מורשת יהדות מרוקו

ألسكوت من الرضا

אַ(ל)סֻכּות מִנַ-(אל) רִיצָ'א

השתיקה פירושה הבעת הסכמה.

נוהגים לשאול את דעתה של הנערה לפני שמחתנים אותה. אם אין היא עונה כאשר תישאל, פירוש הדבר שהיא מסכימה. נוהג זה מנצלים הורי הנערה ואחיה. הם מתדיינים ביניהם אודות נישואיה כשהיא יושבת בצד, עטופה בגלימה ופניה מוסתרים. לאחר שמגיעים הצדדים לידי הסכמה, שואלים להסכמתה. מרוב בושה ופחד מפני קרוביה, שכבר הסכימו על גורלה, היא שותקת ואינה עונה, ואז, הם מפרשים זאת כהסכמה.

שתיקה כהודאה דמיא (מארמית: שתיקה כמוה כהודאה)(יבמות, פ״ז).

تِقْرَا مَزامِيرك عَلَى مِين يَا داوُد

תִקְרָא מַזַאמִירַאכּ, עַלַא מִין, יַא דַאוּד ?!

דוד המלך, בפני מי אתה קורא את מזמוריך!׳

אלה הם אנשים בורים, נאומיך והטפותיך אינם מובנים להם. אנשים אלה חזקים ממן, ודברין אליהם לא יזיזו אותם מעמדתם.

כאשר המוסלם מתפעל מדבר מה, מיד הוא מפליט: ״אללה, צלי עלא מחמד״ = אלוהי, התפלל על מחמד. בעיר עמארה שבעיראק אסף לו כומר נוצרי מספר מוסלמים וביקש להעבירם על דתם. הם שמעו את הטפותיו וקיבלו אותן בשמחה גלויה. בסיומן, הזמין הכומר את הממונה עליו כדי להראות לו את הפלא, בהעבירו מוסלמים לנצרות. החל הממונה לשבח את הנסים שחולל ישו בזמנו, ובהגיעו לנסי ההליכה על המים, הפליטו השומעים, מרוב התפעלות: ״אללה, צלי עלא מחמד״…

אס אוזן ערלה, מה יעשה הפעמון?! (רשב״ג, שירי ״ניחר גרוני״)

אשרי המדבר על אוזן שומעת (בן־המלך והנזיר, כ״א).

משחית דבריו לריק.

חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן

עמוד 37

אברהם חיים

ג. קטעים ממכתבי הרב פינטו לראשי עדת הספרדים* מכתב א

בע״ה יום ה׳ לח׳ שבט ש׳ בס׳ קומה עזרתה לנו לפ״ק  

למע״כ הרבנים הגדולים, מאירים ומזהירים, והאדונים היקרים, יקרים מפנינים, פו״מ כוללות עיקו״ת ירושת״ו ולעילא מנהון ראשי עדת ישראל אשר בית יעקב נשען עליהם הרבנים הגאונים הגדולים והמפורסמים לש״ט־ ולתהלה משה רעיא מהימנא, חיים עד העולם, כי יעקב בחר לו, על ראש עם סגולתו, המאיר לארץ ולדרים יחד כולם יהי שלום בחילם, נכון יהיה כסאם, בימיהם ובימינו תושע יאודה וישראל, ובא לציון גואל אמן.

הערות המחבר: רוב המכתבים נשלחו לראשון־לציון, היים משה אלישר, ראש הרבנים בירושלים, ולרב יעקב מאיר, ראש הרבנים בארץ ישראל. מכתב ד נשלח לרב מאיר בלבד. הבאתי את המכתב הראשון במלואו, לרבות הפתיחה הארוכה וקטעים בלבד מן האחרים. כל מכתבי הרב פינטו, שטר התנאים ויומן שליחותו כתובים בכתב חצי קולמוס. תודתי לידידי הרב אפרים לוי על עזרתו בהארת כתבי־היד.

רבנים גדולים! בטח נודע לכם מפי ידידנו הרב המורשה רא״ג הרב המופ' (רב אחאי גאון הרב המופלא) וכו', כמוהרי' הלוי (הרב יוסף הלוי, מראשי עדת הספרדים בירושלים ויד ימינו של הרב יעקב מאיר. נולד בירושלים בכ״ח סיוון תרל״ה ונפטר בה בי״ד אלול תש״ז; ראה עליו אצל גאון, ב, עמ^׳ 326—327.) יצ״ו מכל מעשי מיום צאתי מקודש לחו״ל ועד היום. כי כבר כתבתי בארוכה להרב הנ״ל יצ״ו והודעתי לו את כל הצעדים אשר עשיתי מאז ועד הנה. והן היום הנני פונה אליכם בדרך ישרה במכתבי זה בבקשה למלאת את דרישותי, כי מבלעדם לא אוכל לעשות את שליחותי וטרם כל הנני מעיר את אזנם שמץ דבר מהצער הגדול אשר אני סובל בשליחותי זה, כי מלבד הנסיעות על הפרדות חוץ מכבוד מורי, כי ידוע כמה קשה לאיש אשר לא הורגל באלה, ובפרט לאיש חלוש כמוני. מלבד זאת, גדול צערי על דבר קבוץ הנדבות כי קשה לשער את העמל והטורח אשר יש לי עד אשר אתפשר עם כל או״א, כי האנשים האלה מעולם לא הורגלו לתת נדבות גדולות, והנדיב הגדול שבהם היה מורגל לתת מד׳ דורו (מטבע כסף שערכו חמישה פראנקים צרפתיים.) עד ח^, דורו ומעולם לא העלו את נדבתם עד סך 10 דורו. א״כ מובן כמה קשה לרצות אותם, עד אשר יקבלו לתת 15 דורו או 20 דורו. אספר לכם למשל מענין הפשר בעיר אירבאט כי התאספו חברי הקומוניטה והדיינים לדון על דבר הנדבה והזמינו אותי לבא אליהם, ובאתי אל האסיפה ודרשתי להם וספרתי להם את צער הבת ירושלם הן מצד יוקר השערים, הן מצד התרבות העניים והאלמנות ויתומים מסבת המלחמה, ומה גם כי ע״י ירידת שער הכספים העשרה דורו לא יעלו לד׳ דורו, וכאלה רבות עד אשר העלו מהחמשה דורו שהיה נותן הגדול עד 15 דורו. ושלש פעמים קמתי מתוך האסיפה באמרי להם שאיני מקבל את נדבתם, עד אשר לתחש לי הרה״ג ר׳ רפאל אנקווא(נשיא הקהילה) יצ״ו, שאם לא אקבל, ישלחו הם את הנדבה ישר ירושלימה. וסו״ד(וסוף דבר) נתפשרנו בסך 16 דורו ואחרי צאתנו מן האסיפה אמר לי הפריזידנט סי׳ יעקב בן עטר יצ״ו, אם היית בא בשנה שעברה, היינו נותנים מאה דורו, ובשנה זאת ירד המסחר מאד ורוב הסוחרים ירדו מנכסיהם וכו׳ וכו'.

ועד ראיה הוא ידידנו הרב המופ׳ ר׳ רפאל עזריאל», אשר ראה את הצער הגדול אשר סבלנו בער דיבדו, שהיו רגילים לתת 200 דורו. כמה טרחנו עמהם, עד אשר יכולנו לקבל מהם 600 דורו, אחר נכוי הרביע הנהוג אצלם משנים קדמוניות. ועל כל אילין דהוו, גדל צערי, על כי אין בידי מכתבים למסור לכל או״א מהגבירים. כי המכתבים אשר מסרו בידי הם כתובים בלה״ק  והם לא מבינים בלה״ק וצריך לכתוב להם בלשון הערבית המדוברת ביניהם או בלשון צרפתית, ויותר כבוד הוא לכתוב להם בלשון צרפתית וצריך לבאר להם את גודל הצרה אשר בה נמצאים תושבי ירושלם ורבניה, יתומיה ואלמנותיה מצד יוקר השערים, בעת אשר חסרון כיס קשה מכולם, ולבאר להם את ירידת מחיר שער הכספים, לבכות ולבכות ולחזור ולבכות בדברים המעוררים את הרחמים בכולי האי. ואולי ימס לבבם הקשה, ויתנו נדבה הגונה. והנה בג׳ חדשים האחרונים הייתי בכפרים אשר בין פאס ובין תאפיללאת ושמה יכולתי לעשות את עסקי מבלי מכתבים, והסתפקתי בתת להם לנשק את מכתב הכוללת. אבל בחדשים הבאים אהיה בע״ה בערים הגדולות פאס, צפרו, מכנאס וקאזהבלאנקה, ובמקומות האלה צריך תעמולה גדולה כדי להשיג מהם נדבה גדולה והגונה.

כי רוב תושבי הערים האלה הם כבר משכילים, וצריך להתנהג עמהם בדרך חדשה, ובכן הנני בא במכתבי זה לבקש ולחלות פניכם, לתת צו לעושי רצונכם להכין לי מכתבי בקשה להגבירים תושבי ארבע ערים הנזכרות בלשון צרפתית ושמות הגבירים ואיכותם ומהותם יוכלו להודע מפי ידידנו הרב ר׳ דוד ניגרין  יצ״ו, שזה זמן קרוב היה במקומות האלה והוא בקי בהם ובשמותיהם. וגם צריך לכתוב להרבנים לכל או״א לפי סגנון הראוי לו, וגם יצוו להכין לי קבלות בדפוס יפה. וגם צריך לי קופות, כי בכל המקומות אשר עברתי בהם אין קופות (ובטאנכיר וטיטוואן עשיתי קופות). ומה טוב ומה נעים לשלוח אותן עשויות בקופסאות קטנות ויפות, באופן שתהיינה ראויות להקבע בחנויות והנני בטוח כי תיכף לקבלת מכתבי זה יתנו פקודה למלאות את כל דרישותי ולקיים מצות שלוח במועדם היותר אפשרי, כדי שיגיעו לידי בעתם ובזמנם ולא יאחרו את המועד. יחד עם זה, ישלחו נא הצדיקים את ברכתם היקרה כי ה׳ יצליח דרכי ויזכני לשוב לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו ולראות את פני כבוד תורתם בשלום. ובסיום דברי אני פוסע שלש פסיעות אחורנית ומשתחוה מול הדרת כסא כבוד תורתם ביראת הכבוד.

הצב״י אברהם פינטו ס״ט

והנני בא להעיר, כי לא יכולתי לקיים מצות שילוח כספים מהנקבץ בידי מח׳ תשרי ועד הנה מסבת היותי בכפרים ובבואי בע״ה לפאס אשתדל לשלוח בע״ה סך הגון הנ״ל.

הרב ר׳ דוד ניגרין   מורה בישיבת ״תפארת ירושלים״, מחכמי ישיבת המקובלים ״בית אל״ ודיין בבית־ הדין לעדת הספרדים. כן שימש סופר סת״ם, גיטין וכתובות. בתרע״ג יצא למארוקו כשד״ר, ובעקבות מלחמת העולם הראשונה נתארכה שהייתו שם עד שנת תר״פ לערך. נפטר בירושלים בד׳ סיוון תרפ״ז. — עדות בנו, יעקב ניגרין, תושב ירושלים.

אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'

עמוד 182

״חכם״ יוסף שלוש

מאת: י. בן חגי.

הספרדים קראו לו חכם יוסף שלוש, ואילו המערבים בני עדתו קראו לו רבי יוסף שלוש, עם הדגשת האות ״ב״ ברבי והשורוק באותיות ״לוש^,׳, המסתיים בקמוץ שפתיים.

חכם יוסף שלוש היה אחת הדמויות המענינות והמושכות ביותר בירושלים העתיקה והחדישה כאחת, דמות שתפסה מקום נכבד בקרב שתי העדות הספרדית והמערבית, הוא התהלך בין שתיהן ללא מחיצות את שתיהן אהב ואת שתיהן שירת בנאמנות ובמסירות.

קראו לו ׳חכם׳ אף כי לא התהדר באותו הלבוש ההדור והקפדני שהיה מנת חלקם של רבנים. מצנפת לא חבש ואת גלימתו נשא ללא התלהבות רבה ״ככפרת עוונות״. הוא התהלך לפעמים ב״אנטרי׳״ הקטן או כשהגלימה היתה שמוטה לו על כתפו או שהחזיקה כחבילה מאחורי גבו. כלו פשטות ועממיות. ואכן לא היו קיימות מחיצות בין חדרי ביתו ורחובותיה של ירושלים.

בעל גוף קטן, גבו כפוך במקצת והליכתו זריזה כנער. היינו פוגשים אותו תמיד, בשעות הבקר המוקדמות ובשעות הלילה המאוחרות ברחובותיה של ירושלים כשמקלו תלוי על אחת מזרועותיו, סיגריה בפיו ושקוע במחשבות כשהוא הולך לבדו, או בשיחה עירנית וסוערת עם בני עמך שהלכו אחריו.

קיץ וחורף הלך עם מקלו. לא שינה ממנהגו. מטריה לא החזיק לא בקיץ ולא בחורף, מוכן ללכת לכל שליחות שהוטלה עליו. פחד לא ידע אף בימים הקשים והסוערים ביותר שהיו מנת חלקה של ירושלים בשנים האחרונות. יכול היה להתחרות באומץ לבו עם מיטב הנוער. לא חת מפני איש. וכשהיו מבקשים אותו להשמר על נפשו היה עונה ״יא באסטה״. ״דברים בטלים״ בהדגשת האות ״ט״. שומר מצוה לא ידע דבר רע.

כלו אש וגפרית, ״פ׳לאמה״ (להבה) היה אומר עליו אבא ז״ל מעולם לא ראיתי אותו נוסע בעגלה או באוטובוס. נהגים לא יכלו להשיגו. עם קום המדינה הייתי רואה אותו רק במכונית ״חברה קדישא״. נדמה היה כי רק במכונית זו מצא את מקומו ואת שלותו. ושהיית רואה אותו על יד הנהג כשהוא אומר את ״ויהי נועם ה״׳ או את ״יושב בסתר עליון״ היית רואה את פניו כשהן מאירות, שכן טרוד היה בשליחות מצווה. והמצווה מלאה את לבו שמחה וחדווה. נדמה היה כי הוא והמכונית ״של חברה קדישא״ קורצו מחומר אחד. כאן הרגיש את עצמו כבן בית. נצח על המלאכה בהתלהבות וחבריו צייתו לו בכבוד ומתוך רצון טוב.

חריף היה וממולח ואף בעל הומור, אתו היית יכול לדבר גם מלי דבדיחותא ועיניו הקטנות חייכו תמיד.

כשהייתי רואה אותו הולך ברגל ממחנה יהודה לעיר העתיקה או ממנה הייתי שואל את עצמי, האם זוכה הגוף הקטן הזה גם למנוחה. מתי עולה הוא על מטתו? מתי הוא נותן שינה לעיניו ומנוחה לאבריו? ואין פלא אם הייתי רואה אותו בביתו או בלמוד בבית הכנסת כשרגליו מקופלות תחתיו. אכן גם רגליו דרשו קצת מנוחה.

כלו היה קודש לחלכאים ולנדכאים של בני עדתו. לא היתה מסיבת אבל שלא השתתף בה. נחם אבלים, סדר את סעודת ההבראה, קדש על היין דאג למנין בשעות הבקר והערב, נחם ועודד, והכל נעשה בפשטות, בטבעיות ובעיקר בלבביות שנגעה ללב. הוא לא ראה כל גבול בין החיים והמות. המות והחיים השתזרו יחד למקשה אחת. בביתו ״גזרו” את התכריכים כשם שתופרות גזרו שמלות. לא היתה כל יראה מפני המות. וכשהגיעה שעתו להסתלק מהעולם ידע בעצמו את היום: ׳׳אותי לא תרמו אמר לבני ביתו, סמוך לפטירתו. אף רופא לא יועיל אני מסתלק בעוד עשרה ימים״.

ומי לא זוכר אותו בימי ״המשמרות״ בערבי ראש חדש ניסן ואלול בהר הזיתים. הוא ידע את מקום קבורתם של כל איש ואשה וכשהיו באים אליו לשאול על מקום קבורתו של פלוני או אלמוני, היה מציין מרחוק במטהו את המקום. הוא הכיר כל פינה בהר הזיתים. כל שכני עפר. קפץ ממצבה למצבה כאיילה שלוחה וענה ברצון לכל מי שפנה אליו.

מעין קונסול כבוד של העדה המערבית היה עד קום המדינה. ושמש לה מעין ״משרד סעד״. עודד ועזר לכל האלמנות שעלו לירושלים בתקופה התורכית, כדי למות בה.

פנקס חשבונות לא החזיק. את חשבונותיו ואת זכרונותיו העלה על גבי קופסת הסיגריות שהיו טמונות עמוק בכיסי האנטרי שלו. וכשהיו שואלים אותו: חכם שלוש, הכיצד אין לך פנקס לרשום בו את כל ״עסקיך״? היה עונה בנימה בדחנית ״דברים בטלים, מקום המשפט שם הרשע״. ״במקום שיש הנהלת חשבונות ופנקסים שם תמצא מעילות״, ואכן הוא זכר את הכל. אולם קרה והיה מאבד מדי פעם בפעם את ״ארנקיו״ שהיה טומן אותם בחזהו בין האנטרי והאבנט. וכשמצא מאן דהוא ארנק בסיטמאות העיר העתיקה ידע כי זה היה ארנקו של חכם יוסף שלוש ורץ אליו והחזירו לו.

עומד הייתי מן הצד, ומסתכל בו שהיה יושב ולומד עם תלמידי חכמים אם בישיבה ואם בבית האבל. ובהיותו בעל תפיסה מהירה היה ״מוציא״ מפי חברו את הפרוש בטרם היה ספק בידו לבאר את הסוגיה, פרושי סרק לא אהב. ״יה סי אי אינטינדיו אדילנטרה״. (הבנתי, הלאה) במלים אחרות:

דבר אל הענין, ואם הסתבך בקושיה עם אחד הלומדים לא נח ולא נרגע עד שהוכיח והסביר את נמוקיו.

אף תולדות חייו היו מופלאים כמוהו. נולד בשנת תר״ן במראקש לאביו רבי דוד שלוש זצוק׳׳ל אשר היה גדול בתורה ובחכמה והעמיד מאות תלמידים. אביו היה נערץ בעיני תושבי מרוקו וקופות צדקה עמדו בכמה מבתי הכנסת של מרוקו באזורי מראקש עד יום עלות אחינו ארצה. על אביו המנוח התהלכו כל מיני אגדות ומעשי נסים.

אביו לא זכה לזרע בר קיימא. כל בניו מתו עליו בחייו. לעת זקנה נולד לו בנו יוסף. בהיותו בן שנתים חלה הילד במחלה קשה ונשקפה סכנה לחייו. אביו רבי דוד שלוש פנה בשעת צרה זו להיכל הקודש ושפך בפניו את מר שיחו ׳׳רבונו של עולם הגעתי כבר לגיל תשעים שנה ומכל בני שמתו עלי נותר לי רק הילד הזה. הנגזר עלי למות ערירי? תהא נא נפשי תחת נפשו. ואכן הבן החלים ממחלתו והאב נפטר לאחר שבועיים ימים.

ולפי מנהגי מרוקו נחשב הבן ׳׳לפדויי׳ ומשום כך התלבש רק בבגדים אשר נתנו לו השכנים. כך נהגו בו עד הגיעו לגיל שתים עשרה שנה, ובהגיעו לבר מצוה עלה לירושלים יחד עם אמו ואחותו. בירושלים למד בישיבתו של הרב יוסף הכהן ובהיותו יתום ונצרך נעזר להתקיים מקריאת מכתבים וכתיבתם לנשים זקנות שהתגוררו בירושלים. ו״המדרינאס״ שלו היו הזקנות המערביות. הולך היה בכל מוצאי שבת לדואר הצרפתי, לוקח את הדואר המיועד לזקנות אלו ופודה את ״המנדטים״ (המחאות כסף) שנתקבלו מקרוביהן שבמרוקו ותמורת טרחתו זו היה זוכה בכמה פרוטות מנשים צדקניות אלו, כך יצר עוד מנערותו את הקשרים הראשונים עם אלמנות ויתומים, קשרים אשר נמשכו עד ימיו האחרונים.

בהיותו נתין צרפתי גורש מהארץ ערב מלחמת העולם הראשונה. התגורר כמה חדשים באלכסנדריה של מצרים ושם נמצא בחברתו של הרב אברהם אביכזיר, אשר שמש בסוף ימיו גם כראש אב׳׳ד וחבר מועצת הרבנות הראשית בירושלים, דמות יפה הדורה שכלה אומרת כבוד.

ממצרים נסע למרוקו. ושם לא שנה מאורח חייו שהיה רגיל בהם בירושלים. גם שם יסד חברות ואגודות לשמירת השבת. התקין קומקומי תה בבתי הכנסת בערב שבת, כדי שהקהל הלהוט כידוע אחר התה הירוק המרוקני, לא יפנה למוכרי התה הערבים אשר נהגו להעמיד את קומקומי התה ביום השבת בכניסה לרחוב היהודים.

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 376