את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה-חזק חזק ונתחזק.פרק אחרון בספר.

שקדתי על לימודיי וכתבתי עבודת גמר על ברל כצנלסון – אותו מצאתי איש מעניין, בעל שאר-רוח, ליברלי בדעותיו, יהודי עם נשמה טובה ובעל מצפון אנושי. הוא הזכיר לי את השד״רים ממרוקו -שכן הצטייר בעיניי איש קדוש מארץ הקודש. אם כצנלסון היה קורא היום את ״דבר״ שקורא למקופח ״פרובוקאטור״, ואשר מסית לאפליה גזעית ושנאת חינם נגד עולי מרוקו, ודאי היה מתקומם. בימיו, איש מתנועת הפועלים לא היה מעז להתנהג ברדידות מוסרית, כמו זו הרווחת כיום. תנועת הפועלים היום הפכה למעוז של חבורת קרייריסטים השולטים בה ברודנים ללא רחם. שולטים בה כמו היה זה רכושם הפרטי, להרחיק ולקרב לפי רצונם. על זה נאמר: ״כי השוחד יעוור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים״. השוחד בארץ הוא למעשה הכוח שהקהה את שיפוטם להקל ראש בצדקת החלשים שעליהם צריך להגן ואשר זכאים לפרנסה בכבוד. כצנלסון הקים את מפעלי הפועלים במטרה להקל על החלשים את סבלם ולחזק את מעמדם הכלכלי. הוא לבטח לא היה נותן יד לצעד מקומם כמו שלילת זכויות העלייה והעבודה מיהודים תמימים.

המשכתי להתריע על האפליה נגד עולי מרוקו, אשר מונעת את עלייתם בניגוד לחוק השבות, ואשר שמה אותם ללעג ללא כל בושה. אמנם לא חייבים לאהוב – אבל אסור לשנוא, להטיל דופי, להעליב ולבוז להם. המשכתי להשתתף בדיונים של החוג הרעיוני המרכזי שהתקיים בבית- ברל; המשכתי להיות פעיל בוועדות שונות של המפלגה; המשכתי לנאום ולכתוב מעל דפי העיתונות על יהודי מרוקו, העברתי הרצאה על ברל כצנלסון בכנס לזכרו ב״אהלו״ שבעמק הירדן, ועוד. בשלב מאוחר יותר, ולאחר הכנה מקצועית, הייתי מוכן ומזומן לצאת בשליחות לאלג׳יריה, על תקן מורה לעברית בבתי הספר היהודיים במקום. אי לכך, עזבתי את המכון שבו למדתי ונסעתי לירושלים להתכונן לנסיעה. הסוכנות הוציאה לי דרכון והכל סודר. ואולם, בשבוע האחרון לפני נסיעתי קראו לי מטעם הסוכנות והודיעו שכל התכנית בוטלה. סירבתי לחזור למכון, שכן כבר נערכה לי מסיבת פרידה. נשארתי אפוא בירושלים. והנה, שוב הגלגל חוזר כמו פעם. עם כל הקשרים וההשפעה שלי כפעיל במפלגה, ומזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה בירושלים, אני לא יכול להשיג עבודה. בושה וחרפה! מקץ כמה ימים בחוסר מעש ובביקורים בלשכה – שם אני מכיר את כל העובדים – שוב פנה אליי ידיד, שהיה אחד הפקידים בלשכה, ואמר לי: ״לעת עתה לא תקבל עבודה, הם רוצים לרכך אותך. בינתיים שב בשקט״. הוא לא אמר מפורשות את המילים ״הם רוצים לשבור אותך כדי שתלמד ללכת בתלם ותפסיק לצעוק בדבר האפליה״. הוא יעץ לי ללכת למזכירות המפלגה ולדבר אתם. קבעתי פגישה והלכתי. בקיצור ובלי להאריך במילים, לא מצאתי אוזן קשבת לבעייתי. ציניות ניכרה בפניהם, התנכרות וגסות רוח, ואלה הרי היו ידידיי. הבנתי שלא סלחו לי על עזיבתי את המפלגה, וקראתי להם ״כנופיית בריונים״. איך, לכל הרוחות, מקץ שנים רבות כל כך של פעילות, אין לנו אף נציג במזכירות, במועצת הפועלים או למעשה בכל מוסד אחר? יצאתי מהפגישה בהרגשה שאין לי יותר מה לעשות עם האנשים האלה. פניתי למחלקה לחינוך של הסוכנות וביקשתי לדעת מדוע ביטלו את שליחותי ברגע האחרון ומדוע הסבו לי בושת פנים. אמרתי להם: ״אינני שולל את זכותכם לאשר או לבטל את השליחות שלי, אבל מדוע ברגע האחרון? האין זאת זכותי לדעת מדוע ביטלתם? הלוא שני מוסדות אחרים התעניינו בי ואתם נאבקתם שדווקא המחלקה שלכם תשלח אותי. למה ביטלתם?״ לאחר שיחה ארוכה, כל מה שהצלחתי לדלות ממנהל המחלקה היה זה: הם חושבים שלא אצליח בעבודה זו. ״באמת? וגיליתם את זה רק ברגע האחרון? אני אגיד לכם, ממילא אין לי עבודה וכפי הנראה לא אקבל עבודה לזמן מה. אני נוסע באופן עצמאי לאלג׳יר ואוכיח לכם את טעותכם״. ניסו להניא אותי מצעד זה, ״אתה לא תצליח להגיע לשם בכלל״, אמרו לי. ״עוד נראה״, עניתי.

הודעתי לידידיי שאני עוזב את הארץ. השמועה פשטה חיש קל, ודבר עזיבתי הגיע למזכירות המפלגה. הוזמנתי לפגישה. בפגישה ניסו להטיף לי מוסר בדבר כך שאני עושה טעות גדולה וכו'. אמרתי להם: ״אתם רוצים לשבור אותי נפשית? איזו תועלת תצמח לכם מכך? שאני אהיה פעיל ממושמע ומציית ולא ׳אעשה בעיות׳? הזהו המושג שלכם על מוסר? בשביל לעבוד אני צריך להכיר לכם טובה ולציית לתכתיבים בנפש שבורה? אם אשאר באווירה כזו, אמות מדיכאון. אני לא צריך אתכם כדי להתפרנס. בושה שכך אתם רואים את תפקידכם כמנהיגי המפלגה״. משסיימתי לומר את דבריי אלו יצאתי בטריקת דלת.

הדרכון שהוציאה לי הסוכנות כבר היה בידי. קיבלתי מינוי כעיתונאי ב״דבר״, ב״מעריב״, בסוכנות סט״א בניו יורק ובלונדון, ויצאתי לדרך. בשליחותי הראשונה כסופר ״דבר״ ליוויתי את הנשיא יצחק בן־צבי בנסיעתו לבקר במחנות העולים בצרפת. באנייה ״תיאודור הרצל״ שבה נסענו, ניגשתי לרחל ינאית, אשת הנשיא, והזכרתי לה שהייתי חניך שלה בחוות הנוער בתלפיות בירושלים. כמה שמחה לראותי, ואף שוחחה עם הנשיא על כך. ״תראה״, אמרה לו, ״חניך שלי נוסע אתנו כסופר ׳דבר׳. האין זה עולם קטן?״ היא הזמינה אותי לבקר אותם באנייה ולבלות במחיצתם. בהגיענו למרסיי, המתינו לנו עשר מכוניות שרד ואני נסעתי לבדי באחת מהן. נערכה לנו קבלת פנים בקונסוליה הישראלית, שם פגשתי את חיים צרפתי שהיה שכני במרוקו. למעשה, גדלנו יחד באותו הרחוב. חיים לא חזר מנסיעתו האחרונה שבה מילא את מקומו של חבר שלא יכול היה לנסוע. חיים היה צריך לחזור לארץ ולהתחתן, אבל הוא לא חזר מנסיעה זו וטבע בים עם העולים באנייה ״אגוז״. במרסיי נפרדתי מהנשיא ומרעייתו ונסעתי לפריז לארגן את נסיעתי לאלג׳יר.

בפריז ניגשתי למשרדי ״אליאנס״ – שם שמחו לקבל אותי(שהרי הייתי בוגר הסמינר למורים של ״אליאנס״ בקזבלנקה) ואף הציעו לי עבודה כמורה באלג׳יר. מקץ זמן מה לשהותי בפריז, קיבלתי ויזת כניסה לאלג׳יר ונסעתי לשם. נציג ״אליאנס״ באלג׳יריה, שהוא גם מנהל ״תלמוד תורה״ באלג׳יר, היה מורה שלי ב״אליאנס״ במרוקו ויחד היינו פעילים מאוד בתנועה הציונית בפאס. הוא קיבל אותי בשדה התעופה ושמח מאוד לקראתי. הוא סידר לי מראש אכסניה זמנית ומקץ שבוע כבר החילותי לעבוד. עשיתי חיל בעבודתי ותוך שלושה חודשים כבר הייתי מרצה להיסטוריה יהודית בבית ספר ״אורט״, מורה בכיר בבית ספר תיכון על שם הרמב״ם, ומורה באולפני ערב למבוגרים. כמו כן הייתי מזכיר המחלקה לחינוך עברי, עוזר במחלקת העלייה, (לשם שלחו שליח שלא ידע מילה בצרפתית ואני עזרתי לו), עזרתי במחלקה הכלכלית, והייתי עמום בעבודה, נוסף על עבודתי העיתונאית.

נרשמתי וקיבלתי תעודת עיתונאי ממחלקת ההסברה של ממשלת צרפת במקום. במאי 1958 אורגנה באלג׳יריה מהפכת הגנרלים שהפילה את הרפובליקה הרביעית והביאה את דה-גול לשלטון. הייתי במסיבת העיתונאים הראשונה עם דה-גול באלג׳יר ועד היום אני שומר הזמנה מיוחדת זו. פרסמתי בקביעות מאמרים ב״דבר״, ב״מעריב״ ובסוכנות סט״א היהודית בלונדון ובניו יורק – שם היו מרוצים עד מאוד מעבודתי. כתבתי גם בצרפתית לעיתון היהודי שהופיע במונטריאול, קנדה. כתבתי מאמרים שהופיעו ב״מחברת״, ביטאון חברת כי״ח בארץ לענייני חינוך ותרבות, ספרות ומחקר, בעריכת אברהם אלמאליח, יהודי יקר, שאותו הכרתי בארץ והתיידדנו. סיפורי ״הזקן וההר שבספרו העיר״ הופיעו במוסף הספרותי של ״דבר״ ב-20.11.53. סיפור זה הופיע ב״אורות״ והגיע לצפון־אפריקה. פנו אליי אנשים שדיברו עברית, קיבלו ירחון זה ובו קראו את סיפורי שעשה עליהם רושם גדול. בפנייתם אליי ציינו כי הם שמחים מאוד להכיר אותי. כתבתי למחלקה זו בעניין בית הספר התיכון הרמב״ם בו לימדתי, וביקשתי שישלחו לי ספרים לבית הספר. המחלקה שלחה שני מורים שלימדו ב״תלמוד תורה״ והיו צריכים ללמד באולפן לעברית בערב. היו לנו כמאה תלמידים מבוגרים, ביניהם מנהיגי הקהילה. התלמידים חולקו לשלוש כיתות. התחלתי ללמד ואט אט הבחנתי שמספר התלמידים בכיתתי הלך וגדל. תלמידים עזבו את הכיתות האחרות והצטרפו לכיתתי. בסוף החודש כל התלמידים משתי הכיתות האחרות היו בכיתתי. מנהל המרכז היהודי בא ושאל אותי אם לא מפריע לי לנהל כיתה כל כך גדולה. עניתי שלא. שאלתי את המורים האחרים איך הם מלמדים. רציתי לדעת מדוע התלמידים בורחים מהם. אז התברר לי שבמקום להתרכז בשיחה בעברית היו נותנים להם כללי דקדוק שלא עזרו להם לדבר, בזמן שאצלי התחילו מיד לדבר בעברית בשיחה חיה. רכשתי את הניסיון הזה עוד בירושלים באולפנים של העולים, בהם לימדתי באמצעות הספר ״אלף מילים״. המורים השליחים היו מחוסרי עבודה, חוץ מפעמיים בשבוע, בימי ה׳ ו-א׳, אז לימדו ב״תלמוד תורה״.

ככה נמשך המצב שנה אחר שנה. עבודתי נחלה הצלחה גדולה בכל השטחים. בשנה הרביעית לעבודתי הגיע אלינו מארצו, הברית ד״ר עזריאל איזנברג, סגן נשיא משרד החינוך היהודי בניו יורק. הוא הגיע במטרה לבדוק כיצד הדברים מתנהלים, ולכתוב דו״ח על החינוך העברי בצפון־אפריקה. הוא בא ל״תלמוד תורה״ והמנהל הביא אותו לכיתתי. כך הכרנו ודיברנו. הוא הגיע ל״אורט״ וגם לבית הספר הרמב״ם, לכיתתי. כמו כן ביקר באולפנים בהם לימדתי יום יום. בביקור האחרון כבר התיידדנו. נפגשנו לארוחת ערב, וניהלנו שיחה ארוכה. הוא התרשם כל כך מעבודתי עד כי הציע לי לבוא ולעבוד אצלם בהוראה. ואולם, לא הייתי מעוניין. הוא השאיר אצלי את כרטיס הביקור שלו ואמר: ״אם פעם תשנה את דעתך תכתוב לי״. אחרי חמש שנים, לפני עצמאות אלג׳יריה, קרא לי המנהל של שר ההסברה, איתו הייתי מיודד, והעניק לי שני כרטיסי טיסה, לי ולאשתי. אשתי, שהכרתי בארץ, הצטרפה אליי לאלג׳יר ושם התחתנו. מנהל שר ההסברה יעץ לי לעזוב עוד באותו היום וגילה לי מה שהיה אז עדיין סודי – שלמחרת יוכרז על עצמאות אלג׳יריה. אני הייתי ב״רשימה השחורה״, כיוון שכתבתי נגד העצמאות. לכן, באותו יום עזבתי לפריז. ניסיתי לגשש במוסדות החינוך היהודיים בצרפת עם ההמלצות המצוינות שהיו בידי, אבל לא אהבתי את מצב החינוך העברי ואת מעמד המורה העברי שם, שלא זכה להערכה רבה. כתבתי לד״ר איזנברג וביקשתי עבודה במקום קטן שבו אוכל גם לעבוד וגם לכתוב. תוך שבועיים קיבלתי חוזה עבודה עם משכורת טובה, כמורה בכיר בבית ספר תיכון עברי במרכז קנדה. כך הגעתי לקהילה נפלאה, כשברשותי ויזת עבודה לשנה. הגעתי לקהילה שהיא לדעתי המאורגנת ביותר והיהודית ביותר מכל הקהילות בעולם. מתחילים ללמד שם חינוך עברי מהגן, וממשיכים בבית ספר עממי ובית ספר תיכון. הייתי מורה בכיר לכיתות גמר בתיכון. השתמשנו באותם ספרים לאותן כיתות כמו בארץ. התלמידים דיברו עברית שוטפת. מרגע בואי ראיינו אותי בעיתונות המקומית והיהודית, כיוון שהגעתי מאלג׳יריה. ארץ זו הופיעה לפרקים בחדשות, והייתה חרדה לקהילה היהודית. הופעתי בעמוד הראשון בעיתון היומי והייתי מבוקש – להופיע ולהרצות על מצב הקהילה היהודית שם. חשתי כאילו הגעתי לפלנטה אחרת. עזבתי אחריי מדינה בוערת מטרור ואילו פה מצויים היו השקט והשלווה, הביטחון והשפע. מעולם לא פגשתי יהודים טובים כל כך, נדיבים, שופעים אהבה, חן וחסד. השראה אנושית מעולה שררה על יהודים אלו. ואולם, זה נפגם במעט כאשר פגשתי בפולני שירד מהארץ והביא עמו את ״חיידק השנאה״ ללא גבול כלפי הספרדים. שנאה של מוח רקוב אשר ישיבתו בקרב אנשים נפלאים (שמנדיבותם נהנה) לא הקהתה את שנאתו.

מקץ שנה ביקשו ממני להישאר וכך זה נמשך משנה לשנה, עד אשר הציעו לי ויזת מהגר שקיבלתי במקום, וכך התגלגלו השנים. הניסיונות מצד הסוכנות לחבל בעבודתי לא פסקו אפילו כעת. המורים בבית הספר כתבו לסוכנות שאני לא שליח וכי לא ראוי שאשאר שם. מנהל בית הספר קרא לי למשרדו והראה לי מכתב מהמחלקה לחינוך של הסוכנות, בו דרשו לפטר אותי. ״מה הם חושבים הטיפשים האלה?״, אמר לי, ״שהם ינהלו לנו את בית הספר?״ הוא אמר שאני מצליח בעבודתי ושום סוכנות לא תזיז אותי מפה. לא לדאוג. אותם שליחים שהתלוננו עלי, שבאו על חשבון הסוכנות, נסעו לארץ בתום שליחותם על חשבון הסוכנות, חזרו באופן עצמאי ועד היום הם נמצאים שם על דעת עצמם. עם הזמן קיבלתי את משרת המנהל החינוכי של הקהילה במערב קנדה, והייתי למורה ומנהל בית ספר עברי, מלמד באוניברסיטה עברית ויהדות ופעיל מאוד בקרב יהדות קנדה. כשהרב שלנו עזב, ביקשו אותי למלא את מקומו. היו כל כך מרוצים בקהילה, שתפקידי זה נמשך חמש שנים, עד שעזבתי. במלחמת ששת הימים ניהלתי את המגבית המאוחדת בעירי במשך חמש השנים הבאות. עבדתי ללא לאות במסע הסברה ואיסוף תרומות למען ישראל. בעיתונות המקומית היו כתבות רבות על פעילותי הציבורית. הייתי הכתובת בכל מה שנוגע לישראל ועמדתי בקשר עם השגרירות באוטווה. כרועה רוחני של הקהילה הייתי מעורב כחבר בוועדה הבין־דתית והרצאותיי בנושא היהדות וישראל זכו לביקוש גדול. כל פעילותי הייתה בהתנדבות. כמו כן הייתי חבר הנהלת הקונסרבטוריום, לה הייתה שלוחה באוניברסיטה, ואשר שם שימשתי כיו״ר שתי ועדות במשך שנים רבות.

ב-16.5.69 קיבלתי בשדה התעופה, עם משלחת מהקהילה, את השגריר אפרים עברון ורעייתו וארגנתי לו מסיבת עיתונאים, ראיון בטלוויזיה, ומסיבה אצל מושל הפרובינציה. בדומה לכך עשיתי כאשר ביקר אצלנו הרב הראשי לישראל, הרב גורן ורעייתו ועוד. פרשתי מכל עבודה במשכורת ובמשך שלושים שנה עסקתי בפעילות ציבורית למען ישראל ולמען יהדות קנדה.

באחד הביקורים שלי בארץ, הוזמנתי לראיון בקול-ישראל כאורח השבוע בשידור התכנית בצרפתית ב-16.4.82. הודות לריאיון זה נוצר קשר עם ידידים ותיקים רבים שלא ראיתי זה שנים. הייתי סגן נשיא למערב קנדה של הסתדרות ציוני קנדה, חבר הוועד הפועל של המגבית היהודית המאוחדת בקנדה ועוד.

הייתי חבר המערכת מקנדה של ״ניב״, ביטאון הספרות העברית הצעירה באמריקה, שיצא על ידי ״הנוער העברי״ ליד ההסתדרות העברית באמריקה. תרמתי מאמרים כחבר המערכת בשנים 1966-1963. נסעתי עם משלחות יהדות קנדה לכינוסים בארץ. פעילות זו נמשכה עד אשר החלטתי שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל נחלת אבותיי ולאחיי ובני עמי.

תם ונשלם המעגל.

אחרית דבר.

אנשים רבים שואלים אותי: ״מדוע חזרת לארץ?״ אכן, קשה להם להבין הכיצד זה אדם עוזב את המקום הכי יפה בעולם, הכי נוח, הכי מתורבת וחוזר לארץ. להלן הסבר קצר שיבהיר במעט את הזיקה העמוקה שלי לארץ ישראל, ואת הקשר העמוק לנחלת אבותיי, קשר שדבר לא יוכל להתירו:

השם ׳פוני׳ מופיע בספר במדבר כ״ו, כ״ג לשבט יששכר. במשפחתי מופיעים שמות תנ״כיים כמו ׳צרויה׳ ו׳שרביט׳. סבתי מצד אבי היא בת לשושלת רבנים, משפחת אבוטבול או אביטבול המתייחסים לפרץ בן יהודה.( ראה ד. עבדיה, קהלת צפרו, כרך ד, תולדות הרבנים עמוד מב). היו משפחות שהתייחסו לצדוק הכהן ולשבט בנימין. השורשים שלנו יונקים עוד מימי בית ראשון ושני. יהודים גאים ששמרו, דרך עלייה בלתי פוסקת במשך הדורות, על קשר ישיר והדוק עם ארץ ישראל. עבורנו, לעלות לארץ, זה לחזור הביתה. לכן אני חזרתי, מאחר ורק בארץ אני מרגיש בבית. העושר החומרי אינו תחליף לעושר הרוחני שאני חש בארץ. פה אני מרגיש את משב רוח ההיסטוריה של עמי בכל מקום, ומזדהה איתו. העבר המשותף שלנו כעם מאחד אותי עם כל אחד ולכן הקרבה שבלב, כמו הקרבה שבנפש. אני יכול לחיות את יהדותי בשלמות רק בארץ ישראל, ללא סייגים, פחד או מגבלות. בחו״ל אני חי את יהדותי בבית או בבית הכנסת. זו יהדות חלקית, מתפשרת כמו בהיחבא. פה, לעומת זאת, היא בכל מקום: רואים אותה, שומעים אותה ומרגישים אותה. לחוות את השבת באווירה יהודית שלמה – אפשר רק בארץ ישראל ולא יכול להיות לה תחליף באף מקום בחו״ל. זהו סיפרלו רוחני עילאי. אני מלא בכל הווייתי ונשמתי תרבות יהודית ואהבת עם ישראל שבאים על סיפוקם בצורה מושלמת רק בישראל. זו הסיבה בעטיה חזרתי לארץ, כדי להיות יהודי מאושר ולחיות בין בני עמי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה-חזק חזק ונתחזק.פרק אחרון בספר.