשים במפתח את התערובת, סימן לפתיחת שערים, ונותנים גם לתוכה תכשיטי זהב לסימן ברכה, הצלחה ועושר. לאחר מכן, בני הבית טועמים מן העיסה המיוחדת.

ראש חודש ניסן הוא גם המועד הראוי לרכוש ולהכין את הכבש המיועד למטעמי הפסח.

יהודי מצרים פותחים את תפילת ערבית של ראש חודש ניסן בסדר לימוד מיוחד, הנקרא ״תאווחיד״, ייחוד ה', הכולל לימוד פרשת ״החודש הזה לכם״ וסדר קורבן פסח, שיר לקידוש החודש, הלל הגדול ופיוטים שונים. המכיר את קהילות יהודי מצרים העתיקה יזהה בסדר הלימוד ובפיוטים הכלולים בו עקבות של מנהגי ארץ ישראל, שנהגו בקהילות בני ארץ ישראל שחיו במצרים. בעניין הייחוד עצמו אפשר לזהות את עקבות השפעתו של הרמב״ם.

במנהגי הספרדים מתחילים בראש חודש ניסן לקרוא בסדר קורבנות הנשיאים, בסוף פרשת ״נשא״, ולאחריהם בחזון העצמות היבשות בנבואת יחזקאל. תחושת הגאולה שבפרקים אלה מודגשת בתפילות הנאמרות לאחר הקריאה במוטו ״כימי צאתנו מארץ מצרים הראנו נפלאות״. אומנם זמנה של ברכת האילנות כל חודש ניסן, אך קהילות רבות מקפידות לברכה בראש חודש, ומהן, כגון יהודי אפגניסטן, נוהגות לצאת אל חיק הטבע ואל הבוסתנים ועורכים סעודות חג. מנהג זה משקף היטב את תחושת הפריחה והלבלוב ואת האביב המלווה את החג הקרב ובא, ואת מצוות התורה שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃ (דב' טז:*א), פסוק הבסיס למבנה לוח השנה היהודי שעליו נצטווינו בפרשתנו.

פייטנים רבים בכל הדורות ובכל המנהגים כתבו פיוטים לקראת החג, הן פיוטי הלכה, המפרטים את הלכות החג ואת סדר הסדר, והן פיוטים בשבחי החג ובגאולת מצרים. בכל אלה לא נפקד מקומם של הפיוטים לכבוד ראש חודש ניסן.

הפסוק הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה." נעשה למעין סיסמת הגאולה לעתיד לבוא, בהסתמך על דברי חז״ל ״בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל״, כפי שמשתקף מן הפיוט ״פזורים החוכים גאלה אחרונה״, לרבי פרג'י שוואט:

פְּזוּרים הַחוֹכִים / גְּאֻלָּה אַחְרוֹנָה

אֵלִיָּהוּ יִגְאַלְכֶם / כְּפַעַם רִאשׁוֹנָה

בְּצֵאת מִנּוֹף קְהַלְכֶם / בְּחֹדֶשׁ הַלְּבָנָה

רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם / לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

-רְדוּ שָׁנִים עֲבַדְתֶּם / בְּחָנֵס בְּמַהֲרוּת5

וְיַעַן הֶאֱמַנְתֶּם / בְּאֵל עוֹשֵׂה גְּבוּרוֹת

רַבּוֹת מוֹפְתִים רְאִיתֶם / בְּרוֹבֵץ תּוֹךְ יְאוֹרוֹת

בִּרְכוּשׁ רַב יְצָאתֶם / וּמֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת

בְּחֹדֶשׁ חָל לְהַשְׁרוֹת וּבְתוֹךְ מִשְׁכָּן שְׁכִינָה

10-גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה / בְּנִיסָן צוּר נִגְלֶה

וּבוֹ יַעְשֶׂה לְעֵדָה / כְּמֵאָז נֵס וָפֶלֶא

וּבוֹ תַּגְדִּיל תְּעוּדָה, / וּמְלוּכָה תִתְעַלֶּה

וְתוֹשִׁיעַ יְהוּדָה, / וְכָל קָמִים תְּכַלֶּה

וְאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, רִנָּה

יְמֵי חַג הַגְּאֻלָּה / עֲשׂוּ, רֵעַי וְאַחַי-15

לְאֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא / יְקַבֵּץ נִדָּחַי

לְצִיּוֹן עִיר תְהִלָּה, / וַאֲמַרְתֶּם: "כֹּה לֶחָי!"

וְשָׁם תַּעֲלֶה זְבָחַי, / וְשָׁם תֹּאכַל אֶת פְּסָחַי

רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

.1פזורים: כינוי לישראל הפזורים בין האומות. החוכים: המצפים והמייחלים. גאולה אחרונה: לגאולה העתידה. 2. אליהו: שהוא מבשר הגאולה (מל' ג, כג). 3. נוף: כינוי למצרים (יש' יט, יג). בחדש הלבנה: בחודש ניסן, שבו הראה הקב"ה למשה לבנה בחידושה. 4. ראשון… השנה: שמ' יב, ב. 5. רדו שנים עבדתם: מאתיים ועשר, ולא כל ארבע מאות שנה (על פי בר"ר, צא, עמ' 1122). בחנס: כינוי למצרים (יש' ל, ד). במהרות: במהירות, שנתקצר הקץ מת' שנה לרד"ו. 7. רבות מופתים: מופתים רבים. ברובץ תוך יאורות: כינוי לפרעה, על פי יח' כט, ג. 8. ברכוש רב יצאתם: הד לדברי הכתוב בר' טו, יד. 9. בחדש… שכינה: בראש חודש ניסן; אותו היום נטל עשר עטרות, ואחת מהן – שהוא ראשון לשיכון שכינה (שבת פז ע"ב). 10. גאלה העתידה: על פי דברי חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" (ר"ה יא ע"א). צור נגלה: הקב"ה ייגלה. 11. ובו: בחודש ניסן. כמאז: בימי יציאת מצרים. 12. תעודה: כינוי לתורה, על פי יש' ח, טז. תגדיל תעודה: על פי יש' מב, כא. ומלוכה: מלכות ישראל או מלכות ה'. 13. ותושיע יהודה: על פי יר' כג, ו. קמים: האויבים הקמים נגד ישראל. 14. שחוק פינו, רנה: פינו יימלא שחוק ורנה; על פי תה' קכו, ב. 15. חג הגאלה: חג הפסח שחל בניסן. יקבץ נדחי: ובכך יהא החג גם חג הגאולה האחרונה. 17. עיר תהלה: כינוי לירושלים, על פי יש' כב, ז. ואמרתם "כה לחי": על פי שמ"א כה, ו; כה יהיה לשנה הבאה. 18. ושם… פסחי: על פי לשון המשנה בפסחים ו, ו: "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים". ועל פי המשקל מלת "את" יתירה

על המחבר

הפורה והמעולה שבפייטני תוניסיה. נולד בפאס בסוף המאה ה-16 ונפטר במאה ה-17. שירתו חביבה על כל יהודי צפון אפריקה, וזכתה לתפוצה נרחבת. ר' פרג'י עבר לבאג'ה שבתוניסיה, ונודע שם כאחד מתלמידי החכמים המרוקנים שמצאו מקומם בתוניסיה. הוא היה פייטן ומקובל. בשמו נכרכו אגדות, ואודות סיפור חייו ומיתתו נוצר שיר בערבית-יהודית.

ר' פרג'י כתב פיוטים למועדים שונים ממעגל השנה ולאירועים ממעגל החיים. כמו כן יצר שירים דידקטיים להבהרת הלכות. הנושא המרכזי בפיוטיו הוא גלות וגאולה. אף שירים שעוסקים בשבת, בתורה ובאירועים ממעגל החיים רוויים בתכנים לאומיים אלו. מפיוטיו, ובעיקר מאלו שעוסקים ברשב"י ובספירות, ניכרת גדולתו בקבלה.

ר' פרג'י שוואט כתב את רוב שיריו לזמרה בלחנים ידועים – בשמחה המשפחתית או בסעודה בבית ובבית הכנסת. לצד הפיוט היה רושם את הלחן שעבורו נכתבו המלים, על ידי אזכור המלים הפותחות הידועות כמלותיו של לחן זה. עם היקלטותו של הפיוט החדש, היה הלחן זוכה למנגינות חדשות, והחל לשמש בעצמו כסימן היכר ללחנים אלו.

שירתו כתובה בסגנון נקי, הניזון בעיקר מן העברית המקראית, אך באחדים מפיוטיו ניתן למצוא גם ארמית זוהרית. כמו כן מופיעות אצלו צורות פייטניות וחידושי לשון מקוריים. הוא הושפע מר' ישראל נג'ארה, אך לצד כתיבתו במשקל הכמותי ניכרת בשירתו ההינתקות מן החרוז המבריח. רוב שיריו כתובים בתבניות סטרופיות מגוונות. פרג'י גם חידש צורות שיר מקוריות.

שיריו התקבלו על ידי יהודי צפון אפריקה והם מזומרים עד היום.

עיון ודיון

השיר שלפנינו מספר שבחי חודש ניסן וממוקד בו. החודש מכונה 'חודש הלבנה', החודש שבו נקבע סדר ימי החודשים כולם מעתה ועד עולם ולשם כך הראה הקב"ה למשה את הלבנה בחידושה, וכמו הנדרש במכילתא דרשב"י יב 'החדש הזה לכם מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באצבע דמות לבנה ואמר כזה ראה וקדש לכם'

הטור הרביעי במחרוזת הפתיחה 'ראשון הוא לכם לחדשי השנה משמש רפרין, החוזר בפי הקהל לאחר כל מחרוזת ומחרוזת ובכך הוא עומד במרכז השיר כולו, ומביא עמו את פרשת החודש כולה. אווירת הגאולה הנושבת מהפרשה וממצוות פסח מצרים והתכונה שמסביבו, שורה על הפיוט שעיקרו בקשה לגאולה העתידה, אמרת חז"ל 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל' בונה את השיר: ישראל בגלותם מכונים 'פזורים החוכים גאלה אחרונה', והדובר בשיר מבטיחם 'אליהו יגאלכם כפעם ראשונה'. וה'גאלה העתידה' אף היא בניסן תבוא ותביא עמה חיזוק מעמד התורה ועלייתה של מלכות ישראל ואת מימוש החלום לשיבת ציון כמתואר במזמור קכו שבתהלים ממנו משבץ הפייטן את הלשון 'ואז ימלא שחוק פינו רינה'. השורש 'גאל' חוזר בפתיחת המחרוזת האחרונה בכינוי 'חג הגאלה' לחג הפסח, ובכך הוא מוכתר כזמן הגאולה האחרונה, כמתואר במחרוזת השלישית, כשם שהוא זמן הגאולה הראשונה כמתואר במחרוזת השנייה

סיום השיר הוא קריאה לחוג את חג הפסח ומעין הבטחה לגאולה שלמה ולבניין בית המקדש 'ושם תעלה זבחי / ושם תאכל פסחי', כדברי הסיום בהגדה של פסח 'ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים' וכלשון המשנה בפסחים ו, ו

הפיוט מעוטר בכינויים המדגישים את תחושת הגאולה: ישראל הם 'חוכי גאולה' 'עדה' 'יהודה 'אחי ורעי'. מצרים מכונה 'נוף' 'חנס', ופרעה הוא 'רובץ תוך יאורות' כינוים הבאים בהקשר של גנאי למצרים ולמלכה. בעת הגאולה 'תגדיל תעודה' כלומר תתחזק התורה כדברי הנביא 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כא)